.

פרק מתוך "המועדים" / בני מֵר

.

פורים: נועם הוא אלימות

לא היו לי ימים טובים כימי פורים: בכל שנה היתה אמנם תחפושת רשמית – קאובוי, שודד ים, אינדיאני, שוטר – אבל תמיד, לקראת סעודת פורים, נפתח שק התחפושות שהורד מהבוידעם, וכמו צמא בארץ צייה שתיתי ממנו עד שנהפכתי לגברת מגונדרת. בפורים מותר היה להגשים חלומות, ונדמה לי שבני משפחתי הביטו בכל זה בחשש, אך גם בחיוך. מאחר שאחותי אמרה בכל שנה בבית אותו דבר־תורה ששמעה באולפנא – שדווקא בפורים מתגלה האמת הפנימית של האדם שהיתה מחופשת כל השנה – ידעתי שצריך להיזהר ולא לגלות את כל האמת. אבל לא תמיד הצלחתי להתאפק. הפיתוי של שמלות הנשף, הפאות, הנעליים הצעיפים הישנים, כל מה שנכנס לשק התחפושות, היה מסעיר מדי.

הכול סחרר אותי בפורים: ההפתעות הצבעוניות והיצירתיות התפרצו ביום אחד, שיכולתי להיות בו כמעט מי שאני. זה היה היום השמח בלוח השנה היהודי, אפילו יותר מיום הולדתי, ומותר היה לצפות בו בתוכניות מצלמה נסתרת בטלוויזיה, או בקומדיה ישראלית שיש בה אפילו קצת גסויות. היה מותר לכתוב מערכונים ולעשות הצגות על פי מגילת אסתר, שכבר אז ידעתי שהיא יוצאת דופן בין כל ספרי התנ"ך.

מה שהקסים אותי במגילה היה הצד האגדי שלה: מלכים, מלכות, דמויות אפלות וצחורות. הדמות הנהדרת ביותר היתה כמובן אסתר. למלכת אסתר לא יכולתי להתחפש מלכתחילה: זה באמת היה שמור לבנות בלבד. אבל "גברת מגונדרת" היה משהו אחר, כי נדמה היה שזו תחפושת ספונטנית, כאילו הדבר קורה מעצמו מדי שנה בשנה. דמיינתי את אסתר בדמות מלכה בחצר המלך לואי הארבעה-עשר בוורסאי (שהכרתי אותו אז בזכות הסרט "האיש במסכת הברזל"), או לפחות כמו בציור של רמברנדט, מקושטת בגלימת שרד ונוצצת מזהב ומאבנים יקרות; כמה התאכזבתי למצוא באנציקלופדיה תרבות את הציור על פי הפרסקו של אנדרֶאָה דֶל קסטיאנו, שבו אסתר היא עלמה לבושה לבן ועל ראשה כתר פשוט.

בכיתה ז' מצאתי שוב תירוץ להתחפש לגברת מגונדרת, ובמסיבה שלפני פורים בחטיבת הביניים ישבתי בפאה ובשמלה עם אחד התלמידים ושׂיקרתי לו עיניים. אבל אז הבחנתי במבטו של הרב, מחנך הכיתה: זה היה מבט שחוץ מחומרה היו בו אולי הבנה ודאגה. לא הבנתי בדיוק למה, אבל ידעתי שהרשות כבר אינה נתונה לי. בכל מקרה, באותה שנה עמדתי להיות בר מצווה, ומעתה חל עלי האיסור מהתורה "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, ה), וזאת היתה הפעם האחרונה שהתחפשתי לגברת מגונדרת.

התזמון אינו מקרי. קצת לפני כן גיליתי את סימני הגבריות בגופי, וגם הגילויים המפחידים האלה, שבאו פתאום בלי שום הכנה ועוד הלכו והתרבו, מילאו אותי בושה. כבר לא נראיתי לעצמי אותו ילד חמוד, שכשהיה קטן טעו בו לפעמים לחשוב שהוא ילדה. קשה להיות גברת מגונדרת עם שפם בר מצווה.

אין דבר: התפניתי לשאר מצוות היום, כי אפילו ביום כזה צריך להשכים לתפילת שחרית ולהקפיד לשמוע כל מילה במקרא מגילה, לשלוח משלוחי מנות לקרובי משפחה ולמתפללים מבית הכנסת, ובדרך לתת מתנות לאביונים. "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים", נכתב בספר התודעה, "שאין שֵם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים". גם בסעודת פורים, "חייב אדם לבסומי בפוריא", כלומר צריך להתבסם ולא להשתכר ממש, כי מיד מגיעה המידה ההלכתית המדויקת: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בכל שנה שמעתי אחרי פורים על תלמידי חכמים שכשנכנס בהם יין יצאו מהם סודות תורה, רזים מופלאים. אני העדפתי לשמור את הסודות שלי לעצמי, לשתות כוסית ליקר ולומר דברי תורה מפוכחים.

בכלל, בשנים ההן הצטיינתי בלימוד הלכות, ובמידה רבה גם בקיומן. אהבתי ללמוד "דינים", מפני שמבין האפשרויות התורניות היה בהלכות ובטעמיהן, ובמיוחד בחיבור המכונן "משנה ברורה" מסוף המאה התשע-עשרה, משהו מן המדרש וההבנה בנפש האדם. בניגוד לביאליק, שמתאר את הניגוד שבין ההלכה הזועפת לאגדה השׂוחקת, אצלי האגדה וההלכה דווקא חיו בשלום.

אבל למרבה הצער, לימוד הלכות נחשב טפל ללימוד הגמרא, שהיא־היא המזוהה עם התורה: לה מוקדש רוב יום הלימוד, ורק מי שבקיאים בה נחשבים לתלמידי חכמים. מי שהצטיין אצלנו בגמרא למד בדרך כלל במגמה הפיזיקלית; שני המקצועות האלה מחייבים מִבני־מוח שונים משלי, ובשניהם נשארתי תמיד מאחור מיד אחרי ההזנקה, ולמרות כל המאמצים הצלחתי להשיג רק מושג מעורפל של המהלכים והנוסחאות שבדרך. גם את זה הייתי צריך להסתיר, כי הגמרא נחשבה נוסף לכול מקצוע גברי, שאינו מתאים לנשים, בניגוד ל"דינים".

בכל אופן, כשהייתי בן שמונה-עשרה וקצת, בפורים הראשון שאחרי הניסיון הכושל ללמוד בישיבה הגבוהה, וכשעיני החלו להיפקח, שאלתי בלבי: לשמחה מה זו עושה? באותה שנה הייתי עצוב, ושמחת פורים צרמה לי מאוד. ככל שהלכתי והתרחקתי מעולמה של תורה כך נראתה לי השמחה הזאת המונית ומטופשת, ממש כמו האיש הבודד והעצוב בסיפור "האיש מחוסר השמחה" במקראה לקט חמד לשלש רגלים שלמדתי בילדותי, ודווקא הוא נחרת בזיכרוני משום מה.

לא מכבר מצאתי מחדש את המקראה הזאת, ובה סיפורו של י' רוזנטל על "אדם אשר אין שמחה בלבו", ש"היום הרע ביותר מכל ימי השנה היה בשבילו יום שמחת-תורה. ביום זה באמת נמנע גם מלקיים מצווה, אף לבית-הכנסת לא הלך, כי לא יכול לראות את שמחת האחרים". טובה הילדה אמנם מצליחה בסופו של דבר ללמד את האיש העצוב לשמוח, אבל כבר בילדותי נראה לי הסוף הזה קצת מאולץ. למרות כל הניסיונות, הצירוף "שמחת תורה" נשמע לי אפילו אז כאוקסימורון. תורה היא עול כבד, הרבה יותר כבד ממשקלה הגשמי, ומה לה ולשמחה? כך גם פורים: אחרי כל הסייגים וההגבלות של היום הזה, מה נשאר מן השמחה?

ועוד יותר, אם יורשה לשאול: האם אפשר לצוות על שמחה? מוכרחים להיות שמח – אבל רק בין צאת הכוכבים של י"ד באדר ועד מוצאי פורים ביום שלמחרת. האם ייתכן לשמוח באופן כל כך לא ספונטני? והרי דקה לפני כן עוד צוינה תענית אסתר ביום צום, ומיד אחר כך – יום שמחה, מאכל ומשתה. אם יש את נפשכם לדעת את המעיין שממנו שאבה הציונות אינכם צריכים להרחיק לכת: גם במקרה הזה היא למדה מהיהדות, והמעבר בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות הוא העתק מדויק של המעבר בין תענית אסתר לפורים. רובנו כבר רגילים במעברים כאלה, ובכל זאת הם דורשים מאתנו צייתנות שכלית ורגשית. מבחינה זו, פורים הוא גם תענית אסתר, כשם שיום העצמאות הוא גם יום הזיכרון לחללי צה"ל – ליקוי חמה תמידי ששורר כאן.

אין ביטוי נפוץ ועם זאת מזעזע יותר לכפילות הזאת מאשר הציווי "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" – המבוסס על החיזיון בספר יחזקאל (טז, ה). גם הציווי היהודי הזה הונחל לציונות, ובציונות-החרדית הוא קיבל – למרבה הצער – את תוקפו הכפול. המדינה, כֵּס יה בעולם, מתקדשת; הצבא מייצג את צבא השמים, והדם השפוך אינו אלא דם הלידה, התחייה מחדש.

אני מתאר לי שג'ורג' אורוול לא למד את תורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבציבור שלנו נחשב לגדול שבגדולים – עד כדי כך שהוא כונה בפשטות "הרב", מפני שלא היה אחר מלבדו. אבל ה"שׂיחדש" שהמציא אורוול ברומן 1984, השפה שהונהגה באוקיאניה הטוטליטרית בניסיון לשטוף את מוחות האזרחים ולגרום להם להאמין בדברים המנוגדים להיגיון – מזכיר להפליא מושגים דתיים שגורים, אולי מפני שאורוול ביסס את הרעיון של אוקיאינה על דת, ולא על מדינה כלשהי. עיקרון חשוב של "שיחדש" – "מלחמה היא שלום" – מעורר התרגשות ברב קוק, והוא מקדיש לכך את הפרק "אורות המלחמה" בחיבורו אורות:

"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כֹּח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים. הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו".

עיקרון אוקיאני נוסף – "חירות היא עבדות" – מוכר היטב גם הוא אצלנו: כבר במסכת אבות (ו, ב) נאמר: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", כלומר: עול התורה אינו שיעבוד, אלא דווקא שחרור נפשו של היהודי, כפי שכותב הרב קוק. ואם להפוך את הנוסחה: "חופש המחשבה בצורתו הרגילה הוא יותר שיעבוד המחשבה מאשר חירותה". הו, כמה אהבתי בנעורי, במעמקי המצר, את שירו

 "מרחבים, מרחבי אל / אִוְתה נפשי אל תסגרוני בשום כלוב, / לא גשמי ולא רוחני. / שטה היא נשמתי ברחבי שמים".

נכון, הרב קוק הִרבה להשתמש בביטויים כאלה מפני שהיה גם סופר ומשורר, והספרות הלא מלאה בפרדוקסים: "פרידה היא עצב כה מתוק", כתב שייקספיר. אבל דתות מעזות להפוך את הפרדוקסים למציאות, ו"אורות המלחמה", צירוף מעורר הפתעה ומחשבה בְּספר, עלול לבוסס בדם בשדה הקרב. הכפילות הזאת, שהאמנתי בה בנעורי באמונה תמימה בכל זאת, נראתה לי פתאום כפי שהיא: כאוקסימורון פשוט וסתירה כואבת. עלי להודות שעד היום אני מתייחס בחשדנות לפרדוקסים ולאוקסימורונים כאלה לא רק כשהם מתורגמים למעשים, אלא אפילו בספרות. אני מעדיף להשתמש בהם במשורה ומאמין שאפשר לכתוב שירה יפה גם בלי לזלול מהם.

לכן גם תלמידי החכמים המתבסמים בפורים ומגלים רזים נפלאים בתורה הפסיקו לעשות עלי רושם. "נכנס יין יצא סוד, ומאוד אנו צריכים בחיינו שסודות הנעלמים יצאו ויתגלו. על ידי גילויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו", כתב הרב קוק. אבל אני ידעתי שגם אלה אוקסימורונים: הרי אף תלמיד חכם לא יוציא בפורים סודות אפלים; גם מתוך שכרות הוא לא יעז להתיר איסורים, למשל, אלא רק יחמיר עוד ועוד, החמרות גדולות ונצורות. בסידור התפילה עולת ראיה ממשיך הרב קוק וכותב (א, ת"מ): "והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי. […] ועוד שאפילו אם יסולק אור השכל מכלי הגוף, הנה כוחות הגוף בעצמם קדושים הם, ושומרים מכל רע, ומדביקים עצמם לשלמות האמיתית".

מאחר שראיתי איך המילים הללו נהפכות למעשים, ועקבתי אחר הגוף הישראלי הולך וגדל להחריד, הבנתי את הסכנה הממשית שבהסרת סייגי השכל מהגוף הישראלי וחששתי ממנה מאוד בפורים.

לכן, הידיעות שהגיעו בבוקר פורים תשנ"ד, 1994, מחברון, על הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, היכו בי בכל כוחן – אבל לא הפתיעו אותי. הפרדוקסים האלה הלא כתובים כבר במגילת אסתר: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). המילים הללו חיכו בסבלנות לשוב ולצאת מן הכוח אל הפועל: "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (אסתר ט, ה).

הבחירה של ברוך גולדשטיין לרצוח בני אדם דווקא בפורים הדגישה את המחיר הנורא שאנחנו והפלסטינים משלמים על הסיפור היהודי, החוזר ונשנה כידוע בחגים ובמועדים רבים, אבל יותר מכול בפורים: עם קטן ונרדף, שעומד בסכנת השמדה וזוכה לנקום באויביו, סיפור שנהפך לנבואה המגשימה את עצמה שוב ושוב. הקסנופוביה והלאומנות קיימים ביהדות מאז ומעולם, אבל בפורים הם זוכים להזדמנות לצאת מהסתר־הפנים ולהתגלות.

מדוע מתחפשים בפורים, שואל בעל ספר התודעה, ומשיב:

"לפי שכל שנאת עמלק לישראל באה לו מאבי אביו עשו ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס לקבל את הברכות, עכשיו שוב אנו מתחפשים בבגדיו, ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלתו של עשו".

מעתה ואילך, אל תגידו לי בבקשה שהתורה "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז), אלא אם כן נועם הוא אלימות ושלום הוא מלחמה.

מאז פורים תשנ"ד, מאז טבח גולדשטיין ואותו "פורים שמח" שחנן פורת אמר בריאיון לטלוויזיה מיד אחר כך, אני מתכווץ בכל פעם שאני שומע את הצירוף הזה, "פורים שמח". לא תמיד אני יכול להגיב בבחילה על הברכה המתוקה, ולפעמים אני נאלץ להשיב בשפה רפה משום דרכי שלום. אבל כתמי הדם ממערת המכפלה הכתימו בעיני לתמיד את תחפושת פורים.

.

בני מר, "המועדים", אפרסמון והו!, סדרת ה־21, 2021

.

.

» במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הנה בא העלעול" מאת מירב שטנצלר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ליאור מעין

התגלות

אֵין יְשָׁרִים בַּטֶּבַע

וּבִשְׁעַת בֹּקֶר כָּזוֹ אֵין מַמָּשׁ שֶׁקֶט

הַכֹּל זָז לְבַד מִגֶּזַע עֵץ כָּרוּת

וְאֵין לָבָן אֲמִתִּי בֶּאֱמֶת

הַכֹּל עַל הָרֶצֶף

וְאֵין קְטִיעָה

כִּמְעַט

.

פִּתְאוֹם יֵשׁ צֹרֶךְ בְּמִלִּים כְּמוֹ סְבַךְ

אוֹ הוֹמִיָּה

בַּיְּכֹלֶת לְזַהוֹת יָרֹק מִתּוֹךְ יָרֹק אַחֵר

לְהַפְרִיד מַיִם מִמַּיִם

לַחֲשֹׁב עַל תֹּהוּ

.

אֶת כָּל זֶה לֹא יָדַעְתִּי כְּשֶׁיָּצָאתִי לַדֶּרֶךְ.

.

מגזרות נייר       

חֹשֶׁךְ הוּא דָּבָר דֵּי מַדְהִים

הֲיֵשׁ יֶשְׁנוֹ – אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת זֶה

אֲבָל אֵין לוֹ שׁוּם זֵכֶר

.

מֶרְחַק פְּסִיעָה מִמֶּנִּי יָם

וַאֲנִי לֹא רוֹאֶה יָם

וְיֵשׁ בִּי יְדִיעַת יָם בְּלִי יָם

וְיֵשׁ בִּי שֶׁקֶט בְּלִי יְדִיעַת שֶׁקֶט

.

מוּלִי הָרַחַשׁ שֶׁל הֲיֵשׁ

שְׁנֵי קְצָווֹת שֶׁל הֱיוֹת בּוֹדֵד

כְּשֶׁיֵּשׁ יֵשׁ

וּכְשֶׁאֵין

.

פִּתְאוֹם, נְקֻדַּת אוֹר יוֹצֵאת אֶל הָעוֹלָם וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה בּוֹרֵאת אוֹתוֹ

מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אִשָּׁה עִם קָיָאק

מְנַסָּה לַחֲזֹר לַחוֹף

.

ליאור מעין עוסק בניהול חברות טכנולוגיות. הוא בוגר סדנת השירה הערבית־עברית של עמותת הליקון, תלמיד ומורה במתא"ן. זוכה פרס "שירת חייו" לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. שיריו התפרסמו בבמות שונות ותורגמו לאנגלית, ערבית וספרדית. ספרו הראשון, "הירוק הזה", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת אפיק. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 87.של המוסך.

.

.

ליאור שטרנברג

וירג'יניה וולף, 1941

דַּף חָלָק. הַכֹּל מְכֻסֶּה כְּפוֹר.

בּוֹעֵר בְּלָבָן. בְּכָחֹל. הַבּוּקִיצוֹת

אֲדֻמּוֹת. מַהוּ הַבִּטּוּי שֶׁתָּמִיד

אֲנִי זוֹכֶרֶת – אוֹ שׁוֹכַחַת.

"הָעֵף מַבָּט אַחֲרוֹן בְּכָל הַיֹּפִי."

לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְתָאֵר פַּעַם נוֹסֶפֶת

אֶת הַגְּבָעוֹת בַּשֶּׁלֶג. בְּלוֹנְדוֹן

הִשְׁקַפְתִּי עַל הַנָּהָר הַמְּכֻסֶּה כֻּלּוֹ

דֹּק עַרְפִלִּי. שׁוֹטַטְתִּי בֵּין הַהֲרִיסוֹת

הַשּׁוֹמְמוֹת שֶׁל הַכִּכָּרוֹת הַיְּשָׁנוֹת

שֶׁלִּי. אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּלִי עָתִיד.

אַפֵּינוּ צְמוּדִים אֶל דֶּלֶת סְגוּרָה.

עַכְשָׁו לַהַאֲפָלָה. כֻּלָּם נוֹטִים מוּל הָרוּחַ.

כָּל הַצִּיפָה הוּצְאָה מִן הַפְּרִי.

.

מילות השיר לקוחות כולן מתוך היומן שכתבה וירג'יניה וולף בשנת חייה האחרונה (בתרגום אלינוער ברגר). השורה המצוטטת היא משיר של וולטר דה לה מר.

.

ארמון הנציב, הליכת בוקר

וְלִפְעָמִים אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ מַיְקֶל לוֹנְגְּלִי, מְשׁוֹרֵר

הַחוֹף שֶׁל קָארִיגְסְקִיוָאן, מַעֲרָבָה מִמֶּנִּי וּמֵהַכֹּל,

מְשׁוֹטֵט הַבִּצָּה, מוֹנֵה הַחוֹפִיּוֹת, אוֹרֵב לְקוֹל

הַחַרְטוֹמָן בַּגִּבְעָה, דּוֹלְפִין פִּלְאִי חוֹלֵף עוֹבֵר,

יָמֶיךָ פִּרְחֵי בַּר שֶׁלֹּא נִתָּן לְתַרְגֵּם, אָח הַכָּבוּל

פּוֹעֶמֶת בְּאַפְלוּלִית אַחַר הַצָּהֳרַיִם הַסְּמִיכָה.

כָּל זֶה עוֹלֶה בְּדַעְתִּי הַבֹּקֶר בַּהֲלִיכָה

סְבִיב מִתְחַם הָאוּ"ם הַמְּגֻדָּר, אֶל מוּל

הָעִיר הָעַתִּיקָה: אֹרֶן, זַיִת, מַצְלֵמוֹת

אַבְטָחָה מַבְרִיקוֹת, שַׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק חוֹלְמוֹת

כְּאַצּוֹת מְשֻׁנּוֹת בְּמֵי מִזְרֶקֶת הַזִּכָּרוֹן. שְׁנֵי שְׁבִילִים

מִתְפַּצְּלִים לְפָנַי וְלֹא בָּרוּר אֵיזֶה לְהַעֲדִיף.

כָּךְ אוֹ כָּךְ שְׁנֵיהֶם מוֹבִילִים

חֲזָרָה אֶל הָרְחוֹב הַפּוֹנֶה אֶל בֵּיתִי.

.

סערה

בַּיּוֹם הַקָּצָר שֶׁל הַשָּׁנָה

הִרְגַּשְׁתִּי אֶת זֶה

לוֹחֵץ עָלַי,

נִזְקַקְתִּי לְמִלִּים

שֶׁלֹּא מָצָאתִי,

עֲמִידָה קָרָה עַל צוּק בֵּין אוֹר

וַחֲשֵׁכָה,

אַהֲבָה

כְּאֶגְרוֹף קָפוּץ.

.

הִמְתַּנְתִּי לְבִתִּי

שֶׁתֵּצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר.

הַסְּעָרָה צָבְרָה כּוֹחַ

בַּצָּהֳרַיִם הַמְּאֻחָרִים

וְהִבַּטְתִּי לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה זְמַן רַב

בָּאִילָנוֹת

כֵּן, בָּאִילָנוֹת מִטַּלְטְלִים, מִתְנַפְּחִים

בָּרוּחַ.

.

הָיָה קוֹל קְרִיעָה.

פַּח כָּל שֶׁהוּא,

דָּבָר בִּלְתִּי מְשֹׁעָר

עֲדַיִן.

.

וְאָז הִיא יָצְאָה מִן הַשַּׁעַר

בִּמְעִילָהּ הַוָּרֹד

וּבִקְּעָה אֶת הָרוּחוֹת.

.

ליאור שטרנברג הוא משורר, מתרגם ומורה לספרות. "הלחם, המלח", מבחר מקיף משירתו, ראה אור ב־2020 בהוצאת מוסד ביאליק. על שירתו זכה בין היתר בפרס דוליצקי ובפרס ראש הממשלה. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 63 של המוסך.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן