"לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם." סיפור קצר מאת ענבל המאירי
.
שני גוזלים נפלו מהקן על התפר שבין המדרכה לשביל הכניסה לבניין. מעליהם עורב ועורבת חגים וצווחים. זאת שעת בוקר מוקדמת וסכנות אורבות להם מכל עבר. חתולים. נחשים. המטאטא הגדול של מנקה הרחובות. גלגלי אופניים וצעדיהם הנמרצים של שכנים הממהרים לעבודה. ומה יעשו הוריהם? שום דבר לא הכין אותם לזה. הם דמיינו לעצמם חיים מאושרים עם אופק רחב. הם נשבעו אמונים זה לזו לחיים שלמים, כאילו נוצרו במשותף בדמדומים שלאחר בריאת כל עוף כנף והתרדמה שלאחר מתן השמות, וכשהתעוררו, גילו שהוחלפו ביניהם עצמות וחלקי בשר. ועכשיו – שלומם קשור בחוט גם לגוזליהם.
נשארו הקן, שנרקם מענפים שהתגלגלו בפיהם לחוטים, שבתורם יצרו מבנה דמוי סלסילה אי שם בצמרת העץ, וזיכרון השמירה שהתחלקה ביניהם שווה בשווה כמו על פי פקודה פנימית, של הלב. אך המטאטא מתקרב והצווחות מתחזקות. שלושה חתולים לוטשים עיניים. גם השמש ממשיכה לטפס בשמיים ומתוך הבניין נשמעים קולות של שריקות קומקומים וטריקת דלתות.
והנחש?
הוא הגיע בצהריים, עם ארגז הירקות, וזחל דרך דלתות הפורמייקה הירוקות אל השיש ומשם אל הקיר והתמקם לו כך, שחור מבריק על גבי אריחים לבנים, מפותל כמו כתב סימנים מעל הכיור. אני צורחת, לוטשת בו עיניים, קפואה במקום ומתפתלת בפנים. אימא שלי לוקחת צנצנת זכוכית, מנקבת חורים קטנים במכסה שלה ומפתה אותו להיכנס לתוכה. הוא נכנס (איך היא עשתה את זה, בקלות כזאת? בזיכרון שלי מופיע אצטון), והיא מציעה שנלך לחפש לו בית. אנחנו יוצאים לרחוב, אימא, ילדה ונחש. אבל אף אחד לא רוצה את הנחש שלנו. לא המורה לטבע ולא שומר גן החיות ולא הווטרינר, ובסוף, כשהשמש כבר כמעט שוקעת, אנחנו משאירות אותו בפתח מבנה הבטון של פחי האשפה, כלוא בצנצנת הזכוכית עם החורים הקטנים לנשימה, ככה אנחנו עוזבות אותו.
ובכל זאת הוא נשאר מונח על השיש למשך שנים, גם אחרי שיפוץ המטבח, גם כשהוסרו האריחים מהקיר ואפילו הכיור שינה את מקומו. הוא תמיד שם, כשאני נכנסת למטבח, כאילו הגיע עם אור ראשון, ונשאר עד כיבוי האורות, ובחשכת הלילות מתמקם בין תלתליו של שטיח הצמר שבחדר שלי. אני עוצמת עיניים והוא שם, אני פוקחת אותן והוא שם. אני זורקת את השטיח והוא עדיין שם. הדירה כבר נמכרה מזמן והוא עדיין שם, שחור מפותל ומבריק על גבי אריחים לבנים שכבר מזמן אינם.
זאת הקללה. של הנחש. שלי. לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם. בזיכרונה, זה נשאר סיפור שתחילתו בארגז ירקות וסיומו בצנצנת, סיפור של תושייה והצלחה עם רגע קטן של תהילה לאישה שעמדה מול הנחש ויכלה לו. עכשיו, אני כבר לא יכולה לשאול אותה מה היה התפקיד שלי בסיפור הגבורה שלה. עכשיו, כשאני עומדת מולה כמו צל הילדה שהייתי, היא אומרת "תשמעי, זה פשוט היה…" והמשך המשפט חומק ממנה, מתפתל בתוכה, נשאר כמו כתב סימנים על קיר שכבר איננו עוד.
.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מה שאני כן זוכרת", סיפור מאת אורית גרוס
תגובות על כתבה זו