"הנושא שלוין מבתרת במילותיה הוא ויתור על ההנחה שעל חייה של אישה – טובים או רעים – להסתכם לכדי עניין בר תיקון." שרי שביט קוראת בספר השירה של ענת לוין, "רק רגע גוף"
.
את ספר השירה השלישי של ענת לוין, רק רגע גוף, אפשר לדמות לדלת כניסה מוקפדת אל בית נקי מאוד, שעל שטיח הסלון שלו מונחים איברים מבותרים. אותם איברים יוצרים כתמי דם יפהפיים, ובתוכם צורות חדשות, עולם שלם, מאובזר ועצוב.
הנושא שלוין מבתרת במילותיה הוא ויתור על ההנחה שעל חייה של אישה – טובים או רעים – להסתכם לכדי עניין בר תיקון. הקיום האנושי על פיה הוא בעיקרו עניין צנוע. ודווקא בזכות אי־המאבק שבו, רק רגע גוף הוא ספר רב עוצמה.
כמו בשני ספרי שיריה הראשונים של לוין, אנה מסתובבת לאט (אחוזת בית, 2007) ומפה לפה (קשב, 2013), גם בספר זה לוין משתמשת באותו קו פואטי שהופך את שירתה לברורה, נגישה ואהובה מאוד. שיריה קצרים לרוב, עטופים בחריזה קלה, ארוזים במצלול אסתטי. המשפטים, בדומה לתכנים, חפים מקישוטים ומהגזמות, ומוגשים לקורא בגובה העיניים קרוב לשפת הדיבור.
שלושת שערי הספר עוסקים בתקופת הרווקות, ההתבגרות הנשית וחיי המשפחה. יש בו מפגש עם אהבה נכזבת, טיפולי פוריות, זוגיות והורות, וכמתבקש – גיחות קצרות ומכאיבות לחוויות הילדות המכוננות, ולמסקנות החותכות שהותירה תקופה זו על הדוברת.
הגוף הנשי הוא ציר מרכזי בספר (גם אם לא מנוצל עד תומו כפי שמבטיחה הכותרת על הכריכה). אותו גוף ובתוכו ילדה שאיבריה גדלו סביב מידותיה, הופכת בספר זה לאישה בוגרת, למבוגר האחראי.
אותה אישה, כדרך הטבע, מתחככת בעולם, כאשר קיומה מונח על כף המאזניים, נתון לכל מבט חיצוני. האנושות שבחוץ, בדמות גברים (ולא רק הם), בודקת באובססיה כמה האישה בתוך הגוף הזה שווה או לא שווה.
רק רגע גוף אינו מניפסט פמיניסטי, אלא ספר שירים נטו. הוא לא שם לו למטרה לעסוק במעמד האישה, בצדק חברתי או בתיקון עולם. השירים שבו ניזונים מרגשות כנים וחד־פעמיים שמרכיבים יחד פיסות חיים מאתגרות. אך בין השורות, הבתים והשירים ניתן לזהות אקט של מדידה ושפיטה, כמו שמש שמזינה באור חיים את מערכת כוכביה.
המחזור הראשון בספר נפתח בצרור שירי אהבה נכזבת אל גבר נושן, בלתי מושג, שנוכחותו עדיין מורגשת בעולמה הפנימי של הדוברת. "אָהַבְתִּי אוֹתְךָ כְּמוֹ נִדּוֹנָה / וְגוּפִי אֲסָרַנִי … בְּטִמְטוּם אָהַבְתִּי אוֹתְךָ בִּתְשׁוּקָה אֲיֻמָּה … הָיִיתִי אֶרֶץ גְּזֵרָה." בשיר זה, הפותח את הספר תחת הכותרת "בור", הדוברת נזכרת בעצמה אוהבת גבר מתוך שיגעון בלתי רצוני, כאשר הווייתה נמצאת תחת שיפוטיות תמידית: " אָהַבְתִּי אוֹתְךָ … בְּנַעֲלַיִם קְטַנּוֹת בְּמִדָּה / בְּשִׂמְלָה צְמוּדָה בְּמִדָּה." השיפוטיות המובאת בשיר זה היא כפולה: אותה מידה חיצונית הדורשת מהאישה להתקטן מול הגבר, להתאים את עצמה לציפיותיו, לדעת את מקומה בעולם, יחד עם המבט השיפוטי הפנימי שזו סיגלה לעצמה, לבקר את בחירותיה במבט הפונה לאחור.
בשיר "ידית" מתוארת אישה בת עשרים שאוחזת בידית הארון הכסופה, בעוד גבר אדיש עומד מאחוריה, וחודר. "בַּעֲמִידָה, אוֹחֵז בְּמָתְנַי / חָזָק מִדַּי, נִדְחָף וַאֲנִי אֲחֻזָּה / … וְלַמְרוֹת שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה לֹא יוֹרֵד לִי כִּי אֲנִי לֹא / יָפֶה, הִכְתַּמְתָּ אֶת הַשִּׂמְלָה הַהִיא / שֶׁקָּנִיתִי בְּאָפְנַת דָּאלָאס בַּפָּסָז'."
גם בשיר "המורה לענייני רוח" מצטטת הדוברת את מסקנות המדריך הרוחני עליה: "אֲנִי חוֹשֵׁשׁ / הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם, זֶה קְצָת מֻגְזָם, אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מִזְּמַן / אַתְּ מוּכָנָה לְהִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים / בַּתַּחְתּוֹנִים."
בשיר אחר יופיעו אקט המדידה תחת משוואה ממשית של מספרים: "אָהַבְתִּי גֶּבֶר אֶחָד כְּמוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים", ובשיר "רוח" שוב תגדיל הדוברת לעשות, כשתבצע את אקט המדידה בעצמה: "הִצְטַיַּנְתְּ בִּמְקוֹם לְהִזְדַּיֵּן / בִּמְקוֹם לְהִזְדַּקֵּף, הִתְכּוֹפַפְתְּ / כְּמוֹ סִימַן שְׁאֵלָה, מִתְבַּיֶּשֶׁת."
השירים החזקים ביותר בקובץ הם שירי אינדקס, מעין מדריכי הוראות שבהם המשוררת כותבת לעצמה כיצד עליה לחיות. "לְכִי לִמְקוֹמוֹת הוֹמֵי אָדָם / … עֲשִׂי דְּבָרִים בַּיָּדַיִם, תְּחַתְּכִי סָלָט, תְּאוֹנְנִי", כך נכתב בשיר "בדידות מדריך מעשי". בשיר אחר בשם "מכתב לילדה בת שש" היא מזהירה: " אַךְ אֶחָד לֹא יַדְבִּיק לָךְ כּוֹכָב מֻזְהָב / כִּי צִיַּרְתְּ בְּמַחְבֶּרֶת חֶשְׁבּוֹן שַׁעַר פְּרָחִים // אֲבָל יַמְשִׁיכוּ לָתֵת לָךְ צִיּוּנִים."
המהלך השירי של לוין נמנע באופן מושכל מפתרונות או מחשבון נפש. כמשוררת, אין לה שום רצון להתכנס אל נקודה של פיוס, כפרה או השלמה. היא יודעת היטב שאלו יקטינו את הכוח השירי שלה. הפוך מכך: הדוברת בשיריה מדווחת באופן נהיר על חוויותיה הקונפליקטואליות, במילים מתריסות ומשועשעות לעיתים, ארוזות בתפאורה מושכת.
"תִּשְׁאֲפִי. תִּנְשְׁפִי. זֶה / פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, הַכֹּל", היא מסכמת בשיר "מכתב לילדה בת שש". וכשהמשוררת שואפת ונושפת, כך היא במיטבה, והשירים עוצמתיים ולופתים. בשירים בודדים בקובץ ניתן לאתר מטאפורות חלשות ("בור אהבתי") או לתהות מדוע העיסוק בגוף, הנושא את שם הספר, מסומן באופן מינורי בלבד. אך ללא ספק רק רגע גוף הוא ספר חכם ויפה שכתבה משוררת מיומנת, ורבים מקוראי השירה העברית ימצאו בו עניין.
.
.
.
במדור "ותקרא" בגיליון הקודם של המוסך: מאיה בז'ראנו קוראת ב"התגנבות יחידים" ליהושע קנז
.
תגובות על כתבה זו