עין הדג

קרן להמן

.

כשמלאו לנעמה שתים־עשרה, אבא שלה לקח אותה ואת שתי חברותיה הטובות לשני לילות בבית העתיק. דנדיק, הבעלים של הבית, היה חבר של האב מימי השירות הצבאי. הם לא נשארו בקשר, אף אחד מהם לא היה אדם כזה. אבל האב אהב להתרפק על הזיכרונות של תרנגולות גנובות צלויות במדורה תחת כוכבי השמיים, ותמיד אמר שיום אחד הוא ייקח אותה לשם, לבית העתיק של דנדיק.

נעמה ישבה לצד אביה במושב הקדמי, לילך ושני מאחור. הרדיו דלק והפריע לה לשמוע על מה הן מדברות. היא הרגישה שנזרקה אל מחוץ לשלישייה, אפילו שזה יום ההולדת שלה והאוטו שלה. היא שלחה יד וסובבה את הכפתור של הווליום, אבל השיחה של לילך ושני כבר הייתה רחוקה ממנה והיא לא מצאה נקודת אחיזה להתערב בה. כעבור כמה רגעים הגביר אביה בחזרה את הווליום ופיזם לעצמו שיר ארצישראלי שאהב. היא השעינה ראש על החלון והביטה בצמחייה המאובקת ובירוק המצהיב של הקיץ.

אבא עצר לתדלק, נכנס לחנות הנוחות וחזר לאוטו עם שלושה קרטיבים בטעם לימון. לילך ושני לא נראו שמחות. כדי להתגבר על המבוכה אמרה נעמה: אבא, ילדים לא אוהבים קרטיב לימון. ואבא ענה: אבל אתן כבר לא ממש ילדות, מה שרק הביך אותה יותר. לא עזר גם שלילך אמרה בטון מפייס: תודה, קרטיב לימון זה דווקא אחלה.

המכונית סטתה אל שביל עפר. לאחר נסיעה קצרה, מאובקת וקופצנית הם הגיעו לשער כניסה פתוח, שהיה עשוי אבנים גדולות שנחו זו על זו בצורת קשת. לצידו נקבע שלט מאולתר – החוף של דנדיק, ובשורה מתחת: קחו את זה לאט.

הם עברו בשער והגיעו לגבעה שבראשה בית שכמוהו לא ראתה מעולם. קומת הקרקע הייתה ארוכה ובנויה מאבנים ירושלמיות ורדרדות, ומעליה נבנו לגובה עוד שתי קומות עץ וגג בצורת פגודה. מרפסות בגדלים שונים כיתרו את המבנה המשונה וזרעו בו אי־סדר. המבנה עצמו נראה לא יציב, ונעמה קיוותה שהם לא אמורים לישון באחת מקומות העץ הגבוהות. תחת הגבעה נפרס חוף הים. החול היה צהוב יותר מחול הים שהכירה, והכחול של המים כהה ועמוק. איזה מקום מיוחד ויפה, לילך הייתה הראשונה שדיברה. אבא הביט בלילך כמו ילד שזקוק לחיזוק חיובי ושאל: נכון שיפה פה?

אבא דפק על דלת העץ. משלא נענה הוא פתח אותה לכדי חריץ וקרא: שלום, יש פה מישהו? כעבור כמה רגעים הגיחו מתוך אחד החדרים גבר ואישה צעירים. גופה של האישה היה דקיק, דרך עורה השקוף אפשר היה לראות ערוצי ורידים כחולים. שתי הפטמות שלה הזדקרו מבעד לגלביה הלבנה שלבשה. הגבר היה גבוה, פלג גופו העליון, החשוף, בגון ברונזה וחלק משיער, ועל ראשו רעמה בצבע דבש. הוא לבש שרוואל לבן; צמידים מחוטים צבעוניים עיטרו את פרקי ידיו ורגליו. המראה שלהם זעק זרות, היה ברור שהם שייכים לחלקים קרירים יותר של הגלובוס, איפה שהצמחייה הירוקה חיה ובוהקת והאוויר רטוב.

נעמה הביטה בהם ותחושה פתאומית נעימה עברה בגופה, כמו גל קטן שליטף את איבריה הפנימיים מלמטה למעלה. Hello, אמרה האישה, וקולה נשמע כמו הד של פעמוני רוח.

Please come in. I'm Sandra, and this is Allen. Dandik went fishing, he'll be back later.

המבטא של סנדרה היה שונה מבסדרות האמריקאיות שנעמה נהגה לצפות בהן.

בפנים, הבית היה אפלולי ועמוס בעתיקות ובפסלי חרס מאובקים. נעמה התקרבה אל קיר שהיה מכוסה כולו בתצלומים שחור־לבן וסקרה את התמונות, רובן של נשים. חלקן לבשו גלביות דומות לזו שלבשה סנדרה, אחרות לבשו שמלות פרחוניות או בגדי ים, והיו גם כאלה חשופות חזה, או עירומות לחלוטין. היא הרגישה כאילו התפתתה להיכנס לשטח מסוכן ואסור. היא ניסתה למצוא גם את סנדרה בין התמונות, אבל הן היו כה רבות. לילך ושני התקרבו אליה. שני צחקקה: איזה מביך, ולילך אמרה: בעיניי זה דווקא יפה.

בזמן שנעמה, לילך ושני סקרו את המקום, אבא שלה עמד ודיבר עם סנדרה ואלן. לידם הוא התנהג שונה ממה שהכירה; כשצחק קולו היה גבוה יותר והוא החליק את שערו לאחור והעביר משקל מרגל לרגל. המבטא הישראלי הכבד שלו חרק בתוך האנגלית. נעמה הסיטה את מבטה וקיוותה שלילך ושני לא שמות לב.

דלת הבית נפתחה, דמות גבוהה עמדה בפתח, והשמש בגבה חדרה לבית ושיוותה לה מראה של צללית כהה. הצללית פסעה פנימה והתגלתה כגבר עם שיער וזקן ארוכים ולבנים, גלביה לבנה וצבע עור שוקולדי. הוא אחז צרור דגים אפורים, פיהם פעור ועיניהם פקוחות לרווחה. נעמה נרתעה לאחור. 

דנדיק, אמר אבא.

דנדיק חייך חיוך קטן וסקר את האורחים במבט איטי. 

משה, אמר כעבור רגע. מה שלומך? איך הייתה הנסיעה?

אחרי שהתארגנו בחדרים, שהיו ממוקמים, לשמחתה של נעמה, בקומת הקרקע, הם יצאו אל החוף. סנדרה ואלן כבר ישבו שם על שמיכה גדולה מאוירת פילים וסימנו להם להצטרף אליהם. אבא של נעמה החיש צעדיו ופרש את המחצלת בצמוד אליהם. שלוש הבנות התמקמו על המחצלת, והוא התיישב על השמיכה ליד סנדרה, שלבשה ביקיני כחול. מול אלן, הגל החמים שב והפתיע את גופה של נעמה. היא חשה את הסומק הפושט בפניה ונמנעה מלהביט בו ובבליטה הקטנה שבתחתוני הספידו שלבש. בגד הים של נעמה היה שלם עם דוגמה של פירות. היא הרגישה ילדותית ומטופשת, וקינאה בלילך שהשכילה לקנות ביקיני שחור.

מי הים היו קרירים. נעמה נשמה נשימה עמוקה, הצמידה את ידיה לכיוון השמיים ובקפיצת חץ טבלה את כל גופה במים. היא צללה כמה שניות וכשעלתה מעל פני הים התהפכה על גבה וצפה עוד כמה רגעים מענגים בעיניים עצומות, קרני שמש זהובות מהבהבות בעפעפיה ורחש המים באוזניה. היא שמעה את הקולות של שני ולילך במעומעם, צועקות זו לזו במים. כשהתרוממה ראתה שסנדרה ואלן בדרכם אליהן, סנדרה רכובה על גבו של אלן, החיוכים של שניהם לבנים ובוהקים. הם החלו להשפריץ עליהן. הים נמלא קולות צחוק וסילוני מים. לילך השפריצה עליהם בחזרה בידיה וברגליה כאילו שחייה תלויים בכך. אלן שחה לעברה במהירות, ולפני שהספיקה לברוח הניף אותה באוויר וזרק אותה אל תוך המים. עיגולי קצף התפזרו סביב גופה המוטח. כשהצליחה להתייצב, לילך התנפלה על כתפיו של אלן וניסתה להטביע אותו. נעמה, שני וסנדרה הצטרפו למערבולת האנושית, הגופים החלקים ממלח התחככו זה בזה. אחרי שכולם כבר בלעו מים והיו מותשים מכדי להמשיך במשחק, הכריזו על הפסקת אש. סנדרה ואלן שחו רחוק יותר אל תוך הים, ושם עמדו מלופפים זה בזה. נעמה, לילך ושני עוד צחקו והחליפו רשמים. על החוף, דנדיק הצטרף אל אבא של נעמה, השניים ישבו על השמיכה וצפו בחיוך בהתרחשות.

לקראת ערב נמלא הבית ריח דגים צלויים. דנדיק ואורחיו התיישבו סביב שולחן אבירים גדול. דנדיק ישב בראש ומולו אביה של נעמה.

בואי, נעמה, אמרה לילך וסימנה לנעמה לשבת בינה לבין שני. נעמה שמחה שהזמינה אותה לשבת באמצע.

אחרונים הגיעו לשולחן סנדרה ואלן. נעמה חשבה שהם יֵשבו מול שלושתן, אך אלן התיישב לצידה של לילך וסנדרה התיישבה לידו. הצד השני של השולחן נותר ריק. הכעס התחיל לפעפע בנעמה. לילך לא הושיבה אותה באמצע מתוך כבוד ליום ההולדת שלה! מהבוקר היא לא נותנת לה מקום. בהתחלה באוטו, כשגרמה לשני לדבר רק איתה, אחר כך בים, כשהשתלטה על משחק ההשפרצות, ועכשיו בארוחה, כשהשאירה לאלן מקום פנוי לידה. משחקת אותה, מתחנפת למבוגרים. חבל שהזמינה אותה. עדיף היה שייסעו רק היא ושני.

הדגים היו קריספיים והתפצחו בפיה.

אנשי ים אמיתיים אוכלים את הכול מלבד העצמות! קבע דנדיק והדגים כיצד הוא אוכל גם את עיניו הפקוחות של הדג. קולות גועל ומחאה נשמעו סביב השולחן; נעמה הרגישה שבטנה מתהפכת.

נו, קדימה, אל תהיו כל כך רכרוכיים, התגרה בהם דנדיק. קדימה, ילדה, הוא פנה לנעמה, את כבר בת שתים־עשרה, זה הרגע לאכול עין של דג! נעמה הנידה בראשה בסלידה.

It's not a big deal, אמר אלן והרים את המזלג הנעוץ בעין הדג לפיו.

נעמה עצרה את נשימתה. היא נעצה את המזלג, שלתה את העין הרוטטת ועצמה בחוזקה את עיניה, כשלפתע שמעה מחיאות כפיים וקריאות הידד; כולם הריעו ללילך, שהייתה השלישית שבלעה את עין הדג.

יש לי מתנת בת מצווה עבור הבת שלך, פנה דנדיק לאביה של נעמה. נעמה לא אהבה את זה שהוא מדבר מעל הראש שלה. מחר אני אקח אותה ואת החברות שלה ואעשה להן סדרת צילומים. נעמה הביטה בקיר התמונות של דנדיק במועקה.

זה מאוד נדיב מצידך, שמעה את אביה אומר. דנדיק הוא צלם מקצועי, זאת מתנה נהדרת! נעמה הביטה בלילך ובשני, שנראו שמחות ונרגשות, וחיוך הפציע גם בפניה.

אחרי ארוחת הערב לקח האב את שלוש הבנות לחוף הים והדליק מדורה קטנה. הוא הביא איתו כוס יין דקה מקריסטל, הרטיב את אצבעו במים והחל להחליק את קצה האצבע סביב שפת הכוס. אחרי כמה סיבובים נשמע צליל דק ומהדהד. אם משמיעים את נגינת הכוס אחרי חצות, סיפר האב, לפי האגדה, מתרחשים דברים איומים. נעמה הביטה בשעון. השעה הייתה רבע לחצות. הוא המשיך וסיפר על שלוש בנות שיצאו לטיול בת מצווה וישנו בבית עתיק ומשונה, ועל אף ששמעו את אגדת כוס הקריסטל, אחת מהן התפתתה על ידי צליל הפעמונים, שעטף אותה כמו כישוף, והפיקה את הניגון האסור. דמויות איומות נוספות הופיעו בצ'יזבט של האב, המפחידה מכולן הייתה אישה ללא פנים שהתהלכה בין חדרי הבית. האב המשיך להחליק את אצבעו על שפת הכוס והצליל המסוכן ליווה את הצ'יזבט. נעמה הביטה בשעון, השעה הייתה חמישה לחצות. די! קראה לפתע. היא לא יכלה לשאת את זה יותר.

את רוצה שנפסיק? שאל האב במבט מאוכזב.

כן, אמרה נעמה השפילה את מבטה. היא הייתה נבוכה אך נחושה.

האב ושלוש הבנות עשו את דרכם בחזרה לבית העתיק של דנדיק. נעמה צעדה עם שני מלפנים, אבל הצליחה לשמוע את לילך שואלת את אבא שלה בשקט: מה קרה בסוף? היא שמעה את החיוך בקולו של האב כשענה: אין לי מושג, המצאתי הכול באותו רגע.

רוח בוקר נעימה חדרה לחדר דרך החלון הנשקף אל הים. נעמה התעוררה במצב רוח מרומם, היא ישנה טוב בלילה, האירועים המטרידים של ליל אמש התפוגגו באור הבוקר. היא מצאה לצידה את שני. המיטה הנוספת בחדר עמדה ריקה.

איפה לילך? שאלה נעמה בקול צרוד.לא יודעת, ענתה שני, בטח למטה עם סנדרה ואלן. ברור, סיננה נעמה, היא כל הזמן מחפשת הזדמנויות להיות עם אלן.

ארוחת הבוקר כללה ביצים, גבינות וירקות, אבל ריח הדגים הצלויים מאתמול עוד עמד בחדר ופגם בתאבונה של נעמה.

אחרי האוכל נצא לצילומים, אמר דנדיק. משה, אתה יכול ללכת בינתיים לים, לתפוס קצת שקט, אני מבטיח להחזיר את הבנות בריאות ושלמות.

נעמה הגניבה מבט אל קיר התצלומים. עיניה פגשו באלן, והיא כבר הייתה מוכנה לקראת הגל הנעים בתוך גופה.

דנדיק הוביל אותן בשתיקה לגבעה סמוכה שהשקיפה אל הים. צעדיו היו גדולים ומורגלים בחול הים, והוא הלך כמה מטרים לפני הבנות. בדרך לילך סיפרה להן שהתעוררה מוקדם וכשיצאה מהחדר ראתה את סנדרה ואלן עושים מדיטציה במרפסת. זה נראה מרגיע, אמרה, אולי נבקש מהם ללמד אותנו.

לי זה נשמע סתם שטויות, קבעה נעמה.

הם הגיעו לגבעה. הים השתרע מולם בגוון כחול עמוק. מהמקום שבו עמדו לא היה אפשר לראות את הבית. דנדיק החל להרכיב את המצלמה שלו. המצלמה הייתה שחורה ומבהיקה ונראתה מקצועית. הוא אמר להן לשבת כשגבן מופנה אליו ולהביט בים. הן שמעו את הקליק של המצלמה נלחץ שוב ושוב, כמו דריכת נשק. תסתכלו לשם. תשענו. תחבקי אותה. שימי לה יד על הכתף. הוראה – קליק. הוראה – קליק. הוראה – קליק.

עכשיו רק ילדת היומולדת. קומי. מבט הצידה. תחייכי. עכשיו בפה סגור. הוראה – קליק. עכשיו החברה שלך עם השיער השחור. זה היה תורה של שני. הוראה – קליק. ועכשיו את, הוא הצביע על לילך. תשפילי מבט – קליק. עכשיו תביטי אליי – קליק. תצעדי לעברי – קליק. מבט למעלה – קליק. קחי את זה, הוא הוציא בד דקיק, שחרחר ושקוף מתוך התיק שלו. נעמה זכרה שראתה אותו בחלק מהתמונות שעל הקיר. שימי אותו על הכתפיים – קליק, שבי על הרצפה – קליק, תישעני – קליק. זמן הצילומים של לילך הלך והתארך. נעמה איבדה סבלנות. עכשיו היא גם צריכה להיות ניצבת בבוק הדוגמנות של לילך, יש גבול!

נראה לי שאני אלך עכשיו, רוצה לבוא איתי? שאלה את שני. שני הנהנה.

לילך התיקה את מבטה מעין המצלמה ותלתה בהן את עיניה.

אנחנו עוד רגע נסיים כאן, אמר דנדיק, תחזרו ונפגוש אתכן בבית. מבט אליי, הוא אמר ללילך – קליק.

.

כפי שדנדיק לא הגיע לקבל את פניהם, כך גם לא הגיע להיפרד מהם.

ככה הוא, אמר אבא של נעמה בחיוך ממזרי, תמיד עושה מה שבא לו, זה הקסם.

סנדרה ואלן חיבקו אותם לשלום. אבא של נעמה שאף את ריח שערה של סנדרה. כשאלן חיבק אותה ליבה פעם במהירות, הגל המוכר התחלף בבערה של ממש שגרמה לגופה להזיע. להפתעתה, לילך חיבקה את אלן ברפרוף, ביד אחת, כמעט בקוצר רוח. דווקא עם סנדרה נראה כאילו לילך נעטפת בתוך הזרועות הדקיקות.

אני אשב איתכן מאחור הפעם, אמרה נעמה.

אני אשב מלפנים אם זה בסדר, אמרה לילך, אני רוצה לישון.

לילך נרדמה כמעט מייד, ראשה רפוי על חלון המכונית וידיה חובקות את גופה. שני נרדמה זמן קצר אחריה והאב הפעיל את הרדיו.

בשבועות שאחרי הנסיעה נעמה ולילך התרחקו. נעמה התקשתה לסלוח ללילך שהשתלטה על טיול יום ההולדת שלה, וגם לילך מצידה לא עשתה מאמץ מיוחד להתקרב. לא רוצה, לא צריך, חשבה נעמה בכעס. כבר לא יאה לה להיות חברה שלנו, אמרה לשני, מתנשאת עלינו כאילו היא מבוגרת ואנחנו ילדות קטנות.

מדי פעם היא הייתה שואלת את אבא שלה מתי יגיעו התמונות מדנדיק. כבר עבר הרבה זמן, איך זה שעדיין לא הגיעו? שאלה טובה, אמר האב, אני אנסה להתקשר אליו ולשאול.

אני מבין, לא נורא, קורה, אמר האב לתוך שפופרת הטלפון וניתק.

נעמונת, הוא אמר, בסוף לא יהיו תמונות. דנדיק מתנצל, הוא אומר ששכח להכניס את הפילם.

.

קרן להמן, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה ואוצרת ערבי תרבות. ספר שיריה הראשון, "טורסו", יצא בהוצאת טנג'יר וזכה בפרס שר התרבות למשוררות ולמשוררים בראשית דרכם. ספרה השני עתיד לראות אור בהוצאת לוקוס. שירים וסיפורים פרי עטה פורסמו במגוון כתבי עת, ובהם גם גיליון 74 וגיליון מיום 30.12.2021 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השלישי", סיפור מאת אחינעם קפון ו"הים של מאדים", סיפור מאת דינה עזריאל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בסדר

קטיה שלו

.

התנועה זחלה. שישי בבוקר, אוטובוס מלא בחיילים ובתא המטען כבר לא היה מקום לכל התיקים. ״חיילת, תיקים בבגאז׳,״ נופף לי הנהג כשנכנסתי. "אין שם מקום," אמרתי. קיוויתי שלא יגיד לי לרדת, רק רציתי להגיע כבר לדיזנגוף סנטר, לסיים עם זה, לנסוע הביתה. הנהג לא אמר כלום. הנחתי את הקיטבג על הברכיים, השענתי את הראש על החלון. מישהו חרט עליו ״מאיה + טומי לנצח״. מתחת, מישהו – כנראה מישהו אחר – חרט קללה. על ידית המושב שלי היה כתוב בטיפקס ״מוות לערבים״. ניסיתי לגרד את האותיות אבל ויתרתי מהר. הסתכלתי על הטלפון שלי, על ההודעה שמאור שלח. עדיין לא עניתי לו. החזרתי את הטלפון לכיס הקדמי של המדים, צמוד לחזה, הסתכלתי דרך החלון, העיניים שלי נעצמו מעייפות אבל מייד נפקחו בחזרה, כמו מעצמן.

במושב לפניי מישהי דיברה בטלפון. "מתי אתה מגיע?" שאלה, והוסיפה בקול מתחנחן, ״התגעגעתי אליך נורא.״ הצצתי בין המושבים, גם היא חיילת; השיער הבלונדיני הארוך שלה אסוף בקוקו עבה מאחורי העורף, הציפורניים צבועות לק ורוד עדין. הסתכלתי על הציפורניים שלי, לא היה עליהן שום צבע. הציפורן של הקמיצה ביד ימין נשברה לפני כמה ימים והייתה קצוצה צמוד לאצבע, וגם יתר הציפורניים היו באורכים משתנים, בצורות משתנות. אף פעם לא הייתי טובה בכל העניינים האלה, של טיפוח. בתיכון זה עוד עבר בסדר, אבל בצבא זה בלט בכל פעם שנכנסתי למקלחות המשותפות במכנסי טרנינג ישנים וחולצת טריקו רחבה מדי, מחבקת את תיק הרחצה שלי ועל הגב שלי תלוי אם־16 ארוך בהצלב. התוכן של התיק היה מביך, היו בו רק מסרק, מברשת שיניים, משחה וסבון רחצה, ושמפו עם מרכך, ככה, בבקבוק אחד של מותג רנדומלי שאימא קנתה בסופר במבצע. לבנות האחרות היו תיקי רחצה עמוסי סבונים מיוחדים לפנים, קרמים ליום וללילה, לעיניים ולידיים, והן היו עומדות מול המראה ונמרחות, ובבוקר סוחבות למקלחות גם תיקי איפור, מסתירות את סימני העייפות מההשכמות המוקדמות מדי בשכבות עבות של מייקאפ.

נכנסתי להתקלח בבגד ים. ״כולן כל כך עייפות שאף אחת לא מסתכלת,״ הבטיחו לנו לפני הגיוס, בהכנה לצבא, כדי שלא נתבייש. אבל זה לא היה נכון, היה לי ברור שכולן מסתכלות, גם אני הסתכלתי. אפילו שהייתי עייפה מאוד, רציתי לדעת מי מסירה שיער ערווה, לבדוק את גודל השדיים, את צורת הפטמות.
״תגידי, מה הקטע שאת שמה בגד ים,״ אמרה מישהי ביום הראשון של הקורס, ״מה את חושבת, שאף אחת פה לא ראתה אף פעם כוס?״ שנאתי את המילה הזאת, כוס. ״או שאת חושבת שהכוס שלך הוא כוס מלכותי, לא כמו שלנו, פשוטות העם?״
כמה בנות צחקו. מישהי אמרה לה שתעזוב אותי, ״מה נפלת עליה, נופר, מסכנה, היא מתביישת.״ נופר אמרה, ״בסדר, ומה אני, לא מתביישת?״ אף שהיא בבירור לא התביישה.
התעטפתי במגבת והידקתי אותה סביבי, פחדתי שתתנפל עליי, שתפשיט אותי כמו בסרטים על בתי סוהר, אבל היא רק משכה בכתפיה וחזרה לענייניה.

בתחנה המרכזית החלפתי לאוטובוס שנסע לדיזנגוף סנטר. גם הפעם הנחתי את הקיטבג לידי. הטלפון שלי זמזם. נעמה כתבה, "איפה את, שעה אני מחכה לך". כתבתי לה שאני כבר בתל אביב, שאגיע עוד כמה דקות.
האוטובוס לא היה מלא ובכל זאת איש מבוגר שחלף על פניי רטן שזו חוצפה שאני תופסת כל כך הרבה מקום. באחת התחנות אישה ניסתה להעלות לאוטובוס עגלת תינוק. הנהג האיץ בה שתזדרז אבל לא קם לעזור. גם אני לא קמתי, רק בהיתי בה נאבקת בעגלה. בסוף הצליחה. התחיל לכאוב לי הראש, חזק. להגיע, לסיים עם זה, לנסוע הביתה. בדרך כלל אבא היה מגיע לאסוף אותי בימי שישי בבוקר, מצויד בקפה ובעוגיות שאימא אפתה, כאילו הוא מגיע לחלץ אותי מהגולאג. הפעם אמרתי לו שלא יבוא, שקבעתי להיפגש עם נעמה. הוא לא שאל שאלות, האמין לי כמו שתמיד האמין, ואולי דווקא בגלל שהאמין הרגשתי צורך לקבוע עם נעמה באמת, כדי שלא יצא ששיקרתי שקר מוחלט.

המדרכה בכניסה לסנטר הייתה מטונפת. ליד הכספומט של בנק לאומי ישב קבצן וניגן באקורדיון. בחורה בתספורת גלאח חצי ראש ניסתה לדחוף לי פלייר ליד. ״אני כבר צמחונית,״ מלמלתי ובכל זאת לקחתי. נעמה ישבה על הרצפה ליד הכניסה לשירותים בקומה השלישית. הציפורניים הכסוסות שלה היו צבועות בלק שחור מתקלף, כמו שהיה לי לפני שהתגייסתי. ״קניתי לך,״ אמרה אחרי שחיבקה אותי. היא שלפה מהתיק שלה שקית קטנה של סופר פארם ובתוכה בדיקת היריון. על האריזה היה כתוב בגדול, ״החל מיומיים לפני האיחור במחזור״, ובקטן יותר, ״רמות דיוק גבוהות מאוד״. נעמה שאלה בכמה אני מאחרת. ״חמישה,״ אמרתי בשקט. התיישבתי עם הקופסה ביד, נשענתי על הקיטבג. היא התיישבה לידי ונשענה על הקיר.

כבר הייתי פה, בסניף הזה של סופר פארם, בקומה התחתונה, כמה שבועות קודם לכן. זה היה בבוקר יום ראשון, קצת אחרי שחזרתי לבסיס. מייד אחרי מסדר הבוקר ניגשתי למד״ריה. ״הקשב, המפק״צ,״ הצדעתי כשהדלת של חדר הסגל נפתחה. השתדלתי לייצב את הקול כששאלתי, ״אני יכולה לדבר עם המפק״צית?״ כי לא הייתי בטוחה שמותר ככה, לבחור עם מי מהסגל אני רוצה לדבר. הוא שאל איזו מפק״צית. ״מי שפנויה,״ אמרתי. הוא הנהן, אולי ראה את העיניים האדומות שלי והבין שיש פה איזשהו עניין של בנות, כלומר כאב ראש שעדיף לא להתעסק איתו. הוא סגר את הדלת ונעלם פנימה. אחרי כמה רגעים הדלת נפתחה שוב והפעם עמדה מולי המפק״צית הודיה. הצדעתי שוב, ״הקשב, המפק״צית,״ ואחרי שהיא שחררה אותי אמרתי שאני צריכה לצאת מהבסיס לכמה שעות ״כדי לקנות גלולה של היום שאחרי״. חשבתי שתשאל שאלות, מה קרה ומתי קרה ואם הכול בסדר, אם אני רוצה לדבר עם מישהו, אולי אפילו תציע לי חיבוק. היא לא שאלה כלום, רק סקרה אותי מלמעלה למטה, כאילו לא מאמינה שאני אחת שעושה סקס בכלל, ועוד סקס לא מוגן. ״בסדר,״ היא פלטה. היה נדמה לי שהבכתי אותה. היא אמרה שיש לי ארבע שעות ושאעדכן את אחת הבנות אם אני מתעכבת. הנהנתי, ידעתי שאסור לי להתעכב, לא היה לי מספר טלפון של אף אחת מהן.

בבוקר ההוא האוטובוס היה כמעט ריק ודהר בכביש. החזקתי את הטלפון, חשבתי לשלוח הודעה למאור, לבקש שיפגוש אותי, שיחזיק לי את היד, אבל לא רציתי להעיק עליו, שלא יחשוב שאני היסטרית או שאני ילדה קטנה, שלא יברח ויחליף אותי בבחורות בגילו, כאלה שלא עושות דרמות מכל דבר. לא שלחתי. ממילא הוא לא היה בא. במהלך היום היה עסוק בעבודה ואף פעם לא היה לו זמן. גם אחרי העבודה לא תמיד היה לו זמן ורק מאוחר בלילה, הוא היה שולח הודעה ״ערה?״ ואני הייתי עונה ״ערה״. לפעמים הייתי נרדמת לפני ששלח, מפספסת את ההודעה ממנו, רואה אותה רק בבוקר. ״סורי, ישנתי,״ הקפדתי לכתוב לו מייד כשהייתי מתעוררת, והוא כבר לא היה עונה. אחרי שהתגייסתי הוא שלח פחות ופחות הודעות, וכשאני שלחתי לו – ״מה נשמע?״ או ״מתגעגעת״ – הוא ענה מאוחר וקצר, גורם לי לדאוג שהוא כבר לא בעניין בכלל. בסוף השבוע שלפני אותו יום ראשון הוא דווקא שלח הודעה, בשבת בצהריים שלח, לא חיכה אפילו ללילה. ״בבית הסופ״ש?״ הוא שאל, ואחרי שעניתי – הלב שלי ניתר ובכל זאת חיכיתי כמה דקות, שלא יחשוב שישבתי עם הטלפון ביד בציפייה להודעה ממנו – אמר שיבוא לאסוף אותי בערב, נלך לשתות משהו.

הוא לקח אותי לפאב האהוב עליו, איפה שכולם אמרו לו שלום כשנכנס, קראו לו "אחי" וטפחו לו על השכם. ישבנו על הבר. הבעלים של הפאב, חגי קראו לו, ניגש אלינו. הם היו חברים מהצבא ועדיין עשו מילואים יחד. ״חמש עשרה שנה אני מכיר את הבחור, קולטת?״ אמר לי חגי, טפח למאור על השכם, ביקש מהברמן למזוג לשניהם ויסקי און דה רוקס. את השם של מאור הוא ביטא במלעיל, כמו שקראו לו אנשים שהכיר מפעם. אנשים מעכשיו ביטאו את השם שלו במלרע. אני לא ידעתי איך לקרוא לו, איזו הטעמה הוא מעדיף, ולכן לא קראתי לו בכלל. ביקשתי מהברמן ויסקי גם בשבילי. רציתי להיות בחורה מהסוג ששותה ויסקי, שלא מפחד מאלכוהול. ״איזה מלכה,״ אמר חגי כשלגמתי מהוויסקי, ואני חייכתי אפילו שהוא צרב לי בגרון. הפסקתי לחייך כשהוא צחק והוסיף, ״בדרך כלל הבחורות של מאור מסכימות לשתות רק גוורץ״. כשיצאנו מהפאב אחרי שעה הייתי קצת מטושטשת אבל לא שיכורה ממש. ״ניסע אליך?״ שאלתי, כמו תמיד, אבל מאור אמר שלא יסלח לעצמו אם לא יחזיר אותי הביתה בזמן, אם ימנע מחיילת שש שעות שינה מטכ״ליות. נבהלתי, ניסיתי לשחזר את הערב בפאב, את השיחה הדלה, מה כבר אמרתי שאפילו לשכב איתי הוא לא רוצה. הוקל לי כשבדרך לבית שלי הוא סטה לאיזה כביש צדדי, עצר את האוטו בפאתי חורשה ונישק אותי, קצת חזק מדי, הזיפים שלו שרטו לי את הסנטר, וגם כשאמר, קצת אחר כך, שהוא מצטער, אין לו קונדום. לא רציתי לעשות מזה סיפור, אמרתי לו שזה בסדר, שימשיך, רק שיגמור בחוץ, והוא אמר שברור, אבל בסוף גמר בטעות בפנים, ואחרי שמלמל שהוא מצטער, שלא הספיק לצאת, הוסיף ״אין עלייך״, וגם ״צריך להיות טישו בתא הכפפות״.

״גלולת היום שאחרי, בבקשה,״ ביקשתי בסופר פארם למחרת בבוקר. מאחוריי עמד גבר מבוגר עם כרס והתחלה של קרחת והציץ מעבר לכתף שלי בסקרנות. הרוקחת – היה לה שיער מתולתל קצר, משקפיים עגולים ואף מחודד ועל התג שלה היה כתוב ״מרינה, רוקחת ראשית״, לי היא לא נראתה כמו מרינה בכלל – הושיטה לי את אריזת הקרטון הוורודה מעל הדלפק אבל המשיכה להחזיק בה. ״עוד לא חלפו שבעים ושתיים שעות מאז יחסי המין הלא מוגנים?״ שאלה אותי. האיש המבוגר התקרב עוד קצת. אמרתי שלא. ״את צריכה לדעת שלא מדובר באמצעי מניעה, אסור להשתמש בתרופה הזו לעיתים קרובות,״ המשיכה הרוקחת, ולא הרפתה מהאריזה. הנהנתי, אמרתי שאני יודעת. ״והיא לא מגנה מפני מחלות מין,״ היא המשיכה. הנהנתי שוב.
כשמאור עצר ליד הבית שלי בערב שלפני כן, הוא אמר שאין לי מה לדאוג, הוא נבדק למחלות מין כל שלושה חודשים. ״כמו שעון״, חייך אליי עם כל השיניים ושלח יד ללטף לי את הלחי.
הרוקחת שחררה סוף סוף את התרופה ואני משכתי אותה מהר, שלא תתחרט.
״את משהו את, תאמיני לי,״ הוסיף מאור כשרגל אחת שלי כבר הייתה מחוץ לאוטו, ואני יצאתי ולא שאלתי מתי נבדק בפעם האחרונה, וכמה פעמים מאז שכח להביא קונדום.

נעמה שאלה אם אני רוצה שתבוא איתי לשירותים. לא רציתי. סגרתי אחריי את דלת התא, התיישבתי על מכסה האסלה וקראתי את ההנחיות. אחר כך הרמתי את המכסה בחזרה, הפשלתי את המכנסיים והתחתונים, כרעתי מעל האסלה, הקפדתי לא לגעת בכלום. את מקלון הבדיקה דחפתי מתחתיי, ניסיתי לשלוט בזרם, לכוון, ובכל זאת זרזיף של שתן נחת על היד שלי. ניגבתי את הידיים ואת המקלון בנייר טואלט ויצאתי מהתא. המנקה עמדה בצד, ליד מתקן ייבוש הידיים, והסתכלה בי בריכוז כשהלכתי אל הכיור, העבירה את המבט שלה מהפנים שלי אל המקלון. דחפתי אותו לשקית.
״נו?״ שאלה נעמה כשיצאתי. אמרתי שצריך לחכות. דקה אחת כבר חלפה, ארבע נשארו. בהיתי בשעון, הסתכלתי על המספרים מתחלפים, לא מספיק מהר. הלב שלי הלם, הרקות כאבו. כשסיפרתי למאור שלקחתי את הגלולה של היום שאחרי הוא אמר, בלי להוריד את העיניים מהכביש או את הידיים מההגה, שאין לי מה לדאוג, זו תרופה שעובדת פיקס, ואני אמרתי שברור, אני לא דואגת בכלל, לקחתי את היד שלו ושמתי על הברך שלי, הכרחתי את השפתיים שלי להימתח לחיוך רחב.
הטלפון של נעמה צפצף. ״עברו חמש דקות,״ היא אמרה. הושטתי לה את המקלון וכיסיתי את העיניים בכפות הידיים, אמרתי, ״אני לא מסוגלת להסתכל.״
היא הסתכלה בשבילי, בדקה מול ההוראות. ״שלילי,״ היא קראה. הורדתי את הידיים. ״פס אחד, שלילי,״ צהלה, ״זהו, זה נגמר, הכול בסדר,״ היא משכה אותי אליה לחיבוק. ״הכול בסדר,״ חזרתי אחריה, הוצאתי את הטלפון מהכיס, הסתכלתי שוב על ההודעה ממאור, ״חוזרת הביתה השבוע?״ החזרתי את הטלפון לכיס, השענתי את הראש על הכתף של נעמה, עצמתי את העיניים.

.

קטיה שלו היא ילידת סנט פטרסבורג, בוגרת תואר שני בפילוסופיה, חיה עם בן זוגה, שני ילדיהם הקטנים וכלבתם המקשישה, ומשתדלת לכתוב בכל הזדמנות.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השלישי", סיפור מאת אחינעם קפון ו"הים של מאדים", סיפור מאת דינה עזריאל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"לא דודה, אלא החברה של כולם": על "ניסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג

רימה שיכמנטר

.

ספרה של לאה גולדברג ניסים ונפלאות חוגג שבעים שנה. קביעה נכונה, אך לא מדויקת. הספר אומנם ראה אור בשנת 1954, אך הטקסט עצמו התפרסם כבר ב־1938 כסדרה בהמשכים בעיתון דבר לילדים. סביר להניח שהטקסט נמצא מתאים לפרסום מחודש בתקופת העלייה ההמונית בשל עיסוקו בנער מזרחי, אף על פי שאין בספר כל עדות לכך שניסים הוא עולה חדש. בטקסט המקורי הוכנסו שינויים אחדים, צורפו לו איורים פרי מכחולו של האמן יחזקאל קמחי, והוא פורסם בפורמט של ספר (בהוצאת ספרית פועלים).  מאחר שההבדלים בין הסיפור בהמשכים לספר אינם רבים, איני מבחינה ביניהם כאן הבחנה חדה. עם זאת לפרסומה של היצירה בשנות השלושים יש חשיבות בהבנת חדשנותו של הספר ביחס לזמנו, כפי שאראה בהמשך הדברים. 

עלילת הספר מגוללת את האירועים המתרחשים בעקבות המפגש של המספרת, המכונה דודה של שום איש, עם ניסים, נער מזרחי משכונת עוני תל־אביבית, המגיע במקרה לחצר הבניין שבו היא מתגוררת. נפלאות הוא קוף שהמספרת מוצאת על גג הבניין, ובעזרתו מארגנים הילדים – ניסים ושכניה הצעירים של המספרת – מופע קרקס. הסיפור מסתיים בטוב – נפלאות חוזר אל בעליו, דוקטור כלומבראש, וניסים ובני משפחתו זוכים לחיים חדשים בצל קורתו של הדוקטור. 

בקריאה של הספר היום אי אפשר להתעלם מהייצוגים הסטראוטיפיים של הדמויות המזרחיות ושל מפגשן עם הדמויות האשכנזיות המופיעות בו. זהו סיפור על ילד מזרחי ובני משפחתו חסרי הכול שנחלצים מעוניים ומצוקתם על ידי אשכנזים – תחילה המספרת, ובהמשך דוקטור כלומבראש, האוסף אל ביתו את ניסים, יחד עם אחיו ואימו, שם משמשת האם עוזרת בית, ואילו ניסים זוכה להזדמנות לפתח את כישרונו המוזיקלי. סביר להניח שעלילה זו מעוררת אצל הקוראים העכשוויים יותר מקורטוב של אי־נוחות. אולם קריאת הספר אך מנקודת המבט הפוסט־קולוניאליסטית מחמיצה היבטים רבים אחרים שלו, בין היתר את האפשרות לבחון אותו על רקע ספרות הילדים בת זמנו, העברית והעולמית כאחת. 

גולדברג כתבה את הטקסט כשלוש שנים לאחר עלייתה ארצה ב־1935. אף שהטקסט נכתב זמן קצר לאחר השתקעותה בארץ, הוא מצייר באופן אינטימי את הווי החיים העירוניים בארץ־ישראל המנדטורית. אך אין לטעות – לא מדובר בטקסט מקומי פרובינציאלי. ניסים ונפלאות הוא יצירה חדשנית לזמנה, בעלת זיקות לספרות הילדים האירופית, ובעיקר לספרות הילדים המודרניסטית בת הזמן; ניסים ונפלאות הוא מופת של כתיבה מודרניסטית לילדים. 

ספרות הילדים המודרניסטית ראתה אור באירופה החל מראשית המאה העשרים, הגיעה לשיאה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, והחלה לדעוך כבר בשנות החמישים. ברשימת הספרים שאפשר לזהות בהם מאפיינים מודרניסטיים נכללים ספרים שהפכו לקלסיקה של ספרות הילדים העולמית: הילדים מרחוב פאל של פרנץ מולנר (1906), עלילות דוקטור דוליטל של יו לופטינג (1920), פו הדב של א"א מילן (1926), אמיל והבלשים (1929), פצפונת ואנטון (1931) וספרים אחרים משל אריך קסטנר, ספריו של הסופר הפולני קורנל מקושינסקי, שמרבית יצירתו ראתה אור בשנות השלושים של המאה העשרים, ועוד. כעשור לאחר מכן ראו אור ספרים נוספים שאפשר לייחס לקבוצה זו, ובהם הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט־אכזופרי (1943) ובילבי של אסטריד לינגרן (1945). בארץ לובנגולו מלך זולו אֲבִי עַם הַמְטַבּוּלוּ אֲשֶר בְּהָרֵי בולוניה של נחום גוטמן (שפורסם ב־1934 במוסף הילדים של דבר וב־1940 כספר) הוא דוגמה מקומית לסגנון אמנותי זה בפרוזה לילדים. 

למודרניזם בספרות ילדים, כמו לכל זרם אמנותי אחר, מופעים רבים ושונים, ועל אף זאת אפשר להצביע על אשכול תכונות שגם אם אינן מופיעות בכל יצירה ויצירה, הן יוצרות קורפוס המורכב מיצירות שיש ביניהן קווי דמיון. למשל, אחד מהמאפיינים הסגנוניים־תמטיים החוזרים ברבות מן היצירות המודרניסטיות, הוא התרחשותה של עלילת הספר בעיר הגדולה. כמו ביצירות אחרות, גם בזו של גולדברג אין מדובר במקום אלא במהות. העיר היא סמל מודרניסטי שכיח, שכן מאפייניה – התנועה, המהירות, ההשתנות הבלתי פוסקת והקִדמה הטכנולוגית – מייצגים את מהות המודרניזם. כמו באמיל והבלשים, גם בניסים ונפלאות נועד לעיר מקום חשוב. באחד הקטעים היפים בספר המספרת עומדת על גג הבניין שבו היא מתגוררת, ומתארת את הנוף העירוני הנפרש לפניה: "מן הגג היתה [תל אביב] כה יפה על בתיה הלבנים וגגותיהם השטוחים, על הים שלה המלקק את החוף הבהיר, ועל שמי התכלת הפרושים מעליה" (עמ' 31). המספרת ממשיכה לתאר את יופייה של תל אביב, העיר הלבנה, אך גם מתרעמת על החלוקה הלא צודקת של מזל ועושר בין תושביה. התיאור מבטא את היחס האמביוולנטי של המודרנה אל העיר, שהיא סמל להישגי האנושות ובו בזמן לאכזריות ולחוסר הצדק שהיא מצמיחה. 

העיר היא מקום המפגיש בני אדם שונים זה מזה במעמדם ובמוצאם האתני, הנאלצים לחיות זה בצד זה, ולעיתים אף לשתף פעולה. העיר היא גם מקום מנוכר שבו עשויים דריה לחוש בדידות. ניסים ונפלאות מציע פתרון להיבטים אלה של החיים העירוניים: הילדים – שכניה של המספרת, יחד עם ניסים ואחיו הקטן – מארגנים מופע קרקס הדורש עבודה משותפת מאומצת. קבוצת הילדים הופכת לקהילה קטנה וסולידרית המציעה מענה לתחושת הזרות העירונית. 

כמו הספרים שהזכרתי, גם ניסים ונפלאות מבוסס על מערכת ערכים הומניסטית. העולם שבו מתרחשת עלילת הספר הוא עולם יציב מבחינה ערכית; עולם שבו מושגים כמו טוב ורע, אמת ושקר, צדק ואי־צדק הם ברורים ומאוששים שוב ושוב במהלך הספר. כל הילדים שווים, ולא משנה מהו צבע עורם, מקום מגוריהם או משלח היד של הוריהם; ובכולם, לו רק יסופקו התנאים לכך, טמון הפוטנציאל להיות טובים, נדיבים וחכמים. גם אם צבע עורו של ניסים כהה, אימו היא עוזרת בית, והוא עצמו מתפרנס ממכירת שרוכים – הוא אינו נופל בדבר משכניה המפונקים של המספרת. נהפוך הוא, ניסים הוא ילד אחראי, ישר, טוב לב וחכם. הספר מכוון לאמונה בטוב, ביפה ובצודק, ומלמד נדיבות והגינות מהן. כאן ניכרת גם השפעתו של הריאליזם הסוציאליסטי מבית מדרשה של ספרות הילדים הסובייטית. הספר מעודד את הילדים להיות מודעים לעוולות חברתיות ולהיאבק בהן, ולא רק מתוך עמדה חומלת, אלא מתוך מחויבות לעקרונות של שוויון וצדק. הזיקה לריאליזם הסוציאליסטי ניכרת גם באיורים של יחזקאל קמחי, שסגנונם האמנותי מייצג אסכולה זו. 

אך נראה שהדמיון המשמעותי ביותר בין ניסים ונפלאות לספרי ילדים אירופיים בני זמנו ניכר בעיצוב היחסים בין מבוגרים לילדים. אחד החידושים הגדולים של ספרי הילדים שראו אור החל בראשית המאה העשרים הוא ייצוג הילדים כסובייקטים אוטונומיים ונפרדים מן המבוגרים, אגב ויתור על טון דידקטי ועל חינוך גלוי. בניסים ונפלאות יחסי ילדים־מבוגרים אינם מבוססים על סמכות וציות, אלא על חברות: גיבורי הספר סומכים על המספרת, ואילו היא נוהגת בהם ברצינות ובכבוד, אינה מנסה להטיל עליהם את מרותה וגם לא פונה אליהם בסלחנות משועשעת. 

לשם צמצום הפער בין ילדים למבוגרים מעצבת גולדברג מספרת שממוקמת בין הילדים למבוגרים; היא אומנם מבוגרת, אך מכיוון שאינה מצייתת לתכתיבים חברתיים, מעמדה החברתי שולי. המספרת היא רווקה לא צעירה (על פי עדותה, "זקנה במקצת", עמ' 9) וללא ילדים. כינויה "דודה של שום איש" מעיד שאין לה אחיינים ביולוגיים, ומדגיש את מעמדה החריג. ההתעטשות (האלרגית?) שממנה היא סובלת והיעדר שתי שיניים קדמיות הופכים אותה למגוחכת ולחסרת כוח. היעדר השיניים אף יוצר דמיון בינה לבין שכנהּ חסר השיניים הקדמיות עוזי בן השש. המספרת מתייחסת אל עצמה בהומור עצמי מקטין, וכך מתייחסים אליה גם שכניה הילדים. ככלל, ילדי הבניין אינם נוהגים בה כבמבוגרת: הם נכנסים בחופשיות אל דירתה, מתקוטטים איתה כאילו הייתה אחת מהם, מתייעצים איתה, ולבסוף אף משתפים אותה, ולא שום מבוגר אחר, בהכנות למופע הקרקס. גם יחסן המסויג של השכנות המבוגרות אליה מבהיר שמיקומה החברתי של המספרת קרוב יותר לזה של הילדים. 

יחסיה עם גיבורי הספר מבוססים על אמון ועל כבוד הדדיים, אך אינם שוויוניים במלואם. המספרת המבוגרת, העומדת בין שתי קבוצות הגיל, משמשת את גולדברג להכוונה של הילדים בלי ליצור תחושה של עליונות סמכותית. יחסים חבריים מפתחת המספרת גם עם הילדים הקוראים. הספר מתחיל בפנייתה הפמיליארית אל הקוראים "אותי ודאי, אתם מכירים כולכם" (עמ' 9), הרותמת את הקוראים לשותפות מוסרית; היא פונה אל הקוראים, חולקת איתם את מחשבותיה, פורשת בפניהם את התלבטויותיה ואת מניעיה, והעיקר – אינה מנסה לכוונם בגלוי אל הלקח העולה מן הפרשה. 

מספרים מבוגרים הממוקמים בין הילדים למבוגרים, נפוצים בספרות המודרניסטית לילדים. כך באמיל והבלשים, שהמספר שלו הוא מר קסטנר, עיתונאי צעיר המשמש לילדים חבר בוגר, ובהנסיך הקטן מציג עצמו המספר, כבר בפרק הראשון של הספר, כמבוגר שמבוגרים לא הצליחו לנוונו. בבארץ לובנגולו מלך זולו מעצב גוטמן מספר מבוגר מבולבל, מעט פחדן ובעל דמיון וסקרנות של ילד,  שיחסו אל הילדים הקוראים הוא חברי ופמיליארי. נקודת המבט של מספרים אלה אינה רחוקה מזו של הילדים, והם מתייחסים אל הילדים בכבוד, מתעניינים בדעותיהם ומנהלים איתם דו שיח בגובה העיניים. דמויות המספרים נותנות ביטוי לכיוון חדש בייצוג יחסי מבוגרים־ילדים, שלב ביניים בין מספר מבוגר סמכותי לבין מספר ילד, ומהלך חשוב באמנציפציה ובאוטונומיזציה של הילדים הספרותיים. 

ניסים ונפלאות של גולדברג הוא עדות לחדשנותה של ספרות הילדים העברית, שעל אף המרחק הפיזי ממרכזי התרבות המערבית, הצליחה להגיש לילדי הארץ ספרות מקור עדכנית, שלא פיגרה אחר ספרות המערב בת הזמן. אחת מתרומותיה החשובות של היצירה לספרות הילדים העברית היא צמצום המרחק בין ילדים למבוגרים והעמדה של יחסים שאינם סמכותיים, אלא שוויוניים וחבריים מאלה שהוצגו לפני כן; או כמו שמנסחת זאת המספרת במשפט המסיים את הספר: "לא דודה, אלא החברה של כולם".

.

ד"ר רימה שיכמנטר היא חוקרת ספרות ילדים המלמדת באוניברסיטת תל אביב, במכללת סמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה הפתוחה.

.

לאה גולדברג ויחזקאל קמחי, ניסים ונפלאות, ספריית פועלים, 1954.

.

» במדור מיוחד בגיליון קודם של המוסך: "יער המחדש את עציו" – זר שירים מתורגמים לציון חודש השירה הבין־לאומי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"עַד שֶׁהַזְּגוּגִיּוֹת יְכֻסּוּ עֵדִים": על "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן

איתן דקל

.

"לעבור בלשוני את מחסום ההווה והגוף"

אי־אז בשנת 2020 הנחתי את ידי על ספר אפור שעל כריכתו, באותיות המדמות דיו או צבעי מים, נכתב "חינוך גופני". הספר הראשון של עומר ולדמן (הקיבוץ המאוחד, 2019) הילך עליי קסם בנוסח המקורי שבו נכתב. השורות היו ארוכות, הדימויים סתומים, השפה התאפיינה בשילוב בין משלב גבוה, נמלץ, לסלנג מרושל במפגיע ובמשחקים מילוליים. המוזיקה חופשית, אבל כזו שמקורותיה הקלאסיים ברורים. אמיר גלבע, חדווה הרכבי, נעמי שמר וחיים חפר הופיעו בו, אבל גם דרייק וג'וש (שהופיעו כ"דְּרֵעק וְג'וֹשׁ", חינוך גופני, עמ' 53).

בספרו השני של ולדמן, פרקי תהילה (הבה לאור, 2024), אפשר להצביע על גיבוש נוסח עקבי יותר, אסוף, פרוע פחות ומעוצב כשירה בפרוזה, אך כזה שממשיך מאפיינים רבים של הלשון השירית בחינוך גופני. באופן כללי אפשר להבחין בין שני יסודות מרכזיים בנוסח זה, שהופיעו גם בספר הקודם אך התחזקו מאוד בספר הנוכחי: היסוד היומני והיסוד המדרשי.

מבחינות רבות פרקי תהילה כתוב כיומן. אין בו תאריכים, אך שיריו מסודרים על פי עלילה מסוימת, הנפרשת על פני זמן ואחוזה בו; הוא קרוי על שם הדמות הנאהבת, אך עסוק בעיקר בסיפורו של הדובר הקבוע של שיריו; שירים רבים מתחילים "מהאמצע", וביטויים רבים אינם מוסברים, כאילו זה שלקריאתו הם מיועדים יודע כל מה שצריך לדעת כדי להבינם; ולעיתים הדובר סוטה מהנושא העיקרי אל שירים העוסקים בעניינים צדדיים, ומהם הוא חוזר, כמו באסוציאציה, אל הנושא העיקרי. באחד משירים אלה, העוסק בניקוד, נרמז כי זו אכן כוונת הכותב: "נִשְׁאַלְתִּי לֹא פַּעַם מַדּוּעַ נִקַּדְתִּי אֶת יוֹמָנַי" (עמ' 53). מתוך הקונקרטיות וההיאחזות בסיפור החיים של הכתיבה היומנית מגיעים אל לשון השיר שבספר ביטויים וסיטואציות מחיי היומיום של התקופה. כך, באחד מהשירים הקצרים והיפים שבספר, מופיע מדור ההורוסקופים של עיתון סטודנטים, ובשיר אחר הציפייה הירושלמית לשלג עלולה לבטל את המבחן בקורס מבוא לספרות האגדה.

אך היסוד השני, המדרשי, מערער על הסתמיות היומנית, האגבית, של הסיטואציות היומיומיות. הדובר בפרקי תהילה הוא דרשן. מדרש הוא יצירת יש מיש, יצירת משמעות מחומר שמונח כל העת לפנינו, והדובר דורש חומרים מחומרים שונים – מפסוקים ומימרות (מומצאים יותר או פחות), דרך שירים של תרצה אתר, אבות ישורון, אדמיאל קוסמן או שלום חנוך, וציטוטים של אימו, של תהילה או של חברותיה, ועד שמות – של האל או של קיסר רומאי. כדרשן, הדובר מייחס משמעות לכל פרט, ובעקבותיו תוהה הקורא על אותן סיטואציות, אותם ביטויים, וכמעט בעל כורחו פונה אליהם כדי לפרש את השירים. כך הופכת חוויית הקריאה גם היא לפעולה של מדרש.

המדרש כפרשנות, כאמור, מייחס חשיבות רבה לכל פרט, אך במדרש יש גם ממד של שעשוע. הדובר בשירים משתעשע בשפה. הוא כותב משפטים מפותלים, רב־משמעיים, ממציא ביטויים ומשתמש בשמות תואר שלא בשימושם הרגיל. לצד הרצינות התהומית יש בספר גם רגעי הומור שנובעים מן הלא־צפוי. אחרי שיחה על אביה המת של חברתה של תהילה מופיע ציטוט של מה שמלמלה תהילה בשנתה: "תַּחֲזִיק אֶת הַפִּיָּה, חַגַּי, אַל תִּשְׁתֶּה מֵהַפִּיָּה". אך אחרי שהקורא יצחק בקול, הוא ינסה שוב לפרש ולייחס משמעות למלמוליה, הסתמיים לכאורה, של תהילה.

המדרש והיומן נפגשים בעומס המילולי, בהדר הלשוני ובניסוח המפותל. שפתו של הספר היא מערכת מסועפת של גבוה ונמוך, אך גם ברגעיו המצחיקים ביותר, או הסלנגיים ביותר, וכאמור, יש לא מעט כאלה, הדובר אינו שומט את התחביר הגבוה, את משנה החשיבות ואת הכבוד לדבריו שלו.

.

"קָרָאתִי לָזֶה תְּהִלָּה"

המתח שבין האמת היומנית לבין היצירה המדרשית עומד בבסיס הלשון הפואטית של הספר, אך הוא מצוי גם ביסוד הסיפורי שבו. הסיפור שמסופר בפרקי תהילה בנוי כסיפור אמיתי, על אהבה ירושלמית ועל חיים סטודנטיאליים, אך הוא מלא סתירות ורמזים לכך שהוא במידה רבה סיפור בדיוני.

דמותה של תהילה מבליחה לשני רגעים גם בספר הראשון של ולדמן, חינוך גופני, אם כי בו היא חולקת את מקומה עם אחרות – דנה, יפעת ויסמין, ובעיקר עם "היא" או "את" כלליות, ואילו בפרקי תהילה היא הנושא היחיד, ושמות אחרים נמצאים בשוליים. גם בשיר שרומז לשירים מהספר הראשון ("אָדָם מְקוֹרִי כָּל כָּךְ, גַּם בְּזֶה יִפָּקַח", עמ' 28), שבהם הופיעו בין השאר חיים חפר ו"דנה", מוזכרות הדמויות כ"ההוא" ו"הבחורה". האישה הנוספת היחידה שמוזכרת תמיד בשמה היא חברתה של תהילה – "חן חברתה" (וגם כאן תוהה הקורא אם חן היא דמות "אמיתית" או שמא היא מדרש על חינה של תהילה, הסמוך אצלה תמיד).

מיהי תהילה? שאלה זו נענית בדרכים שונות וסותרות בפרקי הספר. לפעמים נדמה כי תהילה היא דמות בשר ודם – בחורה ירושלמית, אהובה נכזבת. לעיתים נדמה כי היא ההוויה הירושלמית עצמה, זו של הסטודנטים העושים את דרכם בכל יום מהר הצופים אל הדירות שהם שוכרים במחיר מופקע. זו שלבושה אריג, ששותה תה, שמחכה לשלג. זו ששפתו של הספר רומזת לאחותה הגדולה, העגנונית, בין השאר כשמוזכר לצידה לא פעם הביטוי "עד הנה", כשם קובץ הסיפורים שבו נכלל סיפורה.

אך נדמה כי הדובר חוזר ומסביר לקורא כי תהילה היא היבט מסוים בתוך קשר זוגי:

"עַל זֶה אוּלַי לֹא יְסֻלַּח לִי מֵעֶשְׂרִים נָשִׁים שֶׁקָּרָאתִי לָהֶן תְּהִלָּה וְאָמַרְתִּי, אַתֶּן תְּהִלָּה כִּי יֵשׁ בְּכֻלְּכֶן תְּהִלָּה אַחַת שֶׁמִּתְפַּזֶּרֶת אַחֶרֶת. אֲבָל עַכְשָׁו, בָּרֶגַע הַזֶּה, הַכֹּל עוֹד נִסְלַח. לָרִאשׁוֹנָה הַכֹּל מַפְשִׁיט מִמֶּנִּי אֶת כְּבוֹדִי, אֶת מְאֹדִי. וּבְלִי שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הֵדִי אֲנִי קוֹבֵר אֶת תִּיק שִׁירַי בַּאֲרוֹנוֹת. וְעוֹבֵר בַּהֲדַר בְּתוּלִין מִתְחַנֵּק וּמָתוּן עַל כָּל הַשְּׁלָגִים, עַל כָּל חֲרוֹנוֹתַי. וּמִתְחַנֵּן לִנְעָרוֹת וְלִנְעָרִים דּוֹמִים לִי שֶׁעוֹד לֹא יֵלְכוּ, שֶׁיִּוָּכְחוּ בִּי נִפְתַּח לְכָל עוֹנוֹתַי, שֶׁלֹּא יִהְיוּ קָמִים. וְעַל זֶה אֶתְגַּעְגַּע כָּל הַיָּמִים."

(עמ' 9)

מהו ההיבט הזה, שקרוי "תהילה"? נראה כי מדובר במה שראוי להלל אותו, בתפארת, ביופי או בקיום נשגב, אך גם בתהילה במובנה העכשווי יותר, בכבוד ויקר. אולי מה שמגדיר את תהילה יותר מכול הוא שמחכים לה, ואף שמתאכזבים שוב ושוב, ממשיכים להאמין שהיא אפשרית.

.

"מִי שֶׁיִּשְׁמַע, מִי שֶׁיִּשְׁמַע"

מבין פרקי הספר מובן כי הצורך בתהילה קשור בצורך להישמע ולהיראות. הדובר רוצה "שֶׁיִּוָּכְחוּ בִּי נִפְתַּח לְכָל עוֹנוֹתַי", הוא רוצה להיחשף. אך זו איננה חשיפה רגילה, אלא רצון להיראות בדרך מסוימת, שלרגע הייתה אפשרית:

"הַשִּׁירִים שֶׁל עַמִּיחַי עֲשׂוּיִים מִמְּדוּרוֹת, מִכְּתֵפַיִם אֲסוּפוֹת אַחַר חִבּוּק וְלֹא אַחַר חֲרָדָה. הַשִּׁירִים שֶׁלִּי עֲשׂוּיִים מִדְּבָרִים אֲחָדִים. שֶׁהָיְתָה לָהֶם הִזְדַּמְּנוּת אַחַת לְהֵאָמֵר. לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיְּנַקּוּ אוֹתָם מִשְּׁמִי וְיִהְיוּ נַחֲלָה לְרִגְשׁוֹת הַכְּלָל, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי מִתּוֹכָם. שֶׁאִשָּׁה אַחַת תִּרְאֶה. כְּשֶׁבָּרוּר שֶׁלֹּא תִּרְאֶה. עַמִּיחַי כִּוֵּן אֶת שִׁירָיו לְאִשָּׁה אַחַת כְּדֵי שֶׁאֶלֶף אִישׁ יִקְרְאוּ אוֹתָם בְּאֶלֶף דְּרָכִים. אֲנִי רוֹצֶה שֶׁאֶלֶף אִישׁ יִקְרְאוּ אוֹתִי בְּדֶרֶךְ אַחַת, שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, שֶׁלְּרֶגַע רָאֲתָה אוֹתִי בָּרוּר."

(עמ' 59)

זהו אפוא מה שמבקש פרקי תהילה לעשות, לממש. התשוקה שמתוכה הוא כתוב היא הרצון להצטייר מבעד לעיני תהילה, אך להיקרא כך על ידי כולם. כמו דויד גרוסמן, שמבקש מהדובר למסור ד"ש לבתו כי "יֵשׁ לִי עִנְיָן לַחֲזוֹת בְּבִתִּי שֶׁבְּךָ. לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ מִקּוֹלְךָ" (עמ' 37), כך גם הדובר פה מבקש להיראות מתוך דמותה של תהילה, מתוך עיניה. המתח שבין היומני למדרשי מעמיד גם את הנראות הזו כמין מבט עקיף במראה. הדובר יוצר, מתוך חייו, את הדמות שבה הוא רוצה להתאהב, שמבעדה הוא רוצה להיראות.

הצורך הזה, להידמות לאיזו גרסה משופרת של העצמי, שמץ ההתאהבות הנרקיסיסטית שמקורו, אולי, בחוסר ביטחון ובביישנות, היו יכולים להיות מתוארים כמבישים, וליצור חוויית קריאה שמכוונת אל האנושיות המביכה. אך דווקא בספר שהאהבה שבו מתממשת לרגעים מעטים כל כך, ובשירים שבמידה רבה מתאכזרים לדובר שלהם, מתואר הצורך להיראות ולהידמות כ"נִסְלַח" ואפילו כ"יָפֶה". בזה טמון אחד מהישגיו של הספר, החן אינו מצוי רק אצל מושא האהבה, אלא גם אצל זה שצריך אותה, שרודף אחריה. זה שדווקא ברודפו אחרי אהבה או נראות הוא יפה.

"כַּמָּה יָפֶה הָיִיתִי בַּצֹּרֶךְ לִרְצוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד.

לִהְיוֹת בְּרָצוֹן אֶחָד. לִקְרֹא לְכֻלָּן תְּהִלָּה. אֲנִי מֻכְרָח

לִשְׁמֹעַ שֶׁאֵינֶנִּי מְקוֹרִי. שֶׁאֲנִי נִבְלַע בֵּין רְגִילִים.

שֶׁשִּׁירִי לָקוּחַ מִמָּקוֹר אָהוּב יוֹתֵר, מוּבָן יוֹתֵר,

יָדוּעַ. שֶׁאֵין חוֹבָה לְהַגְדִּירוֹ דַּוְקָא בַּמִּלִּים הָאֵלֶּה

וְלֹא בַּאֲחֵרוֹת. כִּי אֶת הָעִקָּרוֹן גַּם אֲחֵרִים

יוֹדְעִים. אֲנִי מֻכְרָח לָדַעַת שֶׁגַּם אֲחֵרִים יוֹדְעִים

לִרְאוֹת מֵחֶשְׁכָתָם אֶת תְּהִלָּה. לִשְׁאֹל אוֹתָהּ

מִתּוֹךְ עַצְמָם: מָה מִכָּל מָה שֶׁעָבַרְנוּ חָשׁוּב לָךְ לוֹמַר.

לְהַשְׁאִיר. לָמָּה כָּל כָּךְ כָּכָה מְשֻׁלַּחַת בְּשִׁיר."

("כַּמָּה יָפָה אַהֲבַת אֲנָשִׁים רְגִילִים", עמ' 60)

.

פרקי תהילה הוא ספר שמבעדו אפשר לראות את דמויותיו ואת סיפורן, אך גם כזה שמותיר את הקורא עם מה שאני אוהב לכנות "הרהור תשובה": תהייה עמוקה, לא־מילולית, על הצורך להיראות, להידמות, על הציפייה ועל האכזבה, על "הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁל גִּלּוּי מְצוּקָה, שֶׁנִּקְרָא מִשּׁוּם מָה אַהֲבָה" (עמ' 49).

.

איתן דקל הוא סטודנט לספרות עברית ולמדעי הרוח באוניברסיטה העברית. זוכה פרס היצירה ע"ש זולטן ארניי בתחום השירה (תשפ"ד) ופרס הרי הרשון לספרות (פרס שני, תשפ"ד). עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום", המוקדש לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. רכז המערכת של המוסך.

.

עומר ולדמן, פרקי תהילה, הבה לאור, 2024.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן