חלוץ הביל"ויים, ישראל בלקינד, כותב על ארץ ישראל

מאיזו עיר נשלחו אבטיחים לקונסטנטינופול? איזה צמח הוא תאני חווה? תשובות נמצא בספרו של ישראל בלקינד חלוץ הביל"ויים, ממקימי גדרה, ומחנך עברי

ישראל בלקינד והמפה שיצר

לפני מאה וארבעים שנה הוקמה ברוסיה תנועת הביל"ויים; ב- 1882 מגיעה לחוף יפו קבוצת החלוץ שלהם בראשות ישראל בלקינד. סיסמת התנועה כפי שמופיעה על חותמת חברת ביל"ו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. בית יעקב לכו ונלכה".

מאוסף התעודות של אמנון בן צבי הורביץ. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל. צבי הורביץ, וגם בלקינד, היו ממייסדי תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה.

סמל התנועה היה מגן דוד ומסביבו הופיע הפסוק מספר ישעיהו "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". במרכז איור יד לוחצת יד – סמל לערך העזרה ההדדית והשיתופיות בו דגלו הביל"ויים. במרכז המוטו בלטינית "בהרמוניה – דברים קטנים גדלים" Concordia parvae res crescunt.

סמל ביל"ו. נדב מן, ביתמונה. מאוסף כפר תבור. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הביל"ויים שאפו לחיות בארץ חיי שיתוף בגוון חילוני, עברו במקווה ישראל וראשון לציון, חוו קשיים רבים ולא זכו כמעט לסיוע מאנשי היישוב. ב- 1884 הקימו את המושבה גדרה.

מסמך המפרט את שנת ההגעה לגדרה, סוג המגורים (צריף או בית אבן) ורישום מכירת הבתים עם תאריך ושם הקונה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
גלויה "בילו בגדרה" ראשית המאה ה-20 מאוסף גלויות "לבנון" הספרייה הלאומית.

בלקינד היה גם מחלוצי החינוך העברי, בהקימו ביפו ב-1890 בית ספר עברי ראשון בעיר. כמו כן, היה מראשוני מחברי ספרי לימוד בעברית. בשנת 1919 פרסם בניו-יורק את ספרו ארץ ישראל – טקסט מנוקד, שנועד לשמש את הילדים העבריים בלימודי ארץ ישראל, הגיאוגרפיה, הצומח והחי שבה. בתחילת הספר מופיעה הקדשה מרגשת שכתב המחבר לבתו:

בלקינד כולל בתיאורו בספר נושאים רבים: פני הארץ, תושביה, החי והצומח, היישובים העתיקים והחדשים, מזג האויר, ענפי הכלכלה, ההתפתחות העירונית. הנה אחד מתיאוריו:

עמוד 27
"מפת ארץ ישראל בזמן הזה" בלקינד, 1917 עם ציון נחל אלכסנדר והנמל ממנו נשלחו האבטיחים [אזור מכמורת של ימינו]. המושבות העבריות מסומנות במגן דוד (קרקור, חפצי בה, חדרה)
בלקינד, ארץ ישראל, 1919, עמ' 55. (ודי חנין=נס ציונה. עזרדים – כנראה הכוונה לשסק, אם כי במקרא התרגום הינו חבושן גרמני Medlar).  בלקינד נותן פרשנות משלו לצמח שמעליו תפרה חווה בגד להתכסות בו וטוען שרק העלים הגדולים של צמח הבננה יכלו להתאים למטרה…

בסקירה העוסקת בהרכב העדות השונות בארץ, ספרדים, אשכנזים וכו'. מעניין לקרוא את אזכור הגרים מבני רוסיה:

עמוד 91 זוהי התייחסות לסובוטניקים שהגיעו לארץ ישראל – רוסים נוצרים שהתייהדו, כפי שכותב בלקינד, וחלקם אף התגיירו. בראשית המאה העשרים היו כמה עשרות אלפי סובוטניקים ברוסיה

בלקינד מתאר בספרו את התפתחות הערים והיישובים בארץ. לדוגמא, מביע את התרגשותו לקראת הקמת האוניברסיטה העברית על הר הצופים:

עמ' 110

להלן תאור הארץ במפת בלקינד שהתפרסמה ב-1917:

ממזרח ליפו נזהה את וילהלמה הטמפלרית (כיום בני עטרות), ומצפון ליפו מסומנים שרונה המושבה הטמפלרית, וכן "נהר אל עוג'ה (מי הירקון)". המושבות העבריות מסומנות במגן דוד (באדום). לדוגמא: עין גנים – המושב שמשולב כיום בעיר פתח תקוה; רחובות, המושבה שבלקינד נתן לה את שמה; מקווה ישראל המסומנת בהדגשה מדרום ליפו בהתאמה למרכזיותה בעבור החלוצים בתקופה זו, ובמיוחד עבור הביל"ויים.

גם ב- 1919 תל אביב עדיין לא נראתה חשובה מספיק לאיזכור עצמאי במפה. בעיני בלקינד הייתה עדיין "שכונה" של יפו, אך כזו העולה על כל האחרות:

"יפו היא מרכז היישוב העברי החדש בארץ ישראל. בה ימצאו המשרדים המרכזיים של כל החברות והמוסדים העוסקים ביישוב הארץ… בה נוסד בית הספר העברי הראשון לטובת תחיית השפה העברית…היהודים יושבים בכל חלקי העיר, אבל גם הם כמו אחיהם בירושלים יסדו שכונות אחדות כמו נווה צדק, נווה שלום….אבל על כולן עולה השכונה תל אביב, אשר היא עתה פאר העיר יפו וכל היישוב העברי בארץ ישראל…".

עמ' 117

התיאור העדכני לתקופה בספרו של בלקינד מאפשר לנו לראות תמונה חיה של ההתיישבות בארץ בימים עברו: לדוגמא מוזכר בספר (עמ' 125) כי במחוז עזה יש שלוש מושבות עבריות: גדרה, באר טוביה ורוחמה [החווה שיוסדה ע"י האגודה הציונית ממוסקבה "שארית ישראל" ועל מקומה ניצב קיבוץ רוחמה של ימינו]. בתיאור העיר חיפה מוזכרת השכונה הרצליה אשר הוקמה בתחילת המאה ה- 20.

עמ' 129

מוזכרות בנות זכרון יעקב: שפיה, בת שלמה ומיאמס – שוני (בה היו מספר גלגולים של קבוצות מתיישבים בראשית המאה ה- 20). מוזכרות גם שכונת עובדי מפעל הזכוכית המזגגה בטנטורה וזרגניה [חאן זרעוניה] (כיום במערב בנימינה) שטח שנקנה ע"י יק"א למטרת יישוב יהודים.

ארץ ישראל אליה מתייחס בלקינד בספרו מתפרסת גם על שטחים במדינות השכנות. לא היה אז גבול מדיני קשיח כמו היום ואזורנו היה מרחב אחד של קשרי קהילה ועבודה, מסחר ותחבורה, ובו מרקם חיים ארוג בשיתוף. כך למשל מתייחס בלקינד ליהודי צור וצידון:

בצידון היתה קהילה יהודית משמעותית. להלן תמונת השער מתוך פרסום מאת רבני וחכמי א"י וסוריא, הקורא לתמוך ברבני קהילת צידון והתפרסם ב-1919.

במפקד מונטיפיורי המתייחס ליהודי צידון ניתן להתרשם ממעשיהם וממלאכתם: "עוסק בגלגל המשי", "מלמד תינוקות" ,"עוסק בכרים וכסתות", "מלאכתו סבל", "מוכר קמח", "במשא ומתן". כמו כן, מופיעות הגדרות המתייחסות למהות כספם: "עליו חובות ואין לו לשלם", "שכיר יום", "עני" וכו'.

מתוך מפקד מונטפיורי, מחצית המאה היט', עמ' 119

וכך, בעקבות פועלו של ישראל בלקינד השזור בהיסטוריה הציונית ובנוף ארץ ישראל והאזור, התחלנו את מסענו ברוסיה, עברנו במקווה ישראל וגדרה וסיימנו בצידון.

פרוזה | נעה מקליד/ה…

"הוא דמיין אותה סופרת חמש שניות אל מול הסטטוס שמתחלף מול עיניה ל־אפי מחובר, מגחכת בלעג. שוב ושוב קורסות החלטותיו אל מול חולשת אישיותו. אין לו אופי, הוא יודע." סיפור קצר מאת שגית אמת

דניאל אלחסיד, אליהו, סטיל מתוך וידאו, 2021

.

עגור לעצמו

שגית אמת

.

להקת עגורים ריחפה במרחק, מתקרבת אל עבר מגדלי המשרדים בכניסה לעיר. כתם אפור בשמי התכלת. נקודות זעירות. ראש חץ. מעוין. ראש חץ. הטלפון שלו צייץ כשהחזיר את מבטו קדימה. נעה נייד זהרו האותיות על המסך ואפי הרגיש כאילו הוא צונח.

בערך. בצניחות שעשה בטיול הגדול היה שקט של ריחוף ואיזו התעלות. נעה נייד על הצג כמו דחף אותו מתוך פתח של מטוס בהפתעה, בלי שהספיק לוודא אם הרצועות רכוסות והרזרבי מהודק.

אפי אחז בהגה בשתי ידיו ונשא את מבטו שוב, הרחק מההודעה החדשה שהתקבלה, הרחק מהפקק המתנחשל, אל העגורים שדאו בשמיים.

מישהו סיפר לו פעם שכל העניין הזה של הלהקה הוא טעות מושרשת. למעשה הם נודדים בנפרד, כל עגור לעצמו. זה רק נדמה כאילו הם קבוצה. אחיזת עיניים של ברית דמים או של ערבות הדדית. מתברר שלא. כלום מכל זה. הם רק נישאים על אותו גל של אוויר חם המכוון אותם אל אותו עורק תעופה ראשי. זה הכול. בגלל זה הם מתואמים בתנועות כנף מושלמות, בגלל זה הם רוקדים את ריקוד הציפורים שלהם כמו על פי פקודה, בדיוק כפי שהוא מזדחל בתואם מושלם עם המזדה הצהובה שלפניו אבל בעצם אין ביניהם שום קשר.

צג הטלפון האיר, בהיר וצבעוני, מול פניו, מקשה עליו להתעלם. זה משהו בהגדרות שהוא צריך לשנות, אבל עכשיו הוא לא התאפק ונקש באצבע על ההודעה, עוקב אחריה כשהיא נמתחת לאורך המסך כולו. אלף פעם כבר הבטיח לעצמו להישאר מרוסן ושווה נפש, לתת לנעה לחכות ולא להגיב מיד, אך שוב ושוב הוא נכשל.

הוא דמיין אותה סופרת חמש שניות אל מול הסטטוס שמתחלף מול עיניה ל־אפי מחובר, מגחכת בלעג. שוב ושוב קורסות החלטותיו אל מול חולשת אישיותו. אין לו אופי, הוא יודע. בעניין הזה היא צדקה תמיד.

מזל שיולי לא יושבת עכשיו מאחור, ביקש לעודד את עצמו, היא כל כך נלחצת בכל פעם שהוא מתעסק בטלפון שלו בזמן נהיגה. "אסור אבא!", היא מזכירה לו בקול מתוק ומבוהל שנוסק גבוה, "אמרו בגן שאסור."
לפחות בכל מה שקשור לדוגמה אישית, הוא זכה זמנית בפטור.

הסגר הסתיים סוף־סוף, ועם מחסומי ההגבלות שנפרצו החלו להתארך שוב הפקקים בכבישים. את שעות הבוקר המוקדמות שהיה מבלה בשבועות האחרונים בהליכה עם יולי בשדה – קוטפים סביונים וסופרים ציפורים נודדות – מכלה עכשיו אפי בפקק בלתי נגמר ובלב שהולם אל מול הודעת הווטצאפ החדשה ממי שרק לא מזמן עוד כינה 'אהבת חיי'.

תקשיב, כבר דיברנו על זה אלף פעם!!! האותיות על הצג טסות כמו מטוסי קרב, בקו ישר לעברו, אתה חסר אחריות!!! כאילו, מה? לא אכפת לך שהבת שלך תידבק? המילים שלה קמיקזות, מתפוצצות בפרצופו. אני באמת לא מבינה…מה דחוף לך לקחת אותה בשישי אל אחותך כשאתה יודע שחופית בבידוד?? מה דחופה לך המשפחתיות הזאת פתאום???"

עודף סימני השאלה וסימני הקריאה ננעצים בעיניו כמו טופרי מתכת חלודים, ואפי שוב מתחיל למצמץ במין כאב פנטום משונה שאין לו פשר. רק לפני שבוע אמרה לו ד"ר גביזון מפורשות שאין לזה תרופה. היא שאלה אותו אם הוא בסטרס בזמן האחרון, והוא אמר שלא. הרי חוץ מהמגיפה הזאת, שפוגעת בכולם, שום דבר מיוחד לא קרה.

"כמה זמן מאז שהתגרשתם?" שאלה הדוקטור בנימה עניינית יבשה.

"שנה וחצי כבר," הוא ענה.

"ואתה בסדר?"

"כן."

"וההיריון שלה?" המשיכה הדוקטור, "אתה בסדר עם זה?"

"כן," הוא ענה והישיר אליה מבט כדי שתדע שהוא מתכוון ברצינות. "אני בסדר. זה טוב שהיא בזוגיות… וגם עם ההיריון, מה אכפת לי? זה קצת מפתיע כי היא אמרה שלא תרצה עוד ילדים, אבל… זה באמת בסדר. כשלנעה טוב, גם לי טוב."

ד"ר גביזון חייכה והמשיכה בסדרת שאלות על העבודה מהבית (כן, הוא המשיך לעבוד, ומהבית זה דווקא לא רע) ועל הוריו המבוגרים (היו להם כמה מקרי מוות לאחרונה בדיור המוגן, אבל הם בריאים וביחד, וזה מה שחשוב).

"תשמע אפי," אמרה לבסוף, "אני רופאת משפחה, אתה יודע… אם המצמוץ לא יירגע תוך כמה שבועות, אני מציעה שתחפש תשובה במקומות אחרים – פסיכולוג, פסיכיאטר, מדיטציות – לא משנה, תמצא את הדרך."

הוא כבר היה ליד הדלת, כשנעצר וביקש הפניה לבדיקת דם. זו לא חרדה שלפתה אותו, אלא שהתבייש פתאום לצאת מהחדר בידיים ריקות.

בזמן שהמדפסת הקיאה מתוכה את הדף הלבן, חייכו אליו שוב עיניה של הדוקטור. "תדאג גם לנוח, אפי, הא? המון אנשים סובלים עכשיו מסטרס. זה בסדר גם לנוח מדי פעם."

בחדר ההמתנה ישב רק מטופל אחד, פיו חסום במסכת בד ממורטת, וכשאפי חלף על פניו, אוחז בדף ההפניה כמו במעקה, דמיין את נועה יושבת לצד המטופל, אוחזת בכרסה העגולה, מלווה אותו במבטה, מעקמת את שפתיה בעווית הגיחוך המוכרת לו כל כך, מסננת לעצמה בשקט – יא אללה, איזה אפס.

הוא ציפה לתוצאות הבדיקה כמו להודעה על פרס, מקווה לאתר בין שורות המספרים לפחות כוכבית אדומה אחת שתנעץ במציאות סיבה אמיתית למצמוציו ותזכה אותו באישור מנוחה ללא הגבלת זמן. אבל בדיקות הדם יצאו תקינות וכשסקר אותן הרגיש שמשהו, גוזלי ורך, מפרפר ונמעך בתוכו.

המזדה הצהובה נדחקה לנתיב השני, ואפי ניסח בראשו תשובה ראויה לנזיפה שזה עתה קיבל. למזלו, במחלף השלום הרמזור התחלף לאדום. הוא אפילו לא הביט לצדדים לוודא שאין ניידת לפני שחטף את הטלפון והקליד במהירות בשתי אצבעות.

זה היה היום האחרון לבידוד של חופית! וממילא כל הבידוד הזה זה רק בשביל כסת"ח, גבו נלחץ אל המושב. הבריאות של יולי חשובה לי לא פחות ממך! אולי כדאי שתסמכי על שיקול הדעת שלי!

סנד.

ליבו הלם בחזה בפראות ועיניו התרוצצו בין האור האדום של הרמזור, ובין שלוש הנקודות המהבהבות על הצד, מגמגמות לעומתו בכחול – נעה מקליד/ה….

בשמיים שמעליו נפרש היקפו של מעוין. שני עגורים בודדים סימנו את קודקודיו והשאר טסו במבנה צלעות מאוזן. נדמה היה לו שהעגור האחרון, עגלגל וכהה יותר מהשאר – אפי עקב אחריו מהופנט – איך הוא מנפנף בכנפיו, ודואה, מנפנף שוב ודואה. מציית בבלי דעת לכוחו של מצפן נסתר החבוי תחת נוצותיו, הופך אותו לחלק ממשהו.

***

בדיוק כששוב התחלף הרמזור, צרצרה הודעה חדשה. התנועה זרמה, והוא פנה ימינה לכיוון קפלן. עוד חמש דקות ייכנס לחניון ויטפס במעלית למשרד ואז, רק אז, יקרא ויראה מה יש לה לומר.

אפי אף פעם לא יכול לנבא אותה בדיוק.

לפני שבוע התקשרה פתאום והייתה חביבה כל כך. הוא ביקש להבין את פשר השיחה אבל כששאל אותה אם היא צריכה משהו, השיבה, "לא, מה פתאום… האמת שקראתי שהיו אצלכם צמצומים וחשבתי עליך. רציתי לראות שאתה בסדר…". הוא שנא את עצמו על זה, אבל המילים הטובות שלה גרמו לליבו להצמיח כנפיים ולדאות בתוך חזהו מרוב משהו שהרגיש כמו אושר.

"אני חיוני," הוא ניסה להתבדח, "לא נראה לי שיפטרו אותי כל כך מהר."

"חשוב לי שנהיה בטוב, אפי," היא אמרה בקול הרך שלה, "בכל זאת, הייתה לנו אהבה גדולה, ויש לנו את יולי, וגם אם עכשיו…. אתה יודע…", הוא שמע אותה מהססת, מדלגת בזהירות מעל שמו של דויד, אהבתה החדשה, "גם עכשיו… אנחנו תמיד נהיה משפחה."

"אני כל כך שמח שאת אומרת את זה," הוא זוכר שנאנח, "אין לי כוח למלחמות, סתם חבל על האנרגיה."

הם החליפו עוד כמה מילים. הוא שאל אותה אם יש לה שם לתינוק. היא אמרה, "חשבתי על אפרים," והם צחקו.

רק רגע לפני שסיימה, הוסיפה, "דרך אגב, צריך להעביר את הצ'קים לגן של יולי, ואני קצת בלחץ כלכלי עכשיו, אז חשבתי שאולי, אם זה בסדר כמובן, תעביר אתה, ואני כמובן אחזיר לך תוך שלושה־ארבעה חודשים, אני אמורה לקבל מענק מהמדינה…".

זאת מטרת השיחה האמיתית, הבין אפי מיד. הכול בבת אחת התחבר. זו הסיבה לנימת הקול הרכה, המשועשעת. זו הסיבה להתעניינות בשלומו. ולמרות שהבין, ולמרות שמניעיה נפרשו לפניו בבת אחת שקופים וצלולים, ליבו התרונן ויצא לטיסת ניצחון של מי שיש לו המעמד העליון של שותף נדיב ומוערך, כזה שתמיד אפשר לפנות אליו, בטוב וברע.

"אין שום בעיה," הוא אמר. "תחזירי לי כשיהיה לך." וידע שהיא לא תחזיר, או תחזיר רק חלק. וידע שהוא בובת חוטים בידיה, וסינן לעצמו – איזה אפס.

***

שליח של וולט עקף אותו מימין. שוב נדחס הפקק לפניו ולמרות שנשבע להתאפק עד שיגיע לחניה, ידו נשלחה אל ההודעה החדשה שהאירה את המסך שלו.

אה, אז אני מבינה שאתה עכשיו בתפקיד דובר משרד הבריאות…. כסת"ח או לא כסת"ח, אני מבקשת שננהג ב ד י ו ק לפני ההנחיות. זה נראה לך הגיוני שאנחנו נסכן את יולי רק בגלל יומולדת של הבת דודה שלה? (מי ישמע, בת דודה בת 13 שבקושי מתיחסת אליה.)  וזה עוד אחרי שמיכל וגנר סיפרה לי שראתה אותכם בשבוע שעבר בקניון ויולי הייתה בלי מסיכה… החלטתי לא להעיר לך על זה, אבל חלאס… מגפה משתוללת בעולם ואתה מזלזל???

שלושה סימני שאלה.

חבל לי שאתה כל כך מקשה על עניינים שצריכים להיות גם בעיניך ברורים מאליו!!!!

ארבעה סימני קריאה.

אני פשוט לא מבינה אותך…

שלוש נקודות.

זה ממש עצוב לי….

שלוש נקודות.

אפי נשך את שפתיו, מבקש לחסום את הייאוש והזעם שביקשו לפרוץ מכל נקבובית בגופו. מיכל וגנר הבת זונה. הוא העלה במוחו את זיכרון דמותה רצה לעברם בקניון בהתרגשות. "אפי! יולי! איזה כיף לראות אתכם!". בת זונה. מזייפת התרגשות מאחורי המסכה המנומרת המגוחכת שלה, ואחר כך רצה להלשין.

אבל היומולדת של חופית… אפי קימט את מצחו, הוא לא זוכר שסיפר לנעה על האירוע הזה… איך היא בכלל יודעת?

הוא חשב להרים טלפון לאחותו לברר, אולי היא זו שסיפרה לנעה?  לא יכול להיות שהן שומרות על קשר… אף פעם לא הייתה אהבה גדולה ביניהן. אבל לפני שחייג, נזכר איך ציינה אחותו שנעה מאוד פעילה באינסטוש והוסיפה בגאווה – "היא עדיין עוקבת אחריי!" היא תקתקה בלי הרף במצלמת הטלפון שלה. גם את יולי היא צילמה. עכשיו הכול ברור.

"כשהיינו אצל אחותי בשישי הבידוד של חופית כבר כמעט הסתיים!", הוא צעק במכונית כאילו נעה יכולה לשמוע. הוא אפילו התקשר לד"ר גביזון (עד כדי כך הוא אחראי), שאמרה לו אוף דה רקורד (אבל אל תצטט אותי, כן?) שאם חופית הייתה חולה, כנראה שכבר היו לה סימפטומים ושלדעתה, אם הבידוד נגמר בשבת, אז זה ממש לא נורא שייפגשו בשישי ושבכל מקרה יש מדינות שבהן הבידוד קצר יותר.

לרגע נראה שהפקק השתחרר, אבל לא. אפי לקח נשימה עמוקה. לא טוב לריב בווטצאפ. תכף יחנה ויתקשר ויסביר לה הכול.

בעצם למה שיסביר? הזעם שוב שטף אותו, שתסמוך עליו למען השם!

הוא הרים את עיניו לשמיים.

הלהקה הרחיקה דרומה, אל מעבר למגדלי המשרדים, ונראתה עכשיו כמו כתם אפל בשמי התכלת.

זו לא להקה. הוא הזכיר לעצמו. אלה רק פרטים בודדים שהזמן, המקרה והמקום צירפו אותם יחד. הוא ניסה לאתר, ללא הצלחה, את העגור הכבד הכהה שהיה קודם קודקוד מעוין ועכשיו התמזג לתוך הקבוצה.

זו לא קבוצה, הוא הזכיר לעצמו. אין פה ברית דמים. גם לא ערבות הדדית או ידידות אמיצה. זה רק כל עגור לעצמו. כל אחד לעצמו.

.

שגית אמת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. מחברת הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים, 2017) והרומן לבני נוער "השחר של גאיה" (כתר, 1999). זוכת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת 2021. סיפורה "שניים" התפרסם בגיליון 34 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "כוכב נופל", סיפור קצר מאת טל ניצן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | הבן העקוד

"דימוי הנפש לנתחי בשר, מעבר לזעזוע הקיצוני שבו, משקף את החוויה השולטת בספר: מציאות שסועה ומרוסקת בממדי הקיום המרכזיים – הזמן והמרחב, תפיסת הגוף ותודעת העצמי". צביה ליטבסקי על "במות", ספר הביכורים של אליהו ניסן כהן

מרב קמל וחליל בלבין, שם עצם (4), דיו על נייר, 120X90 ס"מ, 2018

.

נתחי הנפש: על "במות" מאת ניסן אליהו כהן

צביה ליטבסקי

.

"וַעֲדַיִן, לֹא נוֹלְדָה בִּי הַחֵרוּת לְהִגָּמֵר אֶל קְצֵה הַזִּכָּרוֹן, עַד סִפָּהּ שֶׁל מַשָֹּאִית בַּצֹּמֶת, עַד אֲזוֹרֵי הַתַּעֲשִֹיָּה שֶׁל תַּלְפִּיּוֹת. עַד נִתְחֵי הַנֶּפֶשׁ הַתְּלוּיִים עַל וָוֵי הַקַּצָּב." (*, עמ' 30; כל ההדגשות בתוך הציטוטים הן שלי, צ"ל)

בחרתי לפתוח בשורות אלה מתוך במות, ספר הביכורים של אליהו ניסן כהן, כדי שעוצמת סבל בוטה זו ואיכות ביטויה תכֶּינָה בכם, הקוראים והקוראות, כפי שהכו בי, טרם כל התייחסות. קטע זה מעמיד מחשבה אובדנית כביטוי לחירות, והמשך החיים מוגדר כעבדות. דימוי הנפש לנתחי בשר, מעבר לזעזוע הקיצוני שבו, משקף את החוויה השולטת בספר: מציאות שסועה ומרוסקת בממדי הקיום המרכזיים – הזמן והמרחב, תפיסת הגוף ותודעת העצמי. מעיד על כך כבר השיר הראשון בספר, שהסיטואציה הנוכחת בו מורכבת מקרעי עבר אקראיים לכאורה: ריחות ביוב, דפיקת שכנה בדלת לשם תשלום דמי הוועד והדי הקריאה הילדית "אבא!", שהניסיון לאחוז בם מסרב לחלוף. אלא שמציאות מרוסקת זו אינה נותרת בגדר הביוגרפי. "סִדְקֵי הַזְּמַן" (כמאמר השיר "במות") המובנים בה הם עבורו חרַכֵּי התבוננות אל מעבר לזמן ומקום, אל ראיית הפרטי כשיקוף הארכיטיפי, והשתתפות בו.

השיר הבא בספר, "לידה", מדגים זאת להפליא: "הַיּוֹם בּוֹ הָפְכָה כְּמִיהָה / לְגַעֲגוּעַ … הַיּוֹם בּוֹ הִתְחַלְתִּי לִרְצוֹת". הן הכמיהה והן הגעגוע מציינים מצב של חֶסֶר; הכמיהה – בדמות משאלה להתממשות דבר מה לא קיים, והגעגוע – בדמות מה שהיה ואבד. מרגע הפרידה מרֶחם האם נגזר על הדובר שלא לחוות את רגע ההווה, אלא כחתך נצחי בין עבר ועתיד, בין פה ושם, כפי שנאמר במקום אחר: "אֵין כָּאן, יֵשׁ רַק מֵאֲחוֹרֵי, אַחַר כָּךְ, מִלִּפְנֵי" ("רעב"). הלידה, אם כן, היא קללת התודעה ושעבוד להעדר באשר הוא. כל פעולה וחוויה יומיומית כמו "לִשְׁתּוֹת מִיץ" או "לְבַקֵּשׁ גּוּף, לְהִתְבַּיֵּשׁ בַּגּוף" מקורן ב"לִרְצוֹת" את שאיננו. וברצף מתבקש קרוי השיר השלישי בספר, "אובדן", ובו מתגלמת לראשונה, במוצהר, התבוננות באוניברסלי הנשקף מתוך הפרטי: "וְהָיָה בִּי עֶרֶב וְהָיָה בִּי בֹּקֶר / נִבְרֵאתִי. / עָצַרְתִּי בַּמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי עוֹד סִיגַרְיוֹת. / וְהָיָה בִּי עֶצֶב וְקָרַס בִּי בֹּקֶר / נִבְרֵאתִי. / שׁוּב עָצַרְתִּי בַּמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי עוֹד סִיגַרְיוֹת." ("אובדן"). כל אחד מאיתנו הוא השתתפות בסיפור הבריאה.

מכאן צולל הדובר "אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַזְּמַן", כשמבעדם מהבהב הארכיטיפי מקדמת דנא, כמו גם בפסוק זה: "… יְהוֹשֻׁעַ מֶשֶׁךְ זָקוּף שֶׁל קִיּוּם וְאֵינוּת, יְהוֹשֻׁעַ רֶצֶף שֶׁל נְקֻדּוֹת בֶּחָלָל, … יְהוֹשֻׁעַ גַּעֲגוּעַ שֶׁפּוֹסֵעַ בַּלַּיְלָה, פּוֹסֵעַ בְּעֵדֶן סִדְקֵי הָרְחוֹב, סִדְקֵי הַיּוֹם, פּוֹסֵעַ בְּעֵדֶן סִדְקֵי הַמָּקוֹם" (*, עמ' 25 בחטיבה המכונה "יהושע"), כשגן העדן, מושא התשוקה האולטימטיבי, ניבט מן הסדקים המובנים בחוויה האנושית מאז הגירוש ממנו. העדר האוגד "הוא" במשפטים האלה מעצימה את תחושת הכאוס הקיומי ואת היותו בלתי נמנע גם יחד. תפיסה זו של המציאות כערב רב של קרעים היא מאפיין פוסט־טראומטי בממד הפסיכולוגי, כשם שבממד האונטולוגי היא גילום של החרב המתהפכת בשערי גן עדן, שאינה מאפשרת שיבה אליו פנימה, אלא בעזרת קוקאין, המוזכר לא פעם בשירי החטיבה, ודומיו.

חוויה דיסוציאטיבית זו, כאמור קודם, מתבטאת גם בדימוי הגוף: "הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִן הָרָעָב, אוֹ לְפָחוֹת קְצָת הֲפוּגָה. אֲנִי נִזְכָּר בַּמַּכּוֹת עַל הַיָּד שֶׁנִּסְתָה לַקַּחַת, … בּוּשָׁה לַיָּד, בּוּשָׁה לַיֶּלֶד הָאַלִּים…" (*, עמ' 57, בחטיבה "רעב"). מילים אלה מעלות לנגד עיניי את "כַּף יָד רְשָׁעָה" של דליה רביקוביץ, שיר שבו נותקה כביכול כף היד מגוף הדוברת עקב המכות שספגה מאביה, וקיבלה קיום אוטונומי מאיים.

הסדק, הבקע, הקרע, אם כן, הוא העיקר הקיומי והלשוני־ציורי בספר. אף הניסיון להגיע למגע עם העצמי הפנימי שלו, להכיר אותו, מביא את הדובר לאיונו, כפי שעולה מתוך האוקסימורון המצמית שלהלן: " אוּלַי אֲנִי הוּא הָרָעָב. הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִמֶּנִּי? הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִן הָרָעָב?" (שם)

ביטויים קונקרטיים לסבל ולגורמיו החברתיים זרועים למכביר בשירי הספר: חיי עוני, תפקוד הורי לקוי, נידוי חברתי, התמכרות לסמים והפרעות אכילה. אולם ברצוני ללכת בעקבות תפיסתו הפואטית של המחבר המובאת לעיל. תפיסה זו, המעמידה את העל־זמני והאוניברסלי כניבטים מתוך סדקי המציאות, היא המאפשרת לקורא לעבור טרנספורמציה מן המלודרמטי (רחמים וזעם) אל התבוננות והכלה בדגם הקתרזיס הטרגי. בכך מצויה בעיניי יקרותה של שירה זו.

מתוך עמדה זו ברצוני להתבונן במערכת היחסים אב־בן, הנושא המרכזי בספר: "אֲנִי כּוֹתֵב בְּרֶצֶף בִּלְתִּי־כְּרוֹנוֹלוֹגִי תּוֹלְדוֹת אָבוֹת רַכִּים…" ("אבות"), כבארכיטיפ קדום. מקורה של מערכת זו בתחושת איום הדדית ומאבק כוח קטלני. כבר בתאוגוניה של הסיודוס מן המאה התשיעית לפנה"ס (כחמש מאות שנה לפני הפקרת הבן ורצח האב באדיפוס המלך מאת סופוקלס), קם הטיטן קרונוס על אביו אורנוס, אל השמיים הראשון, השרוע על אלת האדמה גאיה בהתעלסות אינסופית, ומסרס אותו. זאת כדי לאפשר לעצמו ולאחיו הכלואים בבטן האדמה מרחב חיים. מעשה זה גרם לאורנוס לסגת מעל האדמה, וכך לראשונה נפער מרחב־זמן, ובו החלה השתלשלות הבריאה. פרדוקסלית, סדק ראשון זה בחוויית העדן, הוא המאפשר את החיים.

אך על אף המשותף, לא העולם המיתי הוא המזין את שירתו של כהן. סיפור העקדה הוא המקור שממנו היא נובעת; ובניגוד לעולם האלים, יש בו מן המורכבות הדקה, הריאליסטית בעיקרה, של ההוויה האנושית בספרות המקרא.

שם הספר – "במות" – כמו גם הרישום על הכריכה, מצביעים על המעשה הנורא שהוטל על אברהם. ההוראה המקורית של "במה", כנראה, היא גב, או גוף. במקרא מדובר במבנה מורם שעליו הוקם מזבח להקרבת קרבנות: "זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה" (שמואל א ט 12). פולחן של הקרבת בן היה נפוץ במזרח הקדום: "וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ" (ירמיה לב 35). ובלשונו של הדובר: "הַבָּמוֹת נִתְצוּ / אֲבָל הָרִיטוּאָל שָֹרַד // הִגְלִיץ' אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַזְּמַן / אֶת מוֹעֲדָיו" ("במות"). הפער ההיסטורי אינו תקף עוד: "הִנֵּה – נַעַר עָנִי רַךְ עָרוּךְ לַעֲקֵדָה … רְאוּ – רִפְאֵי שׁוּשָׁן קוֹרְאִים בְּבֶהָלָה – // הַמֹּלֶךְ חַי! הַמֹּלֶךְ חַי! הַמֹּלֶךְ חַי!" (שם; ב"רפאי שושן" הכוונה לרוחות רפאים.)

הפסוק הידוע "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֵךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה…" (בראשית כב 2) מתפשט אפוא בגוף הספר כולו. אלא שבניגוד למקור, הדובר בספר הוא הבן, ואהבתו הנזקקת לאביו היא הנוכחת בראשית הדברים: "תֵּן לִי לְהִתְפּוֹגֵג אֶל תּוֹךְ לִבְנֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלְּךָ. תֵּן לִי. תֵּן לִי לִהְיוֹת הַיְרוּשָׁלַיִם שֶׁלְּךָ … קְרָא לִי. רַק תִּקְרָא" (*, עמ' 13, השיר הפותח את החטיבה "קרא לי תות"). וכמיהתו זו כה קרובה היא ברוחה לדויד פוגל בדבריו אל אביו: "דְּבַר־אֵל חָרֵד / הִנְּךָ לִי, / הַיּוֹקֵד דֶּרֶךְ כָּל חַיַּי." או: "מָתַי אֶסֹּךְ כָּל חַיַּי / לְרַגְלֶיךָ / כְּיַיִן זָהוּב, נוֹצֵץ?" (כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1998), כשבפסוק אחרון זה משתוקק, כביכול, הדובר להקדיש את עצמו כנֶסֶךְ, כעולָה על מזבח.

נפרדותם הברורה של האב והבן בפסוק המקראי הולכת ומתערערת בחווייתו של הדובר: "אֲנִי, אַבָּא. זֶה שֶׁיָּלַד אוֹתְךָ מֵחָדָשׁ". התערערות זו בא לידי ביטוי נוסף, רב־עוצמה, בשילוב חוזר של הניגודים – "קח", כלשון הציווי האלוהי, ו"תן" – לאורך הספר כולו: "הוּא הָיָה רַק יֶלֶד וַאֲנִי רַק הָיִיתִי הוֹזֶה בְּאֵדֵי קִיּוּמוֹ הָרַךְ וְהַזְּמַנִּי. … קַח. שׁוּם אֶצְבַּע אֵינָהּ מַצְבִּיעָה לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן. קַח." (*, עמ' 26, בחטיבה "יהושע"); "אֲנִי זוֹכֵר שֶׁגֹּרַשְׁתִּי. זוֹכֵר אֶת מִדְבַּר־הַקֹּר אֵלָיו. זוֹכֵר אֶת עֲקִירַת הַשְֹּמִיכָה הַזּוֹ בַּבֹּקֶר. וְהַכֹּל עֲדַיִן עֵדֶן, מִלְּבַדִּי. קַח." (*, עמ' 27); "… עָקוּד נוֹלַד. … קַח. הַשְּׁתִיקָה הַזֹּאת כְּבֵדָה עָלַי. קַח." (28); "קַח. אֵין בִּי אוֹנִים לִגְמֹר אֶת הַשִּׁיר. קַח." (*, עמ' 31)

בד בבד עם כמיהה זו אל דמות האב, ובאותה עוצמה, חש כלפיו הדובר (בשלב ההתבגרות מן הסתם) זעם ובוז: "אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת כְּמוֹ תִּינוֹק בּוֹכֶה שֶׁקַּר לוֹ, … אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת הוּא קְלָלָה, אָב בְּלִי הֲמֻלָּה, גֶּבֶר בְּלִי סִבָּה, סְתָם גּוּשׁ שֶׁל עַצְמִיּוּת דּוֹמַעַת, חַלָּשָׁה בַּצַּד מִתְבּוֹסֶסֶת בְּעַצְמָהּ, גּוֹוַעַת. …" ("רעב"). והתהייה המתבקשת: האין זו, ברוח הדברים עד כה, בבוּאה ליחסו אל עצמו?

הביטוי "אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת" מעלה במחשבתי היבט פרשני מסוים ביחס לסיפור העקדה. את הופעת המלאך ברגע המכריע וציוויו "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב 12), כמו גם את הופעת האיל בסבך כתחליף, ניתן לראות כתהליך פנימי של סובלימציה (תודתי לפסיכואנליטיקאי גבריאל דהן על ההבחנה הזו), רגע ההשתהות המוביל מן הדחף אל שיקול הדעת. ניתן לראות בהתרחשות נפשית זו את עיקרה של תרבות. תהליך זה הופך את אברהם (ואותנו, במקרה הטוב) מילד חרד, שרצונו האחד הוא לרַצּוֹת את אביו שבשמיים, לבן־אנוש שבידו הריבונות על עצמו. בחווייתו של הדובר בספר, אם כן ולמרבה הצער, וכפי שניתן לראות על כל צעד ושעל בחיינו, הסובלימציה אינה מתרחשת. האיל לא חוּלץ עדיין מן הסבך.

העוצמה והאמת המפעפעות לאורך הספר כולו אפשרו לי לקבל מילים וביטויים שיש בהם משום צרימה מבחינתי, כמו "מָתַיְשׁוּ", "הִגְלִיץ'", "מָנָאיֵק" או "מְזַיֵּן כְּמו אַרְיֵה". יתר על כן, יש בהם אתגר ותמיכה בקבלת השונה, תהליך ממושך ולא קל עבורי.

לסיום עליי לומר שהספר ערוך להפליא (בידי שי שניידר־אֵילת). ייצוג המציאות הקרועה, אין בו קרע כשלעצמו. קבלת השניות הבלתי נמנעת, הרחבת החוויה הקיומית מִפּנים אל חוץ ומחוץ אל פנים, המהלך מלידה־בריאה אל סבך "סדקי הזמן" – אלה מעניקים לספר מבנה ליניארי ומעגלי גם יחד, מעֵין ספירלה. בכך עולה ומתהווה סובלימציה של הכאב, עיקרה של יצירה באשר היא.

מתוך עמדה זו, בסיום הספר פונה מבטו של הדובר (ושל הקוראת) אל מעבר לסבל, במשאלה לחיבור עם הבריאה ועם העולם האנושי כיחידה אחת:

.

חברים

חֲצִי שְׁנַת אוֹר חֲצִי שְׁנַת חֹשֶׁךְ

כָּךְ אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת חַיַּי

בַּחֵצִי הַמּוּאָר אֶתְאַמֵּן בְּהַחְזָרַת הַצֵּל אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

בַּחֵצִי הֶחָשׁוּךְ אֶתְאַמֵּן בְּהַנְבָּעַת מְאוֹר עֵינַי.

יִהְיֶה לִי חָבֵר שֶׁמִּמֶּרְכַּז כַּפּוֹת יָדָיו יִצְמְחוּ עֲצֵי שֶׁסֶק

תִּהְיֶה לִי חֲבֵרָה שֶׁבְּאִישׁוֹנֶיהָ יְהַלְּכוּ גְּמַלִּים עַל נוֹף מִדְבָּר

מַחֲצִית הַיּוֹם נַחֲלֹם אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה

וּבִשְׁאָרוֹ נַעֲסֹק בָּעֹנֶג

הַזּוֹלֵג

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

אליהו ניסן כהן, "במות", טנג'יר, 2021.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: גיא פרל על הספר "אלו אינדיגו" מאת ספיר יונס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | להפיח חיים בעליבות

"סיפור זה דוחק את הסיפור הדומיננטי של ניצולי השואה, שסופר שוב ושוב מפי בני 'הדור השני', ילדיהם של ניצולי השואה, ותובע את מקומו במרכז המערכת התרבותית והספרותית של הזמן הזה." אסתי אדיבי־שושן על "ימים למחיקה" מאת סלין אסייג

ברכה גיא, געגוע, טכניקה מעורבת, יציקת אובייקטים בפורצלן, 30X60X160 ס"מ, מתוך התערוכה "אין חלונות", מוזיאון חיפה לאמנות, 2020 (אוצרת: סבטלנה ריינגולד; צילום: דני אבקסיס)

.

שבור, מלוכלך, קרוע או חסר – על מדף בוויטרינה: על "ימים למחיקה" מאת סלין אסייג

אסתי אדיבי־שושן

.

ימים למחיקה, ספרה השלישי של סלין אסייג, יכול להיחשב חוליה אחרונה בטרילוגיה שפתיחתה בצעקה הפוכה (אחוזת בית, 2014) והמשכה בפרקי מכונות (אחוזת בית, 2017). בשלושת הספרים הללו, שנכתבו בסמיכות זה לזה, מתארת המספרת, בת דמותה של הסופרת סלין אסייג, את סיפור חייה: בראשון – הילדות בבת־ים של שנות השבעים והשמונים; בשני – שנות עבודה ממושכות במפעל ליצור חלקי מתכת, בהיותה אם לילדה קטנה; ובימים למחיקה – הפרידה מההורים הזקנים. על הקשר הכרונולוגי והאוטוביוגרפי בין שלושת הספרים מעידים הכתיבה הלאקונית הנמנעת במכוון מכל ביטוי של רגש, השימוש במילים הבסיסיות ביותר של העברית תוך הימנעות מכל התייפייפות לשונית, ובעיקר המאפיינים הזהים של דמות המספרת ובני משפחתה ופרטי סיפור החוזרים בשלושתם.

בשלושת הספרים ניכר המתח בין הכתיבה הנטורליסטית, המתארת במדויק את פרטי היומיום המעידים על עליבות דמויות ההורים ותקופת הילדות, לבין הכתיבה ה"ספרותית", הפנטסטית לעיתים, משוחררת הרסן, המבקשת לדייק את רגשותיה המורכבים של המספרת ולא את פרטי המציאות. ניגוד נוסף המאפיין את כתיבתה של סלין הוא בין הרצון העז להעיד על דמויות הוריה ובני דורם, מהגרים מרומניה וממצרים, שחיו בשולי החברה הישראלית בעוני גמור וגידלו את ילדיהם בריק כלכלי, נפשי ותרבותי, בין תחושתה שאלו דמויות וימים עלובים שאינם ראויים להיכתב, להיזכר ולהישמר. מהות כפולת פנים זו ביחסה של המספרת למסופר ניכרת בכותרות האוקסימרוניות־משהו של שלושת הספרים – "צעקה הפוכה", "פרקי מכונות" ו"ימים למחיקה". מתח בין נידחותן של הדמויות המתוארות ובין האקט הספרותי של כתיבה וקריאה עליהן ניכר גם בהקדשת הספר ימים למחיקה: "לכם, שלא תקראו את ספריי".

ימים למחיקה נפתח בשלושה משפטים קצרצרים האוצרים בחובם את מצב ההתבוננות וההמתנה: "היינו אנחנו. וישבנו והסתכלנו עליו. חיכינו שהוא ימות". שימוש זה בגוף ראשון רבים – שחלקים נרחבים של הסיפור נמסרים בו – מייצג את המשפחה כולה, היושבת בסצנה זו סביב האב ומתבוננת בו. בה בעת, הוויתור המוחלט על אפיון הדמויות הכלולות ב"אנחנו" זה מעיד על ריקותה של המשפחה ועל היעדרה של הזיקה המשפחתית. הסטטיות של כל הנוכחים בתמונת הפתיחה מאפיינת את האב המובס, אפוף קורי מוות, ובה בעת את דלות יכולת הפעולה של האם והבת היושבות לצידו. במהלך הספר האם היא גם זו המתבוננת באב הנאסף אל מותו, אבל גם מושא למבטה ולתיאורה של הבת־המספרת, המבקשת בכל מאודה להיחלץ מהדמיון המוּרש והכפוי בינה ובין אמה. תשוקתה של הבת לחרוץ סדק בחומת העוינות והשתיקה של האב ניכרת בניסיון העיקש ליצר עימו דיאלוג. שאלותיה של הבת, המופנות לאב, מנוסחות בקצרה, במילים פשוטות, ומתייחסות לאירוע נקודתי, והבנתה המוקדמת של הבת שהיא לא תזכה לתשובה מאביה ניכרת בשימוש בנקודה במקום סימן שאלה בסיום כל שאלה: "אתה יודע למה אתה כאן. (שתיקה) אתה זוכר שנפלת בלילה. (שתיקה) אתה יודע שנחבלת בראש. (שתיקה). אתה זוכר איך זה קרה. היא הפילה אותי".

הזדקקותם הנואשת – חסרה המענה – של ילדי המשפחה הקטנים להוריהם, כפי שהיא מתוארת בהרחבה בצעקה הפוכה ונרמזת גם כאן, בימים למחיקה, נהפכת על פיה בהווה המתואר בו, וההורים, המהגרים הזקנים שנמצאים בשולי־שקופי החברה הישראלית, הם הזקוקים נואשות לביקורי ילדיהם. פתיחת חלון בבית ההורים, הכנת שקשוקה ודיבור־דיבוב פנים־אל־פנים של הבת־המספרת מול האב השותק מבטאים את תשוקתה לפעור, לפעול, להפיח חיים בעליבותם, סבילותם ועלבונם הקיומי של שני הוריה. בגלוי היא חוזרת ואומרת להם: "תראו, כלום לא כואב לכם, יש לכם בית ואוכל ומישהו שמטפל בכם". לעומת זאת, כאשר היא שבה ונוכחת בעוינותם ההדדית ובתחושת ההחמצה והתבוסה של כל אחד מהם היא מודה בפני עצמה בריק המוחלט של עולמם ואומרת להם בלבהּ: "אז מה אם אתם מרגישים מתים."

הצגת תצלומים ישנים מאלבום המשפחה מול עיניו של האב משמשת את הבת כדרך כמעט יחידה לחדור את ביצורי שכחתו ואילמותו־מרצון, ותוך כדי כך היא מקווה "שמהתמונות יצמח סיפור. שיגיד מה היה קודם ומה אחר כך". כך ההתבוננות המשותפת בתצלום, שבו נראה האב בילדותו, רוכב על אופניים, מחלצת ממנו לאחר שתיקה ממושכת משפטים קצרים שיתמעטו ויאלמו כליל: "לא היה לנו כסף. לא הייתה מצלמה. לא היו תמונות. להורים לא הייתה עבודה. לא היה מספיק אוכל. הפסקנו ללמוד. הלכנו לעבוד. כדי לעזור בבית. עבדתי אצל משה כהן הנגר". בהמשך, כאשר הבת־המספרת מתקנת אותו, הוא מוסיף ואומר: "בהתחלה הם לא עבדו. אחר כך הם מצאו עבודה בתל אביב. במפעל מברשות היו נוסעים בימי ראשון באוטובוס הראשון ל—– ומשם לתל אביב. חוזרים בסוף השבוע. הם היו ישנים בחניון האוטובוסים של אגד. בתוך אוטובוס. קראו לזה מלון אגד. הם לא היו היחידים במלון אגד". בהמשך, בעודו מתבונן בתמונה באריכות, הוא אומר: "אלה לא אופניים שלי. לא היו לנו אופניים".

האב, שהגיע לישראל מרומניה בשנות החמישים, לחם בכל מלחמות ישראל. בתו, המבקשת לדובבו, חוזרת ומזכירה לו זאת: "תחשוב על זה אבא. השתתפת בכל המלחמות אפילו במלחמת המפרץ. אתה זוכר שהיית בכל המלחמות. זוכר. מה אתה זוכר. ניהלתי מחסן שלהם בגני התערוכה איפה שהיום זה נמל תל־אביב". סיפור זה של האב וקרוביו כפי שהוא מסופר מזווית ראייתה של בתו מבקש להנכיח את סיפור חייהם של המהגרים ששוכנו במעברה בדרום הארץ, קרוב לקריית גת, עבדו והקימו משפחות בשולי השוליים של החברה הישראלית. סיפור זה, כפי שהוא נפרש בשלושת ספריה של אסייג, ומצטרף ליצירותיהם של סמי ברדוגו (האב הספרותי), מירב נקר־סדי ורבים נוספים, דוחק את הסיפור הדומיננטי של ניצולי השואה, שסופר שוב ושוב מפי בני "הדור השני", ילדיהם של ניצולי השואה, ותובע את מקומו במרכז המערכת התרבותית והספרותית של הזמן הזה. מזווית ראייתו של האב, ניצולי השואה הם האחר המוחלט. בהמשך להתבוננות בתצלום הוא מעיד על עצמו שהוא היה "הילד עם הכובע" וכמעט איבד אותו כשהלך עם הילדים האחרים: "לראות את האנשים שהיו סגורים. זה היה בפרדס חנה. … הם היו ניצולים. אנשים בלי משפחה שהראש שלהם הסתובב בגלל הדברים שראו. … הם עשו תנועות. רצו שנלך. שלא נראה אותם. הם רצו להתחבא מהחיים".

סיפור חייה של האם, שמוצאה ממצרים, על האומללות והעזובה שבו, משוכפל ומהדהד בסיפור חייהם של קרובות משפחה ושכנים, מהגרים ממצרים אף הם. סיפור חייה של ליזה, דודתה של האם, מאפשר לבת־המספרת להבין, בדיעבד, את עברה של אמה: "כשראיתי אותה ראיתי אשה בשולי החיים. שוליים שקטים … רק עוני ובדידות ושממה משעממת שטוב או רע לא קורים בה. כשראיתי אותה ראיתי את העולם שהגעת ממנו ואת העולם שהיית בו אז וגם עכשיו. עולם בודד ועצוב וחולה וחלש". מרחב חיים משמעותי של הבת, אמה ואחיה, החוזר ומוזכר בסיפור, הוא השוק, וגם הוא ביטוי לקיום הדל. האם וילדיה מגיעים לשוק בזמן מסוים: "מעט אחרי שבעלי הדוכנים שפכו את הסחורה שנשארה, ורגע לפני שעבר הטרקטור עם הכף ואסף הכל למשאית הזבל". הבת, בבגרותה, בעודה יושבת מול אביה, נזכרת ואומרת: "אספנו ירקות מהרצפה". האב מצטדק ומזכיר: "לא היה לנו כסף לקנות בגדים. קנינו רק מה שצריך. קנינו אוכל ומה שצריך". והבת, המבקשת לשחזר במדויק, מתקנת ואומרת: "לא קנינו. אספנו מהרצפה. היא, אמא, אספה".

מצרים כארץ מולדת, ועימה הדיבור בערבית, הם סודה המוכחש של האם בימים למחיקה, הגורר אחריו את תחושת הנחיתות הקיומית שלה בישראל ומנמק את זהותה המסוכסכת בהווה, כאישה וכאם. הבת־המספרת מזהה את בושתה של האם בארץ מולדתה כמרכיב מרכזי באישיותה, ובעצמה מבקשת להתרחק ממנו בכל מאודה: "כמו שפחדת שמצרים תדבק בך אני פחדתי שאת תדבקי בי. פחדתי להיות את. … מבחינתך זה היה מביש להיות את. בת תרבות נחותה. ערבייה ששומעת את אום כולת'ום ונהנית ממנה. לא רצית בשום אופן להיות חלק מזה. למדת לסלוד מהערבית, ממולדתך, מליזה, מאום כולת'ום, מעצמך." בבגרותה חוזרת הבת ומאזינה לשיר "אינתא עומרי" – הטקסט היחיד המוזכר בספר – ודרכו היא מבטאת את הריק הרגשי ביחס האהבה של האם לילדיה: "כשהייתי ילדה חשבתי שאנחנו העומרים שלך, שהשיר הזה הוא געגוע לילד, געגוע אלינו, כי אנחנו הילדים שלך, ילדים אבודים לאמא שמחפשת את הבית שלה. רציתי להגיד לך תראי אני כאן, … ואולי אמרתי ואולי את לא שמעת כי אמרתי חלש". קללה בערבית שהאם פולטת מפיה כשהיא יוצאת מחנותו של צורף מצרי שהיא נאלצה למכור לו את תכשיטיה, היא ההימלטות הראשונה של השפה הערבית, שפת האם, הטמונה וכלואה בה ובה בעת מוכחשת על ידה. הזדמנויות חבויות נוספות עבור האמא לשימוש־דיבור בערבית הן עם נשים אחרות, בנות משפחה רחוקות או מוכרת העלים בשוק, ממוצא מצרי אף הן, כאשר האב לא נמצא לידה. כך, לעיתים, מתקשרת האם לליזה, דודתה, וקולה מתרומם בהתלהבות: "כיף ח'אלק יא אוח'תי. יא אוחתי". הבת־המספרת חשה בהקלה העצומה של אמהּ כשהיא מדברת בערבית: "כשהיינו רק אנחנו ואת, כשהוא היה בעבודה, והגיעה דודה שדיברה ערבית – הותר לך, הותר לך, הותר לך. יכולת לשמוח במה שאת. כמו לשחרר את החזייה, לשחרר לרגע את קישורייך. הרגשתי אז שאני, שאנחנו, שותפים לסוד שלך והסוד הוא שאת לא רוצה באמת להתכחש, את לא יכולה באמת להתכחש. את במאבק מתמיד". הדקדוק הפנימי של הערבית עובר בירושה מהאם לבת. כשהשתיים הולכות למגידי עתידות הבת מתקנת את העברית שבפיה לפי חוקי השפה הערבית: "ביקשנו לדעת מתי הם ימותו לנו. מתי הם ימותו עלינו, כך אומרים בערבית".

רונית מטלון, במאמרה "הבית הרעוע: ספריות ערביות מודרניות בעברית" (עד ארגיעה: מסות, אפיק, 2018),  מוצאת דמיון באופן שבו אורלי קסטל־בלום והיא עצמה משתמשות בשפה הערבית בתוך העברית: "כתיבתן של ישראליות מזרחיות, ילידות הארץ, בנות למשפחת מהגרים ממצרים, שהחלו לפרסם בשנות השמונים … נובע ממקור עמוק של אי־נחת לשונית, חברתית ופסיכולוגית וקשור בכלל … במערכת דחפים, שהיא־היא מנגנון ההפעלה האידאי של הסיפור" (עמ' 200). בהמשך היא מתארת את התנועה החזקה והמנוגדת של שני כוחות הדוהרים זה לעומת זה ביצירתן: האחד מיתוג הדמויות בהתאם ל"פוליטיקה של זהויות", והשני, הפועל כל כולו נגד מגמה זו, מבקש לרוקנה מתוכנה, לפורר ולרסק אותה. אסייג, בשימוש שהיא עושה בערבית בספריה, ממשיכה את השרשרת הספרותית הזאת.

הגירתה של האם ממצרים לישראל לבדה, בחוסר כול, מסבירה, לפי בתה, את יכולתה של האם לקחת בעלות רק על דברים שמצאה: "כמו הומלסית שאוספת דברים שאף אחד לא צריך ושאין בהם תועלת, מלבד העובדה היחידה שהם שלה עכשיו. … היא אוהבת לצאת החוצה. היא סורקת את המדרכות עם העיניים וכשהיא רואה משהו נוצץ היא הולכת אליו. … זה תמיד שבור, מלוכלך, קרוע או חסר, משהו שמישהו לא רצה וזרק ומישהו אחר דרך עליו וריסק עוד קצת. … בבית היא תשטוף את זה … תשים על מדף בוויטרינה". באופן אנאלוגי ועל פי המורשת האימהית ניתן לומר על הבת־המספרת, שכמו אמה גם היא סורקת עם העיניים, וכשהיא רואה משהו נוצץ, גם אם הוא שבור, מלוכלך, קרוע או חסר, היא מרימה, מנקה ושמה בוויטרינה: הבת אוספת סיפורים שבורים, פגומים או חבולים שהיא שומעת מהוריה, במילים הבודדות העומדות לרשותם בעברית או בערבית, בתנועותיהם ובארשת פניהם, מנקה אותם מעט ומציגה לראווה בשלושת ספריה. פואטיקה לקטנית זו המבקשת להתבונן ולתאר את ריבוי הפרטים הקטנים שדרכם יסופר הסיפור בכללותו ניכרת בשיר "לא כברוש" מאת יהודה עמיחי, המשמש מוטו לספר הראשון, צעקה הפוכה:

לֹא כַּבְּרוֹש,

לֹא בְּבַת אֶחַת, לֹא כֻּלִּי,

אֶלָּּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת יְרֻקוֹת,

לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְׂחָק

וְאֶחָד מְחַפֵּשׂ.

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. רשימת ביקורת פרי עטה על הספר "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי התפרסמה בגיליון המוסך מיום 07.10.2021.

.

סלין אסייג, "ימים למחיקה", פרדס, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: נעם קרון על "תמציות" מאת אנה מריה יוֹקְל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן