.
כוכב נופל
טל ניצן
.
"ברור שאמרתי לך," הוא אומר. "לפחות פעם אחת," הוא מוסיף בכעס כבוש, בייאוש (למה זה מגיע לו), אבל תמיד בשלווה, בסבלנות, בשליטה בכל מילה: 'לפחות פעם אחת', מִספר לא מחייב, לא כבול לחוקי המתמטיקה, שיכול להיות עשר פעמים אבל גם אחת. ואני, שלפני רגע ידעתי שלא אמר לי, לא פעם אחת ולא חצי פעם, עכשיו לא בטוחה עוד, מתמלאת בהלה ואשמה, איך יכולתי לשכוח, ועדיין מנסה להתגונן בלי שירעד לי הקול, אבל הוא חותך, "הילה," (לא 'לָלִי'), "בבקשה אל תרימי את הקול, זה לא שאם תצעקי עליי אני פתאום אשתכנע שלא אמרתי לך." וכאן כמו תמיד מסתתמות טענותיי, ומסתתם גרוני, וגם מוחי מסתתם, כאילו נותקתי מהחשמל, ומישהי קטנה ונואשת מתרוצצת בחלל ראשי ומחפשת מוצא. מחפשת לא להיענש.
"אני יכולה לקפוץ לקונדיטוריה –"
"איזה לקפוץ ואיזה קונדיטוריה, עוד מעט שש בערב, יום שישי, היא סגורה מזמן," אומר עירד. "בדיוק לכן אמרתי לך כבר שלשום ששלומי ודורון באים הלילה לקפה, כדי לא למצוא את עצמי עכשיו –" הקול שלו נשבר. עכשיו הוא לא כועס עוד, הוא כואב. הוא כבר משוכנע שבאמת אמר לי. שאלות כמו למה הוא לא יכול להקדים לחזור מהסטודיו כדי לעבור דרך הקונדיטוריה או לשלוח לי תזכורת אם זה כל כך חשוב – אין להן מקום בעולם שלנו. שלומי הוא בעל הגלריה 'אליפלט', מוסד בן שנתיים, אחד הנחשקים, דורון הוא בן זוגו, ומסתבר שהסיכוי של עירד להציג שם תערוכת יחיד השנה תלוי ישירות בעוגיות השוקולד המפורסמות מהקונדיטוריה הקרובה לדירה שלנו. פטפוט נינוח על המרפסת בין העציצים רגע לפני הקיץ, עדיין נעים בחוץ, הפוך, אספרסו, תה ירוק, תה פירות יער, עוגיות השוקולד (המפורסמות) – הזמנה לתערוכת יחיד. אבל מישהי, בָּאנוכיות, באטימות, בשכחנות שלה, שיבשה את התוכנית ועכשיו הכול אבוד. אלא אם כן אצליח להציל.
"עירדי, אני יכולה לאפות עוגיות שוקולד." הוא מניף יד בביטול אבל לא אומר כלום, יש סיכוי. אני פותחת בקדחתנות את המקרר, את הארון, "יש כל מה שצריך, אני אכין עוגיות," אני מנסה לעודד את שנינו. הוא מושך בכתפיו. עדיין לא מחילה שלמה אבל היתר לנסות לתקן מה שהרסתי.
.
בתנוחת לוטוס על המיטה, הטלפון לפניי, מתוכו בוקע קולו של פיליפ ומזמין אותי לשבת בנוחות, לחוש את המגע עם הקרקע, לזקוף את הגו אבל ברכּות, לפתוח את הכתפיים, להאריך את העורף, להיות במודעות לגוף כולו. ועכשיו להתמקד בנשימה, breathe in, breath out, הוא מבקש, לספור אם צריך, שבע שאיפות, שבע שהיות, שבע נשיפות. ושוב.
.
העיסה דחוסה מדי ובעוד אני נאבקת בה הטלפון מצלצל. אני מציצה בו, שוקלת לא לענות אבל היא לא תיעלם, מוטב עכשיו. תוחבת את המכשיר בין הכתף לצוואר ועונה. "לָליייי מה נשמע," זו לא שאלה אלא פתיחה לזרם של מילים, וכל מה שיכולתי לענות משתתק. אני מתמקדת בעיסה הסרבנית אבל משחילה כמה אהמים, עדוּת לכך שאני כאן, מטה אוזן, מטה עד שהכאב בצוואר מתחיל לזרום אל העורף ואל הגב ואיזו תחושה מוזרה, מין דגדוג, עוברת באצבעות שנאבקות בעיסה.
"אמא," אני אומרת, "אמא," היא ממשיכה, "אמא," היא משתתקת לרגע סוף־סוף, "אני בדיוק מכינה עוגיות שוקולד… מה? עירד כבר יסביר לך, אני נותנת לך אותו, בסדר?" והוא צץ לידי לפני שהספקתי לקרוא לו, שולף את המכשיר שלי מעל הכתף ואני יכולה ליישר את הצוואר בהקלה ומספיקה לשמוע, "עירדי, מה שלומך חמוד, מה חדש אצלך," והוא הולך עם הטלפון לכיוון המרפסת והשיחה שלהם נמשכת ונמשכת, כמו תמיד, קרעי משפטים מתעופפים אליי מדי פעם, "מה אני יכול לעשות איתה", "כן, אה?", "מוכּר…", "צריך המון סבלנות", עד שאני מכניסה את התבנית לתנור ונשענת על השיש בהקלה.
.
לשאוף עמוק אור ואנרגיה טובה אל מקלעת השמש בבטן העליונה, מבקש פיליפ, let go of what no longer serves you, לנשוף את זה החוצה והרחק. כי פיליפ רוצה בטובתי. אבל יש לי כל כך הרבה ממה שפיליפ מגדיר בעדינות כ'אינו מיטיב איתי עוד' עד שלרגע מבהיל אחד אני מרגישה שאצטרך להמשיך לנשוף החוצה והרחק בשארית חיי.
.
הכלים שטופים, הבית מלא בריח שוקולד, שלומי ודורון בטח כבר התלבשו ומתכוננים לצאת, העוגיות מתנמנמות בתבנית, מתקררות לאיטן. אני יודעת שהן חייבות להיות מושלמות. פחות מזה – חביבות, מוצלחות, טעימות אפילו – לא יכפר על החטא, אם חטאתי ואם לא. חיבוק רפה מאחור, עירד חזר, "קחי, לָלי," אולי כבר סלח? הוא מחזיר לי את הטלפון. אני מושיטה יד לקחת אותו וקופאת, ושנינו מביטים בה, ביד שלי. בקמיצה העירומה.
"איפה היא," הוא לואט.
'היא' זו טבעת האירוסין, טבעת זהב דקה עם יהלום קטן שהוא קנה יחד עם אמא, משיגת הנחות ויועצת סגנון ומידה. למרות זאת המידה יצאה לא מדויקת, קצת רחבה על הקמיצה. ועל האמה, אמר עירד, זה לא מקובל. אז אולי על הקמיצה הימנית? היא עבה יותר והייתה יכולה לפתור את הבעיה, אבל עירד הבהיר שזו חייבת להיות השמאלית, אף אחת לא עונדת טבעת אירוסין ביד ימין, "יש דרך נכונה לעשות את הדברים, זה לא כל כך מסובך, הילה." לא היה מקום להתווכח אחרי מפח הנפש שהסבתי לו כשנתן לי אותה ואני כנראה לא התרגשתי ונסערתי ודמעתי מספיק. וכך באה הטבעת יד ביד עם פחד מתמיד לאבד אותה, עם טיק של מישוש האצבע אחת לכמה זמן, לוודא שהיא שם.
ועכשיו היא איננה. שנינו מבינים מה קרה, אני מרימה אליו מבט בבהלה.
"נתת לה ליפול לתוך הבצק," הוא אומר (בשקט, תמיד בשקט). "ועד עכשיו אפילו לא קלטת."
"מיהרתי כל כך…" אני לוחשת.
אנחנו רוכנים יחד אל התבנית כמו על תינוק חולה. חמש שורות, בכל אחת שמונה עוגיות שמנמנות, חמימות. אחת מהן עוגיית האוצר. עירד מחשב בקול, נניח שכל אחד מהם יאכל שתיים־שלוש עוגיות מתוך הארבעים. סטטיסטית, יש סיכוי לא רע שהעוגייה האחת עם הטבעת לא תגיע אליהם.
זה נשמע לי מטורף. אני תוהה אם הוא לועג לי, אבל הוא באמת מתכוון לזה.
"ומה אם כן?"
הוא נועץ בי את המבט הזה שמקפיא לי את המוח.
"מה אם כן. את לא בדיוק השארת לנו יותר מדי ברירות, נכון? הם כבר בדרך. אי אפשר לא להגיש כלום. אין זמן להשיג כיבוד אחר. אז מה, שנפורר עכשיו את כל העוגיות בתקווה שהטבעת לא תהיה באחרונה? או שנגיד להם תנגסו בזהירות חברים, באחת העוגיות האלה מסתתרת הפתעה שיכולה לשבור לכם את השיניים כי האישה הזאת נוהגת לזרוק טבעות אירוסין לתוך הבצק?"
בדרך כלל זה השלב שבו אני נכנעת אבל עכשיו אני מתעקשת, הפחד מתעקש: "ואם אחד מהם בכל זאת ינשוך? או יבלע? או שסתם יקרה משהו לטבעת?"
כמובן, לא הייתי צריכה לומר 'סתם'. העיניים שלו זוג אבנים.
"בשבילֵך אני מקווה שלא."
ברגע הזה משהו פוקע. עדיין לא מבואר לגמרי, מתחיל לפלס לו דרך אל ההכרה שלי, כמו בועה עולה בתוך מים חשוכים.
פעם, בתערוכה של אמנות ישראלית עכשווית בגלריה בנווה צדק, השתהיתי מול ציור של עיר עשויה ממרובעים צבעוניים קטנים שחותכים זה את זה, גבוה מעליה עיגול גדול כתום של שמש או ירח, ושממה מסביב, אין נפש חיה. לא הצלחתי להינתק ממנו, ניסיתי למצוא מה הוא מזכיר לי והתשובה חמקה ממני בכל פעם שכמעט לכדתי אותה.
"מוצא חן בעינייך?" שאל אותי בביישנות איזה בחור, רזה, חיוור, פנים מסוגפות, אומרות 'אספי אותי, שמרי עליי'.
"מאוד," אמרתי, ואז נזכרתי, "דומה קצת לפול קְלֵה."
החיוך התקדר. "איך הגעת לפול קלה?"
כעבור חודשים, כשחיכיתי לו יום אחד בסטודיו, מצאתי שם ספר רפרודוקציות של קלה, ובלוק מלא הדים בעיפרון ובצבע – ניסיונות סבלניים וחרוצים, חוזרים ונשנים. אבל אז בתערוכה נבהלתי שמא העלבתי אותו, מתוק ושברירי כל כך ולגמרי תלוי בהתפעלות שלי. מיהרתי להתנצל, האשמתי את האסוציאציות המוזרות שלי, החמאתי לציור, עד שהתרצה – כאילו ביצעתי אודישן. והתקבלתי.
.
אני נושפת הרחק את כל מה שאינו מיטיב איתי עוד ועולה בדעתי שאף אחד לא מכיר כמונו מקרוב את נקודות התורפה, החולשות, העיוותים שלנו, לכן אף אחד לא יכול כמונו לטרפד, לחבל, לקלקל לנו, לתקוע אותנו במצבים הכי הרסניים וחסרי־מוצא שמהם אף אחד לא יכול לחלץ אותנו, חוץ מאיתנו, בקושי, ברגע האחרון, במהלך מטורף, כמו לקפוץ ממטוס. אבל שוב אני נסחפת למחשבות, ועוד שליליות. פיליפ, שכמו מנחש, נחלץ לעזרתי ומורה לי: להבחין בכך, להכיר בכך, לשחרר ולהחזיר את המודעות לנשימה.
.
כל אחד מארבעתנו אכל שתי עוגיות, עד כה כולן נטולות טבעת, ושלומי מספר עכשיו משהו על מישהי, אולי אחותו, בלי להעלות בדעתו שהשבוע הוא שכב איתי כאן, בחדר שלנו. כי זאת הייתה האבולוציה של היחסים שלי עם עירד: השבועות הראשונים היו כמו שבועות ראשונים – צעצוע חדש ומלהיב ומתיז ניצוצות. אחר כך משהו הפסיק לעבוד, הוא איבד עניין, כלומר לא את כל העניין אבל כן חלק משמעותי ממנו, טען שהשמנתי, שאני מקרינה אדישות, שאני מייבשת אותו, ומאז הייתי צריכה לאונן לו כדי שיגמור, אבל אחרי עוד כמה שבועות או ימים גם זה כבר לא הועיל, יד אחת שלי הייתה מתייגעת עד שיתוק ואחריה היד האחרת (זו שמשלב מסוים היה צריך להסיר ממנה קודם את טבעת האירוסין), ואז הצטרכתי להוסיף על זה תיאור מפורט, בלחש, של סקס עם גבר אחר, מהמכרים המשותפים, כי בדויים ואנונימיים לא עשו את העבודה. ואמנם היה מותר לחזור יותר מפעם אחת על אותו הגבר אבל לא ברצף כי זה משעמם והרעיון הוא לא לשעמם, ככה שמלבד הידיים המותשות והדמיון הסחוט ריחף מעליי כל הזמן החשש שייגמרו לי הגברים. כך קרה שגם תורו של שלומי הגיע והוא ביקר אצלנו במיטה ממש כמה ימים לפני שישב איתנו במרפסת. שהוא לא בעניין של נשים – זו לא הייתה בעיה בעולם האלטרנטיבי שלנו, במשפחה הקטנה שלנו הלא־מאושרת בדרכה, אלא אפילו מעין יתרון: הסתבר שהוא נדלק עליי עד כדי כך שחצה את הקווים. היה לי מוזר לפטפט איתו עכשיו בקלילות זמן קצר כל כך אחרי שרכבתי עליו חצי־עירומה בגלריה, על איזה מיצב שֶׁחיקה סריגה ענקית עם זוג מסרגות, צעיף סרוג למחצה ושתי פקעות צמר אדירות (באמת היה מיצג כזה בגלריה, אותו לא בדיתי) בזמן שעירד מציץ עלינו מהמשרד.
.
במשך כמה דקות לא נשמע כלום חוץ מהנשימות שלי, ואז שוב בוקע קולו הרך של פיליפ מהטלפון. עכשיו הוא מזמין אותי לדמיין מקום נחשק וקסום, מקום של יופי ושקט וביטחון, שאני חולמת להיות בו, חוף ים או לב יער או שפת נחל, להיכנס למקום ההוא ולתת לו לעטוף אותי. אבל פיליפ, אני חושבת, המקום הזה בדיוק כאן, בחדר הזה החשוך והחרישי, על המיטה הרכה שכולה שלי, שעוד מעט אשכב לישון בה בשלווה, לבדי, כי הצלחתי לקפוץ מהמטוס.
.
אכלתי כבר שמונה עוגיות. אחוזת בחילה אבל נחושה, אני שולחת יד לתשיעית. היא קצת יותר כבדה או רק נדמה לי? אני מתחילה לכרסם אותה בזהירות, פיסות השוקולד מתמוססות לי על הלשון ואני מתאמצת להדוף את גלי הבחילה ולבלוע אותן, ומצטמררת כשהשיניים נתקלות במשהו קשה. אני מחלצת את החישוק הדק בלשון ומניחה את שארית העוגייה בצלוחית שלי. עירד לא גורע ממני עין, שני האחרים לא שמים לב, דורון בדיוק מראה לשלומי משהו בטלפון שלו. אני מלקקת את הטבעת ומוציאה אותה מהפה, וההבעה של עירד מתרככת, תכף אענוד אותה והוא יסלח לי, והכול יחזור להיות כמו שהיה. אבל העיניים שלו נפערות פתאום: זו לא האצבע הנכונה ולא היד הנכונה. זה פתח היציאה, זו דלת המטוס, זאת האמה של יד ימין, האצבע האסורה – לרגע הטבעת מיטלטלת עליה ואז אני מחייכת אליו וצולפת אותה מאחורַי, מעבר למעקה המרפסת, ומדמיינת אותה צונחת לאט בקשת זוהרת, כוכב נופל.
.
טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021), והספר "לסלוח לזמן", תרגום מבחר משיריו של הווארד אלטמן (קשב לשירה, 2021). חברת המערכת המייסדת של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "(בזיכרון שלי מופיע אצטון)", סיפור קצר מאת ענבל המאירי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
