.
קריאה מאוחרת ב"התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז
מאיה בז'רנו
.
קריאה מאוחרת. למה מאוחרת? כי בשעה שהספר יצא לראשונה, ב־1986, הוא חלף לידי והייתי אז אם צעירה ורחוקה מהספר הזה וכל הווייתו, והנה עכשיו, לאחר מותו של קנז, חזרתי לרומן הזה ואוי לי שכמעט החמצתי אותו, כי לאחר שצללתי לקרוא בו פעמיים ברציפות בלי יכולת להינתק ממנו מילאה אותי אילמות עמוקה, דממה ופליאה – מצב של אי־יכולת לצאת ולהיפרד מהיבשת האינסופית הזו ששמה "התגנבות יחידים", שהיא לא יותר מבסיס אומלל של טירונים, בה"ד 4 הנודע. הייתי בעצמי חיילת בבסיס צבאי ומעולם לא ייחסתי לתקופה הזו איזו חשיבות מיוחדת במינה. מיהרתי לעתידי כחיילת בחיל האוויר, בבסיס יוקרתי ומרתק.
ואולם המתרחש בבסיס בה"ד 4 הוא מעין עידן התמימות בעיניי. זה דומה לרחם: רחם צבאי שבתוכו מתפתחת ומבשילה החברה הישראלית כולה. כמו שאותו רומן של אדית וורטון היה לגבי החברה הניו יורקית והחברה בארצות הברית בכלל. עידן של טרם מחשב ותקשורת טכנולוגית מפותחת, ולכן חשיבותן של הפנים האנושיות, ההתבוננות, הדיבור האנושי, דקויות הנפש והתודעה לצד מוסכמות חברתיות, וכמובן חשיבותה של השפה, היא מכרעת. זוהי תקופה שבה קולטים ונוגעים ומסתכלים זה בזה במלוא האינטימיות והעמקות. מכאן גם שורות הפתיחה הבלתי צפויות לחלוטין, בפרק שכותרתו "אוושת הלב". מעודי לא פגשתי רומן שנפתח כך, באופן כל כך לא מזמין, מעורפל, כמעט חשוך, בלתי נראה, מופשט, חומק כמו דפנות של נבכי הלב. בעצם הזיה או חלום.
ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיני, כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות תמונות בשחור ולבן, באיכות גרועה למדי, כאילו נשחקו קצת במשך השנים … כמו צרור של ירי לאחר משפט שדה. ותחושת חירום עזה היתה בקצב חילופן … כאילו סרט התמונות הזה מתכלה מאליו עם שימושו זה … חשתי את הולם לבי ואת נשימתי ושיערתי כי אינני מת, אך עד שפקחתי את עיני לא חזרה אלי הרגשת הזמן במלואה ולא ידעתי היטב מי אני.
הרומן לכל אורכו מתמודד למעשה עם השאלה הגדולה הזו: מי אני, לא רק בנוגע למספר, מלבס, כי אם גם בנוגע לכל יתר הדמויות. במרכזו עומד נושא הזהות העצמית המשתנה, שאינה נשארת יציבה, שמתחלפת לבלי הכר. וכל הטלטלה הזו מתרחשת דרך השפה בלבד. לשפה ניתנת הבכורה לשלוט ולגלם כל שריטה, כל קמט או קיפול – מילימטרים אינספור של מציאות מתכסים באופן טוטאלי במילים, בכל מכמני הלשון של העברית, עד כדי גודש מעיק. חשתי לא פעם רצון להפסיק את שטף התיאורים המרהיבים ולמחוק את חלקם בשביל להשיג שתיקה ודממה, הימנעות מדיבור לטובת הדמות או המצב. זהו הפער שבין תקופתו של קנז והקאנון הספרותי שלה (וקנז לא שונה בהרבה מס. יזהר) לבין תקופתנו, שבה שולטת התמונה. שפת הקולנוע והטלוויזיה.
ההישענות השלמה והקיצונית על השפה ומכמניה אצל קנז היא לרועץ לו בכמה מקומות, אבל בחלקיו הגדולים ורוב הזמן הרומן שופע וירטואוזיות מדהימה בלשון עשירה, ברמות פירוט ודיוק נפלאים. מבחינה זו זהו רומן שירה. זהו אפוס גדול של דמויות ממשיות מורכבות, לרגע לא סטריאוטיפיות (תשומת הלב לשמות המיוחדים משכנעת ומעלה חיוך בשל ההומור: קיפוד, מועלם סעיף עצבים, אפס אפס). למשל אבנר החתיך המזרחי שיודע לשרוק יצירות קלאסיות. יש איזו תהום מבוקעת בין העולם הפנימי של דמות כמו אבנר לבין המצב האובייקטיבי הריאלי שבו הוא נמצא. למשל סצינת הציפייה שלו לאהובתו עליזה – הוא מחכה לה, לאישה הנשואה שעימה הוא מנהל רומן ממשי מלא תשוקה, אבל חולם את דמותה של עופרה היפה הבלתי מושגת הדומה לאלה דיאנה. יש לו ביטחון עצמי לא מבוטל, ומאידך הוא לא חף מרגשי נחיתות וקנאה במוזיקאי המחונן המנגן בגיטרה ופוגע בו באופן נואש. או למשל בני המדריך הציני האכזרי, שדמותו בעברו הרחוק כנער בבית ספר מדהימה בעליבותה, וקשה להאמין שזהו אותו אדם. או למשל אלון היפה, הקיבוצניק הגאה המלא באידאולוגיה ציונית, שיש לו אתיקה פרטית אישית מנותקת ממציאות אובייקטיבית, והקריסה שלו בסוף, ההיפוך המוזר שקורה לו כשהוא עוטה מדים גנובים של צנחן בדרגה גבוהה. גם הוא למעשה מתחבר לבעיית הזהות העצמית המתעתעת שפגשנו בתמונת הפתיחה של הרומן. הם חולמים והוזים.
המתרגמת הגדולה נילי מירסקי ז"ל, במאמר שכתבה בשעתו על הרומן ("ענן של אבק ואגדה", הארץ, תרבות וספרות, 20.2.87), ציינה משהו עקרוני חשוב על הממד המטאפיזי הקיים בו, תחושת עולם דתית לאו דוקא יהודית; ממד שנע בין קטבים של טומאה וקללה מזה ליופי וטוהר מזה. החסד האלוהי פוקד דווקא את הראויים פחות ופוסח על מי שראוי לו כל כך דוגמת אלון, ומחטיא אותו, עד שהוא מאבד את דרכו ונופל, בגלל שיפוט שגוי, רגישות יתר והתמכרות לדימוי עצמי קיצוני חסר אחיזה במציאות. לעומתו, חייל כמו אפס אפס, די פשוט ודי עלוב, זוכה במלוא החסד לממש את עצמו להיות אב ולהמשיך להיאחז בארץ. הריאליזם המובהק של הרומן הוא כאן – במורכבות הדמויות והיותן בלתי צפויות ובכל זאת נתפסות, מובנות ומזוהות. אפשר למצוא את התפתחותן של הדמויות בעתיד שמעבר לרומן, מחוץ לו עד להווה כאן ועכשיו. דתיים וחילונים, חוזרים בתשובה, מזרחים ואשכנזים, סטרייטים והומואים וכו' – פניה של רוב החברה הישראלית.
השאיפה לטוטאליות ביצירה נראית גם בגילום הזכרי והנקבי, למשל בתיאור המובא בעמ' 607: הטירונים החדשים הם דמויות "חיות ירקרקות כפופות תחת משאן מבוהלות, רצות". הגברי מבוטא בלשון נקבה, הגברי החזק נראה בדמות נקבית מבוהלת נמלטת. ובכלל אין גבריות ונקביות חד־צדדיים ברומן – הגבולות נפרצים ומיטשטשים ונטמעים זה בזה. אפילו דמותה של עופרה המד"סית היפה אינה מושלמת, כביכול: יש בה יסוד גס גברי בקולה המחוספס העבה. אמרתי לעצמי שזו יצירה בלתי מסתיימת, כמו סימפוניה לא גמורה של חיי אנשים הכלואים וקלועים במארג עצום של חיים, בעיקר בגלל הוויית החלום וההזיה השולטת בחלקם באופן נחרץ. והם מודים בכך בכמה מקומות ברומן.
הרומן רלוונטי היום, גם אם עלילתו מתרחשת אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת. הוא לא רק הישג חשוב בספרות, אלא יש בו אמירה אנושית חברתית שמשיקה לעתיד, וממשיכה להדהד כל הזמן. חיוניותן של הדמויות כה גדולה ושופעת, היא לא נעצרת, ונדמה שיש להן חיים מעבר ומחוץ לדפי הספר – אני רואה למשל את רחמים בן חמו המיטיב לרקוד כמי שמתפתח להיות רקדן מעין עידו תדמור, את אפס אפס עם משפחה וילדים ונכדים.
קנז הצליח להעניק לישויות מילוליות חיים רב־ממדיים ממשיים רק בכוחה של הלשון העשירה הנפלאה שלו. וזאת לצד הענווה הרבה שלו כסופר מול המסתורין של חיי האדם. לכן חשתי שאני לצד ומול בני אדם נושמים. זו הייתה עבורי תגלית חשובה, לשהות ביצירה כה גדולה ומהנה כאחד, היום, בעידן שהוא לתחושתי רחוק מהשפה ומנוכר לה.
.
מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. בשנת 2021 זכתה בפרס נוימן לספרות מטעם האוניברסיטה העברית. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011. לאחרונה ראה אור הספר ״עיבוד נתונים 0-1״, המכנס את כל שירי "עיבוד נתונים", שהתפרסמו בין השנים 1978–1987, בתוספת מסה מאת דורין מרגלית (כרמל, 2021). מסה פרי עטה של מאיה בז'רנו, על אדיפוס המלך, התפרסמה בגיליון 66 של המוסך, וקטעים מתוך יומניה, "פרפרי החול", התפרסמו בגיליון המוסך מיום 07.10.21.
.
יהושע קנז, "התגנבות יחידים", עם עובד, 1986.
.
.
» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: חגית חוף קוראת בשירים מספרה של ריקי דסקל
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
