וּבְעִבְרִית | היו נשים שאהבו כמוני בהיסטוריה

שלושה שירים מאת המשוררת האמריקאית עדנה סנט וינסנט מיליי, במלאת 130 שנה להולדתה, בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

מיה זר, יונה (פרט), שמן על עץ, 150X100 ס"מ, 2016

.

שלושה שירים מאת עדנה סנט וינסנט מיליי

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

.

אני, אשר נולדתי אשה כל כך מוטרדת

אֲנִי, אֲשֶׁר נוֹלַדְתִּי אִשָּׁה, כָּל כָּךְ מֻטְרֶדֶת

מִכָּל הַמְּשׁוּגוֹת וְהַצְּרָכִים שֶׁל בְּנוֹת מִינִי,

כְּשֶׁקִּרְבָתְךָ שׁוֹלַחַת בִּי מִין דָּחַף פּוֹלְשָׁנִי

וְיָפְיְךָ מֵעִיר בִּי תַּאֲוָה עַזָּה, יוֹקֶדֶת

לָחוּשׁ אֶת מִשְׁקָלְךָ נִלְחַץ אֶל עֵירֻמִּי, לִשְׁאֹף אֶת

הֶבֶל הַחַיִּים הַמְּשַׁכֵּר, הָרֵיחָנִי,

בְּלֵב הוֹלֵם, בְּרֹאשׁ שֶׁמִּתְמַלֵּא בָּעֲנָנִים

וְשׁוּב לְהִוָּתֵר כְּפוּיַת דִּבּוּק, פְּרוּמָה, אוֹבֶדֶת.

אַךְ אַל תִּטְעֶה, כָּאן לֹא תִּצְלַח אוֹתָהּ בְּגִידָה שׁוֹקֶקֶת.

שִׂכְלִי הַחַד, הַקַּר לֹא יִכָּנַע לְדָם גּוֹעֵשׁ.

אֶזְכֹּר אוֹתְךָ בְּאַהֲבָה שֶׁעִם הַזְּמַן חוֹמֶקֶת.

בְּבוּז, אוֹ רַחֲמִים, אֲנִי אַבְהִיר, אִם תְּבַקֵּשׁ:

הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה הוּא כְּלָל אֵינוֹ עִלָּה מַסְפֶּקֶת

אֲפִלּוּ לְשִׂיחָה כְּשֶׁנָּשׁוּב וְנִפָּגֵשׁ.

.

I, being born a woman and distressed

I, being born a woman and distressed

By all the needs and notions of my kind,

Am urged by your propinquity to find

Your person fair, and feel a certain zest

To bear your body’s weight upon my breast:

So subtly is the fume of life designed,

To clarify the pulse and cloud the mind,

And leave me once again undone, possessed.

Think not for this, however, the poor treason

Of my stout blood against my staggering brain,

I shall remember you with love, or season

My scorn with pity,—let me make it plain:

I find this frenzy insufficient reason

For conversation when we meet again.

.

כל השפתיים שנשקתי אז, היו של מי?

כָּל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁנָּשַׁקְתִּי אָז, הָיוּ שֶׁל מִי?

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהִזָּכֵר, גַּם הַזְּרוֹעוֹת

שֶׁאָחֲזוּ בִּי כָּל הַלַּיְלָה נִשְׁכְּחוּ; רוּחוֹת

הָרְפָאִים בַּגֶּשֶׁם מִתְדַּפְּקוֹת עַל חַלּוֹנִי,

מִתְחַנְּנוֹת לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵאֵד בְּזִכְרוֹנִי.

אֲבָל לִבִּי מְלֵא כְּאֵב שָׁקֵט וַאֲנָחוֹת

עַל נְעָרִים שְׁכוּחִים שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד לִפְקֹד

אַחַר חֲצוֹת בְּיִלְלוֹת תְּשׁוּקָה אֶת מְעוֹנִי.

גַּם עֵץ עוֹמֵד בִּבְדִידוּתוֹ בַּחֹרֶף לֹא זוֹכֵר

אֶת שְׁמוֹת הַצִּפּוֹרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵעֲנָפָיו

אֲבָל הוּא שָׂם לִבּוֹ: עַכְשָׁו שָׁקֵט, שָׁקֵט יוֹתֵר.

אֵינִי זוֹכֶרֶת אֲהָבוֹת אֲשֶׁר חָלְפוּ מִכְּבָר

וְרַק יוֹדַעַת שֶׁהַקַּיִץ שָׁר בִּי שִׁיר קָצָר.

הַקַּיִץ הִתְרוֹנֵן בִּי רֶגַע קָט וְאָז חָלַף.

.

What lips my lips have kissed, and where, and why

What lips my lips have kissed, and where, and why,

I have forgotten, and what arms have lain

Under my head till morning; but the rain

Is full of ghosts tonight, that tap and sigh

Upon the glass and listen for reply,

And in my heart there stirs a quiet pain

For unremembered lads that not again

Will turn to me at midnight with a cry.

Thus in the winter stands the lonely tree,

Nor knows what birds have vanished one by one,

Yet knows its boughs more silent than before:

I cannot say what loves have come and gone,

I only know that summer sang in me

A little while, that in me sings no more.

.

היו נשים שאהבו כמוני בהיסטוריה

הָיוּ נָשִׁים שֶׁאָהֲבוּ כָּמוֹנִי בַּהִיסְטוֹרְיָה.

כָּתְבוּ עַל זֶה סְפָרִים, מְשׁוֹרְרִים עַל כָּךְ סִפְּרוּ לִי,

עַל תֹּרֶן יְוָנִי שֶׁהִזְדַּקֵּר זָקוּף מוּל טְרוֹיָה,

אוֹ עַל חַרְטוֹם מֵקוֹרְנְווֹל שֶׁנָּגַח בַּחוֹף הָאִירִי.

הֵן נֶעֶנְשׁוּ עַל הַפְּלִישָׁה, לַמְרוֹת כָּל זֹאת עֵינַי

צָדוֹת רַק אֶת סִפּוּר הָאַהֲבָה, כֵּן, רַק אֶת זֶה.

יֶשְׁנָן נָשִׁים אֲשֶׁר נוֹשְׂאוֹת כָּמוֹנִי בְּוַדַּאי

אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה כְּמוֹ עִיר בּוֹעֶרֶת בֶּחָזֶה.

אַךְ לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁבֵּין הַחַיִּים הַיּוֹם

אֲנִי לְבַד נוֹשֵׂאת בְּאֹפֶן כֹּה מֻחְלָט, שָׁלֵם,

אֶת יִסּוּרֵי הָאַהֲבָה הָעַתִּיקִים עַד תֹּם,

אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַיְּשָׁנוֹת כְּמוֹ בְּיָמִים בָּהֶם

מְלָכוֹת בּוֹגְדָנִיּוֹת בְּצַעַד קַל בְּלִי חֲרָטָה,

הוֹבִילוּ אַבִּירִים וְגִבּוֹרִים אֶל הַמִּטָּה.

.

Women have loved before as I love now

Women have loved before as I love now,

At least, in lively chronicles of the past

Of Irish waters by a Cornish prow

Or Trojan waters by a Spartan mast

Much to their cost invaded  here and there,

Hunting the amorous line, skimming the rest,

I find some woman bearing as I bear

Love like a burning city in my breast.

I think however that of all alive

I only in such utter, ancient way

Do suffer love; in me alone survive

The unregenerate passions of a day

When treacherous queens, with death upon the tread,

Heedless and wilfull, took their knights to bed.

.

עדנה סנט וינסנט מיליי (Edna St. Vincent Millay) נולדה לפני מאה ושלושים שנה, בפברואר 1892, ברוקלנד, מיין. כשהייתה בת שתים־עשרה התגרשו הוריה, לאחר שחיו שנים מספר בנפרד. האם קוֹרָה ושלושת בנותיה חיו בעוני. עם זאת, האם הקפידה שיהיו משכילות ויקראו ממיטב הספרות הקלאסית, וחינכה אותן לעצמאות בכלל ועצמאות מחשבתית בפרט. בשנת 1912 זכה שירה של עדנה סנט וינסנט מיליי, "רנסאנס", במקום הרביעי בתחרות שירה של The Lyric Year. בשנת 1917 עברה לניו יורק, וספרה הראשון, "רנסאנס ושירים אחרים", ראה אור. ספרה A Few Figs from Thistles, שראה אור בשנת 1920, עורר תדהמה בגלל הנימה הקלילה שבה עסק במיניות נשית, ביחסי מין מזדמנים ובנושאים פמיניסטיים. בשנת 1923 זכתה סנט וינסנט מיליי בפוליצר על הפואמה "The Ballad of the Harp-Weaver" שכתבה לזכר אמה, והייתה לאישה השלישית שזכתה בפרס. מיליי פרסמה גם מחזות וסיפורים קצרים (חלקם בשם העט ננסי בויד).
מיליי ניהלה מערכות יחסים אינטימיות עם גברים ונשים, בין השאר עם הפסלת תלמה ווד, הסופר פלויד דל, והסופר והמבקר אדמונד וילסון. בשנת 1923 נישאה ליאן בויסווין והם חיו בנישואין פתוחים. בשנת 1950 נמצאה מתה בתחתית גרם המדרגות בביתה.
הסונטות של מיליי הן מופת לכתיבה משוכללת, שבה משולבת גישה מודרניסטית באופן מרהיב בצורה המסורתית, והיא מדגישה בה בעת את הברק השנון ואת המבוכה והקושי בביטוי של מיניות נשית משוחררת במפנה המאה.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. תרגומים פרי עטה פורסמו בגיליון 26 של המוסך.

.

» במדור ובעברית בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת המשורר בָּאי ג'וּ־אִי, בתרגומה של עינת מרבך־בר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | ילדה שאיבריה גדלו

"הנושא שלוין מבתרת במילותיה הוא ויתור על ההנחה שעל חייה של אישה – טובים או רעים – להסתכם לכדי עניין בר תיקון." שרי שביט קוראת בספר השירה של ענת לוין, "רק רגע גוף"

שלומית אלטמן, מתוך הסדרה "הבהרות והשחרות", עיבוד דיגיטלי של הצבה (שכמיית מספרה), 2021

.

מאת שרי שביט

.

את ספר השירה השלישי של ענת לוין, רק רגע גוף, אפשר לדמות לדלת כניסה מוקפדת אל בית נקי מאוד, שעל שטיח הסלון שלו מונחים איברים מבותרים. אותם איברים יוצרים כתמי דם יפהפיים, ובתוכם צורות חדשות, עולם שלם, מאובזר ועצוב.

הנושא שלוין מבתרת במילותיה הוא ויתור על ההנחה שעל חייה של אישה – טובים או רעים – להסתכם לכדי עניין בר תיקון. הקיום האנושי על פיה הוא בעיקרו עניין צנוע. ודווקא בזכות אי־המאבק שבו, רק רגע גוף הוא ספר רב עוצמה.

כמו בשני ספרי שיריה הראשונים של לוין, אנה מסתובבת לאט (אחוזת בית, 2007) ומפה לפה (קשב, 2013), גם בספר זה לוין משתמשת באותו קו פואטי שהופך את שירתה לברורה, נגישה ואהובה מאוד. שיריה קצרים לרוב, עטופים בחריזה קלה, ארוזים במצלול אסתטי. המשפטים, בדומה לתכנים, חפים מקישוטים ומהגזמות, ומוגשים לקורא בגובה העיניים קרוב לשפת הדיבור.

שלושת שערי הספר עוסקים בתקופת הרווקות, ההתבגרות הנשית וחיי המשפחה. יש בו מפגש עם אהבה נכזבת, טיפולי פוריות, זוגיות והורות, וכמתבקש – גיחות קצרות ומכאיבות לחוויות הילדות המכוננות, ולמסקנות החותכות שהותירה תקופה זו על הדוברת.

הגוף הנשי הוא ציר מרכזי בספר (גם אם לא מנוצל עד תומו כפי שמבטיחה הכותרת על הכריכה). אותו גוף ובתוכו ילדה שאיבריה גדלו סביב מידותיה, הופכת בספר זה לאישה בוגרת, למבוגר האחראי.

אותה אישה, כדרך הטבע, מתחככת בעולם, כאשר קיומה מונח על כף המאזניים, נתון לכל מבט חיצוני. האנושות שבחוץ, בדמות גברים (ולא רק הם), בודקת באובססיה כמה האישה בתוך הגוף הזה שווה או לא שווה.

רק רגע גוף אינו מניפסט פמיניסטי, אלא ספר שירים נטו. הוא לא שם לו למטרה לעסוק במעמד האישה, בצדק חברתי או בתיקון עולם. השירים שבו ניזונים מרגשות כנים וחד־פעמיים שמרכיבים יחד פיסות חיים מאתגרות. אך בין השורות, הבתים והשירים ניתן לזהות אקט של מדידה ושפיטה, כמו שמש שמזינה באור חיים את מערכת כוכביה.

המחזור הראשון בספר נפתח בצרור שירי אהבה נכזבת אל גבר נושן, בלתי מושג, שנוכחותו עדיין מורגשת בעולמה הפנימי של הדוברת. "אָהַבְתִּי אוֹתְךָ כְּמוֹ נִדּוֹנָה / וְגוּפִי אֲסָרַנִי … בְּטִמְטוּם אָהַבְתִּי אוֹתְךָ בִּתְשׁוּקָה אֲיֻמָּה … הָיִיתִי אֶרֶץ גְּזֵרָה." בשיר זה, הפותח את הספר תחת הכותרת "בור", הדוברת נזכרת בעצמה אוהבת גבר מתוך שיגעון בלתי רצוני, כאשר הווייתה נמצאת תחת שיפוטיות תמידית: " אָהַבְתִּי אוֹתְךָ … בְּנַעֲלַיִם קְטַנּוֹת בְּמִדָּה / בְּשִׂמְלָה צְמוּדָה בְּמִדָּה." השיפוטיות המובאת בשיר זה היא כפולה: אותה מידה חיצונית הדורשת מהאישה להתקטן מול הגבר, להתאים את עצמה לציפיותיו, לדעת את מקומה בעולם, יחד עם המבט השיפוטי הפנימי שזו סיגלה לעצמה, לבקר את בחירותיה במבט הפונה לאחור.

בשיר "ידית" מתוארת אישה בת עשרים שאוחזת בידית הארון הכסופה, בעוד גבר אדיש עומד מאחוריה, וחודר. "בַּעֲמִידָה, אוֹחֵז בְּמָתְנַי / חָזָק מִדַּי, נִדְחָף וַאֲנִי אֲחֻזָּה / … וְלַמְרוֹת שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה לֹא יוֹרֵד לִי כִּי אֲנִי לֹא / יָפֶה, הִכְתַּמְתָּ אֶת הַשִּׂמְלָה הַהִיא / שֶׁקָּנִיתִי בְּאָפְנַת דָּאלָאס בַּפָּסָז'."

גם בשיר "המורה לענייני רוח" מצטטת הדוברת את מסקנות המדריך הרוחני עליה: "אֲנִי חוֹשֵׁשׁ / הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם, זֶה קְצָת מֻגְזָם, אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מִזְּמַן / אַתְּ מוּכָנָה לְהִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים / בַּתַּחְתּוֹנִים."

בשיר אחר יופיעו אקט המדידה תחת משוואה ממשית של מספרים: "אָהַבְתִּי גֶּבֶר אֶחָד כְּמוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים", ובשיר "רוח" שוב תגדיל הדוברת לעשות, כשתבצע את אקט המדידה בעצמה: "הִצְטַיַּנְתְּ בִּמְקוֹם לְהִזְדַּיֵּן / בִּמְקוֹם לְהִזְדַּקֵּף, הִתְכּוֹפַפְתְּ / כְּמוֹ סִימַן שְׁאֵלָה, מִתְבַּיֶּשֶׁת."

השירים החזקים ביותר בקובץ הם שירי אינדקס, מעין מדריכי הוראות שבהם המשוררת כותבת לעצמה כיצד עליה לחיות. "לְכִי לִמְקוֹמוֹת הוֹמֵי אָדָם / … עֲשִׂי דְּבָרִים בַּיָּדַיִם, תְּחַתְּכִי סָלָט, תְּאוֹנְנִי", כך נכתב בשיר "בדידות מדריך מעשי". בשיר אחר בשם "מכתב לילדה בת שש" היא מזהירה: " אַךְ אֶחָד לֹא יַדְבִּיק לָךְ כּוֹכָב מֻזְהָב / כִּי צִיַּרְתְּ בְּמַחְבֶּרֶת חֶשְׁבּוֹן שַׁעַר פְּרָחִים // אֲבָל יַמְשִׁיכוּ לָתֵת לָךְ צִיּוּנִים."

המהלך השירי של לוין נמנע באופן מושכל מפתרונות או מחשבון נפש. כמשוררת, אין לה שום רצון להתכנס אל נקודה של פיוס, כפרה או השלמה. היא יודעת היטב שאלו יקטינו את הכוח השירי שלה. הפוך מכך: הדוברת בשיריה מדווחת באופן נהיר על חוויותיה הקונפליקטואליות, במילים מתריסות ומשועשעות לעיתים, ארוזות בתפאורה מושכת.

"תִּשְׁאֲפִי. תִּנְשְׁפִי. זֶה / פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, הַכֹּל", היא מסכמת בשיר "מכתב לילדה בת שש". וכשהמשוררת שואפת ונושפת, כך היא במיטבה, והשירים עוצמתיים ולופתים. בשירים בודדים בקובץ ניתן לאתר מטאפורות חלשות ("בור אהבתי") או לתהות מדוע העיסוק בגוף, הנושא את שם הספר, מסומן באופן מינורי בלבד. אך ללא ספק רק רגע גוף הוא ספר חכם ויפה שכתבה משוררת מיומנת, ורבים מקוראי השירה העברית ימצאו בו עניין.

.

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות ותסריט. ספרה האחרון, "כאב מרחקים", ראה אור בשנת 2021 בסדרת כבר לשירה, מוסד ביאליק.

 

ענת לוין, "רק רגע גוף", הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס לשירה, 2021.

.

.

במדור "ותקרא" בגיליון הקודם של המוסך: מאיה בז'ראנו קוראת ב"התגנבות יחידים" ליהושע קנז

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | פרוזה? אולי כשאגדל

המשוררת והמתרגמת סיון בסקין משוחחת איתנו על השפות ויצירות הספרות שעיצבו את מציאות חייה ומסבירה מדוע אין לספרות העברית שום סיבה להיות פרובינציאלית

 

המשוררת והמתרגמת סיון בסקין, ילידת וילנה, שהממואר פרי עטה "שבעה ימים אביב בשנה" ראה אור לאחרונה, משוחחת עם דפנה לוי על שפות, זיכרונות ויצירות שעיצבו את חייה.

 

 

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

» פרק מתוך הממואר "שבעה ימים אביב בשנה" מאת סיון בסקין

» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: המתרגמת דנה כספי בשיחה על אתגרי תרגום ועל סוד קסמה של הספרות הסקנדינבית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הבחירה הגורלית של אברהם "יאיר" שטרן

"אבריח מוות וחורבן ללחום ולהכרית": בשירו "הים הבריק" משתף מנהיג לח"י בהחלטתו לדבוק במחתרת הלוחמת ולהעדיפה על פני קריירה של אקדמאי וחוקר שירה. חזרנו לשיר במלאת 80 להירצחו

הַיָּם הִברִיק: הִזהִיב-הִסמִיק
בְּזִיו חַמָּה פּוֹנָה.
עֵת לֵיל נֵרוֹ יַדלִיק, אַפלִיג
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

רוֹעֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, גּוֹלֵשׁ הַיָּם
בְּצֶלַע אֳנִיָּה.
נִטרֶפֶת חִישׁ בְּיַם הַדָּם
הַשֶּׁמֶשׁ – אֳנִי יָהּ.

כְּגֶשֶׁר פָּז וְיַהֲלֹם
נָטָה שַׁדַּי מֵרוֹם
עַל מֵי הַיָּם. כִּנְוֵה חֲלוֹם
מֵעַל הֶמיַת תְּהוֹם,
שָׁלַו הַלֵּב. יִרעַם הַיָּם,
תֵּהוֹם סוּפַת שִׂנאָה.
אַקשִׁיחַ גֵּו, אֶשָּׂא רֹאשׁ רָם
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

אַברִיחַ מָוֶת וְחֻרבָּן
לִלחֹם וּלְהַכרִית.
קוֹלט, מאַוּזֶר, אַסטרַא וְנַגַּן
בְּכֶרֶס הַדּוּגִית.

אַברִיחַ: שׁוּב גְּבוּל אַשִּׂיג.
אֶגדּשׁ. אָרִיק. אֶסַּע.
וְשּׁוּב אֶחזֹר וְשׁוּב אַפלִיג
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

("הים הבריק", אברהם "יאיר" שטרן)

 

את אברהם "יאיר" שטרן אנחנו זוכרים בדרך כלל בהקשר לפרק האחרון, הטרגי, של חייו, שאירע לפני 80 שנה: מהפכן במנוסה שנורה ונרצח בידי שני חיילים בריטים בדירת מסתור בתל אביב ב־12 בפברואר 1942. בכתבה זאת נחזור דווקא לפרק מוקדם יותר – לא אל ילדותו של האיש ואף לא אל נעוריו, אלא אל רגע ההחלטה שתשנה את חייו ותהדהד לרוחבה ולעומקה של תנועת המאבק למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ההחלטה לנטוש מסלול חיים אחד ולדבוק ב"קריירה" מסוכנת ואידיאליסטית אחרת לגמרי.

אברהם שטרן נולד בשנת 1907 במזרח פולין. במלחמת העולם הראשונה נמלט עם אימו ואחיו לבית דודתו בסרנסק שברוסיה. בגיל 14, בהיותו תלמיד בגימנסיה בסרנסק, הוא הספיק לחזות בניצני המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. משהותו ברוסיה חזר במסע מפרך לבית הוריו שבפולין מולדתו, ושם ספג חינוך עברי. בשנת 1925 עלה לארץ והשלים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים. הוא נמשך אל לימודי המשחק, אך בלחץ הוריו נרשם ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית.

מנעוריו היה גומא בשקיקה שירה רומנטית ודרמטית לצד ביוגרפיות של המשוררים הרומנטיים והדרמטיים שאהב. בעקבות סיפורי חייהם של המשוררים האהובים עליו רצה ללכת, ובהשראתם חיבר שירה בוסרית משלו. ליבו של האיש נמשך אל הספרות, בייחוד לשירה, ולאחר שסיים תואר שני באוניברסיטה העברית בשנת 1933, התקבל ללימודי דוקטורט בפירנצה שבאיטליה.

כמו בכל דבר שעשה, גם בתשוקתו של שטרן הצעיר לשירה הייתה מעורבת משיכה לאידיאלים נעלים, לפאתוס ולעזות ההבעה. מה הפלא לכן שהנושא שבחר לעצמו לדוקטורט היה "הארוס בספרות היוונית העתיקה"? בכל מקרה, את התואר השלישי שלו כבר לא ישלים. מרבית ימיו בפירנצה עברו עליו בעריכת עשרות השירים שחיבר בתקופת לימודיו ובחלומות על הצלת המולדת העברית שהותיר מאחור.

ארבע שנים קודם לכן, ב־1929, הצטרף לפעילות המחתרתית ביישוב. לימים יאמץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "יאיר". באוניברסיטה בירושלים הוא ייסד את אגודת הסטודנטים "חולדה", וכך פגש את דוד רזיאל. רזיאל ושטרן הצטרפו לשורות ההגנה בירושלים, אך כאשר הוביל מפקדם אברהם תהומי את הפילוג בארגון – הפילוג שיסתיים בהקמת האצ"ל ב־1931 – היו שני החברים מראשוני התומכים במהלך. את שירו המוכר ביותר, "חיילים אלמונים", חיבר שטרן בתקופה זאת. השיר היה להמנון כפול: ראשית אומץ להמנון האצ"ל, שהוקם באותם ימים. עשור לאחר מכן, ב־1940, הוביל שטרן את הפיצול מהאצ"ל והקים מחתרת חדשה ורדיקלית אף יותר שלימים כונתה לח"י. "חיילים אלמונים" הפך אז גם להמנון הלח"י.

 

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

 

ימי פירנצה היו לתקופתו הפורה ביותר כמשורר. ודווקא בעיצומם התרחשה התפנית הגורלית בחייו כאשר בשנת 1934 הגיע לאיטליה מפקדו לשעבר של שטרן, אברהם תהומי. אז החליט הדוקטורנט לספרות קלאסית לנטוש סופית את המסלול האקדמי לטובת פעילות מרכזית באצ"ל. הוא יצא לפולין כדי לרכוש נשק שישמש את המחתרת.

שטרן הגיע לוורשה עם שלל לא צפוי, מזוודה עמוסה בספרי בלש עבריים – שהיו סיפור הכיסוי שלו לשהות במדינה. למעשה חיכה לפגוש את סוחר הנשק הפולני שחימש את המחתרת העברית במאבקה בבריטים. על רקע ההברחה הזאת חובר השיר "הים הבריק".

השיר "הים הבריק" בכתב ידו של המשורר ומנהיג המחתרת

 

זהו שיר שנכתב בגוף ראשון ומבטא את התחושות העזות העולות מתוך חוויית ההברחה למען המולדת. הכעס והשנאה של הדובר כלפי האויב חסר השם מובעים באמצעות דימויים מאיתני הטבע: "ים הדם", "המיית תהום", "תהום סופת שנאה". אם אכן מדובר בשיר אוטוביוגרפי – ומרבית השירה של שטרן היא כזאת – ברור שבשיר כבר הושלם המעבר, וחוקר הספרות הוא עתה לוחם מחתרת בכל גופו ורוחו. מטרתו להבריח מוות וחורבן, פעילות שעבורה יסתכן פעם אחר פעם: "ושוב אחזור ושוב אפליג לקראת הסכנה". היה זה כאילו שטרן כבר חזה את גורלו שלו. ובאמת, כששהה במסתור מהבריטים, סירב להצעות להסתירו. הרי מנהיג צריך לשמש מופת ולעמוד על האידיאלים שלו עד הסוף.

למרות תדמיתו המיליטנטית של שטרן, המשורר ולוחם המחתרת, שיריו המוקדמים ביותר היו שירי אהבה. וכך כתב גם בבוקר יומו האחרון. בעוד הוא מסתתר בחדר בדירה ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין בתל אביב, חיבר שטרן שיר אהבה אחרון. השיר הוקדש לרעייתו רוני, שהייתה בהיריון עם בנו הראשון, בן שלא יפגוש לעולם. מילות השיר שלא סיים:

רעיה ואשת איש נתאלמנה חיים,
היא אם לבני שלא יוולד אולי לנצח.

 

ולצד שירי האהבה שכתב, אין ספק שחלק ניכר משירתו של שטרן הייתה שירה מגויסת. בשונה מרבים מהמשוררים המגויסים האחרים שאהב שטרן כל חייו, במקרה הזה היה המשורר גם המנהיג והמהפכן הפועל לשנות את המציאות שמעבר לדף. על שתי החזיתות של שטרן כתב החוקר שלמה הרציג: "כישרון השירה מגויס במלואו כדי להשלים את המיליטנטיות הפוליטית והצבאית. השיר הוא 'כלי נשק' נוסף במאבקם של הלוחמים לשחרור המולדת מעול זרים". ואנחנו נוסיף: כלי נשק נוסף לקולט, מאוזר, אסטרא ונגן שרכש מהסוחר הפולני בוורשה.

כמה משיריו של שטרן בכתב ידו נתרמו לספרייה הלאומית כבר בשנות החמישים בידי הסופר, המשורר, העיתונאי ואחד ממנהיגי לח"י, ישראל אלדד. בין כתבי היד הללו היה גם "הים הבריק". בזכות כתב יד זה אנחנו יכולים להתרשם מהגרסאות השונות שניסה שטרן בשירו, ואפילו ממגוון סוגי הנשק ששקל לכלול ברשימת הפריטים שיבריח הדובר בשיר.

פרבלום? ברזל ודינמיט?