וּבְעִבְרִית | היו נשים שאהבו כמוני בהיסטוריה

.

שלושה שירים מאת עדנה סנט וינסנט מיליי

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

.

אני, אשר נולדתי אשה כל כך מוטרדת

אֲנִי, אֲשֶׁר נוֹלַדְתִּי אִשָּׁה, כָּל כָּךְ מֻטְרֶדֶת

מִכָּל הַמְּשׁוּגוֹת וְהַצְּרָכִים שֶׁל בְּנוֹת מִינִי,

כְּשֶׁקִּרְבָתְךָ שׁוֹלַחַת בִּי מִין דָּחַף פּוֹלְשָׁנִי

וְיָפְיְךָ מֵעִיר בִּי תַּאֲוָה עַזָּה, יוֹקֶדֶת

לָחוּשׁ אֶת מִשְׁקָלְךָ נִלְחַץ אֶל עֵירֻמִּי, לִשְׁאֹף אֶת

הֶבֶל הַחַיִּים הַמְּשַׁכֵּר, הָרֵיחָנִי,

בְּלֵב הוֹלֵם, בְּרֹאשׁ שֶׁמִּתְמַלֵּא בָּעֲנָנִים

וְשׁוּב לְהִוָּתֵר כְּפוּיַת דִּבּוּק, פְּרוּמָה, אוֹבֶדֶת.

אַךְ אַל תִּטְעֶה, כָּאן לֹא תִּצְלַח אוֹתָהּ בְּגִידָה שׁוֹקֶקֶת.

שִׂכְלִי הַחַד, הַקַּר לֹא יִכָּנַע לְדָם גּוֹעֵשׁ.

אֶזְכֹּר אוֹתְךָ בְּאַהֲבָה שֶׁעִם הַזְּמַן חוֹמֶקֶת.

בְּבוּז, אוֹ רַחֲמִים, אֲנִי אַבְהִיר, אִם תְּבַקֵּשׁ:

הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה הוּא כְּלָל אֵינוֹ עִלָּה מַסְפֶּקֶת

אֲפִלּוּ לְשִׂיחָה כְּשֶׁנָּשׁוּב וְנִפָּגֵשׁ.

.

I, being born a woman and distressed

I, being born a woman and distressed

By all the needs and notions of my kind,

Am urged by your propinquity to find

Your person fair, and feel a certain zest

To bear your body’s weight upon my breast:

So subtly is the fume of life designed,

To clarify the pulse and cloud the mind,

And leave me once again undone, possessed.

Think not for this, however, the poor treason

Of my stout blood against my staggering brain,

I shall remember you with love, or season

My scorn with pity,—let me make it plain:

I find this frenzy insufficient reason

For conversation when we meet again.

.

כל השפתיים שנשקתי אז, היו של מי?

כָּל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁנָּשַׁקְתִּי אָז, הָיוּ שֶׁל מִי?

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהִזָּכֵר, גַּם הַזְּרוֹעוֹת

שֶׁאָחֲזוּ בִּי כָּל הַלַּיְלָה נִשְׁכְּחוּ; רוּחוֹת

הָרְפָאִים בַּגֶּשֶׁם מִתְדַּפְּקוֹת עַל חַלּוֹנִי,

מִתְחַנְּנוֹת לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵאֵד בְּזִכְרוֹנִי.

אֲבָל לִבִּי מְלֵא כְּאֵב שָׁקֵט וַאֲנָחוֹת

עַל נְעָרִים שְׁכוּחִים שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד לִפְקֹד

אַחַר חֲצוֹת בְּיִלְלוֹת תְּשׁוּקָה אֶת מְעוֹנִי.

גַּם עֵץ עוֹמֵד בִּבְדִידוּתוֹ בַּחֹרֶף לֹא זוֹכֵר

אֶת שְׁמוֹת הַצִּפּוֹרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵעֲנָפָיו

אֲבָל הוּא שָׂם לִבּוֹ: עַכְשָׁו שָׁקֵט, שָׁקֵט יוֹתֵר.

אֵינִי זוֹכֶרֶת אֲהָבוֹת אֲשֶׁר חָלְפוּ מִכְּבָר

וְרַק יוֹדַעַת שֶׁהַקַּיִץ שָׁר בִּי שִׁיר קָצָר.

הַקַּיִץ הִתְרוֹנֵן בִּי רֶגַע קָט וְאָז חָלַף.

.

What lips my lips have kissed, and where, and why

What lips my lips have kissed, and where, and why,

I have forgotten, and what arms have lain

Under my head till morning; but the rain

Is full of ghosts tonight, that tap and sigh

Upon the glass and listen for reply,

And in my heart there stirs a quiet pain

For unremembered lads that not again

Will turn to me at midnight with a cry.

Thus in the winter stands the lonely tree,

Nor knows what birds have vanished one by one,

Yet knows its boughs more silent than before:

I cannot say what loves have come and gone,

I only know that summer sang in me

A little while, that in me sings no more.

.

היו נשים שאהבו כמוני בהיסטוריה

הָיוּ נָשִׁים שֶׁאָהֲבוּ כָּמוֹנִי בַּהִיסְטוֹרְיָה.

כָּתְבוּ עַל זֶה סְפָרִים, מְשׁוֹרְרִים עַל כָּךְ סִפְּרוּ לִי,

עַל תֹּרֶן יְוָנִי שֶׁהִזְדַּקֵּר זָקוּף מוּל טְרוֹיָה,

אוֹ עַל חַרְטוֹם מֵקוֹרְנְווֹל שֶׁנָּגַח בַּחוֹף הָאִירִי.

הֵן נֶעֶנְשׁוּ עַל הַפְּלִישָׁה, לַמְרוֹת כָּל זֹאת עֵינַי

צָדוֹת רַק אֶת סִפּוּר הָאַהֲבָה, כֵּן, רַק אֶת זֶה.

יֶשְׁנָן נָשִׁים אֲשֶׁר נוֹשְׂאוֹת כָּמוֹנִי בְּוַדַּאי

אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה כְּמוֹ עִיר בּוֹעֶרֶת בֶּחָזֶה.

אַךְ לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁבֵּין הַחַיִּים הַיּוֹם

אֲנִי לְבַד נוֹשֵׂאת בְּאֹפֶן כֹּה מֻחְלָט, שָׁלֵם,

אֶת יִסּוּרֵי הָאַהֲבָה הָעַתִּיקִים עַד תֹּם,

אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַיְּשָׁנוֹת כְּמוֹ בְּיָמִים בָּהֶם

מְלָכוֹת בּוֹגְדָנִיּוֹת בְּצַעַד קַל בְּלִי חֲרָטָה,

הוֹבִילוּ אַבִּירִים וְגִבּוֹרִים אֶל הַמִּטָּה.

.

Women have loved before as I love now

Women have loved before as I love now,

At least, in lively chronicles of the past

Of Irish waters by a Cornish prow

Or Trojan waters by a Spartan mast

Much to their cost invaded  here and there,

Hunting the amorous line, skimming the rest,

I find some woman bearing as I bear

Love like a burning city in my breast.

I think however that of all alive

I only in such utter, ancient way

Do suffer love; in me alone survive

The unregenerate passions of a day

When treacherous queens, with death upon the tread,

Heedless and wilfull, took their knights to bed.

.

עדנה סנט וינסנט מיליי (Edna St. Vincent Millay) נולדה לפני מאה ושלושים שנה, בפברואר 1892, ברוקלנד, מיין. כשהייתה בת שתים־עשרה התגרשו הוריה, לאחר שחיו שנים מספר בנפרד. האם קוֹרָה ושלושת בנותיה חיו בעוני. עם זאת, האם הקפידה שיהיו משכילות ויקראו ממיטב הספרות הקלאסית, וחינכה אותן לעצמאות בכלל ועצמאות מחשבתית בפרט. בשנת 1912 זכה שירה של עדנה סנט וינסנט מיליי, "רנסאנס", במקום הרביעי בתחרות שירה של The Lyric Year. בשנת 1917 עברה לניו יורק, וספרה הראשון, "רנסאנס ושירים אחרים", ראה אור. ספרה A Few Figs from Thistles, שראה אור בשנת 1920, עורר תדהמה בגלל הנימה הקלילה שבה עסק במיניות נשית, ביחסי מין מזדמנים ובנושאים פמיניסטיים. בשנת 1923 זכתה סנט וינסנט מיליי בפוליצר על הפואמה "The Ballad of the Harp-Weaver" שכתבה לזכר אמה, והייתה לאישה השלישית שזכתה בפרס. מיליי פרסמה גם מחזות וסיפורים קצרים (חלקם בשם העט ננסי בויד).
מיליי ניהלה מערכות יחסים אינטימיות עם גברים ונשים, בין השאר עם הפסלת תלמה ווד, הסופר פלויד דל, והסופר והמבקר אדמונד וילסון. בשנת 1923 נישאה ליאן בויסווין והם חיו בנישואין פתוחים. בשנת 1950 נמצאה מתה בתחתית גרם המדרגות בביתה.
הסונטות של מיליי הן מופת לכתיבה משוכללת, שבה משולבת גישה מודרניסטית באופן מרהיב בצורה המסורתית, והיא מדגישה בה בעת את הברק השנון ואת המבוכה והקושי בביטוי של מיניות נשית משוחררת במפנה המאה.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. תרגומים פרי עטה פורסמו בגיליון 26 של המוסך.

.

» במדור ובעברית בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת המשורר בָּאי ג'וּ־אִי, בתרגומה של עינת מרבך־בר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן