וַתִּקרא | ילדה שאיבריה גדלו

"הנושא שלוין מבתרת במילותיה הוא ויתור על ההנחה שעל חייה של אישה – טובים או רעים – להסתכם לכדי עניין בר תיקון." שרי שביט קוראת בספר השירה של ענת לוין, "רק רגע גוף"

שלומית אלטמן, מתוך הסדרה "הבהרות והשחרות", עיבוד דיגיטלי של הצבה (שכמיית מספרה), 2021

.

מאת שרי שביט

.

את ספר השירה השלישי של ענת לוין, רק רגע גוף, אפשר לדמות לדלת כניסה מוקפדת אל בית נקי מאוד, שעל שטיח הסלון שלו מונחים איברים מבותרים. אותם איברים יוצרים כתמי דם יפהפיים, ובתוכם צורות חדשות, עולם שלם, מאובזר ועצוב.

הנושא שלוין מבתרת במילותיה הוא ויתור על ההנחה שעל חייה של אישה – טובים או רעים – להסתכם לכדי עניין בר תיקון. הקיום האנושי על פיה הוא בעיקרו עניין צנוע. ודווקא בזכות אי־המאבק שבו, רק רגע גוף הוא ספר רב עוצמה.

כמו בשני ספרי שיריה הראשונים של לוין, אנה מסתובבת לאט (אחוזת בית, 2007) ומפה לפה (קשב, 2013), גם בספר זה לוין משתמשת באותו קו פואטי שהופך את שירתה לברורה, נגישה ואהובה מאוד. שיריה קצרים לרוב, עטופים בחריזה קלה, ארוזים במצלול אסתטי. המשפטים, בדומה לתכנים, חפים מקישוטים ומהגזמות, ומוגשים לקורא בגובה העיניים קרוב לשפת הדיבור.

שלושת שערי הספר עוסקים בתקופת הרווקות, ההתבגרות הנשית וחיי המשפחה. יש בו מפגש עם אהבה נכזבת, טיפולי פוריות, זוגיות והורות, וכמתבקש – גיחות קצרות ומכאיבות לחוויות הילדות המכוננות, ולמסקנות החותכות שהותירה תקופה זו על הדוברת.

הגוף הנשי הוא ציר מרכזי בספר (גם אם לא מנוצל עד תומו כפי שמבטיחה הכותרת על הכריכה). אותו גוף ובתוכו ילדה שאיבריה גדלו סביב מידותיה, הופכת בספר זה לאישה בוגרת, למבוגר האחראי.

אותה אישה, כדרך הטבע, מתחככת בעולם, כאשר קיומה מונח על כף המאזניים, נתון לכל מבט חיצוני. האנושות שבחוץ, בדמות גברים (ולא רק הם), בודקת באובססיה כמה האישה בתוך הגוף הזה שווה או לא שווה.

רק רגע גוף אינו מניפסט פמיניסטי, אלא ספר שירים נטו. הוא לא שם לו למטרה לעסוק במעמד האישה, בצדק חברתי או בתיקון עולם. השירים שבו ניזונים מרגשות כנים וחד־פעמיים שמרכיבים יחד פיסות חיים מאתגרות. אך בין השורות, הבתים והשירים ניתן לזהות אקט של מדידה ושפיטה, כמו שמש שמזינה באור חיים את מערכת כוכביה.

המחזור הראשון בספר נפתח בצרור שירי אהבה נכזבת אל גבר נושן, בלתי מושג, שנוכחותו עדיין מורגשת בעולמה הפנימי של הדוברת. "אָהַבְתִּי אוֹתְךָ כְּמוֹ נִדּוֹנָה / וְגוּפִי אֲסָרַנִי … בְּטִמְטוּם אָהַבְתִּי אוֹתְךָ בִּתְשׁוּקָה אֲיֻמָּה … הָיִיתִי אֶרֶץ גְּזֵרָה." בשיר זה, הפותח את הספר תחת הכותרת "בור", הדוברת נזכרת בעצמה אוהבת גבר מתוך שיגעון בלתי רצוני, כאשר הווייתה נמצאת תחת שיפוטיות תמידית: " אָהַבְתִּי אוֹתְךָ … בְּנַעֲלַיִם קְטַנּוֹת בְּמִדָּה / בְּשִׂמְלָה צְמוּדָה בְּמִדָּה." השיפוטיות המובאת בשיר זה היא כפולה: אותה מידה חיצונית הדורשת מהאישה להתקטן מול הגבר, להתאים את עצמה לציפיותיו, לדעת את מקומה בעולם, יחד עם המבט השיפוטי הפנימי שזו סיגלה לעצמה, לבקר את בחירותיה במבט הפונה לאחור.

בשיר "ידית" מתוארת אישה בת עשרים שאוחזת בידית הארון הכסופה, בעוד גבר אדיש עומד מאחוריה, וחודר. "בַּעֲמִידָה, אוֹחֵז בְּמָתְנַי / חָזָק מִדַּי, נִדְחָף וַאֲנִי אֲחֻזָּה / … וְלַמְרוֹת שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה לֹא יוֹרֵד לִי כִּי אֲנִי לֹא / יָפֶה, הִכְתַּמְתָּ אֶת הַשִּׂמְלָה הַהִיא / שֶׁקָּנִיתִי בְּאָפְנַת דָּאלָאס בַּפָּסָז'."

גם בשיר "המורה לענייני רוח" מצטטת הדוברת את מסקנות המדריך הרוחני עליה: "אֲנִי חוֹשֵׁשׁ / הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם, זֶה קְצָת מֻגְזָם, אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מִזְּמַן / אַתְּ מוּכָנָה לְהִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים / בַּתַּחְתּוֹנִים."

בשיר אחר יופיעו אקט המדידה תחת משוואה ממשית של מספרים: "אָהַבְתִּי גֶּבֶר אֶחָד כְּמוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים", ובשיר "רוח" שוב תגדיל הדוברת לעשות, כשתבצע את אקט המדידה בעצמה: "הִצְטַיַּנְתְּ בִּמְקוֹם לְהִזְדַּיֵּן / בִּמְקוֹם לְהִזְדַּקֵּף, הִתְכּוֹפַפְתְּ / כְּמוֹ סִימַן שְׁאֵלָה, מִתְבַּיֶּשֶׁת."

השירים החזקים ביותר בקובץ הם שירי אינדקס, מעין מדריכי הוראות שבהם המשוררת כותבת לעצמה כיצד עליה לחיות. "לְכִי לִמְקוֹמוֹת הוֹמֵי אָדָם / … עֲשִׂי דְּבָרִים בַּיָּדַיִם, תְּחַתְּכִי סָלָט, תְּאוֹנְנִי", כך נכתב בשיר "בדידות מדריך מעשי". בשיר אחר בשם "מכתב לילדה בת שש" היא מזהירה: " אַךְ אֶחָד לֹא יַדְבִּיק לָךְ כּוֹכָב מֻזְהָב / כִּי צִיַּרְתְּ בְּמַחְבֶּרֶת חֶשְׁבּוֹן שַׁעַר פְּרָחִים // אֲבָל יַמְשִׁיכוּ לָתֵת לָךְ צִיּוּנִים."

המהלך השירי של לוין נמנע באופן מושכל מפתרונות או מחשבון נפש. כמשוררת, אין לה שום רצון להתכנס אל נקודה של פיוס, כפרה או השלמה. היא יודעת היטב שאלו יקטינו את הכוח השירי שלה. הפוך מכך: הדוברת בשיריה מדווחת באופן נהיר על חוויותיה הקונפליקטואליות, במילים מתריסות ומשועשעות לעיתים, ארוזות בתפאורה מושכת.

"תִּשְׁאֲפִי. תִּנְשְׁפִי. זֶה / פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, הַכֹּל", היא מסכמת בשיר "מכתב לילדה בת שש". וכשהמשוררת שואפת ונושפת, כך היא במיטבה, והשירים עוצמתיים ולופתים. בשירים בודדים בקובץ ניתן לאתר מטאפורות חלשות ("בור אהבתי") או לתהות מדוע העיסוק בגוף, הנושא את שם הספר, מסומן באופן מינורי בלבד. אך ללא ספק רק רגע גוף הוא ספר חכם ויפה שכתבה משוררת מיומנת, ורבים מקוראי השירה העברית ימצאו בו עניין.

.

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות ותסריט. ספרה האחרון, "כאב מרחקים", ראה אור בשנת 2021 בסדרת כבר לשירה, מוסד ביאליק.

 

ענת לוין, "רק רגע גוף", הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס לשירה, 2021.

.

.

במדור "ותקרא" בגיליון הקודם של המוסך: מאיה בז'ראנו קוראת ב"התגנבות יחידים" ליהושע קנז

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הבחירה הגורלית של אברהם "יאיר" שטרן

"אבריח מוות וחורבן ללחום ולהכרית": בשירו "הים הבריק" משתף מנהיג לח"י בהחלטתו לדבוק במחתרת הלוחמת ולהעדיפה על פני קריירה של אקדמאי וחוקר שירה. חזרנו לשיר במלאת 80 להירצחו

הַיָּם הִברִיק: הִזהִיב-הִסמִיק
בְּזִיו חַמָּה פּוֹנָה.
עֵת לֵיל נֵרוֹ יַדלִיק, אַפלִיג
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

רוֹעֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, גּוֹלֵשׁ הַיָּם
בְּצֶלַע אֳנִיָּה.
נִטרֶפֶת חִישׁ בְּיַם הַדָּם
הַשֶּׁמֶשׁ – אֳנִי יָהּ.

כְּגֶשֶׁר פָּז וְיַהֲלֹם
נָטָה שַׁדַּי מֵרוֹם
עַל מֵי הַיָּם. כִּנְוֵה חֲלוֹם
מֵעַל הֶמיַת תְּהוֹם,
שָׁלַו הַלֵּב. יִרעַם הַיָּם,
תֵּהוֹם סוּפַת שִׂנאָה.
אַקשִׁיחַ גֵּו, אֶשָּׂא רֹאשׁ רָם
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

אַברִיחַ מָוֶת וְחֻרבָּן
לִלחֹם וּלְהַכרִית.
קוֹלט, מאַוּזֶר, אַסטרַא וְנַגַּן
בְּכֶרֶס הַדּוּגִית.

אַברִיחַ: שׁוּב גְּבוּל אַשִּׂיג.
אֶגדּשׁ. אָרִיק. אֶסַּע.
וְשּׁוּב אֶחזֹר וְשׁוּב אַפלִיג
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

("הים הבריק", אברהם "יאיר" שטרן)

 

את אברהם "יאיר" שטרן אנחנו זוכרים בדרך כלל בהקשר לפרק האחרון, הטרגי, של חייו, שאירע לפני 80 שנה: מהפכן במנוסה שנורה ונרצח בידי שני חיילים בריטים בדירת מסתור בתל אביב ב־12 בפברואר 1942. בכתבה זאת נחזור דווקא לפרק מוקדם יותר – לא אל ילדותו של האיש ואף לא אל נעוריו, אלא אל רגע ההחלטה שתשנה את חייו ותהדהד לרוחבה ולעומקה של תנועת המאבק למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ההחלטה לנטוש מסלול חיים אחד ולדבוק ב"קריירה" מסוכנת ואידיאליסטית אחרת לגמרי.

אברהם שטרן נולד בשנת 1907 במזרח פולין. במלחמת העולם הראשונה נמלט עם אימו ואחיו לבית דודתו בסרנסק שברוסיה. בגיל 14, בהיותו תלמיד בגימנסיה בסרנסק, הוא הספיק לחזות בניצני המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. משהותו ברוסיה חזר במסע מפרך לבית הוריו שבפולין מולדתו, ושם ספג חינוך עברי. בשנת 1925 עלה לארץ והשלים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים. הוא נמשך אל לימודי המשחק, אך בלחץ הוריו נרשם ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית.

מנעוריו היה גומא בשקיקה שירה רומנטית ודרמטית לצד ביוגרפיות של המשוררים הרומנטיים והדרמטיים שאהב. בעקבות סיפורי חייהם של המשוררים האהובים עליו רצה ללכת, ובהשראתם חיבר שירה בוסרית משלו. ליבו של האיש נמשך אל הספרות, בייחוד לשירה, ולאחר שסיים תואר שני באוניברסיטה העברית בשנת 1933, התקבל ללימודי דוקטורט בפירנצה שבאיטליה.

כמו בכל דבר שעשה, גם בתשוקתו של שטרן הצעיר לשירה הייתה מעורבת משיכה לאידיאלים נעלים, לפאתוס ולעזות ההבעה. מה הפלא לכן שהנושא שבחר לעצמו לדוקטורט היה "הארוס בספרות היוונית העתיקה"? בכל מקרה, את התואר השלישי שלו כבר לא ישלים. מרבית ימיו בפירנצה עברו עליו בעריכת עשרות השירים שחיבר בתקופת לימודיו ובחלומות על הצלת המולדת העברית שהותיר מאחור.

ארבע שנים קודם לכן, ב־1929, הצטרף לפעילות המחתרתית ביישוב. לימים יאמץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "יאיר". באוניברסיטה בירושלים הוא ייסד את אגודת הסטודנטים "חולדה", וכך פגש את דוד רזיאל. רזיאל ושטרן הצטרפו לשורות ההגנה בירושלים, אך כאשר הוביל מפקדם אברהם תהומי את הפילוג בארגון – הפילוג שיסתיים בהקמת האצ"ל ב־1931 – היו שני החברים מראשוני התומכים במהלך. את שירו המוכר ביותר, "חיילים אלמונים", חיבר שטרן בתקופה זאת. השיר היה להמנון כפול: ראשית אומץ להמנון האצ"ל, שהוקם באותם ימים. עשור לאחר מכן, ב־1940, הוביל שטרן את הפיצול מהאצ"ל והקים מחתרת חדשה ורדיקלית אף יותר שלימים כונתה לח"י. "חיילים אלמונים" הפך אז גם להמנון הלח"י.

 

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

 

ימי פירנצה היו לתקופתו הפורה ביותר כמשורר. ודווקא בעיצומם התרחשה התפנית הגורלית בחייו כאשר בשנת 1934 הגיע לאיטליה מפקדו לשעבר של שטרן, אברהם תהומי. אז החליט הדוקטורנט לספרות קלאסית לנטוש סופית את המסלול האקדמי לטובת פעילות מרכזית באצ"ל. הוא יצא לפולין כדי לרכוש נשק שישמש את המחתרת.

שטרן הגיע לוורשה עם שלל לא צפוי, מזוודה עמוסה בספרי בלש עבריים – שהיו סיפור הכיסוי שלו לשהות במדינה. למעשה חיכה לפגוש את סוחר הנשק הפולני שחימש את המחתרת העברית במאבקה בבריטים. על רקע ההברחה הזאת חובר השיר "הים הבריק".

השיר "הים הבריק" בכתב ידו של המשורר ומנהיג המחתרת

 

זהו שיר שנכתב בגוף ראשון ומבטא את התחושות העזות העולות מתוך חוויית ההברחה למען המולדת. הכעס והשנאה של הדובר כלפי האויב חסר השם מובעים באמצעות דימויים מאיתני הטבע: "ים הדם", "המיית תהום", "תהום סופת שנאה". אם אכן מדובר בשיר אוטוביוגרפי – ומרבית השירה של שטרן היא כזאת – ברור שבשיר כבר הושלם המעבר, וחוקר הספרות הוא עתה לוחם מחתרת בכל גופו ורוחו. מטרתו להבריח מוות וחורבן, פעילות שעבורה יסתכן פעם אחר פעם: "ושוב אחזור ושוב אפליג לקראת הסכנה". היה זה כאילו שטרן כבר חזה את גורלו שלו. ובאמת, כששהה במסתור מהבריטים, סירב להצעות להסתירו. הרי מנהיג צריך לשמש מופת ולעמוד על האידיאלים שלו עד הסוף.

למרות תדמיתו המיליטנטית של שטרן, המשורר ולוחם המחתרת, שיריו המוקדמים ביותר היו שירי אהבה. וכך כתב גם בבוקר יומו האחרון. בעוד הוא מסתתר בחדר בדירה ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין בתל אביב, חיבר שטרן שיר אהבה אחרון. השיר הוקדש לרעייתו רוני, שהייתה בהיריון עם בנו הראשון, בן שלא יפגוש לעולם. מילות השיר שלא סיים:

רעיה ואשת איש נתאלמנה חיים,
היא אם לבני שלא יוולד אולי לנצח.

 

ולצד שירי האהבה שכתב, אין ספק שחלק ניכר משירתו של שטרן הייתה שירה מגויסת. בשונה מרבים מהמשוררים המגויסים האחרים שאהב שטרן כל חייו, במקרה הזה היה המשורר גם המנהיג והמהפכן הפועל לשנות את המציאות שמעבר לדף. על שתי החזיתות של שטרן כתב החוקר שלמה הרציג: "כישרון השירה מגויס במלואו כדי להשלים את המיליטנטיות הפוליטית והצבאית. השיר הוא 'כלי נשק' נוסף במאבקם של הלוחמים לשחרור המולדת מעול זרים". ואנחנו נוסיף: כלי נשק נוסף לקולט, מאוזר, אסטרא ונגן שרכש מהסוחר הפולני בוורשה.

כמה משיריו של שטרן בכתב ידו נתרמו לספרייה הלאומית כבר בשנות החמישים בידי הסופר, המשורר, העיתונאי ואחד ממנהיגי לח"י, ישראל אלדד. בין כתבי היד הללו היה גם "הים הבריק". בזכות כתב יד זה אנחנו יכולים להתרשם מהגרסאות השונות שניסה שטרן בשירו, ואפילו ממגוון סוגי הנשק ששקל לכלול ברשימת הפריטים שיבריח הדובר בשיר.

פרבלום? ברזל ודינמיט?

"ויהי ערב": הגרסה האבודה של אילזה קנטור ופניה ברגשטיין

הסיפור הלא ייאמן מאחורי הקלאסיקה שגדלנו עליה. למה נגנזו האיורים המקוריים של הספר "ויהי ערב"? וכיצד הם מצאו את דרכם לספרייה הלאומית?

הכריכה להוצאה המיוחדת של "ויהי ערב" עם האיורים המקוריים של אילזה קנטור

פרולוג

הרשימה הבאה נכתבה על ידי חוקרת התרבות עינת אמיתי ז"ל בבלוג שלה באפריל 2010, ומפורסמת עתה גם בבלוג הספרנים באישור בני משפחתה. ברשימתה חושפת עינת כי הציורים המקוריים של הסיפור המפורסם "ויהי ערב" שאיירה אילזה קנטור נגנזו למעשה, והספר פורסם במקור דווקא עם ציוריו של חיים האוזמן.

שנה לאחר פרסום הרשימה של עינת אמיתי, בשנת 2011, החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לבקשת בני משפחתה של קנטור, להוציא מהדורה חדשה של "ויהי ערב", הפעם עם הציורים הגנוזים של אילזה קנטור.

בשנת 2021 נמסרו האיורים הגנוזים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" יחד עם כתב ידה של פניה ברגשטיין לספרייה הלאומית.

"החלטתי שהספרייה הלאומית זה המקום הנכון לאיורים", מספרת תמר דאוס, בתה של אילזה קנטור שהחליטה למסור את האיורים לספרייה. "אני מרגישה כל כך טוב עם ההחלטה הזו. שם זה צריך להיות".

אילזה קנטור-דאוס בשנות ה-30 בקיבוץ נען

קריאה נעימה


 

את הסיפור שאני הולכת לספר כאן לא ידעתי ולא הכרתי אף פעם. הסיפור כשלעצמו מדהים – ומה שעוד יותר מדהים זה שהכל נשמר: האיורים, כתב היד, וגם המכתבים. ולמרות הכל, כבר יותר מ60 שנה, רק קומץ אנשים קרובים יודע את הסיפור שלמרות שיש בו המון חורים וחלקים חסרים הוא עדיין סיפור מרתק.

את הספר "ויהי ערב" כתבה פניה ברגשטיין ב1949. הספר הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד מלווה באיורים של מאייר שנקרא חיים האוזמן. עד כאן הסיפור שכולנו מכירים. אין בו כל חדש.

העמוד הראשון מתוך ויהי ערב של פניה ברגשטיין עם איורים מאת חיים האוזמן, 1949, הקיבוץ המאוחד

את האיורים לויהי ערב של צלה בינדר מתוך הספר עיניים שמחות שיצא ב1961, 11 שנים אחרי מותה של פניה, כבר פחות מכירים.

איור של צלה בינדר ל"ויהי ערב" מתוך עיניים שמחות, 1961, הקיבוץ המאוחד

והנה מגיע הקטע המעניין… בארכיון של פניה ברגשטיין בגבת מצאתי את שני המכתבים הבאים. אחרי שכבר ידעתי חלקים מהסיפור. המכתב הראשון הוא מפניה לבנימין טנא (כל התמונות נפתחות כשלוחצים עליהן ואפשר ממש לקרוא את הכתוב). במכתב מספרת פניה כך:

שמחתי לדבריך הטובים על 'ויהי ערב'. על הצייר איני יודעת ולא כלום. זה נעשה בלי כל קשר עמדי ואיני יודעת להסביר. לעתים נעשים ע"י הוצאות ספרים דברים מוזרים, וודאי אף אתה יודע משהו לספר על כך.

כשקראתי את הדברים האלה שמחתי מאוד (!!!) . הם מאשרים את הסיפור הידוע על חיים האוזמן שאין איש מכיר, ושאייר רק ספר ילדים אחד שנקרא "ויהי ערב". למעשה עד לפני שבועיים חשבתי שרק אותו אייר. עד שהאיר מישהו את עיניי כשמצא ספר טבע שגם אותו אייר איש בשם חיים האוזמן (אנטומיה ומורפולוגיה של הצמח: רשימות למוד מעובדות ע"י זכריהו גוטליב, 1941).

מכתב מפניה ברגשטיין לבנימין טנא ובו פניה מספרת שהיא לא מכירה את המאייר של "ויהי ערב"

למעשה, העובדה שפניה עצמה לא הכירה את המאייר די תמוהה. פניה עבדה עם כמה מאיירים לילדים והעדיפה, כשיכלה, לעבוד עם אילזה קנטור (לימים אילזה קנטור-דאוס) שאיירה לה את "בוא אלי פרפר נחמד" וגם עיטרה שער של משמר לילדים עם שיר שכתבה פניה עבור בתה של אילזה – תרזה ("שיר ערש לתרזה" שגם הולחן ע"י אברהם דאוס אביה של תרזה: "לילה, לילה, נום ננס, מהלך לו עם פנס…"). אילזה היתה בהכשרה בנען כשפנו אליה לאייר את "בוא אלי פרפר נחמד". אח"כ היא ואברהם דאוס כבר חיו תקופה בגבת והיו מורים שכירים למוזיקה (הוא) ואומנות (היא). יש בעזבונה של פניה גם מכתבים שמספרים על בקשתה של פניה מהוצאת הספרים שאילזה תאייר לה גם ספרים אחרים.

אילזה קנטור אוחזת ב"פרפר נחמד". שנות ה-90. צילום: דוד עינב

לתרזה, שגרה לא רחוק ממני בקיבוץ שריד, נסעתי ברצון כדי לשמוע ולראות במו עיניי את העבודות היפות והמגוונות מאוד של אילזה. גם סיפרתי לה שב"ילדות יחפה" יש ביצוע של "שיר ערש לתרזה" ששרים חברי עין השופט. להפתעתי למדתי שגם בעלה של תרזה, באופן לא מתואם, שר בדיסק שיר של נתן יונתן ואייל בק שנקרא "עד סוף הסופים". טוב סטינו מהנושא….

בקיצור, תרזה סיפרה לי שב1949 אילזה איירה את "ויהי ערב" והכינה אותו לדפוס. הספר הוכן ו"הולבש" על בסיס כתב היד המקורי של פניה. ויום אחד, ללא התראה וללא תאום עם פניה או עם אילזה, יצא הספר עם מאייר אחר בשם חיים האוזמן…

והנה עוד מכתב מפניה להוצאה, שמבקש לעכב את הוצאת הספר כדי להוסיף לו פרטים חסרים. פניה התעקשה להקפיא את ההוצאה של הספר כדי להוסיף שהסיפור "ויהי ערב" נכתב וצויר ע"פ הנס כריסטיאן אנדרסן. היא גם רומזת על כעסים שיש בינה לבין ההוצאה על העובדה שלא קיבלה את הספר להגהה ולא ראתה אותו לפני ההכנה לדפוס.

מכתב בכתב יד ואח"כ בדפוס מפניה ברגשטיין להוצאת הקיבוץ המאוחד ובו היא מבקשת לעצור את הדפסת הספר ולהוסיף את שמו של אנדרסן כמקור לסיפור

והנה הגענו לסיפור המדהים… תמר דאוס, בתם השנייה של אילזה קנטור-דאוס ואברהם דאוס, שלחה לי היום תמונות של הספר המקורי ההוא מ1949. ב"ויהי ערב" הזה כתוב ממש על כריכת הספר "ע"פ כ. אנדרסן", מה שמצביע על שיתוף פעולה בין פניה לאילזה. מה שעוד מעניין זה ששיתוף הפעולה נראה לאורך כל הסיפור מכיוון שכתב היד הינו כתב ידה של פניה עצמה והאיורים של אילזה.

חיברתי את הכתב והאיורים לספר קטן ווירטואלי כדי שתוכלו להנות גם אתם:

מדהים לא? אם יש מישהו שרואה דמיון בין האיורים של חיים האוזמן לבין אלה של אילזה קנטור-דאוס שיחזור ויקרא את המכתב האחרון של פניה. בקשתה לא כובדה במלואה. הציורים גם הם על בסיס אותו סיפור עלום של אנדרסן. ז"א, על פי הבנתי, שיש אי שם בעולם ספר עם אגדה של אנדרסן ובו איורים דומים לאלה של חיים האוזמן ולאלה של אילזה קנטור-דאוס…

ועכשיו שאלות שנותרו פתוחות:

  1. איזה ספר של אנדרסן יש בו אגדה כזו עם איורים דומים?
  2. מי זה חיים האוזמן?
  3. מי החליט לתת לו את הספר לאיור?
  4. למה?
  5. אצל מי נמצאים האיורים המקוריים של חיים האוזמן?

אני יודעת שלא הכל פתיר היום אחרי כ"כ הרבה שנים, אבל אני מרגישה כאילו גיליתי יבשת חדשה… קולומבוס לפחות… אולי מישהו יוציא את הספר כמחווה לאילזה ופניה? אני חושבת שיש מקום לעוד פרשנות והשילוב בין כתב היד המקורי לאיורים הופך את הספר לפנינה אמיתית. אני מקווה שיש מישהו בקהל שיכול לעזור בחיפוש, במציאה, ובתיקון של סיפור שעדיין מטריד ומרגש בני משפחה ומכרים של משפחת דאוס. כמוני.


אפילוג

מיהו חיים האוזמן? איך הגיע אליו כתב היד של ברגשטיין ומדוע הוא נבחר לאיירו?

על חלק מהשאלות ששואלת עינת אמיתי בסוף הרשימה שלה התגלו תשובות, או לפחות תשובות חלקיות.

נוכל לספר כאן שפריץ האוזמן, שעברת את שמו לחיים, היה עולה חדש יחסית, שבמשך שנה אחת שימש כמאייר והמעצב הראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד. למשרה הזו הוא התגלגל בפרוטקציה וללא ניסיון. הוא היגר לארצות הברית ומת שם בגיל 85. את "ויהי ערב", בקושי זכר שאייר.

לקריאה נוספת:

פריץ-זיגמונד חיים פרד האוזמן – רטרוספקטיבה

תעלומת המאייר שנעלם

 

שירה | צל ענף וצל נוסף

שירים מאת אהוד הוכרמן ואסף דבורי

נעמי בריקמן, מקופלת (פרט), שמן על בד, 50X35 ס"מ, 1994

.

אהוד הוכרמן

.
הכוכב שהוא בא ממנו גודלו כגודל בית
("הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט אכזיפרי)

*

אֲנַחְנוּ בַּבַּיִת

בַּיִת שֶׁהוּא גַּעְגּוּעַ

לְבַיִת

.

בְּחֵיק אִמִּי אֲחוֹתִי

בְּחֵיק אֲחוֹתִי

בֻּבָּה פְּרוּעַת שֵׂעָר

.

הַחֶדֶר מֻשְׁלָג

צֵל כָּנָף וְצֵל נוֹסָף

חֲשָׁאִי כְּמוֹ בַּז

.

בִּפְאַת הַתְּמוּנָה יֶלֶד

הַכּוֹכָב שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּא

גָּדְלוֹ כְּבַיִת

.

הַיֶּלֶד מַקְשִׁיב

לְמֶטְרוֹנוֹם הָאֲנִי

הַאִם אֵלּוּ פְּעִימוֹת לִבִּי?

.

פוחלצים

נְמִיָּה שְׁפוּפָה עִם לָשׁוֹן וְרֻדָּה

חִוְיַאִי עַז־מַבָּט בְּמַקּוֹרוֹ נָחָשׁ.

לְאָן נָדְדוּ הַפֻּחְלָצִים

אִם לֹא לִסְבַךְ חֲלוֹמוֹתַי?

צְבִיָּה בַּת שִׁבְעִים

עוֹדֶנָּה דְּרוּכָה בַּגִּנָּה הַמּוּצֶלֶת.

הָאֲנָשִׁים שֶׁגָּרִים כָּאן עַכְשָׁו

רַכִּים כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

הַמְּטַפֶּלֶת הַזְּקֵנָה רַבַּת הַחֶסֶד

מַגִּישָׁה לִי אֲרוּחַת צָהֳרַיִם:

מִיּוֹם לְיוֹם רְאִיָּתָהּ נֶחְלֶשֶׁת.

הִיא זוֹכֶרֶת אֶת מִכְלְאוֹת הַיְּלָדִים

וְאֶת גְּעִיַּת הָעֵגֶל לְעֵת עֶרֶב.

זוֹכֶרֶת אֵיךְ הִדַּסְתִּי

בַּדֶּשֶׁא הַבּוֹעֵר

שֶׁבֵּין גֵּיהִנּוֹם לְגַן־עֵדֶן.

.

אהוד הוכרמן, יליד קיבוץ נחשונים, מנהל את בית הספר הדמוקרטי בקריית אונו. ספר שיריו "גמגום", בעריכת נתן יונתן, יצא לאור בשנת 1989 (ספריית פועלים). ספר הפרוזה "ליזל שלי", יצא לאור בשנת 1999 (הוצאת חלונות). פרסם שירים וביקורות שירה בבמות שונות. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 91 של המוסך.

.

.

אסף דבורי

שאלון בלתי מובנה על הזיכרון וביטוייו בחיי הפרט

1.

קְרָא בְּקוֹל רָם אֶת הַהַגְדָּרוֹת הַמִּלּוֹנִיּוֹת הַבָּאוֹת וְשַׁנֵּן אוֹתָן:

–        הַכִּשָּׁרוֹן לִשְׁמֹר בַּתּוֹדָעָה דְּבָרִים מִן הֶעָבָר הַקָּרוֹב וְהָרָחוֹק

–       (בְּהַרְחָבָה) דָּבָר הַשָּׁמוּר בַּתּוֹדָעָה

הֲפֹךְ אֶת הַדַּף, הַמְתֵּן 5 דַּקּוֹת וּכְתֹב אֶת הַהַגְדָּרוֹת מִלָּה בְּמִלָּה עַל נְיַר לַקְמוּס

הַמְתֵּן לַתְּשׁוּבָה: בָּסִיס? חֻמְצָה?

.

2.

לְהַלָּן תֵּאוּר זִכָּרוֹן. הַחְלֵט אִם הוּא אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר. בְּמִדָּה שֶׁהֶחְלַטְתָּ שֶׁהַזִּכָּרוֹן אֲמִתִּי, אָנָּא דּוּן בְּהַשְׁלָכוֹתָיו עַל הַנֶּפֶשׁ:

אַתָּה בֶּן שָׁלוֹשׁ

יָשׁוּב עַל בִּרְכֵּי אִמְּךָ

בְּשֵׂעָר אָרֹךְ, מְסֹרָק וְשִׂמְלָה:

צוּרוֹת גֵּאוֹמֶטְרְיוֹת בְּצִבְעִי כָּתֹם, שָׁחֹר, קְרֵם

יָדֶיהָ עוֹטְפוֹת אוֹתְךָ, שֶׁלֹּא תִּבְרַח.

.

הִיא מַבִּיטָה לַמַּצְלֵמָה, מְחַיֶּכֶת

אַתָּה בּוֹכֶה כְּמוֹ יַלְדָּה.

.

3.

הַשְׁלֵם אֶת הַפָּסוּק הַפּוֹתֵחַ בְּמִזְמוֹר קל"ז בִּתְהִלִּים:

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ…"

קְרָא אֶת הַמִּזְמוֹר בִּמְלוֹאוֹ וַעֲנֵה בְּכֵנוּת עַל הַשְּׁאֵלוֹת הַנָּ"ל:

–       הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת צִיּוֹן אוֹ שֶׁמָּא הִצְלַחְתָּ לִשְׁכֹּחַ?

–       הַאִם תָּלִיתָ אֶת כִּנּוֹרְךָ, מַבָּטְךָ אוֹ תִּקְווֹתֶיךָ עַל עֵץ? אִם כֵּן, מָה צָמַח?

–       בַּאֲשֶׁר לְנִפּוּץ הָעוֹלָלִים עַל הַסֶּלַע – הַאִם יִחַלְתָּ לְדָבָר אוֹ שֶׁמָּא שָׁתַקְתָּ בְּהַסְכָּמָה?

–       הַאִם יְרוּשָׁלַיִם עֲדַיִן כּוֹאֶבֶת בְּךָ?

.

4.

נַנִּיחַ תְּרִיס הַהֲזָזָה בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁבַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית [הַדֶּלֶת הַיְּמָנִית בְּגֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת] בְּאִבְּן גַּבִּירוֹל 48, זֶה עִם שְׁנֵי הַשְּׁלַבִּים הַשְּׁבוּרִים וְהַשְּׁלוֹשָׁה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ תַּמִיד סְגוּרִים. מַדּוּעַ בָּהִיתָ בּוֹ בִּמְקוֹם לִישֹׁן? מַדּוּעַ יָשַׁנְתָּ בַּדִּירָה הַזּוֹ? מִי הִתְגּוֹרֵר בָּהּ בְּ-1999? מַדּוּעַ זִכְרוֹן הַדְּבָרִים הַזֶּה שָׁם?
.

5.

זְכֹר…

אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ

אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק

אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כְּמַיִם

.

הַשְׁלֵם עוֹד שְׁלוֹשָׁה מִשְׁפָּטִים הַמַּתְחִילִים בְּמִלַּת הַצִּוּוּי "זְכֹר" מִתּוֹךְ הַזִּכָּרוֹן הַקּוֹלֶקְטִיבִי.
.

6.

קְרָא אֶת שִׁחְזוּר הַזִּכָּרוֹן שֶׁלְּפָנֶיךָ. בְּחַן בְּמַהֲלַךְ הַקְּרִיאָה אֶת הַיְּסוֹדוֹת שֶׁמְּעוֹרְרִים בְּךָ רְגָשׁוֹת. הַסְבֵּר מָה מְלַמְּדִים יְסוֹדוֹת אֵלֶּה עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם. הַדְגֵּם מִתּוֹךְ זִכָּרוֹן אִישִׁי:

קַיִץ. אַתָּה בֶּן 4. אַתָּה וְאִמְּךָ עַל הַנַּדְנֵדָה שֶׁבֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית. הַשָּׁעָה הִיא שְׁעַת צָהֳרַיִם. הִיא בְּדִיּוּק שָׁטְפָה אֶת הַמִּרְצָפוֹת שֶׁאָבִיךָ יָצַק לִפְנֵי 20 שָׁנָה. הַקְּרִירוּת שֶׁעוֹלָה מֵהֶן מְגוֹנֶנֶת עֲלֵיכֶם מִפְּנֵי צָהֳרֵי הַיּוֹם. רַגְלֶיךָ יְשָׁרוֹת עַל הַמִּזְרָן הַצִּבְעוֹנִי. חֲרִיקַת הַנַּדְנֵדָה, פִּרְחֵי הַמְּטַפֵּס הַכְּתֻמִּים, הַסֵּפֶר – פָּתוּחַ עַל בִּרְכֶּיךָ הַקְּטַנּוֹת. קוֹלָהּ מַקְרִיא (מֵהַזִּכָּרוֹן, לֹא מֵהַדַּף): "הָלוֹ, הָלוֹ, זֶה אַבָּא?" | "הָלוֹ, הָלוֹ, זֶה בְּנִי הַקָּטָן?" | "אֵיפֹה אַתָּה אַבָּא?" | "אֲנִי בָּעֲבוֹדָה".* יָדָהּ מַחֲלִיפָה אִתְּךָ אֶת הַדַּפִּים. שְׁנֵיכֶם עַל הַנַּדְנֵדָה. שְׁנֵיכֶם מְחַכִּים לְאַבָּא; בּוֹרְחִים מֵאַבָּא, כְּמוֹ תָּמִיד, אֶל הַמִּלִּים.

.

* הציטוט לקוח מתוך ספר הילדים ״הלו, הלו, אבא!״ מאת חנה הורן, הוצאת יסוד, 1966.

.

אסף דבורי הוא משורר וגנן בגן ילדים. ספרו הראשון, ״טיוטות למשפחה״, ראה אור בשנת 2019 (עולם חדש). שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 20 ובגיליון 48 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית גידלי, מרב פיטון ואדוה מגל כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן