פרוזה | כוכב נופל

"כך קרה שגם תורו של שלומי הגיע והוא ביקר אצלנו במיטה ממש כמה ימים לפני שישב איתנו במרפסת. שהוא לא בעניין של נשים – זו לא הייתה בעיה בעולם האלטרנטיבי שלנו, במשפחה הקטנה שלנו הלא־מאושרת בדרכה." סיפור קצר מאת טל ניצן

הילה שפיצר, תפנית חדה בסוף־שבוע הזה, גואש על נייר, 29X21 ס"מ, 2018

.

כוכב נופל

טל ניצן

.

"ברור שאמרתי לך," הוא אומר. "לפחות פעם אחת," הוא מוסיף בכעס כבוש, בייאוש (למה זה מגיע לו), אבל תמיד בשלווה, בסבלנות, בשליטה בכל מילה: 'לפחות פעם אחת', מִספר לא מחייב, לא כבול לחוקי המתמטיקה, שיכול להיות עשר פעמים אבל גם אחת. ואני, שלפני רגע ידעתי שלא אמר לי, לא פעם אחת ולא חצי פעם, עכשיו לא בטוחה עוד, מתמלאת בהלה ואשמה, איך יכולתי לשכוח, ועדיין מנסה להתגונן בלי שירעד לי הקול, אבל הוא חותך, "הילה," (לא 'לָלִי'), "בבקשה אל תרימי את הקול, זה לא שאם תצעקי עליי אני פתאום אשתכנע שלא אמרתי לך." וכאן כמו תמיד מסתתמות טענותיי, ומסתתם גרוני, וגם מוחי מסתתם, כאילו נותקתי מהחשמל, ומישהי קטנה ונואשת מתרוצצת בחלל ראשי ומחפשת מוצא. מחפשת לא להיענש.

"אני יכולה לקפוץ לקונדיטוריה –"

"איזה לקפוץ ואיזה קונדיטוריה, עוד מעט שש בערב, יום שישי, היא סגורה מזמן," אומר עירד. "בדיוק לכן אמרתי לך כבר שלשום ששלומי ודורון באים הלילה לקפה, כדי לא למצוא את עצמי עכשיו –" הקול שלו נשבר. עכשיו הוא לא כועס עוד, הוא כואב. הוא כבר משוכנע שבאמת אמר לי. שאלות כמו למה הוא לא יכול להקדים לחזור מהסטודיו כדי לעבור דרך הקונדיטוריה או לשלוח לי תזכורת אם זה כל כך חשוב – אין להן מקום בעולם שלנו. שלומי הוא בעל הגלריה 'אליפלט', מוסד בן שנתיים, אחד הנחשקים, דורון הוא בן זוגו, ומסתבר שהסיכוי של עירד להציג שם תערוכת יחיד השנה תלוי ישירות בעוגיות השוקולד המפורסמות מהקונדיטוריה הקרובה לדירה שלנו. פטפוט נינוח על המרפסת בין העציצים רגע לפני הקיץ, עדיין נעים בחוץ, הפוך, אספרסו, תה ירוק, תה פירות יער, עוגיות השוקולד (המפורסמות) – הזמנה לתערוכת יחיד. אבל מישהי, בָּאנוכיות, באטימות, בשכחנות שלה, שיבשה את התוכנית ועכשיו הכול אבוד. אלא אם כן אצליח להציל.

"עירדי, אני יכולה לאפות עוגיות שוקולד." הוא מניף יד בביטול אבל לא אומר כלום, יש סיכוי. אני פותחת בקדחתנות את המקרר, את הארון, "יש כל מה שצריך, אני אכין עוגיות," אני מנסה לעודד את שנינו. הוא מושך בכתפיו. עדיין לא מחילה שלמה אבל היתר לנסות לתקן מה שהרסתי.

.

בתנוחת לוטוס על המיטה, הטלפון לפניי, מתוכו בוקע קולו של פיליפ ומזמין אותי לשבת בנוחות, לחוש את המגע עם הקרקע, לזקוף את הגו אבל ברכּות, לפתוח את הכתפיים, להאריך את העורף, להיות במודעות לגוף כולו. ועכשיו להתמקד בנשימה, breathe in, breath out, הוא מבקש, לספור אם צריך, שבע שאיפות, שבע שהיות, שבע נשיפות. ושוב.

.

העיסה דחוסה מדי ובעוד אני נאבקת בה הטלפון מצלצל. אני מציצה בו, שוקלת לא לענות אבל היא לא תיעלם, מוטב עכשיו. תוחבת את המכשיר בין הכתף לצוואר ועונה. "לָליייי מה נשמע," זו לא שאלה אלא פתיחה לזרם של מילים, וכל מה שיכולתי לענות משתתק. אני מתמקדת בעיסה הסרבנית אבל משחילה כמה אהמים, עדוּת לכך שאני כאן, מטה אוזן, מטה עד שהכאב בצוואר מתחיל לזרום אל העורף ואל הגב ואיזו תחושה מוזרה, מין דגדוג, עוברת באצבעות שנאבקות בעיסה.

"אמא," אני אומרת, "אמא," היא ממשיכה, "אמא," היא משתתקת לרגע סוף־סוף, "אני בדיוק מכינה עוגיות שוקולד… מה? עירד כבר יסביר לך, אני נותנת לך אותו, בסדר?" והוא צץ לידי לפני שהספקתי לקרוא לו, שולף את המכשיר שלי מעל הכתף ואני יכולה ליישר את הצוואר בהקלה ומספיקה לשמוע, "עירדי, מה שלומך חמוד, מה חדש אצלך," והוא הולך עם הטלפון לכיוון המרפסת והשיחה שלהם נמשכת ונמשכת, כמו תמיד, קרעי משפטים מתעופפים אליי מדי פעם, "מה אני יכול לעשות איתה", "כן, אה?", "מוכּר…", "צריך המון סבלנות", עד שאני מכניסה את התבנית לתנור ונשענת על השיש בהקלה.

.

לשאוף עמוק אור ואנרגיה טובה אל מקלעת השמש בבטן העליונה, מבקש פיליפ, let go of what no longer serves you, לנשוף את זה החוצה והרחק. כי פיליפ רוצה בטובתי. אבל יש לי כל כך הרבה ממה שפיליפ מגדיר בעדינות כ'אינו מיטיב איתי עוד' עד שלרגע מבהיל אחד אני מרגישה שאצטרך להמשיך לנשוף החוצה והרחק בשארית חיי.

.

הכלים שטופים, הבית מלא בריח שוקולד, שלומי ודורון בטח כבר התלבשו ומתכוננים לצאת, העוגיות מתנמנמות בתבנית, מתקררות לאיטן. אני יודעת שהן חייבות להיות מושלמות. פחות מזה – חביבות, מוצלחות, טעימות אפילו – לא יכפר על החטא, אם חטאתי ואם לא. חיבוק רפה מאחור, עירד חזר, "קחי, לָלי," אולי כבר סלח? הוא מחזיר לי את הטלפון. אני מושיטה יד לקחת אותו וקופאת, ושנינו מביטים בה, ביד שלי. בקמיצה העירומה.

"איפה היא," הוא לואט.

'היא' זו טבעת האירוסין, טבעת זהב דקה עם יהלום קטן שהוא קנה יחד עם אמא, משיגת הנחות ויועצת סגנון ומידה. למרות זאת המידה יצאה לא מדויקת, קצת רחבה על הקמיצה. ועל האמה, אמר עירד, זה לא מקובל. אז אולי על הקמיצה הימנית? היא עבה יותר והייתה יכולה לפתור את הבעיה, אבל עירד הבהיר שזו חייבת להיות השמאלית, אף אחת לא עונדת טבעת אירוסין ביד ימין, "יש דרך נכונה לעשות את הדברים, זה לא כל כך מסובך, הילה." לא היה מקום להתווכח אחרי מפח הנפש שהסבתי לו כשנתן לי אותה ואני כנראה לא התרגשתי ונסערתי ודמעתי מספיק. וכך באה הטבעת יד ביד עם פחד מתמיד לאבד אותה, עם טיק של מישוש האצבע אחת לכמה זמן, לוודא שהיא שם.

ועכשיו היא איננה. שנינו מבינים מה קרה, אני מרימה אליו מבט בבהלה.

"נתת לה ליפול לתוך הבצק," הוא אומר (בשקט, תמיד בשקט). "ועד עכשיו אפילו לא קלטת."

"מיהרתי כל כך…" אני לוחשת.

אנחנו רוכנים יחד אל התבנית כמו על תינוק חולה. חמש שורות, בכל אחת שמונה עוגיות שמנמנות, חמימות. אחת מהן עוגיית האוצר. עירד מחשב בקול, נניח שכל אחד מהם יאכל שתיים־שלוש עוגיות מתוך הארבעים. סטטיסטית, יש סיכוי לא רע שהעוגייה האחת עם הטבעת לא תגיע אליהם.

זה נשמע לי מטורף. אני תוהה אם הוא לועג לי, אבל הוא באמת מתכוון לזה.

"ומה אם כן?"

הוא נועץ בי את המבט הזה שמקפיא לי את המוח.

"מה אם כן. את לא בדיוק השארת לנו יותר מדי ברירות, נכון? הם כבר בדרך. אי אפשר לא להגיש כלום. אין זמן להשיג כיבוד אחר. אז מה, שנפורר עכשיו את כל העוגיות בתקווה שהטבעת לא תהיה באחרונה? או שנגיד להם תנגסו בזהירות חברים, באחת העוגיות האלה מסתתרת הפתעה שיכולה לשבור לכם את השיניים כי האישה הזאת נוהגת לזרוק טבעות אירוסין לתוך הבצק?"

בדרך כלל זה השלב שבו אני נכנעת אבל עכשיו אני מתעקשת, הפחד מתעקש: "ואם אחד מהם בכל זאת ינשוך? או יבלע? או שסתם יקרה משהו לטבעת?"

כמובן, לא הייתי צריכה לומר 'סתם'. העיניים שלו זוג אבנים.

"בשבילֵך אני מקווה שלא."

ברגע הזה משהו פוקע. עדיין לא מבואר לגמרי, מתחיל לפלס לו דרך אל ההכרה שלי, כמו בועה עולה בתוך מים חשוכים.

פעם, בתערוכה של אמנות ישראלית עכשווית בגלריה בנווה צדק, השתהיתי מול ציור של עיר עשויה ממרובעים צבעוניים קטנים שחותכים זה את זה, גבוה מעליה עיגול גדול כתום של שמש או ירח, ושממה מסביב, אין נפש חיה. לא הצלחתי להינתק ממנו, ניסיתי למצוא מה הוא מזכיר לי והתשובה חמקה ממני בכל פעם שכמעט לכדתי אותה.

"מוצא חן בעינייך?" שאל אותי בביישנות איזה בחור, רזה, חיוור, פנים מסוגפות, אומרות 'אספי אותי, שמרי עליי'.

"מאוד," אמרתי, ואז נזכרתי, "דומה קצת לפול קְלֵה."

החיוך התקדר. "איך הגעת לפול קלה?"

כעבור חודשים, כשחיכיתי לו יום אחד בסטודיו, מצאתי שם ספר רפרודוקציות של קלה, ובלוק מלא הדים בעיפרון ובצבע – ניסיונות סבלניים וחרוצים, חוזרים ונשנים. אבל אז בתערוכה נבהלתי שמא העלבתי אותו, מתוק ושברירי כל כך ולגמרי תלוי בהתפעלות שלי. מיהרתי להתנצל, האשמתי את האסוציאציות המוזרות שלי, החמאתי לציור, עד שהתרצה – כאילו ביצעתי אודישן. והתקבלתי.

.

אני נושפת הרחק את כל מה שאינו מיטיב איתי עוד ועולה בדעתי שאף אחד לא מכיר כמונו מקרוב את נקודות התורפה, החולשות, העיוותים שלנו, לכן אף אחד לא יכול כמונו לטרפד, לחבל, לקלקל לנו, לתקוע אותנו במצבים הכי הרסניים וחסרי־מוצא שמהם אף אחד לא יכול לחלץ אותנו, חוץ מאיתנו, בקושי, ברגע האחרון, במהלך מטורף, כמו לקפוץ ממטוס. אבל שוב אני נסחפת למחשבות, ועוד שליליות. פיליפ, שכמו מנחש, נחלץ לעזרתי ומורה לי: להבחין בכך, להכיר בכך, לשחרר ולהחזיר את המודעות לנשימה.

.

כל אחד מארבעתנו אכל שתי עוגיות, עד כה כולן נטולות טבעת, ושלומי מספר עכשיו משהו על מישהי, אולי אחותו, בלי להעלות בדעתו שהשבוע הוא שכב איתי כאן, בחדר שלנו. כי זאת הייתה האבולוציה של היחסים שלי עם עירד: השבועות הראשונים היו כמו שבועות ראשונים – צעצוע חדש ומלהיב ומתיז ניצוצות. אחר כך משהו הפסיק לעבוד, הוא איבד עניין, כלומר לא את כל העניין אבל כן חלק משמעותי ממנו, טען שהשמנתי, שאני מקרינה אדישות, שאני מייבשת אותו, ומאז הייתי צריכה לאונן לו כדי שיגמור, אבל אחרי עוד כמה שבועות או ימים גם זה כבר לא הועיל, יד אחת שלי הייתה מתייגעת עד שיתוק ואחריה היד האחרת (זו שמשלב מסוים היה צריך להסיר ממנה קודם את טבעת האירוסין), ואז הצטרכתי להוסיף על זה תיאור מפורט, בלחש, של סקס עם גבר אחר, מהמכרים המשותפים, כי בדויים ואנונימיים לא עשו את העבודה. ואמנם היה מותר לחזור יותר מפעם אחת על אותו הגבר אבל לא ברצף כי זה משעמם והרעיון הוא לא לשעמם, ככה שמלבד הידיים המותשות והדמיון הסחוט ריחף מעליי כל הזמן החשש שייגמרו לי הגברים. כך קרה שגם תורו של שלומי הגיע והוא ביקר אצלנו במיטה ממש כמה ימים לפני שישב איתנו במרפסת. שהוא לא בעניין של נשים – זו לא הייתה בעיה בעולם האלטרנטיבי שלנו, במשפחה הקטנה שלנו הלא־מאושרת בדרכה, אלא אפילו מעין יתרון: הסתבר שהוא נדלק עליי עד כדי כך שחצה את הקווים. היה לי מוזר לפטפט איתו עכשיו בקלילות זמן קצר כל כך אחרי שרכבתי עליו חצי־עירומה בגלריה, על איזה מיצב שֶׁחיקה סריגה ענקית עם זוג מסרגות, צעיף סרוג למחצה ושתי פקעות צמר אדירות (באמת היה מיצג כזה בגלריה, אותו לא בדיתי) בזמן שעירד מציץ עלינו מהמשרד.

.

במשך כמה דקות לא נשמע כלום חוץ מהנשימות שלי, ואז שוב בוקע קולו הרך של פיליפ מהטלפון. עכשיו הוא מזמין אותי לדמיין מקום נחשק וקסום, מקום של יופי ושקט וביטחון, שאני חולמת להיות בו, חוף ים או לב יער או שפת נחל, להיכנס למקום ההוא ולתת לו לעטוף אותי. אבל פיליפ, אני חושבת, המקום הזה בדיוק כאן, בחדר הזה החשוך והחרישי, על המיטה הרכה שכולה שלי, שעוד מעט אשכב לישון בה בשלווה, לבדי, כי הצלחתי לקפוץ מהמטוס.

.

אכלתי כבר שמונה עוגיות. אחוזת בחילה אבל נחושה, אני שולחת יד לתשיעית. היא קצת יותר כבדה או רק נדמה לי? אני מתחילה לכרסם אותה בזהירות, פיסות השוקולד מתמוססות לי על הלשון ואני מתאמצת להדוף את גלי הבחילה ולבלוע אותן, ומצטמררת כשהשיניים נתקלות במשהו קשה. אני מחלצת את החישוק הדק בלשון ומניחה את שארית העוגייה בצלוחית שלי. עירד לא גורע ממני עין, שני האחרים לא שמים לב, דורון בדיוק מראה לשלומי משהו בטלפון שלו. אני מלקקת את הטבעת ומוציאה אותה מהפה, וההבעה של עירד מתרככת, תכף אענוד אותה והוא יסלח לי, והכול יחזור להיות כמו שהיה. אבל העיניים שלו נפערות פתאום: זו לא האצבע הנכונה ולא היד הנכונה. זה פתח היציאה, זו דלת המטוס, זאת האמה של יד ימין, האצבע האסורה – לרגע הטבעת מיטלטלת עליה ואז אני מחייכת אליו וצולפת אותה מאחורַי, מעבר למעקה המרפסת, ומדמיינת אותה צונחת לאט בקשת זוהרת, כוכב נופל.

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021), והספר "לסלוח לזמן", תרגום מבחר משיריו של הווארד אלטמן (קשב לשירה, 2021). חברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "(בזיכרון שלי מופיע אצטון)", סיפור קצר מאת ענבל המאירי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | מסעה האֶפּי של ש. שפרה

"ש. שפרה לא יצרה רק אלת מלחמה ופריון המבקשת לכבוש לה מקום במרחב הגברי. היא שאפה להיות, ואף הצליחה, מספרת אפית". רשימה מאת אורי הולנדר, במלאת עשור למותה של המשוררת

אסי משולם, אלף אלים (פרט), דאס וצבעי שמן, 2014 (צילום: הילית כדורי)

.

שיר אִשה

אורי הולנדר

.

ש. שפרה ידעה היטב שמרחבה של הספרות העברית, מרחב שהחלה לפעול בו בשנות החמישים של המאה הקודמת, נכבש על ידי גברים אשר יצרו סובייקטים גבריים – ואף שכנעו עצמם (הגברים היוצרים ואולי גם הסובייקטים שנוצרו) שהם הם הספרות.

את ספר שיריה הראשון, שיר אִשה (מחברות לספרות, 1962), ערך יונתן רטוש. ממרחק השנים – ואולי גם ממרחק התאוריות שפשו מאז בשדה המחקר – נראה מעשה העריכה הזה כמעט כאקט אלים. השורות קצוצות, המלים קטומות. אין זה מעשה עריכתי של "זיקוק" או "ליטוש" – כך, לפחות, מצטיירים הדברים בעיניי, וייתכן שזו פרשנות קיצונית – אלא השתקה, מדעת או לא מדעת. הקול האצור בדפיו של ספר זה אינו נשמע. גם סוף הדבר שצורף לספר, מפרי עטו של י. (ישראל) זמורה, על דברי השבח הכלולים בו, מצטייר ממרחק השנים כמוזר למדי, בלשון המעטה. "השירה – שירה, כמובן". כך נפתחת רשימתו של זמורה. מי היה מעלה בדעתו ספר שירים נתן זכי – שבשנים ההן דרך כוכבו – אשר בסופו מאשר המו"ל לקוראיו שאכן מדובר בשירה, כמובן?

זמורה תוהה אם יש בספר זה מה שהוא מכנה "מרידה": "מרידה כנגד המוסכמות? מרידה – לאו דווקא: כי אין כאן בכלל טעם של 'מלחמה', אלא פשוט של גילוי 'אני' טבעי, הגברת קולו של דם כמות־שהוא: כלומר, אלה שירים שאפשר לראותם כמין 'תיקון טעות', כמו הגהה קפדנית של מקור, שרבים גם טובים, סלפוהו."

לא ברור אם מרידה זו שאינה מרידה תכליתה להלל דווקא את עורכו של הספר, ושמא אותה "הגהה קפדנית" היא לדעתו של זמורה המעשה הנשי המוצלח ביותר ששדה השירה העברי עשוי להכיל ביחס ל"מקור" הגברי. כך או כך, ובלי שהתכוון לכך, יש ברשימה זו קביעה חשובה הקשורה בגילויו של אותו "אני טבעי" וגם בטעמה של אותה "מלחמה".

היה גם היה "טעם של מלחמה" בעולמה של ש. שפרה, והוא קשור מיניה וביה באותו מעשה גילוי של האני. השיר "בצֶלֶם" מתוך שיר אשה קובע: "אִשָּׁה מִצֶּלַע – / אִשָּׁה וְצַלְמָהּ לָהּ / אֲלֵיכֶם תִּצָּמֵד / בְּמַחֲזוֹר הַדָּמִים, / אַתֶּם / רַק אֲבוֹת בָּנֶיהָ / אַל תְּבַקְּשׁוּ לִהְיוֹת לָהּ / אֱלֹהִים". אותו "מחזור דמים" עבר כמה גלגולים בעולמה השירי של שפרה. גם בשיר החותם את ספר שיריה האחרון, מֶשי לחשתָ לי (זמורה־ביתן, 2007), תצהיר הדוברת: "אֲנִי הַשְּׁבוּיָה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת כְּמִישָׁה וּפְרִיחָה מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים בְּנֵי־נְבִיאִים חוֹזֵי קֵץ־הַיָּמִים". אלא שמתוך מחזור דמים זה, מתוך מחזוריות זו של כמישה ופריחה – מחזוריות הקשורה גם במרחב הספרותי, גם במרחב הישראלי וגם בתהייה אקזיסטנציאלית נמשכת – אכן נתגלה "אני טבעי", ייחודי.

במסה שכותרתה "מספֵר או מספֶרֶת: מסע אל שלוש יצירות עתיקות" (מאזנים ס"ד, 3–4, 1989) משרטטת ש. שפרה – לא בגלוי ובמוצהר אלא בין השיטין – את קווי מתארו של אותו אני שירי. הקשר בין עולמה השירי ובין ספרות המזרח הקדום ("שלוש יצירות עתיקות") ברור מאליו; לא רק כמתרגמת דגולה של שירת המזרח הקדום וכמי שכל שיריה רוויים באזכורי דמויות, מושגים ודפוסי מחשבה הלקוחים מספרות זו, אלא כמי ששיחתה עם המיתולוגי הייתה תמיד אישית. שירה זו עבורה היא אחֵר המעצב את זהותה העצמית – לפעמים מתוכו ולפעמים כניגודו. גם התרבות העברית, לשיטתה, עוצבה במזרח הקדום – לא רק זו המִקראית אלא זו הנמתחת עד לימיה – ובנקודה זו מעניין לחשוב על האופן שבו הצטייר בעיניה המרחב הישראלי, שכאמור שולטות בו נורמות גבריות. כך היא כותבת במסה:

במקומותינו, אולי יותר מאשר בכל מקום אחר, גברים קובעים סולם הערכה של נושאים וז'אנרים מכמה סיבות: מסורת מִקראית שבה המשורר הוא קודם כל חוזה ונביא; מסורת יהודית שדחקה את הנשים לעזרת נשים … חברה ישראלית בתוך מציאות של מלחמה מתמדת, שבה שולטות נורמות גבריות. מסיבות אלה ואחרות ניכרת בסיפורת הישראלית מגמה של הפשטה ואלגוריזציה. נדמה כי חלקן של דמויות בשר ודם רב יותר בסיפורת הנכתבת על ידי נשים.

דמויות נשיות "בשר ודם" השבויות ב"מחזור הדמים" הן גם גיבורותיה שלה בכל ספריה. זה גם אחד מפירושיו האפשריים של הצירוף "שיר אשה" (כזכור, שמו של ספרה הראשון) – לא שירהּ של אישה אחת או אישה מסוימת, כי אם שיר שהוא אישה; שיר שהוא עולם נשי, מרחב נשי, המקיים יחסים מורכבים וטעונים עם בני החוזים והנביאים.

התרבות העברית, שעוצבה במזרח, הייתה בעיני ש. שפרה, ולא רק בעיניה, שילוב של ארוס ומוות. את ה"צבר המיתולוגי", אם לשפוט על פי כמה רשימות שפורסמו לאורך השנים, היא דווקא חיבבה, במובן זה של השתייכותו למרחב ישראלי שהוא שלילתו של ה"שָׁם", הגלות. גם מרחבי ה"כנעניות", כזכור, נשאו חן בעיניה, אם כי נראה שבהקשר זה עולמה קרוב הרבה יותר ל"מקום" הפיוטי של נסים אלוני מאשר לעולמותיהם של רטוש, אהרן אמיר או אחדים מבני חבורת "לקראת" שחיידק הכנעניות דבק בהם. ואולם שילוב זה של ארוס ומוות נתפס בעיניה, באופן פרדוקסלי, גם כנשי. דמותה של איננה־אשתר, האחר המובהק של התרבות המסופוטמית, אלת האהבה החשקנית ואלת המלחמה האכזרית, הפורעת תדיר את הסדר וכך גם מגדירה את גבולותיו – דמות זו נהפכה בגבולות עולמה גם למעין אחֵר של התרבות הישראלית, במובן זה של הצבת תמרור לא מופשט ולא אלגורי של הוויה המגדירה את עצמה. "גילוי 'אני' טבעי, הגברת קולו של דם כמות־שהוא", כפי שכינה זאת זמורה.

האפוס השירי של ש. שפרה מחולק לתמונות יומיומיות של מאבק (ומרתק לערוך מחקר השוואתי בין אפוס זה על שורשיו ה"מסופוטמיים" ובין ניסיונו של אהרן שבתאי להציג אפוס מקוטע, על שורשיו ה"יווניים"), ומנקודת זמן מסוימת – הספר אשה שמתאמנת בלִחְיוֹת (זמורה־ביתן, 2001) – אפוס זה מצא כביכול את התבנית שאפשרה לו לקחת מן המציאות את מה שליבו חומד (פרפרזה על סיום השיר "גברת חלומות"), ללוש אותו ולבטא עצמו כשיר של נביעה מתמדת, בוטחת, משוחררת ואולי "חופשית". בנקודה זו אף התמזג האני השירי של שפרה באני הביוגרפי, ובשירים רבים דמותה של איננה־אשתר (היורדת לשאול חרף האיסור החמור על כך) הייתה לאחת עם המשוררת עצמה, המתאבלת על בן זוגה. "אִשָּׁה שֶׁמִּתְאַמֶּנֶת בְּלִחְיוֹת" אמנם "פּוֹקֶדֶת אֶת מַצֶּבֶת אִשָּׁהּ", אבל במובן מסוים מנקודה זו החל גם מסעה הגדול כגיבורה אפית.

גיבורה זו אמנם תימצא לבושה במכנסי גברים, בתסרוקת " אַ־לַ־גַּרְסוֹן מְרֻבֶּבֶת שֵׂיבָה" ("קטיפה בגוף") והיא "כָּל יוֹם הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת, זֹאת / אוֹמֶרֶת נַעֲשֵׂית יוֹתֵר גֶּבֶר, יוֹתֵר / וְיוֹתֵר גֶּבֶר, לֹא אֶתְפַּלֵּא אִם תַּצְמִיחַ / שָׂפָם, מִתְגַּבֶּרֶת, זֹאת אוֹמֶרֶת, כְּמוֹ גִלְגַמֶשׁ שָׂשָׂה / לַעֲשׂוֹת לָהּ שֵׁם". ואולם מעשה זה הוא דווקא מעשה נשי מובהק, שתכליתו היא "עשיית שם"; האדרתה של גיבורה נשית, המבקשת לדעת הכול, לגעת בכול – באדמה ובשמיים – להיות לא כלום ולהיוולד מחדש. בשירים אחרים יימצאו גם רגעי הייאוש הכרוכים במסע נמשך זה: "הָאִשָּׁה שֶׁבִּי, שְׁאֵרִית הָאִשָּׁה / שֶׁבִּי מְוַתֶּרֶת, אָז לֹא אֶעֱשֶׂה לִי / שֵׁם" ("לא אעשה לי שֵׁם").

ואולם הצירוף "שיר אשה" אף מציג עמדה מורכבת מזו. ש. שפרה לא יצרה רק אלת מלחמה ופריון המבקשת לכבוש לה מקום במרחב הגברי. היא שאפה להיות, ואף הצליחה, מספרת אפית – לא דמות מדמויותיו של האפוס, כי אם הקול המניע אותו. היא לא רק עטתה שריון גברי (כמו פועה, אחותו של אקהת מן האפוס עלילת אקהת) אלא ביקשה לכתוב את סיפור המלחמה. מבחינה זו הציגה שפרה עמדה יוצאת דופן, שלא נחקרה כלל ודומה שאף לא הובנה כל צורכה.

"לִפְעָמִים בְּלֵיל קַיִץ אֲנִי מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים, בְּנֵי נְבִיאִים, חוֹזֵי קֵץ / הַיָּמִים … לִפְעָמִים בְּלֵיל קַיִץ / נֶחְרָץ אֲנִי הַשְּׁבוּיָה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת כְּמִישָׁה וּפְרִיחָה מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים בְּנֵי־נְבִיאִים חוֹזֵי קֵץ־הַיָּמִים" ("לפעמים בליל קיץ"). קנאה זו אינה אלא קנאתם של האלים הקדומים בבני האדם, החופשיים לחיות ולמות. זו השבויה במעגל הפריחה, הכמישה והלידה מחדש לא תיגאל, משום שהיא בעליו של סיפור המעשה האפי.

.

אורי הולנדר, משורר, מוזיקאי וחוקר תרבות. ספריו האחרונים: "המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966" (מוסד ביאליק, 2017), "עולם על גב עולם", שירים (אפיק, 2018). מסה פרי עטו על נסים אלוני פורסמה בגיליון 28 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אסף אוזן על החמלה ביצירותיו של חנוך לוין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | היו נשים שאהבו כמוני בהיסטוריה

שלושה שירים מאת המשוררת האמריקאית עדנה סנט וינסנט מיליי, במלאת 130 שנה להולדתה, בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

מיה זר, יונה (פרט), שמן על עץ, 150X100 ס"מ, 2016

.

שלושה שירים מאת עדנה סנט וינסנט מיליי

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

.

אני, אשר נולדתי אשה כל כך מוטרדת

אֲנִי, אֲשֶׁר נוֹלַדְתִּי אִשָּׁה, כָּל כָּךְ מֻטְרֶדֶת

מִכָּל הַמְּשׁוּגוֹת וְהַצְּרָכִים שֶׁל בְּנוֹת מִינִי,

כְּשֶׁקִּרְבָתְךָ שׁוֹלַחַת בִּי מִין דָּחַף פּוֹלְשָׁנִי

וְיָפְיְךָ מֵעִיר בִּי תַּאֲוָה עַזָּה, יוֹקֶדֶת

לָחוּשׁ אֶת מִשְׁקָלְךָ נִלְחַץ אֶל עֵירֻמִּי, לִשְׁאֹף אֶת

הֶבֶל הַחַיִּים הַמְּשַׁכֵּר, הָרֵיחָנִי,

בְּלֵב הוֹלֵם, בְּרֹאשׁ שֶׁמִּתְמַלֵּא בָּעֲנָנִים

וְשׁוּב לְהִוָּתֵר כְּפוּיַת דִּבּוּק, פְּרוּמָה, אוֹבֶדֶת.

אַךְ אַל תִּטְעֶה, כָּאן לֹא תִּצְלַח אוֹתָהּ בְּגִידָה שׁוֹקֶקֶת.

שִׂכְלִי הַחַד, הַקַּר לֹא יִכָּנַע לְדָם גּוֹעֵשׁ.

אֶזְכֹּר אוֹתְךָ בְּאַהֲבָה שֶׁעִם הַזְּמַן חוֹמֶקֶת.

בְּבוּז, אוֹ רַחֲמִים, אֲנִי אַבְהִיר, אִם תְּבַקֵּשׁ:

הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה הוּא כְּלָל אֵינוֹ עִלָּה מַסְפֶּקֶת

אֲפִלּוּ לְשִׂיחָה כְּשֶׁנָּשׁוּב וְנִפָּגֵשׁ.

.

I, being born a woman and distressed

I, being born a woman and distressed

By all the needs and notions of my kind,

Am urged by your propinquity to find

Your person fair, and feel a certain zest

To bear your body’s weight upon my breast:

So subtly is the fume of life designed,

To clarify the pulse and cloud the mind,

And leave me once again undone, possessed.

Think not for this, however, the poor treason

Of my stout blood against my staggering brain,

I shall remember you with love, or season

My scorn with pity,—let me make it plain:

I find this frenzy insufficient reason

For conversation when we meet again.

.

כל השפתיים שנשקתי אז, היו של מי?

כָּל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁנָּשַׁקְתִּי אָז, הָיוּ שֶׁל מִי?

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהִזָּכֵר, גַּם הַזְּרוֹעוֹת

שֶׁאָחֲזוּ בִּי כָּל הַלַּיְלָה נִשְׁכְּחוּ; רוּחוֹת

הָרְפָאִים בַּגֶּשֶׁם מִתְדַּפְּקוֹת עַל חַלּוֹנִי,

מִתְחַנְּנוֹת לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵאֵד בְּזִכְרוֹנִי.

אֲבָל לִבִּי מְלֵא כְּאֵב שָׁקֵט וַאֲנָחוֹת

עַל נְעָרִים שְׁכוּחִים שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד לִפְקֹד

אַחַר חֲצוֹת בְּיִלְלוֹת תְּשׁוּקָה אֶת מְעוֹנִי.

גַּם עֵץ עוֹמֵד בִּבְדִידוּתוֹ בַּחֹרֶף לֹא זוֹכֵר

אֶת שְׁמוֹת הַצִּפּוֹרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵעֲנָפָיו

אֲבָל הוּא שָׂם לִבּוֹ: עַכְשָׁו שָׁקֵט, שָׁקֵט יוֹתֵר.

אֵינִי זוֹכֶרֶת אֲהָבוֹת אֲשֶׁר חָלְפוּ מִכְּבָר

וְרַק יוֹדַעַת שֶׁהַקַּיִץ שָׁר בִּי שִׁיר קָצָר.

הַקַּיִץ הִתְרוֹנֵן בִּי רֶגַע קָט וְאָז חָלַף.

.

What lips my lips have kissed, and where, and why

What lips my lips have kissed, and where, and why,

I have forgotten, and what arms have lain

Under my head till morning; but the rain

Is full of ghosts tonight, that tap and sigh

Upon the glass and listen for reply,

And in my heart there stirs a quiet pain

For unremembered lads that not again

Will turn to me at midnight with a cry.

Thus in the winter stands the lonely tree,

Nor knows what birds have vanished one by one,

Yet knows its boughs more silent than before:

I cannot say what loves have come and gone,

I only know that summer sang in me

A little while, that in me sings no more.

.

היו נשים שאהבו כמוני בהיסטוריה

הָיוּ נָשִׁים שֶׁאָהֲבוּ כָּמוֹנִי בַּהִיסְטוֹרְיָה.

כָּתְבוּ עַל זֶה סְפָרִים, מְשׁוֹרְרִים עַל כָּךְ סִפְּרוּ לִי,

עַל תֹּרֶן יְוָנִי שֶׁהִזְדַּקֵּר זָקוּף מוּל טְרוֹיָה,

אוֹ עַל חַרְטוֹם מֵקוֹרְנְווֹל שֶׁנָּגַח בַּחוֹף הָאִירִי.

הֵן נֶעֶנְשׁוּ עַל הַפְּלִישָׁה, לַמְרוֹת כָּל זֹאת עֵינַי

צָדוֹת רַק אֶת סִפּוּר הָאַהֲבָה, כֵּן, רַק אֶת זֶה.

יֶשְׁנָן נָשִׁים אֲשֶׁר נוֹשְׂאוֹת כָּמוֹנִי בְּוַדַּאי

אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה כְּמוֹ עִיר בּוֹעֶרֶת בֶּחָזֶה.

אַךְ לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁבֵּין הַחַיִּים הַיּוֹם

אֲנִי לְבַד נוֹשֵׂאת בְּאֹפֶן כֹּה מֻחְלָט, שָׁלֵם,

אֶת יִסּוּרֵי הָאַהֲבָה הָעַתִּיקִים עַד תֹּם,

אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַיְּשָׁנוֹת כְּמוֹ בְּיָמִים בָּהֶם

מְלָכוֹת בּוֹגְדָנִיּוֹת בְּצַעַד קַל בְּלִי חֲרָטָה,

הוֹבִילוּ אַבִּירִים וְגִבּוֹרִים אֶל הַמִּטָּה.

.

Women have loved before as I love now

Women have loved before as I love now,

At least, in lively chronicles of the past

Of Irish waters by a Cornish prow

Or Trojan waters by a Spartan mast

Much to their cost invaded  here and there,

Hunting the amorous line, skimming the rest,

I find some woman bearing as I bear

Love like a burning city in my breast.

I think however that of all alive

I only in such utter, ancient way

Do suffer love; in me alone survive

The unregenerate passions of a day

When treacherous queens, with death upon the tread,

Heedless and wilfull, took their knights to bed.

.

עדנה סנט וינסנט מיליי (Edna St. Vincent Millay) נולדה לפני מאה ושלושים שנה, בפברואר 1892, ברוקלנד, מיין. כשהייתה בת שתים־עשרה התגרשו הוריה, לאחר שחיו שנים מספר בנפרד. האם קוֹרָה ושלושת בנותיה חיו בעוני. עם זאת, האם הקפידה שיהיו משכילות ויקראו ממיטב הספרות הקלאסית, וחינכה אותן לעצמאות בכלל ועצמאות מחשבתית בפרט. בשנת 1912 זכה שירה של עדנה סנט וינסנט מיליי, "רנסאנס", במקום הרביעי בתחרות שירה של The Lyric Year. בשנת 1917 עברה לניו יורק, וספרה הראשון, "רנסאנס ושירים אחרים", ראה אור. ספרה A Few Figs from Thistles, שראה אור בשנת 1920, עורר תדהמה בגלל הנימה הקלילה שבה עסק במיניות נשית, ביחסי מין מזדמנים ובנושאים פמיניסטיים. בשנת 1923 זכתה סנט וינסנט מיליי בפוליצר על הפואמה "The Ballad of the Harp-Weaver" שכתבה לזכר אמה, והייתה לאישה השלישית שזכתה בפרס. מיליי פרסמה גם מחזות וסיפורים קצרים (חלקם בשם העט ננסי בויד).
מיליי ניהלה מערכות יחסים אינטימיות עם גברים ונשים, בין השאר עם הפסלת תלמה ווד, הסופר פלויד דל, והסופר והמבקר אדמונד וילסון. בשנת 1923 נישאה ליאן בויסווין והם חיו בנישואין פתוחים. בשנת 1950 נמצאה מתה בתחתית גרם המדרגות בביתה.
הסונטות של מיליי הן מופת לכתיבה משוכללת, שבה משולבת גישה מודרניסטית באופן מרהיב בצורה המסורתית, והיא מדגישה בה בעת את הברק השנון ואת המבוכה והקושי בביטוי של מיניות נשית משוחררת במפנה המאה.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. תרגומים פרי עטה פורסמו בגיליון 26 של המוסך.

.

» במדור ובעברית בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת המשורר בָּאי ג'וּ־אִי, בתרגומה של עינת מרבך־בר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | אפיזודות מן המאה העשרים

"התמצית של אסופה זו היא התפיסה ההומניסטית שבה, שמעמידה את האדם במרכז, גם כאשר הוא קטן לעומת כוחות ההיסטוריה." נעם קרון על "תמציות" מאת אנה מריה יוֹקְל

יעל יודקוביק, מועדון הקלון, מיצב, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2013 (אוצרת: דלית מתתיהו; צילום: אלעד שריג)

.

תמציות של אמונה באדם

מאת נעם קרון

.

"הניסיון מלמד, כי קל לאין־שיעור לשחזר עובדות של תקופה מסוימת מאשר להחיות את האווירה הנפשית. אין עקבותיה נראות במאורעות הרשמיים, אלא בעיקר באפיזודות אישיות קטנות, שכמה מהן אספר." כך מסכם שטפן צוויג בספרו העולם של אתמול (מחברות לספרות, 2012; תרגם צבי ארד; עמ' 156) את ניסיונו הספרותי לסכם את הימים הנוראים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כשחבר לאינטלקטואלים אירופיים, שניסו במאמצים קלושים ונואשים לשכנע שוב את בני היבשת בחזון הקוסמופוליטיות והליברליזם האירופי, כנגד רוחות המלחמה הלאומניות הנושבות בחוזקה.

אנה מריה יוֹקְל, פסיכואנליטיקאית, עיתונאית וסופרת יהודייה, נולדה בווינה ב־1911, כמה שנים לפני המלחמה ההיא, בתקופה שצוויג תיאר כשנותיה הטובות של היבשת: "מעולם לא אהבתי יותר את היבשת הישנה שלנו משאהבתי אותה בשנים האחרונות הללו שלפני מלחמה העולם הראשונה, מעולם לא קיוויתי יותר לאיחודה של אירופה, מעולם לא האמנתי יותר בעתידה, משהאמנתי בזמן ההוא, כשסבורים היינו, כי שחר חדש אנו רואים" (שם, עמ' 147; ההדגשות במקור). יוקל חיה במאה שבה התהפך העולם והוביל אותה להעתיק את חייה ממקום למקום שש פעמים, לחיות, כדבריה, "שש הוויות חיים": וינה, ברלין, פראג, לונדון, מזרח ומערב ברלין, וירושלים.

יוקל, שחייתה תשעים שנה, זכתה לראות את סוף המלחמה הקרה, מלחמה שארכה כחמישים שנה נוראיות והסתיימה בין היתר בשחרור צ'כוסלובקיה, שממנה ברחה בעת הכיבוש הנאצי. יוקל זכתה אפוא לחיות בשנות התשעים של המאה הקודמת, בשנים שבהן חזר העולם להאמין בהיסוס מה ב"קץ ההיסטוריה", בהגמוניה ליברלית שתאחה את שברי העולם. נראה היה שימיה הראשונים של המאה העשרים ואחת ישכיחו מעט את פצעי העבר. אולם החלום על הימים השלווים התנפץ מול עיניה של יוקל, שנפטרה בירושלים באוקטובר 2001, זמן קצר לאחר שהעולם כולו חזה בעשן המיתמר בשמי ניו יורק.

תמציות הוא הפרויקט הספרותי של יוקל, המנסה לסכם את המאה שהיא בת תקופתה. פרויקט ספרותי זה הוא אנטיתזה לדרמטיות האפית של התקופה: במקום רומן עב כרס סבוך ומפותל (כדוגמת ענבי זעם או לבד בברלין) בחרה יוקל להעמיד אסופה קצרה, תמציתית כשמה, המביאה "אפיזודות אישיות קטנות" (במילותיו של צוויג), סיפורים קצרים – זיכרונות ורשמים – שמנסים להמחיש במידת מה את ימי המאה. יוקל מצליחה ליצור אפיזודות קטנות, כמעט חסרות עלילה, שנראות כאילו הסירו מעליהן את הדרמה: לכאורה ייצוג לא־דרמטי לזמנים דרמטיים. אך בכך טמון הקסם שבסיפורים: דווקא הפשוט והיומיומי מחביא בתוכו את הבלתי נתפס.

כך למשל הסיפור "בבל", על חייל הודי במדים בריטיים שפוגש את המספרת בערב רגיל בלונדון שלאחר מלחמת העולם השנייה ומנסה לתקשר איתה ביידיש שלמד במחנות הריכוז הגרמניים: "מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתקשר ביידיש", תוהה המספרת באגביות (עמ' 25). בהמשך, בסיפור "אבן על קבר לא ידוע" היא מספרת בנונשלנטית על נסיבות חייה המוזרות ונסיבות מותה הטרגיות של אוֹטְלָה קפקא, אחותו הצעירה והאהובה של פרנץ קפקא, שלטענת המספרת, "הלכה בשתיקה מן החיים האלה אל מוות בבחירה" (עמ' 32) כשבחרה להיפרד ממשפחתה כדי להגן עליהם מגזרות הגזע; וכך גם בסיפור "יאן הזקן", על איש שהתגורר בלונדון, חש שהוא מנותק מעברו האירופי ולכן נסע לפולין בעקבות אביו הביולוגי, מסע שממנו לא שב; ובסיפור "הזוג השתקן", על זוג יהודי ששרד בשואה ובילה את שארית ימיו בשתיקה בשל מריבה גדולה שנסיבותיה לא היו ידועות לאיש.

המאה העשרים, הניצבת לעיתים כדמות הראשית ולעיתים כזרז העלילה מאחורי הקלעים, מותירה את גיבוריה, הדמויות המעוצבות בדמותה, במתח בין מימוש הזדמנויות היסטורי להחמצה קולוסאלית. ביקור סאדאת בישראל מתואר כ"ניצוץ אֵלים יפה" (בעקבות מילות "האודה לשמחה" של שילר), כשבשלושה ימים קסומים המציאות התעלתה על עצמה, הגשימה חלומות פרועים כדוגמת נאום סאדאת בכנסת. ומנגד, "הטריאומווירט", השלישייה המופלאה – נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, האפיפיור יוחנן ה־23 ונשיא ברית המועצות ניקיטה חורשצ'וב, שניצבה לרגע נדיר על בימת ההיסטוריה, מילאה אותה תקווה ונפלה בבת אחת. המספרת תוהה בגלוי על המתח בין הדטרמיניזם ההיסטורי לבין היכולת של האדם לבחור בתוכו, כשהיא מתארת את ההחמצה הגדולה של האינטלקטואל הגאון הרהוט בסיפור "רוץ", ששקד על חיבור בהיירוגליפים ואולי גילה בו את סודות היקום, אך מת בטרם עת ואיש לא יוכל שוב לגלות את סודו. כך בתוך המאה הגדולה, החילונית, שבה האנושות שינתה את מהלך ההיסטוריה, יוקל טוענת שהעולם לא התנער מהקסם, ורב בו הנסתר על הגלוי.

"כשהכירו תמצית ותמצית זו את זו, הושעה הזמן – לרגע אחד ללא משך מדיד, כל הזמנים היו בנקודה אחת, נקודה נטולת זמן ונטולת מרחב; מעין נצח en miniature, בזעיר אנפין" (עמ' 77). בסיפור "פגישה בים המוות", המספרת תוהה מי אותו גבר זר/מוכר שפגשה במקרה בים המוות. האם זו דמות מוכרת מהעבר?  או שמא אוסף תכונות של מכרים שהתאחדו לאדם זה? בתוך כך תוהה המספרת על משמעות ההיכרות לנוכח הזמן שעבר ולנוכח הפער הבין־שפתי, המעבר בין עברית לגרמנית ולשתיקות, המקשה על המפגש האנושי להתממש. אך דווקא מפגש זה יוצר נקודה בזמן שנחשף בה גרעין אנושי נצחי, העומד בתהפוכות הזמן, בהבדלי השפה, ובאקראיות שבה חיים נלקחים ומושלכים ממקום למקום. התמצית של אסופה זו היא התפיסה ההומניסטית שבה, שמעמידה את האדם במרכז, גם כאשר הוא קטן לעומת כוחות ההיסטוריה. בו מתמקדת הדרמה הגדולה, והוא סוד הקסם של היקום הזה. במכתב שיוקל כותבת לקורא שלה, מר בורסקי, היא מסכמת את השקפתה זו:

העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות. (עמ' 101)

.

נעם קרון, תלמידה לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. מחקרה עוסק בייצוג של ברלין בספרות העברית. עורכת ורכזת מערכת ב"פנס: מוסף לביקורת ספרות".

.

אנה מריה יוקְל, "תמציות", אפרסמון, 2021. מגרמנית: חנן אלשטיין.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: יעל בארי על "עבודות וימים", ספרה החדש של לילך נתנאל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן