.
פרק מתוך "הנה בא העַלְעוֹל" / מירב שטנצלר
.
אבא לא מצא כלום בחדר של אליהוא ובגלל זה הזמין את זאב השכן שלנו. הוא ואמא מצליחים לשמור איתו על קשר כי לדעתם זאב הוא שכן שנותן כבוד ולא דוחף את האף שלו, וחוץ מזה, ובעיקר זה ‑ זאב תמיד מוכן לעזור. הוא גר לבד, אין לו משפחה. פעם הוא היה ארכיאולוג והפסיק אחרי שנפצע באחת החפירות, הרגל הימנית שלו התקצרה וקשה לו ללכת. זאב מכיר את המדבר מצוין. כשהיינו קטנים הוא לקח אותנו לסיורים. "אני ארכיאולוג נכה," הוא מזכיר לנו כמעט בכל פעם שאנחנו פוגשים אותו ומרים את הצד הימני של המכנסיים להראות לנו את הצלקת על הרגל הפגומה. אנחנו לא נבהלים ממנה.
כשחזרתי מדויד ראיתי את זאב יושב עם אבא ואמא בסלון. הוא פמפם במקטרת שלו ופיזר עיגולים של עשן בריח מתוק. אבא סימן עיגולים על אותה מפה טופוגרפית של ישראל עם המקרא בצד, זאת שהיתה תלויה על הקיר בחדר של אליהוא, ההיא שהדביק אותה לפני שנה כשהחליט שיטייל לבד כשיתקרב יום הולדת שמונה‑עשרה שלו. הייתי איתו אז בחדר כשסימן ודירג את המקומות לפי "חובה לראות", "כדאי", "אפשרי" ו"רק אם נשאר זמן מיותר". ממני הוא ביקש להקיף בטושים את המקומות לפי צבעים: אדום ל"חובה לראות", "כדאי" בכחול, "אפשרי" בירוק, ובשחור את "אם נשאר זמן מיותר". אני זוכרת את המקומות באדום ‑ עכו, חיפה העיר התחתית, קַלְעת נַמְרוּד וההרודיון, גם המילים "בור", "מקווה מים" ו"מעיין" היו מסומנות באדום. בשחור הוא סימן את בית שמש.
המפה הטופוגרפית היתה פרושה על השולחן. זאב שאל אותי אם אני מבינה את העיגולים הצבעוניים שעליה ואם לאליהוא היו תוכניות לעשות טיול. אמרתי שאני לא יודעת יותר מדי והרגשתי שאני לא משקרת, כי בדיוק כמו כולם לא הצלחתי להבין למה אליהוא פתאום קם ויצא בלי להסביר כלום, אמר לי: "לא הפעם, סופי." מה היה בפעם הזאת? אבא לא הקשיב לי והתפלא שאליהוא לא סימן את ירושלים, "מכל המקומות בעולם הייתי בטוח שיבחר קודם כול את ירושלים." זאב לא הבין למה בית שמש מסומנת בשחור. אמא שתקה. אולי כי חשבה שכולם שכחו את מה שבאמת חשוב. מילאתי כוס במים ושתיתי ממנה, הידיים שלי קצת רעדו.
זאב סימן על המפה חצים אל כל מיני מקומות אחרים שלדעתו אליהוא ירצה ללכת אליהם.
"היו לאליהוא ולי הרבה שיחות על ארכיאולוגיה ועל אתרים היסטוריים שיש בהם עתיקות ואוצרות יקרי ערך. אולי הוא נסע להרודיון, אולי רצה לראות את אמת המים בקיסריה," הוא אמר והסתכל במפה.
"אני לא מאמין שהוא התכוון להגיע למקומות האלה," אבא התפלא וזאב מיד הציע כיוון חדש:
"אולי הוא בכלל עם הבחורה היפה הזאת, נסע להיפגש איתה. עם כל הכבוד להיסטוריה ולארכיאולוגיה, כשבחור צעיר מתאהב אז זה כבר לא בשליטתו איך שהוא מתנהג."
"אליהוא בטוח לא נסע אחרי אנג'לה, היא בכלל כנראה בחוץ לארץ," אמא קבעה וקמה מהספה, כאילו משהו עקץ אותה, והתקדמה לדלת הכניסה.
"לאן את הולכת עכשיו?" אבא קרא אליה.
אמא הסתובבה. הפנים שלה היו מכווצות, היא התנשמה ואמרה:
"אולי הוא בכלל ברח?"
"ברח ממה? למה?" אבא אמר בקול חזק.
"כי הוא יכול לברוח. זה הכול. הלוואי גם אני הייתי יכולה לברוח," היא ענתה לו בצעקה.
"אליהוא במדבר. הוא כאן, בכלל לא רחוק מכאן, אני חושבת שקרה לו משהו," אמרתי כי הייתי חייבת להרגיע את הרוחות. בסלון התפזרו שקט וציפייה.
"איך את יודעת?" זאב שאל ונראה שהוא חושב ברצינות.
"אני מרגישה ככה. זה מה שעולה לי בראש כשאני עוצמת עיניים," עניתי.
אחר כך זאב עוד פעם הוציא טבק מהמקטרת ומילא אותה מחדש וביקש שאמא תביא לו לשתות קצת חלב. זה היה סימן שנעים לו ושהוא מתכוון להישאר. הכוס שהחזקתי המשיכה לרעוד בידיים שלי. זאב לא כל כך הבין את מצב החירום שלנו ושעכשיו הזמן עובר ואסור להיות אדישים. בדרך כלל הוא אומר שיש זמן ואין טעם למהר, כאילו יושב בבור נחבא מתחת לאוהל חפירות ומנקה במברשת קטנה חרס מהתקופה שלפני הספירה. ככה הוא עושה תמיד, וגם הפעם הוא היה בתוך רעיון שהמציא על אליהוא, בלי לחשוב שאולי אח שלי נפל לוואדי לא רחוק מכאן ומחכה שמישהו ימצא ויוציא אותו. אבא ואמא הסתכלו בשתיקה איך הוא שותה את החלב ומוצץ את השפה התחתונה שלו, שואף מהמקטרת וחושב על האהבות הסודיות של אליהוא.
"מה שאתה מציע לחקור זה בכיוון של האהבה?" שאלתי.
זאב לא ענה, מילא ודחס בפעם השלישית טבק ונשען על הספה, הסתכל במבט חולם. לא היתה לי ברירה והפלתי את הכוס לרצפה והיא התנפצה להרבה רסיסים.
"סופי, מה קרה לך?" אמא נבהלה.
זאב לקח לגימה אחרונה מהחלב וקם בבת אחת, מתח את הרגל הנכה שלו ואמר:
"תיגשו למשטרה ותדווחו על ההיעלמות של אליהוא, מה יש להפסיד? אבל אני עדיין חושב שאליהוא בחור אחראי ומתוכנן, ויש לו עניינים פרטיים, ולכן כדאי לכבד אותם ולסמוך עליו שיחזור. אם תרצו לחפש, אני אוכל לעזור בתכנון," ואז התחיל לצלוע אל הדלת.
אמא הנהנה תודה בראש שלה ואני התכופפתי לאסוף את הזכוכיות השבורות.
.
מירב שטנצלר, "הנה בא העלעול", ידיעות אחרונות, 2021.
.
.
» במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "סכינים" מאת אמיר זית
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
