.
עגור לעצמו
שגית אמת
.
להקת עגורים ריחפה במרחק, מתקרבת אל עבר מגדלי המשרדים בכניסה לעיר. כתם אפור בשמי התכלת. נקודות זעירות. ראש חץ. מעוין. ראש חץ. הטלפון שלו צייץ כשהחזיר את מבטו קדימה. נעה נייד זהרו האותיות על המסך ואפי הרגיש כאילו הוא צונח.
בערך. בצניחות שעשה בטיול הגדול היה שקט של ריחוף ואיזו התעלות. נעה נייד על הצג כמו דחף אותו מתוך פתח של מטוס בהפתעה, בלי שהספיק לוודא אם הרצועות רכוסות והרזרבי מהודק.
אפי אחז בהגה בשתי ידיו ונשא את מבטו שוב, הרחק מההודעה החדשה שהתקבלה, הרחק מהפקק המתנחשל, אל העגורים שדאו בשמיים.
מישהו סיפר לו פעם שכל העניין הזה של הלהקה הוא טעות מושרשת. למעשה הם נודדים בנפרד, כל עגור לעצמו. זה רק נדמה כאילו הם קבוצה. אחיזת עיניים של ברית דמים או של ערבות הדדית. מתברר שלא. כלום מכל זה. הם רק נישאים על אותו גל של אוויר חם המכוון אותם אל אותו עורק תעופה ראשי. זה הכול. בגלל זה הם מתואמים בתנועות כנף מושלמות, בגלל זה הם רוקדים את ריקוד הציפורים שלהם כמו על פי פקודה, בדיוק כפי שהוא מזדחל בתואם מושלם עם המזדה הצהובה שלפניו אבל בעצם אין ביניהם שום קשר.
צג הטלפון האיר, בהיר וצבעוני, מול פניו, מקשה עליו להתעלם. זה משהו בהגדרות שהוא צריך לשנות, אבל עכשיו הוא לא התאפק ונקש באצבע על ההודעה, עוקב אחריה כשהיא נמתחת לאורך המסך כולו. אלף פעם כבר הבטיח לעצמו להישאר מרוסן ושווה נפש, לתת לנעה לחכות ולא להגיב מיד, אך שוב ושוב הוא נכשל.
הוא דמיין אותה סופרת חמש שניות אל מול הסטטוס שמתחלף מול עיניה ל־אפי מחובר, מגחכת בלעג. שוב ושוב קורסות החלטותיו אל מול חולשת אישיותו. אין לו אופי, הוא יודע. בעניין הזה היא צדקה תמיד.
מזל שיולי לא יושבת עכשיו מאחור, ביקש לעודד את עצמו, היא כל כך נלחצת בכל פעם שהוא מתעסק בטלפון שלו בזמן נהיגה. "אסור אבא!", היא מזכירה לו בקול מתוק ומבוהל שנוסק גבוה, "אמרו בגן שאסור."
לפחות בכל מה שקשור לדוגמה אישית, הוא זכה זמנית בפטור.
הסגר הסתיים סוף־סוף, ועם מחסומי ההגבלות שנפרצו החלו להתארך שוב הפקקים בכבישים. את שעות הבוקר המוקדמות שהיה מבלה בשבועות האחרונים בהליכה עם יולי בשדה – קוטפים סביונים וסופרים ציפורים נודדות – מכלה עכשיו אפי בפקק בלתי נגמר ובלב שהולם אל מול הודעת הווטצאפ החדשה ממי שרק לא מזמן עוד כינה 'אהבת חיי'.
תקשיב, כבר דיברנו על זה אלף פעם!!! האותיות על הצג טסות כמו מטוסי קרב, בקו ישר לעברו, אתה חסר אחריות!!! כאילו, מה? לא אכפת לך שהבת שלך תידבק? המילים שלה קמיקזות, מתפוצצות בפרצופו. אני באמת לא מבינה…מה דחוף לך לקחת אותה בשישי אל אחותך כשאתה יודע שחופית בבידוד?? מה דחופה לך המשפחתיות הזאת פתאום???"
עודף סימני השאלה וסימני הקריאה ננעצים בעיניו כמו טופרי מתכת חלודים, ואפי שוב מתחיל למצמץ במין כאב פנטום משונה שאין לו פשר. רק לפני שבוע אמרה לו ד"ר גביזון מפורשות שאין לזה תרופה. היא שאלה אותו אם הוא בסטרס בזמן האחרון, והוא אמר שלא. הרי חוץ מהמגיפה הזאת, שפוגעת בכולם, שום דבר מיוחד לא קרה.
"כמה זמן מאז שהתגרשתם?" שאלה הדוקטור בנימה עניינית יבשה.
"שנה וחצי כבר," הוא ענה.
"ואתה בסדר?"
"כן."
"וההיריון שלה?" המשיכה הדוקטור, "אתה בסדר עם זה?"
"כן," הוא ענה והישיר אליה מבט כדי שתדע שהוא מתכוון ברצינות. "אני בסדר. זה טוב שהיא בזוגיות… וגם עם ההיריון, מה אכפת לי? זה קצת מפתיע כי היא אמרה שלא תרצה עוד ילדים, אבל… זה באמת בסדר. כשלנעה טוב, גם לי טוב."
ד"ר גביזון חייכה והמשיכה בסדרת שאלות על העבודה מהבית (כן, הוא המשיך לעבוד, ומהבית זה דווקא לא רע) ועל הוריו המבוגרים (היו להם כמה מקרי מוות לאחרונה בדיור המוגן, אבל הם בריאים וביחד, וזה מה שחשוב).
"תשמע אפי," אמרה לבסוף, "אני רופאת משפחה, אתה יודע… אם המצמוץ לא יירגע תוך כמה שבועות, אני מציעה שתחפש תשובה במקומות אחרים – פסיכולוג, פסיכיאטר, מדיטציות – לא משנה, תמצא את הדרך."
הוא כבר היה ליד הדלת, כשנעצר וביקש הפניה לבדיקת דם. זו לא חרדה שלפתה אותו, אלא שהתבייש פתאום לצאת מהחדר בידיים ריקות.
בזמן שהמדפסת הקיאה מתוכה את הדף הלבן, חייכו אליו שוב עיניה של הדוקטור. "תדאג גם לנוח, אפי, הא? המון אנשים סובלים עכשיו מסטרס. זה בסדר גם לנוח מדי פעם."
בחדר ההמתנה ישב רק מטופל אחד, פיו חסום במסכת בד ממורטת, וכשאפי חלף על פניו, אוחז בדף ההפניה כמו במעקה, דמיין את נועה יושבת לצד המטופל, אוחזת בכרסה העגולה, מלווה אותו במבטה, מעקמת את שפתיה בעווית הגיחוך המוכרת לו כל כך, מסננת לעצמה בשקט – יא אללה, איזה אפס.
הוא ציפה לתוצאות הבדיקה כמו להודעה על פרס, מקווה לאתר בין שורות המספרים לפחות כוכבית אדומה אחת שתנעץ במציאות סיבה אמיתית למצמוציו ותזכה אותו באישור מנוחה ללא הגבלת זמן. אבל בדיקות הדם יצאו תקינות וכשסקר אותן הרגיש שמשהו, גוזלי ורך, מפרפר ונמעך בתוכו.
המזדה הצהובה נדחקה לנתיב השני, ואפי ניסח בראשו תשובה ראויה לנזיפה שזה עתה קיבל. למזלו, במחלף השלום הרמזור התחלף לאדום. הוא אפילו לא הביט לצדדים לוודא שאין ניידת לפני שחטף את הטלפון והקליד במהירות בשתי אצבעות.
זה היה היום האחרון לבידוד של חופית! וממילא כל הבידוד הזה זה רק בשביל כסת"ח, גבו נלחץ אל המושב. הבריאות של יולי חשובה לי לא פחות ממך! אולי כדאי שתסמכי על שיקול הדעת שלי!
סנד.
ליבו הלם בחזה בפראות ועיניו התרוצצו בין האור האדום של הרמזור, ובין שלוש הנקודות המהבהבות על הצד, מגמגמות לעומתו בכחול – נעה מקליד/ה….
בשמיים שמעליו נפרש היקפו של מעוין. שני עגורים בודדים סימנו את קודקודיו והשאר טסו במבנה צלעות מאוזן. נדמה היה לו שהעגור האחרון, עגלגל וכהה יותר מהשאר – אפי עקב אחריו מהופנט – איך הוא מנפנף בכנפיו, ודואה, מנפנף שוב ודואה. מציית בבלי דעת לכוחו של מצפן נסתר החבוי תחת נוצותיו, הופך אותו לחלק ממשהו.
***
בדיוק כששוב התחלף הרמזור, צרצרה הודעה חדשה. התנועה זרמה, והוא פנה ימינה לכיוון קפלן. עוד חמש דקות ייכנס לחניון ויטפס במעלית למשרד ואז, רק אז, יקרא ויראה מה יש לה לומר.
אפי אף פעם לא יכול לנבא אותה בדיוק.
לפני שבוע התקשרה פתאום והייתה חביבה כל כך. הוא ביקש להבין את פשר השיחה אבל כששאל אותה אם היא צריכה משהו, השיבה, "לא, מה פתאום… האמת שקראתי שהיו אצלכם צמצומים וחשבתי עליך. רציתי לראות שאתה בסדר…". הוא שנא את עצמו על זה, אבל המילים הטובות שלה גרמו לליבו להצמיח כנפיים ולדאות בתוך חזהו מרוב משהו שהרגיש כמו אושר.
"אני חיוני," הוא ניסה להתבדח, "לא נראה לי שיפטרו אותי כל כך מהר."
"חשוב לי שנהיה בטוב, אפי," היא אמרה בקול הרך שלה, "בכל זאת, הייתה לנו אהבה גדולה, ויש לנו את יולי, וגם אם עכשיו…. אתה יודע…", הוא שמע אותה מהססת, מדלגת בזהירות מעל שמו של דויד, אהבתה החדשה, "גם עכשיו… אנחנו תמיד נהיה משפחה."
"אני כל כך שמח שאת אומרת את זה," הוא זוכר שנאנח, "אין לי כוח למלחמות, סתם חבל על האנרגיה."
הם החליפו עוד כמה מילים. הוא שאל אותה אם יש לה שם לתינוק. היא אמרה, "חשבתי על אפרים," והם צחקו.
רק רגע לפני שסיימה, הוסיפה, "דרך אגב, צריך להעביר את הצ'קים לגן של יולי, ואני קצת בלחץ כלכלי עכשיו, אז חשבתי שאולי, אם זה בסדר כמובן, תעביר אתה, ואני כמובן אחזיר לך תוך שלושה־ארבעה חודשים, אני אמורה לקבל מענק מהמדינה…".
זאת מטרת השיחה האמיתית, הבין אפי מיד. הכול בבת אחת התחבר. זו הסיבה לנימת הקול הרכה, המשועשעת. זו הסיבה להתעניינות בשלומו. ולמרות שהבין, ולמרות שמניעיה נפרשו לפניו בבת אחת שקופים וצלולים, ליבו התרונן ויצא לטיסת ניצחון של מי שיש לו המעמד העליון של שותף נדיב ומוערך, כזה שתמיד אפשר לפנות אליו, בטוב וברע.
"אין שום בעיה," הוא אמר. "תחזירי לי כשיהיה לך." וידע שהיא לא תחזיר, או תחזיר רק חלק. וידע שהוא בובת חוטים בידיה, וסינן לעצמו – איזה אפס.
***
שליח של וולט עקף אותו מימין. שוב נדחס הפקק לפניו ולמרות שנשבע להתאפק עד שיגיע לחניה, ידו נשלחה אל ההודעה החדשה שהאירה את המסך שלו.
אה, אז אני מבינה שאתה עכשיו בתפקיד דובר משרד הבריאות…. כסת"ח או לא כסת"ח, אני מבקשת שננהג ב ד י ו ק לפני ההנחיות. זה נראה לך הגיוני שאנחנו נסכן את יולי רק בגלל יומולדת של הבת דודה שלה? (מי ישמע, בת דודה בת 13 שבקושי מתיחסת אליה.) וזה עוד אחרי שמיכל וגנר סיפרה לי שראתה אותכם בשבוע שעבר בקניון ויולי הייתה בלי מסיכה… החלטתי לא להעיר לך על זה, אבל חלאס… מגפה משתוללת בעולם ואתה מזלזל???
שלושה סימני שאלה.
חבל לי שאתה כל כך מקשה על עניינים שצריכים להיות גם בעיניך ברורים מאליו!!!!
ארבעה סימני קריאה.
אני פשוט לא מבינה אותך…
שלוש נקודות.
זה ממש עצוב לי….
שלוש נקודות.
אפי נשך את שפתיו, מבקש לחסום את הייאוש והזעם שביקשו לפרוץ מכל נקבובית בגופו. מיכל וגנר הבת זונה. הוא העלה במוחו את זיכרון דמותה רצה לעברם בקניון בהתרגשות. "אפי! יולי! איזה כיף לראות אתכם!". בת זונה. מזייפת התרגשות מאחורי המסכה המנומרת המגוחכת שלה, ואחר כך רצה להלשין.
אבל היומולדת של חופית… אפי קימט את מצחו, הוא לא זוכר שסיפר לנעה על האירוע הזה… איך היא בכלל יודעת?
הוא חשב להרים טלפון לאחותו לברר, אולי היא זו שסיפרה לנעה? לא יכול להיות שהן שומרות על קשר… אף פעם לא הייתה אהבה גדולה ביניהן. אבל לפני שחייג, נזכר איך ציינה אחותו שנעה מאוד פעילה באינסטוש והוסיפה בגאווה – "היא עדיין עוקבת אחריי!" היא תקתקה בלי הרף במצלמת הטלפון שלה. גם את יולי היא צילמה. עכשיו הכול ברור.
"כשהיינו אצל אחותי בשישי הבידוד של חופית כבר כמעט הסתיים!", הוא צעק במכונית כאילו נעה יכולה לשמוע. הוא אפילו התקשר לד"ר גביזון (עד כדי כך הוא אחראי), שאמרה לו אוף דה רקורד (אבל אל תצטט אותי, כן?) שאם חופית הייתה חולה, כנראה שכבר היו לה סימפטומים ושלדעתה, אם הבידוד נגמר בשבת, אז זה ממש לא נורא שייפגשו בשישי ושבכל מקרה יש מדינות שבהן הבידוד קצר יותר.
לרגע נראה שהפקק השתחרר, אבל לא. אפי לקח נשימה עמוקה. לא טוב לריב בווטצאפ. תכף יחנה ויתקשר ויסביר לה הכול.
בעצם למה שיסביר? הזעם שוב שטף אותו, שתסמוך עליו למען השם!
הוא הרים את עיניו לשמיים.
הלהקה הרחיקה דרומה, אל מעבר למגדלי המשרדים, ונראתה עכשיו כמו כתם אפל בשמי התכלת.
זו לא להקה. הוא הזכיר לעצמו. אלה רק פרטים בודדים שהזמן, המקרה והמקום צירפו אותם יחד. הוא ניסה לאתר, ללא הצלחה, את העגור הכבד הכהה שהיה קודם קודקוד מעוין ועכשיו התמזג לתוך הקבוצה.
זו לא קבוצה, הוא הזכיר לעצמו. אין פה ברית דמים. גם לא ערבות הדדית או ידידות אמיצה. זה רק כל עגור לעצמו. כל אחד לעצמו.
.
שגית אמת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. מחברת הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים, 2017) והרומן לבני נוער "השחר של גאיה" (כתר, 1999). זוכת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת 2021. סיפורה "שניים" התפרסם בגיליון 34 של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "כוכב נופל", סיפור קצר מאת טל ניצן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
