פרוזה | השלישי

״אצבעותיה עוברות על השכמות הבולטות שלו, על עמוד השדרה. היא מצטמררת. ופתאום, מאחורי גבה, היא מרגישה אותו בא אליה. האחר.״ סיפור קצר מאת אחינעם קפון, עם גרסה להאזנה בקולה של המחברת

832 629 Blog

אליסיה שחף, Hija del viento, (בת הרוח), צילום עצמי, 2016

השלישי 

אחינעם קפון

.

האמא הריצה שתי אצבעות לאורך מעקה הבטיחות של הכביש המהיר שחלף מבעד לזכוכית חלון המכונית, והקור הלילי מבחוץ נצמד לזגוגית ואז לכף ידה, שמאל ימין שמאל, אצבע אמה אצבע, הרץ שהוא שתי אצבעותיה קפץ בפישוק אצבעות מעל חיבורי המתכת של המעקה, חמק ממכשולים שבאו עליו עם קצב הנסיעה, זאת היא כף היד שלה, האצן המהיר בעולם, ואם תוביל את הרץ שלה בבטחה חזרה הביתה אז גם הבן שלה, ואם לא תפיל אותו אז הכול יהיה בסדר, אם לא תפיל אותו, הוא היה יכול להיות בן שבע־עשרה. המילים עולות בה בלי כוונה ובלי רצון. הנה, תראו אותה, רגע היא משחררת והראש שלה מתחיל. מזל רע, מזל רע. היא מביאה את זה על עצמה, וגם שמטה את הרץ שלה בהיסח הדעת, הכניסה אותו לפה וכססה ציפורן עד פציעה. היא מוצצת את הדם. הבעל מסיט לה את היד בתנועה אוטומטית ומחזיר את ידו להגה. כעונש עולה גל ריח של אפטרשייב וסיגריות מהמושב האחורי הריק, שהבן שלה ישב בו עד לפני עשר דקות בערך. עשר דקות – זה הכול, לפני עשר דקות נפרדו וכבר היא בוגדת בו. מנסה לאטום, למלא את הוואקום, לצקת בלילה אל תוך התבנית הריקה של צורתו. רעיון טוב, אולי תכין עוגיות כשתגיע. אצבעותיה על כפתור החלון עכשיו, מורידה אותו מטה. "אין אוויר". 

*

בן שבע־עשרה וחמישה חודשים, למעשה. כשיצאה מהמקלחת בעלה ישן מול החדשות. הוא לא מבזבז זמן. היא כלואה בעוררות, נעה בזיגזגים כדי לא להיות מטרה קלה מדי, והוא, את החתונה שלהם כמעט פספס כי נרדם, ובכל התמונות אפשר לראות על פניו עקבות של כרית. היא מכבה את הטלוויזיה והוא, בעיניים עצומות, רוטן שהוא רואה. היא דורשת שיעבור למיטה, הוא מתעקש שתדליק. השקט בבית עבה וסמיך. נו, היא מדליקה. היא מפנה את גבה אל הצילומים המאובקים מהשטח, אל הפרשנים באולפן, מביטה מטה אל הכרס שנהייתה לבעלה. כרס של תינוק. בתקופה האחרונה הוא אוכל בלי הפסקה והיא חזרה לכסוס ציפורניים. כל האוראליות הזו.

היא הולכת למטבח, מתקשרת בווידאו לבכורה, שעולה במסך קטועה ומוארת בשמש; מתנצלת, התכוונה להתקשר, ברחה לה השעה, פונה לאדם מחוץ לפריים, "מי מאמא, אן מינוטו" ומתרחקת מהמולת הקולות; אבל מה השעה אצלכם בכלל, מאוחר. איך הייתה הנסיעה, איך הוא היה נראה, ואתם, מה איתכם? אבא מול החדשות שוב? אני בקושי שומעת, אני אתקשר מחר, רק מה איתך, מה את עושה? היא נזכרת – "עוגיות". וכדי לא להיתפס מוציאה מייד את הקערה והמיקסר. הבת אומרת "בשעה כזאת? למי?" והיא אומרת "שיהיה". 

היא ממיסה שוקולד. לא הספיקה לשאול אותה מה שלומה, איך לה, אפילו לא הגיבה על תמונות הר הגעש ששלחה. בהתחלה הבת הייתה שולחת את התמונות בקבוצה המשפחתית, אבל אז חשבו שזה לא יפה מול האח המגויס שלה כל החוץ לארץ הזה, אז הבת פתחה קבוצה רק של שלושתם. לא טוב, לא טוב. היא שוברת את הביצים ומערבלת. פעם היה שיר כזה, עם שבירת ביצים, שהבת שלה הביאה מבית הספר. הבן ישוב ליד שולחן האוכל, עדיין ג'ינג'י וצפלון עם מגבת על ברכיו ורוטב ספגטי בזווית הפה שלו. אחותו, שהתחילה אז להרכיב משקפיים והפסיקה ללבוש חולצות קצרות, עוברת עם הידיים על הגב שלו – סכינים סכינים סכינים בגב, נקודה וקו. גל עולה גל יורד. והוא עצם עיניים, נרפה מהנעימות ומהקרבה לאחות שהוא מעריץ, המזלג נשמט לאיטו על הצלחת. הרוח נושבת, פו פו, ביצה נשברת. עכבישים עולימ'ך על הגב, צמרמורת. איך שסיימה הוא התחנן ששוב, אבל היא סירבה, נתנה לו צ'אפחה בעורף. האמא אמרה "מה אכפת לך, הוא מבקש", לא סבלה את הכוחניות הבכורית הזו, אבל זה רק גרם לבת להתעקש עוד יותר. אז האמא אמרה, "טוב, תלמדי אותי. אני אעשה". גם עכשיו היא יכולה להרגיש בידיים שלה את הגב שלו ואת העורף ואת הראש, הזרועות שלו, שיכלה כמעט להקיף בכף ידה, אצבעותיה עוברות על השכמות הבולטות שלו, על עמוד השדרה. היא מצטמררת. ופתאום, מאחורי גבה, היא מרגישה אותו בא אליה. האחר. הבן שבע־עשרה וחמישה חודשים. ניגש אליה, עומד מאחורי כתפה, טובל את האצבע בבלילה. "לא לדחוף ידיים!" היא לא מסתובבת אליו, אבל לפי הטון שלה הוא מרגיש את המתח. רק קול צעדיו מתרחק ממנה, כפות רגליו היחפות על הרצפה. הוא חולף על פני בעלה, על פני אביו הישן, נעצר רגע מול המסך. בעוד כמה חודשים יסיים את התיכון ויגיע תורו להצטרף לאחיו. או שלא, או שלא היה רוצה להתגייס. בהתחלה לבעלה יהיה קשה עם זה, אבל היא תעודד אותו. כן, כן, אין צורך, ילד טוב. הילד הלא מגויס שלה יכנס לחדרו ויתקשר לחברים שקבע איתם, ויאמר בשקט, שלא תשמע, אבל היא, שבדיוק תעבור שם עם כביסה מקופלת, אולי, תתפוס – אני לא בא בסוף, נראה לי שצריכים אותי בבית. ותעמוד רגע מול הדלת הסגורה של החדר שלו. איזה חדר? למעשה, הדלת הסגורה של המחסן, זה יהיה החדר שלו, הממ״ד שסידרו בקפידה וקראו לו אחר כבוד "חדר העבודה" שלה, עד שנזנח על הדוקטורט שלא כתבה ושאיפות צדדיות, והתכסה קלסרים ופיצ'יפקעס ונהיה המחסן. עכשיו היא מבינה את זה: לכן, במשך שנים, התנכל לה החדר – מנע ממנה ריכוז, איבד לה דברים, ריפה את ידיה – החזיר לה על מה שעשתה לו, על מה שמנעה ממנו להיות. חדר לבן השלישי. ובחדר שלו, היא עוד מצותתת מבחוץ, הוא מתקשר – קחי טיסה חזרה. אמא תשמח אם תהיי פה. אבל ברגע הזה, שהעמידה אותו בדמיונה לצד אחותו, קיבל פתאום השלישי את הפנים של הבן שיש לה, ולזה היא לא הייתה מוכנה. היא מגרשת אותו מעליה, את המטנף הזה, הנדחף לה הזה, מה הוא מתערב. מכניסה את העוגיות לתנור. באשמתה הבת שלה תהיה בת יחידה. סגרה את דלת התנור, סגרה את דלת התנור, סגרה את דלת התנור, סגרה את דלת התנור, ובעלה לא מתעורר. 

תצא לשאוף אוויר במרפסת, זה מה שבני אדם עושים אז גם היא, למה לא. הנה את עומדת ונרגעת בלילה הירושלמי, כל הכבוד לך. במאפרה מבחינה בחצי סיגריה שהבן השאיר. היא מניחה אותה בין שפתיה ומדליקה. שואפת ארוכות את בנה. היא נרפית. הירח למעלה שלם כמעט לגמרי, אפילו לילה יפה. אולי הפעם היה יוצא דומה לה, אחרי הכול. כשנולדה הבת רכנו מעליהן כולם והכריזו בקול גדול שהיא יצאה בול, אבל בול, אמא של בעלה. האמא של בעלה חייכה מאוזן לאוזן והבעל הסתכל שמח על שמחת אימו, והיא הצמידה אותה, את בכורתה, אל שדהּ החשוף וחשבה על השפתיים הקטנות המקומטות של חמותה תופסות לה בפטמה. כשהבן נולד נאלצה להודות גם היא, מה לעשות, שהוא דומה לדוד שלה, שמה לעשות 2 – מכור כבד לקטמין. אולי הפעם היה יוצא דומה לה. ואם לא לה אז לפחות למישהו שלא היה אכפת לה להצמיד לחזה. אהרן, שהייתה מאוהבת בו כל החטיבה. שיהיה דומה לו. אותו היית מניקה בשמחה. עם עיניו הכחולות, והצליעה הקלה שהייתה לו, והעורף שלו, שאת זוכרת מהשולחן מולך ושהיית מנסה להריח. ואיך בסוף, כשכבר רצה אותך, היה לך חבר אחר. הצחיקה את עצמה, מאיפה בא לה אהרן פתאום. מנסה לעשות טבעות עשן כמו שהוא היה עושה. תיזהרי, תיגמר הסיגריה וייגמר גם הבן. די, די עם זה, כל רגע נעים היא הורסת. בסדר, ליתר ביטחון תכבה, לא צריך לקחת סיכונים. רק שבעצם תחשבי, מה זה אומר לכבות אותה עכשיו, לפני הסוף? היא נאנקת, עומדת כלואה עם הסיגריה המעשנת בין שתי אצבעותיה. הירח מסתכל עליה, מה הוא רואה בה? כמו פושע שנתפס מנמיכה את היד לאט, בלי תנועות חדות – היא לא שולפת נשק, היא נשבעת, אין סכנה, היא רק – מניחה את הסיגריה במאפרה וחומקת חזרה פנימה.

סידרה את חתיכות הבראוניז בקופסת פלסטיק ופתחה את המקפיא, להכניס שישמרו טריות, אבל הוא עמוס קופסאות, לא נשאר מקום. מתי הכינה את כל העוגיות האלה. הניחה את הקופסא על השיש. מה עוד נותר לעשות? כלים. תעשה כלים. מערסלת את הקערה תחת המים החמים. היא לא מצליחה לדמיין את הבן אח גדול. בטח היה מקסים, מה השאלה. ובכל זאת לא מצליחה. אף פעם לא היה לו את העניין הזה של לרצות עוד אח קטן. לא לו וגם לא לאחותו. לא ביקשו גם כשלחברים שלהם נולדו אחים. אולי הרגישו עליה. הבת שלה, עם עיניה הבולשות, שהחיים משאירים עליה את חותמם כמו ידיים על נייר כסף. הבת ידעה והעבירה לבן ברשת הסודית שלהם, הקדומה, עוד מלפני שמילים הומצאו, שזה תחום שלא. תמיד היא ידעה עליה, הבת. כמו סוכנת חשאית בביתם, רואה וצוברת ומתייקת מידע מפליל, תמיד עליה, אף פעם לא על בעלה הסבלני. מסמנת במבטה הארוך את גבולות הגזרה שלה כאם, את כישלונותיה, את מוזרותה. השומן שלא ירד מהלידות, המהירות שבה היא מצחקקת מול בעלי סמכות, הדמיון המוחצן מדי שלה. האמא יכלה לומר להם פתאום, נגיד בהקשר של מטלה שצריכה להיעשות – אני אהיה בכאילו האמא ואתם תהיו בכאילו הילדים. זה הצחיק אותה מאוד, אבל את הילדים פחות – הבת עם מבטה והבן עם חיוכו המשתדל – עד שבעלה אמר לה, "די, די עם זה, את רואה שזה מלחיץ אותם". השלישי היה צוחק. היית צוחק. היה מבין אותה, היה הולך איתה כשהייתה אומרת בסיום ארוחה, "נגיד כל מה שאתם מפנים מהשולחן זה כל מה שהייתם יכולים לאכול באי בודד". מקומות הישיבה בשולחן האוכל היו משתנים. לא שניים שניים, אלא אחד בראש השולחן. בעלה בראש, היא – עברה כיסא אחד ימינה – משמאלו, הבן והבת מלפניה, כרגיל. לצידה היה יושב השלישי. תעביר את הסלמון. טעים לכם?

החלה לטאטא את המטבח. לא יותר מדי, תשאירי קצת שאריות די־אן־איי של הבן, שערות וקילופי עור, חותם זיעה איפה שעמד על הידיים במדים, רגע לפני שיצא, וכשצילמה אותו אמר לה לשלוח את התמונה לאחותו. לא. איך יהיה אח גדול, כולו האח הקטן שלה. עלה בה, מכל הרגעים, דווקא הקיץ שלפני שעלה לכיתה ז' והזעם של הבת על זה שהוא נכנס לתיכון שהיא לומדת בו. הבת בכתה, התנכלה לו ולהם, אמרה שהוא נדחף לה לכל מקום. והבן נעלב והתכנס והשתתק מהבגידה של אחותו, שבבת אחת התהפכה, הפנתה גב למשחקי המחשב המשותפים שלהם, לטיולים המשפחתיים. היא ובעלה ניסו לפייס ללא הצלחה, ובמיטתם דנו בשקט מה יש לה, שככה היא פוגעת באחיה הקטן. ואז היא והבת הלכו במרכז המסחרי, לא הרבה זמן אחרי שהשנה התחילה, ופגשו במורה, שפנתה אליהן בפנים מוארות והתייחסה לשתיהן כאל "אמא של" ו"אחות של", ואחרי שנפרדו הבת מלמלה, "היא מכירה אותי כבר שלוש שנים". האמא ראתה בזה פתח, הזמינה אותה לקפה ומאפה, משכה בעדינות את חוטיה הנסתרים של בתה. והבת אמרה באגביות כזו, מפרקת את הקרואסון, "אם היינו באותה שכבה לא היינו חברים" וגם "לא רציתי שיראה אותי בהפסקות. אני לא כמוהו". אבל היא ובעלה לא היו צריכים לעשות דבר, כי הבן, באצילות, שימר את יחסי הכוחות ביניהם. וככל שצבר חוזק וגבריות, והוקף בבנות שהן ההפך מאחותו, וחייך את חיוכו המקסים, והתאהב בריצה – ככה שמר על איזה כבוד כלפיה, איזו הגבהה. נתן לה לתקן לו את העברית, הרים אותה פתאום במטבח בזמן שהיא מתפתלת, הזמין אותה לרוץ איתו בערבים כשהייתה חוזרת מהצבא. הם היו יורדים לרחוב והיא יכלה להשקיף עליהם מהמרפסת שפונה לגן סאקר. נכנסים ויוצאים משדה הראייה שלה, הבן בלי חולצה, כולו שרירים וגידים – אז לא הרשה לה להכין לו את המתוקים שלה – ואחותו, מאחוריו, בחולצה רחבה של אביה, והיא יכלה לתפוס אותם באצבעותיה, להוביל אותם בשביל המואר. ובימי חמישי, באותו המקום, היה עושה את הכושר הקרבי שלו. ולפעמים, כשהייתה מסתכלת על חבורת הגברים, הנערים בעצם, הייתה יכולה לעלות בה מין זקיפות כזו, כאילו היא נסיכה שמביטה בגלדיאטורים, אבל אז נזכרה מי הם הגלדיאטורים ומי היא. והבן עודד את אחותו לטוס, ואז גם אמר לה לא לחזור. אין מה לחזור, המלחמה תסתיים והוא יצטרף אליה במקסיקו. וההבטחה הייתה מתממשת בסוף עם השלישי, הוא והבת היו עושים יחד את הטיול, בעיניים לחות היו אומרים כמה היה נהנה, מחליפים מבטים כשעוברי אורח היו שואלים אותם כמה אחים הם ומכריעים, למרות הכול, שלושה.

היא מוצאת את עצמה ישובה ליד שולחן האוכל, המטאטא ניצב בידה, ולידה, מעבר לשולחן, גם הוא, מסתכל עליה עקשני. היא נמנעת מלהחזיר מבט, אבל בזווית העין מרגישה את תווי פניו הלא יציבים – רגע היא ורגע בעלה ורגע בנה ורגע אהרן. היא אף פעם לא נתנה לו ככה. אם הוא היה בא היא מייד הוציאה אותו. אבל עכשיו הוא בן שבע־עשרה, הוא מרדן, הוא חזק. היה עושה הורדת ידיים עם הבן ועם בעלה. בפעם הראשונה היה מנצח. האבא היה טופח לו על הגב "בואנה, נהיית בריון". הוא לוקח ביס מהעוגייה, בשפתיו הדקות של בעלה, ברווח בשיניים שלה, בלשון הארוכה של הבן שלה שמצליח להגיע איתה עד האף. האמא מנענעת בראשה. אני לא יכולתי. לא יכולתי. הוא מקשיב. הגדולה הייתה אז בת ארבע והקטן בן חצי שנה. ילדה בת ארבע וילד בן חצי שנה, יש מה להוסיף? הגדולה הייתה ברגרסיה מהנוכחות של הקטן, סירבה ללכת לישון ומצצה אצבע, דיברה בקול מתיילד שהטריף אותי. ולקטן היה ריפלוקס והוא פלט ופלט ופלט. איזה דבר זה, לא להצליח להאכיל את הילד שלך. והיינו אז בני שלושים וארבע, אולי שלושים וחמש. מה זה שלושים וחמש? ילדים. וכל כך התרגשתי לצאת מהבית. קיבלתי להיות עוזרת אוצר במוזיאון. לא הרבה זמן קודם אבא שלך קיבל קידום שרצה בחברה שהוא עבד בה, זה היה מצוין כלכלית ושמחתי מאוד עבורו, ברור. אבל גם, לא יפה לומר, קינאתי. מה אני אעשה. הייתי קרייריסטית מאוד, תבין. והאימהות, הייתי עייפה ועצובה והורמונלית וגם מאוד מבולבלת, ולא היו לי אינסטינקטים, זה אני אומרת. לו היה הרבה יותר, הוא היה טבעי בהורות מהרגע הראשון. אבל אולי דווקא בגלל זה, זה היה כמו אתגר. ואתגרים אני אוהבת. אבל אז עוברים הימים ועוברים החודשים ועוברות השנים, ומולך דבר ואז שניים שהם ביטוי מוחשי לכוח של הזמן. ואת חושבת – נגמלה מחיתולים, מאיזה חיתול אני נגמלתי בזמן הזה? צמחה לו שן, מה צמח אצלי? ואז קיבלתי את הצעת העבודה הזו וזינקתי עליה. רק התחלתי להחזיר לעצמי צורה, למצוא את עצמי מחדש. לא יכולתי. וגם זה נראה לי, שני ילדים, בת ובן. שלם. לא חשבתי אז שאני צריכה אחד ספייר.

אני זוכרת שיעור אמנות בילדות. ציירתי טורסו של אישה בצבע פנדה. כשהראיתי למורה את הציור הגמור היא שאלה אותי – למה בלי ידיים וראש? אמרתי שלא רציתי להרוס, והיא אמרה שלא מפסיקים יצירה רק מהפחד שלא יצא טוב. ואני פחדנית. תמיד הייתי. הידיים שלי פתוחות מדי והכול מחליק מהן, כל מה שהיה יכול להיות שלי ולא היה. אהרן, הדוקטורט, אתה. אתה בן שבע־עשרה וחמישה חודשים. למרות שמאיפה לי מתי בדיוק היית נולד, אולי היית יוצא קודם, אולי היית מסרב לצאת. אולי לא היית מגיע לשבע־עשרה, אולי היית מת. רק לא במלחמה. די עם זה, הוא לא היה מת. היא מרימה את מבטה. הוא כן היה מת, הוא כבר מת. עובדה, אתה מת ואני כבר אם שכולה. הא אה! היא פתרה את זה. קול גל עצום מתקרב ממרחק ונשבר באחת ברחמה, נשטף מטה מטה אל מחוץ לה. היא מרגישה את ההתרוקנות ההיא, את אחורי הברכיים המאיימות לקרוס. היא קמה, נתמכת במטאטא, כמו משה עם מטה, כמו מכשפה – אני כבר אם שכולה. אני עשיתי את זה, הבאתי קורבן אדם. ילד תמורת ילד, כן? היא מדדה אל עבר הספה, פורסת אחריה שטיח אדום. אני כבר אם שכולה. קורסת לצד בעלה, נתחבת אל חיקו, מכסה את עצמה בזרוע שלו. הכול יהיה בסדר. נפל לה אחד, תרמה את חלקה, והברק לא מכה פעמיים. נכון? בטח, נכון מאוד. עשינו עסק. לחיצת ידיים. זהו, את יכולה ללכת לישון. בעולם קיימים עכשיו רק ארבעתכם – את, והבעל, והבת והבן. תירדמי, תירדמי, תמני את האין כמו כבשים – אין אף אחד שנכנס בשביל הבניין. ואין אף אחד שמוודא את מספר הדירה. ואין אף אחד במעלית. ואין אף אחד שדופק על הדלת.

.

אחינעם קפון היא יוצרת קולנוע וכותבת. בוגרת בהצטיינות של מסלול תסריטאות ב"סם שפיגל". סרטה הקצר "הוא יכול לישון על הספה" זכה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובפרסים נוספים בפסטיבלים ברחבי העולם. בימים אלה היא עובדת על סרט ראשון באורך מלא. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו במגזינים "מאזניים" ו"קמה".

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשף", סיפור קצר מאת ציפי קריזלמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | הים של מאדים

"ושוב גואה הים והבית מתנודד והיא נישאת עימו ועם ערמותיו, מפליגה משם לארץ אחרת, אולי לכוכב אחר. כשיבואו האנשים עם המשאית דירת השכנים תעמוד מרחפת באוויר, מעל חור פעור, וביתה שחמק כבר יהיה הרחק משם." סיפור קצר מאת דינה עזריאל

832 629 Blog

מיכל ביבר, מצופים, טכניקה מעורבת על נייר, 30X23 ס"מ, 2017

הים של מאדים

דינה עזריאל

.

ניקי הביאה תרמוס ופינתה קצת מקום בגינה, ואחרי רבע שעה הגיע גם עידו עם אשתו וארבעה כיסאות מתקפלים, והם אמרו לבתיה, בואי אימא, יותר נעים בחוץ, חיברו את ההורים שלה בזום מאיזו עיירת חוף צרפתית ועשו לה אינטרבנשן.

ניקי ועידו אמרו דברים ביחד, וההורים של בתיה הנהנו מתוך המסך. סכנת נפשות, אמרו ניקי ועידו, ואז ניקי הניחה יד על שלה ואמרה: השכנה מלמעלה התקשרה אליי, היא אמרה שאי אפשר ככה, ועידו אמר, מילא הערמות שמגיעות עד הרחוב, אבל הג'וקים והעכברים, וניקי אמרה, והריח, ושניהם אמרו, חייבים לעשות משהו, ויתר הדברים שאמרו נבלעו בשקשוק הכלים ובצחוקים שהגיעו מהמרפסת של השכנים מלמעלה. 

היה יום בהיר של ראשית אביב, ופרחי בר בצבצו בין הערמות, ועץ התות לבלב, וכלב נבח מעבר לגדר בדילוגים. אשתו של השכן ממול נפטרה כמה ימים קודם לכן, מודעת אבל נתלתה על השער הפונה לרחוב, וכל הזמן חרקו הצירים ואנשים באו והלכו והיו הרבה דיבורים. המיה שקטה. וניקי ועידו אמרו, אחרת הם יגישו תלונה בעירייה, והיא בעיקר רצתה שילכו והיא תוכל לחזור הביתה. 

מאז היא לא פותחת, לא להם ולא לאף אחד, ועכשיו היא רואה מהחלון את הפקח מהעירייה, ואז שומעת אותו דופק בדלת ומחכה שהוא ילך. 

*

הדפיקות בדלת הבהילו עכבר, והוא שלף את ראשו מתוך החַמְגָּשִׁית. הפקח הדביק על השער דף  שפס אדום חצה אותו באלכסון, ויצא. העכבר רחרח מעט באוויר, נרגע וחזר לאכול. מזווית עינו ראה אותה קרבה; תחילה בצבץ ראשה מעל גבעות הקרטון והפלסטיק, הכלים והעיתונים, ואז נגלתה עוד ועוד עד שרכנה אליו וחסמה את האור שבקע מהחלון. היא הסירה את המכסה לגמרי, כדי לעזור לו להגיע לשאריות שבעומק החמגשית, אחר כך סקרה את הכוסות המלוכלכות, את קופסאות האוכל המוכן, את בקבוקי המים הריקים, עד שמצאה כוס שכפית בוססה במשקע הקפה שבתחתיתה. היא הדפה מעט את ערמות הכלים בניסיון להגיע לכיור, אבל זה דרש אקרובטיקה מסוכנת, והיא נמלכה בדעתה, ניגבה את הכוס ואת הכפית בטישו מקומט ששלפה מכיסה. מכיסה השני שלפה שקית קפה שחור שלקחה מהעבודה, שפכה את תכולתה לתוך הכוס ומזגה מים מהקומקום. הדרך אל המקרר נחסמה מזמן, כך שהתרגלה לשתות בלי חלב. נמלים רחשו על השיש סביב גופת תיקן גדול ובתוך קופסת הסוכר, אז היא ויתרה גם עליו. 

היה לי חלום, אמרה שעה לאחר מכן אצל אלה. הייתי מישהו או מישהי, המגדר לא היה ברור, שהוטל בו מום: להיות תמיד נחמד. 

נשמע נורא, אמרה אלה, להיות ערמה מחויכת של רגשות כלואים. מחוץ לחלון, בחצר האבן, נעו ברוח ברוש וזית – כל אחד על פי דרכו. את חושבת שנחמדות היא מום? המשיכה אלה, והשאלה חגה סביב הזית, קפצה אל ראש הברוש, ולהקת עורבים פיזרה אותה במעופה. זאת שעת העורבים, אמרה בתיה אחרי שתיקה, הם מתכנסים וצווחים ומתווכחים. פעם ראיתי עורב שכל הלהקה תקפה אותו, זה היה מראה נורא. הוא עבר על איזה חוק, או שאולי הוא פשוט היה הילד כאפות שמרביצים לו בהפסקה. 

אולי הוא לא היה מספיק נחמד, אמרה אלה.

או נחמד מדי, אמרה בתיה, לא נשארתי לראות אם הרגו אותו בסוף.

השעה הייתה כמעט עשר כשהגיעה לגן, זה לא היה יוצא דופן. כל הילדים כבר ישבו במעגל, ותמיד כשנכנסה נפרע הסדר, וכולם צעקו לה, והיא התכווצה וחייכה בדרך למטבחון. היא חתכה כמה מלפפונים ומרחה פרוסות בחומוס ובשוקולד לילדים, ואכלה את מה שהשאירו. בצוהריים הביאו כמו תמיד חמגשיות ובהן תפוחי אדמה ושניצל, פתיתים וקציצות, קוסקוס וירקות. לכל האוכל אותו טעם ואותו ריח. היא תמיד אכלה ממה שהילדים השאירו ואת היתר ארזה ולקחה הביתה. אבל את תפוחי האדמה סיימה עוד בגן. היא פינתה, ניקתה, שטפה וניגבה – עד שהמטבחון הבריק. ורק מאחור, בחשכת המזווה, החביאה שקית ובה תפוחי אדמה רכים, שהיו קרים וחסרי טעם. ובכל זאת היא לא יכלה להתרכז בשום דבר אחר כל עוד לחשו לה מן המזווה. 

*

כשהכינה לעצמה קפה הביטה בתאומות החדשות: האחת, תלתלי זהב רכים, פה פשוק תמיד, מבט חסר מיקוד וכולה סימן שאלה רפוי; השנייה, חלקת שיער, מרצדת, זוויתית, ממהרת לבכות ולצחוק, לבעוט ולנשוך. פראית כסייחה. בינה לבינה קראה להן סימן שאלה וסימן קריאה. כל כך שונות זו מזו, אמרה הגננת בכל הזדמנות, לא להאמין שהן תאומות, אבל בתיה ראתה את האחת מרצדת בתנועותיה המהוססות של השנייה. הן התנועעו בתואם מוזר, שקשה היה להבחין בו תחילה, אלא שבהדרגה התבהרה לעיניה תבנית: כאשר סימן שאלה נעה לעבר פינת הבובות, ריצדה סימן קריאה לרגע, חטפה בובה ומיהרה להתמקם בפינת המשחק הקבועה שלהן, על השטיח ליד הספה הקטנה, הרבה לפני שאחותה הצטרפה אליה. 

בתיה נשבתה בסוד הריקוד שרקדו זו עם זו על פי חוקיות שברורה רק לשתיהן. הן הזכירו לה את אחיה ואותה בילדותם: אז היו בלתי נפרדים, דיברו ביחד ושיחקו ביחד. הוא ביקש פרוסה בשוקולד גם בשבילה והחזיר דחיפה או נשיכה בשמה, אבל רק היא יכלה להרגיע אותו כשנזרק על הרצפה בהתקף זעם. עכשיו הוא פסיכיאטר והיא פסיכית, היא מתחבאת מהעולם והוא כובש פסגות. אפילו לאינטרבנשן ההוא שעשו לה לא טרח להגיע; שנים ניסה לשכנע אותה לקבל עזרה ממשית, כמו שקרא לזה, עד שיום אחד התייאש ואמר, אי אפשר לעזור למישהי שלא עוזרת לעצמה. 

לכל זוג תאומים ריקוד משלו. 

בדרך הביתה קנתה בקבוק יין. בתיבת הדואר חיכה עוד מכתב מהעירייה במעטפה עם פס אדום אלכסוני, כמו בדף שהיה דבוק על הדלת, ועל השער לרחוב, ועכשיו היא רואה שגם על הגדר בכמה מקומות. היא נכנסה הביתה והניחה את המעטפה הסגורה על אחת הערמות במבואה, שהיו בה בעיקר ספרים שהזמינה באינטרנט וניירת; מכתבים ועיתונים וחוברות קופונים ופתקים ומודעות ופרסומות שהגיעו לתיבה שלה, ויום אחד היא תפתח ותעבור על הכול ואז תוכל להחליט גם מה לזרוק.

*

כשמחשיך היא לא מדליקה אור, כדי לא לחשוף את קרביו של הבית לעיני סקרנים. מעל ביתו של השכן ממול שט חצי ירח שקוף קצת, כמו פרוסת לימון. היא מחכה שיידלק אצלו האור, והיא תוכל לצפות לתוך חדריו. השכנים מלמעלה גוררים רהיטים, טורקים דלת, מדיחים אסלה. אוושת המים במקלחת, קולות עמומים בוקעים מן הטלוויזיה. אבל לקראת חצות משתרר שקט. העולם דומם. רק השכן והיא עדיין ערים. הוא מתיישב אל המחשב וקם, ניגש לפתוח את המקרר, מתהלך בחדרים. ביתו מסודר ומעוצב בטעם, נדמה לה שהוא אדריכל. עברה כמעט שנה מאז התאלמן; זה היה באביב, קצת לפני פסח, היא זוכרת, כי זאת הייתה הפעם האחרונה שהילדים באו לבקר. עכשיו הוא מכבה את האור ובתיה מפליגה לאור הירח; בין ערמות החפצים שקווי המתאר שלהן נעים באור החלבי. הבית מיטלטל קלות, גָאֹה גָּאָה הים, היא נזכרת בשורה היפה מתוך מובי דיק, וכל הספרים שנבלעו בערמות מתחילים לצוף לעברה, קוראים לה. עץ התות הגדול נע ברוח, והים מוסיף וגואה, והערמות הולכות ומתגבהות, ונעות בצללי העלווה כמו גלים. לפרקים נדלק האור בחוץ והקסם פג. היא מציצה מהחלון, הבן של השכנים עולה במדרגות החיצוניות לקומה העליונה של הבית הדו־קומתי. האור כבה, והיא מפליגה הלאה. ושוב גואה הים והבית מתנודד, והיא נישאת עימו ועם ערמותיו, מפליגה משם לארץ אחרת, אולי לכוכב אחר. קולות של שיחות או של מכונית חולפת מגיעים כמו תחת מים. הכול איטי והצליל נמוך יותר, מעומעם. כשיבואו האנשים עם המשאית, הבית שלה לא יהיה שם; דירת השכנים תעמוד מרחפת באוויר, מעל חור פעור, וביתה, שחמק כבר, יהיה הרחק משם, מחוץ להישג ידם. 

דגים שוחים בסלון שלה, בין הערמות, והיא מפנה לעצמה קצה כורסה וגולשת בטלפון, מזמינה דברים יפים מהאינטרנט, שמלות ונעליים, ספרים ותמונות. עם כל לגימה מבקבוק היין משימת סידור הבית הולכת ומתבהרת, נעשית פשוטה וקלה. מחר, מחר היא תקום ותתחיל, וכבר אפשר לראות את הבית מסודר ויפה, ובו מרחבים שדורשים להתמלא. לעזאזל, היא חושבת, הרי אפשר לעשות סקי בסלון הזה, והיא מזמינה ריהוט בקווים נקיים, רק את המינימום הנדרש כדי לרהט את החלל העירום של פוסט־פינוי. ספה, שולחן סלון, מנורת רגל ועציץ, העיקר שתהיה הרבה רצפה חשופה.

אחר כך היא מפלסת אל חדר השינה שדלתו פעורה; בגדים שיצאו ממכונת הכביסה – כמה שבועות קודם לכן עוד הצליחה להגיע אליה ולהפעיל אותה – מגובבים על המיטה, והארון מקיא את תכולתו מנגד עד שהם מתאחדים למן יצור כלאיים, ארונמיטכיסשידולחן, חיה קדומה, רב־דבשתית. היא חופרת לעצמה גומחה בערמת המיטה ומתפרקדת מול הטלוויזיה.

אתמול צלצלה אימהּ. הם חזרו מהקרוז סביב חופי אלסקה. ראינו כלבי ים, סיפרה בהתלהבות. אימא שלה אוהבת בעלי חיים ואזוטריה. שנים אחדות קודם לכן עברו לדיון מוגן, השכירו את הבית, ומאז הם מטיילים בעולם. השארנו הכול מאחור ולקחנו איתנו מזוודה וכמה ספרים, ותאמיני לי שלא חסר לנו כלום, שבה אימהּ ואמרה לה בכל שיחה. בין קרוז לקרוז הם חוזרים לשבועיים־שלושה, מזמינים אותה לקפה, נוזפים בה ומראים לה תמונות של נופי ים ושקיעות, של בעלי חיים אקזוטיים. בעוד שבועיים ייסעו לפרו. אימא שלה מפנטזת על נסקה כבר שנים, ועכשיו גילו שם גאוגליף חדש בצורת חתול. 

בתיה מזפזפת בשלט, מתלבטת בין מראה שחורה לסדרת טבע על סוף העולם. למה את רואה דברים אפלים כאלה? שואלת אימהּ, כאילו את נהנית להגביר את הדיכאון, ובתיה מסבירה שזה בדיוק ההפך, זאת התרופה שלה. שטויות, עונה האם. זאת שיחה קבועה.

חיריץ. חיריץ. חיריץ. זה מה שהיא שומעת. 

תיקנים רצים על השיש באמבטיה. לפעמים אחד מהם חוצה את חלקת זרועה או ירכה בריצה בהולה. טפיפות על הקרטון, חרסינה משתקשקת, ציוץ. כרסום. הבית מלא חיים, רוחש. בלילות היא שומעת איך העכברים מכרסמים אריזה של כלי פונדו, אריזת סכו"ם, מצעים, מארז סודה סטרים, סט קפה מפורצלן. 

חיריץ. אחר כך זה מתפוגג.

את קבורה חיים בבית הזה, אמרה אלה לקראת סוף הפגישה שלהן, שהגיע כרגיל מוקדם מדי. רוב הזמן הלך כי בתיה איחרה, והיתר התבזבז בעיקר בניסיונות של אלה לשכנע אותה לקבל טיפול תרופתי או לפנות למסגרות תומכות, והזמן נגמר בדיוק כשהתחילה לספר לאלה על הספר האחרון שהזמינה באינטרנט, ומייד פתחה וטרפה נתחים מתוכו, בעמידה, ואז הניחה אותו, והוא נבלע באחת הערמות. בספר, אושן וונג כותב על עצמו ועל עגלי חלב, ואיך מגדלים אותם בכלוב שהוא קופסה, כמו בקבר. אבל גם כשהיא יושבת מול אלה ורוצה מאוד לדבר, היא בכל זאת רוצה יותר לחזור הביתה. ככה זה כששרירים הופכים לחמאה. אלה נופפה במניפה כדי לצנן את גלי החום, ובתיה תהתה אם העגל מספיק להגיע לשלב שבו הוא כבר לא רוצה לצאת מהבית או שהורגים אותו לפני כן.

*

היא הגיעה לגן באיחור, ושנייה אחריה נכנסו התאומות, ואימן, צנומה ומצונפת שכבות גם בימים חמים, התנצלה ומיהרה להסתלק, ובתיה ראתה כמה קשה לה לנוכח העיניים הננעצות. בצוהריים הסתודדו הגננת וגלית־ריתמיקה במטבחון. היא בדיוק הייתה בדרך למזווה כדי להגניב עוד איזה תפוח אדמה או שניים, וכשהן ראו אותה הן השתתקו בבת אחת וגלית־ריתמיקה אמרה, מה נשמע, מותק? ובתיה, אפילו שהייתה רגילה, כי גם השכנים שלה משתתקים ככה כשהיא מתקרבת, ניסתה לומר שבסדר ולא יכלה, כי נזכרה שמוקדם בבוקר השכנים דפקו כמה פעמים בדלת, והיא לא פתחה, אבל מהחלון ראתה שהגינה מלאה אנשים בסרבלים וקסקטים, ושמעה את נהמת המשאית הגדולה וראתה את תא המטען הריק, האפל. גלית־ריתמיקה אמרה, שבי מותק, את חיוורת, קרה משהו? ובתיה אמרה שהכול טוב וחייכה. היא חשבה על הלוע הפעור של המשאית שטרטרה ליד השער, ועל ניקי ועידו, שהופיעו פתאום יחד ודפקו וצעקו לה, והיא פתחה רק כשהאנשים התחילו לפנות את הערמות מהגינה והעמיסו אותן על המשאית בלי למיין בכלל. השכנים מלמעלה צעקו מהמדרגות, זהירות על העציצים, וניקי ועידו אמרו ביחד, יותר טוב שלא תהיי כאן, ועידו אמר, את יכולה להיות אצלנו, וניקי אמרה, או אצלנו, ובתיה אמרה, תודה, אבל אני מאחרת לגן, והדבר הבא שזכרה הוא שעידו הוריד אותה כאן. 

היא שתתה כוס מים שהגישו לה וקמה והלכה לסדר את פינת הבובות, ומזווית העין ראתה שהנשים ממשיכות להסתודד במטבחון עוד שעה ארוכה. אחר כך, גלית־ריתמיקה לקחה את האקורדיון והלכה, וההורים התחילו לטפטף פנימה. בסוף נשארו רק התאומות, והגננת אמרה, בתיהל'ה, תעשי לי טובה, תנעלי את היום, טוב? הזאתי עודפּם מאחרת, ואני חייבת לטוס. ובתיה אמרה, אין בעיה, אני לא ממהרת. ובאמת לא מיהרה, כי הבית שלה כבר הפליג הרחק משם.

התאומות ישבו וחיכו זו לצד זו שתגמור לשטוף. אחת בהתה בה, אצבעה נעוצה בפיה, והשנייה התנדנדה על מושבה וליוותה במבטה את תנועות המגב בחדר. מן החלון המערבי הסתננו קרניים ארוכות, והאור השתנה וזרח על השידה עם הבובות. היא שפכה עוד מים, וקשתות קטנות ריצדו לרגע על הקיר. סימן קריאה הזדקפה ולחשה משהו באוזני אחותה, שהרימה מבט ושתיהן צחקקו קצת, ואז בבת אחת הרצינו. כשסיימה לשטוף והכול היה מסודר במקומו, התיישבה על השטיח הקטן ששבה ופרשה בפינת הבובות, וקראה להן לבוא לשבת לידה. סימן קריאה דהרה אליה, וסימן שאלה באה לאיטה אחריה. בתיה שלפה מכיסה מנסרת זכוכית והראתה להן איך מרקידים קשתות על הקיר. אחר כך באה רוח והתענן והקשתות נעלמו. כשקמה להביא ספר נשמע רחש ליד הדלת, ואימן נכנסה. סליחה בתיה, אמרה, הפקקים. ובתיה אמרה, זה בסדר, והתכוונה לזה. ואחרי שהלכו, נעלה את הגן ורצתה לענות להודעות של ניקי ועידו, ששאלו מתי היא מסיימת, וכל אחד מהם הציע לה לגור אצלו כמה ימים עד שיגמרו לפנות אצלה, אבל השרירים שלה היו עשויים מחמאה, והיא לא יכלה לזוז, ובטח שלא להחליט דברים. היא התיישבה על הספה הקטנה, בפינת הבובות ושיחקה קאנדי־קראש. אחר כך הלכה למזווה, גמרה את כל תפוחי האדמה שנשארו, ואז חזרה והצטנפה על הספה. 

אחר כך בא הלילה, והיא ואחיה חבשו מצנפות אדומות, קפצו בחלל ונחתו ישר על מאדים, שהיה בגודל של כדור משחק אבל כשנחתו גדל מאוד והיה אדמה שלמה, ומישהי אמרה שבונים עיר חדשה ונפלאה מעבר לים והצביעה על כתם כחול, בוהק, ועל קו האופק שמעבר לו, שם הצטייר רישום עדין של בתים דו־קומתיים. יש ים על המאדים? שאלה בתיה בפליאה. רק אחד? ענתה לה מקהלה צוהלת, יש המון!

.

דינה עזריאל היא מתרגמת ועורכת ירושלמית וחברת מערכת המוסך. ספר הביכורים שלה, "השעה החלשה", יראה אור בסתיו הקרוב בהוצאת ידיעות ספרים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשף", סיפור קצר מאת ציפי קריזלמן 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | תורת יחסות שירית 

"בתוך הוויית התנועה וההשתנות, המערערת על התחום הברור של ה"אני", צומחת מבין שירי הקובץ אפשרות נוספת, אוטוביוגרפית וסובייקטיבית באופייה." מעין הראל על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ

832 629 Blog

גלעד אפרת, ללא כותרת (פרט), שמן על בד, 150X185 ס"מ, 2017

תורת היחסוּת של השירה: על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ

מעין הראל 

.

אולי כדאי להתחיל דווקא מן הכותרת של קובץ השירים הזה, האָמנים (הקיבוץ המאוחד, 2023): כותרת לא אופיינית לספרי שירה, ודאי לא מן העת האחרונה; כותרת שמעלה על הדעת מחזה או רומן ריאליסטי נושן, שבו ייפרשו לפנינו דיוקנאות של דמויות שונות, כפי הנראה של מי שעוסקים באמנות או של בעלי מלאכה. הכותרת ייחודית גם בריבוי שהיא מחזיקה בתוכה, ריבוי של גוף שלישי, שמתרחק מן ה"אני" ומן הזהות של העצמי האחד. ואכן, כבר מראשיתו האמנים הוא קובץ של ריבוי: של בעלי המלאכה העומדים "מִחוּץ לַחֲנֻיוֹת הַקְּטַנּוֹת" עמוסות המדפים (עמ' 5); של העצים הפרושים ברחוב; של בני הזוג, השחקנים המובטלים, שישראל זרה להם והם נגלים דרך מבטם בחלון הראווה הגדוש "סלילי חוטים. לבנים וצבעוניים" (עמ' 27) ולאחר מכן דרך סבך של "חוטים ברקיע" (עמ' 28).  כאלה הם גם הזקנים אשר "עַל שְׂפַת הַנָּהָר" (עמ' 40), והחפצים המתוארים בריבוים: כדים, וילונות, תמונות. כמו כן יש בקובץ ריבוי ז'אנרי ומעברים בין שירים לבין כמה קטעי פרוזה המשובצים ביניהם. 

בה בעת, בשירים הללו ובאחרים, קשה לזהות דמות של דוברת. הסובייקט המדבר בהם נסתר מהעין, ונגלה רק באופן שהוא קולט לתוכו את הרשמים ואת המראות, או באופן שבו הוא נשקף מתוכם: "הַצְּמָחִים […]/ יָצְרוּ פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה צָרָה, רֵנֵסַנְסִית,/ מִּמֶּנָּה נִשְׁקְפָה גַּם דְּמוּתִי הָרִגְעִית,/ מֵאָחוֹר" (עמ' 44). שאלות של זהות העסיקו תמיד את הדוברות בשירת הרץ. אך בשיריה האחרונים, בקובץ שלפנינו, שראה אור יותר משלושים שנה לאחר צאת קובץ שיריה הקודם, אין זו עוד השאיפה ל"זהות חקיינית" כבשירה הידוע "מרגוט" מ-1961 ("יֵשׁ בִּי רָצוֹן לְהִדָּמוֹת. מַרְגּוֹט", הצהירה בו הדוברת (מתוך: מרגוט, ירושלים: עכשיו, 1961, עמ' 6), אלא התרחקות מובהקת מקווי מתאר ברורים של "אני" בעל גוף או מהות נפשית מובחנת, חשופה. מן הבחינה הזאת קשה לזהות כיום את הדמיון שמצאו רבים בין שירתה לבין זו של וולך, למשל. ה"אני" שקווי המתאר שלו אינם ברורים, שמתואר באמצעות האוקסימורון של "מִקְסַם שָׁוְא אֲמִתִּי" (עמ' 36), מצליח לחוות את העולם שסביב מתוך עמדה מפולשת, חושית מאוד: "שִׂיחִים מַנְעִימִים אֶת לֶכְתִּי בִּלְחִישׁוֹת,/ סָמִיךְ הַלַּיְלָה כִּדְבַשׁ הָאֲדָמָה, וְהָרְחוֹב" (עמ' 7). התיאורים הללו מתאפיינים גם בדינמיות שלהם, ובתנועתם התמידית בתוך זמן-מרחב. הרץ יוצרת מעין תורת יחסות שירית, המעלה על הדעת גם את הבחנותיו של מיכאל בכטין באשר לכרונוטופ הספרותי שבו "תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן […] מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים […] תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן, תרגום: דינה מרקון, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2007, עמ' 13–14). 

לפיכך זהו ספר גדוש בתנועה, המומחשת הן בשפה הן במוזיקליות הייחודית של הרץ, שעליה היא מצהירה בגלוי: "מַנְגִּינַת הַדִּבּוּר/ הִיא שֶׁגּוֹרֶמֶת לָנוּ לְהָבִין/ אֶת שֶׁנֶּאֱמַר/ לֹא פָּחוֹת מִן הַמִּלִּים עַצְמָן./ וְכָךְ גַּם הַתְּנוּעָה" (עמ' 14). התנועה עולה גם מהצהרות ארס-פואטיות באופיין הנוגעות ליצירה: "זֶה יִזְרֹם לַמְרוֹת נִגּוּדִים,/ זֶה יִזְרֹם תּוֹךְ כְּדֵי סְתִירוֹת" (עמ' 11), אך בעיקר – מן התיאורים הרבים של אפשרויותיה: מים ניתזים; עצים ה"פְּרוּשִׁים כְּמִפְרָשִׂיּוֹת" (עמ' 7); פרישתה של "אֶבְרַת כָּנָף" (עמ' 35); תנועותיה של סירה בין המציאות לבין הרישום בכתב: וְהַסִּירָה, וַדַּאי מִנְּיָר הִיא./ כְּמוֹ דַּף./ מַשֶּׁהוּ כָּל כָּךְ מַמָּשִׁי" (עמ' 9). הדוברת המרומזת נוסעת, מהלכת, צופה, ועושה זאת בעיקר במרחב העירוני התל-אביבי, שרבים משירי הספר מוקדשים לו ומתרחשים בתוכו. תל אביב מצטיירת כישות חיה: "עִיר חַמָּה, עִיר חַיָּה, מִתְנַשֶּׁמֶת בְּמַעֲלֵה הַיָּמִים/ כָּל עוֹד רוּחַ בָּהּ" (עמ' 9), במקרים אחרים תיאוריה מהדהדים את אלה של "עיר בלי קונספציה" אצל ויזלטיר: "יָד נִשְׁלַחַת. אוֹטוֹבּוּס נֶעֱצַר. כּוֹרֵעַ מַטָּה יוֹם הָאֶתְמוֹל" (עמ' 12)

אפשר לטעון כי קובץ השירים של הרץ מציג עמדה פילוסופית וארס-פואטית מרוחקת, הממוקדת בתהליכי היצירה, ובעיקר במקומו של האָמָּן בעולם, ומציגה את עולמותיהם של אמנים שונים, בין שהם סנדלרים, פסנתרנים, שחקנים, סופרים או מתקני מכונות כתיבה, ואת חוויית המפגש הטוטלית שלהם עם העולם: "הֱיֵה אַתָּה הַנֵּבֶל/ הַפְּסַנְתֵּר/ הַגִּיטָר/ מָה שֶׁתִּבְחַר./ נַגֵּן עָלָיו/ מוּל הָעוֹלָם". זוהי חוויית יצירה המטשטשת תדיר גם היא את הגבולות בין ה"אני" לבין המציאות שסביבו. כך, למשל, בשיר "זמן עירוני" – ה"סָגֹל הַחִוֵּר" של הצמחים בראשיתו של השיר נהפך ל"סָגֹל הַמְּהַמֵּם שֶׁל נַפְשִׁי" מתוך ההתבוננות המרוכזת (עמ' 45-44)

אך בתוך אלה, בתוך הוויית התנועה וההשתנות, המערערת על התחום הברור של ה"אני", צומחת מבין שירי הקובץ אפשרות נוספת, אוטוביוגרפית וסובייקטיבית באופייה. אפשר לטעון כי זהו הקובץ האוטוביוגרפי ביותר מבין ספרי השירה של הרץ, ילידת 1942. את הנגיעה בעבר ובזיכרון, שבולטת בעיקר בשירים המרוכזים בחלקו הראשון של הקובץ, מאפשרות בראש ובראשונה המוזיקליות ומלאכת האמנות. למשל בשיר "סבתי" (עמ' 15):

.

הַמִּכְתָּב שֶׁכָּתְבָה נֶעֱלַם. 

אוֹ כְּמוֹ לְשֵׁם הֶחָרוּז, אַגִּיד: אָבַד. 

מָה יִתְּנוּ לִי: יָד, מַרְבָד, נֶאֱבַד. 

אַךְ חָרַזְתִּי זֹאת בִּשְׁבִילָהּ. 

שֶׁתִּהְיֶה מוּסִיקָה נְעִימָה בְּקוֹלָהּ.

.

החריזה, המעלה על הדעת ריתמוס של שירי ילדים, מפצה כאן על האובדן: השפה השירית ממלאת את מקומו של המכתב שנעלם, ואולי מכוננת מחדש את הזיכרון. מבין הקווים הדקים הנאספים מן השירים, מצטיירת ילדותה של הדוברת, בת המהגרים, שגדלה בתל אביב הישנה וכמו נולדה ממנה ומן הים: "זֶה הַיָּם שֶׁבּוֹ רָחַצְתִּי כְּתִינֹקֶת, וְהִשְׁאִיר מֶלַח מָתוֹק בְּתוֹךְ עוֹרִי" (עמ' 37). בשיר אחר נזכר סבה ש"לֹא חִפֵּשׂ אֶת הַגְּדֻלָּה" (עמ' 8), ובקטע הפרוזה "הביקור" (עמ' 20) מתוארת ההגעה הקבועה לסבתה, המצפה בקביעות לבואה, במעין עמידה נצחית על המרפסת. חוויית הילדות אינה של זרות, אלא של השתייכות ושל קשר גולמי אל העולם. בהקשר זה אביא כאן במלואו את השיר "הים" (עמ' 6): 

.

הים 

(זיכרונות ילדות) 

זֶהוּ אֹפִי שֶׁל בֶּן אָדָם, הֵם אָמְרוּ. זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת. 

הַיָּם גָּאָה, גַּעַשׁ, בְּצִבְעֵי הַגּוּאָשׁ הָאֲדֻמִּים שֶׁלּוֹ. 

דִּמִּיתִי אוֹתוֹ לָאֹפִי הָאֱנוֹשִׁי עַצְמוֹ, 

שׁוֹתֵק, חַיְּכָן, אוֹהֵב מִסְתּוֹרִין, 

חֲסַר מִסְתּוֹרִין בְּעַצְמוֹ. 

הַמַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ, לֹא מִשָּׁם הִגִּיעוּ. 

הַנַּחְשׁוֹלִים הָעֲצוּמִים הָיוּ בַּדִּמְיוֹן. 

הַיָּם הָיָה מְקוֹם מִשְׂחָק. 

מָה שֶׁהִתְגַּלָּה שָׁם אָסוּר הָיָה לִרְאוֹת. 

הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, כְּאִלּוּ הָיְתָה רַק מִלָּה זוֹ בָּעוֹלָם. 

זֶהוּ אֹפִי שֶׁל בֶּן אָדָם, הֵם אָמְרוּ. זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת. 

בְּתֵל אָבִיב הַקְּטַנָּה שֶׁאֵינָהּ מִתְיַשֶּׁנֶת לְעוֹלָם 

הֵן קִלְּפוּ תַּפּוּזִים לַיְּלָדוֹת, וְדָאֲגוּ שֶׁנַּחֲבֹשׁ כּוֹבָעִים. 

אֵירוֹפָּה רְחוֹקָה כָּל כָּךְ 

אֵירוֹפָּה הִיא לֹא הַמִּלָּה לְבוֹר שֶׁחוֹפְרִים בְּחֹל, 

תַּחְתָּיו יוֹצְאִים מַיִם מְתוּקִים, כִּבְיָכוֹל, 

לְבוֹר אַחֵר, לֹא נֶחְפַּר, פִּתְאוֹמִי. 

נִתַּן לְשַׁנּוֹת.

.

בשיר זה נקודת המבט הילדית, החושית, גדושת הדמיון, שיש בה אימה מפני האיסור ומפני עוצמתה המאגית של השמש, מתחלפת בבית השני בהתבוננות מבוגרת יותר, המנכיחה גם את הפער בין "תֵל אָבִיב הַקְּטַנָּה" לבין אירופה הרחוקה, אירופה שנוכחת רק בעקיפין בתוך חוויית הלידה מן הים, ואולי גם מתוך המחשבה על בורות אפלים ומאיימים יותר, המוכרים לנו מן הזיכרון הקולקטיבי. תנועת ההיזכרות מדומה לתנועת החפירה בחול, שמאפשרת נביעה של מים מתוקים ושל שינוי, למרות הנחת היסוד בדבר אופי ש"אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת". היכולת להבחין ב"צִבְעֵי הַגּוּאָשׁ" של הים מתגלגלת גם אל הבגרות ואל הכתיבה, שהיא מלאכה של בריאה.

.

ד"ר מעין הראל מלמדת וחוקרת ספרות. ספרה "מבוא לשירה" ראה אור ב־2022 בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. 

.

דליה הרץ, האָמנים, הקיבוץ המאוחד, 2024.

Omanim660


» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: טפת הכהן־ביק ומיכל בן־נפתלי בשתי רשימות על הספר "פיתום" מאת לי ממן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | "הכוח האחר" ליהודית הנדל, אחרי ארבעים שנה

הנדל כתבה על חייה עם צבי מאירוביץ ממואר חלוצי המפר כל הבטחה לאמפיריות. הקורפוס שלה "גילה" את ז׳אנר הממואר, ומייד פילס לעצמו דרך שונה, ניסיונית. מיכל בן־נפתלי חוזרת לקרוא בספר ״הכוח האחר״

832 629 Blog

צבי מאירוביץ, ללא כותרת, פנדה על נייר, 68.5X48.5 ס"מ, מתוך התערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין חרוד 2009-10, אוצרת: ד"ר גליה בר אור

.

קראתי לראשונה את הכוח האחר סמוך לצאתו לאור ב־1984. סימנתי לעצמי שורות לעתיד לבוא, ואכן, מקץ עשרים וארבע שנים, חזרתי אל הספר כדי לכתוב עליו. עכשיו, כשביקשו ממני לכתוב עליו מחדש, כעבור ארבעים שנה לפרסומו, לא רציתי לשוב אל מה שכבר כתבתי. אבל החשש על־פני־השטח שמא אחזור אל ועל עצמי היה בעצם מסך מפני חשש אחר, מפני מועקה אחרת, או חזרה אחרת: חשש מפני תעתוע הכוח, האחר, של "הכוח האחר", הכוח המסוים שמפעיל סגנון הפרוזה של יהודית הנדל, שהמפגש איתה הוא תמיד גורלי. יתר על כן, חששתי לקרוא מחדש בספר הזה דווקא עכשיו, בזמן הזה. אם לפני כשש עשרה שנה (סלחו־נא לי על תורת המספרים המפורטת מדי שתלווה את המסה הזו) היה בחזרה אל הספר מעין אישור של העבר, זיהוי של מה שכבר זיהיתי, הפעם לֻווה החשש באיזו התנגדות עלומה. ברוח הציטוט שהנדל מביאה מצֽבי מאירוביץ בפתח ספרה: "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במילים,״ הרגשתי שעליי לקבל על עצמי את מרותו ואת רצונו של הספר שלה בעת שהייאוש הוא לחם חוק ואנו כולנו קמים "אל תוך הפחד הפשוט של היום ושל הסוף." 

יהודית הנדל כתבה את הכוח האחר בין השנים 1976 ל־1983, טקסט שהוא גם ממואר חלוצי, ממואר טרם־זמנו על חייה עם הצייר צבי מאירוביץ. ואולם זהו ממואר המפר כל הבטחה של אמפיריות. למעשה הקורפוס של הנדל (קובצי סיפורים כמו כסף קטן, המקום הריק, או הרומן הר הטועים) "גילה" את ז'אנר הממואר עם כתיבת־החיים של הספר הכוח האחר, ומייד פילס לעצמו דרך שונה, ניסיונית, הפונה אל התיאור הפנומנולוגי בכיוון הפוך לאקטואלי ולמוחשי. ברוח וירג'יניה וולף, ה"אני" של יהודית הנדל הוא תנאי לכתיבה, אבל גם האיוּם הגדול ביותר הרובץ עליה, ולכן אנחנו נחשפים תמיד לפָּנים ההפוכים – הן של מאירוביץ הן של עצמנו: "לוקח בד ליד. לוקח אחר. הופך לצד השני. מביט בצד השני. ומחייך. כאדם הרואה את פניו ההפוכים של עצמו." 

יש בספר הזה אינטימיות מוחלטת. זו אינה אינטימיות הנובעת משחזור מדוקדק של פרטים מחייו של מאירוביץ. אולי ההפך. זו אינטימיות לא כנועה, שאינה מובחנת מדיסקרטיות גמורה, אינטימיות הקשורה בכך שהנדל חולקת דברים שאיש אינו מדבר עליהם ובשפה שאיש אינו מדבר בה. נדיר שמישהו, צייר או סופר, מאפשר לנו להיות כה קרוב לתהליך היצירה שלו, "ארבעים שנה ליד אותו שולחן", בבית, בין האטליה למרפסת ולסלון, או ברחוב, בבית הקפה. האינטימיות המוחלטת מתגלמת בעצם הכתיבה של הנדל, בגרסה המיוחדת שלה לתרגום בין־סמיוטי, כלומר באופן שבו הספרות בולעת לתוך עצם התחביר שלה את הציור של מאירוביץ ומעניקה לחומרי הגלם הציוריים – צבע, בד, אדמה, רוח, אוויר – שפה מדיטטיבית של מופשט לירי. "הוא מרח בדים. השמיד בדים. עבד בעמידה. הסיע את הכַּן בלי הרף. קדימה. אחורה. הצידה. מבקש שהאור יהיה אפור ככל האפשר. ואז, אפרוריותו של האדום, או הסגול, בתוך הבד, והוא, בהתלהבות: בשנה הבאה אני אעשה תערוכה כולה נופים לבנים. בשנה הבאה אני אעשה תערוכה כולה נופים אדומים. בשנה הבאה אני אציג רק את 'המרובעות' הוא לא עשה תערוכה אף פעם." הציור הוא עבור הנדל המצע הראשיתי, נקודת הכבידה האונטולוגית שמכוננת את תנאי הראייה. "ובחיבור הבלתי אפשרי בין רגעי ההווה ורגעי העבר עמדה התמונה, חזקה כמו עצם עובדת הקיום, ויותר חזקה." כתיבת הציור או הדעת הציורית, הלא מושגית, מבטלת למעשה כל מרחק אובייקטואלי בין כתיבה וציור, ומקרבת את המילוליות אל השתיקה כאילו המילה עצמה אצרה בתוכה חלל השייך בעצם לשתיקת הציור. ועם זאת, אם בשתיקה הזאת נעוץ חוסר אונים שבאֵבל קדום, הרי שניכרת בה גם ידיעת הכוח. יהודית הנדל יודעת משהו, והיא יודעת שהיא יודעת, לא רק כשהיא שותקת או מהסה אנשים. משפטיה צפופים והרים בסתירות ובהשתנות המרסקות אותם בצרימה כמו נשימה חטופה עד חנק. אין משפט או רעיון שאינו נהפך על פיו באופן בלתי צפוי. הקטיעה היא חלק מהמשפט, והיא גם הרושם הכבד שהוא מותיר, חיכוך מר, שלעולם אינו מחליק בגרון, עם שיחה שהמספרת שזורה בה ותפוסה בה והופכת בה שוב ושוב מכל צדדיה, "ומה שהוא אמר, מה שאני אמרתי, אדם כאבן השדה." התנועה הכפולה של חזרה וֽוַריאציות, עבודת העידון הבלתי פוסקת, התמורות של הרף עין, פורשׂות זמן נרטיבי לא־ליניארי, כמו מאירוביץ, ה"תולש את הרגע האחד הבודד מתוך הזמן הרץ" ומתמקד ב"פנומן העצמי שלו, של הבד". ועדיין, המאבק שלה בסיפור העלילה הליניארי הוא מאבק סגפני. הנדל אינה בונה גשר על פי תהום. היא מנכיחה שוב ושוב את הריק בין המילים ובתוכן. היא אינה מחפשת את המילה המדויקת אלא חגה במהירות סביב היעדר המילה, מרפרפת רפרוף קל בלי להקיף ובלי למצות. כפרפרזה על שאלה שהציגה הלית ישורון לס' יזהר, אצל הנדל יש "מינימום" עלילה ו"מקסימום" ציור בשל אינקורפורציה מלנכולית של הציור בתוך הכתיבה, ציור בתור גוף אחר הנשמר כאחר. הממואר נוסח הנדל אינו ייצוג מימטי המבוסס על קונבנציה ספרותית. הוא יותר בבחינת אינפוזיה של ממשות, שיש לה איכות קרביים של חזרה בדיוק מפני שאי אפשר לדבר על הדברים בשפת הייצוג. "כחולות באמת היו רק ידיו, כחול דק, שקוף, מתחת לעור, וכשהסתובב אלי היו לו פני טובע." 

הנדל מודעת ליסוד הסרבני, אפילו הפולמוסי של סגנונה. לשון הכתיבה היא תמיד מצד "הכוח האחר", לעולם לא שכפול של הכוח הקיים. קשה לקרוא את הנדל, והלוא היא נקראת מעט מדי, והיא מניחה את הדברים לאמיתם כבר אז, כמעט בפשטות: "צריך פה תמיד למהר. תמיד האסונות פה אורבים בפתח, ההיסטוריה פה במיוחד ארוכה אבל החיים במיוחד קצרים, וההקשרים הסבוכים, בין הסיבות לתוצאות, של אנשים מאוד רבים שלא מכירים את טעמו של היופי השָקט והצדק והאושר אינם מנת חלקם – ודאי כתובים פה על הקיר. וכידוע, באופן מקביל, מה שיוצר אי דיוקים, שום דבר לא דומה לשום דבר אבל מסופר באותן מילים." 

בקיץ, לפני שפרצה המלחמה, חזרתי ליהודית הנדל של הר הטועים, ספר שכתבה שש עשרה שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הספר מתאר ביקור בבית העלמין הצבאי של קריית שאול יום קודם לערב יום הכיפורים, והוא כתוב כל־כולו לאור הפואטיקה שנבראה בהכוח האחר, באותו חופש החותר תחת העלילה מתוך התמסרות מוחלטת לאֵבל. כמה קשה לקרוא את יהודית הנדל, חשבתי באותה שעה, בדיוק בשל האיכות הזאת, הנסיינות הלא־ייצוגית השולחת ידיים ללב הדברים. להבדיל מהכוח האחר, האינקורפורציה של המת בהר הטועים לובשת גוון פוליטי. מלחמת הקיום הדוממת של ההורים השכולים, המדירים את רגליהם מהטקסים הרשמיים של המדינה, מתגלמת בהיעשות האנושי לצומח: פרישׁה מפעילות אזרחית אל חֶברה מדומיינת בגן בית הקברות המבוססת על שפה ועל אקס־טריטוריה (או "הטרוטופיה") משותפת.    

בדיוק כמו בהכוח האחר, משך האבל אינו מעמעם במאום את הדחיפות. "מזמן איבדתי את התאריך," כותבת הנדל על מאירוביץ. הרבה פסקאות בהכוח האחר מתחילות במילה "היום" ללא תאריך. היום הוא כל יום, שנים על שנים, ללא אופק של רפואה שלמה. הזמן הוא תמיד, כבר, "כמו טעות בזמן". "אינני יודעת איך אני קוראת לו היום, ומתקשה בהקשר לזמן. עבר אינני יכולה. הווה – זה מוזר. ואנשים מביטים בי בפליאה. לא נמצא הזמן המתאים. השפה לא המציאה אותו. רק הכאב יודע אותו." ה"טעות בזמן" היא המלנכוליה הרודפנית המשתלטת על כל יצירתה של הנדל. ה"מעולם" ו"לעולם" מנטרלים את שאלת המקור, ה־arche, וכל חקירה ארכאולוגית או הרמנויטית לפשר. "הרי זה הוא שאמר לי תמיד: במקום שמתחילים לא להבין שם מתחילים גם החיים." "מתחיל ישר מתוך האמצע, הדיבור כמו התמונות, כאילו יודע מראש שאין להגיע אל ההתחלה ומה שקיים באמת הוא רק המחזוריות המייאשת של האמצע – חסרים לו תמיד הדפים הראשונים, והכל אצלו, מן האמצע, כבר גם גומר את עצמו." 

ואולם החשש מלקבל עליי אחרי ארבעים שנה את "המרות" ואת "הרצון" של "הכוח האחר" נעוץ, אולי יותר מכול, במה שהנדל נוגעת בו בכתיבתה המעגלית, בשימוש התכוף בפועל "לחזור" ובחזרות הנמשכות, השרויים במגע בלתי אמצעי עם מראות השתייה של המקום הזה. סגנונה המאופק, התמציתי של הנדל, ה"יותר מדי", שמתבטא לא בהעצמה אלא דווקא בצמצום, קרֵב יותר מכל סגנון אחר שאני מכירה בפרוזה עברית אל הפטליות של חיים על קצה; יום לא יום, לילה לא לילה, חיים עם איש שדמותו הולכת ומתמעטת מחיינו, ניצול השואה המגלם במלוא מובן המילה את מאבקו על הישרדות ומנסה מדי יום ביומו להיחלץ ממותו, מן המקומות שמהם קרע או נעקר, מן הכוח הפולשני של העבר. אלימות העבר צפה ומופיעה בכל עת, "והכל קשור עם הכול שהיה לפני זמן רב." את קרוסנו, העיר שעזב, מאירוביץ מצייר, לראשונה בחייו, מקץ ארבעים שנה, ב־1970, "חוזר לשם כמו שחוזרים הביתה, הראש חם והעיניים שרופות אחרי שנשתבש הכול." כפיית החזרה מגרדת בפצע המגורה, "הצהוב, מהבהב, כאילו כל רגע פורצת שם איזו שריפה." "יושב כל בוקר בקפה וקורא את כל מודעות האבל בכל העיתונים ולא יכול לשאת גם את מותם של אנשים זרים." בדיוקן העצמי הוא מכניס "את ראשו למטה במשטח החום־אדמה. […] מנצח, מכניס את מותו אל חייו.״; "ועל אלתר שמתי בזלת והוא שוכב מתחת לבזלת." 

הנדל נשארת עדה למאבק, תמיד מבחוץ ("[תמיד קצת פוחדת ממנו]", היא כותבת, בסוגריים), "זו מציאות שלא קל לחיות איתה, קשה לחיות אחריה." אלתר ולוניה, איציק מאנגר, אורי צבי גרינברג, כל הגברים המייבבים, העיניים האדומות, חיוורון הביעותים, כולם מוּנעים על ידי "הכוח האחר" שהיא גם מכנה "הכוח החלש" שסודו שב ומופעל עליה בעודה נותרת מודרת מברית הניצולים. ארבעים שנה אחרי צאתו של הכוח האחר, דווקא לנוכח הסטת המבט של הנדל הכי פנימה והכי החוצה, וחתירתה העיקשת אחר אמת פנומנולוגית מהותית ולא סיפורית או היסטורית, ניכרת הידיעה העמוקה, הנועזת, את ה־DNA של הפרט ושל הקולקטיב החרוט כאן בדרך כה חשופה עד כי אי אפשר שלא לחוש את עוצמות הדעת הטרופה, הארץ המתהפכת מאז ומעולם, הצל הגוהר על הפרויקט הזה ודן אותו לאבדון. הפרוזה של הנדל, היוצרת קרבה בתוך זרות וזרות בתוך קרבה, הולכת ומתהדקת סביב נקודת המוצא הזאת בכיוון הפוך לַהקלה המעסה החבויה בתנועה הדיאלקטית. את העדות הזאת יכלה לכתוב רק מי שחיתה "עם אדם מת"  וכמוהו, "ה'מה שאיננו'" היה בשבילה "דבר מאוד קיים.״

"ואני אומרת לעצמי שכל קיום הוא חסר בושה." 

.

מיכל בן־נפתלי, סופרת, מסאית ומתרגמת. מלמדת במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. ספרה האחרון, "האנרכיסטיות" (2023), ראה אור בהוצאת פרדס. רשימות נוספות מפרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של ״המוסך״.

.

יהודית הנדל, הכוח האחר, סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1984.

.

מסה עטיפה

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: דיוקן החוקר הצעיר כמרגל: יותם פופליקר מביט בחוקר הצעיר הגולה מהאקדמיה ורואה בו מרגל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן