אוויר לבן | סַאלֶח דיאבּ 

תרגם מערבית: דניאל בהר

יֵשׁ שׁוֹשַׁנָּה  

אֲפוּפַת גֶּשֶׁם וְכוֹכָבִים,

אֲוִיר לָבָן,

יַעַר הַמְּחַדֵּשׁ אֶת עֵצָיו;

.

אַהֲבָה

זוֹ שַׁבָּת

הַמְּפַזֶּמֶת בַּמַּרְאָה,

זֶה שֶׁלֶג 

הַמַּקְשִׁיב לַשֶּׁלֶג.

.

סאלח דיאבּ (1967- ) הוא משורר סורי יליד ג'בל סמעאן, כפר בנפת חלבּ. התחיל את דרכו בפורום הספרותי שהתכנס באוניברסיטת חלבּ בשנות השמונים. מחלב היגר לביירוּת, ומשם לפריז בשנת 2000. חי וכותב בצרפת, השלים דוקטורט על שירת הפרוזה הערבית וערך אנתולוגיה דו־לשונית מן השירה הסורית המודרנית – Poésie syrienne contemporaine. שיריו ראו אור בעברית בכתב העת הליקון (גיליון 134) ובננופואטיקה 32: שירה מודרנית מסוריה 2022-1950. השיר "אוויר לבן" לקוח מקובץ הביכורים של דיאב, "ירח יבש מתעניין בחיי" (1998), וייכלל בספר "מתרחק מחיי", מבחר משירי דיאב בתרגומו של דניאל בהר, שעתיד לראות אור בהוצאת קשב לשירה.

.

דניאל בהר הוא מרצה בחוג לערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר ספרות ומתרגם ספרות ערבית.

.

תודה על כל דבר | בוריס ריז'י

תרגמה מרוסית: ריטה קוגן

תּוֹדָה עַל כָּל דָּבָר. עַל הַדְּמָמָה.

עַל הַכּוֹכָב שֶׁבַּמַּחְשָׁךְ נוֹגֵחַ.

תּוֹדָה עַל הָאִשָּׁה, עַל פְּרִי רַחְמָהּ,

עַל זֶמֶר־פֶּשַׁע שֶׁשְּׁכֵנִי צוֹרֵחַ.

.

תּוֹדָה עַל כִּי אֲנִי – אוֹרֵחַ־בִּישׁ – 

כָּאן הִתְקַבַּלְתִּי דֵּי סָבִיר בֵּינְתַיִם:

יֵשׁ נַעַץ לַמְּעִיל – שֶׁלֹּא יַבְאִישׁ,

וְיֵשׁ עוֹלָם לָשֵׂאת עַל הַכְּתֵפַיִם.

.

תּוֹדָה עַל חֲרוּזֵי הָאָלֶף־בֵּית,

וְלֹא עַל תְּשׂוּמַת לֵב – עַל אֹרֶךְ רוּחַ.

עַל בּוֹא הַסְּתָו, הַגֶּשֶׁם וְהַחֵטְא.

עַל חֲרָטָה שְׁמֵימִית – חֶשְׁבּוֹן פָּתוּחַ.

.

תּוֹדָה עַל אֱלֹהִים וּמַלְאָכָיו.

עַל אֱמוּנָה בַּלֵּב, עַל רֹאשׁ בַּר דַּעַת.

תּוֹדָה עַל כָּךְ שֶׁבָּעוֹלָם עַכְשָׁו

הִתְרַחֲשׁוּת דּוֹמָה לֹא מִסְתַּיַּעַת.

.

תּוֹדָה עַל כִּי לָנֶצַח לֹא אֶלְמַד

לִחְיוֹת בְּטוֹב אֶל מוּל זוּלָת בְּצַעַר.

לַהֲוָיָה אֲנִי בְּחוֹב נִכְבָּד

וּמָוֶת הוּא שַׁתְקָן נָדִיב בַּשַּׁעַר.

.

תּוֹדָה עַל בּוֹא הַשַּׁחַר הֶעָכוּר,

עַל לֶחֶם, מֶלַח, חֹם בֵּיתִי, תְּפִלָּה.

עַל עֶצֶם הוֹדָיָה, עַל הַדִּבּוּר,

עַל כִּי אֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אַף לֹא מִלָּה.

.

בוריס ריז'י (2001-1974) הוא משורר רוסי. נולד בעיר צ'ליאבינסק לאב פרופסור לגאופיזיקה ולאם רופאה אפידמיולוגית. כשהיה בן שש עברה משפחתו לעיר סברדלובסק (שמה שונה ליקטרינבורג בתקופת הפרסטרויקה), ושם הוא חי עד יום מותו. ריז'י התחיל לכתוב שירה בגיל 14 וכתב יותר מ־1,300 שירים, מתוכם כ־350 פורסמו עוד בחייו. שיריו תורגמו לאנגלית, לגרמנית, לאיטלקית ולהולנדית. בפתק ההתאבדות שלו, בטרם תלה את עצמו, כתב: "אהבתי את כולכם. עזבו שטויות." ריז'י נחשב למשורר הצעיר החשוב בדורו, דור נפילת ברית המועצות ותקופת הפרסטרויקה. זה פרסום רשמי ראשון שלו בשפה העברית. השיר "תודה על כל דבר" התפרסם ב־1996, ותורגם כעת לעברית מקובץ שיריו שראה אור ב־2016 בהוצאת פושקינסקי פונד, סנט פטרסבורג.

.

ריטה קוגן היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. הוציאה לאור שלושה ספרי שירה, ארבעה ספרי תרגום מהקלאסיקה הרוסית וספר פרוזה. 

.

קייב | הווארד אלטמן

תרגמה מאנגלית: טל ניצן

אֵינִי מַאֲמִין בְּשִׁירָה

אָמַר הַמְּשׁוֹרֵר לַצֶּמַח

שֶׁנִּסָּה לִהְיוֹת עֵץ

בַּהֲרִיסוֹת הָעִיר.

.

אֲנִי מַאֲמִין בְּאַחְדוּתְכֶם

אָמַר הַמְּשׁוֹרֵר לַכְּלוֹנְסָאוֹת

שֶׁאָחֲזוּ בַּשָּׁתִיל הַשָּׁבִיר

כְּמוֹ בִּיצִירַת אָמָּנוּת.

.

צוּרָתְךָ הִיא הֶעָתִיד

הִצִּיעַ הַמְּשׁוֹרֵר לַמִּבְנֶה

בְּלִי דַּעַת מָה הַדָּבָר אוֹמֵר

עַל כָּל זֶה.

.

אָז עָמְדוּ הֶעָלִים

בַּמִּבְחָן שֶׁל רוּחַ חֲצוֹת

וְהִנְחִילוּ לַמְּשׁוֹרֵר

כָּל שֶׁיָּכְלוּ.

.

הִשָּׁעֲנוּת הִיא צוּרַת עֲמִידָה

גִּילָה הַצֶּמַח 

שׁוּב וָשׁוּב לַמְּשׁוֹרֵר

שֶׁשָּׁקַע בְּאוֹתָה שִׂיחָה עַל הַמִּדְרָכָה.

.

בֶּרֶז כִּבּוּי הוּא כְּעֵין בֶּרֶז כִּבּוּי 

בֵּאֵר הַצֶּמַח לַמְּשׁוֹרֵר 

שֶׁנִּסָּה לִהְיוֹת שִׁיר

בַּהֲרִיסוֹת הָעִיר.

.

הווארד אלטמן (1963- ) הוא  משורר קנדי יליד מונטריאול, מתגורר בניו יורק. השיר "קייב" פורסם במגזין Commonweal בספטמבר 2023 ויופיע באנתולוגיה "מיטב השירה האמריקאית 2024" (בהוצאת Scribner) בעריכת מרי ג'ו סלטר. ספרו האחרון של אלטמן, לסלוח לזמן, מבחר משיריו בתרגום לעברית של טל ניצן, ראה אור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2021.

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת. סיפורה "מרחב מוגן" התפרסם בגיליון פברואר 2024 של המוסך.

.

* | קַטְיָה מֵרִילוּאוֹטוֹ

תרגם מפינית: רמי סערי

הַקַּרְחוֹנִים נְמַסִּים, הַיָּם מִתְרוֹמֵם,

בִּמְצוּלוֹתָיו נָעָה פְּסֹלֶת מְגֻוֶּנֶת

שֶׁאֶדְלֶה מֵהַמַּעֲמַקִּים, אֶתְפֹּר לִכְדֵי בֶּגֶד.

הוּא יִתְהַדֵּק וְיִקָּרַע

וּבְכָל זֹאת יַהֲלֹם לְהַפְלִיא,

הַמֶּלַח יִצְרֹב בַּפְּצָעִים כְּמוֹ הַמִּלִּים אֵי־אָז בֶּעָבָר.

אֶתְלֶה אֶת שִׂמְלָתִי בְּמוֹצָא עֲנַף אֹרֶן.

אַבִּיט עֵירֻמָּה בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה.

.

קַטְיָה מֵרִילוּאוֹטוֹ (1975- ) היא משוררת פינית ילידת הלסינקי. מרילואוטו פרסמה ספרי שירה וספרי ילדים, אבל עיקר עיסוקה הוא בתרגום שירה אסטונית עכשווית לפינית. ספר הביכורים שלה, "ערפל, אוֹסקוּ ולילה טרוף שינה", ראה אור בשנת 2021. השיר הוא מתוך ספרה השני "מִשְׁקַל דְּבוֹרָה", שראה לאור ב־2023 בהוצאת אָבִיאָדוֹר.

.

רמי סערי הוא משורר, מתרגם, עורך ובלשן. פרסם עד כה 12 ספרי שירה פרי עטו, עשרים ספרים שערך ויותר ממאה ספרים שתרגם מעשר לשונות. נע ונד בעולם.

.

לבבות שבורים כבר לעד | דבורה פוגל

תרגמה מיידיש: יעל לוי

ואשר לחיים – היה אז ככה הדבר: כיוונו עצמם אל המלבן, אל צורת החיים ההרואית, צורת המפגשים האפורים. והיה מישור אפור, מלא חדגוניות, תנועות נוקשות, מרוכזות, ומלנכוליה מתוקה. 

בקיץ ההוא הפך נסבל העיקרון של העיגוליות; גופניות רכה וחוסר פשר של מאורעות. בבת אחת הובן כמו מאליו שבחיים דרוש האושר. בין כה וכה כבר מתברר: הרחובות מלאים עוברי אורח אשר אצלם ״הלבבות שבורים״. 

הם סובבים ברחובות. ממששים ידיים זרות ועלים. אם אלה נשים – הן מחליפות שמלות וכובעים: אריג כזה או אריג אחר, גוון זה או אחר.

ובכל זאת: ״הם אינם יכולים לחיות״. כך בדיוק: הם אינם יכולים לחיות. בין החיים וביניהם עומד הדבר ההוא, הבלתי חשוב, שהיה צריך לבוא אך לא קרה. זה שצריך היה דווקא להעניק טיפות של אושר שהחיים תמיד זקוקים לו.

בקיץ ההוא שוב החשיבו בני אדם ״שבורים״ כפי שהיו יכולים להיות – לא פחות ולא יותר מכל אחד אחר – כמו דוגמה לאפשרות אחת מני רבות של החיים.

לבבות בנליים, מנוקבי חיצים, לבבות מתוך חומות ורודות־חיוורות של אוטריו ושל קירות בירכתי העיר – שייכים, מן הסתם, במידה שווה אל החיים, ממש כמו הליכה, כמו אושר ועלים בצהוב־כרום של ״פליקן״ בחודש אוקטובר, בנובמבר.

.

שיח האזליאה (Azalea; Rhododendron) הוא בעל פריחה צבעונית הפורח באביב.

מוריס אוטריו (Maurice Utrillo; 1955-1883), צייר צרפתי שהרבה לצייר נוף עירוני.

חברת הצבע הגרמנית ״פליקן״ (Pelikan) נודעה באיכות הגבוהה של מוצרי הצבע והדיו שייצרה.

.

דבורה פוגל (1942-1900), ילידת בורשטין שבגליציה (כיום Bursztyn, אוקראינה). פוגל עקרה עם משפחתה לווינה במלחמת העולם הראשונה ואחריה שבה לפולין וחיה בלבוב (למברג; כיום לביב, אוקראינה). הייתה תאורטיקנית של אומנות, משוררת, אשת חינוך, עורכת ומתרגמת. פרסמה שלושה קבצים ביידיש: שני ספרי שירה – טָאג־פֿיגורן ("צורות יום", למברג 1930) ומאַנעקינען (״בובות ראווה״, ורשה־למברג 1934); וקובץ מונטאז׳ים – אַקאַציעס בליִען (״עצי שיטה פורחים״, ורשה־למברג 1935). "לבבות שבורים כבר לעד" נכלל בקובץ זה, כחלק ממחזור השירים ״חנויות פרחים עם אזליאות״ (״בלומען־געשעפֿטן מיט אַזאַליעס״).  פוגל פרסמה גם מאמרי ביקורת והגות ביידיש, בעברית ובפולנית וכן תרגומים של שירה בת זמנה מיידיש לפולנית. ב־1942 נספתה בגטו לבוב עם בעלה, בנה ואימה.

.

יעל לוי היא מתרגמת וחוקרת יידיש. לאחרונה תרגמה מיידיש את קובץ השירים "הנשמה שיש לחומרים", שיצא לאור במהדורה דו־לשונית מיצירתה של  דבורה פוגל (הוצאת עירובין, 2022). ריאיון עמה נערך בפרק השמיני של פודקאסט המוסך.

.

כלב אבוד | אלן באס

תרגמה מאנגלית: מרב פיטון

בְּדִיּוּק מַתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ, עֲרָפֶל נֶעֱרָם,

עֲשָׂבִים לַחִים בְּרֵיחַ נַעְנַע וְאָנִיס,

וְלַמְרוֹת שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ

עַד שֶׁקּוֹלִי נִסְדָּק,

אֵין שׁוּם צִלְצוּל קָלוּשׁ

שֶׁל דִּסְקִית עַל קוֹלָר,  

שׁוּם צְלָלִית שְׁחֹרָה 

חֲמַקְמַקָּה עִם אָזְנַיִם זְקוּפוֹת אֵינָהּ מְמַהֶרֶת

לְעֶבְרִי דֶּרֶךְ צְנוֹן הַבַּר.

.

כְּפִי שֶׁמִּתְבָּרֵר, הוּא הִתְקַדֵּם הַבַּיְתָה,

עוֹקֵב אַחַר מַסְלוּל הַשֶּׁתֶן הַנֶּאֱמָן שֶׁלּוֹ.

עַכְשָׁו הוּא מִתְפַּרְקֵד עַל הַשָּׁטִיחַ הָאָדֹם הֶעָמֹק, לֹא מֵת,

לֹא גָּנוּב עַל יְדֵי מְכוֹנִית עַל כְּבִישׁ וֵסְט קְלִיף.

.

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַבִּיטָה בּוֹ, הָרֹאשׁ הָרָחָב

נָח עַל הַכַּפּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת לְפָנִים,

הַשִּׂמְחָה מַשְׁלִימָה סִיבוּב עַל מַסְלוּל הַמֵּרוֹצִים

שֶׁל לִבִּי. אֲפִלּוּ מִתּוֹךְ שֵׁנָה,

כְּשֶׁאֲנִי מִתְהַפֶּכֶת כְּדֵי לְהָקֵל עַל הַיָּרֵךְ הַלֹּא טוֹבָה שֶׁלִּי,

אֲנִי מְדֻשֶּׁנֶת עֹנֶג. 

.

אִם יָכֹלְתִּי לְאַבֵּד אוֹתוֹ כָּכָה כָּל יוֹם

הָיִיתִי הָאִשָּׁה הַמְּאֻשֶּׁרֶת בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.

.

אלן באס (1947- ) היא משוררת אמריקאית ילידת פילדלפיה שמתגוררת בקליפורניה. פרסמה תשעה ספרי שירה וערכה אנתולוגיה לשירה פמיניסטית. כמו כן חיברה ספרי עיון, ובהם "חשבו חופשי" לנוער הומולסבי וביסקסואלי; ו"האומץ להחלים: מדריך לנשים שורדות התעללות מינית בילדות", שכתבה עם לורה דייוויס ותורגם 12 שפות. זוכת פרסי שירה ומלגות ומלמדת באוניברסיטת פסיפיק. השיר "כלב אבוד" פורסם בספרה The Human Line , שראה אור בשנת 2007.

.

מרב פּיטוּן היא משוררת, עורכת ומתרגמת. תרגומיה לשירים מאת אֵדה לימון פורסמו בגיליון המוסך מחודש יולי 2023. מבחר משירי אֵדה לימון בתרגומה ראה אור בשנת 2023 בהוצאת קשב לשירה.

.

* | בנז'מן פונדאן

תרגם מצרפתית: צוריאל אסף

זֶה הָיָה עִמּוּת אָרֹךְ וְקָשֶׁה

עִם עַצְמִי

וּבְכָל זֹאת הִתְמַדְתִּי בּוֹ בְּטִפְּשׁוּת

אֲטוּמָה

.

…מִכָּל צַד דְּלָתוֹת נִפְתְּחוּ

מוֹלִיכוֹת לַחֲדָרִים מֻכֵּי שִׁגָּרוֹן

אוֹ לְמִרְפֶּסֶת אַבְּסוּרְדִּית הַמַּשְׁקִיפָה אֶל הַיָּם

.

דְּלָתוֹת אֲחֵרוֹת נִפְתְּחוּ אֶל גַּרְמֵי מַדְרֵגוֹת

אֶל הַמֵּאָה שֶׁהִבְשִׁילָה, מִמַּעַל לַגַּגּוֹת,

אֶת יְגוֹנָם שֶׁל כַּמָּה עֲנָנִים יְגֵעִים.

.

רוּחַ גְּדוֹלָה מֵאָדָם

גֵּרְשָׁה מֵהַמִּדְרָכוֹת

עָלִים מִיְּעָרוֹת כְּרוּתִים

.

זְקֵנוֹת, דַּיָּרוֹת מִשְׁנֶה זְקֵנוֹת וּכְמוּשׁוֹת

הָיוּ קוֹרְאוֹת בְּכוֹסוֹת הַקָּפֶה

אֶת הֶעָתִיד שֶׁזָּלַג טִפָּה אַחַר טִפָּה

מִכְּבָר!

.

בְּכוֹחַ אֲחִיזָתָהּ שֶׁל חֲלִימָה

רָאִיתִי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתִי

חוֹצֶה בְּרִיצָה חַיִּים רַבִּים.

.

בנז'מן פונדאן (1944-1898) היה משורר יהודי יליד רומניה. בגיל 25 עבר לפריז והחל לכתוב בצרפתית. חיבר שירה, מסות פילוסופיות ומאמרי ביקורת. במוקד יצירתו נוכחת חוויית זרוּת קיומית המובעת לרוב דרך דמות הנוסע או המהגר. נרצח באושוויץ. השיר המובא כאן נכלל בספרו Au temps du poème, שראה אור בהוצאת Non Lieu (2022). ספר הכולל מבחר מיצירתו בתרגומו של צוריאל אסף עתיד לראות אור בשנה הקרובה. תרגומים קודמים משיריו ראו אור בכתבי העת הו!, משיב הרוח ועתון 77.

.

צוריאל אסף הוא יוצר ומחנך גלילי. ספר שיריו "לדובים שהיו כאן פעם" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2020). שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 95 של המוסך, בגיליון מיום 02.12.22 ובגיליון מיום 02.02.23.

.

רבקה | איציק מאנגר

תרגם מיידיש: בני מר

– לָמָּה שׁוּב, כְּשֶׁהָעֶרֶב פּוֹרֵחַ, אִמִּי, אַתְּ בּוֹכָה?

– בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שְׁנֵי בָּנִים לִי נוֹלְדוּ,

וְעַכְשָׁו בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הֵם יֹאבְדוּ.

מִי יוּכַל לְנַחֵם אֶת רוּחִי הַנָּכָה?

.

– אֶת הַצַּעַר בָּעַיִן כַּבִּי. אַתְּ שׁוֹמַעַת?

כּוֹכַב הַשִּׂנְאָה מִשְּׁנֵיהֶם לֹא יָזוּחַ,

וְכָל חַיֵּיהֶם, מֵאָחִיו לֹא יָזוּז אָח –

קְשׁוּרִים בַּדִּמְעָה שֶׁאִמָּם כָּאן דּוֹמַעַת.

.

יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ נוֹטָה,

יַעַמְדוּ זֶה מוּל זֶה בַּמִּדְבָּר וּבָרְתֵת,

וְיֵדְעוּ שֶׁאֲדֹם הַשְּׁקִיעָה לֹא קָטֵן הוּא.

.

יָד בְּיָד הָאַחִים אָז יֹאחֲזוּ, יִתְבַּיְּשׁוּ,

יִתְעַצְּבוּ. "הַחַיִּים", אָז וַדַּאי יִלְחֲשׁוּ,

"הִבְדִּילוּנוּ. נִהְיֶה שׁוּב אַחִים בְּמוֹתֵנוּ".

.

איציק מאנגר (1969-1901) היה משורר יידי. השיר "רבקה" הוא מתוך ספר שיריו הראשון של מאנגר, "שטערן אויפֿן דאַך" (כוכבים על הגג), שראה אור ב־1929. זהו אחד השירים בספר העוסקים בדמויות מקראיות, ואפשר לראות בהם את הגרעין לשירי החומש (חומש־לידער) ולשירי המגילה (מגילה־לידער), שכתב באמצע שנות השלושים. בשירים אלה הפך את הגיבורים המקראיים לדמויות בשר ודם בארץ־יידיש של זמנו.

.

בני מר הוא מתרגם מיידיש ומחבר הספרים "סמוצ'ה" (מאגנס, 2018) "המועדים" (אפרסמון והו!, 2022) ועוד.

.

הספד לפני מוות | עדנה סנט וינסנט מיליי

תרגמה מאנגלית: דליה־רות הלפרין

עוֹד יִמָּצְאוּ וְרָדִים וְשׁוֹשָׁנּוֹת אֲלָפִים

כַּאֲשֶׁר תָּמוּת וְתִהְיֶה תַּחַת הָאֲדָמָה,

עוֹד יִשָּׁמַע מִשִּׂיחֵי לִילָךְ לְבָנִים 

עֲמוּסִים בִּדְבוֹרִים, צְלִיל שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ מְאִירָה. 

.

עוֹד יִנָּטְפוּ גְּשָׁמִים מֵעֲצֵי הַטָּמָארָק 

אַחֲרֵי שֶׁהַגֶּשֶׁם פָּסַק, וְעוֹד 

יִמָּצְאוּ אֲדֻמֵּי הֶחָזֶה בְּשִׂיחֵי הַשֶּׁלֶף,

כְּבָשׂוֹת חוּמוֹת עַל גִּבְעָה חַמָּה וּמוֹרִיקָה.

.

הָאָבִיב לֹא יִתְבַּטֵּל וְהַסְּתָו לֹא יֶאֱחַר,

שׁוּם דָּבָר לֹא יֵדַע שֶׁאַתָּה אֵינְךָ, 

מִלְּבַד קֹמֶץ אַדְמַת בּוּר קוֹדֶרֶת

רַק כַּף רַגְלְךָ עָלֶיהָ דָּרְכָה.

.

מִלְּבַד עִשְׂבֵי הַקַּחְוָן וְהַיַּרְבּוּז הַלָּבָן

שׁוּם דָּבָר לֹא יֵדַע שֶׁאַתָּה אֵינְךָ, 

אֵלּוּ, וְאוּלַי עֲגָלָה חַסְרַת תּוֹעֶלֶת

הָעוֹמֶדֶת לְיַד סְכָכָה נְפוּלָה.

.

הוֹ, יֵעָלֵם עִם הֵעָלְמוּתְךָ הַגְּדוֹלָה    

רַק מְעַט יֹפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ,

רַק הָאוֹר מִמַּיִם מְצוּיִים,

רַק הֶהָדָר מֵאֶבֶן פְּשׁוּטָה!

.

עדנה סנט וינסנט מיליי (1950-1892) הייתה משוררת אמריקאית והאישה הראשונה שזכתה בפרס פוליצר לשירה (בשנת 1923). כמו כן זכתה בשנת 1943 במדליית פְרוֹסְט על תרומתה לשירה האמריקאית וכאות הוקרה על מפעל חיים, והייתה לאישה השנייה בתולדות הזוכים בפרס. היא נודעה בפעילותה הפמיניסטית והפוליטית. השיר "Elegy Before Death" פורסם באסופת השירים Second April, שראתה אור בהוצאת Harper בשנת 1921.

.

דליה־רות הלפרין היא חוקרת כתבי יד עבריים מימי הביניים, העוסקת באומנות המיקרוגרפיה.

.

* | אנטוניו פורטה    

תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס                     

זוֹ סוּפַת הַהוּרִיקָן שֶׁל הָאָבִיב

שְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים וּפִצְפּוּצֵי עָלִים 

הַמְּמוֹטֶטֶת אֶת מֵמַד הַזְּמַן

זוֹ מַרְאָה הַמִּתְנַפֶּצֶת בְּקִרְבָּהּ שֶׁל מַרְאָה

אַחֶרֶת

בַּחֹר הַזֶּה סוּפַת הַהוּרִיקָן עוֹבֶרֶת

הִיא נוֹשֶׁבֶת בְּעָצְמָה מִתְגַּבֶּרֶת

עֵינַיִם מֻקְסָמוֹת מַבִּיטוֹת בָּהּ

עוֹד זִנּוּק אֶל מַמְלֶכֶת הַדָּגִים

וַאֲנַחְנוּ שׂוֹחִים בְּדִמְמַת הָאַקְוַרְיוּם.

אַתָּה פּוֹחֵד? הוֹ לֹא,

יְדִידִי, מְלֵא שִׂמְחָה

רֵיק מֵהֶסְבֵּרִים

גְּדוּשׁ זַעַם

הִנְנִי כָּאן

.

אנטוניו פורטה (1989-1935) היה משורר, סופר ועורך איטלקי. נמנה עם קבוצת 63 (Gruppo 63), שפעלה בשנות השישים וחוללה מהפכה בשירה האיטלקית של המחצית השנייה של המאה העשרים. השיר המתורגם לקוח מספר שיריו  Invasioni, שראה אור ב־1984.

.

אלון אלטרס הוא סופר, מתרגם ומשורר. לאחרונה הופיע תרגומו לשתי נובלות של פזוליני, "מעשים לא טהורים" ו"אמדו מיו" (הוצאת אפרסמון).

.

מאי 1939 | זוזנה גינצ׳נקה

תרגם מפולנית: גילעד שירם

פַּעַם גּוֹאָה בִּי תִּקְוָה,

פַּעַם חַסְרַת מְנוּחָה.

יוֹתֵר מִדַּי דְּבָרִים מִתְרַחֲשִׁים – 

מַשֶּׁהוּ יָבוֹא: אַהֲבָה אוֹ מִלְחָמָה.

.

יֶשְׁנָם סִימָנִים שֶׁתָּבוֹא מִלְחָמָה:

כּוֹכַב שָׁבִיט, הַכְרָזוֹת, נְאוּמִים.

יֶשְׁנָם סִימָנִים שֶׁתָּבוֹא אַהֲבָה:

לֵב, רָאשִׁים מִסְתַּחְרְרִים.

.

נִצְנֵץ כּוֹכַב שָׁבִיט לֵילִי,

בָּא בִּמְרוּצָה עִתּוֹן יוֹמִי.

הוֹ אָבִיב, אֲבִיב הָאַהֲבָה!

לֹא, לֹא אַהֲבָה! מִלְחָמָה!

.

אָבִיב מָלֵא הִגִּיעַ הַשָּׁנָה

בְּחֵיקוֹ חֲלוֹמוֹת מִמְּרוֹמִים.

הוֹ אָבִיב, אֲבִיב הַמִּלְחָמָה!

לֹא, לֹא מִלְחָמָה! אַהֲבָה!

.

קוֹרֵאת כָּל יוֹם אֶת שְׁלַל הָעִדְכּוּנִים,

מֵהֶם אֲנִי גּוֹזֶרֶת מַסְקָנוֹת,

תּוֹלֶשֶׁת מִפְּרָחִים עֲלֵי כּוֹתֶרֶת:

אוֹהֵב… מְחַבֵּב… מַעֲרִיץ…

.

הֲרֵה גּוֹרָל! רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד! אָבִיב

שׁוֹנֶה מִכָּל הָאֲבִיבִים הָאֲחֵרִים!

מָה שֶׁלֹּא תָּבִיא לִי, אֲקַבֵּל 

וְאֶשָּׂא אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

.

אֵצֶל מַאי, עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים אֲנִי עוֹמֶדֶת,

אַךְ שְׁתַּיִם אֵלּוּ הַדְּרָכִים

שֶׁלְּךָ הַנִּפְגָּשׁוֹת וְנִפְרָדוֹת

מוֹבִילוֹת לְעִנְיָנִים סוֹפָנִיִּים.

.

גַּעְגּוּעִים שָׁטִים אֵלֵינוּ בֶּעָנָן,

עַל גַּלֵּי רַדְיוֹ מַפְלִיגוֹת הַחֲדָשׁוֹת.

הַאֵלֵךְ לִי, הַאֵלֵךְ בְּמַעֲלֵה הָהָר,

הַאֵלֵךְ לִי – אֶל הָעֵמֶק בַּמּוֹרָדוֹת?

.

זוזנה גינצ׳נקה הייתה משוררת יהודייה־פולנייה. היא נולדה בשם זוזנה פולינה גינצבורג במרץ 1917 בקייב, גדלה בעיר רוֹבנוֹ והייתה לדמות בולטת בחוגים הספרותיים בוורשה בשנים שלפני המלחמה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הסתתרה בלבוב. כאשר נחשפה זהותה היהודית נמלטה לקרקוב, ושם נתפסה והובאה למאסר. בתחילת מאי 1944 נרצחה, ככל הידוע, על ידי אנשי האס־אס במחנה הריכוז פלאשוב. השיר נכתב בימיה האחרונים בוורשה והתפרסם בעיתון  Wiadomości Literackie ב־2 ביולי 1939. הוא מסמן סוף של עידן בהיסטוריה העולמית, ומתוקף כך גם בחייה האישיים של גינצ'נקה. השיר מתכתב עם יצירות קאנוניות בספרות הפולנית הנוגעות לשאלות של תקווה ומלחמה, והשתתף בפולמוס ספרותי שהתקיים על גבי העיתון שבו פורסם. גינצ׳נקה הספיקה לפרסם ספר שירים אחד בלבד – O Centaurach, והוא ראה אור בתרגום עברי לפני שנים אחדות בכותרת "קנטאורים". מסה מאת מי־טל נדלר על  דמותה ועל ספרה פורסמה בגיליון המוסך מ-14.04.22. השיר ״מאי 1939״ התפרסם במהדורות שונות שקיבצו את שירי המשוררת לאחר מותה.

.

גילעד שירם הוא דוקטורנט לספרות במחלקה ללימודים גרמניים באוניברסיטת סטנפורד. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בשירה יהודית שנכתבה בעברית, בגרמנית ובפולנית בין שתי מלחמות העולם ואחריהן.

.

דשא טרי בְּבוֹר טנקים | מֻנְדִ'ר מַסְרִי על פי חַאזֶם אל־עַזְמַה

תרגם מערבית: דניאל בהר

אַתָּה מַבִּיט מִבַּעַד לַזְּגוּגִית

מְהַסֵּס מֵאֵיזֶה צַד שֶׁל הַחַלּוֹן

תַּחְסֹם אֶת נְתִיב הָאֲוִיר.

.

הַפּוֹאֵטִיּוּת שֶׁלְּךָ

הִיא לְהִשְׁתַּכֵּר 

בְּתוֹךְ בּוֹר טַנְקִים

שָׁם דֶּשֶׁא טָרִי

צָמַח יָרֹק וְשׁוֹפֵעַ.

.

כְּאִלּוּ הָיִיתָ אוֹר יוֹם חָשׂוּף

לְפֶתַע 

וּלְלֹא סִבָּה 

הָאֲוִיר עָמַד מִלֶּכֶת בְּקִרְבָתְךָ

וְדָבָר לֹא הִצְבִּיעַ

עַל סוֹף.

.

מֻנְדִ'ר מַסרי (1949- ) הוא משורר סורי, בן העיר לטקיה. אוסף שיריו "אנשים, תאריכים ומקומות" (1979) היה ממבשרי גל חדש של שירה "דיבורית" בספרות הסורית של שנות השבעים. מַסרי נשאר בעיר הולדתו בתקופת מהפכת האביב הערבי והמלחמה שפרצה בסוריה בעקבותיה. כמה שירים פרי עטו ראו אור בעברית באסופה "ננופואטיקה 32: שירה מודרנית מסוריה 2022-1950" (מקום לשירה, 2022). השיר "דשא טרי בבור טנקים" הוא פרי שיתוף פעולה בינו ובין המשורר חאזם אל־עזמה, ומופיע בקובץ "מֻנְדִ'ר מַסרי ושות'" (2011). בקובץ זה מצרף מסרי קולאז' העשוי מציטוטי שורות אהובות עליו שכתבו משוררות ומשוררים סורים בני זמנו. כל שיר מיוחס למחבר דו־קולי הממזג בין קולו של מַסרי ובין קולם של המשורר או המשוררת המצוטטים. זו דרכו להתחדש אגב כתיבת שורות חדשות מעטות ככל האפשר.

.

דניאל בהר הוא מרצה בחוג לערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר ספרות ומתרגם ספרות ערבית.

.

» במדור "מיוחד" בגיליון הקודם של המוסך: "כמיהה לאפשרות שנהיה שוב": כותבות וכותבים בוחרים משפט ספרותי להתמודדות עם הימים הקשים הללו

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עלווה

ערן סגלסקו

.

יהודית התנשפה כשצעדה במעלה שביל אבן הגיר. עצי אלון הביטו אליה מצידי הדרך, אך היא מצידה ראתה בהם רק את שאינם – מערה עם פתח מקושת, או סלע גדול ועליו סימון אדום. רביב היה בשיא הדרך, קומתו קטנה על רקע דופן ההר האפרפר.

"אתה רואה שם את הסימון," פלטה בקול יציב ככל יכולתה, "מתוקי?"

"אין פה כלום," אמר רביב בידיים שלובות, "פשוט תבואי כבר."

יהודית הרגישה את חוסר הסבלנות שלו מעקצץ תחת טבורה והקפיצה את התיק על כתפה. האוכל וצמד הבקבוקים שסחבה עבורם שקשקו כשהזדרזה, המים שבתוכם טולטלו כמו זרועותיה העבות. לפני עשר שנים, גם עם רביב על הגב, היא לא הייתה אפילו מזיעה כאן. בין ההתנשפויות הודתה בפני עצמה כי גם אם היא לא יודעת בדיוק באיזה רכס הם, לא נראה לה שהגבעות הן אלו שהשתנו מאז. 

"איזה כיף כאן, נכון?" השמיעה יהודית בעודה מעפילה לצידו של בנה. רביב לא השיב, ויהודית הבחינה שוב בקווים הכחולים שקשקש בעט על זרועותיו הדקות. כנגדם היא ראתה בעיני רוחה את מחברות בית הספר שלו שנותרו ריקות כבר שבועות, אך בלעה את המילים. הם ברגע יפה עכשיו וגם ככה כבר רבו על זה בבית, יש זמן לכל דבר. יהודית הניחה יד על הכתף הצנומה, נזהרת שלא להישען יתר על המידה למרות הכאבים שחשה בברכיים. "זה מדהים, כל העצים והצוק הזה שם והים. זה יפה, לא?"

פיסת העור שבין הסנטר לשפה התחתונה של רביב התנפחה כפיה של קרפדה, יהודית לא פגשה עוד ילד שנהג להוציא לשון בתוך הפה. עיניה ניגשו בחשש אל האף הקטן שהתקמט לו. "זה לא מוצא חן בעיניך? הרבה זמן לא טיילת כאן." 

"זה לא טיול ככה, כשעוצרים כל שתי שניות." רביב בעט באבן קטנה וניתַק ממגעה של אימו, "בחיים לא נגיע למערה בקצב הזה."

חיוכה וידה של יהודית נשארו תלויים לרגע באוויר ונשמטו לאט. "מה פתאום, אני בטוחה שתכף נמצא סימון ונגיע צ'יק צ'ק למערה, אל תהיה ככה."

רביב משך בכתפיו. "אבא בחיים לא הלך מכאן," אמר והמשיך בשביל שהלך וירד.

האוויר נכנס אל נחיריה של יהודית בשתי שריקות קטועות, ולפתע חשה שהיא במקום לא לה, שתכף יגיע אחד מפקחי השמורה ויגער בה על הסגת גבול, גם אם הייתה משוכנעת שהלכו רק בשבילים הסלולים. היא הביטה בגבו השותק של בנה, מתרחק ויורד בשביל הזרוע אבנים קטנות, מתגלגל מטה כמו סלע. היא תשיג אותו, חשבה, וכפות רגליה פעמו בכאב. רק לא להילחץ.

 לרגע עוד הביטה אל הנוף הלא מוערך, אל שלוחות ההר היורדות ונפגשות עם קו החוף. עננים אפורים נראו עתה עולים מן הים, קרובים וגדולים מכפי שמצא חן בעיני יהודית. אבל היא בדקה פעמיים ובתחזית אמרו שיהיה שמשי, הם ממש אמרו. נדמה היה לה שהעננים רק הולכים ומתכהים, אך היא הפנתה ראשה אל בנה שהלך וקטן. איך הוא כבר הרחיק כל כך? היא החלה יורדת בעקבותיו, נזהרת שלא למעוד על האבנים, חשה גמלונית בכל צעד. גם אם יטפטף קצת אנחנו נספיק להגיע. תכף נמצא את המערה והכול יהיה בסדר, ורביב פשוט ישתגע כשנראה את העטלפים שלו. טיול על־אמת בדיוק כמו שהוא דמיין, רק איפה הסימונים המטופשים האלה?

הירידה הפכה למישור, אבני הגיר הקטנות לאדמה חומה ורכה, והשביל החל להתפתל מסביב לוואדיות חרושי עצים. יהודית השתרכה מאחור בקרסוליים דואבים, מביטה בבנה נעלם מאחורי הסבך שבלב כל עיקול. היא כמעט חייכה כשהבחינה בחולצת הכדורגל האדומה בין הענפים. נראה היה שהוא ממתין לה. אבל החיוך פרח לו יחד עם רביב, שרגליו הטופפות במקומן אצו הלאה. היא הבינה שהספיק לו המבט המאשש שהיא עדיין שם.

 מן העלבון שהתפתל בגרונה יהודית השתדלה להתעלם, אך צעדיה הפכו כבדים. היא התרגזה למשמע העלים שרחשו ברוח. לפי הסיפורים שהיה מספר רביב אחרי טיולים עם בועז, אפשר היה לחשוב שהכרמל הוא גן חיות, אבל היום אפילו קצה זנב של לטאה לא ראתה; שום קול לא נשמע פרט לרחש הזה, העקבי והמרגיז. מה הפלא שרביב עצבני כל כך?

שוב נעלמה החולצה האדומה, הפעם מאחורי מדרגות סלע, ויהודית נתקפה בעתה. היא החישה צעדיה, אך נעצרה בבהלה. כתפה נחבלה באחד מענפי העצים. היא שמטה את היד שקפצה אל חזה ולרגע קיללה את העצים האלה, שעומדים מבולגנים בכל מקום. הכאב העמום כמעט חלף, אך הקול הפריך שעלה מן הפגיעה העלה בה תחושה כאילו העץ נעץ בה את אצבעו וקרא – "זקנה, אמא זקנה. זה באמת לא טיול ככה."

הייתי צריכה לדבר עם בועז, חשבה יהודית כשהכאב בכתפה דעך. "הוא עדיין הילד שלך," דמיינה עצמה מטלפנת ואומרת, זה הרי עבד בפעמים הקודמות. אבל לא, עם בועז כבר אי אפשר לדעת. היא הביטה בשיחי הלוטם שנצמדו לשולי הדרך, קומתם הנמוכה צמודה לקרקע כמו חששו ליפול אל הוואדי. 

יהודית הניחה יד על סלע גדול. היא נעזרה בו וירדה בזינוק קטן במדרגות האבן שהחביאו את בנה. רביב עמד בסמוך, חולצתו כמעט מתמזגת עם עץ קטלב, כתפיו משוכות עד אוזניו.

"הלוואי שהייתי יכול ללכת עם אבא," יהודית שמעה אותו אומר, אך פיו נותר סגור. למעשה הבחינה ששיניו מקרקשות ומייד הוציאה מהתיק את הסריג שהביאה בשבילו. רק עכשיו נתנה דעתה על שהרוח התקררה. רביב הרים ידיים בשתיקה כשהלבישה אותו. היא הביטה בידיים הקטנות שנעלמו בשרוולים ואחר בעיניים שהביטו בה. מה כבר היא יכולה לתת לעיניים הנבונות האלו שלו, מה היא יכולה לספר לו, שבועז, או המורים בחוגים הרבים ששלחה אותו אליהם, לא סיפרו טוב יותר. 

רביב משך באף וחיכך בו את שרוולו. "אני רק מקווה שנספיק לראות את העטלפים," אמר וניפח את פס העור שבין שפתו העליונה לאפו. לרגע עוד נראה היה ליהודית שהוא רוצה לומר עוד משהו, אך הוא רק קיפץ לו הלאה בין הסלעים. שוב מופיע ונעלם הרחק מהישג יד. יהודית האיצה אחריו, מדמיינת כיצד יעצור לידה וייצמד אליה כשיגיעו אל המערה. 

הם נכנסו לחורש סבוך, האוויר תחת הצל הכבד היה קר ולח. הבלורית של רביב הבליחה מעבר לשיחי אלת המסטיק וענפי הרדוף הנחלים, שהוא רעיל, ציינה יהודית בראשה, כאילו הידיעה הזו הקנתה לה שליטה על סביבתה. צינה נתפסה לזיעה שעל גבה ושלחה רעד חסר אונים אל אחורי ראשה. היא חשבה כבר להודות בפני רביב שהם הלכו לאיבוד ושהם צריכים להסתובב ולחזור. 

היא הביטה סביב, בוחנת את הסלעים, מחפשת אחר שלושה פסי צבע דהויים שמסתתרים אולי תחת האזוב. שוב לא מצאה דבר, אך בתוך השביל הזר נתפסו עיניה של יהודית בידו הארוכה של רביב. היא נמתחה מעלה, גבוה משנראה לה הגיוני כשקפץ מעל סלע בעזרת ענף. זה הילד שיושב מלפנים בכל תמונה כיתתית כדי שלא יוסתר? מתי הגב שלו התארך כל כך? היא חשה את גבה שלה נמתח בגאווה. בין המעבר, מציאת העבודה, בית הספר החדש, המשפט, היא לא זכרה מתי הם היו כל כך הרבה זמן יחד, רק שניהם. 

עננים אפורים הגיחו בין הרווחים שבכיפת העלים, ממש מעליהם. יהודית הביטה בהם ובבנה המתרחק. חלק בה רצה למשוך אותו ביד ולהחזיר אותו הביתה לפני שיחשיך, לפני שבאמת ילכו לאיבוד. אומנם אז זה באמת לא יהיה טיול, ולא היה לה ספק שהיא תתכבד במנה יפה של דלת סגורה מצד רביב, אבל עדיף שיהיה סגור ומרוחק מאשר לא בטוח. המחשבות התנגנו בראשה, אך בבטן, במקום שבו בעטו פעם רגליים קטנות, היא הרגישה עכשיו מילים זעירות מתדפקות – אנא, שרק תהיה לו סיבה אחת לשמוח איתי.

אור אפרפר חדר מבעד לסככת העצים. רטט קל עבר בגבו של רביב. הוא התחיל לרוץ. יהודית מיהרה אחריו, ההתלהבות עוד לא מתגבשת לכדי שמחה. האור גבר והחורש נפתח אל תוך ואדי רחב. הם עמדו במקום כשזיהו את המצוקים האדמדמים שמצדיהם. זו לא הייתה הנקודה שאליה תכננה שיגיעו, אבל לא היה ספק, היא הכירה את המקום. הם הגיעו לעמק המערות.

יהודית נשמה עמוק, רצתה להכיר תודה למישהו, למשהו, אך המחשבה התפוגגה כשהריחה אבק רטוב נישא באוויר. באופק נראה הים, דחוס תחת המעטה האפור שמעליו. רעם עמום נשמע ויהודית חשה את הרעד שאחז בבנה. 

"זאת המערה שם, נכון?" יהודית הצביעה, ורביב הנהן. היא זיהתה את הלחי הנצמדת לכתף והמבט, הרוצה־אך־החושש מאין ספור ימי הולדת ומתקנים בפארק. יהודית לקחה את ידו של בנה. רק עוד קצת, הגשם לא יטריד אותו בתוך המערה, חשבה והמשיכה בשביל כשהרוח שורקת סביבם.

הדרך נפתחה והתרחבה. שיחים ועצים בודדים עמדו שם, רועדים ברוח או משקשקים מקור. יהודית הסיטה קווצת שיער מפניה והבחינה בתחילת העלייה למערה. לא קרובה, אך בטווח ראייה. טיפה נחתה על מצחה של יהודית והיא הורידה את מבטה.

כף ידו של רביב התהדקה על שלה, ובראשה עלו מילות שכנוע והרגעה, אך הן הוחרשו תחת הטפטוף שהפך לגשם שוטף. בצעד אוטומטי יהודית התקדמה במהירות, ובידה משכה את רביב. כל נקודה בגופה חשה את דקירת המים. הבגדים נצמדו לגופה, רגליה שקעו באדמה הבוצית, עיניה נסגרו לחריצים מגוננים, והעולם הלך ונסגר מאחורי מסך אפור. הם בטח כבר ממש קרובים, היא ניסתה לסוכך על עיניה כדי למצוא את תחילת העלייה, אך משיכה חדה בזרועה איבנה אותה במקומה. רביב משך ממנה את ידו.

"זה רק גשם, חמודי," היא צעקה וחייכה.

פניו של רביב נראו כאילו מסגרת הלכה והתהדקה עליהם מכל צד. סנטרו, לחייו, העיניים והמצח, כולם כמו ניסו להידחס לנקודה אחת קטנה. הוא מעולם לא נראה כך.

"אנחנו ממש קרובים. רביבי, רק עוד קצת, טוב?"

רביב הניד בראשו. "אני רוצה הביתה." 

אבל מה הטעם בכל הטיול הזה אם הם לא יגיעו למערה שלו? יהודית התכופפה וכרעה מול בנה. בדיחה, היא רק צריכה לספר איזו בדיחה והכול כבר יירגע. היא הניחה את ידה על כתפו של רביב. בועז ידע לעשות את זה, אבל בועז לא כאן ולא היה מגיע למצב הזה מלכתחילה. יהודית הרגישה את הרגל שלה שוקעת בבוץ וכמעט מעדה והפילה את שניהם.

המילים גוועו על שפתיה, מתמוססות בגשם. היא רק הרגישה שהיא שוקעת. והיא עוד שמחה, עכשיו הודתה בפני עצמה. היא שמחה בכל פעם שרביב ניתק את הטלפון בראש מושפל, מבין שגם השבת אבא שלו לא ייקח אותו. עכשיו הכירה בתחושה הזו, בציפייה שפשטה בגופה כמו המתח החמים של לפני החיבוק של רביב שרץ לקראתה מהגן. אז תסתכלי על הפנים האלה, גערה בעצמה וחזהּ התכווץ כמו פניו המכורכמים של רביב שדמעות וטיפות גשם התערבבו בהם. זה מה שרצית? טיול מסויט עם אמא אפרורית וחסרת אחריות?

יהודית לפתה את רצועות התיק, והן נסחטו אל תוך החולצה הספוגה ממילא שלה. תתאפסי על עצמך, מה חשבת, שתטפסו על המצוק הזה ככה?

היא ניגבה ככל יכולתה את פניו של רביב בידה, אבל הם רק התלכלכו יותר. "אין מה לדאוג, רביבי, אנחנו נמצא מחסה וצ'יק צ'ק נחזור הביתה. בוא איתי מתוק, אל תפחד. זה רק גשם."

עיניו של רביב, המסוגרות מחמת הגשם, רטטו. הוא משך באפו והושיט לה יד. היא הידקה את אחיזתה על האצבעות הקפואות.

 היא לא הצליחה לראות כלום בשטף המהיר, אך החלה להתקדם עם השביל שנראה בקושי, משתדלת לחסום בגופה כמה שיותר מחזית הרוח. היא ניסתה להיזכר אם ראתה מערה קרובה כלשהי, או עץ רחב, לפני שהסופה התחילה. כתם ירוק קלוש הופיע בתוך האפרוריות. קווי המתאר של העץ לא נראו בבירור, אבל הבוץ כבר כיסה את נעליה, ויהודית משכה את רביב לקראתו. יחד צללו תחת עלוות האלון.

מרבד של עלים מפוררים ושכבת בוץ קרה פגשו אותם בנפילתם. חזותיהם עלו וירדו זה כנגד זה כשהביטו אל שכבת העלים והענפים שמעליהם. תחושת כסות נעימה פשטה בהם לשבריר רגע, אבל התחושה נשמטה יחד עם מבטם כשהביטו בקיר האפור שסביבם, המתחלף ומרצד במהירות מעבר לענפי העץ. הם היו באי בודד בתוך הים שניתז סביבם. עוד הסדירו את נשימתם כשרביב הביט שוב בכיוון המערה. יהודית ניפחה את שפתה התחתונה. 

"אתה רוצה אולי חטיף?" היה כל מה שיהודית הצליחה לומר בקול ולעצמה. 

הגשם התגבר בשאון נורא. רביב לא ענה. נתזים פגעו באדמה וזינקו אל מתחת לעץ, ורגליו של רביב נצמדו בבהלה אל חזהו, כאילו הטיפות היו רותחות. יהודית הביטה בו; איך הוא מסוכך על ראשו בזרועותיו, כף יד תופסת מרפק נגדי, וגופו מתנדנד כמו סוס צעצוע.

יהודית התעלמה מהכאב שטיפס מבין שכמותיה אל צווארה וחיבקה את רביב. היא לא עזבה את כפות ידיו הקטנות עד שהרגישה את הקור מרפה מהן. 

"זה בסדר, רביבי," אמרה והרגישה את הגוף הקטן מתנדנד בין זרועותיה. "זה רק גשם והוא ייגמר. ואז נראה את המערה, והעטלפים, ונצחק כל הדרך חזרה לאוטו, בסדר? טוב? בבית נכין שוקו חם ואמבטיה חמה ומה שרק תרצה, אז לא צריך לדאוג. אתה יכול לעשות את זה בשביל אמא? לא לדאוג?"

נשימותיו של רביב נשמעו כמו התעטשויות קטנות, כאילו האוויר מוטח בנחיריו. יהודית הביטה מעבר לרגליו המקופלות על הקרקע הבוצית; שלולית קטנה החלה להיקוות מעבר להן. על גדת השלולית בצבץ מהקרקע משהו מוצלח יותר מהמילים הריקות שלה. נזהרת שלא להרפות מרביב, יהודית הרימה אחד מהם וניגבה אותו מבוץ בשולי חולצתה. היא הרגישה את ההתנגדות בידיים הקטנות, אך פתחה אותן בעדינות והניחה בהן את הכובעון המעקצץ. רביב הביט בה במבט שואל. 

"תראה, זה בלוט וזה ספלול," אמרה והפרידה ביניהם, אוחזת אותם כמו היו הדבר היקר בעולם. "כשהיית קטן אהבת לאסוף אותם, וגם לזרוק עלינו, אתה זוכר? אני לא יודעת אם אתה ו– אבא," יהודית בלעה את הטעם המריר והמשונה של המילה, "עוד אוספים אותם. אבל אני תמיד זכרתי שהם היו ממש חלקים בפנים. הנה, תרגיש."

רביב הביט בספקנות בספלול שמראהו דוקרני במקצת, אך מישש את תוכו בקצה אצבע. הוא העביר את הספלול לאצבע אחרת, ואחר חבש על אגודלו וסובב אותו. התנודות שלו פסקו בהדרגה. הוא המשיך לשחק בספלול והמהם לעצמו.

הם ישבו חבוקים, גזע העץ בגבם, והמסך המתחלף שממול נשאר קבוע. יהודית קיוותה רק שייפסק כבר הגשם הזה, ושמשהו ייפול על כל החזאים. אוושת תזוזה קטנה, כמו מין נבירה בקרקע, נשמעה. רביב החליק בין זרועותיה. היא לא התנגדה. היא הביטה בו מתקדם בזחילה ומקיף את גזע העץ מעבר לשדה ראייתה, ורצתה לקרוא לו חזרה. אבל העייפות נעצה אותה ברפיון איברים אל גזע העץ. 

אולי תניחי לו כבר? לא עשית מספיק? עדיף שלא תעשי כלום. ראית איך כל מה שאת נוגעת בו מסתדר כל כך יפה. לא רק היום. הצלחת להביא ילד אחד בקושי, ולא הצלחת לשמור אפילו על אבא אחד. אצבעותיה של יהודית סחטו את שולי חולצתה. הקול הארסי המשיך, נו, מישהו צריך להגיד את זה כבר. תראי אותך. היא דמיינה את פניה המלאים והמקומטים משתקפים באין ספור הטיפות שטשטשו את העולם שסביבה. איך רביב יכול שלא לצאת דפוק? לא צריך להיות פסיכולוג מומחה כדי להבין שזה לא נורמלי איך שהוא מכסה את הזרועות שלו בציורים. תפסיקי להעמיד פנים. יהיה לו יותר טוב בלעדייך. תסתכלי על הדברים כמו שהם.

טיפת גשם נשרה מצמרת העץ והתערבבה בדמעותיה. היא הסיטה מבטה הצידה, אך בטרם יכלה לראות מעבר לגזע העץ, צווארה המסתובב על צירו קפא במקומו. היא הרגישה גירוד נורא בגבה, איפה שלא יכלה להגיע, אותה התחושה כמו ביום שבו בועז קרא לה למטבח והיא כבר ידעה. אולי גם רביב מתכוון לבחור אמא אחרת. יהודית העבירה יד מלוכלכת על עיניה ונזכרה במחשבה המאוחסנת תמיד, בתהייה האם הוא יצא נמוך כל כך רק משום שלא אכלה טוב כשעוד היה בבטנה. 

המחשבות הוסיפו להסתחרר מטה ומטה בראשה, עד כי למשך זמן מה היא לא שמה לב לדבר. לא לקור שהוסיף והתעצם, לא לטיפת מים שנפלה על ראשה, וגם לא לזאת שאחריה. גם כן עץ, מצאה עצמה חושבת ומתנערת, והביטה על פיסות השמיים האפורות שנראו כטלאים בין העלים הרטובים. לרגע נתקפה דחף עז לקחת את רביב מכאן, מתחת לעלווה מלאת החורים הזו. כל מקום אחר יהיה טוב יותר עבורו. אך הגשם נמשך ללא הפסק. יהודית הורידה את התיק הספוג מגבה והתרגזה על ענפי העץ הנמוכים כל כך, שאילצו אותה להתכופף. זה בדיוק המזל שלה, שדווקא העץ הזה נקלע בדרכם.

לרגע דמיינה שרביב בכלל לא מאחורי הגזע, שנעלם. שהרשויות לקחו אותו, סוף־סוף הבינו שהיא אמא לא כשירה. רעד אחז ברגליה כשנתקפה דחף לראות אותו, אך מחשבה כבדה וסמיכה כבוץ מנעה ממנה להתקדם, להביט מעבר לגזע. המחשבה שאם תרפה ממנו לגמרי, אם תניח לו להישאר שם, אז לא תישאר לבועז ברירה אלא לקחת אותו. יהודית לא הצליחה לדמיין את זה. איך רביב יסתדר עם מעבר בית ספר עכשיו? יהודית העבירה את ידה על פניה, אבל זה לא משנה, היא לא משנה כלום בלעדיו. אבל מה זו אשמתו? רק שייקחו אותו מכאן, שלא ייצא עקום כמוה, כמו העץ הזה.

יהודית משכה באפה והחליקה מעבר לגזע, מציצה כשם שהייתה מכניסה את ראשה לחדרו כשיצאה למשמרת לילה, חוששת להעיר אותו אך רוצה להביט בפניו כל עוד ניתן. מקווה שראשו אינו מתחת לשמיכה. רביב היה שם, קרוב ומוחשי כל כך שהיא כמעט נבהלה. הוא ישב על אחד משורשי העץ, הספלול עוד על אצבעו. הוא הביט קדימה, שלו ומרוכז, ומנח גופו הנחה את עיניה של יהודית אל הכיוון שאליו הביט. זה היה סלע, לא, גומחה בין הסלע לבין שורש העץ שהרים מעט את הקרקע סביבו. כתמים חומים הופיעו באפלת הגומחה, ברק עיניים שחורות, גופים פועמים ורוטטים. 

יהודית זכרה באיזו התלהבות סיפרו בועז ורביב על שפן סלע שפגשו משתזף לבדו על מצוק, והנה כאן, משפחה שלמה ממש לצידם. רביב נראה מהופנט מתנועת המכרסמים הקטנים. למרות הקור גופו היה נינוח; שיניו לא קרקשו ושפתיו היו אדומות, הוא לא גירד, לא התנדנד. הוא נראה שמח. היא, מצידה, לא ידעה בעצם מה להרגיש.

לאט, כאילו נוכחותה עלולה לשבור את המחזה, יהודית התקרבה לרביב. לרגע התלבטה אם לגעת בו או לא, אך לבסוף חיבקה אותו מאחור. הוא לא נרתע, אלא רק חיכך בה את גבו. יהודית רעדה ושוב פשטה בה תחושת הודיה שלא ידעה לאן עליה להפנותה. היא טמנה אותה יחד עם ראשה בצווארו של בנה ועצמה את עיניה. היא לא ידעה איך רביב יזכור את הטיול הזה, או אם יסכים בכלל לצאת איתה שוב. הם הרי עוד צריכים לחזור לאוטו איכשהו. אבל בינתיים, בתוך האי שלהם, היא קיוותה שהטיפות הספורות שכן מרטיבות אותו לא מפריעות לו, גם אם חלקן מעט מלוחות ונופלות היישר על צווארו.

 הגשם המשיך להקיש ונדמה היה ליהודית שהבינה למי היא מודה. היא לא פקחה את עיניה אך חשה את נוכחות האלון מסוככת ועוטפת, גם אם משב רוח פוחז או טיפה קטנה חדרו מבעדה. היא חיבקה חזק את רביב וחשבה בקצה ליבה שאולי בכל זאת העץ הזה דווקא בסדר.

.

ערן סגלסקו משרת בצבא וכותב. זהו לו פרסום ביכורים בפרוזה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "כביסה": סיפור קצר מאת מירב אורן

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אזהרת מסע: במלאת עשרים שנה ל"בריחה" מאת אליס מונרו

שגב עמוסי

.

ההומניזם הליברלי, כפי שהתהווה במערב במאות השנים האחרונות, הגיש לנו, באריזת מתנה מרשרשת עם סרט מבריק, את עצמנו. רק אתם יודעים מה יש בפנים, הכריז בפנים כומסות סוד. רק אתם יכולים לפצח את האריזה הזאת. לא הדת, לא העם, לא המדינה, לא העיר, לא השכונה, וכמובן לא אבא ואמא, הו, רק לא שני היצורים המפוקפקים האלו, הם החשודים המיידיים, הם יעשו הכול כדי לחבל במסע שלכם לפענוח החידה, המסע שמתחיל עכשיו, שהתחיל מזמן, שימשיך תמיד. היום, לקראת סוף הרבע הראשון של המאה ה־21, מוקפים בתוכניות ריאליטי, בערוצי יוטיוב של "משפיענים", בסיסמאות נבובות של גורואים ומאמנים, אנחנו מצויים בשלב הפרודי של אותו מהלך מהפכני, ואולי בשל כך קשה לנו להעריך את החידוש העצום שבו ואת החירות חסרת התקדים שנלוותה אליו.

קובץ הסיפורים בריחה, מפסגות יצירתה של אליס מונרו, הוא הרהור עמוק, נוקב ואפל על טיבו של אותו שחרור. ביקורות נפוצות על מצג השווא הליברלי מהדהדות בו לכל אורכו. הביקורת הצינית – האומנם השתחררנו? האם לא עברנו פשוט מכלוב אחד לאחר? הביקורת הספקנית – האם אפשר בכלל להשתחרר מעול המלכויות כולן? האין מדובר במשימה שנועדה לכישלון? הביקורת הפמיניסטית – האין זה בסופו של דבר פרויקט גברי מעיקרו? האומנם לא נותרו מחסומים שקופים עבור נשים בדרך אל השחרור המיוחל? אבל המנוע הסיפורי של מונרו חורג מכל דיון תיאורטי על האפשרות לחירות ומכל ביקורת פמיניסטית מוצדקת. מונרו חותרת תחת הרעיון התרבותי המכונן שלנו – שחרור מכבלי החברה בדרך למציאת העצמי האמיתי – בעיקר בעזרתן של שאלות ארציות הרבה יותר: איך אפשר לחיות את זה? איך לא לקרוס אל מול שפע האפשרויות? איך אפשר להמציא את עצמךְ מחדש כשאת עצמךְ עכשיו? איך להתנהל, דקה־דקה, בתוך עולם שמאפשר להפנות עורף להכול, כל הזמן? מה המחיר – הנפשי, הרגשי – של הפניית העורף הזאת? איך אפשר להביט לאחור לעת זקנה על כל מה שקרה בלי להשתגע, שהרי לכאורה הכול היה אפשרי בכל רגע נתון?

קרלה, גיבורת הסיפור שהקובץ קרוי על שמו, צעירה קנדית מגושמת וטובת לב מעיירה קטנה במחוז אונטריו, בורחת בוקר בהיר אחד מביתה, מהוריה, כדי לחיות עם מורה הרכיבה הכובש וחם המזג שלה. הפתק שהיא משאירה על שולחן חדרה כאילו נלקח מן המדריך לליברל המתחיל: "תמיד הרגשתי צורך בחיים יותר אותנטיים. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות שתבינו את זה" (עמ' 50). המיאוס הבריא והמדוקדק שהיא חשה כלפי מה שהיא מותירה מאחור לא הותיר לה ברירה – "היא תיעבה את הוריה, את ביתם, את החצר האחורית שלהם, את אלבומי התמונות שלהם, חופשותיהם, מעבד המזון שלהם" (שם), והרשימה מתארכת. קטלוג בורגנות עבה שסוגר על נשמתה ומדרבן אותה לדהור, להשתחרר, להימלט מן הבעל־ביתיות המנוונת אל עבר המרחבים הפתוחים. 

אבל לא זה הסיפור שמונרו מבקשת לספר לנו כאן. את סיפור השתחררותה של קרלה אנחנו פוגשים כמעט בסוגריים, כהיזכרות שלה בעת שהיא בעיצומה של בריחה אחרת, בריחה מאותו מאמן רכיבה שסחף אותה אל בריחתה הראשונה. המאמן, קלרק, התגלה כבחור קודר, נוטה להתפרצויות ולהאשמות שווא, הממרר את חייה ומצר את צעדיה. היא מוצאת את עצמה כלואה, מטפורית, בקרוון הקטן שלהם הממוקם בשטח סְפָר מבודד, משוועת להיחלץ מנוכחותו המכבידה והמקטינה של קלרק, אך ללא יכולת נפשית או כלכלית־תעסוקתית לעשות כן. 

סיפור בריחתה השני של קרלה מתנהל גם הוא לפי כללי הטקס הליברלי – שוב האני הפנימי המשווע להימלט מכבלי החברה, במקרה הזה מכבלי הזוגיות והגבריות הרעילה. הפעם, בשל חוסר האונים הנפשי והכלכלי של קרלה, הבריחה מסתייעת בהדרכתה של נותנת חסות, שכנה של קרלה וקלרק בשם סילביה, אישה בשנות החמישים לחייה שהתאלמנה לאחרונה. קרלה ניקתה בעבר את ביתה של סילביה כהשלמת הכנסה בתקופות שבהן לא פקדו את החווה שלה ושל קלרק מספיק תלמידים. כעת מופיעה קרלה על סף דלתה של סילביה לאחר ריב אחד יותר מדי עם קלרק, רטובה מן הגשם, סוערת ואדומת לחיים, ומתחילה לבכות ולגולל בפני סילביה את נסיבות חיי הזוגיות האומללים שלה:

"הוא פגע בך, קרלה?"

לא. הוא לא פגע בה פיזית. אבל הוא שונא אותה. הוא בז לה. הוא לא יכול לסבול שהיא בוכה, והיא לא יכולה להתאפק מלבכות מפני שהוא כל כך כועס.

היא לא יודעת מה לעשות. 

"אולי את דווקא כן יודעת מה לעשות", אמרה סילביה. 

"לברוח? הייתי בורחת אם הייתי יכולה." קרלה התחילה שוב ליילל. "מה לא הייתי נותנת כדי לברוח. אני לא יכולה. אין לי כסף. אין לי שום מקום ללכת אליו בעולם הזה." (עמ' 41-40)

אבל יש לה. קרלה מצמחת עמוד שדרה לנגד עינינו וסוללת לעצמה, תוך כדי שיחה עם סילביה, דרך חדשה ומבטיחה – היא תהיה מדריכת רכיבה בטורונטו. יש לה ניסיון. יש לה מוטיבציה. היא דרוכה ומוכנה לאתגר. סילביה מסדרת עבורה חדר בבית של חברתה בעיר ומבטיחה לתמוך בה כלכלית עד שתמצא עבודה. היא תספק לה בגדים כדי שלא תצטרך לחזור לקרוון ולהתעמת עם קלרק. האוטובוס לטורונטו יוצא בקרוב. הפתרון כמעט פלאי, ועם זאת כה הגיוני, כה ראוי. אנו נושמים לרווחה אחרי התלאות שעברנו עם קרלה – תחושת המחנק שלה בקרוון, הריב הנורא עם קלרק (שקצרה היריעה כאן מלהיכנס לפרטיו המרתקים בפני עצמם), בריחתה של קרלה בדמעות החוצה, ריצתה בגשם, לסילביה, הווידוי הספונטני, וכעת עמוד השדרה החדש של קרלה, התושייה הלוגיסטית והנדיבות של סילביה, התזמור המשכנע של מוצא מהסבך. הקוראים מריעים לסילביה ולקרלה מהיציע – כן, לברוח! כן, שחרור מקלרק האיום, הגשמה עצמית בטורונטו, אל תביטי לאחור, קרלה! הכול כאן נכון, כמעט נכון מדי. כל הכוכבים מסתדרים לנגד עינינו. קרלה כבר באוטובוס. הוא מתחיל לנסוע. אבל יש עוד יותר מדי עמודים בסיפור הזה:

היא התחילה לחשוב על טורונטו, על הצעדים הראשונים שלפניה. … היא לא היתה מסוגלת לתאר לעצמה את זה. לראות את עצמה נוסעת ברכבת התחתית או החשמלית, מטפלת בסוסים חדשים, מדברת אל אנשים חדשים, חיה מדי יום בין המוני אנשים שאינם קלרק. 

חיים, מקומות, שנבחרו בדיוק בגלל הסיבה הזאת – שלא יכילו את קלרק.

הדבר המוזר והנורא שהלך והתבהר לה בעניין העולם העתידי הזה, כפי שציירה לה אותו עכשיו, הוא שהיא לא תהיה קיימת בו. היא רק תשוטט, ותפתח את פיה ותדבר, ותעשה את זה ואת זה. היא לא באמת תהיה שם. 

…

עכשיו, כשהיא בורחת ממנו, לקלרק עדיין היה מקום בחייה, אבל כשתגמור לברוח, כשפשוט תמשיך בחייה, במה תמלא את מקומו? מה עוד, מי עוד, יוכל אי־פעם להיות אתגר מוחשי כל כך?

…

קרלה, נכונה לסכן את חייה, משכה את גופה הענק, את איברי הברזל שלה, קדימה. היא מעדה, היא צעקה, "תוריד אותי" (עמ' 52-51). 

זהו רגע מזעזע עבור הקוראים, רגע מכונן בסיפור ובקובץ כולו, ורגע של הצהרת כוונות של מונרו – זה לא מה שחשבתם. שום דבר חשוב לא יכול להיות פשוט עד כדי כך. קרלה חוזרת לקלרק חפוית ראש. הקוראים נזעקים מתנומתם על זרי הדפנה. אין התרה. התפתחות נוספת ומבעיתה בסוף הסיפור, שלא תפורט כאן, יכולה לזכות בכינוי אנטי־התרה. סיבוב הפרסה של קרלה – "בוא לקחת אותי. בבקשה. בוא לקחת אותי" (עמ' 53), היא מבקשת לחרדתנו מקלרק בשיחת טלפון בהולה אחרי הירידה מהאוטובוס – הוא כה מפתיע, כה מהמם, כה נורא, ותובע מאיתנו פרשנות. 

מונרו לא מציעה פרשנות אחת ברורה, אלא רבות מרומזות, קדרה שמערבלת נירוזות, גחמות, קיבעונות ואינטרסים: קריאה זהירה של השיחה בין סילביה לקרלה יכולה להראות שסילביה למעשה מתזמרת את רעיון הבריחה והחיים החדשים בטורונטו, ונוטעת בקרלה תחושה כוזבת שהיא, קרלה, יוזמת הכול בעצמה; סילביה פיתחה עוד לפני כן רגשות ארוטיים חריפים כלפי קרלה, שמותמרים כאן למעין חסות הורית עודפת בהתאמה; הכול קורה מהר מדי, ללא הכנה נפשית נאותה של קרלה, ללא יכולת לעבד את המשמעות החותכת של הדברים, ומכאן הקריסה; ומלבד זאת, קרלה היא צעירה מהוססת ותמימה שעדיין אינה מסוגלת לנווט את חייה בכוחות עצמה – את בריחתה הקודמת, הנועזת לכאורה, מביתה, אפשר לקרוא גם כהחלפת אפוטרופוסים, מחיק הוריה היישר לזרועותיו של קלרק.

וכן – קלרק. קלרק הוא המקום שבו הרהורה החתרני של מונרו על הצורך שלנו בשחרור מגיע לתהומותיו האפלות ביותר. מהו תפקידו של קלרק בחייה של קרלה? אילו צרכים הוא ממלא? את מי הוא מגלם שם? את מי היא מגלמת כשהיא איתו? מה נותר ממנה בלעדיו? מונרו בוזקת אפשרויות אך לא סוגרת את הפער הזה, משאירה אותו תלוי באוויר, אות קין על קרלה ומיד אות קין גם עלינו, כי טבענו אות קין על קרלה. נכעס, נרקע ברגלינו, אבל קרלה חוזרת אל קלרק לבדה, ועוד בסיוע התפלפלויות ליברליות למהדרין – היא חוזרת אליו כי היא לא מכירה את עצמה בלעדיו, היא חוזרת אליו כדי להיות היא עצמה. ועכשיו התכבדו והתווכחו איתה, תסבירו לה מי היא, ותגלו שאתם במקום שלא חשבתם שתהיו בו, עושים דברים שנוגדים לחלוטין את הערכים הנשגבים ביותר שלכם. 

והן ממשיכות לעלות על אוטובוסים, רכבות ומטוסים בסיפורים הבאים כדי לברוח הרחק – צעירה מבריקה המצויה במסלול אקדמי של לימודים קלאסיים בוונקובר פוגשת במקרה אדם כריזמטי ומרתק, דייג מלומד בעל פילוסופיית חיים ייחודית, ועוברת לגור איתו בכפר מרוחק בחוף המערבי של קנדה; צעירה מבריקה אחרת מצטרפת לכת השוללת את ערכי המערב הצרכני ורודף הקניין, ומתנתקת לשם כך מאִמה – הצעירה מן הסיפור הקודם – שנותרת שבורה ומנסה בכפייתיות להבין מה השתבש; מלצרית צעירה מתארסת מכוח האינרציה והשעמום לבחור חביב ונטול מעוף, רוקמת יחסים קרובים עם משפחתו ומצפה לעתיד עיירתי מהוגן, עד שמפגש עם אחיו של הארוס, אלכוהוליסט ניהיליסט, מערער אותה לחלוטין ומוציא את שניהם למסע הזייתי המסתיים בטרגדיה; צעירה ממגנטת ואינטלקטואל חלוש וחולני פורצים החוצה מעיירה משמימה בהסתמך על יכולתם להתפרנס מכוחותיה העל־טבעיים של האישה, ומתדרדרים לחיי נוכלות וניוול. כל בריחה כזאת, כל השתחררות כזאת מכוח הלפיתה העיירתי, התעסוקתי, המשפחתי, היא כמעט מתבקשת. הישארות ללא ניסיון לטלטל את הספינה ולשנות את כיוונה נדמית, במקרה של הדמויות הספציפיות האלו, למוות בחיים, לכפירה בצו פנימי הגוזר עליהן אוטונומיה. אך מונרו לא רק נסחפת אחרי דמויותיה המשתוקקות, אלא גם צוללת למנגנונים הנפשיים ולאינטרסים המפוקפקים שלהן ושל הסובבים אותן, ומפנה את הזרקור לנותרים מאחור ולהשלכות הבלתי נמנעות שמתלוות לכל סטייה הרואית שכזאת – הרואית ללא מירכאות – מן התלם. 

בשלב מסוים התחלתי לכעוס על מונרו. מבין הדפים עלתה לנגד עיניי דמות של צופֶה מהצד, קיביצר מדושן עונג, לא בלתי מזוקן, מצקצק, מוכיח, לא מסווה את סיפוקו והנאתו מתלאות הדמויות, ממגוון האפשרויות לסבול ולגרום סבל לאחרים בשל בחירותינו – "נו, אז זה טוב מה שעשתה זאת שברחה מהבית עם הבחור הצעיר והסוסים? עכשיו כבר לברוח ממנו היא לא יכולה, כי לאן היא תלך? וזאת שברחה עם הדייג לכפר, ככה לעשות לאבא ואמא שמגדלים אותךְ? בשביל זה הם חינכו והאכילו ושלחו אותה ללימודים? ואחר כך אפשר להתפלא שהבת שלךְ עושה לךְ את אותו הדבר? ואת כל זה עוד כותבת אחת משלכם!" 

ובכל זאת, מונרו מספקת לנו שתי נחמות שיכולות לשמש תשובות, גם אם לא נחרצות, למצקצקים שבתוכנו. הראשונה היא הפרספקטיבה של גיל הזקנה על האירועים. מרבית הסיפורים בקובץ – כמו גם סיפורים בקבצים אחרים של מונרו – נחתמים בפרק המתרחש אחרי ככלות הכול, בגיל מבוגר, על סף הזקנה. פרקים אלו כוללים מבט רטרוספקטיבי על אירועי מפתח בעלילה שהתרחשו לרוב בשנות העשרים של הגיבורה. במפתיע או לא במפתיע, הנשים הזקנות המסתכלות אחורה על חייהן ובחירותיהן אינן קודחות מתסריטי "מה היה קורה אילו", אינן מכות על חטא, אלא מגיעות לפיוס מסוים, גם אם לא חף מתוגה, עם האופן שבו התגלגלו הדברים. הזמן שעבר חרץ את התלם המיוחד, המפותל והמצולק שלהן, והן מצליחות להביט בריחוק אירוני על מה שנדמה, בעת שממש קרה ורטט בעולמן הקודם, גורלי ומכריע. אפילו כשאחת הדמויות מגלה בתור אישה מבוגרת כי אי־הבנה בלתי סבירה בעליל, כמעט קומית, גדעה סיפור אהבה שלה באיבו לפני עשרות שנים, היא מצליחה לחוש, לצד הלם ותסכול, גם הכרת תודה על גילוי אותו תעתוע של הגורל, "הגילוי שמשאיר את הכול שלם, ממש עד רגע ההתערבות הנמהרת. הגילוי שמשאיר אותך זועם, אך מחומם ממרחק הזמן, חף מבושה" (עמ' 283). הזעם והתסכול הם מקומיים ותחומים. חייה בתור אישה מבוגרת, כפי שהם מתוארים לפני הגילוי המטלטל, יציבים, מיוחדים ומהנים בדרכם. היא תעמוד בכך. 

הנחמה השנייה שמונרו מעניקה לנו היא אותם רגעי חסד מעוררים, מלאי חיוניות, שבהם הדמויות מקבלות את החלטותיהן הרות הגורל לברוח, להשתחרר, לצאת, לסטות. לעיתים אלו רגעים של אושר פשוט, בלתי אמצעי, כמו זה של קרלה כשברחה מבית הוריה עם קלרק: "והיא פיזמה לה את השיר כשהפליגו לדרכם בטנדר המקרקש, She’s leaving home, bye-bye. עכשיו זכרה איך השמש זרחה מאחוריהם, איך הביטה בידיו של קלרק על הההגה … ושאפה אל ריאותיה את הריח של חלל הטנדר, ריח שמן ומתכת, כלים וחוות סוסים" (עמ' 50). לעיתים אלו רגעים של היסחפות, התמסרות, אופוריה, רגעים של התגלות רוחנית, רליגיוזית, ואין פלא – באותם רגעים מתממש הציווי האידאולוגי האולטימטיבי של תקופתנו, והגבול בין אידאולוגיה לדת ופולחן הוא דק משאנו נוטים להניח. כך, למשל, מגיבה גיבורת אחד הסיפורים למראה הגבר שהיא רוצה בו, אחרי שהצליחה לנווט ולהגיע בדרך לא דרך, ובניגוד לכל מסלול חייה, אל ביתו הנידח, כדי להפתיעו שם: "היא מרגישה שהיא נופלת שדודה, מכף רגל ועד ראש, שהקלה מציפה אותה, שאושר מסתער עליה. כמה זה מפליא. כמה דק הגבול בין זה ובין דכדוך" (עמ' 102); וכך מגיבה גיבורה אחרת לשאלה "לא רצית הביתה, נכון?", שאלה פרוגרמטית לספר הזה שמפנה אליה גבר שפגשה לראשונה רק שעה לפני כן, שאלה שמופנית אליה בשביל לנתק אותה מכל המוכר לה, הצעה לצאת למסע שאין ממנו דרך חזרה אל מציאות חייה: "'נכון,' אמרה גרייס, כאילו ראתה את המילה כתובה מול עיניה, על הקיר. כאילו היא עוברת בדיקת ראייה. […] אדוות הסכמה פשוט פכפכה בגופה, וזכויותיהם של מי שנשארו מאחור בָּטלו בלי קושי" (עמ' 197). לרגע, רק לרגע, אפשר לשלוט בגורל, ללוש אותו, דווקא בהיסחפות, דווקא בהתמסרות, התמסרות אסורה וסוטה. וגם אם רגעים כאלו מביאים אחר כך לתגובות שרשרת לא לגמרי רצויות, בלשון המעטה, אלו רגעים שרק עבורם, אולי, היה שווה לצאת למסע הזה מלכתחילה.

.

שגב עמוסי, בוגר תואר שני בספרות. פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. תרגם לאחרונה מיידיש את מכתבי משפחתו של אבות ישורון שהופיעו בספר "ובו מכתב האם" (הקיבוץ המאוחד) בעריכת יעקב הרשקוביץ.

.

אליס מונרו, בריחה, מחברות לספרות, 2008 [2004]. מאנגלית: עדה פלדור

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: דניאל פידלמן על ג׳. ר. ר. טולקין במלאת חמישים שנה למותו

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אפריקה, זיכרונות

שי שניידר־אֵילַת

.

1

קוֹמַת מַרְתֵּף, שֵׁרוּתֵי בָּנוֹת, שׁוּרַת כִּיּוֹרִים לַחִים,

שִׂמְלַת בֵּית סֵפֶר מְדוּדָה עַד אַחֲרֵי בִּרְכַּי, עֵינַי 

בְּעַלְוָה רְטוּבָה שֶׁל עֵץ זָר, רוֹטֵט בְּחַלּוֹן צַר

מְסֹרָג. שָׁם שׁוֹטְפִים אוֹתִי לָרִאשׁוֹנָה 

מָה שֶׁאֶלְמַד לְכַנּוֹת כִּסּוּפִים

.

2

רֹאשׁ חֲזִיר מֻנָּח עַל מַדְרֵגוֹת בִּנְיָן, 

הֵיכָן שֶׁאָבִי עוֹלֶה מִידֵי בֹּקֶר לַמִּשְׂרָד. 

הוּא מְתֹעָד בָּעִתּוֹן, הָרֹאשׁ: חָטְמוֹ, 

עֵינָיו. בְּכָל אַחַת מֵאוֹזְנָיו חָרוּט צְלַב 

קֶרֶס. אָבא שָׁב מֵהָעֲבוֹדָה מֻקְדָּם, 

תִּיקוֹ תָּלוּי עַל וָו בִּמְעֻקָּם כְּשֶׁאֲנִי

חוֹזֶרֶת מִבֵּית הַסֵּפֶר 

.

3

יְסוֹדִי יְהוּדִי. בַּת הַשָּׁלִיחַ. תִּלְבֹּשֶׁת 

אֲחִידָה. שִׂמְלָה מְדוּדָה עַד אַחֲרֵי 

בִּרְכַּי. עַל כִּיס הֶחָזֶה רְקוּמָה מְנוֹרָה. 

כְּשֶׁנּוֹפֵל לִי סֵפֶר תּוֹרָה אֲנִי מְנַשֶּׁקֶת. 

כַּפּוֹתַי בְּנַעֲלֵי בֻּבָּה מֻבְרָחוֹת בְּאַבְזַם

.

4

מוֹרֶה פְּרָטִי מַקְפִּיד לִנְעֹל אֶת הַדֶּלֶת. 

אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת. אוֹתִיּוֹת זָרוֹת. בַּחַלּוֹן

עֵץ פֵּרוֹת מְשֻׁנִּים. דְּרוֹם אַפְרִיקָה,

אַפַּרְטְהַיְד, שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים. בְּסִפְרוֹן 

קְרִיאָה מְצֻיָּרִים שְׁלוֹשָׁה חֲזִירוֹנִים. 

אֶחָד מֵהֶם מְחַלֵּל בְּחָלִיל

.

5

הבַּיִת מֻקָּף לְבֵנִים. מִשְׂחָק בֶּחָצֵר 

עִם בַּת שְׁכֵנִים. שִׁבְרֵי אַנְגְּלִית. 

אָבִיךְ בָּהִיר הִיא אוֹמֶרֶת. אִמֵּךְ 

נִרְאֵית צִבְעוֹנִית 

.

6

אֲנִי חוֹלָה. אִמָּא לוֹקַחַת אוֹתִי 

לִקְנִיּוֹת. אָסוּר לַעֲזֹב אֶת יָדָהּ. 

נִגְרֶרֶת לְצִדָּהּ. זָר תּוֹפֵס וּמוֹשְׁכֵנִי. 

מְבַקֵּשׁ לְנַתְּקֵנִי, לָקַחַת אֵלָיו. 

קוֹרֵא יַלְדָּתִי, מוֹשֵׁךְ, וַאֲנִי בְּיָדָיו.

רָץ וְיָדוֹ בְּיָדִי. נִפְרֶדֶת מִגּוּף 

.

בָּרְחוֹב הַצָּפוּף אִמִּי. דּוֹלֶקֶת 

אַחֲרֵינוּ, זוֹעֶקֶת עֶזְרָה. אִישׁ 

מִשְׁטָרָה מַשִּׂיג אוֹתָנוּ 

.

7

יָלַדְתִּי, קָרָא. עַכְשָׁו מוּטָל. מִישֶׁהוּ 

אוֹמֵר: מֻגְבָּל. אוֹ שִׁכּוֹר. אֶגְרוֹף לָבָן 

בְּרֹאשׁוֹ הַשָּׁחֹר. דָּמוֹ נִגָּר. מַגִּישִׁים 

לִי מַיִם מֻמְתָּקִים בְּסֻכָּר. שֶׁאֶרְגַּע

.

8

טִיּוּל מִשְׁפָּחָה, גְּדַת אֲגַם. הִיפּוֹפּוֹטָם 

עוֹלֶה מִתּוֹכוֹ, נוֹפְשִׁים נִנְעָלִים בְּרִכְבָּם. 

מַבִּיטִים מֵחַלּוֹן בִּבְשָׂרָם הַנִּשְׂרָף, אֲרוּחָה 

חֲרוּכָה. סוּס הַיְּאוֹר מְרַחְרֵחַ, שָׁב 

וְנִמְחָה בְּמַיִם 

.

9

אוֹלִיב מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֵינוּ. שׁוֹאֶבֶת 

אָבָק. מְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת סִיר הַמָּרָק, 

מְלַמֶּדֶת לִסְפֹּר בִּשְׂפָתָהּ. הַסִּינָר 

הַקָּשׁוּר סְבִיב שִׂמְלָתָהּ תָּמִיד לָבָן. 

אוֹלִיב גָּרָה בְּקוֹמַת מַרְתֵּף, בַּמַּחְסָן, 

לְצַד מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה

.

10

הַמּוֹרָה אוֹמֶרֶת: הִיא לֹא מְנַסָּה.

יוֹצֵאת מִשִּׁעוּר, מִתְּפִלָּה, לֹא חוֹזֶרֶת. 

בַּת שָׁלִיחַ מְאַחֶרֶת, פַּעַם מָצָאנוּ אוֹתָהּ 

בַּמַּרְתֵּף. נְעוּצָה בַּחַלּוֹן 

.

בְּבֶגֶד יָם אֲנִי תּוֹלֶשֶׁת תִּלְיוֹן 

מִצַּוָּארִי. בִּצְלִילָה מַפִּילָה מָגֵן דָּוִד 

אֶל אוֹקְיָינוֹס הוֹדִי.  גַּלִּים בָּאִים 

וְשׁוֹטְפִים. מִתַּחַת לַמַּיִם שׁוּב  –

מָה שֶׁאֶלְמַד לְכַנּוֹת כִּסּוּפִים. 

.

שי שניידר־אֵילַת היא משוררת. ספריה: "הוא היה כאן אני בטוחה בזה" (הליקון־אפיק), זכה בפרס הליקון ע"ש רמי דיצני 2019. "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" (מוסד ביאליק, סדרת כבר), זכה בציון לשבח מפרס רעיית הנשיא ע"ש גרדנר סימון 2023. ספרה השלישי יראה אור בהוצאת מוסד ביאליק, בסדרת כבר לשירה.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: שירים מתוך 'ספר שכחה וגאולה' מאת רות פוירשטיין, שיראה אור בקרוב

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן