ארוכים | ליתרת חיינו שנינו

פואמה מאת דר פיקרסקי

832 629 Blog

יוסי וקסמן, בכחוס, אקריליק על בד, 120X120 ס"מ, פרט, 2019

בארץ היישׂוּמון 

דר פיקרסקי

.

מִתּוֹךְ הָאַשְׁפָּה הָאַבְנִית ? בֶּן אָדָם, 
לֹא תָּבִין, אַף לֹא תּוּכַל שַׁעֵר, כִּי יוֹדֵעַ אַתָּה 
רַק צִבּוּר תְּמוּנוֹת שְׁבוּרוֹת, שָׁם הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה, 
וְהָעֵץ הַמֵּת אֵינוֹ מַעֲנִיק עוֹד מַחֲסֶה, הַצְּרָצַר - רְוָחָה, 
הָאֶבֶן הַיְּבֵשָׁה - צִלְצוּל שֶׁל מַיִם.

מתוך "ארץ הישימון"; מאת ת.ס. אליוט, בתרגום מנחם בראון 
(אל"ף הוצאת ספרים, תשכ"ח).
.

נתח ראשון: צֵיד אדם

יָצָאתִי בִּקְרִיאָה גְּדוֹלָה: בּוֹאוּ עָלַי כָּל אַנְשֵׁי סְדוֹם.  

כְּאִישׁ אֶחָד תִּפְסוּ בִּי, אִישׁ־אִישׁ בְּתוֹרוֹ, אִישׁ־אִישׁ בְּדַרְכּוֹ. 

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר חָפֵץ בִּי? אַל תָּסוּר מֵרָע,

אַל תִּפְנֶה מִמֶּנִּי – עֲשֵׂה בִּי מַעֲשֶׂה. 

עֲשֵׂה־עֲשֵׂה, עֲשֵׂה־עֲשֵׂה־עֲשֵׂה. 

וּבִדְמָמָה צִיּוֹן עוֹמֶדֶת – אֵינֶנָּה מְשִׁיבָה. 

וְדָמְמוּ הַלּוֹחֲמִים. 

לֹא סִפַּקְתִּי לָהֶם לְפֻרְקָן. 

.

מְסָרִים קְצַרְצָרִים מִהֲרוּ אֵל תְּנוּדוֹת הָרוּחַ: 

מְחַפֵּשׂ? מְצָרֵף? מְמֻקָּם? נַיָּד? דִּיסְקְרֵטִי?

זִיק שֶׁל בְּרִיאָה – הִגַּעְתָּ, נוֹטֵף זֵעַת לֹא-לִי, 

בִּקַּשְׁתָּ לְהָנִיף בִּי יַבְּשׁוֹת הַגּוּף, 

שָׁאַפְתְּ לְגַלּוֹת בִּי גֵּאָיוֹת וּמְצוּקִים – 

כְּמוֹ חוֹקֵר, בִּקַּשְׁתָּ לָטַעַת בִּי דֶּגֶל, 

לְהַכְרִיז: שֶׁלִּי וּבִי.

זְכוּתִי מִן הַטֶּבַע, בְּאוֹצָר שֶׁל זָהָב –  

בּוֹא אֵלַי לָבוּשׁ חֹל וַחֲגוֹר, 

וְאֶהְיֶה לְךָ לְאֶרֶץ עוֹטָה חַג.

שֶׁלִּי וּבִי!

.

נתח שני: מחול צְלמים

הַלַּיְלָה הָיִיתָ אַקְטִיבִי וַאֲנִי נְסִיכָה. הָיָה וַאלְס. 

תְּנוּעוֹת עַפְעַפֶּיךָ בֵּין רִצְפַּת הַגַּבּוֹת לְגִבְעוֹת הַלְּחָיַיִם: 

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ. חַת־שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ… 

רָקַדְנוּ בִּכְלָל בִּתְנוּעָה סְפָרַדִּית, חָשַׁבְתִּי לְרֶגַע: 

חֶמְדַּת הָאָבוֹת, גָּלוּת הַתְּשׁוּקָה, 

וְלִרְגָעִים – מַתָּ לִי מַמָּשׁ בַּיָּדַיִם, וַאֲנִי 

הִמְשַׁכְתִּי לִמְחוֹל־שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ…

לַהֲלֹם־שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ 

בַּלְּבָבוֹת הַקְּפוּאִים, בְּיָדַיִם 

קָרוֹת, לְזַמֵּן אֶת אֱלֹהַי, 

וְאַתָּה, קָרָאתָ אֶת אֱלֹהֶיךָ, 

וּשְׁנֵיהֶם נַעֲנוּ-שְׁתַּיִם-שָׁלשׁ… 

נַעֲנוּ־שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ…

.

רִחַפְנוּ בִּיקוּמִים שֶׁאֵינָם נִרְקָמִים בֶּאֱמֶת. 

טָבַלְנוּ בַּסֶּלַע וְלֹא הָיוּ מַיִם, טָבַלְנוּ בְּהַקְבָּלוֹת שֶׁל מִפְגָּשׁ: 

אַתָּה הָיִיתָ אַתָּה וַאֲנִי הָיִיתִי אֲנִי – 

וַאֲנִיאַתָּה וְאַתָּהאֲנִי, וְהָרֶגֶל שֶׁלְּךָ (הַנָּאָה!) 

בְּקֶצֶב אַגָּן אֲחוֹרִי וְקִדְמִי, 

הַנִּפְתָּח וְנִסְגָּר, הַנִּפְלָח וְנִפְעָר, 

בְּקֶצֶב הַנְּשִׁימוֹת. וְהַפֶּה שֶׁלִּי 

הִתְיַבֵּשׁ, אַךְ שׁוּב נִמְלַח בִּלְשׁוֹנְךָ, 

וְהָיִינוּ לְבָשָׂראֶחָד, 

וְדָבַקְנוּ לְיַחַדבָּשָׂר – 

מֵיצָג מְפֹאָר 

שֶׁל קִיּוּם מְעֻקָּר.

.

לֹא עָצַרְנוּ לִבְרֹר עֲצָמִים שֶׁצָּפִים, 

אֲפִלּוּ הָרֵיחַ הַמַּר לֹא עָצַר בַּעֲדֵנוּ בִּכְלָל. 

הָיִיתִי שֶׁלְּךָ וְיָדַעְתָּ; הָיִיתִי כְּנִיעָה נִמּוֹחָה, 

הָיִיתִי לְדֶגֶל לָבָן, הָיִיתִי לְכָל שֶׁרָצִיתָ, 

לְכָל שֶׁדִּמְיַנְתָּ מִזְּמַן. בְּמַבָּטְךָ 

רָאִיתִי אַחֵר, בְּמַבָּטִי רָאִיתָ אַחֵר: 

וּשְׁנֵיהֶם רִחֲפוּ שָׁם מֵעַל עַנְנֵי הֶעָבָר,

בְּבָתִּים רְדוּפִים – רְדוּפֵי כְּמִיהוֹתיַחַד. 

נִכְנַסְתָּ אֶל חַיַּי וְשׁוּב נַחַתִּי כָּאן, 

זֶה אַתָּה וַאֲנִי, וְיָצָאתָ –  

וְשׁוּב חֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱמֶת, שֶׁל מַגָּע,

וְשׁוּב נִכְנַסְתָּ – 

נַחֲלָאוֹת אֵינָהּ כֹּה שְׁקֵטָה הַלַּיְלָה – 

אָז יָצָאתָ – 

"זֶה מַרְגִּישׁ לִי נָכוֹן…" זֶה זֶה

זֶה נָכוֹן 

זוֹ אֱמֶת 

זֶה הַיַּחַד –  

נִכְנַסְתָּ – לֹא הֶחֱלַפְנוּ שֵׁמוֹת, רַק 

סְטִיּוֹת בַּלָּהוֹת, רַק מַגָּע,

כִּמְעַט לֹא נִשַּׁקְתָּ בִּכְלָל, 

וְיָצָאתָ – וְהַפַּעַם סוֹף סוֹף, 

הַפַּעַם 

סוֹף כָּל סוֹף,   

גַּם גָּמַרְתָּ –

.

נתח שלישי: בר תמותה

הִתְלַבַּשְׁתָּ אַתָּה, אֲנִי נוֹתַרְתִּי בִּפְשׁוּטִי, 

מְלַקֵּט אֶת נִשְׁלִי מִבֵּין קִרְעֵי שְׁאֵרִיּוֹת, 

אֲבָל תְּנוּעַת הַהִתְפַּשְּׁטוּת 

הִיא חַד־פַּעֲמִית. הַסְּעָרָה שֶׁבֵּינֵינוּ – 

לֹא תָּשׁוּב עוֹד לִנְשֹׁב. 

צָחַקְתִּי: זוֹכֵר אֵיךְ רָקַדְנוּ?

לֹא זָכַרְתָּ. לֹא…

לָחַשְׁתִּי: מָצָאתָ, וַאֲנִי אִישׁ חַיִל. 

קָרַעְתִּי אֶת עוֹרִי מֵעָלַי, וְאָבַלְתִּי –  

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בִּשְׁתִיקָה;

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בְּמִפְגָּשׁ אִלֵּם; 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בְּזֶרַע; 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בְּגוּףפּוֹגֵשׁגּוּף; 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בִּתְפִלָּה שֶׁאוּלַי; 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי אֲנִי בִּתְחִנָּה; 

בִּכְמִיהָה; בְּתִקְוָה עֲלוּבָה. 

אֶת מַה שֶּׁגָּלוּי לְעֵינַי – כְּבָר אָמַרְתִּי, 

כְּבָר הִפְצַרְתִּי בְּךָ: לֹא בִּסְקִילָה; 

לֹא בִּשְׂרֵפָה; לֹא בְּהֶרֶג; לֹא בְּחֶנֶק. 

וְאַתָּה הֵגַבְתָּ – בְּדֶלֶת מוּטַחַת. 

.

נתח רביעי: מֶתֶק ביוב

הָזִיתִי קֻרְטוֹב אַהֲבָה בְּאֶרֶץ נֵכָר. 

הִצְמַדְתִּי פָּנַי לְחַפֵּשׂ בֶּן אָדָם – הֵד לֹא נִשְׁמַע. 

קָרָאתִי שׁוּב: בֶּן אָדָם! אֲבָל הֵד לֹא נִשְׁמַע. 

לְךָ אֵל תְּשׁוּקָתִי; בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי;

לְךָ אֲנִי וְשָׁדַי; לְךָ פְּלָחַי וּשְׂפָתַי;

לְךָ עַצְמִי וְעוֹרִי וְזַרְעִי;

לְךָ עֵינַי וּמַבָּטִי; וּמִבְטַחִי; וְתִקְוָתִי;

לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי; כַּשֶּׂה אַקְרִיב לְאֵין אוֹנִי;

לְךָ מַלְכוּת, לְךָ – כָּל תַּאֲוַת בְּשָׂרַי;

אֲבָל הָרֵיחַ הַמַּר חָזַר, חָזַר אֵלַי.

.

מִתּוֹךְ הָאַשְׁפָּה הָאַבְנִית ? חִתּוּלִים נְטוּשִׁים וְדָגִים 

שֶׁחָזְרוּ אֶל הַיָּם, כּוֹסוֹת יַיִן שְׁתוּיוֹת 

בַּנֵּרוֹת הַכְּבוּיִים, רַק צִבּוּר תְּמוּנוֹת שְׁבוּרוֹת

הַעֲלוּ בִּי צְרוֹר מֶתֶק –  

סוֹבְבוּנִי בִּדְרִישָׁה.

.

נתח חמישי: בסער הדם 

וְשׁוּב אֶצְבְּעוֹתַי נָקְשׁוּ: 

מְחַפֵּשׂ קֶשֶׁר, אֲבָל לֹא פּוֹסֵל גַּם סְתָם לֵהָנוֹת 

פָּס' מְחַפֵּשׂ אַק' 

מְמֻקָּם בְּנַיָּד 

שְׁלַח תְּמוּנָה, שְׁלַח תְּמוּנָה 

מָה אוֹהֵב? 

לֹא שְׁמֵנִים, רַק גַּבְרִיִּים 

שְׁלַח תְּמוּנָה…

לֹא מְעֻרְבָּב, לֹא מִתְעַרְבֵּב 

עֶבֶד כָּנוּעַ מְחַפֵּשׂ שׁוֹלְטָן 

הַדֶּלֶת פְּתוּחָה 

אֲחַכֶּה לְךָ עַל אַרְבַּע, תִּכָּנֵס וְתִכָּנֵס

רַק תִּירַק, לֹא צָרִיךְ חֹמֶר סִיכָה

.

נתח שישי: ואני לא כָּלֶה 

הִבַּטְתִּי בַּכָּחֹל־הַכָּחֹל הַמְרַצֵּד. וְעֵינַי נִשְׂרְפוּ. 

הִמְשַׁכְתִּי לִבְהוֹת בַּכָּחֹל, וַאֲנִי לֹא כָּלֶה. 

אֵין פֹּה קֹדֶשׁ, לָחַשְׁתִּי. 

רָצִיתִי לוֹמַר לְךָ: הַנָּהָר נָע – לֹא עוֹמֵד.

הַתְּרִיס לֹא חָלוּד – הוּא רַק סָגוּר. 

וּבָרוּחַ עוֹד יֵשׁ מַשָּׁבִים. 

אֶפְשָׁר לְלַקֵּט מִשְּׁיָרֵי הַחַיִּים 

לִכְדֵי סְעוּדָה אַחֲרוֹנָה, אוֹ 

מַפְסֶקֶת – אֶפְשָׁר גַּם מַסְפֶּקֶת 

לְיִתְרַת חַיֵּינוּ שְׁנֵינוּ.

פָּרַסְתִּי מָנוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל אֱמֶת 

עַל הַמַּפָּה הַלְּבָנָה, 

סִדַּרְתִּי נֵרוֹת וְלָחַשְׁתִּי: 

הוֹשַׁעְנָא. הוֹשַׁעְנָא.

.

אֲבָל מַבָּטְךָ כְּבָר נִשָּׂא 

אֶל אֵינְסוֹף הַבְּקָרִים, 

וַאֲנִי יָדַעְתִּי – אֵינִי בְּחֶלְקָתְךָ. 

וּבָאוּ אֲחֵרִים, וְשָׁטְפוּ בִּי. 

בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִכּוּ בְּרֹךְ אֶצְבָּעוֹת. 

דּוֹמֶה הָיָה הַמִּפְגָּשׁ לְנִיצוֹץ. 

דּוֹמֶה הָיָה הַלֵּב לְמִתְפַּשֵּׁר. 

דָּמְתָה לִי קִרְבָתָם 

כִּמְעַט 

לְחִבּוּק.

.

נתח שביעי: צא, צא מציון 

לֹא. הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה. 

לֹא סַעַר אֵשָּׁמַיִם, 

לֹא דִּמְמַת הַהֱיוֹת, 

.

רַק שְׁתִיקַת הַצִּיָּה, 

רַק שְׁמַע-עוֹלָם בְּמַסְלוּלוֹ 

הַנּוֹהֵג –  

גַּם מָחָר יָנוּעַ, 

גַּם מָחָר יָנוּעַ,

גַּם מָחָר

.

דר פיקרסקי, בן 29, סטודנט שנה א' לתואר ראשון בבימוי תיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. בוגר בית הספר לאמנויות המילה מבית "מקום לשירה" בירושלים. חי עם בן זוגו בגבעתיים.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "מטר" – מחזור שירים מאת אילניה קור

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | תורת יחסות שירית 

"בתוך הוויית התנועה וההשתנות, המערערת על התחום הברור של ה"אני", צומחת מבין שירי הקובץ אפשרות נוספת, אוטוביוגרפית וסובייקטיבית באופייה." מעין הראל על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ

832 629 Blog

גלעד אפרת, ללא כותרת (פרט), שמן על בד, 150X185 ס"מ, 2017

תורת היחסוּת של השירה: על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ

מעין הראל 

.

אולי כדאי להתחיל דווקא מן הכותרת של קובץ השירים הזה, האָמנים (הקיבוץ המאוחד, 2023): כותרת לא אופיינית לספרי שירה, ודאי לא מן העת האחרונה; כותרת שמעלה על הדעת מחזה או רומן ריאליסטי נושן, שבו ייפרשו לפנינו דיוקנאות של דמויות שונות, כפי הנראה של מי שעוסקים באמנות או של בעלי מלאכה. הכותרת ייחודית גם בריבוי שהיא מחזיקה בתוכה, ריבוי של גוף שלישי, שמתרחק מן ה"אני" ומן הזהות של העצמי האחד. ואכן, כבר מראשיתו האמנים הוא קובץ של ריבוי: של בעלי המלאכה העומדים "מִחוּץ לַחֲנֻיוֹת הַקְּטַנּוֹת" עמוסות המדפים (עמ' 5); של העצים הפרושים ברחוב; של בני הזוג, השחקנים המובטלים, שישראל זרה להם והם נגלים דרך מבטם בחלון הראווה הגדוש "סלילי חוטים. לבנים וצבעוניים" (עמ' 27) ולאחר מכן דרך סבך של "חוטים ברקיע" (עמ' 28).  כאלה הם גם הזקנים אשר "עַל שְׂפַת הַנָּהָר" (עמ' 40), והחפצים המתוארים בריבוים: כדים, וילונות, תמונות. כמו כן יש בקובץ ריבוי ז'אנרי ומעברים בין שירים לבין כמה קטעי פרוזה המשובצים ביניהם. 

בה בעת, בשירים הללו ובאחרים, קשה לזהות דמות של דוברת. הסובייקט המדבר בהם נסתר מהעין, ונגלה רק באופן שהוא קולט לתוכו את הרשמים ואת המראות, או באופן שבו הוא נשקף מתוכם: "הַצְּמָחִים […]/ יָצְרוּ פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה צָרָה, רֵנֵסַנְסִית,/ מִּמֶּנָּה נִשְׁקְפָה גַּם דְּמוּתִי הָרִגְעִית,/ מֵאָחוֹר" (עמ' 44). שאלות של זהות העסיקו תמיד את הדוברות בשירת הרץ. אך בשיריה האחרונים, בקובץ שלפנינו, שראה אור יותר משלושים שנה לאחר צאת קובץ שיריה הקודם, אין זו עוד השאיפה ל"זהות חקיינית" כבשירה הידוע "מרגוט" מ-1961 ("יֵשׁ בִּי רָצוֹן לְהִדָּמוֹת. מַרְגּוֹט", הצהירה בו הדוברת (מתוך: מרגוט, ירושלים: עכשיו, 1961, עמ' 6), אלא התרחקות מובהקת מקווי מתאר ברורים של "אני" בעל גוף או מהות נפשית מובחנת, חשופה. מן הבחינה הזאת קשה לזהות כיום את הדמיון שמצאו רבים בין שירתה לבין זו של וולך, למשל. ה"אני" שקווי המתאר שלו אינם ברורים, שמתואר באמצעות האוקסימורון של "מִקְסַם שָׁוְא אֲמִתִּי" (עמ' 36), מצליח לחוות את העולם שסביב מתוך עמדה מפולשת, חושית מאוד: "שִׂיחִים מַנְעִימִים אֶת לֶכְתִּי בִּלְחִישׁוֹת,/ סָמִיךְ הַלַּיְלָה כִּדְבַשׁ הָאֲדָמָה, וְהָרְחוֹב" (עמ' 7). התיאורים הללו מתאפיינים גם בדינמיות שלהם, ובתנועתם התמידית בתוך זמן-מרחב. הרץ יוצרת מעין תורת יחסות שירית, המעלה על הדעת גם את הבחנותיו של מיכאל בכטין באשר לכרונוטופ הספרותי שבו "תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן […] מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים […] תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן, תרגום: דינה מרקון, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2007, עמ' 13–14). 

לפיכך זהו ספר גדוש בתנועה, המומחשת הן בשפה הן במוזיקליות הייחודית של הרץ, שעליה היא מצהירה בגלוי: "מַנְגִּינַת הַדִּבּוּר/ הִיא שֶׁגּוֹרֶמֶת לָנוּ לְהָבִין/ אֶת שֶׁנֶּאֱמַר/ לֹא פָּחוֹת מִן הַמִּלִּים עַצְמָן./ וְכָךְ גַּם הַתְּנוּעָה" (עמ' 14). התנועה עולה גם מהצהרות ארס-פואטיות באופיין הנוגעות ליצירה: "זֶה יִזְרֹם לַמְרוֹת נִגּוּדִים,/ זֶה יִזְרֹם תּוֹךְ כְּדֵי סְתִירוֹת" (עמ' 11), אך בעיקר – מן התיאורים הרבים של אפשרויותיה: מים ניתזים; עצים ה"פְּרוּשִׁים כְּמִפְרָשִׂיּוֹת" (עמ' 7); פרישתה של "אֶבְרַת כָּנָף" (עמ' 35); תנועותיה של סירה בין המציאות לבין הרישום בכתב: וְהַסִּירָה, וַדַּאי מִנְּיָר הִיא./ כְּמוֹ דַּף./ מַשֶּׁהוּ כָּל כָּךְ מַמָּשִׁי" (עמ' 9). הדוברת המרומזת נוסעת, מהלכת, צופה, ועושה זאת בעיקר במרחב העירוני התל-אביבי, שרבים משירי הספר מוקדשים לו ומתרחשים בתוכו. תל אביב מצטיירת כישות חיה: "עִיר חַמָּה, עִיר חַיָּה, מִתְנַשֶּׁמֶת בְּמַעֲלֵה הַיָּמִים/ כָּל עוֹד רוּחַ בָּהּ" (עמ' 9), במקרים אחרים תיאוריה מהדהדים את אלה של "עיר בלי קונספציה" אצל ויזלטיר: "יָד נִשְׁלַחַת. אוֹטוֹבּוּס נֶעֱצַר. כּוֹרֵעַ מַטָּה יוֹם הָאֶתְמוֹל" (עמ' 12)

אפשר לטעון כי קובץ השירים של הרץ מציג עמדה פילוסופית וארס-פואטית מרוחקת, הממוקדת בתהליכי היצירה, ובעיקר במקומו של האָמָּן בעולם, ומציגה את עולמותיהם של אמנים שונים, בין שהם סנדלרים, פסנתרנים, שחקנים, סופרים או מתקני מכונות כתיבה, ואת חוויית המפגש הטוטלית שלהם עם העולם: "הֱיֵה אַתָּה הַנֵּבֶל/ הַפְּסַנְתֵּר/ הַגִּיטָר/ מָה שֶׁתִּבְחַר./ נַגֵּן עָלָיו/ מוּל הָעוֹלָם". זוהי חוויית יצירה המטשטשת תדיר גם היא את הגבולות בין ה"אני" לבין המציאות שסביבו. כך, למשל, בשיר "זמן עירוני" – ה"סָגֹל הַחִוֵּר" של הצמחים בראשיתו של השיר נהפך ל"סָגֹל הַמְּהַמֵּם שֶׁל נַפְשִׁי" מתוך ההתבוננות המרוכזת (עמ' 45-44)

אך בתוך אלה, בתוך הוויית התנועה וההשתנות, המערערת על התחום הברור של ה"אני", צומחת מבין שירי הקובץ אפשרות נוספת, אוטוביוגרפית וסובייקטיבית באופייה. אפשר לטעון כי זהו הקובץ האוטוביוגרפי ביותר מבין ספרי השירה של הרץ, ילידת 1942. את הנגיעה בעבר ובזיכרון, שבולטת בעיקר בשירים המרוכזים בחלקו הראשון של הקובץ, מאפשרות בראש ובראשונה המוזיקליות ומלאכת האמנות. למשל בשיר "סבתי" (עמ' 15):

.

הַמִּכְתָּב שֶׁכָּתְבָה נֶעֱלַם. 

אוֹ כְּמוֹ לְשֵׁם הֶחָרוּז, אַגִּיד: אָבַד. 

מָה יִתְּנוּ לִי: יָד, מַרְבָד, נֶאֱבַד. 

אַךְ חָרַזְתִּי זֹאת בִּשְׁבִילָהּ. 

שֶׁתִּהְיֶה מוּסִיקָה נְעִימָה בְּקוֹלָהּ.

.

החריזה, המעלה על הדעת ריתמוס של שירי ילדים, מפצה כאן על האובדן: השפה השירית ממלאת את מקומו של המכתב שנעלם, ואולי מכוננת מחדש את הזיכרון. מבין הקווים הדקים הנאספים מן השירים, מצטיירת ילדותה של הדוברת, בת המהגרים, שגדלה בתל אביב הישנה וכמו נולדה ממנה ומן הים: "זֶה הַיָּם שֶׁבּוֹ רָחַצְתִּי כְּתִינֹקֶת, וְהִשְׁאִיר מֶלַח מָתוֹק בְּתוֹךְ עוֹרִי" (עמ' 37). בשיר אחר נזכר סבה ש"לֹא חִפֵּשׂ אֶת הַגְּדֻלָּה" (עמ' 8), ובקטע הפרוזה "הביקור" (עמ' 20) מתוארת ההגעה הקבועה לסבתה, המצפה בקביעות לבואה, במעין עמידה נצחית על המרפסת. חוויית הילדות אינה של זרות, אלא של השתייכות ושל קשר גולמי אל העולם. בהקשר זה אביא כאן במלואו את השיר "הים" (עמ' 6): 

.

הים 

(זיכרונות ילדות) 

זֶהוּ אֹפִי שֶׁל בֶּן אָדָם, הֵם אָמְרוּ. זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת. 

הַיָּם גָּאָה, גַּעַשׁ, בְּצִבְעֵי הַגּוּאָשׁ הָאֲדֻמִּים שֶׁלּוֹ. 

דִּמִּיתִי אוֹתוֹ לָאֹפִי הָאֱנוֹשִׁי עַצְמוֹ, 

שׁוֹתֵק, חַיְּכָן, אוֹהֵב מִסְתּוֹרִין, 

חֲסַר מִסְתּוֹרִין בְּעַצְמוֹ. 

הַמַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ, לֹא מִשָּׁם הִגִּיעוּ. 

הַנַּחְשׁוֹלִים הָעֲצוּמִים הָיוּ בַּדִּמְיוֹן. 

הַיָּם הָיָה מְקוֹם מִשְׂחָק. 

מָה שֶׁהִתְגַּלָּה שָׁם אָסוּר הָיָה לִרְאוֹת. 

הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, כְּאִלּוּ הָיְתָה רַק מִלָּה זוֹ בָּעוֹלָם. 

זֶהוּ אֹפִי שֶׁל בֶּן אָדָם, הֵם אָמְרוּ. זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת. 

בְּתֵל אָבִיב הַקְּטַנָּה שֶׁאֵינָהּ מִתְיַשֶּׁנֶת לְעוֹלָם 

הֵן קִלְּפוּ תַּפּוּזִים לַיְּלָדוֹת, וְדָאֲגוּ שֶׁנַּחֲבֹשׁ כּוֹבָעִים. 

אֵירוֹפָּה רְחוֹקָה כָּל כָּךְ 

אֵירוֹפָּה הִיא לֹא הַמִּלָּה לְבוֹר שֶׁחוֹפְרִים בְּחֹל, 

תַּחְתָּיו יוֹצְאִים מַיִם מְתוּקִים, כִּבְיָכוֹל, 

לְבוֹר אַחֵר, לֹא נֶחְפַּר, פִּתְאוֹמִי. 

נִתַּן לְשַׁנּוֹת.

.

בשיר זה נקודת המבט הילדית, החושית, גדושת הדמיון, שיש בה אימה מפני האיסור ומפני עוצמתה המאגית של השמש, מתחלפת בבית השני בהתבוננות מבוגרת יותר, המנכיחה גם את הפער בין "תֵל אָבִיב הַקְּטַנָּה" לבין אירופה הרחוקה, אירופה שנוכחת רק בעקיפין בתוך חוויית הלידה מן הים, ואולי גם מתוך המחשבה על בורות אפלים ומאיימים יותר, המוכרים לנו מן הזיכרון הקולקטיבי. תנועת ההיזכרות מדומה לתנועת החפירה בחול, שמאפשרת נביעה של מים מתוקים ושל שינוי, למרות הנחת היסוד בדבר אופי ש"אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת". היכולת להבחין ב"צִבְעֵי הַגּוּאָשׁ" של הים מתגלגלת גם אל הבגרות ואל הכתיבה, שהיא מלאכה של בריאה.

.

ד"ר מעין הראל מלמדת וחוקרת ספרות. ספרה "מבוא לשירה" ראה אור ב־2022 בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. 

.

דליה הרץ, האָמנים, הקיבוץ המאוחד, 2024.

Omanim660


» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: טפת הכהן־ביק ומיכל בן־נפתלי בשתי רשימות על הספר "פיתום" מאת לי ממן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | "הכוח האחר" ליהודית הנדל, אחרי ארבעים שנה

הנדל כתבה על חייה עם צבי מאירוביץ ממואר חלוצי המפר כל הבטחה לאמפיריות. הקורפוס שלה "גילה" את ז׳אנר הממואר, ומייד פילס לעצמו דרך שונה, ניסיונית. מיכל בן־נפתלי חוזרת לקרוא בספר ״הכוח האחר״

832 629 Blog

צבי מאירוביץ, ללא כותרת, פנדה על נייר, 68.5X48.5 ס"מ, מתוך התערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין חרוד 2009-10, אוצרת: ד"ר גליה בר אור

.

קראתי לראשונה את הכוח האחר סמוך לצאתו לאור ב־1984. סימנתי לעצמי שורות לעתיד לבוא, ואכן, מקץ עשרים וארבע שנים, חזרתי אל הספר כדי לכתוב עליו. עכשיו, כשביקשו ממני לכתוב עליו מחדש, כעבור ארבעים שנה לפרסומו, לא רציתי לשוב אל מה שכבר כתבתי. אבל החשש על־פני־השטח שמא אחזור אל ועל עצמי היה בעצם מסך מפני חשש אחר, מפני מועקה אחרת, או חזרה אחרת: חשש מפני תעתוע הכוח, האחר, של "הכוח האחר", הכוח המסוים שמפעיל סגנון הפרוזה של יהודית הנדל, שהמפגש איתה הוא תמיד גורלי. יתר על כן, חששתי לקרוא מחדש בספר הזה דווקא עכשיו, בזמן הזה. אם לפני כשש עשרה שנה (סלחו־נא לי על תורת המספרים המפורטת מדי שתלווה את המסה הזו) היה בחזרה אל הספר מעין אישור של העבר, זיהוי של מה שכבר זיהיתי, הפעם לֻווה החשש באיזו התנגדות עלומה. ברוח הציטוט שהנדל מביאה מצֽבי מאירוביץ בפתח ספרה: "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במילים,״ הרגשתי שעליי לקבל על עצמי את מרותו ואת רצונו של הספר שלה בעת שהייאוש הוא לחם חוק ואנו כולנו קמים "אל תוך הפחד הפשוט של היום ושל הסוף." 

יהודית הנדל כתבה את הכוח האחר בין השנים 1976 ל־1983, טקסט שהוא גם ממואר חלוצי, ממואר טרם־זמנו על חייה עם הצייר צבי מאירוביץ. ואולם זהו ממואר המפר כל הבטחה של אמפיריות. למעשה הקורפוס של הנדל (קובצי סיפורים כמו כסף קטן, המקום הריק, או הרומן הר הטועים) "גילה" את ז'אנר הממואר עם כתיבת־החיים של הספר הכוח האחר, ומייד פילס לעצמו דרך שונה, ניסיונית, הפונה אל התיאור הפנומנולוגי בכיוון הפוך לאקטואלי ולמוחשי. ברוח וירג'יניה וולף, ה"אני" של יהודית הנדל הוא תנאי לכתיבה, אבל גם האיוּם הגדול ביותר הרובץ עליה, ולכן אנחנו נחשפים תמיד לפָּנים ההפוכים – הן של מאירוביץ הן של עצמנו: "לוקח בד ליד. לוקח אחר. הופך לצד השני. מביט בצד השני. ומחייך. כאדם הרואה את פניו ההפוכים של עצמו." 

יש בספר הזה אינטימיות מוחלטת. זו אינה אינטימיות הנובעת משחזור מדוקדק של פרטים מחייו של מאירוביץ. אולי ההפך. זו אינטימיות לא כנועה, שאינה מובחנת מדיסקרטיות גמורה, אינטימיות הקשורה בכך שהנדל חולקת דברים שאיש אינו מדבר עליהם ובשפה שאיש אינו מדבר בה. נדיר שמישהו, צייר או סופר, מאפשר לנו להיות כה קרוב לתהליך היצירה שלו, "ארבעים שנה ליד אותו שולחן", בבית, בין האטליה למרפסת ולסלון, או ברחוב, בבית הקפה. האינטימיות המוחלטת מתגלמת בעצם הכתיבה של הנדל, בגרסה המיוחדת שלה לתרגום בין־סמיוטי, כלומר באופן שבו הספרות בולעת לתוך עצם התחביר שלה את הציור של מאירוביץ ומעניקה לחומרי הגלם הציוריים – צבע, בד, אדמה, רוח, אוויר – שפה מדיטטיבית של מופשט לירי. "הוא מרח בדים. השמיד בדים. עבד בעמידה. הסיע את הכַּן בלי הרף. קדימה. אחורה. הצידה. מבקש שהאור יהיה אפור ככל האפשר. ואז, אפרוריותו של האדום, או הסגול, בתוך הבד, והוא, בהתלהבות: בשנה הבאה אני אעשה תערוכה כולה נופים לבנים. בשנה הבאה אני אעשה תערוכה כולה נופים אדומים. בשנה הבאה אני אציג רק את 'המרובעות' הוא לא עשה תערוכה אף פעם." הציור הוא עבור הנדל המצע הראשיתי, נקודת הכבידה האונטולוגית שמכוננת את תנאי הראייה. "ובחיבור הבלתי אפשרי בין רגעי ההווה ורגעי העבר עמדה התמונה, חזקה כמו עצם עובדת הקיום, ויותר חזקה." כתיבת הציור או הדעת הציורית, הלא מושגית, מבטלת למעשה כל מרחק אובייקטואלי בין כתיבה וציור, ומקרבת את המילוליות אל השתיקה כאילו המילה עצמה אצרה בתוכה חלל השייך בעצם לשתיקת הציור. ועם זאת, אם בשתיקה הזאת נעוץ חוסר אונים שבאֵבל קדום, הרי שניכרת בה גם ידיעת הכוח. יהודית הנדל יודעת משהו, והיא יודעת שהיא יודעת, לא רק כשהיא שותקת או מהסה אנשים. משפטיה צפופים והרים בסתירות ובהשתנות המרסקות אותם בצרימה כמו נשימה חטופה עד חנק. אין משפט או רעיון שאינו נהפך על פיו באופן בלתי צפוי. הקטיעה היא חלק מהמשפט, והיא גם הרושם הכבד שהוא מותיר, חיכוך מר, שלעולם אינו מחליק בגרון, עם שיחה שהמספרת שזורה בה ותפוסה בה והופכת בה שוב ושוב מכל צדדיה, "ומה שהוא אמר, מה שאני אמרתי, אדם כאבן השדה." התנועה הכפולה של חזרה וֽוַריאציות, עבודת העידון הבלתי פוסקת, התמורות של הרף עין, פורשׂות זמן נרטיבי לא־ליניארי, כמו מאירוביץ, ה"תולש את הרגע האחד הבודד מתוך הזמן הרץ" ומתמקד ב"פנומן העצמי שלו, של הבד". ועדיין, המאבק שלה בסיפור העלילה הליניארי הוא מאבק סגפני. הנדל אינה בונה גשר על פי תהום. היא מנכיחה שוב ושוב את הריק בין המילים ובתוכן. היא אינה מחפשת את המילה המדויקת אלא חגה במהירות סביב היעדר המילה, מרפרפת רפרוף קל בלי להקיף ובלי למצות. כפרפרזה על שאלה שהציגה הלית ישורון לס' יזהר, אצל הנדל יש "מינימום" עלילה ו"מקסימום" ציור בשל אינקורפורציה מלנכולית של הציור בתוך הכתיבה, ציור בתור גוף אחר הנשמר כאחר. הממואר נוסח הנדל אינו ייצוג מימטי המבוסס על קונבנציה ספרותית. הוא יותר בבחינת אינפוזיה של ממשות, שיש לה איכות קרביים של חזרה בדיוק מפני שאי אפשר לדבר על הדברים בשפת הייצוג. "כחולות באמת היו רק ידיו, כחול דק, שקוף, מתחת לעור, וכשהסתובב אלי היו לו פני טובע." 

הנדל מודעת ליסוד הסרבני, אפילו הפולמוסי של סגנונה. לשון הכתיבה היא תמיד מצד "הכוח האחר", לעולם לא שכפול של הכוח הקיים. קשה לקרוא את הנדל, והלוא היא נקראת מעט מדי, והיא מניחה את הדברים לאמיתם כבר אז, כמעט בפשטות: "צריך פה תמיד למהר. תמיד האסונות פה אורבים בפתח, ההיסטוריה פה במיוחד ארוכה אבל החיים במיוחד קצרים, וההקשרים הסבוכים, בין הסיבות לתוצאות, של אנשים מאוד רבים שלא מכירים את טעמו של היופי השָקט והצדק והאושר אינם מנת חלקם – ודאי כתובים פה על הקיר. וכידוע, באופן מקביל, מה שיוצר אי דיוקים, שום דבר לא דומה לשום דבר אבל מסופר באותן מילים." 

בקיץ, לפני שפרצה המלחמה, חזרתי ליהודית הנדל של הר הטועים, ספר שכתבה שש עשרה שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הספר מתאר ביקור בבית העלמין הצבאי של קריית שאול יום קודם לערב יום הכיפורים, והוא כתוב כל־כולו לאור הפואטיקה שנבראה בהכוח האחר, באותו חופש החותר תחת העלילה מתוך התמסרות מוחלטת לאֵבל. כמה קשה לקרוא את יהודית הנדל, חשבתי באותה שעה, בדיוק בשל האיכות הזאת, הנסיינות הלא־ייצוגית השולחת ידיים ללב הדברים. להבדיל מהכוח האחר, האינקורפורציה של המת בהר הטועים לובשת גוון פוליטי. מלחמת הקיום הדוממת של ההורים השכולים, המדירים את רגליהם מהטקסים הרשמיים של המדינה, מתגלמת בהיעשות האנושי לצומח: פרישׁה מפעילות אזרחית אל חֶברה מדומיינת בגן בית הקברות המבוססת על שפה ועל אקס־טריטוריה (או "הטרוטופיה") משותפת.    

בדיוק כמו בהכוח האחר, משך האבל אינו מעמעם במאום את הדחיפות. "מזמן איבדתי את התאריך," כותבת הנדל על מאירוביץ. הרבה פסקאות בהכוח האחר מתחילות במילה "היום" ללא תאריך. היום הוא כל יום, שנים על שנים, ללא אופק של רפואה שלמה. הזמן הוא תמיד, כבר, "כמו טעות בזמן". "אינני יודעת איך אני קוראת לו היום, ומתקשה בהקשר לזמן. עבר אינני יכולה. הווה – זה מוזר. ואנשים מביטים בי בפליאה. לא נמצא הזמן המתאים. השפה לא המציאה אותו. רק הכאב יודע אותו." ה"טעות בזמן" היא המלנכוליה הרודפנית המשתלטת על כל יצירתה של הנדל. ה"מעולם" ו"לעולם" מנטרלים את שאלת המקור, ה־arche, וכל חקירה ארכאולוגית או הרמנויטית לפשר. "הרי זה הוא שאמר לי תמיד: במקום שמתחילים לא להבין שם מתחילים גם החיים." "מתחיל ישר מתוך האמצע, הדיבור כמו התמונות, כאילו יודע מראש שאין להגיע אל ההתחלה ומה שקיים באמת הוא רק המחזוריות המייאשת של האמצע – חסרים לו תמיד הדפים הראשונים, והכל אצלו, מן האמצע, כבר גם גומר את עצמו." 

ואולם החשש מלקבל עליי אחרי ארבעים שנה את "המרות" ואת "הרצון" של "הכוח האחר" נעוץ, אולי יותר מכול, במה שהנדל נוגעת בו בכתיבתה המעגלית, בשימוש התכוף בפועל "לחזור" ובחזרות הנמשכות, השרויים במגע בלתי אמצעי עם מראות השתייה של המקום הזה. סגנונה המאופק, התמציתי של הנדל, ה"יותר מדי", שמתבטא לא בהעצמה אלא דווקא בצמצום, קרֵב יותר מכל סגנון אחר שאני מכירה בפרוזה עברית אל הפטליות של חיים על קצה; יום לא יום, לילה לא לילה, חיים עם איש שדמותו הולכת ומתמעטת מחיינו, ניצול השואה המגלם במלוא מובן המילה את מאבקו על הישרדות ומנסה מדי יום ביומו להיחלץ ממותו, מן המקומות שמהם קרע או נעקר, מן הכוח הפולשני של העבר. אלימות העבר צפה ומופיעה בכל עת, "והכל קשור עם הכול שהיה לפני זמן רב." את קרוסנו, העיר שעזב, מאירוביץ מצייר, לראשונה בחייו, מקץ ארבעים שנה, ב־1970, "חוזר לשם כמו שחוזרים הביתה, הראש חם והעיניים שרופות אחרי שנשתבש הכול." כפיית החזרה מגרדת בפצע המגורה, "הצהוב, מהבהב, כאילו כל רגע פורצת שם איזו שריפה." "יושב כל בוקר בקפה וקורא את כל מודעות האבל בכל העיתונים ולא יכול לשאת גם את מותם של אנשים זרים." בדיוקן העצמי הוא מכניס "את ראשו למטה במשטח החום־אדמה. […] מנצח, מכניס את מותו אל חייו.״; "ועל אלתר שמתי בזלת והוא שוכב מתחת לבזלת." 

הנדל נשארת עדה למאבק, תמיד מבחוץ ("[תמיד קצת פוחדת ממנו]", היא כותבת, בסוגריים), "זו מציאות שלא קל לחיות איתה, קשה לחיות אחריה." אלתר ולוניה, איציק מאנגר, אורי צבי גרינברג, כל הגברים המייבבים, העיניים האדומות, חיוורון הביעותים, כולם מוּנעים על ידי "הכוח האחר" שהיא גם מכנה "הכוח החלש" שסודו שב ומופעל עליה בעודה נותרת מודרת מברית הניצולים. ארבעים שנה אחרי צאתו של הכוח האחר, דווקא לנוכח הסטת המבט של הנדל הכי פנימה והכי החוצה, וחתירתה העיקשת אחר אמת פנומנולוגית מהותית ולא סיפורית או היסטורית, ניכרת הידיעה העמוקה, הנועזת, את ה־DNA של הפרט ושל הקולקטיב החרוט כאן בדרך כה חשופה עד כי אי אפשר שלא לחוש את עוצמות הדעת הטרופה, הארץ המתהפכת מאז ומעולם, הצל הגוהר על הפרויקט הזה ודן אותו לאבדון. הפרוזה של הנדל, היוצרת קרבה בתוך זרות וזרות בתוך קרבה, הולכת ומתהדקת סביב נקודת המוצא הזאת בכיוון הפוך לַהקלה המעסה החבויה בתנועה הדיאלקטית. את העדות הזאת יכלה לכתוב רק מי שחיתה "עם אדם מת"  וכמוהו, "ה'מה שאיננו'" היה בשבילה "דבר מאוד קיים.״

"ואני אומרת לעצמי שכל קיום הוא חסר בושה." 

.

מיכל בן־נפתלי, סופרת, מסאית ומתרגמת. מלמדת במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. ספרה האחרון, "האנרכיסטיות" (2023), ראה אור בהוצאת פרדס. רשימות נוספות מפרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של ״המוסך״.

.

יהודית הנדל, הכוח האחר, סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1984.

.

מסה עטיפה

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: דיוקן החוקר הצעיר כמרגל: יותם פופליקר מביט בחוקר הצעיר הגולה מהאקדמיה ורואה בו מרגל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | הודעות מארץ רחוקה

שירים בפרוזה מאת אמיר מנשהוף

832 629 Blog

אמיר מנשהוף, צוצלות, עט על נייר, 9X13 ס"מ, 2023

הודעות מארץ רחוקה

אמיר מנשהוף

.

28.4.24

מילים בעברית, בהירות, אני שומע אותן ומכיר כל אות, חדה. אך משמעותן מטושטשת, עצומת ממדים. דבר לא ידוע, לא מובן. כל הגה מסתיר חצי יבשת. הזמנים תְּפוחים, מתנגשים זה בזה בשקט רחוק.

.

13.5.24

המלחמה מרקדת, מתמוססת בְּרגע, לובשת שקיפויות. השמש יצתה ונתכנסה ויצתה שוב. איננו רואים את המלחמה. אין רגע שאיננה תופסת בציפורני עננים דקות.

.

18.5.24

המאורעות האילמים מצאו אותה חצי משותקת, מרוכזת בטמטום אחר, משל עצמה. דברים שונים מתפוררים במקביל, ורק הנתלים בסמלים מוצאים ביניהם קשר. שכחות רבות יכולות להתקיים בו בעת, ואפשר לא לדעת הרבה דברים באותה עונה. שקופים, והיא פוחתת, מרחפים, והיא פוחתת.

.

20.5.24

איש לא קם, לא הבוקר. לא מהמיטות ולא מהבתים, לא אל הרחובות ולא אל הכבישים. אי אפשר לקום ואיש לא קם. כולם שוכבים, כולם נמים מאוד.

.

22.5.24

היש דבר עצוב יותר מהחיים אותם אנחנו חיים. בבוקר הטוב הזה, הקל והפשוט, היש דבר נעצב יותר. היש דבר נעכר יותר, מרגע שפגשתי הבוקר, במקרה, נתונים בשמש, את החבר שחיוכו הוכבד, שהוכרעה בינתו הטובה, שפניו כפופים מעט יותר.

.

22.5.24

ברעש, בהדר כבוש, במטרה ידועה ובמבט עייף. שני בתים הורסים ברחובות האלה, שני בתים שכנים ממוטטים בשביל לבנות. לא יבנו. אחד מהם לא ייבנה מחדש. אחד מהם רק מתפרק.

.

30.5.24

ככל שעובר הזמן אנחנו יודעים פחות ופחות. הקיץ מתגבר ואנחנו פחות מדברים, מקיימים בערינו סוג חדש של נופש, מתפתחים לכדי משהו פחות אנושי. נוח יותר להיות עצמים במצב העניינים הזה, ככה קל יותר לשאת אותנו בידיהם של מלאכי התולָדות המחשים, שבעבודת יומם ובלילה – מגביהים אותנו מעל הנהרות האפלים – בקיאים הם מאוד במלאכת השתיקה: לא לומר על זה דבר.

.

1.6.24

השנים נדמות לנו כשקר. הרי הכול יכול להתרחש ממש עכשיו. ההווה אינו נדרש לעבר והוא עיוור לו, עבה ובלתי מנוצח. ואין זה גל גדול העולה ממישור הימים, לא רעש הצומח מן השקט. רק יום קיץ צונן בו כל הדברים דהויים, איטיים. פעולת המלאכים נעשית בקלות, באין מפריע. אין איש שואל ללב חברו, אין איש מתגונן בכובעים או במילים. כלל לא.

.

6.6.24

בשורות המלחמה הגיעו לכאן היום, שינו דבר באצבְּעות כפות רגליי.

.

7.6.24

מהבהבת ברפיון, משתוקקת לחדול, כמעט ואינך עוד. מתמוטטת או צומחת ועולה – זה היינו הך, את רצה כה וכה.

.

7.6.24

כשהופעת לראשונה בחיינו, היה זה כמו מצמוץ ראשון בבוקר, כמעט צפוי. זכרנו אותך מבלי שזיהינו דבר. נרקַמת בדברים כאילו ריקים, חלולים הם חיכו לך. ואנחנו – שתוקים, דומים מאוד לאותם עצמים שסביבנו.

.

9.6.24

הסתחררנו במרירות הזו החדשה. בבקרים נזכרנו בחדשות הלילה, אז אפשר היה להריח את התחושה. דיברנו על זה במילים רחוקות מִדיוק, סיפרנו סיפור עתיק שכבר סופר, חסר שמות, חסר פנים. לא ידענו לומר זה לזה את מה שקרה לנו, ולכולנו קרה דבר דומה. שכחתי יותר ויותר. והשכחה היא הבהירה שבמקרי הזמן הזה.

.

16.6.24

בַּפֶּה טעם רך ואליפטי, מעין איבר נייד, מועתק, אצל כולם בפה עכשיו. בוקר כבד של יום ראשון, כל השבוע עומד עליו לאט, על רגל אחת. מתבוננים בי כל הפנים עם הדבר הזה בפה. בוקר טוב, אני עונה.

.

16.6.24

ככה מתפוררים דברים, זה לצד זה, באדישות אלגנטית, לא באים זה לזה בדרישות, לא מפריעים להתמעט. כל דבר בדרכו, בשריפה או בצער, באובדן או בכחש, בקול פשוט או בשתיקה גמורה. ככה נדבקים אל העבר, מותכים בתוכו, מבלי לשוב לְעולם.

.

19.6.24

רגע פילוסופי היום מול הסבך והנוף המתקרא פתוח. עכשיו בוודאי אין לזכור מה חשבתי שם, וגם ברגע עצמו לא הייתה לי הנחת לזכור. אין ריקות רבה מזו, אין עוד חוסר ידיעה שמתגמש ככה.

.

22.6.24

בתו של יפתח נקראת יפתח, ויפתח נקרא על שם בתו. הורס ונהרס יחדיו מאוד.

.

23.6.24

ראשי אנשים ריקים, אתם תילחמו לנו. ראש ריקים מזה וראש ריקים מזה יתלחמו יחדיו. והרי לנו ילד בן זכרים, בן אנשי חיל. והוא לעתידנו, יצפון בקרביו את כוחו הפלאי, התזזיתי, ולבסוף גם המביך והעלוב ביותר, של לא לדעת על זה כלום.

.

25.6.24

עתיקה תל אביב ועתיק הכביש הכחול. עתיק החוף על מתקניו העצלים. עתיקה עונת הרחצה, עתיק הקיוסק. הדרך, הישובים והשדות, כאילו צצו זה עתה ובה בעת מתיישנים מאוד בשמש. עתיקים ההולכים ועיניהם דקות. כל מה שבאינטרנט עתיק. עתיקים מבצעי שבוע הספר. המים בעציצים. אלה הם דברים עתיקים מאוד. וזה מה שמקנה להם את כל הכוח להיהרס, להתפרק מחדש, כבאותה נבואה, שאותה מזמזמים הם חרש ברגע זה ממש.

.

אמיר מנשהוף הוא משורר. מורה בבית הספר לאמנויות המילה ובתיכון הניסויי בירושלים. עורך שותף ומייסד של כתב העת עירובין ומוציא לאור של פנזין השירה נֶפֶץ. עד כה פרסם שלושה ספרי שירה: "רעש רעש רעש רעש" (פלונית, 2011), "קום" (מקום לשירה, 2016) ו"הודעות מארץ רחוקה: אוקטובר-דצמבר 2023" (נצח, 2024). השירים המתפרסמים כאן ממשיכים את ספרו האחרון. 

.

» במדור קצרים בגיליון קודם של המוסך: קטעים מתוך הספר "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן