חלוץ הביל"ויים, ישראל בלקינד, כותב על ארץ ישראל

מאיזו עיר נשלחו אבטיחים לקונסטנטינופול? איזה צמח הוא תאני חווה? תשובות נמצא בספרו של ישראל בלקינד חלוץ הביל"ויים, ממקימי גדרה, ומחנך עברי

איילת רובין
27.02.2022
ישראל בלקינד והמפה שיצר

לפני מאה וארבעים שנה הוקמה ברוסיה תנועת הביל"ויים; ב- 1882 מגיעה לחוף יפו קבוצת החלוץ שלהם בראשות ישראל בלקינד. סיסמת התנועה כפי שמופיעה על חותמת חברת ביל"ו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. בית יעקב לכו ונלכה".

מאוסף התעודות של אמנון בן צבי הורביץ. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל. צבי הורביץ, וגם בלקינד, היו ממייסדי תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה.

סמל התנועה היה מגן דוד ומסביבו הופיע הפסוק מספר ישעיהו "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". במרכז איור יד לוחצת יד – סמל לערך העזרה ההדדית והשיתופיות בו דגלו הביל"ויים. במרכז המוטו בלטינית "בהרמוניה – דברים קטנים גדלים" Concordia parvae res crescunt.

סמל ביל"ו. נדב מן, ביתמונה. מאוסף כפר תבור. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הביל"ויים שאפו לחיות בארץ חיי שיתוף בגוון חילוני, עברו במקווה ישראל וראשון לציון, חוו קשיים רבים ולא זכו כמעט לסיוע מאנשי היישוב. ב- 1884 הקימו את המושבה גדרה.

מסמך המפרט את שנת ההגעה לגדרה, סוג המגורים (צריף או בית אבן) ורישום מכירת הבתים עם תאריך ושם הקונה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
גלויה "בילו בגדרה" ראשית המאה ה-20 מאוסף גלויות "לבנון" הספרייה הלאומית.

בלקינד היה גם מחלוצי החינוך העברי, בהקימו ביפו ב-1890 בית ספר עברי ראשון בעיר. כמו כן, היה מראשוני מחברי ספרי לימוד בעברית. בשנת 1919 פרסם בניו-יורק את ספרו ארץ ישראל – טקסט מנוקד, שנועד לשמש את הילדים העבריים בלימודי ארץ ישראל, הגיאוגרפיה, הצומח והחי שבה. בתחילת הספר מופיעה הקדשה מרגשת שכתב המחבר לבתו:

בלקינד כולל בתיאורו בספר נושאים רבים: פני הארץ, תושביה, החי והצומח, היישובים העתיקים והחדשים, מזג האויר, ענפי הכלכלה, ההתפתחות העירונית. הנה אחד מתיאוריו:

עמוד 27
"מפת ארץ ישראל בזמן הזה" בלקינד, 1917 עם ציון נחל אלכסנדר והנמל ממנו נשלחו האבטיחים [אזור מכמורת של ימינו]. המושבות העבריות מסומנות במגן דוד (קרקור, חפצי בה, חדרה)
בלקינד, ארץ ישראל, 1919, עמ' 55. (ודי חנין=נס ציונה. עזרדים – כנראה הכוונה לשסק, אם כי במקרא התרגום הינו חבושן גרמני Medlar).  בלקינד נותן פרשנות משלו לצמח שמעליו תפרה חווה בגד להתכסות בו וטוען שרק העלים הגדולים של צמח הבננה יכלו להתאים למטרה…

בסקירה העוסקת בהרכב העדות השונות בארץ, ספרדים, אשכנזים וכו'. מעניין לקרוא את אזכור הגרים מבני רוסיה:

עמוד 91 זוהי התייחסות לסובוטניקים שהגיעו לארץ ישראל – רוסים נוצרים שהתייהדו, כפי שכותב בלקינד, וחלקם אף התגיירו. בראשית המאה העשרים היו כמה עשרות אלפי סובוטניקים ברוסיה

בלקינד מתאר בספרו את התפתחות הערים והיישובים בארץ. לדוגמא, מביע את התרגשותו לקראת הקמת האוניברסיטה העברית על הר הצופים:

עמ' 110

להלן תאור הארץ במפת בלקינד שהתפרסמה ב-1917:

ממזרח ליפו נזהה את וילהלמה הטמפלרית (כיום בני עטרות), ומצפון ליפו מסומנים שרונה המושבה הטמפלרית, וכן "נהר אל עוג'ה (מי הירקון)". המושבות העבריות מסומנות במגן דוד (באדום). לדוגמא: עין גנים – המושב שמשולב כיום בעיר פתח תקוה; רחובות, המושבה שבלקינד נתן לה את שמה; מקווה ישראל המסומנת בהדגשה מדרום ליפו בהתאמה למרכזיותה בעבור החלוצים בתקופה זו, ובמיוחד עבור הביל"ויים.

גם ב- 1919 תל אביב עדיין לא נראתה חשובה מספיק לאיזכור עצמאי במפה. בעיני בלקינד הייתה עדיין "שכונה" של יפו, אך כזו העולה על כל האחרות:

"יפו היא מרכז היישוב העברי החדש בארץ ישראל. בה ימצאו המשרדים המרכזיים של כל החברות והמוסדים העוסקים ביישוב הארץ… בה נוסד בית הספר העברי הראשון לטובת תחיית השפה העברית…היהודים יושבים בכל חלקי העיר, אבל גם הם כמו אחיהם בירושלים יסדו שכונות אחדות כמו נווה צדק, נווה שלום….אבל על כולן עולה השכונה תל אביב, אשר היא עתה פאר העיר יפו וכל היישוב העברי בארץ ישראל…".

עמ' 117

התיאור העדכני לתקופה בספרו של בלקינד מאפשר לנו לראות תמונה חיה של ההתיישבות בארץ בימים עברו: לדוגמא מוזכר בספר (עמ' 125) כי במחוז עזה יש שלוש מושבות עבריות: גדרה, באר טוביה ורוחמה [החווה שיוסדה ע"י האגודה הציונית ממוסקבה "שארית ישראל" ועל מקומה ניצב קיבוץ רוחמה של ימינו]. בתיאור העיר חיפה מוזכרת השכונה הרצליה אשר הוקמה בתחילת המאה ה- 20.

עמ' 129

מוזכרות בנות זכרון יעקב: שפיה, בת שלמה ומיאמס – שוני (בה היו מספר גלגולים של קבוצות מתיישבים בראשית המאה ה- 20). מוזכרות גם שכונת עובדי מפעל הזכוכית המזגגה בטנטורה וזרגניה [חאן זרעוניה] (כיום במערב בנימינה) שטח שנקנה ע"י יק"א למטרת יישוב יהודים.

ארץ ישראל אליה מתייחס בלקינד בספרו מתפרסת גם על שטחים במדינות השכנות. לא היה אז גבול מדיני קשיח כמו היום ואזורנו היה מרחב אחד של קשרי קהילה ועבודה, מסחר ותחבורה, ובו מרקם חיים ארוג בשיתוף. כך למשל מתייחס בלקינד ליהודי צור וצידון:

בצידון היתה קהילה יהודית משמעותית. להלן תמונת השער מתוך פרסום מאת רבני וחכמי א"י וסוריא, הקורא לתמוך ברבני קהילת צידון והתפרסם ב-1919.

במפקד מונטיפיורי המתייחס ליהודי צידון ניתן להתרשם ממעשיהם וממלאכתם: "עוסק בגלגל המשי", "מלמד תינוקות" ,"עוסק בכרים וכסתות", "מלאכתו סבל", "מוכר קמח", "במשא ומתן". כמו כן, מופיעות הגדרות המתייחסות למהות כספם: "עליו חובות ואין לו לשלם", "שכיר יום", "עני" וכו'.

מתוך מפקד מונטפיורי, מחצית המאה היט', עמ' 119

וכך, בעקבות פועלו של ישראל בלקינד השזור בהיסטוריה הציונית ובנוף ארץ ישראל והאזור, התחלנו את מסענו ברוסיה, עברנו במקווה ישראל וגדרה וסיימנו בצידון.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation