שירה | ביום הקצר של השנה

שירים מאת ליאור מעין וליאור שטרנברג

אליסיה שחף, בית, צילום מטופל, 2019

.

ליאור מעין

התגלות

אֵין יְשָׁרִים בַּטֶּבַע

וּבִשְׁעַת בֹּקֶר כָּזוֹ אֵין מַמָּשׁ שֶׁקֶט

הַכֹּל זָז לְבַד מִגֶּזַע עֵץ כָּרוּת

וְאֵין לָבָן אֲמִתִּי בֶּאֱמֶת

הַכֹּל עַל הָרֶצֶף

וְאֵין קְטִיעָה

כִּמְעַט

.

פִּתְאוֹם יֵשׁ צֹרֶךְ בְּמִלִּים כְּמוֹ סְבַךְ

אוֹ הוֹמִיָּה

בַּיְּכֹלֶת לְזַהוֹת יָרֹק מִתּוֹךְ יָרֹק אַחֵר

לְהַפְרִיד מַיִם מִמַּיִם

לַחֲשֹׁב עַל תֹּהוּ

.

אֶת כָּל זֶה לֹא יָדַעְתִּי כְּשֶׁיָּצָאתִי לַדֶּרֶךְ.

.

מגזרות נייר       

חֹשֶׁךְ הוּא דָּבָר דֵּי מַדְהִים

הֲיֵשׁ יֶשְׁנוֹ – אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת זֶה

אֲבָל אֵין לוֹ שׁוּם זֵכֶר

.

מֶרְחַק פְּסִיעָה מִמֶּנִּי יָם

וַאֲנִי לֹא רוֹאֶה יָם

וְיֵשׁ בִּי יְדִיעַת יָם בְּלִי יָם

וְיֵשׁ בִּי שֶׁקֶט בְּלִי יְדִיעַת שֶׁקֶט

.

מוּלִי הָרַחַשׁ שֶׁל הֲיֵשׁ

שְׁנֵי קְצָווֹת שֶׁל הֱיוֹת בּוֹדֵד

כְּשֶׁיֵּשׁ יֵשׁ

וּכְשֶׁאֵין

.

פִּתְאוֹם, נְקֻדַּת אוֹר יוֹצֵאת אֶל הָעוֹלָם וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה בּוֹרֵאת אוֹתוֹ

מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אִשָּׁה עִם קָיָאק

מְנַסָּה לַחֲזֹר לַחוֹף

.

ליאור מעין עוסק בניהול חברות טכנולוגיות. הוא בוגר סדנת השירה הערבית־עברית של עמותת הליקון, תלמיד ומורה במתא"ן. זוכה פרס "שירת חייו" לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. שיריו התפרסמו בבמות שונות ותורגמו לאנגלית, ערבית וספרדית. ספרו הראשון, "הירוק הזה", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת אפיק. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 87.של המוסך.

.

.

ליאור שטרנברג

וירג'יניה וולף, 1941

דַּף חָלָק. הַכֹּל מְכֻסֶּה כְּפוֹר.

בּוֹעֵר בְּלָבָן. בְּכָחֹל. הַבּוּקִיצוֹת

אֲדֻמּוֹת. מַהוּ הַבִּטּוּי שֶׁתָּמִיד

אֲנִי זוֹכֶרֶת – אוֹ שׁוֹכַחַת.

"הָעֵף מַבָּט אַחֲרוֹן בְּכָל הַיֹּפִי."

לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְתָאֵר פַּעַם נוֹסֶפֶת

אֶת הַגְּבָעוֹת בַּשֶּׁלֶג. בְּלוֹנְדוֹן

הִשְׁקַפְתִּי עַל הַנָּהָר הַמְּכֻסֶּה כֻּלּוֹ

דֹּק עַרְפִלִּי. שׁוֹטַטְתִּי בֵּין הַהֲרִיסוֹת

הַשּׁוֹמְמוֹת שֶׁל הַכִּכָּרוֹת הַיְּשָׁנוֹת

שֶׁלִּי. אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּלִי עָתִיד.

אַפֵּינוּ צְמוּדִים אֶל דֶּלֶת סְגוּרָה.

עַכְשָׁו לַהַאֲפָלָה. כֻּלָּם נוֹטִים מוּל הָרוּחַ.

כָּל הַצִּיפָה הוּצְאָה מִן הַפְּרִי.

.

מילות השיר לקוחות כולן מתוך היומן שכתבה וירג'יניה וולף בשנת חייה האחרונה (בתרגום אלינוער ברגר). השורה המצוטטת היא משיר של וולטר דה לה מר.

.

ארמון הנציב, הליכת בוקר

וְלִפְעָמִים אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ מַיְקֶל לוֹנְגְּלִי, מְשׁוֹרֵר

הַחוֹף שֶׁל קָארִיגְסְקִיוָאן, מַעֲרָבָה מִמֶּנִּי וּמֵהַכֹּל,

מְשׁוֹטֵט הַבִּצָּה, מוֹנֵה הַחוֹפִיּוֹת, אוֹרֵב לְקוֹל

הַחַרְטוֹמָן בַּגִּבְעָה, דּוֹלְפִין פִּלְאִי חוֹלֵף עוֹבֵר,

יָמֶיךָ פִּרְחֵי בַּר שֶׁלֹּא נִתָּן לְתַרְגֵּם, אָח הַכָּבוּל

פּוֹעֶמֶת בְּאַפְלוּלִית אַחַר הַצָּהֳרַיִם הַסְּמִיכָה.

כָּל זֶה עוֹלֶה בְּדַעְתִּי הַבֹּקֶר בַּהֲלִיכָה

סְבִיב מִתְחַם הָאוּ"ם הַמְּגֻדָּר, אֶל מוּל

הָעִיר הָעַתִּיקָה: אֹרֶן, זַיִת, מַצְלֵמוֹת

אַבְטָחָה מַבְרִיקוֹת, שַׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק חוֹלְמוֹת

כְּאַצּוֹת מְשֻׁנּוֹת בְּמֵי מִזְרֶקֶת הַזִּכָּרוֹן. שְׁנֵי שְׁבִילִים

מִתְפַּצְּלִים לְפָנַי וְלֹא בָּרוּר אֵיזֶה לְהַעֲדִיף.

כָּךְ אוֹ כָּךְ שְׁנֵיהֶם מוֹבִילִים

חֲזָרָה אֶל הָרְחוֹב הַפּוֹנֶה אֶל בֵּיתִי.

.

סערה

בַּיּוֹם הַקָּצָר שֶׁל הַשָּׁנָה

הִרְגַּשְׁתִּי אֶת זֶה

לוֹחֵץ עָלַי,

נִזְקַקְתִּי לְמִלִּים

שֶׁלֹּא מָצָאתִי,

עֲמִידָה קָרָה עַל צוּק בֵּין אוֹר

וַחֲשֵׁכָה,

אַהֲבָה

כְּאֶגְרוֹף קָפוּץ.

.

הִמְתַּנְתִּי לְבִתִּי

שֶׁתֵּצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר.

הַסְּעָרָה צָבְרָה כּוֹחַ

בַּצָּהֳרַיִם הַמְּאֻחָרִים

וְהִבַּטְתִּי לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה זְמַן רַב

בָּאִילָנוֹת

כֵּן, בָּאִילָנוֹת מִטַּלְטְלִים, מִתְנַפְּחִים

בָּרוּחַ.

.

הָיָה קוֹל קְרִיעָה.

פַּח כָּל שֶׁהוּא,

דָּבָר בִּלְתִּי מְשֹׁעָר

עֲדַיִן.

.

וְאָז הִיא יָצְאָה מִן הַשַּׁעַר

בִּמְעִילָהּ הַוָּרֹד

וּבִקְּעָה אֶת הָרוּחוֹת.

.

ליאור שטרנברג הוא משורר, מתרגם ומורה לספרות. "הלחם, המלח", מבחר מקיף משירתו, ראה אור ב־2020 בהוצאת מוסד ביאליק. על שירתו זכה בין היתר בפרס דוליצקי ובפרס ראש הממשלה. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 63 של המוסך.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | הבן העקוד

"דימוי הנפש לנתחי בשר, מעבר לזעזוע הקיצוני שבו, משקף את החוויה השולטת בספר: מציאות שסועה ומרוסקת בממדי הקיום המרכזיים – הזמן והמרחב, תפיסת הגוף ותודעת העצמי". צביה ליטבסקי על "במות", ספר הביכורים של אליהו ניסן כהן

מרב קמל וחליל בלבין, שם עצם (4), דיו על נייר, 120X90 ס"מ, 2018

.

נתחי הנפש: על "במות" מאת ניסן אליהו כהן

צביה ליטבסקי

.

"וַעֲדַיִן, לֹא נוֹלְדָה בִּי הַחֵרוּת לְהִגָּמֵר אֶל קְצֵה הַזִּכָּרוֹן, עַד סִפָּהּ שֶׁל מַשָֹּאִית בַּצֹּמֶת, עַד אֲזוֹרֵי הַתַּעֲשִֹיָּה שֶׁל תַּלְפִּיּוֹת. עַד נִתְחֵי הַנֶּפֶשׁ הַתְּלוּיִים עַל וָוֵי הַקַּצָּב." (*, עמ' 30; כל ההדגשות בתוך הציטוטים הן שלי, צ"ל)

בחרתי לפתוח בשורות אלה מתוך במות, ספר הביכורים של אליהו ניסן כהן, כדי שעוצמת סבל בוטה זו ואיכות ביטויה תכֶּינָה בכם, הקוראים והקוראות, כפי שהכו בי, טרם כל התייחסות. קטע זה מעמיד מחשבה אובדנית כביטוי לחירות, והמשך החיים מוגדר כעבדות. דימוי הנפש לנתחי בשר, מעבר לזעזוע הקיצוני שבו, משקף את החוויה השולטת בספר: מציאות שסועה ומרוסקת בממדי הקיום המרכזיים – הזמן והמרחב, תפיסת הגוף ותודעת העצמי. מעיד על כך כבר השיר הראשון בספר, שהסיטואציה הנוכחת בו מורכבת מקרעי עבר אקראיים לכאורה: ריחות ביוב, דפיקת שכנה בדלת לשם תשלום דמי הוועד והדי הקריאה הילדית "אבא!", שהניסיון לאחוז בם מסרב לחלוף. אלא שמציאות מרוסקת זו אינה נותרת בגדר הביוגרפי. "סִדְקֵי הַזְּמַן" (כמאמר השיר "במות") המובנים בה הם עבורו חרַכֵּי התבוננות אל מעבר לזמן ומקום, אל ראיית הפרטי כשיקוף הארכיטיפי, והשתתפות בו.

השיר הבא בספר, "לידה", מדגים זאת להפליא: "הַיּוֹם בּוֹ הָפְכָה כְּמִיהָה / לְגַעֲגוּעַ … הַיּוֹם בּוֹ הִתְחַלְתִּי לִרְצוֹת". הן הכמיהה והן הגעגוע מציינים מצב של חֶסֶר; הכמיהה – בדמות משאלה להתממשות דבר מה לא קיים, והגעגוע – בדמות מה שהיה ואבד. מרגע הפרידה מרֶחם האם נגזר על הדובר שלא לחוות את רגע ההווה, אלא כחתך נצחי בין עבר ועתיד, בין פה ושם, כפי שנאמר במקום אחר: "אֵין כָּאן, יֵשׁ רַק מֵאֲחוֹרֵי, אַחַר כָּךְ, מִלִּפְנֵי" ("רעב"). הלידה, אם כן, היא קללת התודעה ושעבוד להעדר באשר הוא. כל פעולה וחוויה יומיומית כמו "לִשְׁתּוֹת מִיץ" או "לְבַקֵּשׁ גּוּף, לְהִתְבַּיֵּשׁ בַּגּוף" מקורן ב"לִרְצוֹת" את שאיננו. וברצף מתבקש קרוי השיר השלישי בספר, "אובדן", ובו מתגלמת לראשונה, במוצהר, התבוננות באוניברסלי הנשקף מתוך הפרטי: "וְהָיָה בִּי עֶרֶב וְהָיָה בִּי בֹּקֶר / נִבְרֵאתִי. / עָצַרְתִּי בַּמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי עוֹד סִיגַרְיוֹת. / וְהָיָה בִּי עֶצֶב וְקָרַס בִּי בֹּקֶר / נִבְרֵאתִי. / שׁוּב עָצַרְתִּי בַּמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי עוֹד סִיגַרְיוֹת." ("אובדן"). כל אחד מאיתנו הוא השתתפות בסיפור הבריאה.

מכאן צולל הדובר "אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַזְּמַן", כשמבעדם מהבהב הארכיטיפי מקדמת דנא, כמו גם בפסוק זה: "… יְהוֹשֻׁעַ מֶשֶׁךְ זָקוּף שֶׁל קִיּוּם וְאֵינוּת, יְהוֹשֻׁעַ רֶצֶף שֶׁל נְקֻדּוֹת בֶּחָלָל, … יְהוֹשֻׁעַ גַּעֲגוּעַ שֶׁפּוֹסֵעַ בַּלַּיְלָה, פּוֹסֵעַ בְּעֵדֶן סִדְקֵי הָרְחוֹב, סִדְקֵי הַיּוֹם, פּוֹסֵעַ בְּעֵדֶן סִדְקֵי הַמָּקוֹם" (*, עמ' 25 בחטיבה המכונה "יהושע"), כשגן העדן, מושא התשוקה האולטימטיבי, ניבט מן הסדקים המובנים בחוויה האנושית מאז הגירוש ממנו. העדר האוגד "הוא" במשפטים האלה מעצימה את תחושת הכאוס הקיומי ואת היותו בלתי נמנע גם יחד. תפיסה זו של המציאות כערב רב של קרעים היא מאפיין פוסט־טראומטי בממד הפסיכולוגי, כשם שבממד האונטולוגי היא גילום של החרב המתהפכת בשערי גן עדן, שאינה מאפשרת שיבה אליו פנימה, אלא בעזרת קוקאין, המוזכר לא פעם בשירי החטיבה, ודומיו.

חוויה דיסוציאטיבית זו, כאמור קודם, מתבטאת גם בדימוי הגוף: "הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִן הָרָעָב, אוֹ לְפָחוֹת קְצָת הֲפוּגָה. אֲנִי נִזְכָּר בַּמַּכּוֹת עַל הַיָּד שֶׁנִּסְתָה לַקַּחַת, … בּוּשָׁה לַיָּד, בּוּשָׁה לַיֶּלֶד הָאַלִּים…" (*, עמ' 57, בחטיבה "רעב"). מילים אלה מעלות לנגד עיניי את "כַּף יָד רְשָׁעָה" של דליה רביקוביץ, שיר שבו נותקה כביכול כף היד מגוף הדוברת עקב המכות שספגה מאביה, וקיבלה קיום אוטונומי מאיים.

הסדק, הבקע, הקרע, אם כן, הוא העיקר הקיומי והלשוני־ציורי בספר. אף הניסיון להגיע למגע עם העצמי הפנימי שלו, להכיר אותו, מביא את הדובר לאיונו, כפי שעולה מתוך האוקסימורון המצמית שלהלן: " אוּלַי אֲנִי הוּא הָרָעָב. הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִמֶּנִּי? הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִן הָרָעָב?" (שם)

ביטויים קונקרטיים לסבל ולגורמיו החברתיים זרועים למכביר בשירי הספר: חיי עוני, תפקוד הורי לקוי, נידוי חברתי, התמכרות לסמים והפרעות אכילה. אולם ברצוני ללכת בעקבות תפיסתו הפואטית של המחבר המובאת לעיל. תפיסה זו, המעמידה את העל־זמני והאוניברסלי כניבטים מתוך סדקי המציאות, היא המאפשרת לקורא לעבור טרנספורמציה מן המלודרמטי (רחמים וזעם) אל התבוננות והכלה בדגם הקתרזיס הטרגי. בכך מצויה בעיניי יקרותה של שירה זו.

מתוך עמדה זו ברצוני להתבונן במערכת היחסים אב־בן, הנושא המרכזי בספר: "אֲנִי כּוֹתֵב בְּרֶצֶף בִּלְתִּי־כְּרוֹנוֹלוֹגִי תּוֹלְדוֹת אָבוֹת רַכִּים…" ("אבות"), כבארכיטיפ קדום. מקורה של מערכת זו בתחושת איום הדדית ומאבק כוח קטלני. כבר בתאוגוניה של הסיודוס מן המאה התשיעית לפנה"ס (כחמש מאות שנה לפני הפקרת הבן ורצח האב באדיפוס המלך מאת סופוקלס), קם הטיטן קרונוס על אביו אורנוס, אל השמיים הראשון, השרוע על אלת האדמה גאיה בהתעלסות אינסופית, ומסרס אותו. זאת כדי לאפשר לעצמו ולאחיו הכלואים בבטן האדמה מרחב חיים. מעשה זה גרם לאורנוס לסגת מעל האדמה, וכך לראשונה נפער מרחב־זמן, ובו החלה השתלשלות הבריאה. פרדוקסלית, סדק ראשון זה בחוויית העדן, הוא המאפשר את החיים.

אך על אף המשותף, לא העולם המיתי הוא המזין את שירתו של כהן. סיפור העקדה הוא המקור שממנו היא נובעת; ובניגוד לעולם האלים, יש בו מן המורכבות הדקה, הריאליסטית בעיקרה, של ההוויה האנושית בספרות המקרא.

שם הספר – "במות" – כמו גם הרישום על הכריכה, מצביעים על המעשה הנורא שהוטל על אברהם. ההוראה המקורית של "במה", כנראה, היא גב, או גוף. במקרא מדובר במבנה מורם שעליו הוקם מזבח להקרבת קרבנות: "זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה" (שמואל א ט 12). פולחן של הקרבת בן היה נפוץ במזרח הקדום: "וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ" (ירמיה לב 35). ובלשונו של הדובר: "הַבָּמוֹת נִתְצוּ / אֲבָל הָרִיטוּאָל שָֹרַד // הִגְלִיץ' אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַזְּמַן / אֶת מוֹעֲדָיו" ("במות"). הפער ההיסטורי אינו תקף עוד: "הִנֵּה – נַעַר עָנִי רַךְ עָרוּךְ לַעֲקֵדָה … רְאוּ – רִפְאֵי שׁוּשָׁן קוֹרְאִים בְּבֶהָלָה – // הַמֹּלֶךְ חַי! הַמֹּלֶךְ חַי! הַמֹּלֶךְ חַי!" (שם; ב"רפאי שושן" הכוונה לרוחות רפאים.)

הפסוק הידוע "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֵךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה…" (בראשית כב 2) מתפשט אפוא בגוף הספר כולו. אלא שבניגוד למקור, הדובר בספר הוא הבן, ואהבתו הנזקקת לאביו היא הנוכחת בראשית הדברים: "תֵּן לִי לְהִתְפּוֹגֵג אֶל תּוֹךְ לִבְנֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלְּךָ. תֵּן לִי. תֵּן לִי לִהְיוֹת הַיְרוּשָׁלַיִם שֶׁלְּךָ … קְרָא לִי. רַק תִּקְרָא" (*, עמ' 13, השיר הפותח את החטיבה "קרא לי תות"). וכמיהתו זו כה קרובה היא ברוחה לדויד פוגל בדבריו אל אביו: "דְּבַר־אֵל חָרֵד / הִנְּךָ לִי, / הַיּוֹקֵד דֶּרֶךְ כָּל חַיַּי." או: "מָתַי אֶסֹּךְ כָּל חַיַּי / לְרַגְלֶיךָ / כְּיַיִן זָהוּב, נוֹצֵץ?" (כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1998), כשבפסוק אחרון זה משתוקק, כביכול, הדובר להקדיש את עצמו כנֶסֶךְ, כעולָה על מזבח.

נפרדותם הברורה של האב והבן בפסוק המקראי הולכת ומתערערת בחווייתו של הדובר: "אֲנִי, אַבָּא. זֶה שֶׁיָּלַד אוֹתְךָ מֵחָדָשׁ". התערערות זו בא לידי ביטוי נוסף, רב־עוצמה, בשילוב חוזר של הניגודים – "קח", כלשון הציווי האלוהי, ו"תן" – לאורך הספר כולו: "הוּא הָיָה רַק יֶלֶד וַאֲנִי רַק הָיִיתִי הוֹזֶה בְּאֵדֵי קִיּוּמוֹ הָרַךְ וְהַזְּמַנִּי. … קַח. שׁוּם אֶצְבַּע אֵינָהּ מַצְבִּיעָה לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן. קַח." (*, עמ' 26, בחטיבה "יהושע"); "אֲנִי זוֹכֵר שֶׁגֹּרַשְׁתִּי. זוֹכֵר אֶת מִדְבַּר־הַקֹּר אֵלָיו. זוֹכֵר אֶת עֲקִירַת הַשְֹּמִיכָה הַזּוֹ בַּבֹּקֶר. וְהַכֹּל עֲדַיִן עֵדֶן, מִלְּבַדִּי. קַח." (*, עמ' 27); "… עָקוּד נוֹלַד. … קַח. הַשְּׁתִיקָה הַזֹּאת כְּבֵדָה עָלַי. קַח." (28); "קַח. אֵין בִּי אוֹנִים לִגְמֹר אֶת הַשִּׁיר. קַח." (*, עמ' 31)

בד בבד עם כמיהה זו אל דמות האב, ובאותה עוצמה, חש כלפיו הדובר (בשלב ההתבגרות מן הסתם) זעם ובוז: "אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת כְּמוֹ תִּינוֹק בּוֹכֶה שֶׁקַּר לוֹ, … אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת הוּא קְלָלָה, אָב בְּלִי הֲמֻלָּה, גֶּבֶר בְּלִי סִבָּה, סְתָם גּוּשׁ שֶׁל עַצְמִיּוּת דּוֹמַעַת, חַלָּשָׁה בַּצַּד מִתְבּוֹסֶסֶת בְּעַצְמָהּ, גּוֹוַעַת. …" ("רעב"). והתהייה המתבקשת: האין זו, ברוח הדברים עד כה, בבוּאה ליחסו אל עצמו?

הביטוי "אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת" מעלה במחשבתי היבט פרשני מסוים ביחס לסיפור העקדה. את הופעת המלאך ברגע המכריע וציוויו "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב 12), כמו גם את הופעת האיל בסבך כתחליף, ניתן לראות כתהליך פנימי של סובלימציה (תודתי לפסיכואנליטיקאי גבריאל דהן על ההבחנה הזו), רגע ההשתהות המוביל מן הדחף אל שיקול הדעת. ניתן לראות בהתרחשות נפשית זו את עיקרה של תרבות. תהליך זה הופך את אברהם (ואותנו, במקרה הטוב) מילד חרד, שרצונו האחד הוא לרַצּוֹת את אביו שבשמיים, לבן־אנוש שבידו הריבונות על עצמו. בחווייתו של הדובר בספר, אם כן ולמרבה הצער, וכפי שניתן לראות על כל צעד ושעל בחיינו, הסובלימציה אינה מתרחשת. האיל לא חוּלץ עדיין מן הסבך.

העוצמה והאמת המפעפעות לאורך הספר כולו אפשרו לי לקבל מילים וביטויים שיש בהם משום צרימה מבחינתי, כמו "מָתַיְשׁוּ", "הִגְלִיץ'", "מָנָאיֵק" או "מְזַיֵּן כְּמו אַרְיֵה". יתר על כן, יש בהם אתגר ותמיכה בקבלת השונה, תהליך ממושך ולא קל עבורי.

לסיום עליי לומר שהספר ערוך להפליא (בידי שי שניידר־אֵילת). ייצוג המציאות הקרועה, אין בו קרע כשלעצמו. קבלת השניות הבלתי נמנעת, הרחבת החוויה הקיומית מִפּנים אל חוץ ומחוץ אל פנים, המהלך מלידה־בריאה אל סבך "סדקי הזמן" – אלה מעניקים לספר מבנה ליניארי ומעגלי גם יחד, מעֵין ספירלה. בכך עולה ומתהווה סובלימציה של הכאב, עיקרה של יצירה באשר היא.

מתוך עמדה זו, בסיום הספר פונה מבטו של הדובר (ושל הקוראת) אל מעבר לסבל, במשאלה לחיבור עם הבריאה ועם העולם האנושי כיחידה אחת:

.

חברים

חֲצִי שְׁנַת אוֹר חֲצִי שְׁנַת חֹשֶׁךְ

כָּךְ אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת חַיַּי

בַּחֵצִי הַמּוּאָר אֶתְאַמֵּן בְּהַחְזָרַת הַצֵּל אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

בַּחֵצִי הֶחָשׁוּךְ אֶתְאַמֵּן בְּהַנְבָּעַת מְאוֹר עֵינַי.

יִהְיֶה לִי חָבֵר שֶׁמִּמֶּרְכַּז כַּפּוֹת יָדָיו יִצְמְחוּ עֲצֵי שֶׁסֶק

תִּהְיֶה לִי חֲבֵרָה שֶׁבְּאִישׁוֹנֶיהָ יְהַלְּכוּ גְּמַלִּים עַל נוֹף מִדְבָּר

מַחֲצִית הַיּוֹם נַחֲלֹם אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה

וּבִשְׁאָרוֹ נַעֲסֹק בָּעֹנֶג

הַזּוֹלֵג

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

אליהו ניסן כהן, "במות", טנג'יר, 2021.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: גיא פרל על הספר "אלו אינדיגו" מאת ספיר יונס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | להפיח חיים בעליבות

"סיפור זה דוחק את הסיפור הדומיננטי של ניצולי השואה, שסופר שוב ושוב מפי בני 'הדור השני', ילדיהם של ניצולי השואה, ותובע את מקומו במרכז המערכת התרבותית והספרותית של הזמן הזה." אסתי אדיבי־שושן על "ימים למחיקה" מאת סלין אסייג

ברכה גיא, געגוע, טכניקה מעורבת, יציקת אובייקטים בפורצלן, 30X60X160 ס"מ, מתוך התערוכה "אין חלונות", מוזיאון חיפה לאמנות, 2020 (אוצרת: סבטלנה ריינגולד; צילום: דני אבקסיס)

.

שבור, מלוכלך, קרוע או חסר – על מדף בוויטרינה: על "ימים למחיקה" מאת סלין אסייג

אסתי אדיבי־שושן

.

ימים למחיקה, ספרה השלישי של סלין אסייג, יכול להיחשב חוליה אחרונה בטרילוגיה שפתיחתה בצעקה הפוכה (אחוזת בית, 2014) והמשכה בפרקי מכונות (אחוזת בית, 2017). בשלושת הספרים הללו, שנכתבו בסמיכות זה לזה, מתארת המספרת, בת דמותה של הסופרת סלין אסייג, את סיפור חייה: בראשון – הילדות בבת־ים של שנות השבעים והשמונים; בשני – שנות עבודה ממושכות במפעל ליצור חלקי מתכת, בהיותה אם לילדה קטנה; ובימים למחיקה – הפרידה מההורים הזקנים. על הקשר הכרונולוגי והאוטוביוגרפי בין שלושת הספרים מעידים הכתיבה הלאקונית הנמנעת במכוון מכל ביטוי של רגש, השימוש במילים הבסיסיות ביותר של העברית תוך הימנעות מכל התייפייפות לשונית, ובעיקר המאפיינים הזהים של דמות המספרת ובני משפחתה ופרטי סיפור החוזרים בשלושתם.

בשלושת הספרים ניכר המתח בין הכתיבה הנטורליסטית, המתארת במדויק את פרטי היומיום המעידים על עליבות דמויות ההורים ותקופת הילדות, לבין הכתיבה ה"ספרותית", הפנטסטית לעיתים, משוחררת הרסן, המבקשת לדייק את רגשותיה המורכבים של המספרת ולא את פרטי המציאות. ניגוד נוסף המאפיין את כתיבתה של סלין הוא בין הרצון העז להעיד על דמויות הוריה ובני דורם, מהגרים מרומניה וממצרים, שחיו בשולי החברה הישראלית בעוני גמור וגידלו את ילדיהם בריק כלכלי, נפשי ותרבותי, בין תחושתה שאלו דמויות וימים עלובים שאינם ראויים להיכתב, להיזכר ולהישמר. מהות כפולת פנים זו ביחסה של המספרת למסופר ניכרת בכותרות האוקסימרוניות־משהו של שלושת הספרים – "צעקה הפוכה", "פרקי מכונות" ו"ימים למחיקה". מתח בין נידחותן של הדמויות המתוארות ובין האקט הספרותי של כתיבה וקריאה עליהן ניכר גם בהקדשת הספר ימים למחיקה: "לכם, שלא תקראו את ספריי".

ימים למחיקה נפתח בשלושה משפטים קצרצרים האוצרים בחובם את מצב ההתבוננות וההמתנה: "היינו אנחנו. וישבנו והסתכלנו עליו. חיכינו שהוא ימות". שימוש זה בגוף ראשון רבים – שחלקים נרחבים של הסיפור נמסרים בו – מייצג את המשפחה כולה, היושבת בסצנה זו סביב האב ומתבוננת בו. בה בעת, הוויתור המוחלט על אפיון הדמויות הכלולות ב"אנחנו" זה מעיד על ריקותה של המשפחה ועל היעדרה של הזיקה המשפחתית. הסטטיות של כל הנוכחים בתמונת הפתיחה מאפיינת את האב המובס, אפוף קורי מוות, ובה בעת את דלות יכולת הפעולה של האם והבת היושבות לצידו. במהלך הספר האם היא גם זו המתבוננת באב הנאסף אל מותו, אבל גם מושא למבטה ולתיאורה של הבת־המספרת, המבקשת בכל מאודה להיחלץ מהדמיון המוּרש והכפוי בינה ובין אמה. תשוקתה של הבת לחרוץ סדק בחומת העוינות והשתיקה של האב ניכרת בניסיון העיקש ליצר עימו דיאלוג. שאלותיה של הבת, המופנות לאב, מנוסחות בקצרה, במילים פשוטות, ומתייחסות לאירוע נקודתי, והבנתה המוקדמת של הבת שהיא לא תזכה לתשובה מאביה ניכרת בשימוש בנקודה במקום סימן שאלה בסיום כל שאלה: "אתה יודע למה אתה כאן. (שתיקה) אתה זוכר שנפלת בלילה. (שתיקה) אתה יודע שנחבלת בראש. (שתיקה). אתה זוכר איך זה קרה. היא הפילה אותי".

הזדקקותם הנואשת – חסרה המענה – של ילדי המשפחה הקטנים להוריהם, כפי שהיא מתוארת בהרחבה בצעקה הפוכה ונרמזת גם כאן, בימים למחיקה, נהפכת על פיה בהווה המתואר בו, וההורים, המהגרים הזקנים שנמצאים בשולי־שקופי החברה הישראלית, הם הזקוקים נואשות לביקורי ילדיהם. פתיחת חלון בבית ההורים, הכנת שקשוקה ודיבור־דיבוב פנים־אל־פנים של הבת־המספרת מול האב השותק מבטאים את תשוקתה לפעור, לפעול, להפיח חיים בעליבותם, סבילותם ועלבונם הקיומי של שני הוריה. בגלוי היא חוזרת ואומרת להם: "תראו, כלום לא כואב לכם, יש לכם בית ואוכל ומישהו שמטפל בכם". לעומת זאת, כאשר היא שבה ונוכחת בעוינותם ההדדית ובתחושת ההחמצה והתבוסה של כל אחד מהם היא מודה בפני עצמה בריק המוחלט של עולמם ואומרת להם בלבהּ: "אז מה אם אתם מרגישים מתים."

הצגת תצלומים ישנים מאלבום המשפחה מול עיניו של האב משמשת את הבת כדרך כמעט יחידה לחדור את ביצורי שכחתו ואילמותו־מרצון, ותוך כדי כך היא מקווה "שמהתמונות יצמח סיפור. שיגיד מה היה קודם ומה אחר כך". כך ההתבוננות המשותפת בתצלום, שבו נראה האב בילדותו, רוכב על אופניים, מחלצת ממנו לאחר שתיקה ממושכת משפטים קצרים שיתמעטו ויאלמו כליל: "לא היה לנו כסף. לא הייתה מצלמה. לא היו תמונות. להורים לא הייתה עבודה. לא היה מספיק אוכל. הפסקנו ללמוד. הלכנו לעבוד. כדי לעזור בבית. עבדתי אצל משה כהן הנגר". בהמשך, כאשר הבת־המספרת מתקנת אותו, הוא מוסיף ואומר: "בהתחלה הם לא עבדו. אחר כך הם מצאו עבודה בתל אביב. במפעל מברשות היו נוסעים בימי ראשון באוטובוס הראשון ל—– ומשם לתל אביב. חוזרים בסוף השבוע. הם היו ישנים בחניון האוטובוסים של אגד. בתוך אוטובוס. קראו לזה מלון אגד. הם לא היו היחידים במלון אגד". בהמשך, בעודו מתבונן בתמונה באריכות, הוא אומר: "אלה לא אופניים שלי. לא היו לנו אופניים".

האב, שהגיע לישראל מרומניה בשנות החמישים, לחם בכל מלחמות ישראל. בתו, המבקשת לדובבו, חוזרת ומזכירה לו זאת: "תחשוב על זה אבא. השתתפת בכל המלחמות אפילו במלחמת המפרץ. אתה זוכר שהיית בכל המלחמות. זוכר. מה אתה זוכר. ניהלתי מחסן שלהם בגני התערוכה איפה שהיום זה נמל תל־אביב". סיפור זה של האב וקרוביו כפי שהוא מסופר מזווית ראייתה של בתו מבקש להנכיח את סיפור חייהם של המהגרים ששוכנו במעברה בדרום הארץ, קרוב לקריית גת, עבדו והקימו משפחות בשולי השוליים של החברה הישראלית. סיפור זה, כפי שהוא נפרש בשלושת ספריה של אסייג, ומצטרף ליצירותיהם של סמי ברדוגו (האב הספרותי), מירב נקר־סדי ורבים נוספים, דוחק את הסיפור הדומיננטי של ניצולי השואה, שסופר שוב ושוב מפי בני "הדור השני", ילדיהם של ניצולי השואה, ותובע את מקומו במרכז המערכת התרבותית והספרותית של הזמן הזה. מזווית ראייתו של האב, ניצולי השואה הם האחר המוחלט. בהמשך להתבוננות בתצלום הוא מעיד על עצמו שהוא היה "הילד עם הכובע" וכמעט איבד אותו כשהלך עם הילדים האחרים: "לראות את האנשים שהיו סגורים. זה היה בפרדס חנה. … הם היו ניצולים. אנשים בלי משפחה שהראש שלהם הסתובב בגלל הדברים שראו. … הם עשו תנועות. רצו שנלך. שלא נראה אותם. הם רצו להתחבא מהחיים".

סיפור חייה של האם, שמוצאה ממצרים, על האומללות והעזובה שבו, משוכפל ומהדהד בסיפור חייהם של קרובות משפחה ושכנים, מהגרים ממצרים אף הם. סיפור חייה של ליזה, דודתה של האם, מאפשר לבת־המספרת להבין, בדיעבד, את עברה של אמה: "כשראיתי אותה ראיתי אשה בשולי החיים. שוליים שקטים … רק עוני ובדידות ושממה משעממת שטוב או רע לא קורים בה. כשראיתי אותה ראיתי את העולם שהגעת ממנו ואת העולם שהיית בו אז וגם עכשיו. עולם בודד ועצוב וחולה וחלש". מרחב חיים משמעותי של הבת, אמה ואחיה, החוזר ומוזכר בסיפור, הוא השוק, וגם הוא ביטוי לקיום הדל. האם וילדיה מגיעים לשוק בזמן מסוים: "מעט אחרי שבעלי הדוכנים שפכו את הסחורה שנשארה, ורגע לפני שעבר הטרקטור עם הכף ואסף הכל למשאית הזבל". הבת, בבגרותה, בעודה יושבת מול אביה, נזכרת ואומרת: "אספנו ירקות מהרצפה". האב מצטדק ומזכיר: "לא היה לנו כסף לקנות בגדים. קנינו רק מה שצריך. קנינו אוכל ומה שצריך". והבת, המבקשת לשחזר במדויק, מתקנת ואומרת: "לא קנינו. אספנו מהרצפה. היא, אמא, אספה".

מצרים כארץ מולדת, ועימה הדיבור בערבית, הם סודה המוכחש של האם בימים למחיקה, הגורר אחריו את תחושת הנחיתות הקיומית שלה בישראל ומנמק את זהותה המסוכסכת בהווה, כאישה וכאם. הבת־המספרת מזהה את בושתה של האם בארץ מולדתה כמרכיב מרכזי באישיותה, ובעצמה מבקשת להתרחק ממנו בכל מאודה: "כמו שפחדת שמצרים תדבק בך אני פחדתי שאת תדבקי בי. פחדתי להיות את. … מבחינתך זה היה מביש להיות את. בת תרבות נחותה. ערבייה ששומעת את אום כולת'ום ונהנית ממנה. לא רצית בשום אופן להיות חלק מזה. למדת לסלוד מהערבית, ממולדתך, מליזה, מאום כולת'ום, מעצמך." בבגרותה חוזרת הבת ומאזינה לשיר "אינתא עומרי" – הטקסט היחיד המוזכר בספר – ודרכו היא מבטאת את הריק הרגשי ביחס האהבה של האם לילדיה: "כשהייתי ילדה חשבתי שאנחנו העומרים שלך, שהשיר הזה הוא געגוע לילד, געגוע אלינו, כי אנחנו הילדים שלך, ילדים אבודים לאמא שמחפשת את הבית שלה. רציתי להגיד לך תראי אני כאן, … ואולי אמרתי ואולי את לא שמעת כי אמרתי חלש". קללה בערבית שהאם פולטת מפיה כשהיא יוצאת מחנותו של צורף מצרי שהיא נאלצה למכור לו את תכשיטיה, היא ההימלטות הראשונה של השפה הערבית, שפת האם, הטמונה וכלואה בה ובה בעת מוכחשת על ידה. הזדמנויות חבויות נוספות עבור האמא לשימוש־דיבור בערבית הן עם נשים אחרות, בנות משפחה רחוקות או מוכרת העלים בשוק, ממוצא מצרי אף הן, כאשר האב לא נמצא לידה. כך, לעיתים, מתקשרת האם לליזה, דודתה, וקולה מתרומם בהתלהבות: "כיף ח'אלק יא אוח'תי. יא אוחתי". הבת־המספרת חשה בהקלה העצומה של אמהּ כשהיא מדברת בערבית: "כשהיינו רק אנחנו ואת, כשהוא היה בעבודה, והגיעה דודה שדיברה ערבית – הותר לך, הותר לך, הותר לך. יכולת לשמוח במה שאת. כמו לשחרר את החזייה, לשחרר לרגע את קישורייך. הרגשתי אז שאני, שאנחנו, שותפים לסוד שלך והסוד הוא שאת לא רוצה באמת להתכחש, את לא יכולה באמת להתכחש. את במאבק מתמיד". הדקדוק הפנימי של הערבית עובר בירושה מהאם לבת. כשהשתיים הולכות למגידי עתידות הבת מתקנת את העברית שבפיה לפי חוקי השפה הערבית: "ביקשנו לדעת מתי הם ימותו לנו. מתי הם ימותו עלינו, כך אומרים בערבית".

רונית מטלון, במאמרה "הבית הרעוע: ספריות ערביות מודרניות בעברית" (עד ארגיעה: מסות, אפיק, 2018),  מוצאת דמיון באופן שבו אורלי קסטל־בלום והיא עצמה משתמשות בשפה הערבית בתוך העברית: "כתיבתן של ישראליות מזרחיות, ילידות הארץ, בנות למשפחת מהגרים ממצרים, שהחלו לפרסם בשנות השמונים … נובע ממקור עמוק של אי־נחת לשונית, חברתית ופסיכולוגית וקשור בכלל … במערכת דחפים, שהיא־היא מנגנון ההפעלה האידאי של הסיפור" (עמ' 200). בהמשך היא מתארת את התנועה החזקה והמנוגדת של שני כוחות הדוהרים זה לעומת זה ביצירתן: האחד מיתוג הדמויות בהתאם ל"פוליטיקה של זהויות", והשני, הפועל כל כולו נגד מגמה זו, מבקש לרוקנה מתוכנה, לפורר ולרסק אותה. אסייג, בשימוש שהיא עושה בערבית בספריה, ממשיכה את השרשרת הספרותית הזאת.

הגירתה של האם ממצרים לישראל לבדה, בחוסר כול, מסבירה, לפי בתה, את יכולתה של האם לקחת בעלות רק על דברים שמצאה: "כמו הומלסית שאוספת דברים שאף אחד לא צריך ושאין בהם תועלת, מלבד העובדה היחידה שהם שלה עכשיו. … היא אוהבת לצאת החוצה. היא סורקת את המדרכות עם העיניים וכשהיא רואה משהו נוצץ היא הולכת אליו. … זה תמיד שבור, מלוכלך, קרוע או חסר, משהו שמישהו לא רצה וזרק ומישהו אחר דרך עליו וריסק עוד קצת. … בבית היא תשטוף את זה … תשים על מדף בוויטרינה". באופן אנאלוגי ועל פי המורשת האימהית ניתן לומר על הבת־המספרת, שכמו אמה גם היא סורקת עם העיניים, וכשהיא רואה משהו נוצץ, גם אם הוא שבור, מלוכלך, קרוע או חסר, היא מרימה, מנקה ושמה בוויטרינה: הבת אוספת סיפורים שבורים, פגומים או חבולים שהיא שומעת מהוריה, במילים הבודדות העומדות לרשותם בעברית או בערבית, בתנועותיהם ובארשת פניהם, מנקה אותם מעט ומציגה לראווה בשלושת ספריה. פואטיקה לקטנית זו המבקשת להתבונן ולתאר את ריבוי הפרטים הקטנים שדרכם יסופר הסיפור בכללותו ניכרת בשיר "לא כברוש" מאת יהודה עמיחי, המשמש מוטו לספר הראשון, צעקה הפוכה:

לֹא כַּבְּרוֹש,

לֹא בְּבַת אֶחַת, לֹא כֻּלִּי,

אֶלָּּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת יְרֻקוֹת,

לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְׂחָק

וְאֶחָד מְחַפֵּשׂ.

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. רשימת ביקורת פרי עטה על הספר "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי התפרסמה בגיליון המוסך מיום 07.10.2021.

.

סלין אסייג, "ימים למחיקה", פרדס, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: נעם קרון על "תמציות" מאת אנה מריה יוֹקְל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | על שקרים ודרקונים

"לעיתים קרובות המילים משמשות אותנו כדי להסתיר את מה שאנחנו חושבים, ולא כדי לחשוף זאת. בהבעות הפנים קשה הרבה יותר לשקר." שני סיפורים קצרים מאת הסופר האיטלקי ג'נריקו קרופיליו, בתרגום עופרית אסף־אריה

מיה בלוך, דייטים, עט ועפרון על נייר, 29X19 ס"מ, 2018

.

שני סיפורים קצרים מאת ג'נריקו קרופיליו

מתוך ספרו  Passeggeri Notturni (נוסעים ליליים)

מאיטלקית: עופרית אסף־אריה

.

דרקונים

לפני זמן מה, בשדה התעופה, פגשתי חברה מן העבר. חיינו בערים שונות וזמן רב לא התראינו. וכך, החלטנו לשבת לשתות קפה ולהחליף חוויות ממה שעבר עלינו בעשור האחרון.

כמה שנים לפני כן היא הכירה בחור, התאהבה בו, וכעבור תשעה־עשר חודשים הם התחתנו. הוא היה נעים הליכות, חכם, מתחשב; כמעט טוב מכדי להיות אמיתי.

ואכן, זה לא היה. אחרי החתונה הוא השתנה כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הוא הפסיק להיות נחמד; הוא נהיה אובססיבי, קנאי ואלים, הוא התחיל להעליב ולהשפיל אותה בנוכחות חברים וגם זרים. החיים הפכו לסיוט, אבל היא לא הצליחה למצוא את הכוחות להתגרש.

יום אחד סיפר לה קולגה סיפור שקרה, כפי הנראה, למכרה של בת דודה שלו.

הבחורה הזו עמדה להתחתן. לקראת האירוע, בבוקר של חודש מאי, הכול כבר היה מוכן. ההזמנות, הנדרים, הכומר, החתן, כולם היו בכנסייה וחיכו, כמו שצריך. כשהכלה הגיעה, היא ביקשה להגיד כמה מילים לפני שיתחיל הטקס. זו הייתה בקשה חריגה מעט, אבל איש לא התנגד.

– ביקשתי לדבר ראשונה כדי להודות להורים שלי, על כל מה שהם עשו בשבילי עד היום. הם היו שם בשבילי כשצריך ונתנו לי את החופש שלי כשזה היה נכון. להבין מה הרגע הנכון לעשות כך או אחרת זה לא קל. בשביל זה צריך אומץ לב וחוכמה. תודה, אמא. תודה, אבא. אני מקווה לא לאכזב אתכם אף פעם.

ההורים חייכו. היא המשיכה, ופנתה אל המוזמנים.

– תודה לכם שבאתם. אני מקווה שלמרות הכול, יהיה לכם זיכרון טוב מהטקס הזה.

היה רחש קל. מישהו השתעל. לחתן הייתה הבעה משונה.

– ועכשיו אני רוצה להודות לארוס שלי ולחברה הכי טובה שלי, שהיא גם השושבינה שלי. תודה לשניכם שליוויתם אותי, ביחד, עד הצעד שאני עומדת לעשות.

בכנסייה הייתה תחושה ברורה של מבוכה.

– תודה במיוחד על כך שהעברתם אתמול את הערב ביחד. וערבים אחרים, בחודשים האחרונים. תמיד באותו המלון. אני מאחלת לכם הרבה אושר. חבל שאת כבר נשואה, אבל אני בטוחה שתמצאו פתרון, עם בעלך. בכל מקרה אני מאמינה שהגילוי הזה יעניין אותו.

לאחר מכן היא יצאה מהכנסייה בשקט ונבלעה במכונית שחיכתה לה במנוע פועל.

– הסיפור הזה הרשים אותי מאוד. אמרתי לעצמי שאם היא הייתה מסוגלת לעשות את מה שעשתה, אני חייבת להיות מסוגלת להוציא את עצמי מהמלכודת שנפלתי אליה. זה היה קשה, אבל שבועיים אחרי זה הייתי חופשייה.

הסתכלתי עליה, נבוך מעט. היה משהו שלא ידעתי אם לומר, והיא קראה את המחשבות שלי.

– כבר שמעת את הסיפור הזה, נכון?

הנהנתי והיא חייכה.

– קצת אחרי הפרידה, כשקראתי איזה ספר, גיליתי שקיים סיפור כזה, כמעט זהה, בעשרות גרסאות, בעשרות ערים. בהתחלה הרגשתי רע מזה; הבחורה הזאת הייתה בשבילי מודל לחיקוי – והנה אני מגלה שהיא דמות בסיפור מומצא. אחר כך החלטתי שזה בכלל לא משנה לי. בשבילי, הסיפור היה אמיתי והיא הייתה אמיתית. אולי אתה תוכל להבין אותי.

– את מכירה סופר בשם צ'סטרטון? שאלתי אותה.

– לא קראתי אותו אף פעם, למה?

– צ'סטרטון אמר שהאגדות לא נועדו להסביר לילדים שדרקונים קיימים. הם כבר יודעים את זה.

– אז למה הן נועדו? היא שאלה אותי.

– האגדות נועדו להסביר לילדים שגם את הדרקונים אפשר להביס.

.

***

.

בכנות

אתמול בלילה חלמתי חלום. כשלעצמה, זו לא חדשה מעניינת במיוחד: לדברי המומחים כולם חולמים, כל לילה. אבל לא כולם זוכרים את החוויות הליליות עצמן, ואכן, אני נמנה עם אלו שלא זוכרים אותן. עם זאת, את החלום של ליל אמש אני זוכר היטב; טוב כל כך שאני תוהה אם איני מבלבל אותו עם מקרה שקרה באמת.

מצאתי את עצמי בעיירה קטנה, בכיכר מלאה אנשים. נשמעו שם מלמולים טיפוסיים לקבוצת אנשים שמדברים בו זמנית. הייתי בחברת ילדה כבת עשר. חמודה מאוד, אדיבה ולבבית, אם כי מעט שחצנית. בכל מקרה, ידעתי – כמו שיודעים בחלומות, מבלי שאיש אומר לך – שהיא הייתה חברה שלי, והיא הייתה שם כדי להסביר לי דברים חשובים.

"עכשיו נסיר את הקול," היא אמרה בשלב מסוים, ואז החוותה בידה כאילו היא מגלגלת דף נייר לכדי כדור – והמלמולים פסקו באחת.

כולם המשיכו לדבר ולעשות מחוות עם הידיים, אבל הסצנה הזו התרחשה בשקט מוחלט.

"בחן את הבעות הפנים של האנשים האלה כשהם מדברים ביניהם," אמרה לי חברתי.

"למה?"

"כי לעיתים קרובות המילים משמשות אותנו כדי להסתיר את מה שאנחנו חושבים, ולא כדי לחשוף זאת. בהבעות הפנים קשה הרבה יותר לשקר. כשתהיה גדול יהיה זה חיוני מאוד עבורך לדעת לקרוא את הפנים שמעבר למילים."

אבל אני כבר גדול, אמרתי. או שרק חשבתי את זה, אני לא יודע. היא, לעומת זאת, כבר עשתה את דרכה לקבוצה קטנה של בחורים שעמדה ליד מנורת רחוב. היא החוותה בידה, מסמנת לי להסתכל עליהם, ובאותו הרגע נוכחתי לדעת שהם אינם רואים אותנו. היינו בלתי נראים, יכולנו להסתכל בהם – ללמוד אותם – מקרוב מאוד, ועד מהרה הבנתי שבת לווייתי צדקה. כשהמילים לא מפריעות לך, אם אתה יכול – ורוצה – לשים לב לפרטים, אתה שם לב לאמת שנמצאת בפנים. שמחה, כעס, עצב, הפתעה, גועל, מבוכה, חוסר ביטחון, תדהמה, דיכאון, פחד, התלהבות, בכל כך הרבה ניואנסים שקשה לתאר.

זזנו הצידה והיא הסבה את תשומת ליבי לבחורה שדיברה עם בחור, והייתה לה הבעת פנים עוינת מאוד, מלאה טינה וכעס.

"מה אתה קורא בפנים של הבחורה הזו?"

"כעס. הרבה תוקפנות וכעס."

"ואתה יודע מה היא אומרת?"

"אני מתאר לעצמי שהיא מעליבה אותו."

"אתה חושב?" היא הקישה באצבעותיה והקול חזר.

"בכנות, אני לא רוצה להתווכח," אמרה הבחורה.

"אתה חושב שהיא אומרת את האמת?" שאלה אותי הילדה.

"לא, נראה לי שלא."

"היא אכן לא אומרת את האמת. יש בה רצון עז לומר לו דברים לא נעימים, ואילו המילים שלה הן 'בכנות, אני לא רוצה להתווכח'. תוארי הפועל הם דבר מסוכן, צריך להישמר מהם, הן כשאחרים מדברים והן כשאנחנו מדברים."

"אני לא מבין."

"כשמישהו אומר לך ש'בכנות', 'בהגינות', 'ישירוֹת' הוא רוצה או לא רוצה לעשות או להגיד משהו, ובכן – הֱיה זהיר מאוד, כי זהו סימן ברור שהמישהו הזה אינו כן, הגון, ישר או כל דבר אחר שנטען באמצעות תואר הפועל. השקרים הגרועים ביותר נחבאים מאחורי תוארי הפועל. ואתה יודע מהו תואר הפועל המסוכן מכולם?"

"מה?"

"'בהחלט'. זהו תואר הפועל שמחביא את העוולות הגדולות ביותר. זכור זאת כשתגדל."

אבל אני כבר גדול, חשבתי שוב. רציתי לומר זאת, ורציתי לומר ולשאול עוד דברים – למשל, איך קוראים לה או איך היא יודעת כל כך הרבה דברים למרות שהיא רק ילדה קטנה. אבל פתאום, כמו שקורה, החלום נגמר ואני התעוררתי.

.

©2016 Gianrico Carofiglio
pubblicato in Italia da Giulio Einaudi editore s.p.a., Torino

.

ג'נריקו קרופיליו (Gianrico Carofiglio), יליד 1961, סופר איטלקי יליד בארי, פוליטיקאי ושופט לשעבר. ספרו הראשון, "עֵד בעל כורחו" (Testimone Inconsapevole), ראה אור בשנת 2002 ותורגם לעברית בשנת 2012 בידי אלון אלטרס (אחוזת בית). ספר זה היה הראשון בסדרת ספרים העוסקת בעורך דין גווידו גווריירי, וזיכה את קרופיליו בכמה פרסים ובפופולריות רבה. מאז פרסם עשרות ספרים, מסות ואסופות סיפורים קצרים, וכתביו תורגמו לשפות רבות.

.

עופרית אסף־אריה, מתרגמת, צלמת ועורכת אתרים, עובדת בספרייה הלאומית. חברה באגודת דנטה אליגיירי בירושלים, בעלת תואר ראשון בבלשנות בהתמחות בלטינית ובאיטלקית, ובעלת תואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית. זהו לה פרסום ראשון של תרגום.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שלושה שירים מאת עדנה סנט וינסנט מיליי בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן