.
הכֹל תכף נשבר: על "עבודות וימים" ללילך נתנאל
מאת יעל בארי
.
הרומן החדש של לילך נתנאל, ספרה הרביעי, עבודות וימים, מציג משפחה: אברהם אבני, אב יחידני, מגדל את בתו היחידה האהובה, עדה. בבגרותה הופכת עדה לאדריכלית, כמו אביה, ומצטרפת למשרדו המצליח. עדה נשואה לאיתן ולהם שני ילדים, ותחושות מעורבות של לבטים וחוסר סיפוק מלווים את המופעים שלהם בספר. במהלך השנים בחר אביה של עדה להתמקד ב"קומפוזיציות מסובכות של מבנה על מבנה" (עמ' 23). הוא מאמין שהמשאבים נגמרים ויש לבנות מבנים חדשים על אלה שכבר קיימים, וכך במשותף עובדים האב ובתו על פרויקט אדריכלי שאפתני של רחוב שלם. נלי, נציגת דיירי הרחוב, "קושרת קשר אינטימי עם שניהם", כמתואר בגב הספר, ספק אם, ספק מאהבת, ודמותה מחוללת סצנות נוטפות חשק.
אך עבודות וימים אינו רק עיסוק בחיי משפחה, אלא הרבה מעבר לכך. הוא מציב במרכז לא רק את העלילה המרובדת, אלא בעיקר את הטקסט עצמו. בראש ובראשונה מתבטאת מרכזיות הטקסט בשפה, ובפער בינה לבין הדברים. יותר מכול, נראה ששליטתה של נתנאל בשפה מתבטאת בהבנה שלשפה אין עליונות על כל היתר (המציאות, הכורח). השפה אינה יוצרת מציאות, אלא היא מתארת אותה, מנסה לגעת בדבר ולעולם אינה נוגעת בו ממש. באופן זה מצליחה נתנאל להפנות את תשומת הלב לשדר עצמו. השפה בטקסט מצויה לעיתים קרובות במצב של חוסר אונים, המתבטא בהזחות מרובות ועצירות באמצע משפטים, למשל "היא לא שומעת. והוא יודע שהיא לא שומעת, כי. כי. כי המים שוצפים, והשעון. דופק, כן, וממשיך" (עמ' 152) – השפה מוגבלת, וכופה את המוגבלות שלה על הקוראת, עומדת על נוכחותה ומעורבותה. נתנאל מתייחסת לכך במפורש בספר: "[ה]אם מילה אחת יכולה להפוך ולהיות שוב דבר, דבר נתון, ככה, במעין כָּכוּת גולמית, מספיקה לעצמה." (עמ' 159). מאידך, מגבלת השפה מעוררת רצון וניסיון עיקש להשתמש בה, למרות הכול. כך נוצרים בטקסט רגעים יפים, יפים כל כך, של הניסיון לתאר את המציאות, את החומר: "בקרקעית הרגישה עדה כמה החול רך, מתרפס מתחת לרגליים במעין רכות מענגת ומחרידה של כר נוזלי, טובעני. נוצֵר בתוכו כל נגיעה ואפילו קלה, כמו אדם נרגש מדי, סחוט כמעט לגמרי, עם נביעת דמעות תמידית בעיניים." (עמ' 154), ואז: "נעשה יבש מאוד, יבש וצורב, אפילו הים התקמט" (157; המשפט במקור ללא נקודה בסופו). אי אפשר שלא לטבוע בחול, להתקמט עם הים.
ביטוי שני למרכזיותו של הטקסט נראה באופן שבו הרומן נוטה לפרש את עצמו. לא מדובר ב"האכלה בכפית" או פרשנות יתר שאינה מותירה מרחב תמרון לקוראת; זה יותר כמו מודעות. הטקסט מגיש פרשנויות אפשריות לרומן כבר עם הקריאה, למשל: "[עדה] גבוהה, זקופה תמיד, כמו אביה. … המבט בעיניה, כמעט מבטו שלו, רק, כביכול, מן הכיוון האחר, הנגדי, הנקבי. … הטריאדה הזאת, … אחת ועוד אחת יולידו מתוכן שלישי, או, אחת ועוד אחד יולידו שלישית. לא במעגל של פריון, ולא בדרך של הולדה, אלא במעגל חוזר, הדוק וסכור, של, של השלמה. השלמה של דבר־מה שנותר פרוץ תמיד, חסר תמיד, תובע תמיד את מילויו." (עמ' 157–158). בשורות אלה מעלה נתנאל לפני השטח באופן גלוי את הרבדים האדיפליים, האינססטואליים, הסמליים שברומן – כולם נמצאים על גבי הטקסט ולא בין שורותיו.
על פניו, אפשר לחשוב שעבודות וימים הוא סיפור פרוידיאני קלאסי. האב מגדל את בתו בצלמו, באנלוגיה לאופן שבו הוא מאמין שיש לבנות מבנה על מבנה; אישה מסתורית מנהלת "קשר אינטימי" עם שניהם, והסצנות משופעות בליבידו וארוס. הטקסט מכיל סמליות שהיא כמעט קלה מדי, למשל, אם אין די בכך ששמו של אברהם הוא כשמו של האב המקראי בה"א הידיעה, מכריו מכנים אותו "אבא אבני"; ו"אבני" כשם משפחה לאדריכל משרה בפני עצמו תחושה של סימבוליות יתרה. לאלה מצטרפים פרגמנטים מתקתקים, אולי מדי, כמו כשעדה מתקלחת ואיתן, בעלה, מנסה למנוע הצפה: הוא "גורף את המים בתנועות נמרצות, […] אם רק היה צריך, היה גם גורף את הים כולו מן החדר" (153), כאקט שמראה כמה היה מוכן לעשות בשביל עדה.
אך בתום קריאת הרומן כולו מתברר כי אין צורך להזעיק את ד"ר פרויד ולנבור בטקסט כדי לגלות מה הוא מסמל ומה מסתתר בו. ביקורת פסיכואנליטית עלולה ללקות בחסר ולפספס חלקים מהותיים בספר עצמו, במילים עצמן. נתנאל, שכישרונה הספרותי – היכולת ללהטט בלשון ולתפוס רגעים באופן מדויק להפליא – ניכר בספריה הקודמים, לא מאפשרת לטקסט להיכנס למשבצת הברורה הזו, ובעצם לא מאפשרת לו "להיכנס" לאף "משבצת". הנהייה אחר האמת החבויה של הטקסט אינה האסטרטגיה המתאימה ליצירה זו. עבודות וימים, מתגלה לנו, אינו יכול להיות מתובנת כך או בכלל.
הספרים של לילך נתנאל, ובהם עבודות וימים, הם עונג גדול למי שמילים מהלכות עליה קסם, למי שהשפה מהתלת בה תדיר ושוברת קצת את הלב ומאחה שוב. נתנאל מדגימה את הבנתה את השפה – השליטה בה לצד הכבוד הרב שהיא רוחשת לה – כשהיא נוקטת מהלך כפול, שבו היא מצליחה לנסח תיאורים חושיים ומוחשיים בדיוק מעורר תאווה ובד בבד מדגימה כיצד השפה קורסת, ומה רבות הן הפעמים שבהן השפה אינה מצליחה לגעת בדבר. לצד זה, הספר קומוניקטיבי בצורה מורגשת ביותר, וממש מבקש את היענות הקוראת. נדמה שספרה החדש של נתנאל בא בתזמון מדויק לקרקע פורייה, לאור עידן הפוסט־ביקורת וההבנה שהמבקרת (או החוקרת, או הקוראת בכלל) צריכה לבוא אל הטקסט בענווה. לא עוד קוראת הרואית ברוח "הרמנויטיקה של חשד" (בניסוחו של פול ריקר) שמנקזת מן הטקסט את הלא־מודע שלו, האמת החבויה בין השורות שלו; אלא קוראת מפוכחת יותר, ערנית למה שנמצא בשורות עצמן. לכן אני חושבת שהספר רלוונטי לכל קוראת, ולו רק תסכים להתמסר לטקסט, ליחסי הגומלין איתו; לפני השטח של הטקסט, המוצפים ומציפים את הדף. במקרה של נתנאל, אני מאמינה שהתחושה הזו צפה לא רק אצל הקוראת, אלא מתחילה מהכותבת, המודעת למלאכת הכתיבה וליכולות שלה כסופרת.
לבסוף, משהו אישי: בילדותי שיר הערש הקבוע ששרה לי אמי היה "לילה לילה" של אלתרמן. כמעט עשרים שנה עברו עד ששמעתי אותו שוב ברדיו, במקרה, ונמלאתי נוסטלגיה. ואז הבנתי לראשונה את משמעות מילותיו. האפקט שיש לשיר הנורא הזה עליי הוא עצום; לכן נסערתי מאוד כשראיתי שגם המטפלת המסורה של עדה שרה לה בילדותה את "הבלדה על שלושת הפרשים" (עמ' 79). היא לא הסכימה לגלות לה את הסוף. למרות שהשיר מתנגן בליבי תדיר, נשבעתי שלא אשיר אותו כשאהיה אמא; עדה, לעומת זאת, שרה לילדיה את השיר כולו ואף הופכת את זה לטקס דידאקטי. "והשלישי? זוכרים מה קרה?" היא שואלת אותם. "זה עצוב מדי? עצוב לפעמים מה אפשר לעשות", היא קובעת, כמעט באגביות. בטקסט הזה אין הסתרה ואין רחמים, לא ברגעים הממכרים של חול הים, לא בסצנות הארוטיות המפורטות, הלופתות את הגוף, ולא כאן.
כל אלה מביאים לחוויית קריאה רוויה וגעושה, כזו שמעמתת את הקוראת עם הטקסט במלוא העוצמה, באופן שאי אפשר להישאר אדישה אליו. "אנשים", כותבת נתנאל ברומן, "לא עומדים בזה. זה עושה להם משהו. מה זה עושה להם בדיוק הם לא יכולים להסביר. חולמים יותר קשה. אוהבים יותר קשה. קודם כול הרעש, השריקה, אתה שומע? אחר כך ההרגשה הזאת כאילו הכל תכף נשבר." (עמ' 58–59). וזה, אני חושבת, מה שספר טוב עושה.
.
יעל בארי, סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, עורכת במוסך.
.
לילך נתנאל, "עבודות וימים", אפיק, 2021.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: איריס רילוב על ספרה של ניצה להט, "הכלב הזה הוא אדם עצוב"