.
שיר אִשה
אורי הולנדר
.
ש. שפרה ידעה היטב שמרחבה של הספרות העברית, מרחב שהחלה לפעול בו בשנות החמישים של המאה הקודמת, נכבש על ידי גברים אשר יצרו סובייקטים גבריים – ואף שכנעו עצמם (הגברים היוצרים ואולי גם הסובייקטים שנוצרו) שהם הם הספרות.
את ספר שיריה הראשון, שיר אִשה (מחברות לספרות, 1962), ערך יונתן רטוש. ממרחק השנים – ואולי גם ממרחק התאוריות שפשו מאז בשדה המחקר – נראה מעשה העריכה הזה כמעט כאקט אלים. השורות קצוצות, המלים קטומות. אין זה מעשה עריכתי של "זיקוק" או "ליטוש" – כך, לפחות, מצטיירים הדברים בעיניי, וייתכן שזו פרשנות קיצונית – אלא השתקה, מדעת או לא מדעת. הקול האצור בדפיו של ספר זה אינו נשמע. גם סוף הדבר שצורף לספר, מפרי עטו של י. (ישראל) זמורה, על דברי השבח הכלולים בו, מצטייר ממרחק השנים כמוזר למדי, בלשון המעטה. "השירה – שירה, כמובן". כך נפתחת רשימתו של זמורה. מי היה מעלה בדעתו ספר שירים נתן זכי – שבשנים ההן דרך כוכבו – אשר בסופו מאשר המו"ל לקוראיו שאכן מדובר בשירה, כמובן?
זמורה תוהה אם יש בספר זה מה שהוא מכנה "מרידה": "מרידה כנגד המוסכמות? מרידה – לאו דווקא: כי אין כאן בכלל טעם של 'מלחמה', אלא פשוט של גילוי 'אני' טבעי, הגברת קולו של דם כמות־שהוא: כלומר, אלה שירים שאפשר לראותם כמין 'תיקון טעות', כמו הגהה קפדנית של מקור, שרבים גם טובים, סלפוהו."
לא ברור אם מרידה זו שאינה מרידה תכליתה להלל דווקא את עורכו של הספר, ושמא אותה "הגהה קפדנית" היא לדעתו של זמורה המעשה הנשי המוצלח ביותר ששדה השירה העברי עשוי להכיל ביחס ל"מקור" הגברי. כך או כך, ובלי שהתכוון לכך, יש ברשימה זו קביעה חשובה הקשורה בגילויו של אותו "אני טבעי" וגם בטעמה של אותה "מלחמה".
היה גם היה "טעם של מלחמה" בעולמה של ש. שפרה, והוא קשור מיניה וביה באותו מעשה גילוי של האני. השיר "בצֶלֶם" מתוך שיר אשה קובע: "אִשָּׁה מִצֶּלַע – / אִשָּׁה וְצַלְמָהּ לָהּ / אֲלֵיכֶם תִּצָּמֵד / בְּמַחֲזוֹר הַדָּמִים, / אַתֶּם / רַק אֲבוֹת בָּנֶיהָ / אַל תְּבַקְּשׁוּ לִהְיוֹת לָהּ / אֱלֹהִים". אותו "מחזור דמים" עבר כמה גלגולים בעולמה השירי של שפרה. גם בשיר החותם את ספר שיריה האחרון, מֶשי לחשתָ לי (זמורה־ביתן, 2007), תצהיר הדוברת: "אֲנִי הַשְּׁבוּיָה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת כְּמִישָׁה וּפְרִיחָה מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים בְּנֵי־נְבִיאִים חוֹזֵי קֵץ־הַיָּמִים". אלא שמתוך מחזור דמים זה, מתוך מחזוריות זו של כמישה ופריחה – מחזוריות הקשורה גם במרחב הספרותי, גם במרחב הישראלי וגם בתהייה אקזיסטנציאלית נמשכת – אכן נתגלה "אני טבעי", ייחודי.
במסה שכותרתה "מספֵר או מספֶרֶת: מסע אל שלוש יצירות עתיקות" (מאזנים ס"ד, 3–4, 1989) משרטטת ש. שפרה – לא בגלוי ובמוצהר אלא בין השיטין – את קווי מתארו של אותו אני שירי. הקשר בין עולמה השירי ובין ספרות המזרח הקדום ("שלוש יצירות עתיקות") ברור מאליו; לא רק כמתרגמת דגולה של שירת המזרח הקדום וכמי שכל שיריה רוויים באזכורי דמויות, מושגים ודפוסי מחשבה הלקוחים מספרות זו, אלא כמי ששיחתה עם המיתולוגי הייתה תמיד אישית. שירה זו עבורה היא אחֵר המעצב את זהותה העצמית – לפעמים מתוכו ולפעמים כניגודו. גם התרבות העברית, לשיטתה, עוצבה במזרח הקדום – לא רק זו המִקראית אלא זו הנמתחת עד לימיה – ובנקודה זו מעניין לחשוב על האופן שבו הצטייר בעיניה המרחב הישראלי, שכאמור שולטות בו נורמות גבריות. כך היא כותבת במסה:
במקומותינו, אולי יותר מאשר בכל מקום אחר, גברים קובעים סולם הערכה של נושאים וז'אנרים מכמה סיבות: מסורת מִקראית שבה המשורר הוא קודם כל חוזה ונביא; מסורת יהודית שדחקה את הנשים לעזרת נשים … חברה ישראלית בתוך מציאות של מלחמה מתמדת, שבה שולטות נורמות גבריות. מסיבות אלה ואחרות ניכרת בסיפורת הישראלית מגמה של הפשטה ואלגוריזציה. נדמה כי חלקן של דמויות בשר ודם רב יותר בסיפורת הנכתבת על ידי נשים.
דמויות נשיות "בשר ודם" השבויות ב"מחזור הדמים" הן גם גיבורותיה שלה בכל ספריה. זה גם אחד מפירושיו האפשריים של הצירוף "שיר אשה" (כזכור, שמו של ספרה הראשון) – לא שירהּ של אישה אחת או אישה מסוימת, כי אם שיר שהוא אישה; שיר שהוא עולם נשי, מרחב נשי, המקיים יחסים מורכבים וטעונים עם בני החוזים והנביאים.
התרבות העברית, שעוצבה במזרח, הייתה בעיני ש. שפרה, ולא רק בעיניה, שילוב של ארוס ומוות. את ה"צבר המיתולוגי", אם לשפוט על פי כמה רשימות שפורסמו לאורך השנים, היא דווקא חיבבה, במובן זה של השתייכותו למרחב ישראלי שהוא שלילתו של ה"שָׁם", הגלות. גם מרחבי ה"כנעניות", כזכור, נשאו חן בעיניה, אם כי נראה שבהקשר זה עולמה קרוב הרבה יותר ל"מקום" הפיוטי של נסים אלוני מאשר לעולמותיהם של רטוש, אהרן אמיר או אחדים מבני חבורת "לקראת" שחיידק הכנעניות דבק בהם. ואולם שילוב זה של ארוס ומוות נתפס בעיניה, באופן פרדוקסלי, גם כנשי. דמותה של איננה־אשתר, האחר המובהק של התרבות המסופוטמית, אלת האהבה החשקנית ואלת המלחמה האכזרית, הפורעת תדיר את הסדר וכך גם מגדירה את גבולותיו – דמות זו נהפכה בגבולות עולמה גם למעין אחֵר של התרבות הישראלית, במובן זה של הצבת תמרור לא מופשט ולא אלגורי של הוויה המגדירה את עצמה. "גילוי 'אני' טבעי, הגברת קולו של דם כמות־שהוא", כפי שכינה זאת זמורה.
האפוס השירי של ש. שפרה מחולק לתמונות יומיומיות של מאבק (ומרתק לערוך מחקר השוואתי בין אפוס זה על שורשיו ה"מסופוטמיים" ובין ניסיונו של אהרן שבתאי להציג אפוס מקוטע, על שורשיו ה"יווניים"), ומנקודת זמן מסוימת – הספר אשה שמתאמנת בלִחְיוֹת (זמורה־ביתן, 2001) – אפוס זה מצא כביכול את התבנית שאפשרה לו לקחת מן המציאות את מה שליבו חומד (פרפרזה על סיום השיר "גברת חלומות"), ללוש אותו ולבטא עצמו כשיר של נביעה מתמדת, בוטחת, משוחררת ואולי "חופשית". בנקודה זו אף התמזג האני השירי של שפרה באני הביוגרפי, ובשירים רבים דמותה של איננה־אשתר (היורדת לשאול חרף האיסור החמור על כך) הייתה לאחת עם המשוררת עצמה, המתאבלת על בן זוגה. "אִשָּׁה שֶׁמִּתְאַמֶּנֶת בְּלִחְיוֹת" אמנם "פּוֹקֶדֶת אֶת מַצֶּבֶת אִשָּׁהּ", אבל במובן מסוים מנקודה זו החל גם מסעה הגדול כגיבורה אפית.
גיבורה זו אמנם תימצא לבושה במכנסי גברים, בתסרוקת " אַ־לַ־גַּרְסוֹן מְרֻבֶּבֶת שֵׂיבָה" ("קטיפה בגוף") והיא "כָּל יוֹם הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת, זֹאת / אוֹמֶרֶת נַעֲשֵׂית יוֹתֵר גֶּבֶר, יוֹתֵר / וְיוֹתֵר גֶּבֶר, לֹא אֶתְפַּלֵּא אִם תַּצְמִיחַ / שָׂפָם, מִתְגַּבֶּרֶת, זֹאת אוֹמֶרֶת, כְּמוֹ גִלְגַמֶשׁ שָׂשָׂה / לַעֲשׂוֹת לָהּ שֵׁם". ואולם מעשה זה הוא דווקא מעשה נשי מובהק, שתכליתו היא "עשיית שם"; האדרתה של גיבורה נשית, המבקשת לדעת הכול, לגעת בכול – באדמה ובשמיים – להיות לא כלום ולהיוולד מחדש. בשירים אחרים יימצאו גם רגעי הייאוש הכרוכים במסע נמשך זה: "הָאִשָּׁה שֶׁבִּי, שְׁאֵרִית הָאִשָּׁה / שֶׁבִּי מְוַתֶּרֶת, אָז לֹא אֶעֱשֶׂה לִי / שֵׁם" ("לא אעשה לי שֵׁם").
ואולם הצירוף "שיר אשה" אף מציג עמדה מורכבת מזו. ש. שפרה לא יצרה רק אלת מלחמה ופריון המבקשת לכבוש לה מקום במרחב הגברי. היא שאפה להיות, ואף הצליחה, מספרת אפית – לא דמות מדמויותיו של האפוס, כי אם הקול המניע אותו. היא לא רק עטתה שריון גברי (כמו פועה, אחותו של אקהת מן האפוס עלילת אקהת) אלא ביקשה לכתוב את סיפור המלחמה. מבחינה זו הציגה שפרה עמדה יוצאת דופן, שלא נחקרה כלל ודומה שאף לא הובנה כל צורכה.
"לִפְעָמִים בְּלֵיל קַיִץ אֲנִי מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים, בְּנֵי נְבִיאִים, חוֹזֵי קֵץ / הַיָּמִים … לִפְעָמִים בְּלֵיל קַיִץ / נֶחְרָץ אֲנִי הַשְּׁבוּיָה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת כְּמִישָׁה וּפְרִיחָה מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים בְּנֵי־נְבִיאִים חוֹזֵי קֵץ־הַיָּמִים" ("לפעמים בליל קיץ"). קנאה זו אינה אלא קנאתם של האלים הקדומים בבני האדם, החופשיים לחיות ולמות. זו השבויה במעגל הפריחה, הכמישה והלידה מחדש לא תיגאל, משום שהיא בעליו של סיפור המעשה האפי.
.
אורי הולנדר, משורר, מוזיקאי וחוקר תרבות. ספריו האחרונים: "המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966" (מוסד ביאליק, 2017), "עולם על גב עולם", שירים (אפיק, 2018). מסה פרי עטו על נסים אלוני פורסמה בגיליון 28 של המוסך.
.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אסף אוזן על החמלה ביצירותיו של חנוך לוין
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
