וּבְעִבְרִית | על שקרים ודרקונים

"לעיתים קרובות המילים משמשות אותנו כדי להסתיר את מה שאנחנו חושבים, ולא כדי לחשוף זאת. בהבעות הפנים קשה הרבה יותר לשקר." שני סיפורים קצרים מאת הסופר האיטלקי ג'נריקו קרופיליו, בתרגום עופרית אסף־אריה

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
23.02.2022
מיה בלוך, דייטים, עט ועפרון על נייר, 29X19 ס"מ, 2018

.

שני סיפורים קצרים מאת ג'נריקו קרופיליו

מתוך ספרו  Passeggeri Notturni (נוסעים ליליים)

מאיטלקית: עופרית אסף־אריה

.

דרקונים

לפני זמן מה, בשדה התעופה, פגשתי חברה מן העבר. חיינו בערים שונות וזמן רב לא התראינו. וכך, החלטנו לשבת לשתות קפה ולהחליף חוויות ממה שעבר עלינו בעשור האחרון.

כמה שנים לפני כן היא הכירה בחור, התאהבה בו, וכעבור תשעה־עשר חודשים הם התחתנו. הוא היה נעים הליכות, חכם, מתחשב; כמעט טוב מכדי להיות אמיתי.

ואכן, זה לא היה. אחרי החתונה הוא השתנה כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הוא הפסיק להיות נחמד; הוא נהיה אובססיבי, קנאי ואלים, הוא התחיל להעליב ולהשפיל אותה בנוכחות חברים וגם זרים. החיים הפכו לסיוט, אבל היא לא הצליחה למצוא את הכוחות להתגרש.

יום אחד סיפר לה קולגה סיפור שקרה, כפי הנראה, למכרה של בת דודה שלו.

הבחורה הזו עמדה להתחתן. לקראת האירוע, בבוקר של חודש מאי, הכול כבר היה מוכן. ההזמנות, הנדרים, הכומר, החתן, כולם היו בכנסייה וחיכו, כמו שצריך. כשהכלה הגיעה, היא ביקשה להגיד כמה מילים לפני שיתחיל הטקס. זו הייתה בקשה חריגה מעט, אבל איש לא התנגד.

– ביקשתי לדבר ראשונה כדי להודות להורים שלי, על כל מה שהם עשו בשבילי עד היום. הם היו שם בשבילי כשצריך ונתנו לי את החופש שלי כשזה היה נכון. להבין מה הרגע הנכון לעשות כך או אחרת זה לא קל. בשביל זה צריך אומץ לב וחוכמה. תודה, אמא. תודה, אבא. אני מקווה לא לאכזב אתכם אף פעם.

ההורים חייכו. היא המשיכה, ופנתה אל המוזמנים.

– תודה לכם שבאתם. אני מקווה שלמרות הכול, יהיה לכם זיכרון טוב מהטקס הזה.

היה רחש קל. מישהו השתעל. לחתן הייתה הבעה משונה.

– ועכשיו אני רוצה להודות לארוס שלי ולחברה הכי טובה שלי, שהיא גם השושבינה שלי. תודה לשניכם שליוויתם אותי, ביחד, עד הצעד שאני עומדת לעשות.

בכנסייה הייתה תחושה ברורה של מבוכה.

– תודה במיוחד על כך שהעברתם אתמול את הערב ביחד. וערבים אחרים, בחודשים האחרונים. תמיד באותו המלון. אני מאחלת לכם הרבה אושר. חבל שאת כבר נשואה, אבל אני בטוחה שתמצאו פתרון, עם בעלך. בכל מקרה אני מאמינה שהגילוי הזה יעניין אותו.

לאחר מכן היא יצאה מהכנסייה בשקט ונבלעה במכונית שחיכתה לה במנוע פועל.

– הסיפור הזה הרשים אותי מאוד. אמרתי לעצמי שאם היא הייתה מסוגלת לעשות את מה שעשתה, אני חייבת להיות מסוגלת להוציא את עצמי מהמלכודת שנפלתי אליה. זה היה קשה, אבל שבועיים אחרי זה הייתי חופשייה.

הסתכלתי עליה, נבוך מעט. היה משהו שלא ידעתי אם לומר, והיא קראה את המחשבות שלי.

– כבר שמעת את הסיפור הזה, נכון?

הנהנתי והיא חייכה.

– קצת אחרי הפרידה, כשקראתי איזה ספר, גיליתי שקיים סיפור כזה, כמעט זהה, בעשרות גרסאות, בעשרות ערים. בהתחלה הרגשתי רע מזה; הבחורה הזאת הייתה בשבילי מודל לחיקוי – והנה אני מגלה שהיא דמות בסיפור מומצא. אחר כך החלטתי שזה בכלל לא משנה לי. בשבילי, הסיפור היה אמיתי והיא הייתה אמיתית. אולי אתה תוכל להבין אותי.

– את מכירה סופר בשם צ'סטרטון? שאלתי אותה.

– לא קראתי אותו אף פעם, למה?

– צ'סטרטון אמר שהאגדות לא נועדו להסביר לילדים שדרקונים קיימים. הם כבר יודעים את זה.

– אז למה הן נועדו? היא שאלה אותי.

– האגדות נועדו להסביר לילדים שגם את הדרקונים אפשר להביס.

.

***

.

בכנות

אתמול בלילה חלמתי חלום. כשלעצמה, זו לא חדשה מעניינת במיוחד: לדברי המומחים כולם חולמים, כל לילה. אבל לא כולם זוכרים את החוויות הליליות עצמן, ואכן, אני נמנה עם אלו שלא זוכרים אותן. עם זאת, את החלום של ליל אמש אני זוכר היטב; טוב כל כך שאני תוהה אם איני מבלבל אותו עם מקרה שקרה באמת.

מצאתי את עצמי בעיירה קטנה, בכיכר מלאה אנשים. נשמעו שם מלמולים טיפוסיים לקבוצת אנשים שמדברים בו זמנית. הייתי בחברת ילדה כבת עשר. חמודה מאוד, אדיבה ולבבית, אם כי מעט שחצנית. בכל מקרה, ידעתי – כמו שיודעים בחלומות, מבלי שאיש אומר לך – שהיא הייתה חברה שלי, והיא הייתה שם כדי להסביר לי דברים חשובים.

"עכשיו נסיר את הקול," היא אמרה בשלב מסוים, ואז החוותה בידה כאילו היא מגלגלת דף נייר לכדי כדור – והמלמולים פסקו באחת.

כולם המשיכו לדבר ולעשות מחוות עם הידיים, אבל הסצנה הזו התרחשה בשקט מוחלט.

"בחן את הבעות הפנים של האנשים האלה כשהם מדברים ביניהם," אמרה לי חברתי.

"למה?"

"כי לעיתים קרובות המילים משמשות אותנו כדי להסתיר את מה שאנחנו חושבים, ולא כדי לחשוף זאת. בהבעות הפנים קשה הרבה יותר לשקר. כשתהיה גדול יהיה זה חיוני מאוד עבורך לדעת לקרוא את הפנים שמעבר למילים."

אבל אני כבר גדול, אמרתי. או שרק חשבתי את זה, אני לא יודע. היא, לעומת זאת, כבר עשתה את דרכה לקבוצה קטנה של בחורים שעמדה ליד מנורת רחוב. היא החוותה בידה, מסמנת לי להסתכל עליהם, ובאותו הרגע נוכחתי לדעת שהם אינם רואים אותנו. היינו בלתי נראים, יכולנו להסתכל בהם – ללמוד אותם – מקרוב מאוד, ועד מהרה הבנתי שבת לווייתי צדקה. כשהמילים לא מפריעות לך, אם אתה יכול – ורוצה – לשים לב לפרטים, אתה שם לב לאמת שנמצאת בפנים. שמחה, כעס, עצב, הפתעה, גועל, מבוכה, חוסר ביטחון, תדהמה, דיכאון, פחד, התלהבות, בכל כך הרבה ניואנסים שקשה לתאר.

זזנו הצידה והיא הסבה את תשומת ליבי לבחורה שדיברה עם בחור, והייתה לה הבעת פנים עוינת מאוד, מלאה טינה וכעס.

"מה אתה קורא בפנים של הבחורה הזו?"

"כעס. הרבה תוקפנות וכעס."

"ואתה יודע מה היא אומרת?"

"אני מתאר לעצמי שהיא מעליבה אותו."

"אתה חושב?" היא הקישה באצבעותיה והקול חזר.

"בכנות, אני לא רוצה להתווכח," אמרה הבחורה.

"אתה חושב שהיא אומרת את האמת?" שאלה אותי הילדה.

"לא, נראה לי שלא."

"היא אכן לא אומרת את האמת. יש בה רצון עז לומר לו דברים לא נעימים, ואילו המילים שלה הן 'בכנות, אני לא רוצה להתווכח'. תוארי הפועל הם דבר מסוכן, צריך להישמר מהם, הן כשאחרים מדברים והן כשאנחנו מדברים."

"אני לא מבין."

"כשמישהו אומר לך ש'בכנות', 'בהגינות', 'ישירוֹת' הוא רוצה או לא רוצה לעשות או להגיד משהו, ובכן – הֱיה זהיר מאוד, כי זהו סימן ברור שהמישהו הזה אינו כן, הגון, ישר או כל דבר אחר שנטען באמצעות תואר הפועל. השקרים הגרועים ביותר נחבאים מאחורי תוארי הפועל. ואתה יודע מהו תואר הפועל המסוכן מכולם?"

"מה?"

"'בהחלט'. זהו תואר הפועל שמחביא את העוולות הגדולות ביותר. זכור זאת כשתגדל."

אבל אני כבר גדול, חשבתי שוב. רציתי לומר זאת, ורציתי לומר ולשאול עוד דברים – למשל, איך קוראים לה או איך היא יודעת כל כך הרבה דברים למרות שהיא רק ילדה קטנה. אבל פתאום, כמו שקורה, החלום נגמר ואני התעוררתי.

.

©2016 Gianrico Carofiglio
pubblicato in Italia da Giulio Einaudi editore s.p.a., Torino

.

ג'נריקו קרופיליו (Gianrico Carofiglio), יליד 1961, סופר איטלקי יליד בארי, פוליטיקאי ושופט לשעבר. ספרו הראשון, "עֵד בעל כורחו" (Testimone Inconsapevole), ראה אור בשנת 2002 ותורגם לעברית בשנת 2012 בידי אלון אלטרס (אחוזת בית). ספר זה היה הראשון בסדרת ספרים העוסקת בעורך דין גווידו גווריירי, וזיכה את קרופיליו בכמה פרסים ובפופולריות רבה. מאז פרסם עשרות ספרים, מסות ואסופות סיפורים קצרים, וכתביו תורגמו לשפות רבות.

.

עופרית אסף־אריה, מתרגמת, צלמת ועורכת אתרים, עובדת בספרייה הלאומית. חברה באגודת דנטה אליגיירי בירושלים, בעלת תואר ראשון בבלשנות בהתמחות בלטינית ובאיטלקית, ובעלת תואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית. זהו לה פרסום ראשון של תרגום.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שלושה שירים מאת עדנה סנט וינסנט מיליי בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation