פרוזה | נעה מקליד/ה…

"הוא דמיין אותה סופרת חמש שניות אל מול הסטטוס שמתחלף מול עיניה ל־אפי מחובר, מגחכת בלעג. שוב ושוב קורסות החלטותיו אל מול חולשת אישיותו. אין לו אופי, הוא יודע." סיפור קצר מאת שגית אמת

דניאל אלחסיד, אליהו, סטיל מתוך וידאו, 2021

.

עגור לעצמו

שגית אמת

.

להקת עגורים ריחפה במרחק, מתקרבת אל עבר מגדלי המשרדים בכניסה לעיר. כתם אפור בשמי התכלת. נקודות זעירות. ראש חץ. מעוין. ראש חץ. הטלפון שלו צייץ כשהחזיר את מבטו קדימה. נעה נייד זהרו האותיות על המסך ואפי הרגיש כאילו הוא צונח.

בערך. בצניחות שעשה בטיול הגדול היה שקט של ריחוף ואיזו התעלות. נעה נייד על הצג כמו דחף אותו מתוך פתח של מטוס בהפתעה, בלי שהספיק לוודא אם הרצועות רכוסות והרזרבי מהודק.

אפי אחז בהגה בשתי ידיו ונשא את מבטו שוב, הרחק מההודעה החדשה שהתקבלה, הרחק מהפקק המתנחשל, אל העגורים שדאו בשמיים.

מישהו סיפר לו פעם שכל העניין הזה של הלהקה הוא טעות מושרשת. למעשה הם נודדים בנפרד, כל עגור לעצמו. זה רק נדמה כאילו הם קבוצה. אחיזת עיניים של ברית דמים או של ערבות הדדית. מתברר שלא. כלום מכל זה. הם רק נישאים על אותו גל של אוויר חם המכוון אותם אל אותו עורק תעופה ראשי. זה הכול. בגלל זה הם מתואמים בתנועות כנף מושלמות, בגלל זה הם רוקדים את ריקוד הציפורים שלהם כמו על פי פקודה, בדיוק כפי שהוא מזדחל בתואם מושלם עם המזדה הצהובה שלפניו אבל בעצם אין ביניהם שום קשר.

צג הטלפון האיר, בהיר וצבעוני, מול פניו, מקשה עליו להתעלם. זה משהו בהגדרות שהוא צריך לשנות, אבל עכשיו הוא לא התאפק ונקש באצבע על ההודעה, עוקב אחריה כשהיא נמתחת לאורך המסך כולו. אלף פעם כבר הבטיח לעצמו להישאר מרוסן ושווה נפש, לתת לנעה לחכות ולא להגיב מיד, אך שוב ושוב הוא נכשל.

הוא דמיין אותה סופרת חמש שניות אל מול הסטטוס שמתחלף מול עיניה ל־אפי מחובר, מגחכת בלעג. שוב ושוב קורסות החלטותיו אל מול חולשת אישיותו. אין לו אופי, הוא יודע. בעניין הזה היא צדקה תמיד.

מזל שיולי לא יושבת עכשיו מאחור, ביקש לעודד את עצמו, היא כל כך נלחצת בכל פעם שהוא מתעסק בטלפון שלו בזמן נהיגה. "אסור אבא!", היא מזכירה לו בקול מתוק ומבוהל שנוסק גבוה, "אמרו בגן שאסור."
לפחות בכל מה שקשור לדוגמה אישית, הוא זכה זמנית בפטור.

הסגר הסתיים סוף־סוף, ועם מחסומי ההגבלות שנפרצו החלו להתארך שוב הפקקים בכבישים. את שעות הבוקר המוקדמות שהיה מבלה בשבועות האחרונים בהליכה עם יולי בשדה – קוטפים סביונים וסופרים ציפורים נודדות – מכלה עכשיו אפי בפקק בלתי נגמר ובלב שהולם אל מול הודעת הווטצאפ החדשה ממי שרק לא מזמן עוד כינה 'אהבת חיי'.

תקשיב, כבר דיברנו על זה אלף פעם!!! האותיות על הצג טסות כמו מטוסי קרב, בקו ישר לעברו, אתה חסר אחריות!!! כאילו, מה? לא אכפת לך שהבת שלך תידבק? המילים שלה קמיקזות, מתפוצצות בפרצופו. אני באמת לא מבינה…מה דחוף לך לקחת אותה בשישי אל אחותך כשאתה יודע שחופית בבידוד?? מה דחופה לך המשפחתיות הזאת פתאום???"

עודף סימני השאלה וסימני הקריאה ננעצים בעיניו כמו טופרי מתכת חלודים, ואפי שוב מתחיל למצמץ במין כאב פנטום משונה שאין לו פשר. רק לפני שבוע אמרה לו ד"ר גביזון מפורשות שאין לזה תרופה. היא שאלה אותו אם הוא בסטרס בזמן האחרון, והוא אמר שלא. הרי חוץ מהמגיפה הזאת, שפוגעת בכולם, שום דבר מיוחד לא קרה.

"כמה זמן מאז שהתגרשתם?" שאלה הדוקטור בנימה עניינית יבשה.

"שנה וחצי כבר," הוא ענה.

"ואתה בסדר?"

"כן."

"וההיריון שלה?" המשיכה הדוקטור, "אתה בסדר עם זה?"

"כן," הוא ענה והישיר אליה מבט כדי שתדע שהוא מתכוון ברצינות. "אני בסדר. זה טוב שהיא בזוגיות… וגם עם ההיריון, מה אכפת לי? זה קצת מפתיע כי היא אמרה שלא תרצה עוד ילדים, אבל… זה באמת בסדר. כשלנעה טוב, גם לי טוב."

ד"ר גביזון חייכה והמשיכה בסדרת שאלות על העבודה מהבית (כן, הוא המשיך לעבוד, ומהבית זה דווקא לא רע) ועל הוריו המבוגרים (היו להם כמה מקרי מוות לאחרונה בדיור המוגן, אבל הם בריאים וביחד, וזה מה שחשוב).

"תשמע אפי," אמרה לבסוף, "אני רופאת משפחה, אתה יודע… אם המצמוץ לא יירגע תוך כמה שבועות, אני מציעה שתחפש תשובה במקומות אחרים – פסיכולוג, פסיכיאטר, מדיטציות – לא משנה, תמצא את הדרך."

הוא כבר היה ליד הדלת, כשנעצר וביקש הפניה לבדיקת דם. זו לא חרדה שלפתה אותו, אלא שהתבייש פתאום לצאת מהחדר בידיים ריקות.

בזמן שהמדפסת הקיאה מתוכה את הדף הלבן, חייכו אליו שוב עיניה של הדוקטור. "תדאג גם לנוח, אפי, הא? המון אנשים סובלים עכשיו מסטרס. זה בסדר גם לנוח מדי פעם."

בחדר ההמתנה ישב רק מטופל אחד, פיו חסום במסכת בד ממורטת, וכשאפי חלף על פניו, אוחז בדף ההפניה כמו במעקה, דמיין את נועה יושבת לצד המטופל, אוחזת בכרסה העגולה, מלווה אותו במבטה, מעקמת את שפתיה בעווית הגיחוך המוכרת לו כל כך, מסננת לעצמה בשקט – יא אללה, איזה אפס.

הוא ציפה לתוצאות הבדיקה כמו להודעה על פרס, מקווה לאתר בין שורות המספרים לפחות כוכבית אדומה אחת שתנעץ במציאות סיבה אמיתית למצמוציו ותזכה אותו באישור מנוחה ללא הגבלת זמן. אבל בדיקות הדם יצאו תקינות וכשסקר אותן הרגיש שמשהו, גוזלי ורך, מפרפר ונמעך בתוכו.

המזדה הצהובה נדחקה לנתיב השני, ואפי ניסח בראשו תשובה ראויה לנזיפה שזה עתה קיבל. למזלו, במחלף השלום הרמזור התחלף לאדום. הוא אפילו לא הביט לצדדים לוודא שאין ניידת לפני שחטף את הטלפון והקליד במהירות בשתי אצבעות.

זה היה היום האחרון לבידוד של חופית! וממילא כל הבידוד הזה זה רק בשביל כסת"ח, גבו נלחץ אל המושב. הבריאות של יולי חשובה לי לא פחות ממך! אולי כדאי שתסמכי על שיקול הדעת שלי!

סנד.

ליבו הלם בחזה בפראות ועיניו התרוצצו בין האור האדום של הרמזור, ובין שלוש הנקודות המהבהבות על הצד, מגמגמות לעומתו בכחול – נעה מקליד/ה….

בשמיים שמעליו נפרש היקפו של מעוין. שני עגורים בודדים סימנו את קודקודיו והשאר טסו במבנה צלעות מאוזן. נדמה היה לו שהעגור האחרון, עגלגל וכהה יותר מהשאר – אפי עקב אחריו מהופנט – איך הוא מנפנף בכנפיו, ודואה, מנפנף שוב ודואה. מציית בבלי דעת לכוחו של מצפן נסתר החבוי תחת נוצותיו, הופך אותו לחלק ממשהו.

***

בדיוק כששוב התחלף הרמזור, צרצרה הודעה חדשה. התנועה זרמה, והוא פנה ימינה לכיוון קפלן. עוד חמש דקות ייכנס לחניון ויטפס במעלית למשרד ואז, רק אז, יקרא ויראה מה יש לה לומר.

אפי אף פעם לא יכול לנבא אותה בדיוק.

לפני שבוע התקשרה פתאום והייתה חביבה כל כך. הוא ביקש להבין את פשר השיחה אבל כששאל אותה אם היא צריכה משהו, השיבה, "לא, מה פתאום… האמת שקראתי שהיו אצלכם צמצומים וחשבתי עליך. רציתי לראות שאתה בסדר…". הוא שנא את עצמו על זה, אבל המילים הטובות שלה גרמו לליבו להצמיח כנפיים ולדאות בתוך חזהו מרוב משהו שהרגיש כמו אושר.

"אני חיוני," הוא ניסה להתבדח, "לא נראה לי שיפטרו אותי כל כך מהר."

"חשוב לי שנהיה בטוב, אפי," היא אמרה בקול הרך שלה, "בכל זאת, הייתה לנו אהבה גדולה, ויש לנו את יולי, וגם אם עכשיו…. אתה יודע…", הוא שמע אותה מהססת, מדלגת בזהירות מעל שמו של דויד, אהבתה החדשה, "גם עכשיו… אנחנו תמיד נהיה משפחה."

"אני כל כך שמח שאת אומרת את זה," הוא זוכר שנאנח, "אין לי כוח למלחמות, סתם חבל על האנרגיה."

הם החליפו עוד כמה מילים. הוא שאל אותה אם יש לה שם לתינוק. היא אמרה, "חשבתי על אפרים," והם צחקו.

רק רגע לפני שסיימה, הוסיפה, "דרך אגב, צריך להעביר את הצ'קים לגן של יולי, ואני קצת בלחץ כלכלי עכשיו, אז חשבתי שאולי, אם זה בסדר כמובן, תעביר אתה, ואני כמובן אחזיר לך תוך שלושה־ארבעה חודשים, אני אמורה לקבל מענק מהמדינה…".

זאת מטרת השיחה האמיתית, הבין אפי מיד. הכול בבת אחת התחבר. זו הסיבה לנימת הקול הרכה, המשועשעת. זו הסיבה להתעניינות בשלומו. ולמרות שהבין, ולמרות שמניעיה נפרשו לפניו בבת אחת שקופים וצלולים, ליבו התרונן ויצא לטיסת ניצחון של מי שיש לו המעמד העליון של שותף נדיב ומוערך, כזה שתמיד אפשר לפנות אליו, בטוב וברע.

"אין שום בעיה," הוא אמר. "תחזירי לי כשיהיה לך." וידע שהיא לא תחזיר, או תחזיר רק חלק. וידע שהוא בובת חוטים בידיה, וסינן לעצמו – איזה אפס.

***

שליח של וולט עקף אותו מימין. שוב נדחס הפקק לפניו ולמרות שנשבע להתאפק עד שיגיע לחניה, ידו נשלחה אל ההודעה החדשה שהאירה את המסך שלו.

אה, אז אני מבינה שאתה עכשיו בתפקיד דובר משרד הבריאות…. כסת"ח או לא כסת"ח, אני מבקשת שננהג ב ד י ו ק לפני ההנחיות. זה נראה לך הגיוני שאנחנו נסכן את יולי רק בגלל יומולדת של הבת דודה שלה? (מי ישמע, בת דודה בת 13 שבקושי מתיחסת אליה.)  וזה עוד אחרי שמיכל וגנר סיפרה לי שראתה אותכם בשבוע שעבר בקניון ויולי הייתה בלי מסיכה… החלטתי לא להעיר לך על זה, אבל חלאס… מגפה משתוללת בעולם ואתה מזלזל???

שלושה סימני שאלה.

חבל לי שאתה כל כך מקשה על עניינים שצריכים להיות גם בעיניך ברורים מאליו!!!!

ארבעה סימני קריאה.

אני פשוט לא מבינה אותך…

שלוש נקודות.

זה ממש עצוב לי….

שלוש נקודות.

אפי נשך את שפתיו, מבקש לחסום את הייאוש והזעם שביקשו לפרוץ מכל נקבובית בגופו. מיכל וגנר הבת זונה. הוא העלה במוחו את זיכרון דמותה רצה לעברם בקניון בהתרגשות. "אפי! יולי! איזה כיף לראות אתכם!". בת זונה. מזייפת התרגשות מאחורי המסכה המנומרת המגוחכת שלה, ואחר כך רצה להלשין.

אבל היומולדת של חופית… אפי קימט את מצחו, הוא לא זוכר שסיפר לנעה על האירוע הזה… איך היא בכלל יודעת?

הוא חשב להרים טלפון לאחותו לברר, אולי היא זו שסיפרה לנעה?  לא יכול להיות שהן שומרות על קשר… אף פעם לא הייתה אהבה גדולה ביניהן. אבל לפני שחייג, נזכר איך ציינה אחותו שנעה מאוד פעילה באינסטוש והוסיפה בגאווה – "היא עדיין עוקבת אחריי!" היא תקתקה בלי הרף במצלמת הטלפון שלה. גם את יולי היא צילמה. עכשיו הכול ברור.

"כשהיינו אצל אחותי בשישי הבידוד של חופית כבר כמעט הסתיים!", הוא צעק במכונית כאילו נעה יכולה לשמוע. הוא אפילו התקשר לד"ר גביזון (עד כדי כך הוא אחראי), שאמרה לו אוף דה רקורד (אבל אל תצטט אותי, כן?) שאם חופית הייתה חולה, כנראה שכבר היו לה סימפטומים ושלדעתה, אם הבידוד נגמר בשבת, אז זה ממש לא נורא שייפגשו בשישי ושבכל מקרה יש מדינות שבהן הבידוד קצר יותר.

לרגע נראה שהפקק השתחרר, אבל לא. אפי לקח נשימה עמוקה. לא טוב לריב בווטצאפ. תכף יחנה ויתקשר ויסביר לה הכול.

בעצם למה שיסביר? הזעם שוב שטף אותו, שתסמוך עליו למען השם!

הוא הרים את עיניו לשמיים.

הלהקה הרחיקה דרומה, אל מעבר למגדלי המשרדים, ונראתה עכשיו כמו כתם אפל בשמי התכלת.

זו לא להקה. הוא הזכיר לעצמו. אלה רק פרטים בודדים שהזמן, המקרה והמקום צירפו אותם יחד. הוא ניסה לאתר, ללא הצלחה, את העגור הכבד הכהה שהיה קודם קודקוד מעוין ועכשיו התמזג לתוך הקבוצה.

זו לא קבוצה, הוא הזכיר לעצמו. אין פה ברית דמים. גם לא ערבות הדדית או ידידות אמיצה. זה רק כל עגור לעצמו. כל אחד לעצמו.

.

שגית אמת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. מחברת הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים, 2017) והרומן לבני נוער "השחר של גאיה" (כתר, 1999). זוכת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת 2021. סיפורה "שניים" התפרסם בגיליון 34 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "כוכב נופל", סיפור קצר מאת טל ניצן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | להפיח חיים בעליבות

"סיפור זה דוחק את הסיפור הדומיננטי של ניצולי השואה, שסופר שוב ושוב מפי בני 'הדור השני', ילדיהם של ניצולי השואה, ותובע את מקומו במרכז המערכת התרבותית והספרותית של הזמן הזה." אסתי אדיבי־שושן על "ימים למחיקה" מאת סלין אסייג

ברכה גיא, געגוע, טכניקה מעורבת, יציקת אובייקטים בפורצלן, 30X60X160 ס"מ, מתוך התערוכה "אין חלונות", מוזיאון חיפה לאמנות, 2020 (אוצרת: סבטלנה ריינגולד; צילום: דני אבקסיס)

.

שבור, מלוכלך, קרוע או חסר – על מדף בוויטרינה: על "ימים למחיקה" מאת סלין אסייג

אסתי אדיבי־שושן

.

ימים למחיקה, ספרה השלישי של סלין אסייג, יכול להיחשב חוליה אחרונה בטרילוגיה שפתיחתה בצעקה הפוכה (אחוזת בית, 2014) והמשכה בפרקי מכונות (אחוזת בית, 2017). בשלושת הספרים הללו, שנכתבו בסמיכות זה לזה, מתארת המספרת, בת דמותה של הסופרת סלין אסייג, את סיפור חייה: בראשון – הילדות בבת־ים של שנות השבעים והשמונים; בשני – שנות עבודה ממושכות במפעל ליצור חלקי מתכת, בהיותה אם לילדה קטנה; ובימים למחיקה – הפרידה מההורים הזקנים. על הקשר הכרונולוגי והאוטוביוגרפי בין שלושת הספרים מעידים הכתיבה הלאקונית הנמנעת במכוון מכל ביטוי של רגש, השימוש במילים הבסיסיות ביותר של העברית תוך הימנעות מכל התייפייפות לשונית, ובעיקר המאפיינים הזהים של דמות המספרת ובני משפחתה ופרטי סיפור החוזרים בשלושתם.

בשלושת הספרים ניכר המתח בין הכתיבה הנטורליסטית, המתארת במדויק את פרטי היומיום המעידים על עליבות דמויות ההורים ותקופת הילדות, לבין הכתיבה ה"ספרותית", הפנטסטית לעיתים, משוחררת הרסן, המבקשת לדייק את רגשותיה המורכבים של המספרת ולא את פרטי המציאות. ניגוד נוסף המאפיין את כתיבתה של סלין הוא בין הרצון העז להעיד על דמויות הוריה ובני דורם, מהגרים מרומניה וממצרים, שחיו בשולי החברה הישראלית בעוני גמור וגידלו את ילדיהם בריק כלכלי, נפשי ותרבותי, בין תחושתה שאלו דמויות וימים עלובים שאינם ראויים להיכתב, להיזכר ולהישמר. מהות כפולת פנים זו ביחסה של המספרת למסופר ניכרת בכותרות האוקסימרוניות־משהו של שלושת הספרים – "צעקה הפוכה", "פרקי מכונות" ו"ימים למחיקה". מתח בין נידחותן של הדמויות המתוארות ובין האקט הספרותי של כתיבה וקריאה עליהן ניכר גם בהקדשת הספר ימים למחיקה: "לכם, שלא תקראו את ספריי".

ימים למחיקה נפתח בשלושה משפטים קצרצרים האוצרים בחובם את מצב ההתבוננות וההמתנה: "היינו אנחנו. וישבנו והסתכלנו עליו. חיכינו שהוא ימות". שימוש זה בגוף ראשון רבים – שחלקים נרחבים של הסיפור נמסרים בו – מייצג את המשפחה כולה, היושבת בסצנה זו סביב האב ומתבוננת בו. בה בעת, הוויתור המוחלט על אפיון הדמויות הכלולות ב"אנחנו" זה מעיד על ריקותה של המשפחה ועל היעדרה של הזיקה המשפחתית. הסטטיות של כל הנוכחים בתמונת הפתיחה מאפיינת את האב המובס, אפוף קורי מוות, ובה בעת את דלות יכולת הפעולה של האם והבת היושבות לצידו. במהלך הספר האם היא גם זו המתבוננת באב הנאסף אל מותו, אבל גם מושא למבטה ולתיאורה של הבת־המספרת, המבקשת בכל מאודה להיחלץ מהדמיון המוּרש והכפוי בינה ובין אמה. תשוקתה של הבת לחרוץ סדק בחומת העוינות והשתיקה של האב ניכרת בניסיון העיקש ליצר עימו דיאלוג. שאלותיה של הבת, המופנות לאב, מנוסחות בקצרה, במילים פשוטות, ומתייחסות לאירוע נקודתי, והבנתה המוקדמת של הבת שהיא לא תזכה לתשובה מאביה ניכרת בשימוש בנקודה במקום סימן שאלה בסיום כל שאלה: "אתה יודע למה אתה כאן. (שתיקה) אתה זוכר שנפלת בלילה. (שתיקה) אתה יודע שנחבלת בראש. (שתיקה). אתה זוכר איך זה קרה. היא הפילה אותי".

הזדקקותם הנואשת – חסרה המענה – של ילדי המשפחה הקטנים להוריהם, כפי שהיא מתוארת בהרחבה בצעקה הפוכה ונרמזת גם כאן, בימים למחיקה, נהפכת על פיה בהווה המתואר בו, וההורים, המהגרים הזקנים שנמצאים בשולי־שקופי החברה הישראלית, הם הזקוקים נואשות לביקורי ילדיהם. פתיחת חלון בבית ההורים, הכנת שקשוקה ודיבור־דיבוב פנים־אל־פנים של הבת־המספרת מול האב השותק מבטאים את תשוקתה לפעור, לפעול, להפיח חיים בעליבותם, סבילותם ועלבונם הקיומי של שני הוריה. בגלוי היא חוזרת ואומרת להם: "תראו, כלום לא כואב לכם, יש לכם בית ואוכל ומישהו שמטפל בכם". לעומת זאת, כאשר היא שבה ונוכחת בעוינותם ההדדית ובתחושת ההחמצה והתבוסה של כל אחד מהם היא מודה בפני עצמה בריק המוחלט של עולמם ואומרת להם בלבהּ: "אז מה אם אתם מרגישים מתים."

הצגת תצלומים ישנים מאלבום המשפחה מול עיניו של האב משמשת את הבת כדרך כמעט יחידה לחדור את ביצורי שכחתו ואילמותו־מרצון, ותוך כדי כך היא מקווה "שמהתמונות יצמח סיפור. שיגיד מה היה קודם ומה אחר כך". כך ההתבוננות המשותפת בתצלום, שבו נראה האב בילדותו, רוכב על אופניים, מחלצת ממנו לאחר שתיקה ממושכת משפטים קצרים שיתמעטו ויאלמו כליל: "לא היה לנו כסף. לא הייתה מצלמה. לא היו תמונות. להורים לא הייתה עבודה. לא היה מספיק אוכל. הפסקנו ללמוד. הלכנו לעבוד. כדי לעזור בבית. עבדתי אצל משה כהן הנגר". בהמשך, כאשר הבת־המספרת מתקנת אותו, הוא מוסיף ואומר: "בהתחלה הם לא עבדו. אחר כך הם מצאו עבודה בתל אביב. במפעל מברשות היו נוסעים בימי ראשון באוטובוס הראשון ל—– ומשם לתל אביב. חוזרים בסוף השבוע. הם היו ישנים בחניון האוטובוסים של אגד. בתוך אוטובוס. קראו לזה מלון אגד. הם לא היו היחידים במלון אגד". בהמשך, בעודו מתבונן בתמונה באריכות, הוא אומר: "אלה לא אופניים שלי. לא היו לנו אופניים".

האב, שהגיע לישראל מרומניה בשנות החמישים, לחם בכל מלחמות ישראל. בתו, המבקשת לדובבו, חוזרת ומזכירה לו זאת: "תחשוב על זה אבא. השתתפת בכל המלחמות אפילו במלחמת המפרץ. אתה זוכר שהיית בכל המלחמות. זוכר. מה אתה זוכר. ניהלתי מחסן שלהם בגני התערוכה איפה שהיום זה נמל תל־אביב". סיפור זה של האב וקרוביו כפי שהוא מסופר מזווית ראייתה של בתו מבקש להנכיח את סיפור חייהם של המהגרים ששוכנו במעברה בדרום הארץ, קרוב לקריית גת, עבדו והקימו משפחות בשולי השוליים של החברה הישראלית. סיפור זה, כפי שהוא נפרש בשלושת ספריה של אסייג, ומצטרף ליצירותיהם של סמי ברדוגו (האב הספרותי), מירב נקר־סדי ורבים נוספים, דוחק את הסיפור הדומיננטי של ניצולי השואה, שסופר שוב ושוב מפי בני "הדור השני", ילדיהם של ניצולי השואה, ותובע את מקומו במרכז המערכת התרבותית והספרותית של הזמן הזה. מזווית ראייתו של האב, ניצולי השואה הם האחר המוחלט. בהמשך להתבוננות בתצלום הוא מעיד על עצמו שהוא היה "הילד עם הכובע" וכמעט איבד אותו כשהלך עם הילדים האחרים: "לראות את האנשים שהיו סגורים. זה היה בפרדס חנה. … הם היו ניצולים. אנשים בלי משפחה שהראש שלהם הסתובב בגלל הדברים שראו. … הם עשו תנועות. רצו שנלך. שלא נראה אותם. הם רצו להתחבא מהחיים".

סיפור חייה של האם, שמוצאה ממצרים, על האומללות והעזובה שבו, משוכפל ומהדהד בסיפור חייהם של קרובות משפחה ושכנים, מהגרים ממצרים אף הם. סיפור חייה של ליזה, דודתה של האם, מאפשר לבת־המספרת להבין, בדיעבד, את עברה של אמה: "כשראיתי אותה ראיתי אשה בשולי החיים. שוליים שקטים … רק עוני ובדידות ושממה משעממת שטוב או רע לא קורים בה. כשראיתי אותה ראיתי את העולם שהגעת ממנו ואת העולם שהיית בו אז וגם עכשיו. עולם בודד ועצוב וחולה וחלש". מרחב חיים משמעותי של הבת, אמה ואחיה, החוזר ומוזכר בסיפור, הוא השוק, וגם הוא ביטוי לקיום הדל. האם וילדיה מגיעים לשוק בזמן מסוים: "מעט אחרי שבעלי הדוכנים שפכו את הסחורה שנשארה, ורגע לפני שעבר הטרקטור עם הכף ואסף הכל למשאית הזבל". הבת, בבגרותה, בעודה יושבת מול אביה, נזכרת ואומרת: "אספנו ירקות מהרצפה". האב מצטדק ומזכיר: "לא היה לנו כסף לקנות בגדים. קנינו רק מה שצריך. קנינו אוכל ומה שצריך". והבת, המבקשת לשחזר במדויק, מתקנת ואומרת: "לא קנינו. אספנו מהרצפה. היא, אמא, אספה".

מצרים כארץ מולדת, ועימה הדיבור בערבית, הם סודה המוכחש של האם בימים למחיקה, הגורר אחריו את תחושת הנחיתות הקיומית שלה בישראל ומנמק את זהותה המסוכסכת בהווה, כאישה וכאם. הבת־המספרת מזהה את בושתה של האם בארץ מולדתה כמרכיב מרכזי באישיותה, ובעצמה מבקשת להתרחק ממנו בכל מאודה: "כמו שפחדת שמצרים תדבק בך אני פחדתי שאת תדבקי בי. פחדתי להיות את. … מבחינתך זה היה מביש להיות את. בת תרבות נחותה. ערבייה ששומעת את אום כולת'ום ונהנית ממנה. לא רצית בשום אופן להיות חלק מזה. למדת לסלוד מהערבית, ממולדתך, מליזה, מאום כולת'ום, מעצמך." בבגרותה חוזרת הבת ומאזינה לשיר "אינתא עומרי" – הטקסט היחיד המוזכר בספר – ודרכו היא מבטאת את הריק הרגשי ביחס האהבה של האם לילדיה: "כשהייתי ילדה חשבתי שאנחנו העומרים שלך, שהשיר הזה הוא געגוע לילד, געגוע אלינו, כי אנחנו הילדים שלך, ילדים אבודים לאמא שמחפשת את הבית שלה. רציתי להגיד לך תראי אני כאן, … ואולי אמרתי ואולי את לא שמעת כי אמרתי חלש". קללה בערבית שהאם פולטת מפיה כשהיא יוצאת מחנותו של צורף מצרי שהיא נאלצה למכור לו את תכשיטיה, היא ההימלטות הראשונה של השפה הערבית, שפת האם, הטמונה וכלואה בה ובה בעת מוכחשת על ידה. הזדמנויות חבויות נוספות עבור האמא לשימוש־דיבור בערבית הן עם נשים אחרות, בנות משפחה רחוקות או מוכרת העלים בשוק, ממוצא מצרי אף הן, כאשר האב לא נמצא לידה. כך, לעיתים, מתקשרת האם לליזה, דודתה, וקולה מתרומם בהתלהבות: "כיף ח'אלק יא אוח'תי. יא אוחתי". הבת־המספרת חשה בהקלה העצומה של אמהּ כשהיא מדברת בערבית: "כשהיינו רק אנחנו ואת, כשהוא היה בעבודה, והגיעה דודה שדיברה ערבית – הותר לך, הותר לך, הותר לך. יכולת לשמוח במה שאת. כמו לשחרר את החזייה, לשחרר לרגע את קישורייך. הרגשתי אז שאני, שאנחנו, שותפים לסוד שלך והסוד הוא שאת לא רוצה באמת להתכחש, את לא יכולה באמת להתכחש. את במאבק מתמיד". הדקדוק הפנימי של הערבית עובר בירושה מהאם לבת. כשהשתיים הולכות למגידי עתידות הבת מתקנת את העברית שבפיה לפי חוקי השפה הערבית: "ביקשנו לדעת מתי הם ימותו לנו. מתי הם ימותו עלינו, כך אומרים בערבית".

רונית מטלון, במאמרה "הבית הרעוע: ספריות ערביות מודרניות בעברית" (עד ארגיעה: מסות, אפיק, 2018),  מוצאת דמיון באופן שבו אורלי קסטל־בלום והיא עצמה משתמשות בשפה הערבית בתוך העברית: "כתיבתן של ישראליות מזרחיות, ילידות הארץ, בנות למשפחת מהגרים ממצרים, שהחלו לפרסם בשנות השמונים … נובע ממקור עמוק של אי־נחת לשונית, חברתית ופסיכולוגית וקשור בכלל … במערכת דחפים, שהיא־היא מנגנון ההפעלה האידאי של הסיפור" (עמ' 200). בהמשך היא מתארת את התנועה החזקה והמנוגדת של שני כוחות הדוהרים זה לעומת זה ביצירתן: האחד מיתוג הדמויות בהתאם ל"פוליטיקה של זהויות", והשני, הפועל כל כולו נגד מגמה זו, מבקש לרוקנה מתוכנה, לפורר ולרסק אותה. אסייג, בשימוש שהיא עושה בערבית בספריה, ממשיכה את השרשרת הספרותית הזאת.

הגירתה של האם ממצרים לישראל לבדה, בחוסר כול, מסבירה, לפי בתה, את יכולתה של האם לקחת בעלות רק על דברים שמצאה: "כמו הומלסית שאוספת דברים שאף אחד לא צריך ושאין בהם תועלת, מלבד העובדה היחידה שהם שלה עכשיו. … היא אוהבת לצאת החוצה. היא סורקת את המדרכות עם העיניים וכשהיא רואה משהו נוצץ היא הולכת אליו. … זה תמיד שבור, מלוכלך, קרוע או חסר, משהו שמישהו לא רצה וזרק ומישהו אחר דרך עליו וריסק עוד קצת. … בבית היא תשטוף את זה … תשים על מדף בוויטרינה". באופן אנאלוגי ועל פי המורשת האימהית ניתן לומר על הבת־המספרת, שכמו אמה גם היא סורקת עם העיניים, וכשהיא רואה משהו נוצץ, גם אם הוא שבור, מלוכלך, קרוע או חסר, היא מרימה, מנקה ושמה בוויטרינה: הבת אוספת סיפורים שבורים, פגומים או חבולים שהיא שומעת מהוריה, במילים הבודדות העומדות לרשותם בעברית או בערבית, בתנועותיהם ובארשת פניהם, מנקה אותם מעט ומציגה לראווה בשלושת ספריה. פואטיקה לקטנית זו המבקשת להתבונן ולתאר את ריבוי הפרטים הקטנים שדרכם יסופר הסיפור בכללותו ניכרת בשיר "לא כברוש" מאת יהודה עמיחי, המשמש מוטו לספר הראשון, צעקה הפוכה:

לֹא כַּבְּרוֹש,

לֹא בְּבַת אֶחַת, לֹא כֻּלִּי,

אֶלָּּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת יְרֻקוֹת,

לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְׂחָק

וְאֶחָד מְחַפֵּשׂ.

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. רשימת ביקורת פרי עטה על הספר "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי התפרסמה בגיליון המוסך מיום 07.10.2021.

.

סלין אסייג, "ימים למחיקה", פרדס, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: נעם קרון על "תמציות" מאת אנה מריה יוֹקְל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | על שקרים ודרקונים

"לעיתים קרובות המילים משמשות אותנו כדי להסתיר את מה שאנחנו חושבים, ולא כדי לחשוף זאת. בהבעות הפנים קשה הרבה יותר לשקר." שני סיפורים קצרים מאת הסופר האיטלקי ג'נריקו קרופיליו, בתרגום עופרית אסף־אריה

מיה בלוך, דייטים, עט ועפרון על נייר, 29X19 ס"מ, 2018

.

שני סיפורים קצרים מאת ג'נריקו קרופיליו

מתוך ספרו  Passeggeri Notturni (נוסעים ליליים)

מאיטלקית: עופרית אסף־אריה

.

דרקונים

לפני זמן מה, בשדה התעופה, פגשתי חברה מן העבר. חיינו בערים שונות וזמן רב לא התראינו. וכך, החלטנו לשבת לשתות קפה ולהחליף חוויות ממה שעבר עלינו בעשור האחרון.

כמה שנים לפני כן היא הכירה בחור, התאהבה בו, וכעבור תשעה־עשר חודשים הם התחתנו. הוא היה נעים הליכות, חכם, מתחשב; כמעט טוב מכדי להיות אמיתי.

ואכן, זה לא היה. אחרי החתונה הוא השתנה כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הוא הפסיק להיות נחמד; הוא נהיה אובססיבי, קנאי ואלים, הוא התחיל להעליב ולהשפיל אותה בנוכחות חברים וגם זרים. החיים הפכו לסיוט, אבל היא לא הצליחה למצוא את הכוחות להתגרש.

יום אחד סיפר לה קולגה סיפור שקרה, כפי הנראה, למכרה של בת דודה שלו.

הבחורה הזו עמדה להתחתן. לקראת האירוע, בבוקר של חודש מאי, הכול כבר היה מוכן. ההזמנות, הנדרים, הכומר, החתן, כולם היו בכנסייה וחיכו, כמו שצריך. כשהכלה הגיעה, היא ביקשה להגיד כמה מילים לפני שיתחיל הטקס. זו הייתה בקשה חריגה מעט, אבל איש לא התנגד.

– ביקשתי לדבר ראשונה כדי להודות להורים שלי, על כל מה שהם עשו בשבילי עד היום. הם היו שם בשבילי כשצריך ונתנו לי את החופש שלי כשזה היה נכון. להבין מה הרגע הנכון לעשות כך או אחרת זה לא קל. בשביל זה צריך אומץ לב וחוכמה. תודה, אמא. תודה, אבא. אני מקווה לא לאכזב אתכם אף פעם.

ההורים חייכו. היא המשיכה, ופנתה אל המוזמנים.

– תודה לכם שבאתם. אני מקווה שלמרות הכול, יהיה לכם זיכרון טוב מהטקס הזה.

היה רחש קל. מישהו השתעל. לחתן הייתה הבעה משונה.

– ועכשיו אני רוצה להודות לארוס שלי ולחברה הכי טובה שלי, שהיא גם השושבינה שלי. תודה לשניכם שליוויתם אותי, ביחד, עד הצעד שאני עומדת לעשות.

בכנסייה הייתה תחושה ברורה של מבוכה.

– תודה במיוחד על כך שהעברתם אתמול את הערב ביחד. וערבים אחרים, בחודשים האחרונים. תמיד באותו המלון. אני מאחלת לכם הרבה אושר. חבל שאת כבר נשואה, אבל אני בטוחה שתמצאו פתרון, עם בעלך. בכל מקרה אני מאמינה שהגילוי הזה יעניין אותו.

לאחר מכן היא יצאה מהכנסייה בשקט ונבלעה במכונית שחיכתה לה במנוע פועל.

– הסיפור הזה הרשים אותי מאוד. אמרתי לעצמי שאם היא הייתה מסוגלת לעשות את מה שעשתה, אני חייבת להיות מסוגלת להוציא את עצמי מהמלכודת שנפלתי אליה. זה היה קשה, אבל שבועיים אחרי זה הייתי חופשייה.

הסתכלתי עליה, נבוך מעט. היה משהו שלא ידעתי אם לומר, והיא קראה את המחשבות שלי.

– כבר שמעת את הסיפור הזה, נכון?

הנהנתי והיא חייכה.

– קצת אחרי הפרידה, כשקראתי איזה ספר, גיליתי שקיים סיפור כזה, כמעט זהה, בעשרות גרסאות, בעשרות ערים. בהתחלה הרגשתי רע מזה; הבחורה הזאת הייתה בשבילי מודל לחיקוי – והנה אני מגלה שהיא דמות בסיפור מומצא. אחר כך החלטתי שזה בכלל לא משנה לי. בשבילי, הסיפור היה אמיתי והיא הייתה אמיתית. אולי אתה תוכל להבין אותי.

– את מכירה סופר בשם צ'סטרטון? שאלתי אותה.

– לא קראתי אותו אף פעם, למה?

– צ'סטרטון אמר שהאגדות לא נועדו להסביר לילדים שדרקונים קיימים. הם כבר יודעים את זה.

– אז למה הן נועדו? היא שאלה אותי.

– האגדות נועדו להסביר לילדים שגם את הדרקונים אפשר להביס.

.

***

.

בכנות

אתמול בלילה חלמתי חלום. כשלעצמה, זו לא חדשה מעניינת במיוחד: לדברי המומחים כולם חולמים, כל לילה. אבל לא כולם זוכרים את החוויות הליליות עצמן, ואכן, אני נמנה עם אלו שלא זוכרים אותן. עם זאת, את החלום של ליל אמש אני זוכר היטב; טוב כל כך שאני תוהה אם איני מבלבל אותו עם מקרה שקרה באמת.

מצאתי את עצמי בעיירה קטנה, בכיכר מלאה אנשים. נשמעו שם מלמולים טיפוסיים לקבוצת אנשים שמדברים בו זמנית. הייתי בחברת ילדה כבת עשר. חמודה מאוד, אדיבה ולבבית, אם כי מעט שחצנית. בכל מקרה, ידעתי – כמו שיודעים בחלומות, מבלי שאיש אומר לך – שהיא הייתה חברה שלי, והיא הייתה שם כדי להסביר לי דברים חשובים.

"עכשיו נסיר את הקול," היא אמרה בשלב מסוים, ואז החוותה בידה כאילו היא מגלגלת דף נייר לכדי כדור – והמלמולים פסקו באחת.

כולם המשיכו לדבר ולעשות מחוות עם הידיים, אבל הסצנה הזו התרחשה בשקט מוחלט.

"בחן את הבעות הפנים של האנשים האלה כשהם מדברים ביניהם," אמרה לי חברתי.

"למה?"

"כי לעיתים קרובות המילים משמשות אותנו כדי להסתיר את מה שאנחנו חושבים, ולא כדי לחשוף זאת. בהבעות הפנים קשה הרבה יותר לשקר. כשתהיה גדול יהיה זה חיוני מאוד עבורך לדעת לקרוא את הפנים שמעבר למילים."

אבל אני כבר גדול, אמרתי. או שרק חשבתי את זה, אני לא יודע. היא, לעומת זאת, כבר עשתה את דרכה לקבוצה קטנה של בחורים שעמדה ליד מנורת רחוב. היא החוותה בידה, מסמנת לי להסתכל עליהם, ובאותו הרגע נוכחתי לדעת שהם אינם רואים אותנו. היינו בלתי נראים, יכולנו להסתכל בהם – ללמוד אותם – מקרוב מאוד, ועד מהרה הבנתי שבת לווייתי צדקה. כשהמילים לא מפריעות לך, אם אתה יכול – ורוצה – לשים לב לפרטים, אתה שם לב לאמת שנמצאת בפנים. שמחה, כעס, עצב, הפתעה, גועל, מבוכה, חוסר ביטחון, תדהמה, דיכאון, פחד, התלהבות, בכל כך הרבה ניואנסים שקשה לתאר.

זזנו הצידה והיא הסבה את תשומת ליבי לבחורה שדיברה עם בחור, והייתה לה הבעת פנים עוינת מאוד, מלאה טינה וכעס.

"מה אתה קורא בפנים של הבחורה הזו?"

"כעס. הרבה תוקפנות וכעס."

"ואתה יודע מה היא אומרת?"

"אני מתאר לעצמי שהיא מעליבה אותו."

"אתה חושב?" היא הקישה באצבעותיה והקול חזר.

"בכנות, אני לא רוצה להתווכח," אמרה הבחורה.

"אתה חושב שהיא אומרת את האמת?" שאלה אותי הילדה.

"לא, נראה לי שלא."

"היא אכן לא אומרת את האמת. יש בה רצון עז לומר לו דברים לא נעימים, ואילו המילים שלה הן 'בכנות, אני לא רוצה להתווכח'. תוארי הפועל הם דבר מסוכן, צריך להישמר מהם, הן כשאחרים מדברים והן כשאנחנו מדברים."

"אני לא מבין."

"כשמישהו אומר לך ש'בכנות', 'בהגינות', 'ישירוֹת' הוא רוצה או לא רוצה לעשות או להגיד משהו, ובכן – הֱיה זהיר מאוד, כי זהו סימן ברור שהמישהו הזה אינו כן, הגון, ישר או כל דבר אחר שנטען באמצעות תואר הפועל. השקרים הגרועים ביותר נחבאים מאחורי תוארי הפועל. ואתה יודע מהו תואר הפועל המסוכן מכולם?"

"מה?"

"'בהחלט'. זהו תואר הפועל שמחביא את העוולות הגדולות ביותר. זכור זאת כשתגדל."

אבל אני כבר גדול, חשבתי שוב. רציתי לומר זאת, ורציתי לומר ולשאול עוד דברים – למשל, איך קוראים לה או איך היא יודעת כל כך הרבה דברים למרות שהיא רק ילדה קטנה. אבל פתאום, כמו שקורה, החלום נגמר ואני התעוררתי.

.

©2016 Gianrico Carofiglio
pubblicato in Italia da Giulio Einaudi editore s.p.a., Torino

.

ג'נריקו קרופיליו (Gianrico Carofiglio), יליד 1961, סופר איטלקי יליד בארי, פוליטיקאי ושופט לשעבר. ספרו הראשון, "עֵד בעל כורחו" (Testimone Inconsapevole), ראה אור בשנת 2002 ותורגם לעברית בשנת 2012 בידי אלון אלטרס (אחוזת בית). ספר זה היה הראשון בסדרת ספרים העוסקת בעורך דין גווידו גווריירי, וזיכה את קרופיליו בכמה פרסים ובפופולריות רבה. מאז פרסם עשרות ספרים, מסות ואסופות סיפורים קצרים, וכתביו תורגמו לשפות רבות.

.

עופרית אסף־אריה, מתרגמת, צלמת ועורכת אתרים, עובדת בספרייה הלאומית. חברה באגודת דנטה אליגיירי בירושלים, בעלת תואר ראשון בבלשנות בהתמחות בלטינית ובאיטלקית, ובעלת תואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית. זהו לה פרסום ראשון של תרגום.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שלושה שירים מאת עדנה סנט וינסנט מיליי בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | משחקי כאילו

"כל בדיה היא חיבורים והתקות, מעבדה להבנת העולם, והיא נבנית על ידי הדמיון, על ידי היכולת לראות דברים כאילו היו באמת". גיא עד על משחקי־הכאילו של הפרוזה

אמירה זיאן, ללא כותרת, צילום, 75X50 ס"מ, 2012

.

איך ייתכן שאנחנו מאמינים לדמויות בדיוניות?

 מאת גיא עד

.

כשאני חושבת על פרוזה עולה בראשי תמונה: אני רואה את כל הכותבות בעולם כתצפיתניות בכל מיני פינות – על גבעות, הרים, איים, עננים, מערות, בתוך מעיים, ראשים, קני נשימה. חלקן שוכבות, חלקן צפות, עומדות, קופצות באוויר, צוללות – רשת ענקית שפרושה בעולם ומדווחת דרך עצמה על המתרחש. הרשת הזאת מספקת לנו עושר עצום, בלתי נדלה ובאופן מסוים אינסופי, וכל קוראת מוזמנת לבחור מה שנראה לה מעניין.

אבל דווקא הרשת המפוארת הזאת, הפרוזה, עוברת טלטלה בימים אלה ונראה כאילו אנשים מאסו בה. דווקא בתקופה של סגרים ושהייה בבתים אפשר היה לצפות שהקריאה תנסוק, הרי רעיון הרומן התפתח בתקופה של המהפכה התעשייתית כשנוצר הפנאי, ואין זה כך כלל ועיקר. מספר קוראי הפרוזה קטן באופן דרסטי, גם בקרב ילדים ונוער – אנשים רואים הרבה סרטי תעודה, דרמות המבוססות על סיפור אמיתי, קוראים עדויות, ביוגרפיות ונדמה שהפרוזה הפכה למשנית. ייתכן שזהו ניסיון אנושי לעשות סדר, להבין את המציאות דרך חומרים אמיתיים כדי לדלל קצת את העומס העצום של מידע שניתך עלינו כמו גשם חומצי. כאילו משהו בעולמות הבדויים איבד רלוונטיות.

המשוררת האמריקאית לואיז גליק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2020, אמרה שהופתעה מאוד כאשר נודע לה שזכתה, כי היא אישה לבנה שכותבת בסך הכול על חיי ילדות ומשפחה, והיא מרגישה שלאחרונה סופרים ומשוררים מתבקשים לכתוב אקטואליה, להיות שופר לזרם או לתנועה, לא להיות מנותקים.

ייתכן שהשוק מאותת משהו – אולי בעולם של היום, בעידן המסוים הזה, הפרוזה צריכה להתגייס ולשרת את הצורך האנושי לחזק את המציאות ולהיאחז בה, לספק חומרים פרקטיים ולא בדויים.

בעיניי הפרוזה חשובה, לא רק מהסיבה הפרוזאית שהעולם יחלה ויהיה עצוב בלעדיה, אלא מסיבה נוספת, שעליה אני מבקשת להתעכב.

.

פיקציה בספרות

קנדַל וולטון (Kendall Walton), פילוסוף אמריקאי שעוסק באמנות ובִדיוֹן, טוען שיצירה של אמנות היא פעולה שהדרך הטובה ביותר להבינה היא לראות בה המשך של משחקי־כאילו ששיחקנו בילדותנו. מדובר בסוג של פעולה מדומיינת שתפקידה להרחיב את עולמנו, להנהיר אותו, לבחון אותו, בדיוק כמו שילד עושה. ילדים משקיעים בזה זמן רב כל כך, שעות על גבי שעות, והאמת שמשונה לראות איך זה נעלם בבגרות. ברור לכולנו שמשחק־הכאילו לא נוצר רק לשם הנאה, אלא הוא משמש גם דרך להבנת העולם, אימון חשוב מאין כמותו. והיוצרות ממשיכות לשחק. הן מתיישבות לכתוב ובונות בעזרת הדמיון עולמות פיקטיביים שלמים.

הדמיון איננו יש מאין. הוא מתאפשר על ידי מידע וקשרים, על ידי הַתָּקוֹת מהעולם האמיתי. דמיונות נלקחים מהמציאות וחוקיה. הם נגזרות שלה. לכן מעודדים ילדים לרכוש שפה, מעשירים אותם, כי אותיות, מילים, משפטים, מייצרים עוד אפשרויות להקשרים, להעשרת הדמיון. בדרך כלל אנחנו עושים שילובים: אני מכירה דובים, אני מכירה צבעים, אדמיין דוב כחול. ככל שאני מכירה יותר דברים, עולמות, תרבויות, יש סיכוי שאוכל לדמיין עולם־כאילו עשיר יותר.

כך גם בפרוזה. כל בדיה היא חיבורים והתקות, מעבדה להבנת העולם, והיא נבנית על ידי הדמיון, על ידי היכולת לראות דברים כאילו היו באמת, לקבל זמן שהוא שונה מהזמן הקיים ולייצג פרספקטיבות אחרות, כאלה שאולי מנוגדות לאמנה מוסרית או לתפיסה פרטית. כשאני מדמיינת משהו אני לא מחויבת לחשוב שהוא באמת מייצג אותי. זאת חירות גדולה, כי היא מאפשרת לי לחקור אזורים אחרים של העולם האנושי בלי פחד.

ואיך זה קשור לקוראות? איך זה קשור לקריאה? האם ייתכן שאמנות מפעילה אותנו גם כשלא אנחנו יוצרות אותה? סרט, הצגה, ספר – מדוע אנחנו מייחסות להם ערך ואיננו פוטרות אותם באמירה 'זאת סתם בדיה'? אנחנו הרי יודעות שזה לא אמיתי. איך זה שאנחנו מתמלאות אמפתיה, מגיבות רגשית לבדיון שלפנינו? מה קורה כאן, הייתכן שאנחנו פשוט מאמינות לדמויות בדיוניות?

אם אני הולכת לקולנוע וצופה בסרט אימה, הגוף שלי משדר אותות של פחד. ליבי מאיץ פעימות, אני מזיעה, אבל לוּ פחדתי באמת, לא הייתי נותרת על הכיסא. הייתי מנסה להזהיר את הגיבור או לרוץ החוצה לקרוא לשוטרים. אבל אני נשארת צמודה לכיסא וקרוב לוודאי שאגיע לצפות בזה שוב. אז אולי אני רק תוהה אם המפלצת אמיתית? אבל אז גופי לא היה משדר פחד אלא ספק. אז אולי בעצם אני מאמינה לבדיה כל עוד אני בתוכה? אבל גם זה בעייתי, כי בילבי גרב־ברך תוכל להניף סוס לעולם ועד, ובלאנש דובואה מחשמלית ושמה תשוקה תשבור את ליבנו גם אחרי שנצא מההצגה.

לתפיסתו של וולטון, האמנות עצמה מפעילה את דמיון הצופָה, הקוראת, באופנים שונים; באמנות הפלסטית, בתאטרון ובקולנוע באופן חזותי, ובספרות באופן מילולי. גם צפייה בסרט או בהצגה וגם קריאה דורשות דמיון, כי רק הדמיון מייצר את החיבור המנטלי שלנו לבדיון. הקוראת צריכה לדמיין שמה שהיא קוראת קורה. זה איננו דמיון טהור, כמו חלימה בהקיץ, אלא דמיון מודרך. הטקסט מנחה מה לדמיין. דמייני אישה שנותנת כעת מבט אחרון בצמה שלה, שהיא הולכת למכור כדי לקנות שעון יקר לאהובה. והאישה הזאת, המדומיינת, מעוררת בך, כקוראת, רגש. אמנם יש מחסום בין עולם הבדיה לעולם המציאות אבל הוא כנראה עביר מבחינה פסיכולוגית ואנשים מגיבים באופן פסיכולוגי לישויות בדיוניות. אפיזודה מדומיינת וחוויה אמיתית מעוררות בנו את אותם מנגנונים פסיכולוגים. הן דומות באופן פנימי, מבחינה עצבית. המעניין הוא שאותו חלק במוח פועל כשמראים לנו פרצוף אמיתי ופרצוף שהונחינו לדמיין, ויש חפיפה בין ראייה (vision) להעלאת תמונה בדמיון (visual imagery).

כך שלא נכון לומר שאנחנו כצופות או כקוראות מרמות את עצמנו לחשוב שהפיקציה אמיתית. אנחנו יודעות היטב שהיא אינה אמיתית. אנחנו לא צופות בעולם הפיקטיבי ממרומי עולם המציאות. אנחנו נכנסות לעולם פיקטיבי ורק מדמיינות שהוא אמיתי, בדיוק כמו במשחק־כאילו, כשילדים משחקים במסיבת תה, והתה כאילו נשפך, ואחד הילדים כאילו חטף כוויה וכאילו בוכה מכאב. זה שונה מחוויה של רגש אמיתי, אבל דומה מאוד.

הפרוזה היא אמת שמתקיימת במשחק־כאילו, ובתור שכזאת היא משמשת עבורנו מעבדה וכלי אימון מנטלי בדיוק כפי שעשו זאת משחקי הכאילו בילדותנו, לקוראת ולא רק לכותבת.

בין סוגי הטקסטים וולטון מחשיב רק את הפרוזה כמרחב שאפשר לדמיין בו משחק־כאילו. וכשם שבובה או דובי הם אביזר במשחק־כאילו, בפרוזה זהו הטקסט. ביוגרפיות, ספרי לימוד, עיתונים, מאמרים ודומיהם אינם נמנים עימה, כי לטענת וולטון הם אינם מקיימים את התנאי המספיק לשימוש כאביזר במשחק־כאילו. אפשר להתווכח על כך, כי יש הרבה ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות וממוארים שיכולים לדעתי לענות על התנאי הזה.

.

משחק־כאילו

נחזור למשחק־הכאילו ונחשוב על ספר. נראה אותו כרחבת משחק־כאילו שחוקיו נקבעים מראש  – בואו נשחק כאילו יש אדם הכותב הספדים וחי עם פינגווין, בואו נשחק כאילו יש אישה שמדביקה את התינוק שלה לגופה כדי שלא יאונה לו כל רע. בואו נשחק כאילו יש גבר אחד, שמוביל את אמא שלו על עגלה רעועה ברחבי מדינה אפריקאית. והעולמות הבדיוניים האלה הם משחקי כאילו, שאנחנו הסופרות מחוקקות את חוקיהם ומזמינות אתכן לשחק בהם איתנו.

חוקי המשחק נקבעים כבר בהתחלה – שם הספר, הדימוי על העטיפה, המלל בגב – כל המידע הזה צריך להבהיר לכן איזה משחק יצרה התצפיתנית שאני – מִשחק ביער אפל, בבית קטן, ואולי על כוכב אחר. נגיד שכסופרת הבטחתי משחק ביער אפל ולפתע אחת הדמויות בספרי לוגמת שוקו מול מסך גדול. עלול להתעורר ריב. 'אמרת שהגיבורה מדלגת מעל ענפים ואוכלת ציקאדות ופתאום היא לוגמת שוקו בדירה חמימה? זה לא פייר!' בדיוק כמו במשחק־כאילו – כשקבענו מראש שהדובי הוא המורה צביקה, והוא לא יכול להפוך בשום אופן להיות המנהלת ציפי. וכן הלאה וכן הלאה. הדמיון ייקטע והמשחק יסתיים.

.

התנגדות לדמיין

בפרוזה המשחק עלול להיקטע לא רק בגלל בעיות קוניטיניואיטי עם הדמויות, אלא בעיקר במישורים שבהם יש התנגשות עם אמנוֹת שלנו מהעולם האמיתי, ובעיקר כאשר הדמות עושה מעשה לא מוסרי שמגובה על ידי המספר. וולטון מתאר זאת כהתנגדות פסיכולוגית לאפשר לעולם הפיקטיבי להיות שונה מהעולם האמיתי.

אם אקיים, כסופרת, את החוזה ואעמוד בכל מה שהבטחתי, לאורך כל הספר, העולם הפיקטיבי יתקיים וקוראותיי יוכלו לשחק בכאילו, להרגיש, ליהנות, להתרגש, ולשהות בתוך מעבדה פיקטיבית משל עצמן ואולי להבין דבר או שניים על חייהן. הפרוזה היא מדיום אינטימי, לא נגוע, שמתקשר בין יחידים ברגע נתון. זה ייחודי לספרות. באמנויות אחרות בדרך כלל יש קהל – מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, תיאטרון. הרגע הספרותי, שבו את קוראת את מה שאני כתבתי ומתרגשת, עוברת משהו, מהרהרת, נפגשת עם עצמך, הוא בעיניי רגע של קרבה אנושית, מחווה בין אדם לאדם, ובתור שכזה חיוני לקיום החברה שלנו. מעבר לכך, קריאה הרי גם מעשירה את הדמיון, היא כלי לפיתוח מחשבתי ורגשי, היא אימון מנטלי מהמשוכללים שפיתחנו, ומהטעמים האלה חשוב עולם הבדיון הספרותי. לכן אני מייחלת שלא נפסיק לכתוב בדיונות ושלא נפסיק לקרוא אותם, שלא נפסיק לשחק בכאילו, ונמשיך להתפתח כיחידים וכחברה. על עצמי אוכל רק להעיד, במילותיה של גאולה עוז מספרי ויקי ויקטוריה – שאתן הכול כדי להרגיש את זה שוב ושוב.

.

גיא עד היא סופרת, מתרגמת ועורכת, כלת פרס היצירה לסופרים לשנת 2010. ספריה ״הבארשבעים״ (כנרת זמורה־דביר, 2012) ו״ויקי ויקטוריה״ (אסיה, 2020) היו מועמדים לפרס ספיר. בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות.

.

»  במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: אורי הולנדר על מסעה האֶפּי ש. שפרה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן