.

קירה

קטע מתוך "השעה החלשה" (שם זמני)

דינה עזריאל

.

את שוקעת. תרימי ראש.

אצבעות רזות, מפרקים בולטים, ציפורניים בצבע פנינה.

תזיזי.

הן זזות.

אלו הידיים שלך.

הן מונחות על בד פרחוני. הבד מתוח על משטח קשה.

שולחן.

את יושבת ליד השולחן בַּהוֹל. לפנייך הפיל. הוא יושב על השולחן ליד
המאפרה ושומר על הפתקים שלך.

צמרת העץ שבמסגרת החלון סגולה. ערב או בוקר; אור כהה שוטף את
הבית והחפצים קצת מתארכים.

מופיעה האישה הבהירה, אומרת, "גברת קירה את צריכה לשירותים לפני
האוכל?" תשקרי. תגידי שלא. "טוב גברת קירה," אומרת האישה וקושרת
לך מפית סביב הצוואר.

יש לך עט ביד. תניחי את הסיגריה במאפרה ותרימי את הפיל, תרשמי:

    איך קוראים לאישה הבהירה

תרימי ראש.

האור מנמיך ומאפרת הזכוכית שעל השולחן מתלקחת. הצבעים של הפיל
זוהרים תחת ציפוי האמייל. האישה הבהירה אומרת, "ארוחת ערב". יש
דברים על השולחן: קוטג'. לחמנייה. פלחי עגבנייה. חלקיקים צפים באור
הכהה. מחוץ לאור הדברים גרגיריים. גם האצבעות שנוברות בצלחת.
תזיזי. האצבעות נכנסות לתוך האור ויוצאות. תראי איך הן משתנות.
האישה באה והולכת. את רוצה תה. תקראי לה. תמצאי מילים.

קולות הילדים בפארק שליד הבלוק חדים באור הכהה; ביניהם משתרבב
קולו הגבוה של גרישה, הוא קורא בשמך; קולו בוקע ממרפסת המטבח.

את במרפסת המטבח וגרישה לא כאן. קופסאות שימורים מסודרות
בשורות על המדפים. מן המרפסת רואים את הבניין השכן ולפניו העץ
הסגול. בפינת החלון, בין הבניינים, מלבן ארוך של שמיים מעל הוואדי של
עין כרם.

תֵּאוֹ עומד ליד החלון: רגליו מוצלבות, אמת ידו האחת נשענת על אדן
החלון ובידו השנייה סיגריה והעשן מיתמר.

חזרי אל השולחן.

קחי פתק.

תרשמי:

     גרישה לא במרפסת

זה מתגבר. זה לא רעב מה שאת מרגישה. יש לך רצון אחר בפה, בגרון,
בנשימה. הידיים מחפשות. הנה הקופסה. תוציאי אחת. תדליקי. תרגישי
את זה צורב עד עומק הריאות. ככה טוב. את שומעת? זה גרישה קורא לך
לבוא לשחק בעליית הגג איתו ועם בוריה ואיזיה.

    איזיה

     בוריה

     גרישה

בני הדודים רצים בעליית הגג; הקרשים חורקים תחת רגליהם. את
מחפשת את המדרגות כדי לעלות, אבל רק הוֹל ומסדרון ומדרגות אין.
בחצר חורק השער. הדוד שבח שורק לסוסתו, גלגלים גורסים חצץ. שבח
נכנס ותולה את מעילו, שורק את אותה מנגינה. הדודה ליזה אופה לחם,
ריחו עולה. את יוצאת דרך השער אל הרחוב הראשי. כל הגדרות מעץ
ובהם שערים. אשתו של מילו יושבת על הספסל ליד השער שלה, מחכה
לפרות ולכבשים שיחזרו מהמרעה. היא מחייכת אלייך וחוזרת לסרוג. יד
שמאל שלך קופצת על בולי העץ של הגדר, מחוספס. בין הבתים שבילים
צרים מובילים אל חצרות המשק והשדות מאחוריהם, כל שביל שואב את
המבט שלך ארוך ועמוק עד לשדות; צהוב, לבן, צהוב, לבן, חיטה ותירס
לסירוגין. הרחוב הראשי מלא בוץ.

"מלא בוץ, מלא רוח."

"כן, גברת קירה," אומרת האישה הבהירה ומנגבת לך את הסנטר. את
זוכרת: לאישה הבהירה קוראים מאריה. תרשמי.

    מאריה

מאוחר או מוקדם. קווים בשעון מתחזים למחוגים, גרגרי חושך מנשימים
אותם והם מרצדים. מחוץ לחלון ציפורים צועקות. הסגול רווי פחות, אבל
קווי המתאר חדים ואפשר לראות כל עלה בנפרד על רקע השמיים. צבע
השמיים כתום שדהה.

האישה הבהירה אומרת, "תשתי גברת קירה, לפני שיתקרר."

ששש… סמני לה להיות בשקט. קולות עולים מעבר לקיר; אימא בסלון,
מארחת חברות למסיבת תה, סביב הסמובר, עם כלי הפורצלן והמפיות
הרקומות והעוגיות המסוכרות והמאפים הפריכים והפחזניות התפוחות,
הנחמדות. ריח חם.

אבא נכנס לבית. עיניו קודחות, קולו רועם ליד הדלת ואימא, עיניה כבות.
הוא נושא דרשות מלאות להט על המהפכה, מלווה את דבריו בתנועות
ידיים, כמו איכר ועוד לפני החברות. אימא מסמיקה, והוא, תו פראי
מתבלט בפניו ואת יודעת שתכף תחטפי. הנה הוא בא, אוחז בסרגל
המתכת שלו.

     פורצלן

     סרגל מתכת

"היה איש רע האבא שלי. שמחתי שהוא מת ואם יש גיהינום והוא נצלה
שם באיזה אש, אני אומרת, אדרבא, תגבירו."

האישה הבהירה מצטלבת ואומרת "את לא מתכוונת לזה גברת קירה."

"מתכוונת ועוד איך!"

העץ בחלון משחיר וגדל ומתחיל לנוע.

"אל תדליקי עוד אחת." אומרת האישה ולוקחת לך את הסיגריה מהיד.
קחי פתק חדש. תרשמי כמה תרוויחי החודש מהעבודה בבקרים, לפני
הלימודים, בחנות הלחם, וכמה משיעורים פרטיים. אחר כך, בערב, תלכי
למועדון הסטודנטים. גם הוא בא לשם, הגבוה, היפה: תֵּאוֹ. איפה הוא
עכשיו. את זוכרת: תאו מעשן במרפסת.

קחי פתק. תרשמי:

     תאו מעשן במרפסת

"תמיד היה שם תה חם והיו ויכוחים, או־הו, ושלא יספרו לכם סיפורים,
הייתה שם נטייה קומוניסטית ועוד איך." מישהו מדבר בקול שלך. חזק
וברור.

"איפה," שואלת האישה הבהירה.

"מה זאת אומרת איפה? במועדון הסטודנטים היהודים. ביאשי. ותאמיני
לי שמה שהם ידעו אז על הרוסים לא דומה לשום דבר שהיה במציאות."

"מה היא אומרת?" אומר הקול של לילי.

"משהו על הרוסים," אומרת האישה הבהירה.

"נכון מאד." ספרי לה על הרוסים שהיא לא מכירה, ספרי על הכניסות
לבתים, גירוש הדיירים. "שלחו אנשים לסיביר ולקחו את כל מה שהיה
להם. בבית הדואר, הבית הכי גדול בבריצ'ני, הם עשו את משרד הפנים
ובית הסוהר שלהם ומטה של נ־ק־וו־ד שלהם. אבל זה אני אומרת
בסוגריים, כי אסור לי לומר שום דבר רע על הרוסים, בזכותם נשארנו
בחיים, אבל זה סיפור אחר."

"אני לא מבינה." אומרת לילי ומתיישבת מולך.

"היום הדיבור שלה קשה," אומרת האישה הבהירה. "קשה להבין. משהו
על סיביר, משהו על מועדון."

"מה את לא מבינה, לילינקה?"

"סבתא, אני לא לילי, אני ענת."

"טוב," תגידי טוב כאילו שאת מאמינה לה אבל תצחקי קצת שהיא תבין
שאת לא כזאת טיפשה.

"ספרי על המועדון."

"היינו כל כך צעירים. בערב שישי, באמצע איזה ויכוח, נכנס למועדון
יאשה קויפמן עם גרמופון."

"לאט־לאט, סבתא, הנה, תשתי קצת תה, תשטפי את הגרון."

"גר־מו־פון." דברי לאט וברור. "את לא יודעת מה זה גרמופון? זה מין
מכשיר ששמים תקליט ומסובבים את הידית וזה מנגן."

    גרמופון

"הוויכוח נגמר וכולם רוקדים. תֵּאוֹ ניגש – אני בדיוק עמדתי על הסולם
ועשיתי סדר במדף של המגזינים ביידיש – והזמין אותי לרקוד, כמו רומיאו
מתחת למרפסת של יוליה, אז אני יורדת מהסולם ואנחנו רוקדים."
האישה הבהירה לוקחת לך את הסיגריה מהיד, מכבה עוד אחת שמעשנת
במאפרה, מאפרת ומחזירה. "העיקר שהיא צוחקת," אומרת לילי.

"בטח, צוחקת הרבה. השיניים שלי לבנות וישרות אז למה לא. שיני סוס
ושיער כהה ומבריק כמו שלו ואנשים תמיד אמרו, אוח, כמה שהילדה
דומה לאבא שלה, אבל זה סיפור אחר. היינו מטיילים בפארק קוֹפּוֹאוּ. אני
הייתי מספרת על בריצ'ני ועל בני הדודים שלי; ותאו היה מספר על אבא
שלו, ארון מילס, שהיה רואה חשבון בימים ומיסטיקן בלילות ועל אחיו
הגדול אנצ'ל, המשורר, שנסע לבוקרשט. יותר מאוחר, כשהרוסים כבשו
את בסרביה, גרשו אותי מיאשי בחזרה לבריצ'ני שהיתה עכשיו מעבר
לגבול. בינתיים גם אנצ'ל, שנמלט מהסיגורנצה, חצה את הפרוט לצד
הרוסי והפך למשורר גדול בקישינב עד שהפחד הרג אותו, אבל זה סיפור
אחר. תאו חצה כמה חודשים אחריו, בסכנת חיים, כדי להיות איתי."

     ארון מִילֶס

     אנצ'ל מילס

"רק בסוגריים אני אגיד שאנצ'ל היה קומוניסט לגמרי, אבל אל תגידו
לתאו, פעם אחרונה שאמרתי את זה הוא התרגז והפך כיסא."

"בסדר סבתא. אל תתרגשי," אומרת לילי.

"אני אימא שלך לא סבתא. טיפשה אחת." את צועקת ולא יוצא קול. תמיד
הייתה ילדה קשה. תמצאי פתק. תרשמי. את רוצה לרשום. מישהו החביא
את הפיל.

משהו מתנפץ. הכוס הפוכה. על המפה. על החלוק. חם ואז קר. "לא יפה
ככה, גברת קירה," אומרת האישה הבהירה ואוספת שברים ובדלים
מהרצפה. "אני מביאה לה חלוק אחר, תני לה את הפתקים". אומרת לילי
והאישה הבהירה באה עם הפיל. קחי פתק. תרשמי:

     איך קוראים לאישה הבהירה

העץ דופק בחלון והזכוכית מקרקשת בתוך המסגרת. החשיכה נמשכת
ימים רבים. כמו רכבת בהרים, הימים קצרים כמו מצמוץ בין מנהרות
חושך, מישהו הדליק את המנורה וסגר אותך בתוך עיגול אור. ריר שחור
נצמד ואוטם עצמו אל מסגרת החלון עד שהעץ נעלם ובמקומו מופיע
החדר הכהה, התאום, עם המנורה, ובתוכו קירה הכהה יושבת ליד השולחן
בהול. על השולחן מנמנם הפיל, הקומקום יושב על התנור ושורק בשקט.
מתוך האש באה אולגה איוואנובה, ששש… היא לוחשת, כי לילי התינוקת
ישנה בתוך שכמיית הפרווה שלה. השכמייה מסריחה וזקנה כמו אולגה
אבל חמה וכשהיא מכניסה את התינוקת לתוכה התינוקת נרדמת מיד.
אצלי הגרמנים לא יחפשו, אומרת אולגה, מהדקת את השכמייה סביב לילי
התינוקת ומסתלקת.

     אולגה איוואנובה

     שכמיית פרווה

השעון מתקתק חזק. הולם לך בתוך הראש. זה לא השעון שלך. את לא
באמת יושבת בהוֹל. זה לא הבית שלך. הוא מתחפש לעצמו, מתמלא
עיניים, והפתקים; לפעמים הם חומקים תחת משקל רגליו של הפיל,
ממלאים את השולחן, נופלים ומתפזרים. תרימי. תאספי. סדרי בערימה.
לפעמים הם נעלמים ומופיעים במקום אחר. אין לך הרבה זמן עד שהם
יבואו שוב. את זוכרת: זה לא הבית שלך. זה רק נראה כמו הבית שלך. הם
סידרו אותו ממש אותו דבר. הרהיטים והתמונות והכול.

     זה לא הבית שלי

"אל תקומי לבד, את כבר עייפה מדי," אומרת אימא. הקול שלה אחר. היא
לוקחת אותי למיטה בעגלה. הקירות של המסדרון נוסעים לאחור ואימא
אומרת, "את צריכה לנוח גברת קירה".

רוב הזמן האור דולק בהוֹל, לפעמים נכבה ומיד נדלק שוב. מהמיטה את
רואה חצי מהשולחן; לא לזוז. חכי לראות מי מחביא את הפתקים.

מישהו בוכה והצליל מתגבר. האור בהוֹל דולק ומישהי אומרת, "היא בוכה
כבר שעה."

"אל תבכי גברת קירה." את לא בוכה. אבל את לא מצליחה להפסיק את
זה. ההול שוב חשוך. העץ דופק בחלון, מתחיל כרסום. אסור לך להירדם
שוב. אלו העכברושים, הם מכרסמים את הקירות. תכף יגיעו אלייך.

החלון מחוויר וציפור צועקת, קומי, תעברי את המסדרון.

החושך נמס כמו גרגירי סוכר ומתוכם מופיע תֵּאוֹ; יושב אל השולחן בהול
ומקפל מפיות. כל מפית הוא מקפל למשולש, מהדק ומקפל למשולש קטן
יותר, מהדק שוב, שם במחזיק המפיות. עכשיו אתם כבר לא רבים, יש
לכם שיחות טובות. לפעמים שותקים ומקשיבים יחד לקול המוסיקה, או
לציפורים על העץ הגדול שמגיע עד לחלון. "אולי קצת לימון לתה," את
אומרת וקמה להביא. את במטבח. קולו של גרישה בוקע ממרפסת המטבח
ומזכיר לך שאת העומדת, קוקוריקו קורא בוריה, ואתם רצים אחד אחרי
השני עד שצנצנות הריבה והחמוצים רוקדות על המדפים וקורות העץ
חורקות תחת הרגליים. עוד סיבוב או שניים ושוב נעלמו, אבל את יודעת
איפה הם מתחבאים. תתקרבי בשקט, על בהונות, עוד כמה צעדים, את
במרפסת. קופסאות שימורים מסודרות על מדפים. בחוץ הבניין השכן.
בפינת החלון השמים והוואדי. תחזרי אל פינת האוכל. התה קר. הנה
הקופסה. קחי. תדליקי. תרגישי את זה צורב עד עומק הראות. ככה טוב.
תֵּאוֹ מקפל מפיות. "תשמע תאו, איזה יופי הציפורים שרות על העץ.
קונצרט ממש."

את שוקעת. תרימי ראש.

צמרת העץ שבמסגרת החלון סגולה.

את זוכרת: לעץ קוראים כליל החורש.

קחי פתק. תרשמי:

     כליל החורש

     מפיות

.

דינה עזריאל, אדריכלית, מתרגמת ועורכת, בעלת תואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון, עורכת פרוזה ואמנות בכתב העת ספקולציה. קטעים מתוך יצירתה "מחזור ירושלמית" פורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע מהתרגום ל"צומת", ספרו החדש של ג'ונתן פראנזן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אורית גידלי

יום

1

פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,

הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.

אֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים בְּהַתְאָמָה.
.

זוֹכֵר?

לִפְנוֹת בֹּקֶר רָכַבְנוּ לַחוֹף בְּאוֹפַנַּיִם.

הַשֶּׁלֶט 'הַכְּנִיסָה לְסוּסִים אֲסוּרָה' שִׂמַּח אוֹתָנוּ,

יֵשׁ מִי שֶׁמֵּפֵר אֶת הָאִסּוּר.

הָיְתָה שִׁכְבָה שֶׁל טַל עַל הַיָּם.

נִשַּׁקְתָּ אוֹתִי.
.

חָזַרְנוּ רְעֵבִים.

הַחַשְׁמַל לָחַץ בְּעוֹרְקֵי הַקִּיר,

וּבְכָל זֹאת אָכַלְנוּ לְאַט.

דִּבַּרְנוּ מִלִּים רְווּיוֹת.

כְּאִלּוּ אֲנִי אֵשֶׁת רֶנֶסַנְס וְאַתָּה צַיַּר הַדְּיוֹקְנָאוֹת

שֶׁהֶחְלִיט שֶׁהַבֹּקֶר הוּא לֹא מְצַיֵּר.

.

2

אַחַר כָּךְ לָקַחְנוּ תֵּה מֵהַבַּיִת

אֶל הַסַּפְסָל בַּגִּנָּה.

הָאַהֲבָה הִתְגַּלְּתָה כְּמַתָּן בַּסֵּתֶר,

בַּהַחְלָטוֹת מַה לֹּא לְסַפֵּר.
.

הָעֶרֶב יָרַד.
.

בַּבֶּטֶן הֶהָרָה שֶׁל הָעַפְעַף

בָּעֲטוּ הַמִּשְׁאָלוֹת.
.

סוֹדִי הָיָה גָּלוּי לְפָנֶיךָ.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר.

.

3

מָתַי בְּמוֹרַד הַשָּׁנִים

פְּגָמֵינוּ הִשִּׂיגוּ אוֹתָנוּ?

יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ שָׁם תָּמִיד,

סַבְלָנִיִּים כְּעַם גָּזוּל.
.

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַלַּיְלָה בָּא בְּאַחַת.

פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,

הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.
.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת

הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית

רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה.

לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחשֶׁךְ,

לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחשֶׁךְ.

.

אורית גידלי היא משוררת, סופרת ילדים ומנהלת שותפה של בית הספר לכתיבה 'סדנאות הבית'. פרסמה שלושה ספרי שירה, האחרון שבהם – "ערש" (הקיבוץ המאוחד, 2015) וארבעה ספרי ילדים, שתורגמו לשפות רבות. השיר "יום" הוא השיר הפותח את ספר השירים "התאומים", העתיד לראות אור בחודש הקרוב (מקום לשירה).

.

.

מרב פּיטוּן

מסלולן של החשופיות

עַל הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי שַׁעַר הַבַּיִת

נִפְרַשׂ רֶסֶס סְפִּירָלִי זוֹהֵר,

שְׁבִיל חָלָב דַּק

שֶׁהֵאִיר בִּשְׁנָתֵנוּ אֶת גָּלַקְסִיַּת הַלַּיְלָה.
.

הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה כֻּלָּהּ פַּרְוָה וְכוֹכְבֵי עֵינַיִם,

לַקְּטַנָּה עֲגָלָה וּמַצְפֵּן. חֲתוּלֵי הָרְחוֹב

בְּעָלָיו שֶׁל זָנָב שֶׁהוֹפֵךְ לְקוֹצִים.

לְעוֹרְבֵי הָעֶרֶב כְּנָפַיִם לָנוּס וְגָרוֹן לְהָנִיס.

אֲפִלּוּ לַחֶלְזוֹנוֹת קְלִפָּה שֶׁכָּל כּוֹחָהּ בְּדַקִּיקוּתָהּ.

לָהֶן רַק רִיר.
.

הֵן לֹא נִרְתָּעוֹת בַּחֹשֶׁךְ. לֹא מֵהִתְגַּבְּהוּת

הָעֵשֶׂב בֵּין הַמִּרְצָפוֹת וְלֹא מִנְּקִיקִים פִּתְאוֹמִיִּים

בַּמְּקוֹמוֹת בָּהֶם הַגֶּשֶׁם נָגַס וְהַשְּׁרַבְרַב שָׁבַר וְהַצִּנּוֹר פִּלֵּס.

הֵן לֹא מַשְׁמִיעוֹת קוֹל, אֲפִלּוּ לֹא תַּחַת סֻלְיָה.

אֵין בָּהֶן מָה שֶׁיִּשָּׁבֵר.
.

מְלַקְּקוֹת אֶת הַלֹּא נוֹדָע

בְּעִוָּרוֹן כְּמוֹ זֶה שֶׁלָּנוּ,

בִּדְבֵקוּת בִּלְתִּי מֻסְבֶּרֶת, הֵן רָצוֹת

כְּמוֹ דְּמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר.
.

.

ליקוט

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לָלֶכֶת יַחַד עַל שְׁבִיל, לְהַנִּיחַ עֵינַיִם

עַל קַוֵּי הַחַיִּים הַמִּסְתַּמְּנִים בַּגִּבְעוֹלִים

כְּשֶׁהֵם זְקוּפִים אוֹ מִתְכּוֹפְפִים בִּגְמִישׁוּת עִם הָרוּחַ,

כְּשֶׁהֵם שׂוֹרְטִים אֶת רַגְלֵינוּ לְשָׁלוֹם.

קוּרֵי אוֹר בִּלְתִּי נִרְאִים נִמְתָּחִים בֵּינֵינוּ

לְבֵין הַיְּלָדוֹת, רַגְלֵיהֶן מְדַלְּגוֹת הָלוֹךְ וָשׁוֹב

אֶת הַמֶּרְחָק וְהֵן קְטֵנוֹת וּמִתְאָרְכוֹת

עַל שְׁעוֹן הַצֵּל.
.

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ שָׁבִים אֶל הַבַּיִת.

הַנַּעֲלַיִם נֶחְלָצוֹת בְּפִתְחוֹ וּמֻכְרָז הַתּוֹר לַמִּקְלַחַת.

מִי שֶׁלֹּא רוֹצָה וּמִי שֶׁרִאשׁוֹנָה

לְהַחֲלִיף אֶת אַדְמַת הָעוֹר הַמְּאֻבֶּקֶת

בְּכֻתְנַת בַּיִת רַכָּה וְאֶת עֲרוּץ הַזֵּעָה בְּשֹׁבֶל שַׁמְפּוּ.

אֲנִי הָאַחֲרוֹנָה, מוֹשֶׁכֶת עוֹד קְצָת

לִפְנֵי שֶׁמַּיִם חַמִּים יִשְׁטְפוּ אֶת הַיּוֹם הָלְאָה.
.

תֵּיוֹן הַגּוּף מְאַבֵּךְ אֶת הַזֶּרֶם בְּאַקְוָרֵל עָדִין.

מִכְחוֹל הַשֵּׂעָר נִטְבָּל וּמִתְכַּהֶה.

סַלְעֵי בִּרְכַּיִם וּמַרְפֵּק נִרְטָבִים

בַּגֶּשֶׁם הָרוֹעֵשׁ מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן הַפְּלַסְטִיק.

עָמֹק מֵאֲחוֹרֵי הָעַפְעַפַּיִם

אֲנִי אוֹצֶרֶת אֶת הַצֶּבַע הָאוֹזֵל

בְּדַרְכּוֹ אֶל הַיָּם,

אֶת הָאוֹר שֶׁרָאִינוּ.

.

מרב פיטון היא משוררת, מתרגמת ועורכת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת שלה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתלוגיות לשירה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 33 ובגיליון 74 של המוסך.

.

.

אדוה מגל כהן

אחרי צפייה בסדרה התורכית "מוסכמות" בנטפליקס

בְּסִיּוּם הַפֶּרֶק עָלוּ צְלִילֵי הַפְּסַנְתֵּר וְהַזַּמָּר פְרֵדִי אוֹזְבְּגֶ׳ן עַל הַמָּסָךְ,

כְּמוֹ בַּטֵּלֵוִויזְיָה שֶׁל פַּעַם, נָּשָׁא אוֹתִי עִם עַנְנֵי צְלִילָיו הַסְּמִיכִים

לְמוֹעֲדוֹנִים מְעֻשָּׁנִים שֶׁלֹּא הָיִיתִי בָּהֶם מֵעוֹדִי, לִשְׂמָלוֹת צְמוּדוֹת

שֶׁלֹּא לָבַשְׁתִּי, אֶל בְּשָׂמִים מְתַקְתַּקִּים שֶׁלֹּא בִּשְּׂמוּ צַוָּארִי,

אֶל מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם עִם הַכִּנּוֹרוֹת, עִם הַתֻּפִּים, אֶל הַחִיּוּכִים

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, אֶל הַזֵּעָה. נָשָׂא אוֹתִי אֶל אִיסְטַנְבּוּל, אֶל מַרְיַם,

שֶׁנִּיד רֹאשָׁהּ הַמָּתוֹק בְּ״אִנְשַׁאלְלָה״ הִרְחִיב לִבִּי וְהֶאֱמַנְתִּי:

הַבַּקָּשָׁה תִּתְגַּשֵּׁם, הָאַהֲבָה תִּתְמַמֵּשׁ, שְׁלוֹם הַבַּיִת יִשְׁכֹּן,

הָעֵץ יָשׁוּב וְיִשְׁפַע אֲפַרְסְמוֹנִים. הוֹ, מַרְיַם, לוּ יָכוֹלְתִּי לִטְעֹם

מִמַּאֲפַיִךְ הַנִּסְתָּרִים בַּעֲדִינוּת הַבַּד, מִטְּרִיּוּתֵךְ הַנֶּחֱשֶׁקֶת,

לִבְחֹר כָּמוֹךְ בַּחוֹלְמָנִי מִכֻּלָּם.
.

רָצָה בִּירוּשָׁלַיִם הַגְּשׁוּמָה לְאֹרֶךְ הַחוֹמָה שֶׁל סוּלִימַאן הַמְּפֹאָר

וְחוֹשֶׁבֶת עַל סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי חַנָּה מַפְלִיגָה בַּיָּם הַשָּׁחֹר, עֲטוּיָה

מִטְפַּחַת רֹאשׁ (כְּמוֹ שֶׁלָּךְ, מַרְיַם) עִם גְּרִישָׁה הַקָּטָן. בְּאֳנִיָּה קְטַנָּה

בּוֹרְחִים מִקְּרִים עַד קוּשְׁטָא, הִיא אִיסְטַנְבּוּל, הִיא הַצְּלִיל

אֵלָיו אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת, הִיא שְׁחָפִים בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ לַחֲלוֹמוֹת,

הִיא שִׁירִים בַּצְּבָעִים הַדְּהוּיִים, בְּטֵלֵוִיזְיוֹת קֻפְסָה,

בְּמִרְפָּסוֹת שִׁכּוּנִים בְּעַרְבֵי קַיִץ, בִּרְחוֹב לִיבוֹרְנוֹ

בְּבַת־יָם שֶׁל יַלְדוּתִי.

.

במבוכה תבוא האהבה

הָאוֹר לְעוֹלָם שֻׁתָּף בְּמַעֲשֶׂה הָאַהֲבָה.

סֶדֶק, אֲבוּקָה, חַלּוֹן בּוֹהֵק בַּשֶּׁמֶשׁ.

בְּגָדִים שֶׁהֵסַרְנוּ בַּחֲטָף נֶאֱסָפִים בְּנַחַת,

מַחְשָׁבוֹת בְּהִירוֹת מְמַלְּאוֹת

אֶת שֶׁקֶט הַחֶדֶר

עַל מָה שֶׁלֹּא הָיָה,

עַל מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה.
.

אַחַר מַעֲשֵׂה אַתָּה מַבִּיט בְּעֵינַי,

אֲנִי מִתְיַלֶּדֶת וּמִזְדַּקֶּנֶת בְּאַחַת

אוֹגֶרֶת בְּכַפּוֹת יָדַי רֶגַע חוֹלֵף

וּגְבוּלוֹת הַזְּמַן נִמְתָּחִים.
.

נִסִּינוּ לְבַיֵּת אֶת הַזְּמַן

וְהוּא גָּלַשׁ עַל גְּדוֹתֵינוּ,

בּוֹא נַתְחִיל מֵהַתְחָלָה

בִּמְבוּכָה.

.

אדוה מגל כהן היא בוגרי לימודי קולנוע וטלוויזיה, מרצה ויוצרת קולנוע. שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות וכן בגיליון 93 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר ביכורים בכתובים.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רוני אלדד, אפרת נסימוב וענת לויט

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן