המשוררת והמתרגמת סיון בסקין, ילידת וילנה, שהממואר פרי עטה "שבעה ימים אביב בשנה" ראה אור לאחרונה, משוחחת עם דפנה לוי על שפות, זיכרונות ויצירות שעיצבו את חייה.
להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן
» פרק מתוך הממואר "שבעה ימים אביב בשנה" מאת סיון בסקין
» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: המתרגמת דנה כספי בשיחה על אתגרי תרגום ועל סוד קסמה של הספרות הסקנדינבית
הכריכה להוצאה המיוחדת של "ויהי ערב" עם האיורים המקוריים של אילזה קנטור
הרשימה הבאה נכתבה על ידי חוקרת התרבות עינת אמיתי ז"ל בבלוג שלה באפריל 2010, ומפורסמת עתה גם בבלוג הספרנים באישור בני משפחתה. ברשימתה חושפת עינת כי הציורים המקוריים של הסיפור המפורסם "ויהי ערב" שאיירה אילזה קנטור נגנזו למעשה, והספר פורסם במקור דווקא עם ציוריו של חיים האוזמן.
שנה לאחר פרסום הרשימה של עינת אמיתי, בשנת 2011, החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לבקשת בני משפחתה של קנטור, להוציא מהדורה חדשה של "ויהי ערב", הפעם עם הציורים הגנוזים של אילזה קנטור.
בשנת 2021 נמסרו האיורים הגנוזים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" יחד עם כתב ידה של פניה ברגשטיין לספרייה הלאומית.
"החלטתי שהספרייה הלאומית זה המקום הנכון לאיורים", מספרת תמר דאוס, בתה של אילזה קנטור שהחליטה למסור את האיורים לספרייה. "אני מרגישה כל כך טוב עם ההחלטה הזו. שם זה צריך להיות".
קריאה נעימה
את הסיפור שאני הולכת לספר כאן לא ידעתי ולא הכרתי אף פעם. הסיפור כשלעצמו מדהים – ומה שעוד יותר מדהים זה שהכל נשמר: האיורים, כתב היד, וגם המכתבים. ולמרות הכל, כבר יותר מ60 שנה, רק קומץ אנשים קרובים יודע את הסיפור שלמרות שיש בו המון חורים וחלקים חסרים הוא עדיין סיפור מרתק.
את הספר "ויהי ערב" כתבה פניה ברגשטיין ב1949. הספר הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד מלווה באיורים של מאייר שנקרא חיים האוזמן. עד כאן הסיפור שכולנו מכירים. אין בו כל חדש.
את האיורים לויהי ערב של צלה בינדר מתוך הספר עיניים שמחות שיצא ב1961, 11 שנים אחרי מותה של פניה, כבר פחות מכירים.
והנה מגיע הקטע המעניין… בארכיון של פניה ברגשטיין בגבת מצאתי את שני המכתבים הבאים. אחרי שכבר ידעתי חלקים מהסיפור. המכתב הראשון הוא מפניה לבנימין טנא (כל התמונות נפתחות כשלוחצים עליהן ואפשר ממש לקרוא את הכתוב). במכתב מספרת פניה כך:
שמחתי לדבריך הטובים על 'ויהי ערב'. על הצייר איני יודעת ולא כלום. זה נעשה בלי כל קשר עמדי ואיני יודעת להסביר. לעתים נעשים ע"י הוצאות ספרים דברים מוזרים, וודאי אף אתה יודע משהו לספר על כך.
כשקראתי את הדברים האלה שמחתי מאוד (!!!) . הם מאשרים את הסיפור הידוע על חיים האוזמן שאין איש מכיר, ושאייר רק ספר ילדים אחד שנקרא "ויהי ערב". למעשה עד לפני שבועיים חשבתי שרק אותו אייר. עד שהאיר מישהו את עיניי כשמצא ספר טבע שגם אותו אייר איש בשם חיים האוזמן (אנטומיה ומורפולוגיה של הצמח: רשימות למוד מעובדות ע"י זכריהו גוטליב, 1941).
למעשה, העובדה שפניה עצמה לא הכירה את המאייר די תמוהה. פניה עבדה עם כמה מאיירים לילדים והעדיפה, כשיכלה, לעבוד עם אילזה קנטור (לימים אילזה קנטור-דאוס) שאיירה לה את "בוא אלי פרפר נחמד" וגם עיטרה שער של משמר לילדים עם שיר שכתבה פניה עבור בתה של אילזה – תרזה ("שיר ערש לתרזה" שגם הולחן ע"י אברהם דאוס אביה של תרזה: "לילה, לילה, נום ננס, מהלך לו עם פנס…"). אילזה היתה בהכשרה בנען כשפנו אליה לאייר את "בוא אלי פרפר נחמד". אח"כ היא ואברהם דאוס כבר חיו תקופה בגבת והיו מורים שכירים למוזיקה (הוא) ואומנות (היא). יש בעזבונה של פניה גם מכתבים שמספרים על בקשתה של פניה מהוצאת הספרים שאילזה תאייר לה גם ספרים אחרים.
לתרזה, שגרה לא רחוק ממני בקיבוץ שריד, נסעתי ברצון כדי לשמוע ולראות במו עיניי את העבודות היפות והמגוונות מאוד של אילזה. גם סיפרתי לה שב"ילדות יחפה" יש ביצוע של "שיר ערש לתרזה" ששרים חברי עין השופט. להפתעתי למדתי שגם בעלה של תרזה, באופן לא מתואם, שר בדיסק שיר של נתן יונתן ואייל בק שנקרא "עד סוף הסופים". טוב סטינו מהנושא….
בקיצור, תרזה סיפרה לי שב1949 אילזה איירה את "ויהי ערב" והכינה אותו לדפוס. הספר הוכן ו"הולבש" על בסיס כתב היד המקורי של פניה. ויום אחד, ללא התראה וללא תאום עם פניה או עם אילזה, יצא הספר עם מאייר אחר בשם חיים האוזמן…
והנה עוד מכתב מפניה להוצאה, שמבקש לעכב את הוצאת הספר כדי להוסיף לו פרטים חסרים. פניה התעקשה להקפיא את ההוצאה של הספר כדי להוסיף שהסיפור "ויהי ערב" נכתב וצויר ע"פ הנס כריסטיאן אנדרסן. היא גם רומזת על כעסים שיש בינה לבין ההוצאה על העובדה שלא קיבלה את הספר להגהה ולא ראתה אותו לפני ההכנה לדפוס.
והנה הגענו לסיפור המדהים… תמר דאוס, בתם השנייה של אילזה קנטור-דאוס ואברהם דאוס, שלחה לי היום תמונות של הספר המקורי ההוא מ1949. ב"ויהי ערב" הזה כתוב ממש על כריכת הספר "ע"פ כ. אנדרסן", מה שמצביע על שיתוף פעולה בין פניה לאילזה. מה שעוד מעניין זה ששיתוף הפעולה נראה לאורך כל הסיפור מכיוון שכתב היד הינו כתב ידה של פניה עצמה והאיורים של אילזה.
חיברתי את הכתב והאיורים לספר קטן ווירטואלי כדי שתוכלו להנות גם אתם:
מדהים לא? אם יש מישהו שרואה דמיון בין האיורים של חיים האוזמן לבין אלה של אילזה קנטור-דאוס שיחזור ויקרא את המכתב האחרון של פניה. בקשתה לא כובדה במלואה. הציורים גם הם על בסיס אותו סיפור עלום של אנדרסן. ז"א, על פי הבנתי, שיש אי שם בעולם ספר עם אגדה של אנדרסן ובו איורים דומים לאלה של חיים האוזמן ולאלה של אילזה קנטור-דאוס…
ועכשיו שאלות שנותרו פתוחות:
אני יודעת שלא הכל פתיר היום אחרי כ"כ הרבה שנים, אבל אני מרגישה כאילו גיליתי יבשת חדשה… קולומבוס לפחות… אולי מישהו יוציא את הספר כמחווה לאילזה ופניה? אני חושבת שיש מקום לעוד פרשנות והשילוב בין כתב היד המקורי לאיורים הופך את הספר לפנינה אמיתית. אני מקווה שיש מישהו בקהל שיכול לעזור בחיפוש, במציאה, ובתיקון של סיפור שעדיין מטריד ומרגש בני משפחה ומכרים של משפחת דאוס. כמוני.
מיהו חיים האוזמן? איך הגיע אליו כתב היד של ברגשטיין ומדוע הוא נבחר לאיירו?
על חלק מהשאלות ששואלת עינת אמיתי בסוף הרשימה שלה התגלו תשובות, או לפחות תשובות חלקיות.
נוכל לספר כאן שפריץ האוזמן, שעברת את שמו לחיים, היה עולה חדש יחסית, שבמשך שנה אחת שימש כמאייר והמעצב הראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד. למשרה הזו הוא התגלגל בפרוטקציה וללא ניסיון. הוא היגר לארצות הברית ומת שם בגיל 85. את "ויהי ערב", בקושי זכר שאייר.
לקריאה נוספת:
פריץ-זיגמונד חיים פרד האוזמן – רטרוספקטיבה
נעמי בריקמן, מקופלת (פרט), שמן על בד, 50X35 ס"מ, 1994
*
אֲנַחְנוּ בַּבַּיִת
בַּיִת שֶׁהוּא גַּעְגּוּעַ
לְבַיִת
.
בְּחֵיק אִמִּי אֲחוֹתִי
בְּחֵיק אֲחוֹתִי
בֻּבָּה פְּרוּעַת שֵׂעָר
.
הַחֶדֶר מֻשְׁלָג
צֵל כָּנָף וְצֵל נוֹסָף
חֲשָׁאִי כְּמוֹ בַּז
.
בִּפְאַת הַתְּמוּנָה יֶלֶד
הַכּוֹכָב שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּא
גָּדְלוֹ כְּבַיִת
.
הַיֶּלֶד מַקְשִׁיב
לְמֶטְרוֹנוֹם הָאֲנִי
הַאִם אֵלּוּ פְּעִימוֹת לִבִּי?
.
פוחלצים
נְמִיָּה שְׁפוּפָה עִם לָשׁוֹן וְרֻדָּה
חִוְיַאִי עַז־מַבָּט בְּמַקּוֹרוֹ נָחָשׁ.
לְאָן נָדְדוּ הַפֻּחְלָצִים
אִם לֹא לִסְבַךְ חֲלוֹמוֹתַי?
צְבִיָּה בַּת שִׁבְעִים
עוֹדֶנָּה דְּרוּכָה בַּגִּנָּה הַמּוּצֶלֶת.
הָאֲנָשִׁים שֶׁגָּרִים כָּאן עַכְשָׁו
רַכִּים כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.
הַמְּטַפֶּלֶת הַזְּקֵנָה רַבַּת הַחֶסֶד
מַגִּישָׁה לִי אֲרוּחַת צָהֳרַיִם:
מִיּוֹם לְיוֹם רְאִיָּתָהּ נֶחְלֶשֶׁת.
הִיא זוֹכֶרֶת אֶת מִכְלְאוֹת הַיְּלָדִים
וְאֶת גְּעִיַּת הָעֵגֶל לְעֵת עֶרֶב.
זוֹכֶרֶת אֵיךְ הִדַּסְתִּי
בַּדֶּשֶׁא הַבּוֹעֵר
שֶׁבֵּין גֵּיהִנּוֹם לְגַן־עֵדֶן.
.
.
.
שאלון בלתי מובנה על הזיכרון וביטוייו בחיי הפרט
1.
קְרָא בְּקוֹל רָם אֶת הַהַגְדָּרוֹת הַמִּלּוֹנִיּוֹת הַבָּאוֹת וְשַׁנֵּן אוֹתָן:
– הַכִּשָּׁרוֹן לִשְׁמֹר בַּתּוֹדָעָה דְּבָרִים מִן הֶעָבָר הַקָּרוֹב וְהָרָחוֹק
– (בְּהַרְחָבָה) דָּבָר הַשָּׁמוּר בַּתּוֹדָעָה
הֲפֹךְ אֶת הַדַּף, הַמְתֵּן 5 דַּקּוֹת וּכְתֹב אֶת הַהַגְדָּרוֹת מִלָּה בְּמִלָּה עַל נְיַר לַקְמוּס
הַמְתֵּן לַתְּשׁוּבָה: בָּסִיס? חֻמְצָה?
.
2.
לְהַלָּן תֵּאוּר זִכָּרוֹן. הַחְלֵט אִם הוּא אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר. בְּמִדָּה שֶׁהֶחְלַטְתָּ שֶׁהַזִּכָּרוֹן אֲמִתִּי, אָנָּא דּוּן בְּהַשְׁלָכוֹתָיו עַל הַנֶּפֶשׁ:
אַתָּה בֶּן שָׁלוֹשׁ
יָשׁוּב עַל בִּרְכֵּי אִמְּךָ
בְּשֵׂעָר אָרֹךְ, מְסֹרָק וְשִׂמְלָה:
צוּרוֹת גֵּאוֹמֶטְרְיוֹת בְּצִבְעִי כָּתֹם, שָׁחֹר, קְרֵם
יָדֶיהָ עוֹטְפוֹת אוֹתְךָ, שֶׁלֹּא תִּבְרַח.
.
הִיא מַבִּיטָה לַמַּצְלֵמָה, מְחַיֶּכֶת
אַתָּה בּוֹכֶה כְּמוֹ יַלְדָּה.
.
3.
הַשְׁלֵם אֶת הַפָּסוּק הַפּוֹתֵחַ בְּמִזְמוֹר קל"ז בִּתְהִלִּים:
"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ…"
קְרָא אֶת הַמִּזְמוֹר בִּמְלוֹאוֹ וַעֲנֵה בְּכֵנוּת עַל הַשְּׁאֵלוֹת הַנָּ"ל:
– הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת צִיּוֹן אוֹ שֶׁמָּא הִצְלַחְתָּ לִשְׁכֹּחַ?
– הַאִם תָּלִיתָ אֶת כִּנּוֹרְךָ, מַבָּטְךָ אוֹ תִּקְווֹתֶיךָ עַל עֵץ? אִם כֵּן, מָה צָמַח?
– בַּאֲשֶׁר לְנִפּוּץ הָעוֹלָלִים עַל הַסֶּלַע – הַאִם יִחַלְתָּ לְדָבָר אוֹ שֶׁמָּא שָׁתַקְתָּ בְּהַסְכָּמָה?
– הַאִם יְרוּשָׁלַיִם עֲדַיִן כּוֹאֶבֶת בְּךָ?
.
4.
נַנִּיחַ תְּרִיס הַהֲזָזָה בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁבַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית [הַדֶּלֶת הַיְּמָנִית בְּגֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת] בְּאִבְּן גַּבִּירוֹל 48, זֶה עִם שְׁנֵי הַשְּׁלַבִּים הַשְּׁבוּרִים וְהַשְּׁלוֹשָׁה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ תַּמִיד סְגוּרִים. מַדּוּעַ בָּהִיתָ בּוֹ בִּמְקוֹם לִישֹׁן? מַדּוּעַ יָשַׁנְתָּ בַּדִּירָה הַזּוֹ? מִי הִתְגּוֹרֵר בָּהּ בְּ-1999? מַדּוּעַ זִכְרוֹן הַדְּבָרִים הַזֶּה שָׁם?
.
5.
זְכֹר…
אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק
אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כְּמַיִם
.
הַשְׁלֵם עוֹד שְׁלוֹשָׁה מִשְׁפָּטִים הַמַּתְחִילִים בְּמִלַּת הַצִּוּוּי "זְכֹר" מִתּוֹךְ הַזִּכָּרוֹן הַקּוֹלֶקְטִיבִי.
.
6.
קְרָא אֶת שִׁחְזוּר הַזִּכָּרוֹן שֶׁלְּפָנֶיךָ. בְּחַן בְּמַהֲלַךְ הַקְּרִיאָה אֶת הַיְּסוֹדוֹת שֶׁמְּעוֹרְרִים בְּךָ רְגָשׁוֹת. הַסְבֵּר מָה מְלַמְּדִים יְסוֹדוֹת אֵלֶּה עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם. הַדְגֵּם מִתּוֹךְ זִכָּרוֹן אִישִׁי:
קַיִץ. אַתָּה בֶּן 4. אַתָּה וְאִמְּךָ עַל הַנַּדְנֵדָה שֶׁבֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית. הַשָּׁעָה הִיא שְׁעַת צָהֳרַיִם. הִיא בְּדִיּוּק שָׁטְפָה אֶת הַמִּרְצָפוֹת שֶׁאָבִיךָ יָצַק לִפְנֵי 20 שָׁנָה. הַקְּרִירוּת שֶׁעוֹלָה מֵהֶן מְגוֹנֶנֶת עֲלֵיכֶם מִפְּנֵי צָהֳרֵי הַיּוֹם. רַגְלֶיךָ יְשָׁרוֹת עַל הַמִּזְרָן הַצִּבְעוֹנִי. חֲרִיקַת הַנַּדְנֵדָה, פִּרְחֵי הַמְּטַפֵּס הַכְּתֻמִּים, הַסֵּפֶר – פָּתוּחַ עַל בִּרְכֶּיךָ הַקְּטַנּוֹת. קוֹלָהּ מַקְרִיא (מֵהַזִּכָּרוֹן, לֹא מֵהַדַּף): "הָלוֹ, הָלוֹ, זֶה אַבָּא?" | "הָלוֹ, הָלוֹ, זֶה בְּנִי הַקָּטָן?" | "אֵיפֹה אַתָּה אַבָּא?" | "אֲנִי בָּעֲבוֹדָה".* יָדָהּ מַחֲלִיפָה אִתְּךָ אֶת הַדַּפִּים. שְׁנֵיכֶם עַל הַנַּדְנֵדָה. שְׁנֵיכֶם מְחַכִּים לְאַבָּא; בּוֹרְחִים מֵאַבָּא, כְּמוֹ תָּמִיד, אֶל הַמִּלִּים.
.
.
.
» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית גידלי, מרב פיטון ואדוה מגל כהן
מיכל גבע, ללא כותרת, מתוך הסדרה "הביתה", דיו, מרקרים ואקריליק על הדפסה, 29X21 ס"מ, 2020
.
שני גוזלים נפלו מהקן על התפר שבין המדרכה לשביל הכניסה לבניין. מעליהם עורב ועורבת חגים וצווחים. זאת שעת בוקר מוקדמת וסכנות אורבות להם מכל עבר. חתולים. נחשים. המטאטא הגדול של מנקה הרחובות. גלגלי אופניים וצעדיהם הנמרצים של שכנים הממהרים לעבודה. ומה יעשו הוריהם? שום דבר לא הכין אותם לזה. הם דמיינו לעצמם חיים מאושרים עם אופק רחב. הם נשבעו אמונים זה לזו לחיים שלמים, כאילו נוצרו במשותף בדמדומים שלאחר בריאת כל עוף כנף והתרדמה שלאחר מתן השמות, וכשהתעוררו, גילו שהוחלפו ביניהם עצמות וחלקי בשר. ועכשיו – שלומם קשור בחוט גם לגוזליהם.
נשארו הקן, שנרקם מענפים שהתגלגלו בפיהם לחוטים, שבתורם יצרו מבנה דמוי סלסילה אי שם בצמרת העץ, וזיכרון השמירה שהתחלקה ביניהם שווה בשווה כמו על פי פקודה פנימית, של הלב. אך המטאטא מתקרב והצווחות מתחזקות. שלושה חתולים לוטשים עיניים. גם השמש ממשיכה לטפס בשמיים ומתוך הבניין נשמעים קולות של שריקות קומקומים וטריקת דלתות.
והנחש?
הוא הגיע בצהריים, עם ארגז הירקות, וזחל דרך דלתות הפורמייקה הירוקות אל השיש ומשם אל הקיר והתמקם לו כך, שחור מבריק על גבי אריחים לבנים, מפותל כמו כתב סימנים מעל הכיור. אני צורחת, לוטשת בו עיניים, קפואה במקום ומתפתלת בפנים. אימא שלי לוקחת צנצנת זכוכית, מנקבת חורים קטנים במכסה שלה ומפתה אותו להיכנס לתוכה. הוא נכנס (איך היא עשתה את זה, בקלות כזאת? בזיכרון שלי מופיע אצטון), והיא מציעה שנלך לחפש לו בית. אנחנו יוצאים לרחוב, אימא, ילדה ונחש. אבל אף אחד לא רוצה את הנחש שלנו. לא המורה לטבע ולא שומר גן החיות ולא הווטרינר, ובסוף, כשהשמש כבר כמעט שוקעת, אנחנו משאירות אותו בפתח מבנה הבטון של פחי האשפה, כלוא בצנצנת הזכוכית עם החורים הקטנים לנשימה, ככה אנחנו עוזבות אותו.
ובכל זאת הוא נשאר מונח על השיש למשך שנים, גם אחרי שיפוץ המטבח, גם כשהוסרו האריחים מהקיר ואפילו הכיור שינה את מקומו. הוא תמיד שם, כשאני נכנסת למטבח, כאילו הגיע עם אור ראשון, ונשאר עד כיבוי האורות, ובחשכת הלילות מתמקם בין תלתליו של שטיח הצמר שבחדר שלי. אני עוצמת עיניים והוא שם, אני פוקחת אותן והוא שם. אני זורקת את השטיח והוא עדיין שם. הדירה כבר נמכרה מזמן והוא עדיין שם, שחור מפותל ומבריק על גבי אריחים לבנים שכבר מזמן אינם.
זאת הקללה. של הנחש. שלי. לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם. בזיכרונה, זה נשאר סיפור שתחילתו בארגז ירקות וסיומו בצנצנת, סיפור של תושייה והצלחה עם רגע קטן של תהילה לאישה שעמדה מול הנחש ויכלה לו. עכשיו, אני כבר לא יכולה לשאול אותה מה היה התפקיד שלי בסיפור הגבורה שלה. עכשיו, כשאני עומדת מולה כמו צל הילדה שהייתי, היא אומרת "תשמעי, זה פשוט היה…" והמשך המשפט חומק ממנה, מתפתל בתוכה, נשאר כמו כתב סימנים על קיר שכבר איננו עוד.
.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מה שאני כן זוכרת", סיפור מאת אורית גרוס
