.
נתחי הנפש: על "במות" מאת ניסן אליהו כהן
צביה ליטבסקי
.
"וַעֲדַיִן, לֹא נוֹלְדָה בִּי הַחֵרוּת לְהִגָּמֵר אֶל קְצֵה הַזִּכָּרוֹן, עַד סִפָּהּ שֶׁל מַשָֹּאִית בַּצֹּמֶת, עַד אֲזוֹרֵי הַתַּעֲשִֹיָּה שֶׁל תַּלְפִּיּוֹת. עַד נִתְחֵי הַנֶּפֶשׁ הַתְּלוּיִים עַל וָוֵי הַקַּצָּב." (*, עמ' 30; כל ההדגשות בתוך הציטוטים הן שלי, צ"ל)
בחרתי לפתוח בשורות אלה מתוך במות, ספר הביכורים של אליהו ניסן כהן, כדי שעוצמת סבל בוטה זו ואיכות ביטויה תכֶּינָה בכם, הקוראים והקוראות, כפי שהכו בי, טרם כל התייחסות. קטע זה מעמיד מחשבה אובדנית כביטוי לחירות, והמשך החיים מוגדר כעבדות. דימוי הנפש לנתחי בשר, מעבר לזעזוע הקיצוני שבו, משקף את החוויה השולטת בספר: מציאות שסועה ומרוסקת בממדי הקיום המרכזיים – הזמן והמרחב, תפיסת הגוף ותודעת העצמי. מעיד על כך כבר השיר הראשון בספר, שהסיטואציה הנוכחת בו מורכבת מקרעי עבר אקראיים לכאורה: ריחות ביוב, דפיקת שכנה בדלת לשם תשלום דמי הוועד והדי הקריאה הילדית "אבא!", שהניסיון לאחוז בם מסרב לחלוף. אלא שמציאות מרוסקת זו אינה נותרת בגדר הביוגרפי. "סִדְקֵי הַזְּמַן" (כמאמר השיר "במות") המובנים בה הם עבורו חרַכֵּי התבוננות אל מעבר לזמן ומקום, אל ראיית הפרטי כשיקוף הארכיטיפי, והשתתפות בו.
השיר הבא בספר, "לידה", מדגים זאת להפליא: "הַיּוֹם בּוֹ הָפְכָה כְּמִיהָה / לְגַעֲגוּעַ … הַיּוֹם בּוֹ הִתְחַלְתִּי לִרְצוֹת". הן הכמיהה והן הגעגוע מציינים מצב של חֶסֶר; הכמיהה – בדמות משאלה להתממשות דבר מה לא קיים, והגעגוע – בדמות מה שהיה ואבד. מרגע הפרידה מרֶחם האם נגזר על הדובר שלא לחוות את רגע ההווה, אלא כחתך נצחי בין עבר ועתיד, בין פה ושם, כפי שנאמר במקום אחר: "אֵין כָּאן, יֵשׁ רַק מֵאֲחוֹרֵי, אַחַר כָּךְ, מִלִּפְנֵי" ("רעב"). הלידה, אם כן, היא קללת התודעה ושעבוד להעדר באשר הוא. כל פעולה וחוויה יומיומית כמו "לִשְׁתּוֹת מִיץ" או "לְבַקֵּשׁ גּוּף, לְהִתְבַּיֵּשׁ בַּגּוף" מקורן ב"לִרְצוֹת" את שאיננו. וברצף מתבקש קרוי השיר השלישי בספר, "אובדן", ובו מתגלמת לראשונה, במוצהר, התבוננות באוניברסלי הנשקף מתוך הפרטי: "וְהָיָה בִּי עֶרֶב וְהָיָה בִּי בֹּקֶר / נִבְרֵאתִי. / עָצַרְתִּי בַּמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי עוֹד סִיגַרְיוֹת. / וְהָיָה בִּי עֶצֶב וְקָרַס בִּי בֹּקֶר / נִבְרֵאתִי. / שׁוּב עָצַרְתִּי בַּמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי עוֹד סִיגַרְיוֹת." ("אובדן"). כל אחד מאיתנו הוא השתתפות בסיפור הבריאה.
מכאן צולל הדובר "אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַזְּמַן", כשמבעדם מהבהב הארכיטיפי מקדמת דנא, כמו גם בפסוק זה: "… יְהוֹשֻׁעַ מֶשֶׁךְ זָקוּף שֶׁל קִיּוּם וְאֵינוּת, יְהוֹשֻׁעַ רֶצֶף שֶׁל נְקֻדּוֹת בֶּחָלָל, … יְהוֹשֻׁעַ גַּעֲגוּעַ שֶׁפּוֹסֵעַ בַּלַּיְלָה, פּוֹסֵעַ בְּעֵדֶן סִדְקֵי הָרְחוֹב, סִדְקֵי הַיּוֹם, פּוֹסֵעַ בְּעֵדֶן סִדְקֵי הַמָּקוֹם" (*, עמ' 25 בחטיבה המכונה "יהושע"), כשגן העדן, מושא התשוקה האולטימטיבי, ניבט מן הסדקים המובנים בחוויה האנושית מאז הגירוש ממנו. העדר האוגד "הוא" במשפטים האלה מעצימה את תחושת הכאוס הקיומי ואת היותו בלתי נמנע גם יחד. תפיסה זו של המציאות כערב רב של קרעים היא מאפיין פוסט־טראומטי בממד הפסיכולוגי, כשם שבממד האונטולוגי היא גילום של החרב המתהפכת בשערי גן עדן, שאינה מאפשרת שיבה אליו פנימה, אלא בעזרת קוקאין, המוזכר לא פעם בשירי החטיבה, ודומיו.
חוויה דיסוציאטיבית זו, כאמור קודם, מתבטאת גם בדימוי הגוף: "הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִן הָרָעָב, אוֹ לְפָחוֹת קְצָת הֲפוּגָה. אֲנִי נִזְכָּר בַּמַּכּוֹת עַל הַיָּד שֶׁנִּסְתָה לַקַּחַת, … בּוּשָׁה לַיָּד, בּוּשָׁה לַיֶּלֶד הָאַלִּים…" (*, עמ' 57, בחטיבה "רעב"). מילים אלה מעלות לנגד עיניי את "כַּף יָד רְשָׁעָה" של דליה רביקוביץ, שיר שבו נותקה כביכול כף היד מגוף הדוברת עקב המכות שספגה מאביה, וקיבלה קיום אוטונומי מאיים.
הסדק, הבקע, הקרע, אם כן, הוא העיקר הקיומי והלשוני־ציורי בספר. אף הניסיון להגיע למגע עם העצמי הפנימי שלו, להכיר אותו, מביא את הדובר לאיונו, כפי שעולה מתוך האוקסימורון המצמית שלהלן: " אוּלַי אֲנִי הוּא הָרָעָב. הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִמֶּנִּי? הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִן הָרָעָב?" (שם)
ביטויים קונקרטיים לסבל ולגורמיו החברתיים זרועים למכביר בשירי הספר: חיי עוני, תפקוד הורי לקוי, נידוי חברתי, התמכרות לסמים והפרעות אכילה. אולם ברצוני ללכת בעקבות תפיסתו הפואטית של המחבר המובאת לעיל. תפיסה זו, המעמידה את העל־זמני והאוניברסלי כניבטים מתוך סדקי המציאות, היא המאפשרת לקורא לעבור טרנספורמציה מן המלודרמטי (רחמים וזעם) אל התבוננות והכלה בדגם הקתרזיס הטרגי. בכך מצויה בעיניי יקרותה של שירה זו.
מתוך עמדה זו ברצוני להתבונן במערכת היחסים אב־בן, הנושא המרכזי בספר: "אֲנִי כּוֹתֵב בְּרֶצֶף בִּלְתִּי־כְּרוֹנוֹלוֹגִי תּוֹלְדוֹת אָבוֹת רַכִּים…" ("אבות"), כבארכיטיפ קדום. מקורה של מערכת זו בתחושת איום הדדית ומאבק כוח קטלני. כבר בתאוגוניה של הסיודוס מן המאה התשיעית לפנה"ס (כחמש מאות שנה לפני הפקרת הבן ורצח האב באדיפוס המלך מאת סופוקלס), קם הטיטן קרונוס על אביו אורנוס, אל השמיים הראשון, השרוע על אלת האדמה גאיה בהתעלסות אינסופית, ומסרס אותו. זאת כדי לאפשר לעצמו ולאחיו הכלואים בבטן האדמה מרחב חיים. מעשה זה גרם לאורנוס לסגת מעל האדמה, וכך לראשונה נפער מרחב־זמן, ובו החלה השתלשלות הבריאה. פרדוקסלית, סדק ראשון זה בחוויית העדן, הוא המאפשר את החיים.
אך על אף המשותף, לא העולם המיתי הוא המזין את שירתו של כהן. סיפור העקדה הוא המקור שממנו היא נובעת; ובניגוד לעולם האלים, יש בו מן המורכבות הדקה, הריאליסטית בעיקרה, של ההוויה האנושית בספרות המקרא.
שם הספר – "במות" – כמו גם הרישום על הכריכה, מצביעים על המעשה הנורא שהוטל על אברהם. ההוראה המקורית של "במה", כנראה, היא גב, או גוף. במקרא מדובר במבנה מורם שעליו הוקם מזבח להקרבת קרבנות: "זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה" (שמואל א ט 12). פולחן של הקרבת בן היה נפוץ במזרח הקדום: "וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ" (ירמיה לב 35). ובלשונו של הדובר: "הַבָּמוֹת נִתְצוּ / אֲבָל הָרִיטוּאָל שָֹרַד // הִגְלִיץ' אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַזְּמַן / אֶת מוֹעֲדָיו" ("במות"). הפער ההיסטורי אינו תקף עוד: "הִנֵּה – נַעַר עָנִי רַךְ עָרוּךְ לַעֲקֵדָה … רְאוּ – רִפְאֵי שׁוּשָׁן קוֹרְאִים בְּבֶהָלָה – // הַמֹּלֶךְ חַי! הַמֹּלֶךְ חַי! הַמֹּלֶךְ חַי!" (שם; ב"רפאי שושן" הכוונה לרוחות רפאים.)
הפסוק הידוע "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֵךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה…" (בראשית כב 2) מתפשט אפוא בגוף הספר כולו. אלא שבניגוד למקור, הדובר בספר הוא הבן, ואהבתו הנזקקת לאביו היא הנוכחת בראשית הדברים: "תֵּן לִי לְהִתְפּוֹגֵג אֶל תּוֹךְ לִבְנֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלְּךָ. תֵּן לִי. תֵּן לִי לִהְיוֹת הַיְרוּשָׁלַיִם שֶׁלְּךָ … קְרָא לִי. רַק תִּקְרָא" (*, עמ' 13, השיר הפותח את החטיבה "קרא לי תות"). וכמיהתו זו כה קרובה היא ברוחה לדויד פוגל בדבריו אל אביו: "דְּבַר־אֵל חָרֵד / הִנְּךָ לִי, / הַיּוֹקֵד דֶּרֶךְ כָּל חַיַּי." או: "מָתַי אֶסֹּךְ כָּל חַיַּי / לְרַגְלֶיךָ / כְּיַיִן זָהוּב, נוֹצֵץ?" (כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1998), כשבפסוק אחרון זה משתוקק, כביכול, הדובר להקדיש את עצמו כנֶסֶךְ, כעולָה על מזבח.
נפרדותם הברורה של האב והבן בפסוק המקראי הולכת ומתערערת בחווייתו של הדובר: "אֲנִי, אַבָּא. זֶה שֶׁיָּלַד אוֹתְךָ מֵחָדָשׁ". התערערות זו בא לידי ביטוי נוסף, רב־עוצמה, בשילוב חוזר של הניגודים – "קח", כלשון הציווי האלוהי, ו"תן" – לאורך הספר כולו: "הוּא הָיָה רַק יֶלֶד וַאֲנִי רַק הָיִיתִי הוֹזֶה בְּאֵדֵי קִיּוּמוֹ הָרַךְ וְהַזְּמַנִּי. … קַח. שׁוּם אֶצְבַּע אֵינָהּ מַצְבִּיעָה לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן. קַח." (*, עמ' 26, בחטיבה "יהושע"); "אֲנִי זוֹכֵר שֶׁגֹּרַשְׁתִּי. זוֹכֵר אֶת מִדְבַּר־הַקֹּר אֵלָיו. זוֹכֵר אֶת עֲקִירַת הַשְֹּמִיכָה הַזּוֹ בַּבֹּקֶר. וְהַכֹּל עֲדַיִן עֵדֶן, מִלְּבַדִּי. קַח." (*, עמ' 27); "… עָקוּד נוֹלַד. … קַח. הַשְּׁתִיקָה הַזֹּאת כְּבֵדָה עָלַי. קַח." (28); "קַח. אֵין בִּי אוֹנִים לִגְמֹר אֶת הַשִּׁיר. קַח." (*, עמ' 31)
בד בבד עם כמיהה זו אל דמות האב, ובאותה עוצמה, חש כלפיו הדובר (בשלב ההתבגרות מן הסתם) זעם ובוז: "אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת כְּמוֹ תִּינוֹק בּוֹכֶה שֶׁקַּר לוֹ, … אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת הוּא קְלָלָה, אָב בְּלִי הֲמֻלָּה, גֶּבֶר בְּלִי סִבָּה, סְתָם גּוּשׁ שֶׁל עַצְמִיּוּת דּוֹמַעַת, חַלָּשָׁה בַּצַּד מִתְבּוֹסֶסֶת בְּעַצְמָהּ, גּוֹוַעַת. …" ("רעב"). והתהייה המתבקשת: האין זו, ברוח הדברים עד כה, בבוּאה ליחסו אל עצמו?
הביטוי "אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת" מעלה במחשבתי היבט פרשני מסוים ביחס לסיפור העקדה. את הופעת המלאך ברגע המכריע וציוויו "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב 12), כמו גם את הופעת האיל בסבך כתחליף, ניתן לראות כתהליך פנימי של סובלימציה (תודתי לפסיכואנליטיקאי גבריאל דהן על ההבחנה הזו), רגע ההשתהות המוביל מן הדחף אל שיקול הדעת. ניתן לראות בהתרחשות נפשית זו את עיקרה של תרבות. תהליך זה הופך את אברהם (ואותנו, במקרה הטוב) מילד חרד, שרצונו האחד הוא לרַצּוֹת את אביו שבשמיים, לבן־אנוש שבידו הריבונות על עצמו. בחווייתו של הדובר בספר, אם כן ולמרבה הצער, וכפי שניתן לראות על כל צעד ושעל בחיינו, הסובלימציה אינה מתרחשת. האיל לא חוּלץ עדיין מן הסבך.
העוצמה והאמת המפעפעות לאורך הספר כולו אפשרו לי לקבל מילים וביטויים שיש בהם משום צרימה מבחינתי, כמו "מָתַיְשׁוּ", "הִגְלִיץ'", "מָנָאיֵק" או "מְזַיֵּן כְּמו אַרְיֵה". יתר על כן, יש בהם אתגר ותמיכה בקבלת השונה, תהליך ממושך ולא קל עבורי.
לסיום עליי לומר שהספר ערוך להפליא (בידי שי שניידר־אֵילת). ייצוג המציאות הקרועה, אין בו קרע כשלעצמו. קבלת השניות הבלתי נמנעת, הרחבת החוויה הקיומית מִפּנים אל חוץ ומחוץ אל פנים, המהלך מלידה־בריאה אל סבך "סדקי הזמן" – אלה מעניקים לספר מבנה ליניארי ומעגלי גם יחד, מעֵין ספירלה. בכך עולה ומתהווה סובלימציה של הכאב, עיקרה של יצירה באשר היא.
מתוך עמדה זו, בסיום הספר פונה מבטו של הדובר (ושל הקוראת) אל מעבר לסבל, במשאלה לחיבור עם הבריאה ועם העולם האנושי כיחידה אחת:
.
חברים
חֲצִי שְׁנַת אוֹר חֲצִי שְׁנַת חֹשֶׁךְ
כָּךְ אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת חַיַּי
בַּחֵצִי הַמּוּאָר אֶתְאַמֵּן בְּהַחְזָרַת הַצֵּל אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
בַּחֵצִי הֶחָשׁוּךְ אֶתְאַמֵּן בְּהַנְבָּעַת מְאוֹר עֵינַי.
יִהְיֶה לִי חָבֵר שֶׁמִּמֶּרְכַּז כַּפּוֹת יָדָיו יִצְמְחוּ עֲצֵי שֶׁסֶק
תִּהְיֶה לִי חֲבֵרָה שֶׁבְּאִישׁוֹנֶיהָ יְהַלְּכוּ גְּמַלִּים עַל נוֹף מִדְבָּר
מַחֲצִית הַיּוֹם נַחֲלֹם אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה
וּבִשְׁאָרוֹ נַעֲסֹק בָּעֹנֶג
הַזּוֹלֵג
.
צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.
.
אליהו ניסן כהן, "במות", טנג'יר, 2021.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: גיא פרל על הספר "אלו אינדיגו" מאת ספיר יונס
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
