מסה | משחקי כאילו

"כל בדיה היא חיבורים והתקות, מעבדה להבנת העולם, והיא נבנית על ידי הדמיון, על ידי היכולת לראות דברים כאילו היו באמת". גיא עד על משחקי־הכאילו של הפרוזה

אמירה זיאן, ללא כותרת, צילום, 75X50 ס"מ, 2012

.

איך ייתכן שאנחנו מאמינים לדמויות בדיוניות?

 מאת גיא עד

.

כשאני חושבת על פרוזה עולה בראשי תמונה: אני רואה את כל הכותבות בעולם כתצפיתניות בכל מיני פינות – על גבעות, הרים, איים, עננים, מערות, בתוך מעיים, ראשים, קני נשימה. חלקן שוכבות, חלקן צפות, עומדות, קופצות באוויר, צוללות – רשת ענקית שפרושה בעולם ומדווחת דרך עצמה על המתרחש. הרשת הזאת מספקת לנו עושר עצום, בלתי נדלה ובאופן מסוים אינסופי, וכל קוראת מוזמנת לבחור מה שנראה לה מעניין.

אבל דווקא הרשת המפוארת הזאת, הפרוזה, עוברת טלטלה בימים אלה ונראה כאילו אנשים מאסו בה. דווקא בתקופה של סגרים ושהייה בבתים אפשר היה לצפות שהקריאה תנסוק, הרי רעיון הרומן התפתח בתקופה של המהפכה התעשייתית כשנוצר הפנאי, ואין זה כך כלל ועיקר. מספר קוראי הפרוזה קטן באופן דרסטי, גם בקרב ילדים ונוער – אנשים רואים הרבה סרטי תעודה, דרמות המבוססות על סיפור אמיתי, קוראים עדויות, ביוגרפיות ונדמה שהפרוזה הפכה למשנית. ייתכן שזהו ניסיון אנושי לעשות סדר, להבין את המציאות דרך חומרים אמיתיים כדי לדלל קצת את העומס העצום של מידע שניתך עלינו כמו גשם חומצי. כאילו משהו בעולמות הבדויים איבד רלוונטיות.

המשוררת האמריקאית לואיז גליק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2020, אמרה שהופתעה מאוד כאשר נודע לה שזכתה, כי היא אישה לבנה שכותבת בסך הכול על חיי ילדות ומשפחה, והיא מרגישה שלאחרונה סופרים ומשוררים מתבקשים לכתוב אקטואליה, להיות שופר לזרם או לתנועה, לא להיות מנותקים.

ייתכן שהשוק מאותת משהו – אולי בעולם של היום, בעידן המסוים הזה, הפרוזה צריכה להתגייס ולשרת את הצורך האנושי לחזק את המציאות ולהיאחז בה, לספק חומרים פרקטיים ולא בדויים.

בעיניי הפרוזה חשובה, לא רק מהסיבה הפרוזאית שהעולם יחלה ויהיה עצוב בלעדיה, אלא מסיבה נוספת, שעליה אני מבקשת להתעכב.

.

פיקציה בספרות

קנדַל וולטון (Kendall Walton), פילוסוף אמריקאי שעוסק באמנות ובִדיוֹן, טוען שיצירה של אמנות היא פעולה שהדרך הטובה ביותר להבינה היא לראות בה המשך של משחקי־כאילו ששיחקנו בילדותנו. מדובר בסוג של פעולה מדומיינת שתפקידה להרחיב את עולמנו, להנהיר אותו, לבחון אותו, בדיוק כמו שילד עושה. ילדים משקיעים בזה זמן רב כל כך, שעות על גבי שעות, והאמת שמשונה לראות איך זה נעלם בבגרות. ברור לכולנו שמשחק־הכאילו לא נוצר רק לשם הנאה, אלא הוא משמש גם דרך להבנת העולם, אימון חשוב מאין כמותו. והיוצרות ממשיכות לשחק. הן מתיישבות לכתוב ובונות בעזרת הדמיון עולמות פיקטיביים שלמים.

הדמיון איננו יש מאין. הוא מתאפשר על ידי מידע וקשרים, על ידי הַתָּקוֹת מהעולם האמיתי. דמיונות נלקחים מהמציאות וחוקיה. הם נגזרות שלה. לכן מעודדים ילדים לרכוש שפה, מעשירים אותם, כי אותיות, מילים, משפטים, מייצרים עוד אפשרויות להקשרים, להעשרת הדמיון. בדרך כלל אנחנו עושים שילובים: אני מכירה דובים, אני מכירה צבעים, אדמיין דוב כחול. ככל שאני מכירה יותר דברים, עולמות, תרבויות, יש סיכוי שאוכל לדמיין עולם־כאילו עשיר יותר.

כך גם בפרוזה. כל בדיה היא חיבורים והתקות, מעבדה להבנת העולם, והיא נבנית על ידי הדמיון, על ידי היכולת לראות דברים כאילו היו באמת, לקבל זמן שהוא שונה מהזמן הקיים ולייצג פרספקטיבות אחרות, כאלה שאולי מנוגדות לאמנה מוסרית או לתפיסה פרטית. כשאני מדמיינת משהו אני לא מחויבת לחשוב שהוא באמת מייצג אותי. זאת חירות גדולה, כי היא מאפשרת לי לחקור אזורים אחרים של העולם האנושי בלי פחד.

ואיך זה קשור לקוראות? איך זה קשור לקריאה? האם ייתכן שאמנות מפעילה אותנו גם כשלא אנחנו יוצרות אותה? סרט, הצגה, ספר – מדוע אנחנו מייחסות להם ערך ואיננו פוטרות אותם באמירה 'זאת סתם בדיה'? אנחנו הרי יודעות שזה לא אמיתי. איך זה שאנחנו מתמלאות אמפתיה, מגיבות רגשית לבדיון שלפנינו? מה קורה כאן, הייתכן שאנחנו פשוט מאמינות לדמויות בדיוניות?

אם אני הולכת לקולנוע וצופה בסרט אימה, הגוף שלי משדר אותות של פחד. ליבי מאיץ פעימות, אני מזיעה, אבל לוּ פחדתי באמת, לא הייתי נותרת על הכיסא. הייתי מנסה להזהיר את הגיבור או לרוץ החוצה לקרוא לשוטרים. אבל אני נשארת צמודה לכיסא וקרוב לוודאי שאגיע לצפות בזה שוב. אז אולי אני רק תוהה אם המפלצת אמיתית? אבל אז גופי לא היה משדר פחד אלא ספק. אז אולי בעצם אני מאמינה לבדיה כל עוד אני בתוכה? אבל גם זה בעייתי, כי בילבי גרב־ברך תוכל להניף סוס לעולם ועד, ובלאנש דובואה מחשמלית ושמה תשוקה תשבור את ליבנו גם אחרי שנצא מההצגה.

לתפיסתו של וולטון, האמנות עצמה מפעילה את דמיון הצופָה, הקוראת, באופנים שונים; באמנות הפלסטית, בתאטרון ובקולנוע באופן חזותי, ובספרות באופן מילולי. גם צפייה בסרט או בהצגה וגם קריאה דורשות דמיון, כי רק הדמיון מייצר את החיבור המנטלי שלנו לבדיון. הקוראת צריכה לדמיין שמה שהיא קוראת קורה. זה איננו דמיון טהור, כמו חלימה בהקיץ, אלא דמיון מודרך. הטקסט מנחה מה לדמיין. דמייני אישה שנותנת כעת מבט אחרון בצמה שלה, שהיא הולכת למכור כדי לקנות שעון יקר לאהובה. והאישה הזאת, המדומיינת, מעוררת בך, כקוראת, רגש. אמנם יש מחסום בין עולם הבדיה לעולם המציאות אבל הוא כנראה עביר מבחינה פסיכולוגית ואנשים מגיבים באופן פסיכולוגי לישויות בדיוניות. אפיזודה מדומיינת וחוויה אמיתית מעוררות בנו את אותם מנגנונים פסיכולוגים. הן דומות באופן פנימי, מבחינה עצבית. המעניין הוא שאותו חלק במוח פועל כשמראים לנו פרצוף אמיתי ופרצוף שהונחינו לדמיין, ויש חפיפה בין ראייה (vision) להעלאת תמונה בדמיון (visual imagery).

כך שלא נכון לומר שאנחנו כצופות או כקוראות מרמות את עצמנו לחשוב שהפיקציה אמיתית. אנחנו יודעות היטב שהיא אינה אמיתית. אנחנו לא צופות בעולם הפיקטיבי ממרומי עולם המציאות. אנחנו נכנסות לעולם פיקטיבי ורק מדמיינות שהוא אמיתי, בדיוק כמו במשחק־כאילו, כשילדים משחקים במסיבת תה, והתה כאילו נשפך, ואחד הילדים כאילו חטף כוויה וכאילו בוכה מכאב. זה שונה מחוויה של רגש אמיתי, אבל דומה מאוד.

הפרוזה היא אמת שמתקיימת במשחק־כאילו, ובתור שכזאת היא משמשת עבורנו מעבדה וכלי אימון מנטלי בדיוק כפי שעשו זאת משחקי הכאילו בילדותנו, לקוראת ולא רק לכותבת.

בין סוגי הטקסטים וולטון מחשיב רק את הפרוזה כמרחב שאפשר לדמיין בו משחק־כאילו. וכשם שבובה או דובי הם אביזר במשחק־כאילו, בפרוזה זהו הטקסט. ביוגרפיות, ספרי לימוד, עיתונים, מאמרים ודומיהם אינם נמנים עימה, כי לטענת וולטון הם אינם מקיימים את התנאי המספיק לשימוש כאביזר במשחק־כאילו. אפשר להתווכח על כך, כי יש הרבה ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות וממוארים שיכולים לדעתי לענות על התנאי הזה.

.

משחק־כאילו

נחזור למשחק־הכאילו ונחשוב על ספר. נראה אותו כרחבת משחק־כאילו שחוקיו נקבעים מראש  – בואו נשחק כאילו יש אדם הכותב הספדים וחי עם פינגווין, בואו נשחק כאילו יש אישה שמדביקה את התינוק שלה לגופה כדי שלא יאונה לו כל רע. בואו נשחק כאילו יש גבר אחד, שמוביל את אמא שלו על עגלה רעועה ברחבי מדינה אפריקאית. והעולמות הבדיוניים האלה הם משחקי כאילו, שאנחנו הסופרות מחוקקות את חוקיהם ומזמינות אתכן לשחק בהם איתנו.

חוקי המשחק נקבעים כבר בהתחלה – שם הספר, הדימוי על העטיפה, המלל בגב – כל המידע הזה צריך להבהיר לכן איזה משחק יצרה התצפיתנית שאני – מִשחק ביער אפל, בבית קטן, ואולי על כוכב אחר. נגיד שכסופרת הבטחתי משחק ביער אפל ולפתע אחת הדמויות בספרי לוגמת שוקו מול מסך גדול. עלול להתעורר ריב. 'אמרת שהגיבורה מדלגת מעל ענפים ואוכלת ציקאדות ופתאום היא לוגמת שוקו בדירה חמימה? זה לא פייר!' בדיוק כמו במשחק־כאילו – כשקבענו מראש שהדובי הוא המורה צביקה, והוא לא יכול להפוך בשום אופן להיות המנהלת ציפי. וכן הלאה וכן הלאה. הדמיון ייקטע והמשחק יסתיים.

.

התנגדות לדמיין

בפרוזה המשחק עלול להיקטע לא רק בגלל בעיות קוניטיניואיטי עם הדמויות, אלא בעיקר במישורים שבהם יש התנגשות עם אמנוֹת שלנו מהעולם האמיתי, ובעיקר כאשר הדמות עושה מעשה לא מוסרי שמגובה על ידי המספר. וולטון מתאר זאת כהתנגדות פסיכולוגית לאפשר לעולם הפיקטיבי להיות שונה מהעולם האמיתי.

אם אקיים, כסופרת, את החוזה ואעמוד בכל מה שהבטחתי, לאורך כל הספר, העולם הפיקטיבי יתקיים וקוראותיי יוכלו לשחק בכאילו, להרגיש, ליהנות, להתרגש, ולשהות בתוך מעבדה פיקטיבית משל עצמן ואולי להבין דבר או שניים על חייהן. הפרוזה היא מדיום אינטימי, לא נגוע, שמתקשר בין יחידים ברגע נתון. זה ייחודי לספרות. באמנויות אחרות בדרך כלל יש קהל – מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, תיאטרון. הרגע הספרותי, שבו את קוראת את מה שאני כתבתי ומתרגשת, עוברת משהו, מהרהרת, נפגשת עם עצמך, הוא בעיניי רגע של קרבה אנושית, מחווה בין אדם לאדם, ובתור שכזה חיוני לקיום החברה שלנו. מעבר לכך, קריאה הרי גם מעשירה את הדמיון, היא כלי לפיתוח מחשבתי ורגשי, היא אימון מנטלי מהמשוכללים שפיתחנו, ומהטעמים האלה חשוב עולם הבדיון הספרותי. לכן אני מייחלת שלא נפסיק לכתוב בדיונות ושלא נפסיק לקרוא אותם, שלא נפסיק לשחק בכאילו, ונמשיך להתפתח כיחידים וכחברה. על עצמי אוכל רק להעיד, במילותיה של גאולה עוז מספרי ויקי ויקטוריה – שאתן הכול כדי להרגיש את זה שוב ושוב.

.

גיא עד היא סופרת, מתרגמת ועורכת, כלת פרס היצירה לסופרים לשנת 2010. ספריה ״הבארשבעים״ (כנרת זמורה־דביר, 2012) ו״ויקי ויקטוריה״ (אסיה, 2020) היו מועמדים לפרס ספיר. בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות.

.

»  במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: אורי הולנדר על מסעה האֶפּי ש. שפרה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | כמו להרוג אחת או עשר

שירים מאת אילה גליק מגיד ואיה סומך

אבירו לילו, נשיקות באוויר, שמן על בד, 100X80 ס"מ, 2020

.

אילה גליק מגיד

נוע תנוע

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נָפַלְתְּ לִמַּדְתִּי עַל תְּנוּעָה מַעְגָּלִית

כַּדּוּר הָאָרֶץ נָע בְּסִבוּבוֹ הַצֶּנְטְרִיפֵּטָלִי

וְלֹא עָצַר.

טֶכְנָאִית הָאוּלְטְרָסָאוּנְד אָמְרָה שֶׁהִיא מִצְטַעֶרֶת

שֶׁזֶּה בֶּטַח קָשֶׁה

כַּדּוּר הָאָרֶץ מִסְתּוֹבֵב, גַּם כּוֹחַ הַכְּבִידָה

עוֹבֵד כְּסִדְרוֹ.

רָצִיתִי לִצְעֹק לָךְ שֶׁתָּקוּמִי

שֶׁאַסְלָה אֵינָהּ קֶבֶר רָאוּי

שֶׁבָּהִיתִי בְּעֵינַיִךְ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת

וְאַף עַל פִּי כֵן

.

ילד

אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי יֶלֶד

כְּאִלּוּ הָיָה קוֹרְקִינֶט בְּמֵאָה שִׁשִּׁים וְתִשְׁעָה שְׁקָלִים

אַחֲרֵי הֲנָחָה. אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ הָיִינוּ אוֹגְרִים

אֶת דְּמֵי חֲנֻכָּה, אֲפִיקוֹמָן וּמַתְּנוֹת יוֹם הַהֻלֶּדֶת

מִכָּל הַסָּבִים וְהַסָּבְתוֹת,

וְהוֹלְכִים לַהִיפֶּרְטוֹי, לִפְנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה טוֹיְס־אָר־אָס,

לִבְחֹר אֶת מַתְּנַת הַמַּתָּנוֹת.

גַּם כְּשֶׁאוּכַל לִקְנוֹת

אֶת כָּל הַקּוֹרְקִינֵטִים שֶׁבָּעוֹלָם

זֶה לֹא יְשַׁנֶּה אֶת הַבְּחִילוֹת, הַהֲקָאוֹת, מִשְׁאֲלוֹת הַמָּוֶת, הַפְּחָדִים

וְהוֹדָעַת הָרוֹפֵא.

הַדֹּפֶק הִפְסִיק

.

תל"מ

מָחָר אַתְּ נוֹלֶדֶת

בְּקוֹל אֱלֹהִים מְחוֹלֵל אַיָּלוֹת

בִּנְשִׁיכַת נָחָשׁ

צִירִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים.

מָחָר אַתְּ נוֹלֶדֶת

מְחַפֵּשׂ עוֹרִי אֶת עוֹרֵךְ

פִּטְמָתִי אֶת פִּיךְ

וְאֵין לָהּ מֵשִׁיב

.

מָחָר אַתְּ נוֹלֶדֶת

חָלָל פָּעוּר מִתּוֹךְ רַחְמִי.

אֲהוּבִי אוֹחֵז בִּזְרוֹעִי לְבַל אֶפֹּל

אִתָּךְ, אוֹקְסִיטוֹצִין מְטַפְטֵף אֶל זְרוֹעִי

אוּפוֹרְיָה שַׁקְרָנִית. בַּחֲדַר הַלֵּדָה מְבַקְּשִׁים שֶׁאַמְתִּין

כִירוּרְג יָבוֹא לִתְפֹּר

כְּמוֹ אֶפְשָׁר לִסְגֹּר צְרָחָה

בְּחוּט מְנַתְּחִים

.

חָלָל הוֹפֵךְ כְּבָרָה, גּוּפִי

נְקָבִים נְקָבִים

חֲלָלִים חֲלָלִים

.

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת חִפַּשְׂתִּיךְ שֶׁאִבְּדָה נַפְשִׁי

בְּחֶלְקַת הַנְּפָלִים שֶׁל עֵין כָּרֶם

טְמוּנָה כַּף רַגְלֵךְ הַשְּׂמָאלִית

וְאֵין לָךְ אֶבֶן

וְאֵין לָךְ שֵׁם

וְלֹא מְצָאתִיךְ

.

אילה גליק מגיד היא דוקטורנטית לפיזיקה באוניברסיטה העברית. חוקרת דעיכות גרעיניות בחיפוש אחר עדויות לפיזיקה חדשה. שיריה זכו בפרס רחל נגב ובפרס זולטן ארניי, והתפרסמו במוספי ספרות ובכתבי עת שונים.

.

.

איה סומך

שיר רגיל

הַלַּיְלָה אֶחֱלֹם עַל

מַאֲפֵרוֹת גְּדוּשׁוֹת מִדַּי

בְּדָלִים וְאֵפֶר

.

אַתְּ תְּחַבְּקִי אוֹתִי

אֲנִי אֵאָחֵז בָּךְ

.

תַּגִּידִי לִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה

לְהַבְחִין בִּרְמִיָּה, רַק בִּגְלַל

שֶׁהָיָה לָךְ קַר מִדַּי, רַק בִּגְלַל

שֶׁקִּבַּלְתְּ מִמֶּנּוּ אַהֲבָה

.

גְּדוּשָׁה כְּמוֹ מַאֲפֵרָה

שֶׁל זוֹ שֶׁאֵין לָהּ אַף אֶחָד

.

גְּדוּשָׁה כְּמוֹ רֶגֶשׁ שֶׁל

זוֹ שֶׁאֵין לָהּ אַף אַחַת

.

הַלַּיְלָה אֶחֱלֹם עָלַיִךְ

בֵּין מַאֲפֵרָה גְּדוּשָׁה מִדַּי

לְפֶה שֶׁעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו

.

בֵּין כָּל מָה שֶׁלָּקְחוּ מִמֶּנִּי

לְכָל מָה שֶׁעוֹד אֶפְשָׁר לָקַחַת

.

מִין וְעוֹד.

.

כל כך הרבה זמן להגיד לי

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לְהַגִּיד לִי: לֹא תּוּכְלִי

לְנַקּוֹת. אִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹת.

.

וְחָמְרֵי הַנִּקּוּי לֹא עוֹבְדִים. הֵם לֹא יַעַבְדוּ כָּאן

לְעוֹלָם. וְאַתְּ לֹא תִּלְבְּשִׁי לָבָן.

.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לוֹמַר לִי: אֲנַחְנוּ נְקִיִּים

מִמֵּךְ. וְהַלִּכְלוּךְ מִתְפַּשֵּׁט. מִדַּבֵּק. כְּמוֹ וִירוּס.

.

וְכָל הוֹדָעָה עַל אַנְטִי וִירוּס שֶׁמֵּגֵן (לִכְאוֹרָה

מֵגֵן) עַל הַמַּחְשֵׁב הִיא הוֹדָעָה שֶׁנִּשְׁלְחָה

בַּזְּמַן. וְהִתְכַּוְּנָה לְכַנּוֹת אֶת בְּנוֹת מִינֵךְ בְּשֵׁם.

.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לוֹמַר לִי: אַתְּ קִלְקַלְתְּ.

וְקִלְקַלְתֶּם אוֹתִי. לֹא רַק אוֹתִי. קִלְקַלְתֶּן אֶת

כֻּלָּן.

.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לוֹמַר לִי: אֲנַחְנוּ מְטַפְּלִים

טוֹב יוֹתֵר. כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר כָּאן שׁוּם שָׂדֶה פּוֹרֵחַ.

שׁוּם שְׁתִיל שֶׁיִּגְדַּל.

.

רָצִיתִי לְהַגִּיד: תְּנוּ לִי לִדְאֹג לַדְּבָרִים.

כְּשֶׁעָבַדְתִּי הַכֹּל עָבַד, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, מֵאֵלָיו.

וְכָל מִי שֶׁעָבַר דַּרְכִּי גָּדַל וְהִתְרַחֵב. נִפְתַּח כְּמוֹ

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת שֶׁל פֶּרַח, בְּסִרְטוֹן שֶׁמְּתַעֵד פְרֵיְם

פְרֵיְם, בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים, וּמֵאִיץ.

.

רָצִיתִי לְהַגִּיד: לַהֲרֹג אִשָּׁה בַּת שְׁלוֹשִׁים

וְשֶׁבַע, אוֹ שְׁלוֹשִׁים וְתֵשַׁע, אוֹ אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ,

כָּל הַגִּילִים שֶׁבָּהֶם כְּבָר הָיִיתִי, זֶה כְּמוֹ

לַהֲרֹג יַלְדָּה קְטַנָּה. אוֹתוֹ דָּבָר בְּדִיּוּק. כְּמוֹ

לַהֲרֹג אַחַת אוֹ עֶשֶׂר. צָרִיךְ הָיָה לְהַצִּיל אֶת

כֻּלָּן.

.

איה דבורה סומך היא משוררת, כותבת סיפורים קצרים ומסות, תסריטאית ובמאית. הייתה ממקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח", ערכה וביימה סרטים וסדרות לטלוויזיה. סרטה הקצר "שאלות של פועל מת" זכה בפרס השלישי בתחרות ה־Cinéfondation במסגרת פסטיבל קאן, וסרטה הקצר "אווה עוזבת" זכה בפרס הראשון בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל Cinemed במונפלייה.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אהוד הוכרמן ואסף דבורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | כוכב נופל

"כך קרה שגם תורו של שלומי הגיע והוא ביקר אצלנו במיטה ממש כמה ימים לפני שישב איתנו במרפסת. שהוא לא בעניין של נשים – זו לא הייתה בעיה בעולם האלטרנטיבי שלנו, במשפחה הקטנה שלנו הלא־מאושרת בדרכה." סיפור קצר מאת טל ניצן

הילה שפיצר, תפנית חדה בסוף־שבוע הזה, גואש על נייר, 29X21 ס"מ, 2018

.

כוכב נופל

טל ניצן

.

"ברור שאמרתי לך," הוא אומר. "לפחות פעם אחת," הוא מוסיף בכעס כבוש, בייאוש (למה זה מגיע לו), אבל תמיד בשלווה, בסבלנות, בשליטה בכל מילה: 'לפחות פעם אחת', מִספר לא מחייב, לא כבול לחוקי המתמטיקה, שיכול להיות עשר פעמים אבל גם אחת. ואני, שלפני רגע ידעתי שלא אמר לי, לא פעם אחת ולא חצי פעם, עכשיו לא בטוחה עוד, מתמלאת בהלה ואשמה, איך יכולתי לשכוח, ועדיין מנסה להתגונן בלי שירעד לי הקול, אבל הוא חותך, "הילה," (לא 'לָלִי'), "בבקשה אל תרימי את הקול, זה לא שאם תצעקי עליי אני פתאום אשתכנע שלא אמרתי לך." וכאן כמו תמיד מסתתמות טענותיי, ומסתתם גרוני, וגם מוחי מסתתם, כאילו נותקתי מהחשמל, ומישהי קטנה ונואשת מתרוצצת בחלל ראשי ומחפשת מוצא. מחפשת לא להיענש.

"אני יכולה לקפוץ לקונדיטוריה –"

"איזה לקפוץ ואיזה קונדיטוריה, עוד מעט שש בערב, יום שישי, היא סגורה מזמן," אומר עירד. "בדיוק לכן אמרתי לך כבר שלשום ששלומי ודורון באים הלילה לקפה, כדי לא למצוא את עצמי עכשיו –" הקול שלו נשבר. עכשיו הוא לא כועס עוד, הוא כואב. הוא כבר משוכנע שבאמת אמר לי. שאלות כמו למה הוא לא יכול להקדים לחזור מהסטודיו כדי לעבור דרך הקונדיטוריה או לשלוח לי תזכורת אם זה כל כך חשוב – אין להן מקום בעולם שלנו. שלומי הוא בעל הגלריה 'אליפלט', מוסד בן שנתיים, אחד הנחשקים, דורון הוא בן זוגו, ומסתבר שהסיכוי של עירד להציג שם תערוכת יחיד השנה תלוי ישירות בעוגיות השוקולד המפורסמות מהקונדיטוריה הקרובה לדירה שלנו. פטפוט נינוח על המרפסת בין העציצים רגע לפני הקיץ, עדיין נעים בחוץ, הפוך, אספרסו, תה ירוק, תה פירות יער, עוגיות השוקולד (המפורסמות) – הזמנה לתערוכת יחיד. אבל מישהי, בָּאנוכיות, באטימות, בשכחנות שלה, שיבשה את התוכנית ועכשיו הכול אבוד. אלא אם כן אצליח להציל.

"עירדי, אני יכולה לאפות עוגיות שוקולד." הוא מניף יד בביטול אבל לא אומר כלום, יש סיכוי. אני פותחת בקדחתנות את המקרר, את הארון, "יש כל מה שצריך, אני אכין עוגיות," אני מנסה לעודד את שנינו. הוא מושך בכתפיו. עדיין לא מחילה שלמה אבל היתר לנסות לתקן מה שהרסתי.

.

בתנוחת לוטוס על המיטה, הטלפון לפניי, מתוכו בוקע קולו של פיליפ ומזמין אותי לשבת בנוחות, לחוש את המגע עם הקרקע, לזקוף את הגו אבל ברכּות, לפתוח את הכתפיים, להאריך את העורף, להיות במודעות לגוף כולו. ועכשיו להתמקד בנשימה, breathe in, breath out, הוא מבקש, לספור אם צריך, שבע שאיפות, שבע שהיות, שבע נשיפות. ושוב.

.

העיסה דחוסה מדי ובעוד אני נאבקת בה הטלפון מצלצל. אני מציצה בו, שוקלת לא לענות אבל היא לא תיעלם, מוטב עכשיו. תוחבת את המכשיר בין הכתף לצוואר ועונה. "לָליייי מה נשמע," זו לא שאלה אלא פתיחה לזרם של מילים, וכל מה שיכולתי לענות משתתק. אני מתמקדת בעיסה הסרבנית אבל משחילה כמה אהמים, עדוּת לכך שאני כאן, מטה אוזן, מטה עד שהכאב בצוואר מתחיל לזרום אל העורף ואל הגב ואיזו תחושה מוזרה, מין דגדוג, עוברת באצבעות שנאבקות בעיסה.

"אמא," אני אומרת, "אמא," היא ממשיכה, "אמא," היא משתתקת לרגע סוף־סוף, "אני בדיוק מכינה עוגיות שוקולד… מה? עירד כבר יסביר לך, אני נותנת לך אותו, בסדר?" והוא צץ לידי לפני שהספקתי לקרוא לו, שולף את המכשיר שלי מעל הכתף ואני יכולה ליישר את הצוואר בהקלה ומספיקה לשמוע, "עירדי, מה שלומך חמוד, מה חדש אצלך," והוא הולך עם הטלפון לכיוון המרפסת והשיחה שלהם נמשכת ונמשכת, כמו תמיד, קרעי משפטים מתעופפים אליי מדי פעם, "מה אני יכול לעשות איתה", "כן, אה?", "מוכּר…", "צריך המון סבלנות", עד שאני מכניסה את התבנית לתנור ונשענת על השיש בהקלה.

.

לשאוף עמוק אור ואנרגיה טובה אל מקלעת השמש בבטן העליונה, מבקש פיליפ, let go of what no longer serves you, לנשוף את זה החוצה והרחק. כי פיליפ רוצה בטובתי. אבל יש לי כל כך הרבה ממה שפיליפ מגדיר בעדינות כ'אינו מיטיב איתי עוד' עד שלרגע מבהיל אחד אני מרגישה שאצטרך להמשיך לנשוף החוצה והרחק בשארית חיי.

.

הכלים שטופים, הבית מלא בריח שוקולד, שלומי ודורון בטח כבר התלבשו ומתכוננים לצאת, העוגיות מתנמנמות בתבנית, מתקררות לאיטן. אני יודעת שהן חייבות להיות מושלמות. פחות מזה – חביבות, מוצלחות, טעימות אפילו – לא יכפר על החטא, אם חטאתי ואם לא. חיבוק רפה מאחור, עירד חזר, "קחי, לָלי," אולי כבר סלח? הוא מחזיר לי את הטלפון. אני מושיטה יד לקחת אותו וקופאת, ושנינו מביטים בה, ביד שלי. בקמיצה העירומה.

"איפה היא," הוא לואט.

'היא' זו טבעת האירוסין, טבעת זהב דקה עם יהלום קטן שהוא קנה יחד עם אמא, משיגת הנחות ויועצת סגנון ומידה. למרות זאת המידה יצאה לא מדויקת, קצת רחבה על הקמיצה. ועל האמה, אמר עירד, זה לא מקובל. אז אולי על הקמיצה הימנית? היא עבה יותר והייתה יכולה לפתור את הבעיה, אבל עירד הבהיר שזו חייבת להיות השמאלית, אף אחת לא עונדת טבעת אירוסין ביד ימין, "יש דרך נכונה לעשות את הדברים, זה לא כל כך מסובך, הילה." לא היה מקום להתווכח אחרי מפח הנפש שהסבתי לו כשנתן לי אותה ואני כנראה לא התרגשתי ונסערתי ודמעתי מספיק. וכך באה הטבעת יד ביד עם פחד מתמיד לאבד אותה, עם טיק של מישוש האצבע אחת לכמה זמן, לוודא שהיא שם.

ועכשיו היא איננה. שנינו מבינים מה קרה, אני מרימה אליו מבט בבהלה.

"נתת לה ליפול לתוך הבצק," הוא אומר (בשקט, תמיד בשקט). "ועד עכשיו אפילו לא קלטת."

"מיהרתי כל כך…" אני לוחשת.

אנחנו רוכנים יחד אל התבנית כמו על תינוק חולה. חמש שורות, בכל אחת שמונה עוגיות שמנמנות, חמימות. אחת מהן עוגיית האוצר. עירד מחשב בקול, נניח שכל אחד מהם יאכל שתיים־שלוש עוגיות מתוך הארבעים. סטטיסטית, יש סיכוי לא רע שהעוגייה האחת עם הטבעת לא תגיע אליהם.

זה נשמע לי מטורף. אני תוהה אם הוא לועג לי, אבל הוא באמת מתכוון לזה.

"ומה אם כן?"

הוא נועץ בי את המבט הזה שמקפיא לי את המוח.

"מה אם כן. את לא בדיוק השארת לנו יותר מדי ברירות, נכון? הם כבר בדרך. אי אפשר לא להגיש כלום. אין זמן להשיג כיבוד אחר. אז מה, שנפורר עכשיו את כל העוגיות בתקווה שהטבעת לא תהיה באחרונה? או שנגיד להם תנגסו בזהירות חברים, באחת העוגיות האלה מסתתרת הפתעה שיכולה לשבור לכם את השיניים כי האישה הזאת נוהגת לזרוק טבעות אירוסין לתוך הבצק?"

בדרך כלל זה השלב שבו אני נכנעת אבל עכשיו אני מתעקשת, הפחד מתעקש: "ואם אחד מהם בכל זאת ינשוך? או יבלע? או שסתם יקרה משהו לטבעת?"

כמובן, לא הייתי צריכה לומר 'סתם'. העיניים שלו זוג אבנים.

"בשבילֵך אני מקווה שלא."

ברגע הזה משהו פוקע. עדיין לא מבואר לגמרי, מתחיל לפלס לו דרך אל ההכרה שלי, כמו בועה עולה בתוך מים חשוכים.

פעם, בתערוכה של אמנות ישראלית עכשווית בגלריה בנווה צדק, השתהיתי מול ציור של עיר עשויה ממרובעים צבעוניים קטנים שחותכים זה את זה, גבוה מעליה עיגול גדול כתום של שמש או ירח, ושממה מסביב, אין נפש חיה. לא הצלחתי להינתק ממנו, ניסיתי למצוא מה הוא מזכיר לי והתשובה חמקה ממני בכל פעם שכמעט לכדתי אותה.

"מוצא חן בעינייך?" שאל אותי בביישנות איזה בחור, רזה, חיוור, פנים מסוגפות, אומרות 'אספי אותי, שמרי עליי'.

"מאוד," אמרתי, ואז נזכרתי, "דומה קצת לפול קְלֵה."

החיוך התקדר. "איך הגעת לפול קלה?"

כעבור חודשים, כשחיכיתי לו יום אחד בסטודיו, מצאתי שם ספר רפרודוקציות של קלה, ובלוק מלא הדים בעיפרון ובצבע – ניסיונות סבלניים וחרוצים, חוזרים ונשנים. אבל אז בתערוכה נבהלתי שמא העלבתי אותו, מתוק ושברירי כל כך ולגמרי תלוי בהתפעלות שלי. מיהרתי להתנצל, האשמתי את האסוציאציות המוזרות שלי, החמאתי לציור, עד שהתרצה – כאילו ביצעתי אודישן. והתקבלתי.

.

אני נושפת הרחק את כל מה שאינו מיטיב איתי עוד ועולה בדעתי שאף אחד לא מכיר כמונו מקרוב את נקודות התורפה, החולשות, העיוותים שלנו, לכן אף אחד לא יכול כמונו לטרפד, לחבל, לקלקל לנו, לתקוע אותנו במצבים הכי הרסניים וחסרי־מוצא שמהם אף אחד לא יכול לחלץ אותנו, חוץ מאיתנו, בקושי, ברגע האחרון, במהלך מטורף, כמו לקפוץ ממטוס. אבל שוב אני נסחפת למחשבות, ועוד שליליות. פיליפ, שכמו מנחש, נחלץ לעזרתי ומורה לי: להבחין בכך, להכיר בכך, לשחרר ולהחזיר את המודעות לנשימה.

.

כל אחד מארבעתנו אכל שתי עוגיות, עד כה כולן נטולות טבעת, ושלומי מספר עכשיו משהו על מישהי, אולי אחותו, בלי להעלות בדעתו שהשבוע הוא שכב איתי כאן, בחדר שלנו. כי זאת הייתה האבולוציה של היחסים שלי עם עירד: השבועות הראשונים היו כמו שבועות ראשונים – צעצוע חדש ומלהיב ומתיז ניצוצות. אחר כך משהו הפסיק לעבוד, הוא איבד עניין, כלומר לא את כל העניין אבל כן חלק משמעותי ממנו, טען שהשמנתי, שאני מקרינה אדישות, שאני מייבשת אותו, ומאז הייתי צריכה לאונן לו כדי שיגמור, אבל אחרי עוד כמה שבועות או ימים גם זה כבר לא הועיל, יד אחת שלי הייתה מתייגעת עד שיתוק ואחריה היד האחרת (זו שמשלב מסוים היה צריך להסיר ממנה קודם את טבעת האירוסין), ואז הצטרכתי להוסיף על זה תיאור מפורט, בלחש, של סקס עם גבר אחר, מהמכרים המשותפים, כי בדויים ואנונימיים לא עשו את העבודה. ואמנם היה מותר לחזור יותר מפעם אחת על אותו הגבר אבל לא ברצף כי זה משעמם והרעיון הוא לא לשעמם, ככה שמלבד הידיים המותשות והדמיון הסחוט ריחף מעליי כל הזמן החשש שייגמרו לי הגברים. כך קרה שגם תורו של שלומי הגיע והוא ביקר אצלנו במיטה ממש כמה ימים לפני שישב איתנו במרפסת. שהוא לא בעניין של נשים – זו לא הייתה בעיה בעולם האלטרנטיבי שלנו, במשפחה הקטנה שלנו הלא־מאושרת בדרכה, אלא אפילו מעין יתרון: הסתבר שהוא נדלק עליי עד כדי כך שחצה את הקווים. היה לי מוזר לפטפט איתו עכשיו בקלילות זמן קצר כל כך אחרי שרכבתי עליו חצי־עירומה בגלריה, על איזה מיצב שֶׁחיקה סריגה ענקית עם זוג מסרגות, צעיף סרוג למחצה ושתי פקעות צמר אדירות (באמת היה מיצג כזה בגלריה, אותו לא בדיתי) בזמן שעירד מציץ עלינו מהמשרד.

.

במשך כמה דקות לא נשמע כלום חוץ מהנשימות שלי, ואז שוב בוקע קולו הרך של פיליפ מהטלפון. עכשיו הוא מזמין אותי לדמיין מקום נחשק וקסום, מקום של יופי ושקט וביטחון, שאני חולמת להיות בו, חוף ים או לב יער או שפת נחל, להיכנס למקום ההוא ולתת לו לעטוף אותי. אבל פיליפ, אני חושבת, המקום הזה בדיוק כאן, בחדר הזה החשוך והחרישי, על המיטה הרכה שכולה שלי, שעוד מעט אשכב לישון בה בשלווה, לבדי, כי הצלחתי לקפוץ מהמטוס.

.

אכלתי כבר שמונה עוגיות. אחוזת בחילה אבל נחושה, אני שולחת יד לתשיעית. היא קצת יותר כבדה או רק נדמה לי? אני מתחילה לכרסם אותה בזהירות, פיסות השוקולד מתמוססות לי על הלשון ואני מתאמצת להדוף את גלי הבחילה ולבלוע אותן, ומצטמררת כשהשיניים נתקלות במשהו קשה. אני מחלצת את החישוק הדק בלשון ומניחה את שארית העוגייה בצלוחית שלי. עירד לא גורע ממני עין, שני האחרים לא שמים לב, דורון בדיוק מראה לשלומי משהו בטלפון שלו. אני מלקקת את הטבעת ומוציאה אותה מהפה, וההבעה של עירד מתרככת, תכף אענוד אותה והוא יסלח לי, והכול יחזור להיות כמו שהיה. אבל העיניים שלו נפערות פתאום: זו לא האצבע הנכונה ולא היד הנכונה. זה פתח היציאה, זו דלת המטוס, זאת האמה של יד ימין, האצבע האסורה – לרגע הטבעת מיטלטלת עליה ואז אני מחייכת אליו וצולפת אותה מאחורַי, מעבר למעקה המרפסת, ומדמיינת אותה צונחת לאט בקשת זוהרת, כוכב נופל.

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021), והספר "לסלוח לזמן", תרגום מבחר משיריו של הווארד אלטמן (קשב לשירה, 2021). חברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "(בזיכרון שלי מופיע אצטון)", סיפור קצר מאת ענבל המאירי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | המסע אל האגדות החבויות בַּמים

"צריך לסמוך על משוררת־שמאנית שמודיעה, כבר בפתח ספרה, שהמקום הנכון הוא המקום שבו 'העצמות בולטות והזהב נוגע'." גיא פרל על "אלו אינדיגו", ספר הביכורים של ספיר יונס

טליה רז, הנערה מאי הדולפינים, טכניקה מעורבת על בד, 140X120 ס"מ, 2021 (צילום: סיגל קולטון)

.

אברא כדברא: על הספר "אלו אינדיגו" מאת ספיר יונס

גיא פרל

.

דַּמְיֵן שֶׁטַּסְתִּי לְיַפָּן. פְּרֹס פְּרוּסוֹת אֲוִיר עָבוֹת

אֱכֹל אֶת הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁהַיַּפָּנִים מוֹתִירִים לִשְׂפָתַיִם עֲנִיּוֹת

אֲנִי עֲשִׁירָה בִּרְגָעִים שֶׁל מָנוֹת חֲסֵרוֹת בַּתַּפְרִיט

מַקְלוֹת סוּשִׁי בְּטַעַם אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מְרַקְּדִים עַל שֻׁלְחָן,

סוֹעֲדִים אוֹכְלִים לִי בָּאָזְנַיִם.

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה בַּגָּרוֹן נִתְקַעַת כְּכֻפְתָּה בְּמִלּוּי קָצוּץ

כִּמְעַט נוֹעֶצֶת אֶת הַמַּזְלֵג בַּבָּשָׂר, אִישׁ אֵינוֹ מֵבִין אֶת הַמַּבָּט הַמְּסֻכָּר

נְמוֹגָה כְּעוּגַת מַיִם בִּקְעָרָה שְׁקוּפָה, אֲנִי מְנַסָּה לְהֵחָלֵץ מֵהֶעָגֹל שֶׁל הַכַּפִּית

.

זהו הראשון מחמשת חלקיה של הפואמה "טיסה ליפן", שגם בשאר חלקיה מדריכה הדוברת את דמיונו של הנמען בטיול פלאי, מסתורי, גופני, חושני, רוחני ומוזר ביפן. "טיסה ליפן" הוא דוגמה לפואטיקה הפלאית, מסתורית, גופנית, חושנית, רוחנית ומוזרה של יונס לא רק בשל סגנונה, אלא גם בשל האופן שבו היא בוראת במילותיה את יפן של מעלה, מסיירת בה ארוכות, ומזמינה את נמענה, קוראותיה וקוראיה להצטרף אליה. זו, לתפיסתי, ההזמנה העומדת בבסיסו של הספר אלו אינדיגו – לסייר עימה בעולמות שבראה בשפה, או ליתר דיוק – נבראו בשפה ששירתה מהווה לה ערוץ. הדבר נאמר במפורש בשיר הפותח את הספר, ונגזר כבר משמו: "אברא כדברא", ביטוי שמשמעותו בארמית היא 'שייברא כדבריי'.

.

אברא כדברא

הָעֵינַיִם יוֹדְעוֹת דָּבָר שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ אַךְ קִיּוּמוֹ יָדוּעַ לְךָ. גַּם מְכוֹנַת הַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת

מְפִיקָה בַּחֶרֶשׁ. הַמַּבָּט נֶעֱצַר בְּפָחוֹת מִמֵּאָה וּשְׁמוֹנִים מַעֲלוֹת

הָאוֹן מִזְדַּהֵר מִתּוֹךְ הַחִכָּיוֹן, כְּבִישֵׁי הַקֶּשֶׁב מִתְנַקְּזִים בִּיצִיאָה אַחַת.

כָּל עוֹד הָעֲצָמוֹת בּוֹלְטוֹת וְהַזָּהָב נוֹגֵעַ אֲנַחְנוּ בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן

וְאִם הַמָּקוֹם מִתְבַּלְבֵּל יֵשׁ לַהֲשִׁיבוֹ לִשְׂפָתוֹ

הַשָּׂפָה הִיא הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁל הַלֵּב

בֵּין אִם בְּרָכָה אוֹ קְלָלָה הִיא אֲנַחְנוּ נִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַהִיא

וְאִם מְקוֹמָהּ בְּתוֹךְ הַגּוּפָה הַהִיא, עָלֶיהָ לְהִתְעַצֵּם עַד מְאוֹד.

כִּי בָּנוּ בָּחֲרָה וְלֹא אֲנַחְנוּ בָּחַרְנוּ בָּהּ וְרָצִינוּ לְשַׁלֵּחַ בָּהּ אֶת כָּל תֵּאוּרֵי הַזְּמַן, הַמָּקוֹם, הַמִּדָּה וּלְהוֹכִיחַ לָהּ

שֶׁלֹּא אֲנַחְנוּ, שֶׁאֵין בָּנוּ מָקוֹם לְתָאֵר

וְהִיא מָדְדָה כָּל מִלּוֹתֵינוּ וּפְגָמֵינוּ

וְיָצְקָה וְיָצְרָה

.

יונס לא רק מזמינה, היא גם מפתה בלחש, מכשפת פנימה, מוליכה אל המקום הידוע שאינו נחשב (בלשונו של כריסטופר בולאס). "אברא כדברא" מציע שתי אפשרויות להתבונן ביחס שבין מקום זה לבין השפה. אפשרות אחת היא שהשפה, בוראת הכול, בראה אף אותו. כשם שבחרה בנו, עיצבה אותנו ויצקה ויצרה אותנו – בוראת בנו השפה את הידוע שאינו נחשב. כדי לעשות זאת, בדומה לשפתו הייחודית של אלו אינדיגו, היא משתחררת מניסיונותינו להמציאה, לשלוט בה ולהורידה למדרגת מחשבתנו, בין השאר, כאשר אנו משלחים בה את תיאורי הזמן, המקום והמידה. זו שפה שהשתחררה מאיתנו. אפשרות נוספת, מעניינת לא פחות, היא שהשפה עצמה היא המקום הזה, ואם בראה אותו, הרי בראה את עצמה. רמזים לאפשרות זו ניתן לראות, בין השאר, במשפט ״אֲנַחְנוּ נִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַהִיא״ – לא ההוא, כי אם ההיא, כלומר, היא המקום. רמז נוסף ניתן לראות במשפט ״וְאִם הַמָּקוֹם מִתְבַּלְבֵּל יֵשׁ לַהֲשִׁיבוֹ לִשְׂפָתוֹ״, כלומר, השפה קדמה למקום, היא מקומו של המקום.

צריך לסמוך על משוררת־שמאנית שמודיעה, כבר בפתח ספרה, שהמקום הנכון הוא המקום שבו "העצמות בולטות והזהב נוגע". התייחסותה אל השפה כאל בוראת המקום הנכון, או כאל המקום הנכון עצמו, מסייעת לנו לעשות כן – השפה אינה רק בוראת ונעלמת, היא נותרת נקודת המשען. הדבר מתקיים לכל אורך הספר – שירתה האניגמטית אינה מתפרקת, ולרגע אינה חדלה מלאחוז ביד הקוראת, שהיא מוליכה דרך נופיה המרהיבים של יפן של מעלה. אביא את השיר "אחווה" כדוגמה:

.

מְקוֹרֵנוּ בִּזְרִימָתָן שֶׁל הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם, הַשֹּׁבֶל מִתְפָּרֵץ וּמִתְאַמֵּץ לִחְיוֹת וּבֵינְתַיִם

הַמִּזְרָקוֹת זוֹרְקוֹת אָדֹם. רַעֲנַנּוּת הַמַּיִם יְכוֹלָה לְהַתֵּל. הַוְּרָדִים נִצְבָּעִים רַק כְּדֵי לִנְבֹּל וּלְהָנֵץ

כַּכַּלָּנִיּוֹת. הָאָדֹם מַכְרִיחַ אֶת הַיָּד לְגַשֵּׁשׁ אֶת קַו הַמִּתְאָר שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ,

חָרָבַת הַגּוּף מַסְגִּירָה אֶת הַדּוֹבֵר, זִכָּרוֹן נֶאֱגָר בְּתַּרְמִיל שֶמִּישֶׁהוּ

מְיַחֵל לִפְרִיחָתוֹ. הַתַּרְמִיל מִתְפּוֹצֵץ

מִגַּרְגְּרָיו וּמִתְפַּזֵּר בָּרוּחַ, מִסְתַּיֵּם כְּגַלְגַּל. הוּא אֵינוֹ יְכוֹלִ לָמוּת. הוּא אֵינוֹ יְכוֹלִ לָמוּת

מִבְּלִי לְהוֹתִיר אֶת מָה שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת לְצֶבֶר, מֻזְרָק בְּעֶדְנָה אֶל נִימֵי כְּנָפַיִם

שָׂפוּן בִּזְרִימָתָן שֶׁל הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם

.

ממילותיו הראשונות של השיר, אנו מבינים שהפעם יוביל המסע אל מקורנו המצוי "באגדות החבויות במים", דימוי המורכב משלוש מילים שכל אחת מהן לבדה עוסקת בהתרחקות מן המציאותי, הידוע, המוצק והמוכר, ומקרבת אל המקום שבו "העצמות בולטות והזהב נוגע". השיר מתפתח לשורה של מראות פלאיים הנובעים ומתפתחים זה מזה – אדום המים צובע את הוורדים, ההופכים לכלניות, ואותו אדום מנכיח לרגע את גופו של הדובר, ואותו גוף/דובר נעלם כאשר זיכרונותיו הופכים לזרעים הנפוצים ברוח. כך נמשך גלגולם של הדברים, עד שובם אל מקורם, מקורנו, מקור השיר.

השיר "לאונרדו" מוקדש ללאונרדו דָה־וינצ'י, מגדולי היוצרים־שמאנים שחיו עלי אדמות, ומופיעה בו השורה הבאה: "לֵאוֹנַרְדוֹ הִרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם עִם מִסְגֶּרֶת עֵץ עַד שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְשָׁתַל אוֹתָם עָמֹק בְּשֻׁלְחָנוֹ וְשָׁתַק עַד שֶׁצָּמְחוּ מֵחָדָשׁ / הוּא הִקְפִּיד עַל כָּל הֶמְיָה וְרַעַד, טָבַל בַּיָּם לְלֹא הֶרֶף, גַּם בְּיָמִים שֶׁלֹּא הֻכְרְזוּ כְּעוֹנַת הָרַחֲצָה". לאונרדו מתואר כמי שבעודו טובל בים מאזין לזרימתן שֶׁל ״הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם״, ובדומה לשפה הבוראת עצמה בעודה משתחררת מאיתנו, כדי להשיב את מבטו היוצר למקומו־מקורו, הוא שותל את משקפיו, וממתין.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

ספיר יונס, "אלו אינדיגו", מקום לשירה, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: גיא פרל על הספר "לסלוח לזמן"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן