ביקורת פרוזה | פני השטח של הטקסט

"בטקסט הזה אין הסתרה ואין רחמים, לא ברגעים הממכרים של חול הים, לא בסצנות הארוטיות המפורטות, הלופתות את הגוף". יעל בארי על "עבודות וימים", ספרה החדש של לילך נתנאל

ניצה פלאנץ, פרט מתוך אשא עיני, מגזרות נייר ויריעות תפורות, 2006; הוצג בתערוכה "שים שלום", גלריה אורייתא (אוצרת: ליאורה לוי; צילום בועז לניר)

.

הכֹל תכף נשבר: על "עבודות וימים" ללילך נתנאל

מאת יעל בארי

.

הרומן החדש של לילך נתנאל, ספרה הרביעי, עבודות וימים, מציג משפחה: אברהם אבני, אב יחידני, מגדל את בתו היחידה האהובה, עדה. בבגרותה הופכת עדה לאדריכלית, כמו אביה, ומצטרפת למשרדו המצליח. עדה נשואה לאיתן ולהם שני ילדים, ותחושות מעורבות של לבטים וחוסר סיפוק מלווים את המופעים שלהם בספר. במהלך השנים בחר אביה של עדה להתמקד ב"קומפוזיציות מסובכות של מבנה על מבנה" (עמ' 23). הוא מאמין שהמשאבים נגמרים ויש לבנות מבנים חדשים על אלה שכבר קיימים, וכך במשותף עובדים האב ובתו על פרויקט אדריכלי שאפתני של רחוב שלם. נלי, נציגת דיירי הרחוב, "קושרת קשר אינטימי עם שניהם", כמתואר בגב הספר, ספק אם, ספק מאהבת, ודמותה מחוללת סצנות נוטפות חשק.

אך עבודות וימים אינו רק עיסוק בחיי משפחה, אלא הרבה מעבר לכך. הוא מציב במרכז לא רק את העלילה המרובדת, אלא בעיקר את הטקסט עצמו. בראש ובראשונה מתבטאת מרכזיות הטקסט בשפה, ובפער בינה לבין הדברים. יותר מכול, נראה ששליטתה של נתנאל בשפה מתבטאת בהבנה שלשפה אין עליונות על כל היתר (המציאות, הכורח). השפה אינה יוצרת מציאות, אלא היא מתארת אותה, מנסה לגעת בדבר ולעולם אינה נוגעת בו ממש. באופן זה מצליחה נתנאל להפנות את תשומת הלב לשדר עצמו. השפה בטקסט מצויה לעיתים קרובות במצב של חוסר אונים, המתבטא בהזחות מרובות ועצירות באמצע משפטים, למשל "היא לא שומעת. והוא יודע שהיא לא שומעת, כי. כי. כי המים שוצפים, והשעון. דופק, כן, וממשיך" (עמ' 152) – השפה מוגבלת, וכופה את המוגבלות שלה על הקוראת, עומדת על נוכחותה ומעורבותה. נתנאל מתייחסת לכך במפורש בספר: "[ה]אם מילה אחת יכולה להפוך ולהיות שוב דבר, דבר נתון, ככה, במעין כָּכוּת גולמית, מספיקה לעצמה." (עמ' 159). מאידך, מגבלת השפה מעוררת רצון וניסיון עיקש להשתמש בה, למרות הכול. כך נוצרים בטקסט רגעים יפים, יפים כל כך, של הניסיון לתאר את המציאות, את החומר: "בקרקעית הרגישה עדה כמה החול רך, מתרפס מתחת לרגליים במעין רכות מענגת ומחרידה של כר נוזלי, טובעני. נוצֵר בתוכו כל נגיעה ואפילו קלה, כמו אדם נרגש מדי, סחוט כמעט לגמרי, עם נביעת דמעות תמידית בעיניים." (עמ' 154), ואז: "נעשה יבש מאוד, יבש וצורב, אפילו הים התקמט" (157; המשפט במקור ללא נקודה בסופו). אי אפשר שלא לטבוע בחול, להתקמט עם הים.

ביטוי שני למרכזיותו של הטקסט נראה באופן שבו הרומן נוטה לפרש את עצמו. לא מדובר ב"האכלה בכפית" או פרשנות יתר שאינה מותירה מרחב תמרון לקוראת; זה יותר כמו מודעות. הטקסט מגיש פרשנויות אפשריות לרומן כבר עם הקריאה, למשל: "[עדה] גבוהה, זקופה תמיד, כמו אביה. … המבט בעיניה, כמעט מבטו שלו, רק, כביכול, מן הכיוון האחר, הנגדי, הנקבי. … הטריאדה הזאת, … אחת ועוד אחת יולידו מתוכן שלישי, או, אחת ועוד אחד יולידו שלישית. לא במעגל של פריון, ולא בדרך של הולדה, אלא במעגל חוזר, הדוק וסכור, של, של השלמה. השלמה של דבר־מה שנותר פרוץ תמיד, חסר תמיד, תובע תמיד את מילויו." (עמ' 157–158). בשורות אלה מעלה נתנאל לפני השטח באופן גלוי את הרבדים האדיפליים, האינססטואליים, הסמליים שברומן – כולם נמצאים על גבי הטקסט ולא בין שורותיו.

על פניו, אפשר לחשוב שעבודות וימים הוא סיפור פרוידיאני קלאסי. האב מגדל את בתו בצלמו, באנלוגיה לאופן שבו הוא מאמין שיש לבנות מבנה על מבנה; אישה מסתורית מנהלת "קשר אינטימי" עם שניהם, והסצנות משופעות בליבידו וארוס. הטקסט מכיל סמליות שהיא כמעט קלה מדי, למשל, אם אין די בכך ששמו של אברהם הוא כשמו של האב המקראי בה"א הידיעה, מכריו מכנים אותו "אבא אבני"; ו"אבני" כשם משפחה לאדריכל משרה בפני עצמו תחושה של סימבוליות יתרה. לאלה מצטרפים פרגמנטים מתקתקים, אולי מדי, כמו כשעדה מתקלחת ואיתן, בעלה, מנסה למנוע הצפה: הוא "גורף את המים בתנועות נמרצות, […] אם רק היה צריך, היה גם גורף את הים כולו מן החדר" (153), כאקט שמראה כמה היה מוכן לעשות בשביל עדה.

אך בתום קריאת הרומן כולו מתברר כי אין צורך להזעיק את ד"ר פרויד ולנבור בטקסט כדי לגלות מה הוא מסמל ומה מסתתר בו. ביקורת פסיכואנליטית עלולה ללקות בחסר ולפספס חלקים מהותיים בספר עצמו, במילים עצמן. נתנאל, שכישרונה הספרותי – היכולת ללהטט בלשון ולתפוס רגעים באופן מדויק להפליא – ניכר בספריה הקודמים, לא מאפשרת לטקסט להיכנס למשבצת הברורה הזו, ובעצם לא מאפשרת לו "להיכנס" לאף "משבצת". הנהייה אחר האמת החבויה של הטקסט אינה האסטרטגיה המתאימה ליצירה זו. עבודות וימים, מתגלה לנו, אינו יכול להיות מתובנת כך או בכלל.

הספרים של לילך נתנאל, ובהם עבודות וימים, הם עונג גדול למי שמילים מהלכות עליה קסם, למי שהשפה מהתלת בה תדיר ושוברת קצת את הלב ומאחה שוב. נתנאל מדגימה את הבנתה את השפה – השליטה בה לצד הכבוד הרב שהיא רוחשת לה – כשהיא נוקטת מהלך כפול, שבו היא מצליחה לנסח תיאורים חושיים ומוחשיים בדיוק מעורר תאווה ובד בבד מדגימה כיצד השפה קורסת, ומה רבות הן הפעמים שבהן השפה אינה מצליחה לגעת בדבר. לצד זה, הספר קומוניקטיבי בצורה מורגשת ביותר, וממש מבקש את היענות הקוראת. נדמה שספרה החדש של נתנאל בא בתזמון מדויק לקרקע פורייה, לאור עידן הפוסט־ביקורת וההבנה שהמבקרת (או החוקרת, או הקוראת בכלל) צריכה לבוא אל הטקסט בענווה. לא עוד קוראת הרואית ברוח "הרמנויטיקה של חשד" (בניסוחו של פול ריקר) שמנקזת מן הטקסט את הלא־מודע שלו, האמת החבויה בין השורות שלו; אלא קוראת מפוכחת יותר, ערנית למה שנמצא בשורות עצמן. לכן אני חושבת שהספר רלוונטי לכל קוראת, ולו רק תסכים להתמסר לטקסט, ליחסי הגומלין איתו; לפני השטח של הטקסט, המוצפים ומציפים את הדף. במקרה של נתנאל, אני מאמינה שהתחושה הזו צפה לא רק אצל הקוראת, אלא מתחילה מהכותבת, המודעת למלאכת הכתיבה וליכולות שלה כסופרת.

לבסוף, משהו אישי: בילדותי שיר הערש הקבוע ששרה לי אמי היה "לילה לילה" של אלתרמן. כמעט עשרים שנה עברו עד ששמעתי אותו שוב ברדיו, במקרה, ונמלאתי נוסטלגיה. ואז הבנתי לראשונה את משמעות מילותיו. האפקט שיש לשיר הנורא הזה עליי הוא עצום; לכן נסערתי מאוד כשראיתי שגם המטפלת המסורה של עדה שרה לה בילדותה את "הבלדה על שלושת הפרשים" (עמ' 79). היא לא הסכימה לגלות לה את הסוף. למרות שהשיר מתנגן בליבי תדיר, נשבעתי שלא אשיר אותו כשאהיה אמא; עדה, לעומת זאת, שרה לילדיה את השיר כולו ואף הופכת את זה לטקס דידאקטי. "והשלישי? זוכרים מה קרה?" היא שואלת אותם. "זה עצוב מדי? עצוב לפעמים מה אפשר לעשות", היא קובעת, כמעט באגביות. בטקסט הזה אין הסתרה ואין רחמים, לא ברגעים הממכרים של חול הים, לא בסצנות הארוטיות המפורטות, הלופתות את הגוף, ולא כאן.

כל אלה מביאים לחוויית קריאה רוויה וגעושה, כזו שמעמתת את הקוראת עם הטקסט במלוא העוצמה, באופן שאי אפשר להישאר אדישה אליו. "אנשים", כותבת נתנאל ברומן, "לא עומדים בזה. זה עושה להם משהו. מה זה עושה להם בדיוק הם לא יכולים להסביר. חולמים יותר קשה. אוהבים יותר קשה. קודם כול הרעש, השריקה, אתה שומע? אחר כך ההרגשה הזאת כאילו הכל תכף נשבר." (עמ' 58–59). וזה, אני חושבת, מה שספר טוב עושה.

.

יעל בארי, סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, עורכת במוסך.

.

לילך נתנאל, "עבודות וימים", אפיק, 2021.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: איריס רילוב על ספרה של ניצה להט, "הכלב הזה הוא אדם עצוב"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | בסיס טירונים שהוא יבשת

"במרכז הרומן עומד נושא הזהות העצמית המשתנה, שאינה נשארת יציבה, שמתחלפת לבלי הכר. וכל הטלטלה הזו מתרחשת דרך השפה בלבד." מאיה בז'רנו בקריאה מאוחרת ב"התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז

אנריקה רוטנברג, מאה רגליים (פרט), צילום, 2020

.

קריאה מאוחרת ב"התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז

מאיה בז'רנו

.

קריאה מאוחרת. למה מאוחרת? כי בשעה שהספר יצא לראשונה, ב־1986, הוא חלף לידי והייתי אז אם צעירה ורחוקה מהספר הזה וכל הווייתו, והנה עכשיו, לאחר מותו של קנז, חזרתי לרומן הזה ואוי לי שכמעט החמצתי אותו, כי לאחר שצללתי לקרוא בו פעמיים ברציפות בלי יכולת להינתק ממנו מילאה אותי אילמות עמוקה, דממה ופליאה – מצב של אי־יכולת לצאת ולהיפרד מהיבשת האינסופית הזו ששמה "התגנבות יחידים", שהיא לא יותר מבסיס אומלל של טירונים, בה"ד 4 הנודע. הייתי בעצמי חיילת בבסיס צבאי ומעולם לא ייחסתי לתקופה הזו איזו חשיבות מיוחדת במינה. מיהרתי לעתידי כחיילת בחיל האוויר, בבסיס יוקרתי ומרתק.

ואולם המתרחש בבסיס בה"ד 4 הוא מעין עידן התמימות בעיניי. זה דומה לרחם: רחם צבאי שבתוכו מתפתחת ומבשילה החברה הישראלית כולה. כמו שאותו רומן של אדית וורטון היה לגבי החברה הניו יורקית והחברה בארצות הברית בכלל. עידן של טרם מחשב ותקשורת טכנולוגית מפותחת, ולכן חשיבותן של הפנים האנושיות, ההתבוננות, הדיבור האנושי, דקויות הנפש והתודעה לצד מוסכמות חברתיות, וכמובן חשיבותה של השפה, היא מכרעת. זוהי תקופה שבה קולטים ונוגעים ומסתכלים זה בזה במלוא האינטימיות והעמקות. מכאן גם שורות הפתיחה הבלתי צפויות לחלוטין, בפרק שכותרתו "אוושת הלב". מעודי לא פגשתי רומן שנפתח כך, באופן כל כך לא מזמין, מעורפל, כמעט חשוך, בלתי נראה, מופשט, חומק כמו דפנות של נבכי הלב. בעצם הזיה או חלום.

ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיני, כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות תמונות בשחור ולבן, באיכות גרועה למדי, כאילו נשחקו קצת במשך השנים … כמו צרור של ירי לאחר משפט שדה. ותחושת חירום עזה היתה בקצב חילופן … כאילו סרט התמונות הזה מתכלה מאליו עם שימושו זה … חשתי את הולם לבי ואת נשימתי ושיערתי כי אינני מת, אך עד שפקחתי את עיני לא חזרה אלי הרגשת הזמן במלואה ולא ידעתי היטב מי אני.

 הרומן לכל אורכו מתמודד למעשה עם השאלה הגדולה הזו: מי אני, לא רק בנוגע למספר, מלבס, כי אם גם בנוגע לכל יתר הדמויות. במרכזו עומד נושא הזהות העצמית המשתנה, שאינה נשארת יציבה, שמתחלפת לבלי הכר. וכל הטלטלה הזו מתרחשת דרך השפה בלבד. לשפה ניתנת הבכורה לשלוט ולגלם כל שריטה, כל קמט או קיפול – מילימטרים אינספור של מציאות מתכסים באופן טוטאלי במילים, בכל מכמני הלשון של העברית, עד כדי גודש מעיק. חשתי לא פעם רצון להפסיק את שטף התיאורים המרהיבים ולמחוק את חלקם בשביל להשיג שתיקה ודממה, הימנעות מדיבור לטובת הדמות או המצב. זהו הפער שבין תקופתו של קנז והקאנון הספרותי שלה (וקנז לא שונה בהרבה מס. יזהר) לבין תקופתנו, שבה שולטת התמונה. שפת הקולנוע והטלוויזיה.

ההישענות השלמה והקיצונית על השפה ומכמניה אצל קנז היא לרועץ לו בכמה מקומות, אבל בחלקיו הגדולים ורוב הזמן הרומן שופע וירטואוזיות מדהימה בלשון עשירה, ברמות פירוט ודיוק נפלאים. מבחינה זו זהו רומן שירה. זהו אפוס גדול של דמויות ממשיות מורכבות, לרגע לא סטריאוטיפיות (תשומת הלב לשמות המיוחדים משכנעת ומעלה חיוך בשל ההומור: קיפוד, מועלם סעיף עצבים, אפס אפס). למשל אבנר החתיך המזרחי שיודע לשרוק יצירות קלאסיות. יש איזו תהום מבוקעת בין העולם הפנימי של דמות כמו אבנר לבין המצב האובייקטיבי הריאלי שבו הוא נמצא. למשל סצינת הציפייה שלו לאהובתו עליזה – הוא מחכה לה, לאישה הנשואה שעימה הוא מנהל רומן ממשי מלא תשוקה, אבל חולם את דמותה של עופרה היפה הבלתי מושגת הדומה לאלה דיאנה. יש לו ביטחון עצמי לא מבוטל, ומאידך הוא לא חף מרגשי נחיתות וקנאה במוזיקאי המחונן המנגן בגיטרה ופוגע בו באופן נואש. או למשל בני המדריך הציני האכזרי, שדמותו בעברו הרחוק כנער בבית ספר מדהימה בעליבותה, וקשה להאמין שזהו אותו אדם. או למשל אלון היפה, הקיבוצניק הגאה המלא באידאולוגיה ציונית, שיש לו אתיקה פרטית אישית מנותקת ממציאות אובייקטיבית, והקריסה שלו בסוף, ההיפוך המוזר שקורה לו כשהוא עוטה מדים גנובים של צנחן בדרגה גבוהה. גם הוא למעשה מתחבר לבעיית הזהות העצמית המתעתעת שפגשנו בתמונת הפתיחה של הרומן. הם חולמים והוזים.

המתרגמת הגדולה נילי מירסקי ז"ל, במאמר שכתבה בשעתו על הרומן ("ענן של אבק ואגדה", הארץ, תרבות וספרות, 20.2.87), ציינה משהו עקרוני חשוב על הממד המטאפיזי הקיים בו, תחושת עולם דתית לאו דוקא יהודית; ממד שנע בין קטבים של טומאה וקללה מזה ליופי וטוהר מזה. החסד האלוהי פוקד דווקא את הראויים פחות ופוסח על מי שראוי לו כל כך דוגמת אלון, ומחטיא אותו, עד שהוא מאבד את דרכו ונופל, בגלל שיפוט שגוי, רגישות יתר והתמכרות לדימוי עצמי קיצוני חסר אחיזה במציאות. לעומתו, חייל כמו אפס אפס, די פשוט ודי עלוב, זוכה במלוא החסד לממש את עצמו להיות אב ולהמשיך להיאחז בארץ. הריאליזם המובהק של הרומן הוא כאן – במורכבות הדמויות והיותן בלתי צפויות ובכל זאת נתפסות, מובנות ומזוהות. אפשר למצוא את התפתחותן של הדמויות בעתיד שמעבר לרומן, מחוץ לו עד להווה כאן ועכשיו. דתיים וחילונים, חוזרים בתשובה, מזרחים ואשכנזים, סטרייטים והומואים וכו' – פניה של רוב החברה הישראלית.

השאיפה לטוטאליות ביצירה נראית גם בגילום הזכרי והנקבי, למשל בתיאור המובא בעמ' 607: הטירונים החדשים הם דמויות "חיות ירקרקות כפופות תחת משאן מבוהלות, רצות". הגברי מבוטא בלשון נקבה, הגברי החזק נראה בדמות נקבית מבוהלת נמלטת. ובכלל אין גבריות ונקביות חד־צדדיים ברומן – הגבולות נפרצים ומיטשטשים ונטמעים זה בזה. אפילו דמותה של עופרה המד"סית היפה אינה מושלמת, כביכול: יש בה יסוד גס גברי בקולה המחוספס העבה. אמרתי לעצמי שזו יצירה בלתי מסתיימת, כמו סימפוניה לא גמורה של חיי אנשים הכלואים וקלועים במארג עצום של חיים, בעיקר בגלל הוויית החלום וההזיה השולטת בחלקם באופן נחרץ. והם מודים בכך בכמה מקומות ברומן.

הרומן רלוונטי היום, גם אם עלילתו מתרחשת אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת. הוא לא רק הישג חשוב בספרות, אלא יש בו אמירה אנושית חברתית שמשיקה לעתיד, וממשיכה להדהד כל הזמן. חיוניותן של הדמויות כה גדולה ושופעת, היא לא נעצרת, ונדמה שיש להן חיים מעבר ומחוץ לדפי הספר – אני רואה למשל את רחמים בן חמו המיטיב לרקוד כמי שמתפתח להיות רקדן מעין עידו תדמור, את אפס אפס עם משפחה וילדים ונכדים.

קנז הצליח להעניק לישויות מילוליות חיים רב־ממדיים ממשיים רק בכוחה של הלשון העשירה הנפלאה שלו. וזאת לצד הענווה הרבה שלו כסופר מול המסתורין של חיי האדם. לכן חשתי שאני לצד ומול בני אדם נושמים. זו הייתה עבורי תגלית חשובה, לשהות ביצירה כה גדולה ומהנה כאחד, היום, בעידן שהוא לתחושתי רחוק מהשפה ומנוכר לה.

.

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. בשנת 2021 זכתה בפרס נוימן לספרות מטעם האוניברסיטה העברית. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011. לאחרונה ראה אור הספר ״עיבוד נתונים 0-1״, המכנס את כל שירי "עיבוד נתונים", שהתפרסמו בין השנים 1978–1987, בתוספת מסה מאת דורין מרגלית (כרמל, 2021). מסה פרי עטה של מאיה בז'רנו, על אדיפוס המלך, התפרסמה בגיליון 66 של המוסך, וקטעים מתוך יומניה, "פרפרי החול", התפרסמו בגיליון המוסך מיום 07.10.21.   

.

 יהושע קנז, "התגנבות יחידים", עם עובד, 1986.

.

.

  » במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: חגית חוף קוראת בשירים מספרה של ריקי דסקל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | העץ ישוב וישפע אפרסמונים

שירים מאת אורית גידלי, מרב פיטון ואדוה מגל כהן

סימון אג'יאשווילי, Hello Darkness (פרט), אקריליק על קנווס, 225X90 ס"מ, 2019

.

אורית גידלי

יום

1

פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,

הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.

אֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים בְּהַתְאָמָה.
.

זוֹכֵר?

לִפְנוֹת בֹּקֶר רָכַבְנוּ לַחוֹף בְּאוֹפַנַּיִם.

הַשֶּׁלֶט 'הַכְּנִיסָה לְסוּסִים אֲסוּרָה' שִׂמַּח אוֹתָנוּ,

יֵשׁ מִי שֶׁמֵּפֵר אֶת הָאִסּוּר.

הָיְתָה שִׁכְבָה שֶׁל טַל עַל הַיָּם.

נִשַּׁקְתָּ אוֹתִי.
.

חָזַרְנוּ רְעֵבִים.

הַחַשְׁמַל לָחַץ בְּעוֹרְקֵי הַקִּיר,

וּבְכָל זֹאת אָכַלְנוּ לְאַט.

דִּבַּרְנוּ מִלִּים רְווּיוֹת.

כְּאִלּוּ אֲנִי אֵשֶׁת רֶנֶסַנְס וְאַתָּה צַיַּר הַדְּיוֹקְנָאוֹת

שֶׁהֶחְלִיט שֶׁהַבֹּקֶר הוּא לֹא מְצַיֵּר.

.

2

אַחַר כָּךְ לָקַחְנוּ תֵּה מֵהַבַּיִת

אֶל הַסַּפְסָל בַּגִּנָּה.

הָאַהֲבָה הִתְגַּלְּתָה כְּמַתָּן בַּסֵּתֶר,

בַּהַחְלָטוֹת מַה לֹּא לְסַפֵּר.
.

הָעֶרֶב יָרַד.
.

בַּבֶּטֶן הֶהָרָה שֶׁל הָעַפְעַף

בָּעֲטוּ הַמִּשְׁאָלוֹת.
.

סוֹדִי הָיָה גָּלוּי לְפָנֶיךָ.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר.

.

3

מָתַי בְּמוֹרַד הַשָּׁנִים

פְּגָמֵינוּ הִשִּׂיגוּ אוֹתָנוּ?

יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ שָׁם תָּמִיד,

סַבְלָנִיִּים כְּעַם גָּזוּל.
.

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַלַּיְלָה בָּא בְּאַחַת.

פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,

הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.
.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת

הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית

רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה.

לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחשֶׁךְ,

לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחשֶׁךְ.

.

אורית גידלי היא משוררת, סופרת ילדים ומנהלת שותפה של בית הספר לכתיבה 'סדנאות הבית'. פרסמה שלושה ספרי שירה, האחרון שבהם – "ערש" (הקיבוץ המאוחד, 2015) וארבעה ספרי ילדים, שתורגמו לשפות רבות. השיר "יום" הוא השיר הפותח את ספר השירים "התאומים", העתיד לראות אור בחודש הקרוב (מקום לשירה).

.

.

מרב פּיטוּן

מסלולן של החשופיות

עַל הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי שַׁעַר הַבַּיִת

נִפְרַשׂ רֶסֶס סְפִּירָלִי זוֹהֵר,

שְׁבִיל חָלָב דַּק

שֶׁהֵאִיר בִּשְׁנָתֵנוּ אֶת גָּלַקְסִיַּת הַלַּיְלָה.
.

הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה כֻּלָּהּ פַּרְוָה וְכוֹכְבֵי עֵינַיִם,

לַקְּטַנָּה עֲגָלָה וּמַצְפֵּן. חֲתוּלֵי הָרְחוֹב

בְּעָלָיו שֶׁל זָנָב שֶׁהוֹפֵךְ לְקוֹצִים.

לְעוֹרְבֵי הָעֶרֶב כְּנָפַיִם לָנוּס וְגָרוֹן לְהָנִיס.

אֲפִלּוּ לַחֶלְזוֹנוֹת קְלִפָּה שֶׁכָּל כּוֹחָהּ בְּדַקִּיקוּתָהּ.

לָהֶן רַק רִיר.
.

הֵן לֹא נִרְתָּעוֹת בַּחֹשֶׁךְ. לֹא מֵהִתְגַּבְּהוּת

הָעֵשֶׂב בֵּין הַמִּרְצָפוֹת וְלֹא מִנְּקִיקִים פִּתְאוֹמִיִּים

בַּמְּקוֹמוֹת בָּהֶם הַגֶּשֶׁם נָגַס וְהַשְּׁרַבְרַב שָׁבַר וְהַצִּנּוֹר פִּלֵּס.

הֵן לֹא מַשְׁמִיעוֹת קוֹל, אֲפִלּוּ לֹא תַּחַת סֻלְיָה.

אֵין בָּהֶן מָה שֶׁיִּשָּׁבֵר.
.

מְלַקְּקוֹת אֶת הַלֹּא נוֹדָע

בְּעִוָּרוֹן כְּמוֹ זֶה שֶׁלָּנוּ,

בִּדְבֵקוּת בִּלְתִּי מֻסְבֶּרֶת, הֵן רָצוֹת

כְּמוֹ דְּמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר.
.

.

ליקוט

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לָלֶכֶת יַחַד עַל שְׁבִיל, לְהַנִּיחַ עֵינַיִם

עַל קַוֵּי הַחַיִּים הַמִּסְתַּמְּנִים בַּגִּבְעוֹלִים

כְּשֶׁהֵם זְקוּפִים אוֹ מִתְכּוֹפְפִים בִּגְמִישׁוּת עִם הָרוּחַ,

כְּשֶׁהֵם שׂוֹרְטִים אֶת רַגְלֵינוּ לְשָׁלוֹם.

קוּרֵי אוֹר בִּלְתִּי נִרְאִים נִמְתָּחִים בֵּינֵינוּ

לְבֵין הַיְּלָדוֹת, רַגְלֵיהֶן מְדַלְּגוֹת הָלוֹךְ וָשׁוֹב

אֶת הַמֶּרְחָק וְהֵן קְטֵנוֹת וּמִתְאָרְכוֹת

עַל שְׁעוֹן הַצֵּל.
.

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ שָׁבִים אֶל הַבַּיִת.

הַנַּעֲלַיִם נֶחְלָצוֹת בְּפִתְחוֹ וּמֻכְרָז הַתּוֹר לַמִּקְלַחַת.

מִי שֶׁלֹּא רוֹצָה וּמִי שֶׁרִאשׁוֹנָה

לְהַחֲלִיף אֶת אַדְמַת הָעוֹר הַמְּאֻבֶּקֶת

בְּכֻתְנַת בַּיִת רַכָּה וְאֶת עֲרוּץ הַזֵּעָה בְּשֹׁבֶל שַׁמְפּוּ.

אֲנִי הָאַחֲרוֹנָה, מוֹשֶׁכֶת עוֹד קְצָת

לִפְנֵי שֶׁמַּיִם חַמִּים יִשְׁטְפוּ אֶת הַיּוֹם הָלְאָה.
.

תֵּיוֹן הַגּוּף מְאַבֵּךְ אֶת הַזֶּרֶם בְּאַקְוָרֵל עָדִין.

מִכְחוֹל הַשֵּׂעָר נִטְבָּל וּמִתְכַּהֶה.

סַלְעֵי בִּרְכַּיִם וּמַרְפֵּק נִרְטָבִים

בַּגֶּשֶׁם הָרוֹעֵשׁ מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן הַפְּלַסְטִיק.

עָמֹק מֵאֲחוֹרֵי הָעַפְעַפַּיִם

אֲנִי אוֹצֶרֶת אֶת הַצֶּבַע הָאוֹזֵל

בְּדַרְכּוֹ אֶל הַיָּם,

אֶת הָאוֹר שֶׁרָאִינוּ.

.

מרב פיטון היא משוררת, מתרגמת ועורכת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת שלה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתלוגיות לשירה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 33 ובגיליון 74 של המוסך.

.

.

אדוה מגל כהן

אחרי צפייה בסדרה התורכית "מוסכמות" בנטפליקס

בְּסִיּוּם הַפֶּרֶק עָלוּ צְלִילֵי הַפְּסַנְתֵּר וְהַזַּמָּר פְרֵדִי אוֹזְבְּגֶ׳ן עַל הַמָּסָךְ,

כְּמוֹ בַּטֵּלֵוִויזְיָה שֶׁל פַּעַם, נָּשָׁא אוֹתִי עִם עַנְנֵי צְלִילָיו הַסְּמִיכִים

לְמוֹעֲדוֹנִים מְעֻשָּׁנִים שֶׁלֹּא הָיִיתִי בָּהֶם מֵעוֹדִי, לִשְׂמָלוֹת צְמוּדוֹת

שֶׁלֹּא לָבַשְׁתִּי, אֶל בְּשָׂמִים מְתַקְתַּקִּים שֶׁלֹּא בִּשְּׂמוּ צַוָּארִי,

אֶל מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם עִם הַכִּנּוֹרוֹת, עִם הַתֻּפִּים, אֶל הַחִיּוּכִים

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, אֶל הַזֵּעָה. נָשָׂא אוֹתִי אֶל אִיסְטַנְבּוּל, אֶל מַרְיַם,

שֶׁנִּיד רֹאשָׁהּ הַמָּתוֹק בְּ״אִנְשַׁאלְלָה״ הִרְחִיב לִבִּי וְהֶאֱמַנְתִּי:

הַבַּקָּשָׁה תִּתְגַּשֵּׁם, הָאַהֲבָה תִּתְמַמֵּשׁ, שְׁלוֹם הַבַּיִת יִשְׁכֹּן,

הָעֵץ יָשׁוּב וְיִשְׁפַע אֲפַרְסְמוֹנִים. הוֹ, מַרְיַם, לוּ יָכוֹלְתִּי לִטְעֹם

מִמַּאֲפַיִךְ הַנִּסְתָּרִים בַּעֲדִינוּת הַבַּד, מִטְּרִיּוּתֵךְ הַנֶּחֱשֶׁקֶת,

לִבְחֹר כָּמוֹךְ בַּחוֹלְמָנִי מִכֻּלָּם.
.

רָצָה בִּירוּשָׁלַיִם הַגְּשׁוּמָה לְאֹרֶךְ הַחוֹמָה שֶׁל סוּלִימַאן הַמְּפֹאָר

וְחוֹשֶׁבֶת עַל סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי חַנָּה מַפְלִיגָה בַּיָּם הַשָּׁחֹר, עֲטוּיָה

מִטְפַּחַת רֹאשׁ (כְּמוֹ שֶׁלָּךְ, מַרְיַם) עִם גְּרִישָׁה הַקָּטָן. בְּאֳנִיָּה קְטַנָּה

בּוֹרְחִים מִקְּרִים עַד קוּשְׁטָא, הִיא אִיסְטַנְבּוּל, הִיא הַצְּלִיל

אֵלָיו אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת, הִיא שְׁחָפִים בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ לַחֲלוֹמוֹת,

הִיא שִׁירִים בַּצְּבָעִים הַדְּהוּיִים, בְּטֵלֵוִיזְיוֹת קֻפְסָה,

בְּמִרְפָּסוֹת שִׁכּוּנִים בְּעַרְבֵי קַיִץ, בִּרְחוֹב לִיבוֹרְנוֹ

בְּבַת־יָם שֶׁל יַלְדוּתִי.

.

במבוכה תבוא האהבה

הָאוֹר לְעוֹלָם שֻׁתָּף בְּמַעֲשֶׂה הָאַהֲבָה.

סֶדֶק, אֲבוּקָה, חַלּוֹן בּוֹהֵק בַּשֶּׁמֶשׁ.

בְּגָדִים שֶׁהֵסַרְנוּ בַּחֲטָף נֶאֱסָפִים בְּנַחַת,

מַחְשָׁבוֹת בְּהִירוֹת מְמַלְּאוֹת

אֶת שֶׁקֶט הַחֶדֶר

עַל מָה שֶׁלֹּא הָיָה,

עַל מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה.
.

אַחַר מַעֲשֵׂה אַתָּה מַבִּיט בְּעֵינַי,

אֲנִי מִתְיַלֶּדֶת וּמִזְדַּקֶּנֶת בְּאַחַת

אוֹגֶרֶת בְּכַפּוֹת יָדַי רֶגַע חוֹלֵף

וּגְבוּלוֹת הַזְּמַן נִמְתָּחִים.
.

נִסִּינוּ לְבַיֵּת אֶת הַזְּמַן

וְהוּא גָּלַשׁ עַל גְּדוֹתֵינוּ,

בּוֹא נַתְחִיל מֵהַתְחָלָה

בִּמְבוּכָה.

.

אדוה מגל כהן היא בוגרי לימודי קולנוע וטלוויזיה, מרצה ויוצרת קולנוע. שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות וכן בגיליון 93 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר ביכורים בכתובים.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רוני אלדד, אפרת נסימוב וענת לויט

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אצל רופא השיניים

"מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר." סיפור מאת אורית גרוס

ברכה גיא, תקוות גדולות, טכניקה מעורבת, בקבוקי תרופות וצילומי חתונה על שקפי צלולויד, 160X100 ס"מ, 2012 (צילום: רן ארדה)

.

מה שאני כן זוכרת

אורית גרוס

.

את דוקטור ברגר ראיתי במפגשים משפחתיים. אני זוכרת שהרופא ואשתו היו אנשים גבוהים שתמיד חייכו. אימא אמרה שהם פרסומת מהלכת לשיניים לבנות ובריאות. הייתי בת שבע, אולי בת שמונה, כשאימא לקחה אותי לביקור ראשון במרפאה שלו.

אימא דאגה לא רק לשיניים שלי. בכל הזדמנות היא הזכירה לי להזדקף, למשוך את השכמות לאחור, להבליט את החזה, להרים את המבט מהרצפה או מהמדרכה ולהביט קדימה ורחוק. אימא חששה שאהיה כפופה כמו סבתא. גם לעיניים שלי היא דאגה. מדי יום הלכנו לקיוסק של מנשה ברחוב הרצל. האישה של מנשה עמדה ליד הפירות והירקות, סחטה אותם, מזגה את המיץ לכוסות זכוכית וניגבה את הידיים על הסינר שלה, שנראה לי כמו בריסטול לבן מרוסס בכתום ואדום. לא אהבתי לשתות את מיץ הגזר שהיא הכינה. בפעמים הראשונות רציתי להקיא אותו, אבל אימא אמרה שזו התרופה הכי טובה לעיניים. מנשה לא זז מהקופה, והתפקיד שלו היה לקבל כסף ולתת לאימא עודף וסיגריה מקופסה שהוא שמר על המדף, והוא תמיד אמר "במיוחד בשבילך". בקיוסק של מנשה התרגלתי לבלוע משהו שאני לא אוהבת. בכיתה ד' ראיתי כתמים צהובים על הלוח ומאז אני מרכיבה משקפיים. יותר לא שתיתי מיץ גזר.

יום אחד אימא סיפרה לי שפגשה את דוקטור ברגר, והוא הציע לבדוק את השיניים שלי. אני לא זוכרת שהתלוננתי על כאב או שמשהו לא בסדר איתן.

המרפאה הייתה בבניין מגורים בסמטה שקטה בסמוך לרחוב דיזנגוף. נסענו לשם באוטובוס קו 61. בדרך, אימא הבטיחה שבתום הביקור נשב באחד מבתי הקפה. היא בטח חשבה על סיגריה. אני חשבתי על עוגת שוקולד.

בכניסה לבניין היא עצרה מול מראה גדולה, הוציאה אודם מהתיק והדגישה את השפתיים שלה.  אני חיכיתי על המדרגה הראשונה, והיא הסתכלה עליי במבט המיוחד שלה שאמר: "חכי שתגדלי". עלינו במדרגות לקומה השנייה. אימא הצביעה על הדלת מימין ואמרה "זה כאן". אני הצבעתי על הדלת משמאל כי היה שם שלט גדול עם ציור של שן. אימא אמרה בגאווה שאנחנו נכנסות דרך הדירה הפרטית של הרופא, כי אנחנו משפחה.

אישה לבושה בשמלה חומה ושיער אפור פתחה את הדלת. גם אותה ראיתי במפגשים משפחתיים, היא תמיד ישבה ליד סבתא והן הסתודדו כמו שתי חברות טובות. הלכתי אחרי אימא שהלכה אחריה, ונכנסנו לסלון גדול עם כורסאות וכריות ותמונות על הקירות וספרים. אני זוכרת שהיו שם הרבה ספרים. אני לא זוכרת אם היא דיברה אל אימא בגרמנית או ביידיש, אני לא זוכרת אם היא בכלל דיברה. אני זוכרת שהיא חייכה, והשיניים שלה היו מרוססות בצהוב ובחום. אימא התיישבה על הספה, ואני שקעתי אל תוך כורסה רכה. הרגליים שלי נשארו תלויות באוויר, את זה אני זוכרת. אולי הייתי בת שש, אולי רק בת חמש.

הדלת נפתחה, והחיוך הלבן של דוקטור ברגר הזמין אותנו להצטרף אליו. חצינו חדר קטן שאנשים ישבו בו לאורך הקירות. אותם לא הכרתי.

נכנסנו לחדר של דוקטור ברגר, והוא הצביע על כיסא מוזר באמצע החדר.

"נו, למה את מחכה", שמעתי אותה, והיד שלה שנדבקה לגב שלי דחפה אותי לעבר הכיסא הזה.

שאלתי אם אני יכולה לשבת על כיסא רגיל, והיא אמרה שדוקטור ברגר לא פינה לנו זמן יקר כדי שאני אמשיך לעמוד ליד הקיר ולשאול שאלות. היא צחקה. אני לא. אני זוכרת שהרבה פעמים אימא צחקה ואני לא. התיישבתי על הדבר הזה, והרגליים שלי נותרו תלויות באוויר.

דוקטור ברגר התקרב אליי וביקש שאפתח את הפה. פתחתי קצת, בדיוק כמו שאימא מפשקת את השפתיים כשהיא מורחת אודם.

אימא התקרבה ושאלה איך הוא יכול לראות מה קורה בפה שלי אם אני לא פותחת אותו כמו שצריך. הוא אמר שאימא צודקת והבטיח שהוא רק יסתכל על השיניים שלי ויבדוק שכולן שם ושהן צמחו בכיוון הנכון.

פתחתי לרגע, ספרתי בלב עד שלוש וסגרתי.

הוא ביקש שאפתח פעם נוספת ושלא אסגור עד שיסיים לספור את כולן. העיניים שלו נכנסו עמוק לתוך הפה שלי, וזה הכאיב.

אימא התקרבה עוד, אבל דוקטור ברגר ביקש ממנה לחזור ולשבת על הכיסא שבפינה. בסוף דוקטור ברגר הזדקף, הסתכל מעל הראש שלי ואמר: "מצטער, יש חור".

אני זוכרת שקמתי מהכיסא וחזרתי לעמוד ליד הקיר.

"ולאן את הולכת, גברת צעירה?"

אמרתי שלא כואב לי ולא אכפת לי שיש לי חור.

אני זוכרת שרציתי לצאת משם, אולי רציתי כבר לשבת עם אימא בבית קפה.

אימא אמרה לדוקטור ברגר שהיא סומכת עליו שיעשה מה שצריך, ולי היא אמרה שאני לא חוזרת הביתה עם חור. סגרתי את הפה והסתכלתי על הרצפה, ובאחת העיניים שלי התמלאו בדמעות. אימא אמרה עוד אחד מהמשפטים הקבועים שלה: "בכי לא יעזור לך". אולי היא אמרה: "תפסיקי להתנהג כמו  ילדה קטנה". אני לא זוכרת אם הייתי קטנה או גדולה, אני כן זוכרת שבכיתי בקול רם, שהסתכלתי על הרצפה ושנעלתי את הפה.

מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר. שמעתי אותו שואל את אימא אם היא רוצה לצאת מהחדר. היא כנראה לא רצתה, כי הוא אמר לה לשבת בשקט ולא להתערב.

"תסתכלי עליי, עכשיו תסתכלי עליי", והחזיק את הסנטר שלי והטה אותו מעלה.

עשיתי מה שהוא אמר והסתכלתי על הגבות המחודדות שלו שכמעט נפגשו, ולא הבחנתי בכף היד שלו, שעפה כמו טיל ונדבקה אל הלחי שלי.

שקט גדול נפל על החדר. אפילו אימא שלי לא דיברה. אולי ניגבתי את העיניים בחולצה, כמו שנהגתי לעשות כשגמרתי לבכות. ניגשתי לכיסא המיוחד, התיישבתי עליו ופתחתי פה גדול.

הרגליים שלי נשארו באוויר.

"בושות את עושה לי! בושות!" היא אמרה כשישבנו באוטובוס חזרה הביתה.

הדבקתי את המצח לחלון, הפניתי אליה את הגב והשכמות והסתכלתי על האנשים שהלכו ברחוב. אני זוכרת שהם נראו כפופים. אף אחד לא ניסה להזדקף.

.

אורית גרוס פרסמה ארבעה ספרי פרוזה: "סיפורים מאחורי הגב" (כרמל, 2003), "קליפות שקופות" (כרמל, 2006), "רצפת חול" (הקיבוץ המאוחד, 2012), "אספת דיירים" (כרמל, 2019). שותפה ליצירות המחול GO ו־Blue Zone עם הכוראוגרפית גלית ליס. סיפורה "סוגרת" התפרסם בגיליון 26 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השכנה", סיפור מאת קרן להמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן