השלישי
אחינעם קפון
.
האמא הריצה שתי אצבעות לאורך מעקה הבטיחות של הכביש המהיר שחלף מבעד לזכוכית חלון המכונית, והקור הלילי מבחוץ נצמד לזגוגית ואז לכף ידה, שמאל ימין שמאל, אצבע אמה אצבע, הרץ שהוא שתי אצבעותיה קפץ בפישוק אצבעות מעל חיבורי המתכת של המעקה, חמק ממכשולים שבאו עליו עם קצב הנסיעה, זאת היא כף היד שלה, האצן המהיר בעולם, ואם תוביל את הרץ שלה בבטחה חזרה הביתה אז גם הבן שלה, ואם לא תפיל אותו אז הכול יהיה בסדר, אם לא תפיל אותו, הוא היה יכול להיות בן שבע־עשרה. המילים עולות בה בלי כוונה ובלי רצון. הנה, תראו אותה, רגע היא משחררת והראש שלה מתחיל. מזל רע, מזל רע. היא מביאה את זה על עצמה, וגם שמטה את הרץ שלה בהיסח הדעת, הכניסה אותו לפה וכססה ציפורן עד פציעה. היא מוצצת את הדם. הבעל מסיט לה את היד בתנועה אוטומטית ומחזיר את ידו להגה. כעונש עולה גל ריח של אפטרשייב וסיגריות מהמושב האחורי הריק, שהבן שלה ישב בו עד לפני עשר דקות בערך. עשר דקות – זה הכול, לפני עשר דקות נפרדו וכבר היא בוגדת בו. מנסה לאטום, למלא את הוואקום, לצקת בלילה אל תוך התבנית הריקה של צורתו. רעיון טוב, אולי תכין עוגיות כשתגיע. אצבעותיה על כפתור החלון עכשיו, מורידה אותו מטה. "אין אוויר".
*
בן שבע־עשרה וחמישה חודשים, למעשה. כשיצאה מהמקלחת בעלה ישן מול החדשות. הוא לא מבזבז זמן. היא כלואה בעוררות, נעה בזיגזגים כדי לא להיות מטרה קלה מדי, והוא, את החתונה שלהם כמעט פספס כי נרדם, ובכל התמונות אפשר לראות על פניו עקבות של כרית. היא מכבה את הטלוויזיה והוא, בעיניים עצומות, רוטן שהוא רואה. היא דורשת שיעבור למיטה, הוא מתעקש שתדליק. השקט בבית עבה וסמיך. נו, היא מדליקה. היא מפנה את גבה אל הצילומים המאובקים מהשטח, אל הפרשנים באולפן, מביטה מטה אל הכרס שנהייתה לבעלה. כרס של תינוק. בתקופה האחרונה הוא אוכל בלי הפסקה והיא חזרה לכסוס ציפורניים. כל האוראליות הזו.
היא הולכת למטבח, מתקשרת בווידאו לבכורה, שעולה במסך קטועה ומוארת בשמש; מתנצלת, התכוונה להתקשר, ברחה לה השעה, פונה לאדם מחוץ לפריים, "מי מאמא, אן מינוטו" ומתרחקת מהמולת הקולות; אבל מה השעה אצלכם בכלל, מאוחר. איך הייתה הנסיעה, איך הוא היה נראה, ואתם, מה איתכם? אבא מול החדשות שוב? אני בקושי שומעת, אני אתקשר מחר, רק מה איתך, מה את עושה? היא נזכרת – "עוגיות". וכדי לא להיתפס מוציאה מייד את הקערה והמיקסר. הבת אומרת "בשעה כזאת? למי?" והיא אומרת "שיהיה".
היא ממיסה שוקולד. לא הספיקה לשאול אותה מה שלומה, איך לה, אפילו לא הגיבה על תמונות הר הגעש ששלחה. בהתחלה הבת הייתה שולחת את התמונות בקבוצה המשפחתית, אבל אז חשבו שזה לא יפה מול האח המגויס שלה כל החוץ לארץ הזה, אז הבת פתחה קבוצה רק של שלושתם. לא טוב, לא טוב. היא שוברת את הביצים ומערבלת. פעם היה שיר כזה, עם שבירת ביצים, שהבת שלה הביאה מבית הספר. הבן ישוב ליד שולחן האוכל, עדיין ג'ינג'י וצפלון עם מגבת על ברכיו ורוטב ספגטי בזווית הפה שלו. אחותו, שהתחילה אז להרכיב משקפיים והפסיקה ללבוש חולצות קצרות, עוברת עם הידיים על הגב שלו – סכינים סכינים סכינים בגב, נקודה וקו. גל עולה גל יורד. והוא עצם עיניים, נרפה מהנעימות ומהקרבה לאחות שהוא מעריץ, המזלג נשמט לאיטו על הצלחת. הרוח נושבת, פו פו, ביצה נשברת. עכבישים עולימ'ך על הגב, צמרמורת. איך שסיימה הוא התחנן ששוב, אבל היא סירבה, נתנה לו צ'אפחה בעורף. האמא אמרה "מה אכפת לך, הוא מבקש", לא סבלה את הכוחניות הבכורית הזו, אבל זה רק גרם לבת להתעקש עוד יותר. אז האמא אמרה, "טוב, תלמדי אותי. אני אעשה". גם עכשיו היא יכולה להרגיש בידיים שלה את הגב שלו ואת העורף ואת הראש, הזרועות שלו, שיכלה כמעט להקיף בכף ידה, אצבעותיה עוברות על השכמות הבולטות שלו, על עמוד השדרה. היא מצטמררת. ופתאום, מאחורי גבה, היא מרגישה אותו בא אליה. האחר. הבן שבע־עשרה וחמישה חודשים. ניגש אליה, עומד מאחורי כתפה, טובל את האצבע בבלילה. "לא לדחוף ידיים!" היא לא מסתובבת אליו, אבל לפי הטון שלה הוא מרגיש את המתח. רק קול צעדיו מתרחק ממנה, כפות רגליו היחפות על הרצפה. הוא חולף על פני בעלה, על פני אביו הישן, נעצר רגע מול המסך. בעוד כמה חודשים יסיים את התיכון ויגיע תורו להצטרף לאחיו. או שלא, או שלא היה רוצה להתגייס. בהתחלה לבעלה יהיה קשה עם זה, אבל היא תעודד אותו. כן, כן, אין צורך, ילד טוב. הילד הלא מגויס שלה יכנס לחדרו ויתקשר לחברים שקבע איתם, ויאמר בשקט, שלא תשמע, אבל היא, שבדיוק תעבור שם עם כביסה מקופלת, אולי, תתפוס – אני לא בא בסוף, נראה לי שצריכים אותי בבית. ותעמוד רגע מול הדלת הסגורה של החדר שלו. איזה חדר? למעשה, הדלת הסגורה של המחסן, זה יהיה החדר שלו, הממ״ד שסידרו בקפידה וקראו לו אחר כבוד "חדר העבודה" שלה, עד שנזנח על הדוקטורט שלא כתבה ושאיפות צדדיות, והתכסה קלסרים ופיצ'יפקעס ונהיה המחסן. עכשיו היא מבינה את זה: לכן, במשך שנים, התנכל לה החדר – מנע ממנה ריכוז, איבד לה דברים, ריפה את ידיה – החזיר לה על מה שעשתה לו, על מה שמנעה ממנו להיות. חדר לבן השלישי. ובחדר שלו, היא עוד מצותתת מבחוץ, הוא מתקשר – קחי טיסה חזרה. אמא תשמח אם תהיי פה. אבל ברגע הזה, שהעמידה אותו בדמיונה לצד אחותו, קיבל פתאום השלישי את הפנים של הבן שיש לה, ולזה היא לא הייתה מוכנה. היא מגרשת אותו מעליה, את המטנף הזה, הנדחף לה הזה, מה הוא מתערב. מכניסה את העוגיות לתנור. באשמתה הבת שלה תהיה בת יחידה. סגרה את דלת התנור, סגרה את דלת התנור, סגרה את דלת התנור, סגרה את דלת התנור, ובעלה לא מתעורר.
תצא לשאוף אוויר במרפסת, זה מה שבני אדם עושים אז גם היא, למה לא. הנה את עומדת ונרגעת בלילה הירושלמי, כל הכבוד לך. במאפרה מבחינה בחצי סיגריה שהבן השאיר. היא מניחה אותה בין שפתיה ומדליקה. שואפת ארוכות את בנה. היא נרפית. הירח למעלה שלם כמעט לגמרי, אפילו לילה יפה. אולי הפעם היה יוצא דומה לה, אחרי הכול. כשנולדה הבת רכנו מעליהן כולם והכריזו בקול גדול שהיא יצאה בול, אבל בול, אמא של בעלה. האמא של בעלה חייכה מאוזן לאוזן והבעל הסתכל שמח על שמחת אימו, והיא הצמידה אותה, את בכורתה, אל שדהּ החשוף וחשבה על השפתיים הקטנות המקומטות של חמותה תופסות לה בפטמה. כשהבן נולד נאלצה להודות גם היא, מה לעשות, שהוא דומה לדוד שלה, שמה לעשות 2 – מכור כבד לקטמין. אולי הפעם היה יוצא דומה לה. ואם לא לה אז לפחות למישהו שלא היה אכפת לה להצמיד לחזה. אהרן, שהייתה מאוהבת בו כל החטיבה. שיהיה דומה לו. אותו היית מניקה בשמחה. עם עיניו הכחולות, והצליעה הקלה שהייתה לו, והעורף שלו, שאת זוכרת מהשולחן מולך ושהיית מנסה להריח. ואיך בסוף, כשכבר רצה אותך, היה לך חבר אחר. הצחיקה את עצמה, מאיפה בא לה אהרן פתאום. מנסה לעשות טבעות עשן כמו שהוא היה עושה. תיזהרי, תיגמר הסיגריה וייגמר גם הבן. די, די עם זה, כל רגע נעים היא הורסת. בסדר, ליתר ביטחון תכבה, לא צריך לקחת סיכונים. רק שבעצם תחשבי, מה זה אומר לכבות אותה עכשיו, לפני הסוף? היא נאנקת, עומדת כלואה עם הסיגריה המעשנת בין שתי אצבעותיה. הירח מסתכל עליה, מה הוא רואה בה? כמו פושע שנתפס מנמיכה את היד לאט, בלי תנועות חדות – היא לא שולפת נשק, היא נשבעת, אין סכנה, היא רק – מניחה את הסיגריה במאפרה וחומקת חזרה פנימה.
סידרה את חתיכות הבראוניז בקופסת פלסטיק ופתחה את המקפיא, להכניס שישמרו טריות, אבל הוא עמוס קופסאות, לא נשאר מקום. מתי הכינה את כל העוגיות האלה. הניחה את הקופסא על השיש. מה עוד נותר לעשות? כלים. תעשה כלים. מערסלת את הקערה תחת המים החמים. היא לא מצליחה לדמיין את הבן אח גדול. בטח היה מקסים, מה השאלה. ובכל זאת לא מצליחה. אף פעם לא היה לו את העניין הזה של לרצות עוד אח קטן. לא לו וגם לא לאחותו. לא ביקשו גם כשלחברים שלהם נולדו אחים. אולי הרגישו עליה. הבת שלה, עם עיניה הבולשות, שהחיים משאירים עליה את חותמם כמו ידיים על נייר כסף. הבת ידעה והעבירה לבן ברשת הסודית שלהם, הקדומה, עוד מלפני שמילים הומצאו, שזה תחום שלא. תמיד היא ידעה עליה, הבת. כמו סוכנת חשאית בביתם, רואה וצוברת ומתייקת מידע מפליל, תמיד עליה, אף פעם לא על בעלה הסבלני. מסמנת במבטה הארוך את גבולות הגזרה שלה כאם, את כישלונותיה, את מוזרותה. השומן שלא ירד מהלידות, המהירות שבה היא מצחקקת מול בעלי סמכות, הדמיון המוחצן מדי שלה. האמא יכלה לומר להם פתאום, נגיד בהקשר של מטלה שצריכה להיעשות – אני אהיה בכאילו האמא ואתם תהיו בכאילו הילדים. זה הצחיק אותה מאוד, אבל את הילדים פחות – הבת עם מבטה והבן עם חיוכו המשתדל – עד שבעלה אמר לה, "די, די עם זה, את רואה שזה מלחיץ אותם". השלישי היה צוחק. היית צוחק. היה מבין אותה, היה הולך איתה כשהייתה אומרת בסיום ארוחה, "נגיד כל מה שאתם מפנים מהשולחן זה כל מה שהייתם יכולים לאכול באי בודד". מקומות הישיבה בשולחן האוכל היו משתנים. לא שניים שניים, אלא אחד בראש השולחן. בעלה בראש, היא – עברה כיסא אחד ימינה – משמאלו, הבן והבת מלפניה, כרגיל. לצידה היה יושב השלישי. תעביר את הסלמון. טעים לכם?
החלה לטאטא את המטבח. לא יותר מדי, תשאירי קצת שאריות די־אן־איי של הבן, שערות וקילופי עור, חותם זיעה איפה שעמד על הידיים במדים, רגע לפני שיצא, וכשצילמה אותו אמר לה לשלוח את התמונה לאחותו. לא. איך יהיה אח גדול, כולו האח הקטן שלה. עלה בה, מכל הרגעים, דווקא הקיץ שלפני שעלה לכיתה ז' והזעם של הבת על זה שהוא נכנס לתיכון שהיא לומדת בו. הבת בכתה, התנכלה לו ולהם, אמרה שהוא נדחף לה לכל מקום. והבן נעלב והתכנס והשתתק מהבגידה של אחותו, שבבת אחת התהפכה, הפנתה גב למשחקי המחשב המשותפים שלהם, לטיולים המשפחתיים. היא ובעלה ניסו לפייס ללא הצלחה, ובמיטתם דנו בשקט מה יש לה, שככה היא פוגעת באחיה הקטן. ואז היא והבת הלכו במרכז המסחרי, לא הרבה זמן אחרי שהשנה התחילה, ופגשו במורה, שפנתה אליהן בפנים מוארות והתייחסה לשתיהן כאל "אמא של" ו"אחות של", ואחרי שנפרדו הבת מלמלה, "היא מכירה אותי כבר שלוש שנים". האמא ראתה בזה פתח, הזמינה אותה לקפה ומאפה, משכה בעדינות את חוטיה הנסתרים של בתה. והבת אמרה באגביות כזו, מפרקת את הקרואסון, "אם היינו באותה שכבה לא היינו חברים" וגם "לא רציתי שיראה אותי בהפסקות. אני לא כמוהו". אבל היא ובעלה לא היו צריכים לעשות דבר, כי הבן, באצילות, שימר את יחסי הכוחות ביניהם. וככל שצבר חוזק וגבריות, והוקף בבנות שהן ההפך מאחותו, וחייך את חיוכו המקסים, והתאהב בריצה – ככה שמר על איזה כבוד כלפיה, איזו הגבהה. נתן לה לתקן לו את העברית, הרים אותה פתאום במטבח בזמן שהיא מתפתלת, הזמין אותה לרוץ איתו בערבים כשהייתה חוזרת מהצבא. הם היו יורדים לרחוב והיא יכלה להשקיף עליהם מהמרפסת שפונה לגן סאקר. נכנסים ויוצאים משדה הראייה שלה, הבן בלי חולצה, כולו שרירים וגידים – אז לא הרשה לה להכין לו את המתוקים שלה – ואחותו, מאחוריו, בחולצה רחבה של אביה, והיא יכלה לתפוס אותם באצבעותיה, להוביל אותם בשביל המואר. ובימי חמישי, באותו המקום, היה עושה את הכושר הקרבי שלו. ולפעמים, כשהייתה מסתכלת על חבורת הגברים, הנערים בעצם, הייתה יכולה לעלות בה מין זקיפות כזו, כאילו היא נסיכה שמביטה בגלדיאטורים, אבל אז נזכרה מי הם הגלדיאטורים ומי היא. והבן עודד את אחותו לטוס, ואז גם אמר לה לא לחזור. אין מה לחזור, המלחמה תסתיים והוא יצטרף אליה במקסיקו. וההבטחה הייתה מתממשת בסוף עם השלישי, הוא והבת היו עושים יחד את הטיול, בעיניים לחות היו אומרים כמה היה נהנה, מחליפים מבטים כשעוברי אורח היו שואלים אותם כמה אחים הם ומכריעים, למרות הכול, שלושה.
היא מוצאת את עצמה ישובה ליד שולחן האוכל, המטאטא ניצב בידה, ולידה, מעבר לשולחן, גם הוא, מסתכל עליה עקשני. היא נמנעת מלהחזיר מבט, אבל בזווית העין מרגישה את תווי פניו הלא יציבים – רגע היא ורגע בעלה ורגע בנה ורגע אהרן. היא אף פעם לא נתנה לו ככה. אם הוא היה בא היא מייד הוציאה אותו. אבל עכשיו הוא בן שבע־עשרה, הוא מרדן, הוא חזק. היה עושה הורדת ידיים עם הבן ועם בעלה. בפעם הראשונה היה מנצח. האבא היה טופח לו על הגב "בואנה, נהיית בריון". הוא לוקח ביס מהעוגייה, בשפתיו הדקות של בעלה, ברווח בשיניים שלה, בלשון הארוכה של הבן שלה שמצליח להגיע איתה עד האף. האמא מנענעת בראשה. אני לא יכולתי. לא יכולתי. הוא מקשיב. הגדולה הייתה אז בת ארבע והקטן בן חצי שנה. ילדה בת ארבע וילד בן חצי שנה, יש מה להוסיף? הגדולה הייתה ברגרסיה מהנוכחות של הקטן, סירבה ללכת לישון ומצצה אצבע, דיברה בקול מתיילד שהטריף אותי. ולקטן היה ריפלוקס והוא פלט ופלט ופלט. איזה דבר זה, לא להצליח להאכיל את הילד שלך. והיינו אז בני שלושים וארבע, אולי שלושים וחמש. מה זה שלושים וחמש? ילדים. וכל כך התרגשתי לצאת מהבית. קיבלתי להיות עוזרת אוצר במוזיאון. לא הרבה זמן קודם אבא שלך קיבל קידום שרצה בחברה שהוא עבד בה, זה היה מצוין כלכלית ושמחתי מאוד עבורו, ברור. אבל גם, לא יפה לומר, קינאתי. מה אני אעשה. הייתי קרייריסטית מאוד, תבין. והאימהות, הייתי עייפה ועצובה והורמונלית וגם מאוד מבולבלת, ולא היו לי אינסטינקטים, זה אני אומרת. לו היה הרבה יותר, הוא היה טבעי בהורות מהרגע הראשון. אבל אולי דווקא בגלל זה, זה היה כמו אתגר. ואתגרים אני אוהבת. אבל אז עוברים הימים ועוברים החודשים ועוברות השנים, ומולך דבר ואז שניים שהם ביטוי מוחשי לכוח של הזמן. ואת חושבת – נגמלה מחיתולים, מאיזה חיתול אני נגמלתי בזמן הזה? צמחה לו שן, מה צמח אצלי? ואז קיבלתי את הצעת העבודה הזו וזינקתי עליה. רק התחלתי להחזיר לעצמי צורה, למצוא את עצמי מחדש. לא יכולתי. וגם זה נראה לי, שני ילדים, בת ובן. שלם. לא חשבתי אז שאני צריכה אחד ספייר.
אני זוכרת שיעור אמנות בילדות. ציירתי טורסו של אישה בצבע פנדה. כשהראיתי למורה את הציור הגמור היא שאלה אותי – למה בלי ידיים וראש? אמרתי שלא רציתי להרוס, והיא אמרה שלא מפסיקים יצירה רק מהפחד שלא יצא טוב. ואני פחדנית. תמיד הייתי. הידיים שלי פתוחות מדי והכול מחליק מהן, כל מה שהיה יכול להיות שלי ולא היה. אהרן, הדוקטורט, אתה. אתה בן שבע־עשרה וחמישה חודשים. למרות שמאיפה לי מתי בדיוק היית נולד, אולי היית יוצא קודם, אולי היית מסרב לצאת. אולי לא היית מגיע לשבע־עשרה, אולי היית מת. רק לא במלחמה. די עם זה, הוא לא היה מת. היא מרימה את מבטה. הוא כן היה מת, הוא כבר מת. עובדה, אתה מת ואני כבר אם שכולה. הא אה! היא פתרה את זה. קול גל עצום מתקרב ממרחק ונשבר באחת ברחמה, נשטף מטה מטה אל מחוץ לה. היא מרגישה את ההתרוקנות ההיא, את אחורי הברכיים המאיימות לקרוס. היא קמה, נתמכת במטאטא, כמו משה עם מטה, כמו מכשפה – אני כבר אם שכולה. אני עשיתי את זה, הבאתי קורבן אדם. ילד תמורת ילד, כן? היא מדדה אל עבר הספה, פורסת אחריה שטיח אדום. אני כבר אם שכולה. קורסת לצד בעלה, נתחבת אל חיקו, מכסה את עצמה בזרוע שלו. הכול יהיה בסדר. נפל לה אחד, תרמה את חלקה, והברק לא מכה פעמיים. נכון? בטח, נכון מאוד. עשינו עסק. לחיצת ידיים. זהו, את יכולה ללכת לישון. בעולם קיימים עכשיו רק ארבעתכם – את, והבעל, והבת והבן. תירדמי, תירדמי, תמני את האין כמו כבשים – אין אף אחד שנכנס בשביל הבניין. ואין אף אחד שמוודא את מספר הדירה. ואין אף אחד במעלית. ואין אף אחד שדופק על הדלת.
.
אחינעם קפון היא יוצרת קולנוע וכותבת. בוגרת בהצטיינות של מסלול תסריטאות ב"סם שפיגל". סרטה הקצר "הוא יכול לישון על הספה" זכה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובפרסים נוספים בפסטיבלים ברחבי העולם. בימים אלה היא עובדת על סרט ראשון באורך מלא. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו במגזינים "מאזניים" ו"קמה".
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשף", סיפור קצר מאת ציפי קריזלמן
.