.
תמציות של אמונה באדם
מאת נעם קרון
.
"הניסיון מלמד, כי קל לאין־שיעור לשחזר עובדות של תקופה מסוימת מאשר להחיות את האווירה הנפשית. אין עקבותיה נראות במאורעות הרשמיים, אלא בעיקר באפיזודות אישיות קטנות, שכמה מהן אספר." כך מסכם שטפן צוויג בספרו העולם של אתמול (מחברות לספרות, 2012; תרגם צבי ארד; עמ' 156) את ניסיונו הספרותי לסכם את הימים הנוראים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כשחבר לאינטלקטואלים אירופיים, שניסו במאמצים קלושים ונואשים לשכנע שוב את בני היבשת בחזון הקוסמופוליטיות והליברליזם האירופי, כנגד רוחות המלחמה הלאומניות הנושבות בחוזקה.
אנה מריה יוֹקְל, פסיכואנליטיקאית, עיתונאית וסופרת יהודייה, נולדה בווינה ב־1911, כמה שנים לפני המלחמה ההיא, בתקופה שצוויג תיאר כשנותיה הטובות של היבשת: "מעולם לא אהבתי יותר את היבשת הישנה שלנו משאהבתי אותה בשנים האחרונות הללו שלפני מלחמה העולם הראשונה, מעולם לא קיוויתי יותר לאיחודה של אירופה, מעולם לא האמנתי יותר בעתידה, משהאמנתי בזמן ההוא, כשסבורים היינו, כי שחר חדש אנו רואים" (שם, עמ' 147; ההדגשות במקור). יוקל חיה במאה שבה התהפך העולם והוביל אותה להעתיק את חייה ממקום למקום שש פעמים, לחיות, כדבריה, "שש הוויות חיים": וינה, ברלין, פראג, לונדון, מזרח ומערב ברלין, וירושלים.
יוקל, שחייתה תשעים שנה, זכתה לראות את סוף המלחמה הקרה, מלחמה שארכה כחמישים שנה נוראיות והסתיימה בין היתר בשחרור צ'כוסלובקיה, שממנה ברחה בעת הכיבוש הנאצי. יוקל זכתה אפוא לחיות בשנות התשעים של המאה הקודמת, בשנים שבהן חזר העולם להאמין בהיסוס מה ב"קץ ההיסטוריה", בהגמוניה ליברלית שתאחה את שברי העולם. נראה היה שימיה הראשונים של המאה העשרים ואחת ישכיחו מעט את פצעי העבר. אולם החלום על הימים השלווים התנפץ מול עיניה של יוקל, שנפטרה בירושלים באוקטובר 2001, זמן קצר לאחר שהעולם כולו חזה בעשן המיתמר בשמי ניו יורק.
תמציות הוא הפרויקט הספרותי של יוקל, המנסה לסכם את המאה שהיא בת תקופתה. פרויקט ספרותי זה הוא אנטיתזה לדרמטיות האפית של התקופה: במקום רומן עב כרס סבוך ומפותל (כדוגמת ענבי זעם או לבד בברלין) בחרה יוקל להעמיד אסופה קצרה, תמציתית כשמה, המביאה "אפיזודות אישיות קטנות" (במילותיו של צוויג), סיפורים קצרים – זיכרונות ורשמים – שמנסים להמחיש במידת מה את ימי המאה. יוקל מצליחה ליצור אפיזודות קטנות, כמעט חסרות עלילה, שנראות כאילו הסירו מעליהן את הדרמה: לכאורה ייצוג לא־דרמטי לזמנים דרמטיים. אך בכך טמון הקסם שבסיפורים: דווקא הפשוט והיומיומי מחביא בתוכו את הבלתי נתפס.
כך למשל הסיפור "בבל", על חייל הודי במדים בריטיים שפוגש את המספרת בערב רגיל בלונדון שלאחר מלחמת העולם השנייה ומנסה לתקשר איתה ביידיש שלמד במחנות הריכוז הגרמניים: "מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתקשר ביידיש", תוהה המספרת באגביות (עמ' 25). בהמשך, בסיפור "אבן על קבר לא ידוע" היא מספרת בנונשלנטית על נסיבות חייה המוזרות ונסיבות מותה הטרגיות של אוֹטְלָה קפקא, אחותו הצעירה והאהובה של פרנץ קפקא, שלטענת המספרת, "הלכה בשתיקה מן החיים האלה אל מוות בבחירה" (עמ' 32) כשבחרה להיפרד ממשפחתה כדי להגן עליהם מגזרות הגזע; וכך גם בסיפור "יאן הזקן", על איש שהתגורר בלונדון, חש שהוא מנותק מעברו האירופי ולכן נסע לפולין בעקבות אביו הביולוגי, מסע שממנו לא שב; ובסיפור "הזוג השתקן", על זוג יהודי ששרד בשואה ובילה את שארית ימיו בשתיקה בשל מריבה גדולה שנסיבותיה לא היו ידועות לאיש.
המאה העשרים, הניצבת לעיתים כדמות הראשית ולעיתים כזרז העלילה מאחורי הקלעים, מותירה את גיבוריה, הדמויות המעוצבות בדמותה, במתח בין מימוש הזדמנויות היסטורי להחמצה קולוסאלית. ביקור סאדאת בישראל מתואר כ"ניצוץ אֵלים יפה" (בעקבות מילות "האודה לשמחה" של שילר), כשבשלושה ימים קסומים המציאות התעלתה על עצמה, הגשימה חלומות פרועים כדוגמת נאום סאדאת בכנסת. ומנגד, "הטריאומווירט", השלישייה המופלאה – נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, האפיפיור יוחנן ה־23 ונשיא ברית המועצות ניקיטה חורשצ'וב, שניצבה לרגע נדיר על בימת ההיסטוריה, מילאה אותה תקווה ונפלה בבת אחת. המספרת תוהה בגלוי על המתח בין הדטרמיניזם ההיסטורי לבין היכולת של האדם לבחור בתוכו, כשהיא מתארת את ההחמצה הגדולה של האינטלקטואל הגאון הרהוט בסיפור "רוץ", ששקד על חיבור בהיירוגליפים ואולי גילה בו את סודות היקום, אך מת בטרם עת ואיש לא יוכל שוב לגלות את סודו. כך בתוך המאה הגדולה, החילונית, שבה האנושות שינתה את מהלך ההיסטוריה, יוקל טוענת שהעולם לא התנער מהקסם, ורב בו הנסתר על הגלוי.
"כשהכירו תמצית ותמצית זו את זו, הושעה הזמן – לרגע אחד ללא משך מדיד, כל הזמנים היו בנקודה אחת, נקודה נטולת זמן ונטולת מרחב; מעין נצח en miniature, בזעיר אנפין" (עמ' 77). בסיפור "פגישה בים המוות", המספרת תוהה מי אותו גבר זר/מוכר שפגשה במקרה בים המוות. האם זו דמות מוכרת מהעבר? או שמא אוסף תכונות של מכרים שהתאחדו לאדם זה? בתוך כך תוהה המספרת על משמעות ההיכרות לנוכח הזמן שעבר ולנוכח הפער הבין־שפתי, המעבר בין עברית לגרמנית ולשתיקות, המקשה על המפגש האנושי להתממש. אך דווקא מפגש זה יוצר נקודה בזמן שנחשף בה גרעין אנושי נצחי, העומד בתהפוכות הזמן, בהבדלי השפה, ובאקראיות שבה חיים נלקחים ומושלכים ממקום למקום. התמצית של אסופה זו היא התפיסה ההומניסטית שבה, שמעמידה את האדם במרכז, גם כאשר הוא קטן לעומת כוחות ההיסטוריה. בו מתמקדת הדרמה הגדולה, והוא סוד הקסם של היקום הזה. במכתב שיוקל כותבת לקורא שלה, מר בורסקי, היא מסכמת את השקפתה זו:
העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות. (עמ' 101)
.
נעם קרון, תלמידה לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. מחקרה עוסק בייצוג של ברלין בספרות העברית. עורכת ורכזת מערכת ב"פנס: מוסף לביקורת ספרות".
.
אנה מריה יוקְל, "תמציות", אפרסמון, 2021. מגרמנית: חנן אלשטיין.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: יעל בארי על "עבודות וימים", ספרה החדש של לילך נתנאל
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
