מודל 2022 | אליהוא נעלם

"גם הפעם הוא היה בתוך רעיון שהמציא על אליהוא, בלי לחשוב שאולי אח שלי נפל לוואדי לא רחוק מכאן ומחכה שמישהו ימצא ויוציא אותו." קטע מתוך "הנה בא העלעול", ספר הביכורים של מירב שטנצלר

שמעון פינטו, ללא כותרת, שמן על בד, 50x30 ס"מ, 2012

.

פרק מתוך "הנה בא העַלְעוֹל" / מירב שטנצלר

.

אבא לא מצא כלום בחדר של אליהוא ובגלל זה הזמין את זאב השכן שלנו. הוא ואמא מצליחים לשמור איתו על קשר כי לדעתם זאב הוא שכן שנותן כבוד ולא דוחף את האף שלו, וחוץ מזה, ובעיקר זה ‑ זאב תמיד מוכן לעזור. הוא גר לבד, אין לו משפחה. פעם הוא היה ארכיאולוג והפסיק אחרי שנפצע באחת החפירות, הרגל הימנית שלו התקצרה וקשה לו ללכת. זאב מכיר את המדבר מצוין. כשהיינו קטנים הוא לקח אותנו לסיורים. "אני ארכיאולוג נכה," הוא מזכיר לנו כמעט בכל פעם שאנחנו פוגשים אותו ומרים את הצד הימני של המכנסיים להראות לנו את הצלקת על הרגל הפגומה. אנחנו לא נבהלים ממנה.

כשחזרתי מדויד ראיתי את זאב יושב עם אבא ואמא בסלון. הוא פמפם במקטרת שלו ופיזר עיגולים של עשן בריח מתוק. אבא סימן עיגולים על אותה מפה טופוגרפית של ישראל עם המקרא בצד, זאת שהיתה תלויה על הקיר בחדר של אליהוא, ההיא שהדביק אותה לפני שנה כשהחליט שיטייל לבד כשיתקרב יום הולדת שמונה‑עשרה שלו. הייתי איתו אז בחדר כשסימן ודירג את המקומות לפי "חובה לראות", "כדאי", "אפשרי" ו"רק אם נשאר זמן מיותר". ממני הוא ביקש להקיף בטושים את המקומות לפי צבעים: אדום ל"חובה לראות", "כדאי" בכחול, "אפשרי" בירוק, ובשחור את "אם נשאר זמן מיותר". אני זוכרת את המקומות באדום ‑ עכו, חיפה העיר התחתית, קַלְעת נַמְרוּד וההרודיון, גם המילים "בור", "מקווה מים" ו"מעיין" היו מסומנות באדום. בשחור הוא סימן את בית שמש.

המפה הטופוגרפית היתה פרושה על השולחן. זאב שאל אותי אם אני מבינה את העיגולים הצבעוניים שעליה ואם לאליהוא היו תוכניות לעשות טיול. אמרתי שאני לא יודעת יותר מדי והרגשתי שאני לא משקרת, כי בדיוק כמו כולם לא הצלחתי להבין למה אליהוא פתאום קם ויצא בלי להסביר כלום, אמר לי: "לא הפעם, סופי." מה היה בפעם הזאת? אבא לא הקשיב לי והתפלא שאליהוא לא סימן את ירושלים, "מכל המקומות בעולם הייתי בטוח שיבחר קודם כול את ירושלים." זאב לא הבין למה בית שמש מסומנת בשחור. אמא שתקה. אולי כי חשבה שכולם שכחו את מה שבאמת חשוב. מילאתי כוס במים ושתיתי ממנה, הידיים שלי קצת רעדו.

זאב סימן על המפה חצים אל כל מיני מקומות אחרים שלדעתו אליהוא ירצה ללכת אליהם.

"היו לאליהוא ולי הרבה שיחות על ארכיאולוגיה ועל אתרים היסטוריים שיש בהם עתיקות ואוצרות יקרי ערך. אולי הוא נסע להרודיון, אולי רצה לראות את אמת המים בקיסריה," הוא אמר והסתכל במפה.

"אני לא מאמין שהוא התכוון להגיע למקומות האלה," אבא התפלא וזאב מיד הציע כיוון חדש:

"אולי הוא בכלל עם הבחורה היפה הזאת, נסע להיפגש איתה. עם כל הכבוד להיסטוריה ולארכיאולוגיה, כשבחור צעיר מתאהב אז זה כבר לא בשליטתו איך שהוא מתנהג."

"אליהוא בטוח לא נסע אחרי אנג'לה, היא בכלל כנראה בחוץ לארץ," אמא קבעה וקמה מהספה, כאילו משהו עקץ אותה, והתקדמה לדלת הכניסה.

"לאן את הולכת עכשיו?" אבא קרא אליה.

אמא הסתובבה. הפנים שלה היו מכווצות, היא התנשמה ואמרה:

"אולי הוא בכלל ברח?"

"ברח ממה? למה?" אבא אמר בקול חזק.

"כי הוא יכול לברוח. זה הכול. הלוואי גם אני הייתי יכולה לברוח," היא ענתה לו בצעקה.

"אליהוא במדבר. הוא כאן, בכלל לא רחוק מכאן, אני חושבת שקרה לו משהו," אמרתי כי הייתי חייבת להרגיע את הרוחות. בסלון התפזרו שקט וציפייה.

"איך את יודעת?" זאב שאל ונראה שהוא חושב ברצינות.

"אני מרגישה ככה. זה מה שעולה לי בראש כשאני עוצמת עיניים," עניתי.

אחר כך זאב עוד פעם הוציא טבק מהמקטרת ומילא אותה מחדש וביקש שאמא תביא לו לשתות קצת חלב. זה היה סימן שנעים לו ושהוא מתכוון להישאר. הכוס שהחזקתי המשיכה לרעוד בידיים שלי. זאב לא כל כך הבין את מצב החירום שלנו ושעכשיו הזמן עובר ואסור להיות אדישים. בדרך כלל הוא אומר שיש זמן ואין טעם למהר, כאילו יושב בבור נחבא מתחת לאוהל חפירות ומנקה במברשת קטנה חרס מהתקופה שלפני הספירה. ככה הוא עושה תמיד, וגם הפעם הוא היה בתוך רעיון שהמציא על אליהוא, בלי לחשוב שאולי אח שלי נפל לוואדי לא רחוק מכאן ומחכה שמישהו ימצא ויוציא אותו. אבא ואמא הסתכלו בשתיקה איך הוא שותה את החלב ומוצץ את השפה התחתונה שלו, שואף מהמקטרת וחושב על האהבות הסודיות של אליהוא.

"מה שאתה מציע לחקור זה בכיוון של האהבה?" שאלתי.

זאב לא ענה, מילא ודחס בפעם השלישית טבק ונשען על הספה, הסתכל במבט חולם. לא היתה לי ברירה והפלתי את הכוס לרצפה והיא התנפצה להרבה רסיסים.

"סופי, מה קרה לך?" אמא נבהלה.

זאב לקח לגימה אחרונה מהחלב וקם בבת אחת, מתח את הרגל הנכה שלו ואמר:

"תיגשו למשטרה ותדווחו על ההיעלמות של אליהוא, מה יש להפסיד? אבל אני עדיין חושב שאליהוא בחור אחראי ומתוכנן, ויש לו עניינים פרטיים, ולכן כדאי לכבד אותם ולסמוך עליו שיחזור. אם תרצו לחפש, אני אוכל לעזור בתכנון," ואז התחיל לצלוע אל הדלת.

אמא הנהנה תודה בראש שלה ואני התכופפתי לאסוף את הזכוכיות השבורות.

.

מירב שטנצלר, "הנה בא העלעול", ידיעות אחרונות, 2021.

.

.

»  במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "סכינים" מאת אמיר זית

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | כוכב נופל

"כך קרה שגם תורו של שלומי הגיע והוא ביקר אצלנו במיטה ממש כמה ימים לפני שישב איתנו במרפסת. שהוא לא בעניין של נשים – זו לא הייתה בעיה בעולם האלטרנטיבי שלנו, במשפחה הקטנה שלנו הלא־מאושרת בדרכה." סיפור קצר מאת טל ניצן

הילה שפיצר, תפנית חדה בסוף־שבוע הזה, גואש על נייר, 29X21 ס"מ, 2018

.

כוכב נופל

טל ניצן

.

"ברור שאמרתי לך," הוא אומר. "לפחות פעם אחת," הוא מוסיף בכעס כבוש, בייאוש (למה זה מגיע לו), אבל תמיד בשלווה, בסבלנות, בשליטה בכל מילה: 'לפחות פעם אחת', מִספר לא מחייב, לא כבול לחוקי המתמטיקה, שיכול להיות עשר פעמים אבל גם אחת. ואני, שלפני רגע ידעתי שלא אמר לי, לא פעם אחת ולא חצי פעם, עכשיו לא בטוחה עוד, מתמלאת בהלה ואשמה, איך יכולתי לשכוח, ועדיין מנסה להתגונן בלי שירעד לי הקול, אבל הוא חותך, "הילה," (לא 'לָלִי'), "בבקשה אל תרימי את הקול, זה לא שאם תצעקי עליי אני פתאום אשתכנע שלא אמרתי לך." וכאן כמו תמיד מסתתמות טענותיי, ומסתתם גרוני, וגם מוחי מסתתם, כאילו נותקתי מהחשמל, ומישהי קטנה ונואשת מתרוצצת בחלל ראשי ומחפשת מוצא. מחפשת לא להיענש.

"אני יכולה לקפוץ לקונדיטוריה –"

"איזה לקפוץ ואיזה קונדיטוריה, עוד מעט שש בערב, יום שישי, היא סגורה מזמן," אומר עירד. "בדיוק לכן אמרתי לך כבר שלשום ששלומי ודורון באים הלילה לקפה, כדי לא למצוא את עצמי עכשיו –" הקול שלו נשבר. עכשיו הוא לא כועס עוד, הוא כואב. הוא כבר משוכנע שבאמת אמר לי. שאלות כמו למה הוא לא יכול להקדים לחזור מהסטודיו כדי לעבור דרך הקונדיטוריה או לשלוח לי תזכורת אם זה כל כך חשוב – אין להן מקום בעולם שלנו. שלומי הוא בעל הגלריה 'אליפלט', מוסד בן שנתיים, אחד הנחשקים, דורון הוא בן זוגו, ומסתבר שהסיכוי של עירד להציג שם תערוכת יחיד השנה תלוי ישירות בעוגיות השוקולד המפורסמות מהקונדיטוריה הקרובה לדירה שלנו. פטפוט נינוח על המרפסת בין העציצים רגע לפני הקיץ, עדיין נעים בחוץ, הפוך, אספרסו, תה ירוק, תה פירות יער, עוגיות השוקולד (המפורסמות) – הזמנה לתערוכת יחיד. אבל מישהי, בָּאנוכיות, באטימות, בשכחנות שלה, שיבשה את התוכנית ועכשיו הכול אבוד. אלא אם כן אצליח להציל.

"עירדי, אני יכולה לאפות עוגיות שוקולד." הוא מניף יד בביטול אבל לא אומר כלום, יש סיכוי. אני פותחת בקדחתנות את המקרר, את הארון, "יש כל מה שצריך, אני אכין עוגיות," אני מנסה לעודד את שנינו. הוא מושך בכתפיו. עדיין לא מחילה שלמה אבל היתר לנסות לתקן מה שהרסתי.

.

בתנוחת לוטוס על המיטה, הטלפון לפניי, מתוכו בוקע קולו של פיליפ ומזמין אותי לשבת בנוחות, לחוש את המגע עם הקרקע, לזקוף את הגו אבל ברכּות, לפתוח את הכתפיים, להאריך את העורף, להיות במודעות לגוף כולו. ועכשיו להתמקד בנשימה, breathe in, breath out, הוא מבקש, לספור אם צריך, שבע שאיפות, שבע שהיות, שבע נשיפות. ושוב.

.

העיסה דחוסה מדי ובעוד אני נאבקת בה הטלפון מצלצל. אני מציצה בו, שוקלת לא לענות אבל היא לא תיעלם, מוטב עכשיו. תוחבת את המכשיר בין הכתף לצוואר ועונה. "לָליייי מה נשמע," זו לא שאלה אלא פתיחה לזרם של מילים, וכל מה שיכולתי לענות משתתק. אני מתמקדת בעיסה הסרבנית אבל משחילה כמה אהמים, עדוּת לכך שאני כאן, מטה אוזן, מטה עד שהכאב בצוואר מתחיל לזרום אל העורף ואל הגב ואיזו תחושה מוזרה, מין דגדוג, עוברת באצבעות שנאבקות בעיסה.

"אמא," אני אומרת, "אמא," היא ממשיכה, "אמא," היא משתתקת לרגע סוף־סוף, "אני בדיוק מכינה עוגיות שוקולד… מה? עירד כבר יסביר לך, אני נותנת לך אותו, בסדר?" והוא צץ לידי לפני שהספקתי לקרוא לו, שולף את המכשיר שלי מעל הכתף ואני יכולה ליישר את הצוואר בהקלה ומספיקה לשמוע, "עירדי, מה שלומך חמוד, מה חדש אצלך," והוא הולך עם הטלפון לכיוון המרפסת והשיחה שלהם נמשכת ונמשכת, כמו תמיד, קרעי משפטים מתעופפים אליי מדי פעם, "מה אני יכול לעשות איתה", "כן, אה?", "מוכּר…", "צריך המון סבלנות", עד שאני מכניסה את התבנית לתנור ונשענת על השיש בהקלה.

.

לשאוף עמוק אור ואנרגיה טובה אל מקלעת השמש בבטן העליונה, מבקש פיליפ, let go of what no longer serves you, לנשוף את זה החוצה והרחק. כי פיליפ רוצה בטובתי. אבל יש לי כל כך הרבה ממה שפיליפ מגדיר בעדינות כ'אינו מיטיב איתי עוד' עד שלרגע מבהיל אחד אני מרגישה שאצטרך להמשיך לנשוף החוצה והרחק בשארית חיי.

.

הכלים שטופים, הבית מלא בריח שוקולד, שלומי ודורון בטח כבר התלבשו ומתכוננים לצאת, העוגיות מתנמנמות בתבנית, מתקררות לאיטן. אני יודעת שהן חייבות להיות מושלמות. פחות מזה – חביבות, מוצלחות, טעימות אפילו – לא יכפר על החטא, אם חטאתי ואם לא. חיבוק רפה מאחור, עירד חזר, "קחי, לָלי," אולי כבר סלח? הוא מחזיר לי את הטלפון. אני מושיטה יד לקחת אותו וקופאת, ושנינו מביטים בה, ביד שלי. בקמיצה העירומה.

"איפה היא," הוא לואט.

'היא' זו טבעת האירוסין, טבעת זהב דקה עם יהלום קטן שהוא קנה יחד עם אמא, משיגת הנחות ויועצת סגנון ומידה. למרות זאת המידה יצאה לא מדויקת, קצת רחבה על הקמיצה. ועל האמה, אמר עירד, זה לא מקובל. אז אולי על הקמיצה הימנית? היא עבה יותר והייתה יכולה לפתור את הבעיה, אבל עירד הבהיר שזו חייבת להיות השמאלית, אף אחת לא עונדת טבעת אירוסין ביד ימין, "יש דרך נכונה לעשות את הדברים, זה לא כל כך מסובך, הילה." לא היה מקום להתווכח אחרי מפח הנפש שהסבתי לו כשנתן לי אותה ואני כנראה לא התרגשתי ונסערתי ודמעתי מספיק. וכך באה הטבעת יד ביד עם פחד מתמיד לאבד אותה, עם טיק של מישוש האצבע אחת לכמה זמן, לוודא שהיא שם.

ועכשיו היא איננה. שנינו מבינים מה קרה, אני מרימה אליו מבט בבהלה.

"נתת לה ליפול לתוך הבצק," הוא אומר (בשקט, תמיד בשקט). "ועד עכשיו אפילו לא קלטת."

"מיהרתי כל כך…" אני לוחשת.

אנחנו רוכנים יחד אל התבנית כמו על תינוק חולה. חמש שורות, בכל אחת שמונה עוגיות שמנמנות, חמימות. אחת מהן עוגיית האוצר. עירד מחשב בקול, נניח שכל אחד מהם יאכל שתיים־שלוש עוגיות מתוך הארבעים. סטטיסטית, יש סיכוי לא רע שהעוגייה האחת עם הטבעת לא תגיע אליהם.

זה נשמע לי מטורף. אני תוהה אם הוא לועג לי, אבל הוא באמת מתכוון לזה.

"ומה אם כן?"

הוא נועץ בי את המבט הזה שמקפיא לי את המוח.

"מה אם כן. את לא בדיוק השארת לנו יותר מדי ברירות, נכון? הם כבר בדרך. אי אפשר לא להגיש כלום. אין זמן להשיג כיבוד אחר. אז מה, שנפורר עכשיו את כל העוגיות בתקווה שהטבעת לא תהיה באחרונה? או שנגיד להם תנגסו בזהירות חברים, באחת העוגיות האלה מסתתרת הפתעה שיכולה לשבור לכם את השיניים כי האישה הזאת נוהגת לזרוק טבעות אירוסין לתוך הבצק?"

בדרך כלל זה השלב שבו אני נכנעת אבל עכשיו אני מתעקשת, הפחד מתעקש: "ואם אחד מהם בכל זאת ינשוך? או יבלע? או שסתם יקרה משהו לטבעת?"

כמובן, לא הייתי צריכה לומר 'סתם'. העיניים שלו זוג אבנים.

"בשבילֵך אני מקווה שלא."

ברגע הזה משהו פוקע. עדיין לא מבואר לגמרי, מתחיל לפלס לו דרך אל ההכרה שלי, כמו בועה עולה בתוך מים חשוכים.

פעם, בתערוכה של אמנות ישראלית עכשווית בגלריה בנווה צדק, השתהיתי מול ציור של עיר עשויה ממרובעים צבעוניים קטנים שחותכים זה את זה, גבוה מעליה עיגול גדול כתום של שמש או ירח, ושממה מסביב, אין נפש חיה. לא הצלחתי להינתק ממנו, ניסיתי למצוא מה הוא מזכיר לי והתשובה חמקה ממני בכל פעם שכמעט לכדתי אותה.

"מוצא חן בעינייך?" שאל אותי בביישנות איזה בחור, רזה, חיוור, פנים מסוגפות, אומרות 'אספי אותי, שמרי עליי'.

"מאוד," אמרתי, ואז נזכרתי, "דומה קצת לפול קְלֵה."

החיוך התקדר. "איך הגעת לפול קלה?"

כעבור חודשים, כשחיכיתי לו יום אחד בסטודיו, מצאתי שם ספר רפרודוקציות של קלה, ובלוק מלא הדים בעיפרון ובצבע – ניסיונות סבלניים וחרוצים, חוזרים ונשנים. אבל אז בתערוכה נבהלתי שמא העלבתי אותו, מתוק ושברירי כל כך ולגמרי תלוי בהתפעלות שלי. מיהרתי להתנצל, האשמתי את האסוציאציות המוזרות שלי, החמאתי לציור, עד שהתרצה – כאילו ביצעתי אודישן. והתקבלתי.

.

אני נושפת הרחק את כל מה שאינו מיטיב איתי עוד ועולה בדעתי שאף אחד לא מכיר כמונו מקרוב את נקודות התורפה, החולשות, העיוותים שלנו, לכן אף אחד לא יכול כמונו לטרפד, לחבל, לקלקל לנו, לתקוע אותנו במצבים הכי הרסניים וחסרי־מוצא שמהם אף אחד לא יכול לחלץ אותנו, חוץ מאיתנו, בקושי, ברגע האחרון, במהלך מטורף, כמו לקפוץ ממטוס. אבל שוב אני נסחפת למחשבות, ועוד שליליות. פיליפ, שכמו מנחש, נחלץ לעזרתי ומורה לי: להבחין בכך, להכיר בכך, לשחרר ולהחזיר את המודעות לנשימה.

.

כל אחד מארבעתנו אכל שתי עוגיות, עד כה כולן נטולות טבעת, ושלומי מספר עכשיו משהו על מישהי, אולי אחותו, בלי להעלות בדעתו שהשבוע הוא שכב איתי כאן, בחדר שלנו. כי זאת הייתה האבולוציה של היחסים שלי עם עירד: השבועות הראשונים היו כמו שבועות ראשונים – צעצוע חדש ומלהיב ומתיז ניצוצות. אחר כך משהו הפסיק לעבוד, הוא איבד עניין, כלומר לא את כל העניין אבל כן חלק משמעותי ממנו, טען שהשמנתי, שאני מקרינה אדישות, שאני מייבשת אותו, ומאז הייתי צריכה לאונן לו כדי שיגמור, אבל אחרי עוד כמה שבועות או ימים גם זה כבר לא הועיל, יד אחת שלי הייתה מתייגעת עד שיתוק ואחריה היד האחרת (זו שמשלב מסוים היה צריך להסיר ממנה קודם את טבעת האירוסין), ואז הצטרכתי להוסיף על זה תיאור מפורט, בלחש, של סקס עם גבר אחר, מהמכרים המשותפים, כי בדויים ואנונימיים לא עשו את העבודה. ואמנם היה מותר לחזור יותר מפעם אחת על אותו הגבר אבל לא ברצף כי זה משעמם והרעיון הוא לא לשעמם, ככה שמלבד הידיים המותשות והדמיון הסחוט ריחף מעליי כל הזמן החשש שייגמרו לי הגברים. כך קרה שגם תורו של שלומי הגיע והוא ביקר אצלנו במיטה ממש כמה ימים לפני שישב איתנו במרפסת. שהוא לא בעניין של נשים – זו לא הייתה בעיה בעולם האלטרנטיבי שלנו, במשפחה הקטנה שלנו הלא־מאושרת בדרכה, אלא אפילו מעין יתרון: הסתבר שהוא נדלק עליי עד כדי כך שחצה את הקווים. היה לי מוזר לפטפט איתו עכשיו בקלילות זמן קצר כל כך אחרי שרכבתי עליו חצי־עירומה בגלריה, על איזה מיצב שֶׁחיקה סריגה ענקית עם זוג מסרגות, צעיף סרוג למחצה ושתי פקעות צמר אדירות (באמת היה מיצג כזה בגלריה, אותו לא בדיתי) בזמן שעירד מציץ עלינו מהמשרד.

.

במשך כמה דקות לא נשמע כלום חוץ מהנשימות שלי, ואז שוב בוקע קולו הרך של פיליפ מהטלפון. עכשיו הוא מזמין אותי לדמיין מקום נחשק וקסום, מקום של יופי ושקט וביטחון, שאני חולמת להיות בו, חוף ים או לב יער או שפת נחל, להיכנס למקום ההוא ולתת לו לעטוף אותי. אבל פיליפ, אני חושבת, המקום הזה בדיוק כאן, בחדר הזה החשוך והחרישי, על המיטה הרכה שכולה שלי, שעוד מעט אשכב לישון בה בשלווה, לבדי, כי הצלחתי לקפוץ מהמטוס.

.

אכלתי כבר שמונה עוגיות. אחוזת בחילה אבל נחושה, אני שולחת יד לתשיעית. היא קצת יותר כבדה או רק נדמה לי? אני מתחילה לכרסם אותה בזהירות, פיסות השוקולד מתמוססות לי על הלשון ואני מתאמצת להדוף את גלי הבחילה ולבלוע אותן, ומצטמררת כשהשיניים נתקלות במשהו קשה. אני מחלצת את החישוק הדק בלשון ומניחה את שארית העוגייה בצלוחית שלי. עירד לא גורע ממני עין, שני האחרים לא שמים לב, דורון בדיוק מראה לשלומי משהו בטלפון שלו. אני מלקקת את הטבעת ומוציאה אותה מהפה, וההבעה של עירד מתרככת, תכף אענוד אותה והוא יסלח לי, והכול יחזור להיות כמו שהיה. אבל העיניים שלו נפערות פתאום: זו לא האצבע הנכונה ולא היד הנכונה. זה פתח היציאה, זו דלת המטוס, זאת האמה של יד ימין, האצבע האסורה – לרגע הטבעת מיטלטלת עליה ואז אני מחייכת אליו וצולפת אותה מאחורַי, מעבר למעקה המרפסת, ומדמיינת אותה צונחת לאט בקשת זוהרת, כוכב נופל.

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021), והספר "לסלוח לזמן", תרגום מבחר משיריו של הווארד אלטמן (קשב לשירה, 2021). חברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "(בזיכרון שלי מופיע אצטון)", סיפור קצר מאת ענבל המאירי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | המסע אל האגדות החבויות בַּמים

"צריך לסמוך על משוררת־שמאנית שמודיעה, כבר בפתח ספרה, שהמקום הנכון הוא המקום שבו 'העצמות בולטות והזהב נוגע'." גיא פרל על "אלו אינדיגו", ספר הביכורים של ספיר יונס

טליה רז, הנערה מאי הדולפינים, טכניקה מעורבת על בד, 140X120 ס"מ, 2021 (צילום: סיגל קולטון)

.

אברא כדברא: על הספר "אלו אינדיגו" מאת ספיר יונס

גיא פרל

.

דַּמְיֵן שֶׁטַּסְתִּי לְיַפָּן. פְּרֹס פְּרוּסוֹת אֲוִיר עָבוֹת

אֱכֹל אֶת הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁהַיַּפָּנִים מוֹתִירִים לִשְׂפָתַיִם עֲנִיּוֹת

אֲנִי עֲשִׁירָה בִּרְגָעִים שֶׁל מָנוֹת חֲסֵרוֹת בַּתַּפְרִיט

מַקְלוֹת סוּשִׁי בְּטַעַם אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מְרַקְּדִים עַל שֻׁלְחָן,

סוֹעֲדִים אוֹכְלִים לִי בָּאָזְנַיִם.

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה בַּגָּרוֹן נִתְקַעַת כְּכֻפְתָּה בְּמִלּוּי קָצוּץ

כִּמְעַט נוֹעֶצֶת אֶת הַמַּזְלֵג בַּבָּשָׂר, אִישׁ אֵינוֹ מֵבִין אֶת הַמַּבָּט הַמְּסֻכָּר

נְמוֹגָה כְּעוּגַת מַיִם בִּקְעָרָה שְׁקוּפָה, אֲנִי מְנַסָּה לְהֵחָלֵץ מֵהֶעָגֹל שֶׁל הַכַּפִּית

.

זהו הראשון מחמשת חלקיה של הפואמה "טיסה ליפן", שגם בשאר חלקיה מדריכה הדוברת את דמיונו של הנמען בטיול פלאי, מסתורי, גופני, חושני, רוחני ומוזר ביפן. "טיסה ליפן" הוא דוגמה לפואטיקה הפלאית, מסתורית, גופנית, חושנית, רוחנית ומוזרה של יונס לא רק בשל סגנונה, אלא גם בשל האופן שבו היא בוראת במילותיה את יפן של מעלה, מסיירת בה ארוכות, ומזמינה את נמענה, קוראותיה וקוראיה להצטרף אליה. זו, לתפיסתי, ההזמנה העומדת בבסיסו של הספר אלו אינדיגו – לסייר עימה בעולמות שבראה בשפה, או ליתר דיוק – נבראו בשפה ששירתה מהווה לה ערוץ. הדבר נאמר במפורש בשיר הפותח את הספר, ונגזר כבר משמו: "אברא כדברא", ביטוי שמשמעותו בארמית היא 'שייברא כדבריי'.

.

אברא כדברא

הָעֵינַיִם יוֹדְעוֹת דָּבָר שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ אַךְ קִיּוּמוֹ יָדוּעַ לְךָ. גַּם מְכוֹנַת הַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת

מְפִיקָה בַּחֶרֶשׁ. הַמַּבָּט נֶעֱצַר בְּפָחוֹת מִמֵּאָה וּשְׁמוֹנִים מַעֲלוֹת

הָאוֹן מִזְדַּהֵר מִתּוֹךְ הַחִכָּיוֹן, כְּבִישֵׁי הַקֶּשֶׁב מִתְנַקְּזִים בִּיצִיאָה אַחַת.

כָּל עוֹד הָעֲצָמוֹת בּוֹלְטוֹת וְהַזָּהָב נוֹגֵעַ אֲנַחְנוּ בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן

וְאִם הַמָּקוֹם מִתְבַּלְבֵּל יֵשׁ לַהֲשִׁיבוֹ לִשְׂפָתוֹ

הַשָּׂפָה הִיא הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁל הַלֵּב

בֵּין אִם בְּרָכָה אוֹ קְלָלָה הִיא אֲנַחְנוּ נִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַהִיא

וְאִם מְקוֹמָהּ בְּתוֹךְ הַגּוּפָה הַהִיא, עָלֶיהָ לְהִתְעַצֵּם עַד מְאוֹד.

כִּי בָּנוּ בָּחֲרָה וְלֹא אֲנַחְנוּ בָּחַרְנוּ בָּהּ וְרָצִינוּ לְשַׁלֵּחַ בָּהּ אֶת כָּל תֵּאוּרֵי הַזְּמַן, הַמָּקוֹם, הַמִּדָּה וּלְהוֹכִיחַ לָהּ

שֶׁלֹּא אֲנַחְנוּ, שֶׁאֵין בָּנוּ מָקוֹם לְתָאֵר

וְהִיא מָדְדָה כָּל מִלּוֹתֵינוּ וּפְגָמֵינוּ

וְיָצְקָה וְיָצְרָה

.

יונס לא רק מזמינה, היא גם מפתה בלחש, מכשפת פנימה, מוליכה אל המקום הידוע שאינו נחשב (בלשונו של כריסטופר בולאס). "אברא כדברא" מציע שתי אפשרויות להתבונן ביחס שבין מקום זה לבין השפה. אפשרות אחת היא שהשפה, בוראת הכול, בראה אף אותו. כשם שבחרה בנו, עיצבה אותנו ויצקה ויצרה אותנו – בוראת בנו השפה את הידוע שאינו נחשב. כדי לעשות זאת, בדומה לשפתו הייחודית של אלו אינדיגו, היא משתחררת מניסיונותינו להמציאה, לשלוט בה ולהורידה למדרגת מחשבתנו, בין השאר, כאשר אנו משלחים בה את תיאורי הזמן, המקום והמידה. זו שפה שהשתחררה מאיתנו. אפשרות נוספת, מעניינת לא פחות, היא שהשפה עצמה היא המקום הזה, ואם בראה אותו, הרי בראה את עצמה. רמזים לאפשרות זו ניתן לראות, בין השאר, במשפט ״אֲנַחְנוּ נִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַהִיא״ – לא ההוא, כי אם ההיא, כלומר, היא המקום. רמז נוסף ניתן לראות במשפט ״וְאִם הַמָּקוֹם מִתְבַּלְבֵּל יֵשׁ לַהֲשִׁיבוֹ לִשְׂפָתוֹ״, כלומר, השפה קדמה למקום, היא מקומו של המקום.

צריך לסמוך על משוררת־שמאנית שמודיעה, כבר בפתח ספרה, שהמקום הנכון הוא המקום שבו "העצמות בולטות והזהב נוגע". התייחסותה אל השפה כאל בוראת המקום הנכון, או כאל המקום הנכון עצמו, מסייעת לנו לעשות כן – השפה אינה רק בוראת ונעלמת, היא נותרת נקודת המשען. הדבר מתקיים לכל אורך הספר – שירתה האניגמטית אינה מתפרקת, ולרגע אינה חדלה מלאחוז ביד הקוראת, שהיא מוליכה דרך נופיה המרהיבים של יפן של מעלה. אביא את השיר "אחווה" כדוגמה:

.

מְקוֹרֵנוּ בִּזְרִימָתָן שֶׁל הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם, הַשֹּׁבֶל מִתְפָּרֵץ וּמִתְאַמֵּץ לִחְיוֹת וּבֵינְתַיִם

הַמִּזְרָקוֹת זוֹרְקוֹת אָדֹם. רַעֲנַנּוּת הַמַּיִם יְכוֹלָה לְהַתֵּל. הַוְּרָדִים נִצְבָּעִים רַק כְּדֵי לִנְבֹּל וּלְהָנֵץ

כַּכַּלָּנִיּוֹת. הָאָדֹם מַכְרִיחַ אֶת הַיָּד לְגַשֵּׁשׁ אֶת קַו הַמִּתְאָר שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ,

חָרָבַת הַגּוּף מַסְגִּירָה אֶת הַדּוֹבֵר, זִכָּרוֹן נֶאֱגָר בְּתַּרְמִיל שֶמִּישֶׁהוּ

מְיַחֵל לִפְרִיחָתוֹ. הַתַּרְמִיל מִתְפּוֹצֵץ

מִגַּרְגְּרָיו וּמִתְפַּזֵּר בָּרוּחַ, מִסְתַּיֵּם כְּגַלְגַּל. הוּא אֵינוֹ יְכוֹלִ לָמוּת. הוּא אֵינוֹ יְכוֹלִ לָמוּת

מִבְּלִי לְהוֹתִיר אֶת מָה שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת לְצֶבֶר, מֻזְרָק בְּעֶדְנָה אֶל נִימֵי כְּנָפַיִם

שָׂפוּן בִּזְרִימָתָן שֶׁל הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם

.

ממילותיו הראשונות של השיר, אנו מבינים שהפעם יוביל המסע אל מקורנו המצוי "באגדות החבויות במים", דימוי המורכב משלוש מילים שכל אחת מהן לבדה עוסקת בהתרחקות מן המציאותי, הידוע, המוצק והמוכר, ומקרבת אל המקום שבו "העצמות בולטות והזהב נוגע". השיר מתפתח לשורה של מראות פלאיים הנובעים ומתפתחים זה מזה – אדום המים צובע את הוורדים, ההופכים לכלניות, ואותו אדום מנכיח לרגע את גופו של הדובר, ואותו גוף/דובר נעלם כאשר זיכרונותיו הופכים לזרעים הנפוצים ברוח. כך נמשך גלגולם של הדברים, עד שובם אל מקורם, מקורנו, מקור השיר.

השיר "לאונרדו" מוקדש ללאונרדו דָה־וינצ'י, מגדולי היוצרים־שמאנים שחיו עלי אדמות, ומופיעה בו השורה הבאה: "לֵאוֹנַרְדוֹ הִרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם עִם מִסְגֶּרֶת עֵץ עַד שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְשָׁתַל אוֹתָם עָמֹק בְּשֻׁלְחָנוֹ וְשָׁתַק עַד שֶׁצָּמְחוּ מֵחָדָשׁ / הוּא הִקְפִּיד עַל כָּל הֶמְיָה וְרַעַד, טָבַל בַּיָּם לְלֹא הֶרֶף, גַּם בְּיָמִים שֶׁלֹּא הֻכְרְזוּ כְּעוֹנַת הָרַחֲצָה". לאונרדו מתואר כמי שבעודו טובל בים מאזין לזרימתן שֶׁל ״הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם״, ובדומה לשפה הבוראת עצמה בעודה משתחררת מאיתנו, כדי להשיב את מבטו היוצר למקומו־מקורו, הוא שותל את משקפיו, וממתין.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

ספיר יונס, "אלו אינדיגו", מקום לשירה, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: גיא פרל על הספר "לסלוח לזמן"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | מסעה האֶפּי של ש. שפרה

"ש. שפרה לא יצרה רק אלת מלחמה ופריון המבקשת לכבוש לה מקום במרחב הגברי. היא שאפה להיות, ואף הצליחה, מספרת אפית". רשימה מאת אורי הולנדר, במלאת עשור למותה של המשוררת

אסי משולם, אלף אלים (פרט), דאס וצבעי שמן, 2014 (צילום: הילית כדורי)

.

שיר אִשה

אורי הולנדר

.

ש. שפרה ידעה היטב שמרחבה של הספרות העברית, מרחב שהחלה לפעול בו בשנות החמישים של המאה הקודמת, נכבש על ידי גברים אשר יצרו סובייקטים גבריים – ואף שכנעו עצמם (הגברים היוצרים ואולי גם הסובייקטים שנוצרו) שהם הם הספרות.

את ספר שיריה הראשון, שיר אִשה (מחברות לספרות, 1962), ערך יונתן רטוש. ממרחק השנים – ואולי גם ממרחק התאוריות שפשו מאז בשדה המחקר – נראה מעשה העריכה הזה כמעט כאקט אלים. השורות קצוצות, המלים קטומות. אין זה מעשה עריכתי של "זיקוק" או "ליטוש" – כך, לפחות, מצטיירים הדברים בעיניי, וייתכן שזו פרשנות קיצונית – אלא השתקה, מדעת או לא מדעת. הקול האצור בדפיו של ספר זה אינו נשמע. גם סוף הדבר שצורף לספר, מפרי עטו של י. (ישראל) זמורה, על דברי השבח הכלולים בו, מצטייר ממרחק השנים כמוזר למדי, בלשון המעטה. "השירה – שירה, כמובן". כך נפתחת רשימתו של זמורה. מי היה מעלה בדעתו ספר שירים נתן זכי – שבשנים ההן דרך כוכבו – אשר בסופו מאשר המו"ל לקוראיו שאכן מדובר בשירה, כמובן?

זמורה תוהה אם יש בספר זה מה שהוא מכנה "מרידה": "מרידה כנגד המוסכמות? מרידה – לאו דווקא: כי אין כאן בכלל טעם של 'מלחמה', אלא פשוט של גילוי 'אני' טבעי, הגברת קולו של דם כמות־שהוא: כלומר, אלה שירים שאפשר לראותם כמין 'תיקון טעות', כמו הגהה קפדנית של מקור, שרבים גם טובים, סלפוהו."

לא ברור אם מרידה זו שאינה מרידה תכליתה להלל דווקא את עורכו של הספר, ושמא אותה "הגהה קפדנית" היא לדעתו של זמורה המעשה הנשי המוצלח ביותר ששדה השירה העברי עשוי להכיל ביחס ל"מקור" הגברי. כך או כך, ובלי שהתכוון לכך, יש ברשימה זו קביעה חשובה הקשורה בגילויו של אותו "אני טבעי" וגם בטעמה של אותה "מלחמה".

היה גם היה "טעם של מלחמה" בעולמה של ש. שפרה, והוא קשור מיניה וביה באותו מעשה גילוי של האני. השיר "בצֶלֶם" מתוך שיר אשה קובע: "אִשָּׁה מִצֶּלַע – / אִשָּׁה וְצַלְמָהּ לָהּ / אֲלֵיכֶם תִּצָּמֵד / בְּמַחֲזוֹר הַדָּמִים, / אַתֶּם / רַק אֲבוֹת בָּנֶיהָ / אַל תְּבַקְּשׁוּ לִהְיוֹת לָהּ / אֱלֹהִים". אותו "מחזור דמים" עבר כמה גלגולים בעולמה השירי של שפרה. גם בשיר החותם את ספר שיריה האחרון, מֶשי לחשתָ לי (זמורה־ביתן, 2007), תצהיר הדוברת: "אֲנִי הַשְּׁבוּיָה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת כְּמִישָׁה וּפְרִיחָה מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים בְּנֵי־נְבִיאִים חוֹזֵי קֵץ־הַיָּמִים". אלא שמתוך מחזור דמים זה, מתוך מחזוריות זו של כמישה ופריחה – מחזוריות הקשורה גם במרחב הספרותי, גם במרחב הישראלי וגם בתהייה אקזיסטנציאלית נמשכת – אכן נתגלה "אני טבעי", ייחודי.

במסה שכותרתה "מספֵר או מספֶרֶת: מסע אל שלוש יצירות עתיקות" (מאזנים ס"ד, 3–4, 1989) משרטטת ש. שפרה – לא בגלוי ובמוצהר אלא בין השיטין – את קווי מתארו של אותו אני שירי. הקשר בין עולמה השירי ובין ספרות המזרח הקדום ("שלוש יצירות עתיקות") ברור מאליו; לא רק כמתרגמת דגולה של שירת המזרח הקדום וכמי שכל שיריה רוויים באזכורי דמויות, מושגים ודפוסי מחשבה הלקוחים מספרות זו, אלא כמי ששיחתה עם המיתולוגי הייתה תמיד אישית. שירה זו עבורה היא אחֵר המעצב את זהותה העצמית – לפעמים מתוכו ולפעמים כניגודו. גם התרבות העברית, לשיטתה, עוצבה במזרח הקדום – לא רק זו המִקראית אלא זו הנמתחת עד לימיה – ובנקודה זו מעניין לחשוב על האופן שבו הצטייר בעיניה המרחב הישראלי, שכאמור שולטות בו נורמות גבריות. כך היא כותבת במסה:

במקומותינו, אולי יותר מאשר בכל מקום אחר, גברים קובעים סולם הערכה של נושאים וז'אנרים מכמה סיבות: מסורת מִקראית שבה המשורר הוא קודם כל חוזה ונביא; מסורת יהודית שדחקה את הנשים לעזרת נשים … חברה ישראלית בתוך מציאות של מלחמה מתמדת, שבה שולטות נורמות גבריות. מסיבות אלה ואחרות ניכרת בסיפורת הישראלית מגמה של הפשטה ואלגוריזציה. נדמה כי חלקן של דמויות בשר ודם רב יותר בסיפורת הנכתבת על ידי נשים.

דמויות נשיות "בשר ודם" השבויות ב"מחזור הדמים" הן גם גיבורותיה שלה בכל ספריה. זה גם אחד מפירושיו האפשריים של הצירוף "שיר אשה" (כזכור, שמו של ספרה הראשון) – לא שירהּ של אישה אחת או אישה מסוימת, כי אם שיר שהוא אישה; שיר שהוא עולם נשי, מרחב נשי, המקיים יחסים מורכבים וטעונים עם בני החוזים והנביאים.

התרבות העברית, שעוצבה במזרח, הייתה בעיני ש. שפרה, ולא רק בעיניה, שילוב של ארוס ומוות. את ה"צבר המיתולוגי", אם לשפוט על פי כמה רשימות שפורסמו לאורך השנים, היא דווקא חיבבה, במובן זה של השתייכותו למרחב ישראלי שהוא שלילתו של ה"שָׁם", הגלות. גם מרחבי ה"כנעניות", כזכור, נשאו חן בעיניה, אם כי נראה שבהקשר זה עולמה קרוב הרבה יותר ל"מקום" הפיוטי של נסים אלוני מאשר לעולמותיהם של רטוש, אהרן אמיר או אחדים מבני חבורת "לקראת" שחיידק הכנעניות דבק בהם. ואולם שילוב זה של ארוס ומוות נתפס בעיניה, באופן פרדוקסלי, גם כנשי. דמותה של איננה־אשתר, האחר המובהק של התרבות המסופוטמית, אלת האהבה החשקנית ואלת המלחמה האכזרית, הפורעת תדיר את הסדר וכך גם מגדירה את גבולותיו – דמות זו נהפכה בגבולות עולמה גם למעין אחֵר של התרבות הישראלית, במובן זה של הצבת תמרור לא מופשט ולא אלגורי של הוויה המגדירה את עצמה. "גילוי 'אני' טבעי, הגברת קולו של דם כמות־שהוא", כפי שכינה זאת זמורה.

האפוס השירי של ש. שפרה מחולק לתמונות יומיומיות של מאבק (ומרתק לערוך מחקר השוואתי בין אפוס זה על שורשיו ה"מסופוטמיים" ובין ניסיונו של אהרן שבתאי להציג אפוס מקוטע, על שורשיו ה"יווניים"), ומנקודת זמן מסוימת – הספר אשה שמתאמנת בלִחְיוֹת (זמורה־ביתן, 2001) – אפוס זה מצא כביכול את התבנית שאפשרה לו לקחת מן המציאות את מה שליבו חומד (פרפרזה על סיום השיר "גברת חלומות"), ללוש אותו ולבטא עצמו כשיר של נביעה מתמדת, בוטחת, משוחררת ואולי "חופשית". בנקודה זו אף התמזג האני השירי של שפרה באני הביוגרפי, ובשירים רבים דמותה של איננה־אשתר (היורדת לשאול חרף האיסור החמור על כך) הייתה לאחת עם המשוררת עצמה, המתאבלת על בן זוגה. "אִשָּׁה שֶׁמִּתְאַמֶּנֶת בְּלִחְיוֹת" אמנם "פּוֹקֶדֶת אֶת מַצֶּבֶת אִשָּׁהּ", אבל במובן מסוים מנקודה זו החל גם מסעה הגדול כגיבורה אפית.

גיבורה זו אמנם תימצא לבושה במכנסי גברים, בתסרוקת " אַ־לַ־גַּרְסוֹן מְרֻבֶּבֶת שֵׂיבָה" ("קטיפה בגוף") והיא "כָּל יוֹם הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת, זֹאת / אוֹמֶרֶת נַעֲשֵׂית יוֹתֵר גֶּבֶר, יוֹתֵר / וְיוֹתֵר גֶּבֶר, לֹא אֶתְפַּלֵּא אִם תַּצְמִיחַ / שָׂפָם, מִתְגַּבֶּרֶת, זֹאת אוֹמֶרֶת, כְּמוֹ גִלְגַמֶשׁ שָׂשָׂה / לַעֲשׂוֹת לָהּ שֵׁם". ואולם מעשה זה הוא דווקא מעשה נשי מובהק, שתכליתו היא "עשיית שם"; האדרתה של גיבורה נשית, המבקשת לדעת הכול, לגעת בכול – באדמה ובשמיים – להיות לא כלום ולהיוולד מחדש. בשירים אחרים יימצאו גם רגעי הייאוש הכרוכים במסע נמשך זה: "הָאִשָּׁה שֶׁבִּי, שְׁאֵרִית הָאִשָּׁה / שֶׁבִּי מְוַתֶּרֶת, אָז לֹא אֶעֱשֶׂה לִי / שֵׁם" ("לא אעשה לי שֵׁם").

ואולם הצירוף "שיר אשה" אף מציג עמדה מורכבת מזו. ש. שפרה לא יצרה רק אלת מלחמה ופריון המבקשת לכבוש לה מקום במרחב הגברי. היא שאפה להיות, ואף הצליחה, מספרת אפית – לא דמות מדמויותיו של האפוס, כי אם הקול המניע אותו. היא לא רק עטתה שריון גברי (כמו פועה, אחותו של אקהת מן האפוס עלילת אקהת) אלא ביקשה לכתוב את סיפור המלחמה. מבחינה זו הציגה שפרה עמדה יוצאת דופן, שלא נחקרה כלל ודומה שאף לא הובנה כל צורכה.

"לִפְעָמִים בְּלֵיל קַיִץ אֲנִי מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים, בְּנֵי נְבִיאִים, חוֹזֵי קֵץ / הַיָּמִים … לִפְעָמִים בְּלֵיל קַיִץ / נֶחְרָץ אֲנִי הַשְּׁבוּיָה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת כְּמִישָׁה וּפְרִיחָה מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים בְּנֵי־נְבִיאִים חוֹזֵי קֵץ־הַיָּמִים" ("לפעמים בליל קיץ"). קנאה זו אינה אלא קנאתם של האלים הקדומים בבני האדם, החופשיים לחיות ולמות. זו השבויה במעגל הפריחה, הכמישה והלידה מחדש לא תיגאל, משום שהיא בעליו של סיפור המעשה האפי.

.

אורי הולנדר, משורר, מוזיקאי וחוקר תרבות. ספריו האחרונים: "המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966" (מוסד ביאליק, 2017), "עולם על גב עולם", שירים (אפיק, 2018). מסה פרי עטו על נסים אלוני פורסמה בגיליון 28 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אסף אוזן על החמלה ביצירותיו של חנוך לוין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן