פרוזה | קללת הנחש

"לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם." סיפור קצר מאת ענבל המאירי

מיכל גבע, ללא כותרת, מתוך הסדרה "הביתה", דיו, מרקרים ואקריליק על הדפסה, 29X21 ס"מ, 2020

.

(בזיכרון שלי מופיע אצטון)

ענבל המאירי

.

שני גוזלים נפלו מהקן על התפר שבין המדרכה לשביל הכניסה לבניין. מעליהם עורב ועורבת חגים וצווחים. זאת שעת בוקר מוקדמת וסכנות אורבות להם מכל עבר. חתולים. נחשים. המטאטא הגדול של מנקה הרחובות. גלגלי אופניים וצעדיהם הנמרצים של שכנים הממהרים לעבודה. ומה יעשו הוריהם? שום דבר לא הכין אותם לזה. הם דמיינו לעצמם חיים מאושרים עם אופק רחב. הם נשבעו אמונים זה לזו לחיים שלמים, כאילו נוצרו במשותף בדמדומים שלאחר בריאת כל עוף כנף והתרדמה שלאחר מתן השמות, וכשהתעוררו, גילו שהוחלפו ביניהם עצמות וחלקי בשר. ועכשיו – שלומם קשור בחוט גם לגוזליהם.

נשארו הקן, שנרקם מענפים שהתגלגלו בפיהם לחוטים, שבתורם יצרו מבנה דמוי סלסילה אי שם בצמרת העץ, וזיכרון השמירה שהתחלקה ביניהם שווה בשווה כמו על פי פקודה פנימית, של הלב. אך המטאטא מתקרב והצווחות מתחזקות. שלושה חתולים לוטשים עיניים. גם השמש ממשיכה לטפס בשמיים ומתוך הבניין נשמעים קולות של שריקות קומקומים וטריקת דלתות.

והנחש?

הוא הגיע בצהריים, עם ארגז הירקות, וזחל דרך דלתות הפורמייקה הירוקות אל השיש ומשם אל הקיר והתמקם לו כך, שחור מבריק על גבי אריחים לבנים, מפותל כמו כתב סימנים מעל הכיור. אני צורחת, לוטשת בו עיניים, קפואה במקום ומתפתלת בפנים. אימא שלי לוקחת צנצנת זכוכית, מנקבת חורים קטנים במכסה שלה ומפתה אותו להיכנס לתוכה. הוא נכנס (איך היא עשתה את זה, בקלות כזאת? בזיכרון שלי מופיע אצטון), והיא מציעה שנלך לחפש לו בית. אנחנו יוצאים לרחוב, אימא, ילדה ונחש. אבל אף אחד לא רוצה את הנחש שלנו. לא המורה לטבע ולא שומר גן החיות ולא הווטרינר, ובסוף, כשהשמש כבר כמעט שוקעת, אנחנו משאירות אותו בפתח מבנה הבטון של פחי האשפה, כלוא בצנצנת הזכוכית עם החורים הקטנים לנשימה, ככה אנחנו עוזבות אותו.

ובכל זאת הוא נשאר מונח על השיש למשך שנים, גם אחרי שיפוץ המטבח, גם כשהוסרו האריחים מהקיר ואפילו הכיור שינה את מקומו. הוא תמיד שם, כשאני נכנסת למטבח, כאילו הגיע עם אור ראשון, ונשאר עד כיבוי האורות, ובחשכת הלילות מתמקם בין תלתליו של שטיח הצמר שבחדר שלי. אני עוצמת עיניים והוא שם, אני פוקחת אותן והוא שם. אני זורקת את השטיח והוא עדיין שם. הדירה כבר נמכרה מזמן והוא עדיין שם, שחור מפותל ומבריק על גבי אריחים לבנים שכבר מזמן אינם.

זאת הקללה. של הנחש. שלי. לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם. בזיכרונה, זה נשאר סיפור שתחילתו בארגז ירקות וסיומו בצנצנת, סיפור של תושייה והצלחה עם רגע קטן של תהילה לאישה שעמדה מול הנחש ויכלה לו. עכשיו, אני כבר לא יכולה לשאול אותה מה היה התפקיד שלי בסיפור הגבורה שלה. עכשיו, כשאני עומדת מולה כמו צל הילדה שהייתי, היא אומרת "תשמעי, זה פשוט היה…" והמשך המשפט חומק ממנה, מתפתל בתוכה, נשאר כמו כתב סימנים על קיר שכבר איננו עוד.

.

ענבל המאירי, ילידת 1970, עורכת ספרים, כותבת סיפורי חיים ומלמדת ספרות ב"דרך רוח". בעלת תואר ראשון בספרות וסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפרשנות ותרבות מאוניברסיטת בר אילן. למדה תסריטאות בסם שפיגל, עריכת לשון והנחיית קבוצות כתיבה. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו בבמות שונות.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מה שאני כן זוכרת", סיפור מאת אורית גרוס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | פרח שאינו פרח, ערפל שאינו ערפל

חמישה שירים מאת המשורר הסיני יליד המאה השמינית בָּאי ג'וּ־אִי, בתרגומה של עינת מרבך־בר

גלי לוצקי, גנדיר, שמן על פשתן, 160X200 ס"מ, 2020

.

חמישה שירים מאת בָּאי ג'וּ־אִי

מסינית: עינת מרבך־בר

.

פרידה בעשב באדמת המישור הקדומה

עֵשֶׂב בְּשֶׁפַע עַל אַדְמַת הַמִּישׁוֹר

בְּכָל שָׁנָה קָמֵל בְּכָל שָׁנָה פּוֹרֵחַ

שְׂרֵפוֹת הַפֶּרֶא לֹא אִכְּלוּהוּ כָּלִיל

בִּנְשֹׁב רוּחוֹת הָאָבִיב הוּא חוֹזֵר וְצוֹמֵחַ

נִיחוֹחַ מִמֶּרְחָק פּוֹלֵשׁ לַשְּׁבִיל הָעַתִּיק

יָרֹק צָלוּל מִשְׁתַּלֵּט עַל הָעִיר הַנְּטוּשָׁה

אֲנִי נִפְרָד מִמְּךָ שׁוּב, חָבֵר יָקָר,

הָעֵשֶׂב הֶעָשִׁיר מָלֵא בְּצַעַר הַפְּרֵדָה.

..

賦得古原草送別

離離原上草
一歲一枯榮
野火燒不盡
春風吹又生
遠芳侵古道
晴翠接荒城
又送王孫去
萋萋滿別情

..

אנפות לבנות

אַרְבָּעִים שְׁנוֹת חַיִּים וְלֹא דָּעַכְתִּי לַחֲלוּטִין,

אַךְ דְּאָגוֹת לְמַכְבִּיר גָּרְמוּ לִשְׂעָרִי לְהַלְבִּין.

זוּג אֲנָפוֹת לְצַד הַמַּיִם, חַסְרוֹת דְּאָגָה,

מַדּוּעַ גַּם לְרָאשֵׁיהֶן יֵשׁ צִיצִית צְחֹרָה?

..

白鷺

人生四十未全衰
我為愁多白髮垂
何故水邊雙白鷺
無愁頭上亦垂絲

..

מביט בדגים השוחים

הוֹלֵךְ בְּנַחַת סְבִיב הָאֲגַם, מַבִּיט בַּדָּגִים הַשּׂוֹחִים,

פּוֹגֵשׁ בְּכַמָּה יְלָדִים הַמְּשִׁיטִים סִירַת דַּיָּגִים.

כֻּלָּנוּ אוֹהֲבֵי דָּגִים, כָּל אֶחָד בְּצוּרָה שׁוֹנָה –

אֲנִי בָּאתִי לְהַאֲכִילָם, וְאַתֶּם לְהַעֲלוֹתָם בַּחַכָּה.

..

觀游魚
繞池閒步看魚遊
正值兒童弄釣舟
一種愛魚心各異
我來施食爾垂鈎

..

פרח שאינו פרח

פֶּרַח שֶׁאֵינוֹ פֶּרַח

עֲרָפֶל שֶׁאֵינוֹ עֲרָפֶל

בָּאָה בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

עָזְבָה כְּשֶׁהַבֹּקֶר הֵחֵל

בָּאָה כַּחֲלוֹם אָבִיב, לֹא אֵדַע לְכַמָּה זְמַן

עָזְבָה כְּמוֹ עָנָן הַבֹּקֶר, לֹא אֵדַע לְאָן.

..

花非花

花非花
霧非霧
夜半來
天明去
來如春夢幾多時
去似朝云無覓處

..

הליכה לילית בגשם דק

עַרְפִלִּיִּים עַרְפִלִּיִּים בָּאִים עַנְנֵי הַסְּתָו,

קֹר הַלַּיְלָה עוֹלֶה מְעַט־מְעַט עַכְשָׁו.

אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת הַלַּחוּת בִּבְגָדַי,

אַךְ אֵין קוֹל וְאֵין טִפּוֹת עַל פָּנַי.

..

微雨夜行

漠漠秋雲起
稍稍夜寒生
但覺衣裳濕
無點亦無聲

..

באי ג'ו־אי (白居易 ;Bai Ju-yi ;846–772), משורר מתקופת שושלת טאנג בסין (618–907), הנחשבת לתור הזהב של השירה הסינית. בגיל 28 עבר באי ג'ו־אי בהצלחה את הבחינות הקיסריות הקשות שהיו שער הכניסה לקריירה כפקיד ממשל, מסלול חיים נחשק ומוערך ביותר בסין הקיסרית. הוא שימש בתפקידי ממשל שונים, ובשלב מאוחר יותר בחייו היה לבודהיסט. באי ג'ו־אי היה משורר פורה, ושלט במוסכמות השיריות של תקופתו על כלליהן הנוקשים בנוגע למבנה וחריזה. בשירו "פרידה בעשב באדמת המישור הקדומה", שכתב בהיותו בן 16 בלבד, אוצר מילים המעיד על היכרות מצוינת עם הקלאסיקות של השירה הסינית. עם זאת, שירתו התאפיינה לרוב בכתיבה בשפה פשוטה ובהירה, ומספרים עליו שהיה קורא את שיריו למשרתיו, ואם אלו לא הבינו  מילים כלשהן – הוא היה משנה אותן. באי ג'ו־אי היה משורר אהוד מאוד עוד בימי חייו, בקרב העילית האינטלקטואלית והעם הפשוט כאחד.

..

עינת מרבך־בר, בעלת תואר שני בלימודי מזרח אסיה ובפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת תל אביב. עבודות המחקר שלה בתאריה אלו עסקו בתפיסת החלום, פרשנויותיו ותפקידיו בסין, ובמודלים של "עצמי" בפסיכולוגיה העכשווית ובבודהיזם המוקדם. בוגרת כיתת השירה של הליקון לשנת 2002. תרגמה מסינית את המחזה "שלג בקיץ" מאת גַאוֺ שׅׄינְג־גְְ'יֵאן עבור פרויקט "קריאה ראשונה" של תיאטרון הקאמרי. תרגומיה מסינית וכן שירים ופרוזה פרי עטה התפרסמו בכתבי-העת הו!, ננופואטיקה, עתון77, מוטיב והליקון. 

.

» במדור ובעברית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת המשוררת האמריקאית שרון אולדס, בתרגומה של שירה סתיו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | פני השטח של הטקסט

"בטקסט הזה אין הסתרה ואין רחמים, לא ברגעים הממכרים של חול הים, לא בסצנות הארוטיות המפורטות, הלופתות את הגוף". יעל בארי על "עבודות וימים", ספרה החדש של לילך נתנאל

ניצה פלאנץ, פרט מתוך אשא עיני, מגזרות נייר ויריעות תפורות, 2006; הוצג בתערוכה "שים שלום", גלריה אורייתא (אוצרת: ליאורה לוי; צילום בועז לניר)

.

הכֹל תכף נשבר: על "עבודות וימים" ללילך נתנאל

מאת יעל בארי

.

הרומן החדש של לילך נתנאל, ספרה הרביעי, עבודות וימים, מציג משפחה: אברהם אבני, אב יחידני, מגדל את בתו היחידה האהובה, עדה. בבגרותה הופכת עדה לאדריכלית, כמו אביה, ומצטרפת למשרדו המצליח. עדה נשואה לאיתן ולהם שני ילדים, ותחושות מעורבות של לבטים וחוסר סיפוק מלווים את המופעים שלהם בספר. במהלך השנים בחר אביה של עדה להתמקד ב"קומפוזיציות מסובכות של מבנה על מבנה" (עמ' 23). הוא מאמין שהמשאבים נגמרים ויש לבנות מבנים חדשים על אלה שכבר קיימים, וכך במשותף עובדים האב ובתו על פרויקט אדריכלי שאפתני של רחוב שלם. נלי, נציגת דיירי הרחוב, "קושרת קשר אינטימי עם שניהם", כמתואר בגב הספר, ספק אם, ספק מאהבת, ודמותה מחוללת סצנות נוטפות חשק.

אך עבודות וימים אינו רק עיסוק בחיי משפחה, אלא הרבה מעבר לכך. הוא מציב במרכז לא רק את העלילה המרובדת, אלא בעיקר את הטקסט עצמו. בראש ובראשונה מתבטאת מרכזיות הטקסט בשפה, ובפער בינה לבין הדברים. יותר מכול, נראה ששליטתה של נתנאל בשפה מתבטאת בהבנה שלשפה אין עליונות על כל היתר (המציאות, הכורח). השפה אינה יוצרת מציאות, אלא היא מתארת אותה, מנסה לגעת בדבר ולעולם אינה נוגעת בו ממש. באופן זה מצליחה נתנאל להפנות את תשומת הלב לשדר עצמו. השפה בטקסט מצויה לעיתים קרובות במצב של חוסר אונים, המתבטא בהזחות מרובות ועצירות באמצע משפטים, למשל "היא לא שומעת. והוא יודע שהיא לא שומעת, כי. כי. כי המים שוצפים, והשעון. דופק, כן, וממשיך" (עמ' 152) – השפה מוגבלת, וכופה את המוגבלות שלה על הקוראת, עומדת על נוכחותה ומעורבותה. נתנאל מתייחסת לכך במפורש בספר: "[ה]אם מילה אחת יכולה להפוך ולהיות שוב דבר, דבר נתון, ככה, במעין כָּכוּת גולמית, מספיקה לעצמה." (עמ' 159). מאידך, מגבלת השפה מעוררת רצון וניסיון עיקש להשתמש בה, למרות הכול. כך נוצרים בטקסט רגעים יפים, יפים כל כך, של הניסיון לתאר את המציאות, את החומר: "בקרקעית הרגישה עדה כמה החול רך, מתרפס מתחת לרגליים במעין רכות מענגת ומחרידה של כר נוזלי, טובעני. נוצֵר בתוכו כל נגיעה ואפילו קלה, כמו אדם נרגש מדי, סחוט כמעט לגמרי, עם נביעת דמעות תמידית בעיניים." (עמ' 154), ואז: "נעשה יבש מאוד, יבש וצורב, אפילו הים התקמט" (157; המשפט במקור ללא נקודה בסופו). אי אפשר שלא לטבוע בחול, להתקמט עם הים.

ביטוי שני למרכזיותו של הטקסט נראה באופן שבו הרומן נוטה לפרש את עצמו. לא מדובר ב"האכלה בכפית" או פרשנות יתר שאינה מותירה מרחב תמרון לקוראת; זה יותר כמו מודעות. הטקסט מגיש פרשנויות אפשריות לרומן כבר עם הקריאה, למשל: "[עדה] גבוהה, זקופה תמיד, כמו אביה. … המבט בעיניה, כמעט מבטו שלו, רק, כביכול, מן הכיוון האחר, הנגדי, הנקבי. … הטריאדה הזאת, … אחת ועוד אחת יולידו מתוכן שלישי, או, אחת ועוד אחד יולידו שלישית. לא במעגל של פריון, ולא בדרך של הולדה, אלא במעגל חוזר, הדוק וסכור, של, של השלמה. השלמה של דבר־מה שנותר פרוץ תמיד, חסר תמיד, תובע תמיד את מילויו." (עמ' 157–158). בשורות אלה מעלה נתנאל לפני השטח באופן גלוי את הרבדים האדיפליים, האינססטואליים, הסמליים שברומן – כולם נמצאים על גבי הטקסט ולא בין שורותיו.

על פניו, אפשר לחשוב שעבודות וימים הוא סיפור פרוידיאני קלאסי. האב מגדל את בתו בצלמו, באנלוגיה לאופן שבו הוא מאמין שיש לבנות מבנה על מבנה; אישה מסתורית מנהלת "קשר אינטימי" עם שניהם, והסצנות משופעות בליבידו וארוס. הטקסט מכיל סמליות שהיא כמעט קלה מדי, למשל, אם אין די בכך ששמו של אברהם הוא כשמו של האב המקראי בה"א הידיעה, מכריו מכנים אותו "אבא אבני"; ו"אבני" כשם משפחה לאדריכל משרה בפני עצמו תחושה של סימבוליות יתרה. לאלה מצטרפים פרגמנטים מתקתקים, אולי מדי, כמו כשעדה מתקלחת ואיתן, בעלה, מנסה למנוע הצפה: הוא "גורף את המים בתנועות נמרצות, […] אם רק היה צריך, היה גם גורף את הים כולו מן החדר" (153), כאקט שמראה כמה היה מוכן לעשות בשביל עדה.

אך בתום קריאת הרומן כולו מתברר כי אין צורך להזעיק את ד"ר פרויד ולנבור בטקסט כדי לגלות מה הוא מסמל ומה מסתתר בו. ביקורת פסיכואנליטית עלולה ללקות בחסר ולפספס חלקים מהותיים בספר עצמו, במילים עצמן. נתנאל, שכישרונה הספרותי – היכולת ללהטט בלשון ולתפוס רגעים באופן מדויק להפליא – ניכר בספריה הקודמים, לא מאפשרת לטקסט להיכנס למשבצת הברורה הזו, ובעצם לא מאפשרת לו "להיכנס" לאף "משבצת". הנהייה אחר האמת החבויה של הטקסט אינה האסטרטגיה המתאימה ליצירה זו. עבודות וימים, מתגלה לנו, אינו יכול להיות מתובנת כך או בכלל.

הספרים של לילך נתנאל, ובהם עבודות וימים, הם עונג גדול למי שמילים מהלכות עליה קסם, למי שהשפה מהתלת בה תדיר ושוברת קצת את הלב ומאחה שוב. נתנאל מדגימה את הבנתה את השפה – השליטה בה לצד הכבוד הרב שהיא רוחשת לה – כשהיא נוקטת מהלך כפול, שבו היא מצליחה לנסח תיאורים חושיים ומוחשיים בדיוק מעורר תאווה ובד בבד מדגימה כיצד השפה קורסת, ומה רבות הן הפעמים שבהן השפה אינה מצליחה לגעת בדבר. לצד זה, הספר קומוניקטיבי בצורה מורגשת ביותר, וממש מבקש את היענות הקוראת. נדמה שספרה החדש של נתנאל בא בתזמון מדויק לקרקע פורייה, לאור עידן הפוסט־ביקורת וההבנה שהמבקרת (או החוקרת, או הקוראת בכלל) צריכה לבוא אל הטקסט בענווה. לא עוד קוראת הרואית ברוח "הרמנויטיקה של חשד" (בניסוחו של פול ריקר) שמנקזת מן הטקסט את הלא־מודע שלו, האמת החבויה בין השורות שלו; אלא קוראת מפוכחת יותר, ערנית למה שנמצא בשורות עצמן. לכן אני חושבת שהספר רלוונטי לכל קוראת, ולו רק תסכים להתמסר לטקסט, ליחסי הגומלין איתו; לפני השטח של הטקסט, המוצפים ומציפים את הדף. במקרה של נתנאל, אני מאמינה שהתחושה הזו צפה לא רק אצל הקוראת, אלא מתחילה מהכותבת, המודעת למלאכת הכתיבה וליכולות שלה כסופרת.

לבסוף, משהו אישי: בילדותי שיר הערש הקבוע ששרה לי אמי היה "לילה לילה" של אלתרמן. כמעט עשרים שנה עברו עד ששמעתי אותו שוב ברדיו, במקרה, ונמלאתי נוסטלגיה. ואז הבנתי לראשונה את משמעות מילותיו. האפקט שיש לשיר הנורא הזה עליי הוא עצום; לכן נסערתי מאוד כשראיתי שגם המטפלת המסורה של עדה שרה לה בילדותה את "הבלדה על שלושת הפרשים" (עמ' 79). היא לא הסכימה לגלות לה את הסוף. למרות שהשיר מתנגן בליבי תדיר, נשבעתי שלא אשיר אותו כשאהיה אמא; עדה, לעומת זאת, שרה לילדיה את השיר כולו ואף הופכת את זה לטקס דידאקטי. "והשלישי? זוכרים מה קרה?" היא שואלת אותם. "זה עצוב מדי? עצוב לפעמים מה אפשר לעשות", היא קובעת, כמעט באגביות. בטקסט הזה אין הסתרה ואין רחמים, לא ברגעים הממכרים של חול הים, לא בסצנות הארוטיות המפורטות, הלופתות את הגוף, ולא כאן.

כל אלה מביאים לחוויית קריאה רוויה וגעושה, כזו שמעמתת את הקוראת עם הטקסט במלוא העוצמה, באופן שאי אפשר להישאר אדישה אליו. "אנשים", כותבת נתנאל ברומן, "לא עומדים בזה. זה עושה להם משהו. מה זה עושה להם בדיוק הם לא יכולים להסביר. חולמים יותר קשה. אוהבים יותר קשה. קודם כול הרעש, השריקה, אתה שומע? אחר כך ההרגשה הזאת כאילו הכל תכף נשבר." (עמ' 58–59). וזה, אני חושבת, מה שספר טוב עושה.

.

יעל בארי, סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, עורכת במוסך.

.

לילך נתנאל, "עבודות וימים", אפיק, 2021.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: איריס רילוב על ספרה של ניצה להט, "הכלב הזה הוא אדם עצוב"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | גברת קירה מחפשת מילים

"'אני אימא שלך לא סבתא. טיפשה אחת.' את צועקת ולא יוצא קול. תמיד הייתה ילדה קשה. תמצאי פתק. תרשמי. את רוצה לרשום." קטע מתוך ספר בכתובים מאת דינה עזריאל

נורית גור לביא (קרני), אינוונטר 1, אינוונטר 2, צבעי מים על נייר, 45X15 ס"מ כ"א, 2014

.

קירה

קטע מתוך "השעה החלשה" (שם זמני)

דינה עזריאל

.

את שוקעת. תרימי ראש.

אצבעות רזות, מפרקים בולטים, ציפורניים בצבע פנינה.

תזיזי.

הן זזות.

אלו הידיים שלך.

הן מונחות על בד פרחוני. הבד מתוח על משטח קשה.

שולחן.

את יושבת ליד השולחן בַּהוֹל. לפנייך הפיל. הוא יושב על השולחן ליד
המאפרה ושומר על הפתקים שלך.

צמרת העץ שבמסגרת החלון סגולה. ערב או בוקר; אור כהה שוטף את
הבית והחפצים קצת מתארכים.

מופיעה האישה הבהירה, אומרת, "גברת קירה את צריכה לשירותים לפני
האוכל?" תשקרי. תגידי שלא. "טוב גברת קירה," אומרת האישה וקושרת
לך מפית סביב הצוואר.

יש לך עט ביד. תניחי את הסיגריה במאפרה ותרימי את הפיל, תרשמי:

    איך קוראים לאישה הבהירה

תרימי ראש.

האור מנמיך ומאפרת הזכוכית שעל השולחן מתלקחת. הצבעים של הפיל
זוהרים תחת ציפוי האמייל. האישה הבהירה אומרת, "ארוחת ערב". יש
דברים על השולחן: קוטג'. לחמנייה. פלחי עגבנייה. חלקיקים צפים באור
הכהה. מחוץ לאור הדברים גרגיריים. גם האצבעות שנוברות בצלחת.
תזיזי. האצבעות נכנסות לתוך האור ויוצאות. תראי איך הן משתנות.
האישה באה והולכת. את רוצה תה. תקראי לה. תמצאי מילים.

קולות הילדים בפארק שליד הבלוק חדים באור הכהה; ביניהם משתרבב
קולו הגבוה של גרישה, הוא קורא בשמך; קולו בוקע ממרפסת המטבח.

את במרפסת המטבח וגרישה לא כאן. קופסאות שימורים מסודרות
בשורות על המדפים. מן המרפסת רואים את הבניין השכן ולפניו העץ
הסגול. בפינת החלון, בין הבניינים, מלבן ארוך של שמיים מעל הוואדי של
עין כרם.

תֵּאוֹ עומד ליד החלון: רגליו מוצלבות, אמת ידו האחת נשענת על אדן
החלון ובידו השנייה סיגריה והעשן מיתמר.

חזרי אל השולחן.

קחי פתק.

תרשמי:

     גרישה לא במרפסת

זה מתגבר. זה לא רעב מה שאת מרגישה. יש לך רצון אחר בפה, בגרון,
בנשימה. הידיים מחפשות. הנה הקופסה. תוציאי אחת. תדליקי. תרגישי
את זה צורב עד עומק הריאות. ככה טוב. את שומעת? זה גרישה קורא לך
לבוא לשחק בעליית הגג איתו ועם בוריה ואיזיה.

    איזיה

     בוריה

     גרישה

בני הדודים רצים בעליית הגג; הקרשים חורקים תחת רגליהם. את
מחפשת את המדרגות כדי לעלות, אבל רק הוֹל ומסדרון ומדרגות אין.
בחצר חורק השער. הדוד שבח שורק לסוסתו, גלגלים גורסים חצץ. שבח
נכנס ותולה את מעילו, שורק את אותה מנגינה. הדודה ליזה אופה לחם,
ריחו עולה. את יוצאת דרך השער אל הרחוב הראשי. כל הגדרות מעץ
ובהם שערים. אשתו של מילו יושבת על הספסל ליד השער שלה, מחכה
לפרות ולכבשים שיחזרו מהמרעה. היא מחייכת אלייך וחוזרת לסרוג. יד
שמאל שלך קופצת על בולי העץ של הגדר, מחוספס. בין הבתים שבילים
צרים מובילים אל חצרות המשק והשדות מאחוריהם, כל שביל שואב את
המבט שלך ארוך ועמוק עד לשדות; צהוב, לבן, צהוב, לבן, חיטה ותירס
לסירוגין. הרחוב הראשי מלא בוץ.

"מלא בוץ, מלא רוח."

"כן, גברת קירה," אומרת האישה הבהירה ומנגבת לך את הסנטר. את
זוכרת: לאישה הבהירה קוראים מאריה. תרשמי.

    מאריה

מאוחר או מוקדם. קווים בשעון מתחזים למחוגים, גרגרי חושך מנשימים
אותם והם מרצדים. מחוץ לחלון ציפורים צועקות. הסגול רווי פחות, אבל
קווי המתאר חדים ואפשר לראות כל עלה בנפרד על רקע השמיים. צבע
השמיים כתום שדהה.

האישה הבהירה אומרת, "תשתי גברת קירה, לפני שיתקרר."

ששש… סמני לה להיות בשקט. קולות עולים מעבר לקיר; אימא בסלון,
מארחת חברות למסיבת תה, סביב הסמובר, עם כלי הפורצלן והמפיות
הרקומות והעוגיות המסוכרות והמאפים הפריכים והפחזניות התפוחות,
הנחמדות. ריח חם.

אבא נכנס לבית. עיניו קודחות, קולו רועם ליד הדלת ואימא, עיניה כבות.
הוא נושא דרשות מלאות להט על המהפכה, מלווה את דבריו בתנועות
ידיים, כמו איכר ועוד לפני החברות. אימא מסמיקה, והוא, תו פראי
מתבלט בפניו ואת יודעת שתכף תחטפי. הנה הוא בא, אוחז בסרגל
המתכת שלו.

     פורצלן

     סרגל מתכת

"היה איש רע האבא שלי. שמחתי שהוא מת ואם יש גיהינום והוא נצלה
שם באיזה אש, אני אומרת, אדרבא, תגבירו."

האישה הבהירה מצטלבת ואומרת "את לא מתכוונת לזה גברת קירה."

"מתכוונת ועוד איך!"

העץ בחלון משחיר וגדל ומתחיל לנוע.

"אל תדליקי עוד אחת." אומרת האישה ולוקחת לך את הסיגריה מהיד.
קחי פתק חדש. תרשמי כמה תרוויחי החודש מהעבודה בבקרים, לפני
הלימודים, בחנות הלחם, וכמה משיעורים פרטיים. אחר כך, בערב, תלכי
למועדון הסטודנטים. גם הוא בא לשם, הגבוה, היפה: תֵּאוֹ. איפה הוא
עכשיו. את זוכרת: תאו מעשן במרפסת.

קחי פתק. תרשמי:

     תאו מעשן במרפסת

"תמיד היה שם תה חם והיו ויכוחים, או־הו, ושלא יספרו לכם סיפורים,
הייתה שם נטייה קומוניסטית ועוד איך." מישהו מדבר בקול שלך. חזק
וברור.

"איפה," שואלת האישה הבהירה.

"מה זאת אומרת איפה? במועדון הסטודנטים היהודים. ביאשי. ותאמיני
לי שמה שהם ידעו אז על הרוסים לא דומה לשום דבר שהיה במציאות."

"מה היא אומרת?" אומר הקול של לילי.

"משהו על הרוסים," אומרת האישה הבהירה.

"נכון מאד." ספרי לה על הרוסים שהיא לא מכירה, ספרי על הכניסות
לבתים, גירוש הדיירים. "שלחו אנשים לסיביר ולקחו את כל מה שהיה
להם. בבית הדואר, הבית הכי גדול בבריצ'ני, הם עשו את משרד הפנים
ובית הסוהר שלהם ומטה של נ־ק־וו־ד שלהם. אבל זה אני אומרת
בסוגריים, כי אסור לי לומר שום דבר רע על הרוסים, בזכותם נשארנו
בחיים, אבל זה סיפור אחר."

"אני לא מבינה." אומרת לילי ומתיישבת מולך.

"היום הדיבור שלה קשה," אומרת האישה הבהירה. "קשה להבין. משהו
על סיביר, משהו על מועדון."

"מה את לא מבינה, לילינקה?"

"סבתא, אני לא לילי, אני ענת."

"טוב," תגידי טוב כאילו שאת מאמינה לה אבל תצחקי קצת שהיא תבין
שאת לא כזאת טיפשה.

"ספרי על המועדון."

"היינו כל כך צעירים. בערב שישי, באמצע איזה ויכוח, נכנס למועדון
יאשה קויפמן עם גרמופון."

"לאט־לאט, סבתא, הנה, תשתי קצת תה, תשטפי את הגרון."

"גר־מו־פון." דברי לאט וברור. "את לא יודעת מה זה גרמופון? זה מין
מכשיר ששמים תקליט ומסובבים את הידית וזה מנגן."

    גרמופון

"הוויכוח נגמר וכולם רוקדים. תֵּאוֹ ניגש – אני בדיוק עמדתי על הסולם
ועשיתי סדר במדף של המגזינים ביידיש – והזמין אותי לרקוד, כמו רומיאו
מתחת למרפסת של יוליה, אז אני יורדת מהסולם ואנחנו רוקדים."
האישה הבהירה לוקחת לך את הסיגריה מהיד, מכבה עוד אחת שמעשנת
במאפרה, מאפרת ומחזירה. "העיקר שהיא צוחקת," אומרת לילי.

"בטח, צוחקת הרבה. השיניים שלי לבנות וישרות אז למה לא. שיני סוס
ושיער כהה ומבריק כמו שלו ואנשים תמיד אמרו, אוח, כמה שהילדה
דומה לאבא שלה, אבל זה סיפור אחר. היינו מטיילים בפארק קוֹפּוֹאוּ. אני
הייתי מספרת על בריצ'ני ועל בני הדודים שלי; ותאו היה מספר על אבא
שלו, ארון מילס, שהיה רואה חשבון בימים ומיסטיקן בלילות ועל אחיו
הגדול אנצ'ל, המשורר, שנסע לבוקרשט. יותר מאוחר, כשהרוסים כבשו
את בסרביה, גרשו אותי מיאשי בחזרה לבריצ'ני שהיתה עכשיו מעבר
לגבול. בינתיים גם אנצ'ל, שנמלט מהסיגורנצה, חצה את הפרוט לצד
הרוסי והפך למשורר גדול בקישינב עד שהפחד הרג אותו, אבל זה סיפור
אחר. תאו חצה כמה חודשים אחריו, בסכנת חיים, כדי להיות איתי."

     ארון מִילֶס

     אנצ'ל מילס

"רק בסוגריים אני אגיד שאנצ'ל היה קומוניסט לגמרי, אבל אל תגידו
לתאו, פעם אחרונה שאמרתי את זה הוא התרגז והפך כיסא."

"בסדר סבתא. אל תתרגשי," אומרת לילי.

"אני אימא שלך לא סבתא. טיפשה אחת." את צועקת ולא יוצא קול. תמיד
הייתה ילדה קשה. תמצאי פתק. תרשמי. את רוצה לרשום. מישהו החביא
את הפיל.

משהו מתנפץ. הכוס הפוכה. על המפה. על החלוק. חם ואז קר. "לא יפה
ככה, גברת קירה," אומרת האישה הבהירה ואוספת שברים ובדלים
מהרצפה. "אני מביאה לה חלוק אחר, תני לה את הפתקים". אומרת לילי
והאישה הבהירה באה עם הפיל. קחי פתק. תרשמי:

     איך קוראים לאישה הבהירה

העץ דופק בחלון והזכוכית מקרקשת בתוך המסגרת. החשיכה נמשכת
ימים רבים. כמו רכבת בהרים, הימים קצרים כמו מצמוץ בין מנהרות
חושך, מישהו הדליק את המנורה וסגר אותך בתוך עיגול אור. ריר שחור
נצמד ואוטם עצמו אל מסגרת החלון עד שהעץ נעלם ובמקומו מופיע
החדר הכהה, התאום, עם המנורה, ובתוכו קירה הכהה יושבת ליד השולחן
בהול. על השולחן מנמנם הפיל, הקומקום יושב על התנור ושורק בשקט.
מתוך האש באה אולגה איוואנובה, ששש… היא לוחשת, כי לילי התינוקת
ישנה בתוך שכמיית הפרווה שלה. השכמייה מסריחה וזקנה כמו אולגה
אבל חמה וכשהיא מכניסה את התינוקת לתוכה התינוקת נרדמת מיד.
אצלי הגרמנים לא יחפשו, אומרת אולגה, מהדקת את השכמייה סביב לילי
התינוקת ומסתלקת.

     אולגה איוואנובה

     שכמיית פרווה

השעון מתקתק חזק. הולם לך בתוך הראש. זה לא השעון שלך. את לא
באמת יושבת בהוֹל. זה לא הבית שלך. הוא מתחפש לעצמו, מתמלא
עיניים, והפתקים; לפעמים הם חומקים תחת משקל רגליו של הפיל,
ממלאים את השולחן, נופלים ומתפזרים. תרימי. תאספי. סדרי בערימה.
לפעמים הם נעלמים ומופיעים במקום אחר. אין לך הרבה זמן עד שהם
יבואו שוב. את זוכרת: זה לא הבית שלך. זה רק נראה כמו הבית שלך. הם
סידרו אותו ממש אותו דבר. הרהיטים והתמונות והכול.

     זה לא הבית שלי

"אל תקומי לבד, את כבר עייפה מדי," אומרת אימא. הקול שלה אחר. היא
לוקחת אותי למיטה בעגלה. הקירות של המסדרון נוסעים לאחור ואימא
אומרת, "את צריכה לנוח גברת קירה".

רוב הזמן האור דולק בהוֹל, לפעמים נכבה ומיד נדלק שוב. מהמיטה את
רואה חצי מהשולחן; לא לזוז. חכי לראות מי מחביא את הפתקים.

מישהו בוכה והצליל מתגבר. האור בהוֹל דולק ומישהי אומרת, "היא בוכה
כבר שעה."

"אל תבכי גברת קירה." את לא בוכה. אבל את לא מצליחה להפסיק את
זה. ההול שוב חשוך. העץ דופק בחלון, מתחיל כרסום. אסור לך להירדם
שוב. אלו העכברושים, הם מכרסמים את הקירות. תכף יגיעו אלייך.

החלון מחוויר וציפור צועקת, קומי, תעברי את המסדרון.

החושך נמס כמו גרגירי סוכר ומתוכם מופיע תֵּאוֹ; יושב אל השולחן בהול
ומקפל מפיות. כל מפית הוא מקפל למשולש, מהדק ומקפל למשולש קטן
יותר, מהדק שוב, שם במחזיק המפיות. עכשיו אתם כבר לא רבים, יש
לכם שיחות טובות. לפעמים שותקים ומקשיבים יחד לקול המוסיקה, או
לציפורים על העץ הגדול שמגיע עד לחלון. "אולי קצת לימון לתה," את
אומרת וקמה להביא. את במטבח. קולו של גרישה בוקע ממרפסת המטבח
ומזכיר לך שאת העומדת, קוקוריקו קורא בוריה, ואתם רצים אחד אחרי
השני עד שצנצנות הריבה והחמוצים רוקדות על המדפים וקורות העץ
חורקות תחת הרגליים. עוד סיבוב או שניים ושוב נעלמו, אבל את יודעת
איפה הם מתחבאים. תתקרבי בשקט, על בהונות, עוד כמה צעדים, את
במרפסת. קופסאות שימורים מסודרות על מדפים. בחוץ הבניין השכן.
בפינת החלון השמים והוואדי. תחזרי אל פינת האוכל. התה קר. הנה
הקופסה. קחי. תדליקי. תרגישי את זה צורב עד עומק הראות. ככה טוב.
תֵּאוֹ מקפל מפיות. "תשמע תאו, איזה יופי הציפורים שרות על העץ.
קונצרט ממש."

את שוקעת. תרימי ראש.

צמרת העץ שבמסגרת החלון סגולה.

את זוכרת: לעץ קוראים כליל החורש.

קחי פתק. תרשמי:

     כליל החורש

     מפיות

.

דינה עזריאל, אדריכלית, מתרגמת ועורכת, בעלת תואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון, עורכת פרוזה ואמנות בכתב העת ספקולציה. קטעים מתוך יצירתה "מחזור ירושלמית" פורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע מהתרגום ל"צומת", ספרו החדש של ג'ונתן פראנזן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן