.

ליאור מעין

התגלות

אֵין יְשָׁרִים בַּטֶּבַע

וּבִשְׁעַת בֹּקֶר כָּזוֹ אֵין מַמָּשׁ שֶׁקֶט

הַכֹּל זָז לְבַד מִגֶּזַע עֵץ כָּרוּת

וְאֵין לָבָן אֲמִתִּי בֶּאֱמֶת

הַכֹּל עַל הָרֶצֶף

וְאֵין קְטִיעָה

כִּמְעַט

.

פִּתְאוֹם יֵשׁ צֹרֶךְ בְּמִלִּים כְּמוֹ סְבַךְ

אוֹ הוֹמִיָּה

בַּיְּכֹלֶת לְזַהוֹת יָרֹק מִתּוֹךְ יָרֹק אַחֵר

לְהַפְרִיד מַיִם מִמַּיִם

לַחֲשֹׁב עַל תֹּהוּ

.

אֶת כָּל זֶה לֹא יָדַעְתִּי כְּשֶׁיָּצָאתִי לַדֶּרֶךְ.

.

מגזרות נייר       

חֹשֶׁךְ הוּא דָּבָר דֵּי מַדְהִים

הֲיֵשׁ יֶשְׁנוֹ – אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת זֶה

אֲבָל אֵין לוֹ שׁוּם זֵכֶר

.

מֶרְחַק פְּסִיעָה מִמֶּנִּי יָם

וַאֲנִי לֹא רוֹאֶה יָם

וְיֵשׁ בִּי יְדִיעַת יָם בְּלִי יָם

וְיֵשׁ בִּי שֶׁקֶט בְּלִי יְדִיעַת שֶׁקֶט

.

מוּלִי הָרַחַשׁ שֶׁל הֲיֵשׁ

שְׁנֵי קְצָווֹת שֶׁל הֱיוֹת בּוֹדֵד

כְּשֶׁיֵּשׁ יֵשׁ

וּכְשֶׁאֵין

.

פִּתְאוֹם, נְקֻדַּת אוֹר יוֹצֵאת אֶל הָעוֹלָם וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה בּוֹרֵאת אוֹתוֹ

מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אִשָּׁה עִם קָיָאק

מְנַסָּה לַחֲזֹר לַחוֹף

.

ליאור מעין עוסק בניהול חברות טכנולוגיות. הוא בוגר סדנת השירה הערבית־עברית של עמותת הליקון, תלמיד ומורה במתא"ן. זוכה פרס "שירת חייו" לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. שיריו התפרסמו בבמות שונות ותורגמו לאנגלית, ערבית וספרדית. ספרו הראשון, "הירוק הזה", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת אפיק. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 87.של המוסך.

.

.

ליאור שטרנברג

וירג'יניה וולף, 1941

דַּף חָלָק. הַכֹּל מְכֻסֶּה כְּפוֹר.

בּוֹעֵר בְּלָבָן. בְּכָחֹל. הַבּוּקִיצוֹת

אֲדֻמּוֹת. מַהוּ הַבִּטּוּי שֶׁתָּמִיד

אֲנִי זוֹכֶרֶת – אוֹ שׁוֹכַחַת.

"הָעֵף מַבָּט אַחֲרוֹן בְּכָל הַיֹּפִי."

לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְתָאֵר פַּעַם נוֹסֶפֶת

אֶת הַגְּבָעוֹת בַּשֶּׁלֶג. בְּלוֹנְדוֹן

הִשְׁקַפְתִּי עַל הַנָּהָר הַמְּכֻסֶּה כֻּלּוֹ

דֹּק עַרְפִלִּי. שׁוֹטַטְתִּי בֵּין הַהֲרִיסוֹת

הַשּׁוֹמְמוֹת שֶׁל הַכִּכָּרוֹת הַיְּשָׁנוֹת

שֶׁלִּי. אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּלִי עָתִיד.

אַפֵּינוּ צְמוּדִים אֶל דֶּלֶת סְגוּרָה.

עַכְשָׁו לַהַאֲפָלָה. כֻּלָּם נוֹטִים מוּל הָרוּחַ.

כָּל הַצִּיפָה הוּצְאָה מִן הַפְּרִי.

.

מילות השיר לקוחות כולן מתוך היומן שכתבה וירג'יניה וולף בשנת חייה האחרונה (בתרגום אלינוער ברגר). השורה המצוטטת היא משיר של וולטר דה לה מר.

.

ארמון הנציב, הליכת בוקר

וְלִפְעָמִים אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ מַיְקֶל לוֹנְגְּלִי, מְשׁוֹרֵר

הַחוֹף שֶׁל קָארִיגְסְקִיוָאן, מַעֲרָבָה מִמֶּנִּי וּמֵהַכֹּל,

מְשׁוֹטֵט הַבִּצָּה, מוֹנֵה הַחוֹפִיּוֹת, אוֹרֵב לְקוֹל

הַחַרְטוֹמָן בַּגִּבְעָה, דּוֹלְפִין פִּלְאִי חוֹלֵף עוֹבֵר,

יָמֶיךָ פִּרְחֵי בַּר שֶׁלֹּא נִתָּן לְתַרְגֵּם, אָח הַכָּבוּל

פּוֹעֶמֶת בְּאַפְלוּלִית אַחַר הַצָּהֳרַיִם הַסְּמִיכָה.

כָּל זֶה עוֹלֶה בְּדַעְתִּי הַבֹּקֶר בַּהֲלִיכָה

סְבִיב מִתְחַם הָאוּ"ם הַמְּגֻדָּר, אֶל מוּל

הָעִיר הָעַתִּיקָה: אֹרֶן, זַיִת, מַצְלֵמוֹת

אַבְטָחָה מַבְרִיקוֹת, שַׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק חוֹלְמוֹת

כְּאַצּוֹת מְשֻׁנּוֹת בְּמֵי מִזְרֶקֶת הַזִּכָּרוֹן. שְׁנֵי שְׁבִילִים

מִתְפַּצְּלִים לְפָנַי וְלֹא בָּרוּר אֵיזֶה לְהַעֲדִיף.

כָּךְ אוֹ כָּךְ שְׁנֵיהֶם מוֹבִילִים

חֲזָרָה אֶל הָרְחוֹב הַפּוֹנֶה אֶל בֵּיתִי.

.

סערה

בַּיּוֹם הַקָּצָר שֶׁל הַשָּׁנָה

הִרְגַּשְׁתִּי אֶת זֶה

לוֹחֵץ עָלַי,

נִזְקַקְתִּי לְמִלִּים

שֶׁלֹּא מָצָאתִי,

עֲמִידָה קָרָה עַל צוּק בֵּין אוֹר

וַחֲשֵׁכָה,

אַהֲבָה

כְּאֶגְרוֹף קָפוּץ.

.

הִמְתַּנְתִּי לְבִתִּי

שֶׁתֵּצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר.

הַסְּעָרָה צָבְרָה כּוֹחַ

בַּצָּהֳרַיִם הַמְּאֻחָרִים

וְהִבַּטְתִּי לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה זְמַן רַב

בָּאִילָנוֹת

כֵּן, בָּאִילָנוֹת מִטַּלְטְלִים, מִתְנַפְּחִים

בָּרוּחַ.

.

הָיָה קוֹל קְרִיעָה.

פַּח כָּל שֶׁהוּא,

דָּבָר בִּלְתִּי מְשֹׁעָר

עֲדַיִן.

.

וְאָז הִיא יָצְאָה מִן הַשַּׁעַר

בִּמְעִילָהּ הַוָּרֹד

וּבִקְּעָה אֶת הָרוּחוֹת.

.

ליאור שטרנברג הוא משורר, מתרגם ומורה לספרות. "הלחם, המלח", מבחר מקיף משירתו, ראה אור ב־2020 בהוצאת מוסד ביאליק. על שירתו זכה בין היתר בפרס דוליצקי ובפרס ראש הממשלה. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 63 של המוסך.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

עגור לעצמו

שגית אמת

.

להקת עגורים ריחפה במרחק, מתקרבת אל עבר מגדלי המשרדים בכניסה לעיר. כתם אפור בשמי התכלת. נקודות זעירות. ראש חץ. מעוין. ראש חץ. הטלפון שלו צייץ כשהחזיר את מבטו קדימה. נעה נייד זהרו האותיות על המסך ואפי הרגיש כאילו הוא צונח.

בערך. בצניחות שעשה בטיול הגדול היה שקט של ריחוף ואיזו התעלות. נעה נייד על הצג כמו דחף אותו מתוך פתח של מטוס בהפתעה, בלי שהספיק לוודא אם הרצועות רכוסות והרזרבי מהודק.

אפי אחז בהגה בשתי ידיו ונשא את מבטו שוב, הרחק מההודעה החדשה שהתקבלה, הרחק מהפקק המתנחשל, אל העגורים שדאו בשמיים.

מישהו סיפר לו פעם שכל העניין הזה של הלהקה הוא טעות מושרשת. למעשה הם נודדים בנפרד, כל עגור לעצמו. זה רק נדמה כאילו הם קבוצה. אחיזת עיניים של ברית דמים או של ערבות הדדית. מתברר שלא. כלום מכל זה. הם רק נישאים על אותו גל של אוויר חם המכוון אותם אל אותו עורק תעופה ראשי. זה הכול. בגלל זה הם מתואמים בתנועות כנף מושלמות, בגלל זה הם רוקדים את ריקוד הציפורים שלהם כמו על פי פקודה, בדיוק כפי שהוא מזדחל בתואם מושלם עם המזדה הצהובה שלפניו אבל בעצם אין ביניהם שום קשר.

צג הטלפון האיר, בהיר וצבעוני, מול פניו, מקשה עליו להתעלם. זה משהו בהגדרות שהוא צריך לשנות, אבל עכשיו הוא לא התאפק ונקש באצבע על ההודעה, עוקב אחריה כשהיא נמתחת לאורך המסך כולו. אלף פעם כבר הבטיח לעצמו להישאר מרוסן ושווה נפש, לתת לנעה לחכות ולא להגיב מיד, אך שוב ושוב הוא נכשל.

הוא דמיין אותה סופרת חמש שניות אל מול הסטטוס שמתחלף מול עיניה ל־אפי מחובר, מגחכת בלעג. שוב ושוב קורסות החלטותיו אל מול חולשת אישיותו. אין לו אופי, הוא יודע. בעניין הזה היא צדקה תמיד.

מזל שיולי לא יושבת עכשיו מאחור, ביקש לעודד את עצמו, היא כל כך נלחצת בכל פעם שהוא מתעסק בטלפון שלו בזמן נהיגה. "אסור אבא!", היא מזכירה לו בקול מתוק ומבוהל שנוסק גבוה, "אמרו בגן שאסור."
לפחות בכל מה שקשור לדוגמה אישית, הוא זכה זמנית בפטור.

הסגר הסתיים סוף־סוף, ועם מחסומי ההגבלות שנפרצו החלו להתארך שוב הפקקים בכבישים. את שעות הבוקר המוקדמות שהיה מבלה בשבועות האחרונים בהליכה עם יולי בשדה – קוטפים סביונים וסופרים ציפורים נודדות – מכלה עכשיו אפי בפקק בלתי נגמר ובלב שהולם אל מול הודעת הווטצאפ החדשה ממי שרק לא מזמן עוד כינה 'אהבת חיי'.

תקשיב, כבר דיברנו על זה אלף פעם!!! האותיות על הצג טסות כמו מטוסי קרב, בקו ישר לעברו, אתה חסר אחריות!!! כאילו, מה? לא אכפת לך שהבת שלך תידבק? המילים שלה קמיקזות, מתפוצצות בפרצופו. אני באמת לא מבינה…מה דחוף לך לקחת אותה בשישי אל אחותך כשאתה יודע שחופית בבידוד?? מה דחופה לך המשפחתיות הזאת פתאום???"

עודף סימני השאלה וסימני הקריאה ננעצים בעיניו כמו טופרי מתכת חלודים, ואפי שוב מתחיל למצמץ במין כאב פנטום משונה שאין לו פשר. רק לפני שבוע אמרה לו ד"ר גביזון מפורשות שאין לזה תרופה. היא שאלה אותו אם הוא בסטרס בזמן האחרון, והוא אמר שלא. הרי חוץ מהמגיפה הזאת, שפוגעת בכולם, שום דבר מיוחד לא קרה.

"כמה זמן מאז שהתגרשתם?" שאלה הדוקטור בנימה עניינית יבשה.

"שנה וחצי כבר," הוא ענה.

"ואתה בסדר?"

"כן."

"וההיריון שלה?" המשיכה הדוקטור, "אתה בסדר עם זה?"

"כן," הוא ענה והישיר אליה מבט כדי שתדע שהוא מתכוון ברצינות. "אני בסדר. זה טוב שהיא בזוגיות… וגם עם ההיריון, מה אכפת לי? זה קצת מפתיע כי היא אמרה שלא תרצה עוד ילדים, אבל… זה באמת בסדר. כשלנעה טוב, גם לי טוב."

ד"ר גביזון חייכה והמשיכה בסדרת שאלות על העבודה מהבית (כן, הוא המשיך לעבוד, ומהבית זה דווקא לא רע) ועל הוריו המבוגרים (היו להם כמה מקרי מוות לאחרונה בדיור המוגן, אבל הם בריאים וביחד, וזה מה שחשוב).

"תשמע אפי," אמרה לבסוף, "אני רופאת משפחה, אתה יודע… אם המצמוץ לא יירגע תוך כמה שבועות, אני מציעה שתחפש תשובה במקומות אחרים – פסיכולוג, פסיכיאטר, מדיטציות – לא משנה, תמצא את הדרך."

הוא כבר היה ליד הדלת, כשנעצר וביקש הפניה לבדיקת דם. זו לא חרדה שלפתה אותו, אלא שהתבייש פתאום לצאת מהחדר בידיים ריקות.

בזמן שהמדפסת הקיאה מתוכה את הדף הלבן, חייכו אליו שוב עיניה של הדוקטור. "תדאג גם לנוח, אפי, הא? המון אנשים סובלים עכשיו מסטרס. זה בסדר גם לנוח מדי פעם."

בחדר ההמתנה ישב רק מטופל אחד, פיו חסום במסכת בד ממורטת, וכשאפי חלף על פניו, אוחז בדף ההפניה כמו במעקה, דמיין את נועה יושבת לצד המטופל, אוחזת בכרסה העגולה, מלווה אותו במבטה, מעקמת את שפתיה בעווית הגיחוך המוכרת לו כל כך, מסננת לעצמה בשקט – יא אללה, איזה אפס.

הוא ציפה לתוצאות הבדיקה כמו להודעה על פרס, מקווה לאתר בין שורות המספרים לפחות כוכבית אדומה אחת שתנעץ במציאות סיבה אמיתית למצמוציו ותזכה אותו באישור מנוחה ללא הגבלת זמן. אבל בדיקות הדם יצאו תקינות וכשסקר אותן הרגיש שמשהו, גוזלי ורך, מפרפר ונמעך בתוכו.

המזדה הצהובה נדחקה לנתיב השני, ואפי ניסח בראשו תשובה ראויה לנזיפה שזה עתה קיבל. למזלו, במחלף השלום הרמזור התחלף לאדום. הוא אפילו לא הביט לצדדים לוודא שאין ניידת לפני שחטף את הטלפון והקליד במהירות בשתי אצבעות.

זה היה היום האחרון לבידוד של חופית! וממילא כל הבידוד הזה זה רק בשביל כסת"ח, גבו נלחץ אל המושב. הבריאות של יולי חשובה לי לא פחות ממך! אולי כדאי שתסמכי על שיקול הדעת שלי!

סנד.

ליבו הלם בחזה בפראות ועיניו התרוצצו בין האור האדום של הרמזור, ובין שלוש הנקודות המהבהבות על הצד, מגמגמות לעומתו בכחול – נעה מקליד/ה….

בשמיים שמעליו נפרש היקפו של מעוין. שני עגורים בודדים סימנו את קודקודיו והשאר טסו במבנה צלעות מאוזן. נדמה היה לו שהעגור האחרון, עגלגל וכהה יותר מהשאר – אפי עקב אחריו מהופנט – איך הוא מנפנף בכנפיו, ודואה, מנפנף שוב ודואה. מציית בבלי דעת לכוחו של מצפן נסתר החבוי תחת נוצותיו, הופך אותו לחלק ממשהו.

***

בדיוק כששוב התחלף הרמזור, צרצרה הודעה חדשה. התנועה זרמה, והוא פנה ימינה לכיוון קפלן. עוד חמש דקות ייכנס לחניון ויטפס במעלית למשרד ואז, רק אז, יקרא ויראה מה יש לה לומר.

אפי אף פעם לא יכול לנבא אותה בדיוק.

לפני שבוע התקשרה פתאום והייתה חביבה כל כך. הוא ביקש להבין את פשר השיחה אבל כששאל אותה אם היא צריכה משהו, השיבה, "לא, מה פתאום… האמת שקראתי שהיו אצלכם צמצומים וחשבתי עליך. רציתי לראות שאתה בסדר…". הוא שנא את עצמו על זה, אבל המילים הטובות שלה גרמו לליבו להצמיח כנפיים ולדאות בתוך חזהו מרוב משהו שהרגיש כמו אושר.

"אני חיוני," הוא ניסה להתבדח, "לא נראה לי שיפטרו אותי כל כך מהר."

"חשוב לי שנהיה בטוב, אפי," היא אמרה בקול הרך שלה, "בכל זאת, הייתה לנו אהבה גדולה, ויש לנו את יולי, וגם אם עכשיו…. אתה יודע…", הוא שמע אותה מהססת, מדלגת בזהירות מעל שמו של דויד, אהבתה החדשה, "גם עכשיו… אנחנו תמיד נהיה משפחה."

"אני כל כך שמח שאת אומרת את זה," הוא זוכר שנאנח, "אין לי כוח למלחמות, סתם חבל על האנרגיה."

הם החליפו עוד כמה מילים. הוא שאל אותה אם יש לה שם לתינוק. היא אמרה, "חשבתי על אפרים," והם צחקו.

רק רגע לפני שסיימה, הוסיפה, "דרך אגב, צריך להעביר את הצ'קים לגן של יולי, ואני קצת בלחץ כלכלי עכשיו, אז חשבתי שאולי, אם זה בסדר כמובן, תעביר אתה, ואני כמובן אחזיר לך תוך שלושה־ארבעה חודשים, אני אמורה לקבל מענק מהמדינה…".

זאת מטרת השיחה האמיתית, הבין אפי מיד. הכול בבת אחת התחבר. זו הסיבה לנימת הקול הרכה, המשועשעת. זו הסיבה להתעניינות בשלומו. ולמרות שהבין, ולמרות שמניעיה נפרשו לפניו בבת אחת שקופים וצלולים, ליבו התרונן ויצא לטיסת ניצחון של מי שיש לו המעמד העליון של שותף נדיב ומוערך, כזה שתמיד אפשר לפנות אליו, בטוב וברע.

"אין שום בעיה," הוא אמר. "תחזירי לי כשיהיה לך." וידע שהיא לא תחזיר, או תחזיר רק חלק. וידע שהוא בובת חוטים בידיה, וסינן לעצמו – איזה אפס.

***

שליח של וולט עקף אותו מימין. שוב נדחס הפקק לפניו ולמרות שנשבע להתאפק עד שיגיע לחניה, ידו נשלחה אל ההודעה החדשה שהאירה את המסך שלו.

אה, אז אני מבינה שאתה עכשיו בתפקיד דובר משרד הבריאות…. כסת"ח או לא כסת"ח, אני מבקשת שננהג ב ד י ו ק לפני ההנחיות. זה נראה לך הגיוני שאנחנו נסכן את יולי רק בגלל יומולדת של הבת דודה שלה? (מי ישמע, בת דודה בת 13 שבקושי מתיחסת אליה.)  וזה עוד אחרי שמיכל וגנר סיפרה לי שראתה אותכם בשבוע שעבר בקניון ויולי הייתה בלי מסיכה… החלטתי לא להעיר לך על זה, אבל חלאס… מגפה משתוללת בעולם ואתה מזלזל???

שלושה סימני שאלה.

חבל לי שאתה כל כך מקשה על עניינים שצריכים להיות גם בעיניך ברורים מאליו!!!!

ארבעה סימני קריאה.

אני פשוט לא מבינה אותך…

שלוש נקודות.

זה ממש עצוב לי….

שלוש נקודות.

אפי נשך את שפתיו, מבקש לחסום את הייאוש והזעם שביקשו לפרוץ מכל נקבובית בגופו. מיכל וגנר הבת זונה. הוא העלה במוחו את זיכרון דמותה רצה לעברם בקניון בהתרגשות. "אפי! יולי! איזה כיף לראות אתכם!". בת זונה. מזייפת התרגשות מאחורי המסכה המנומרת המגוחכת שלה, ואחר כך רצה להלשין.

אבל היומולדת של חופית… אפי קימט את מצחו, הוא לא זוכר שסיפר לנעה על האירוע הזה… איך היא בכלל יודעת?

הוא חשב להרים טלפון לאחותו לברר, אולי היא זו שסיפרה לנעה?  לא יכול להיות שהן שומרות על קשר… אף פעם לא הייתה אהבה גדולה ביניהן. אבל לפני שחייג, נזכר איך ציינה אחותו שנעה מאוד פעילה באינסטוש והוסיפה בגאווה – "היא עדיין עוקבת אחריי!" היא תקתקה בלי הרף במצלמת הטלפון שלה. גם את יולי היא צילמה. עכשיו הכול ברור.

"כשהיינו אצל אחותי בשישי הבידוד של חופית כבר כמעט הסתיים!", הוא צעק במכונית כאילו נעה יכולה לשמוע. הוא אפילו התקשר לד"ר גביזון (עד כדי כך הוא אחראי), שאמרה לו אוף דה רקורד (אבל אל תצטט אותי, כן?) שאם חופית הייתה חולה, כנראה שכבר היו לה סימפטומים ושלדעתה, אם הבידוד נגמר בשבת, אז זה ממש לא נורא שייפגשו בשישי ושבכל מקרה יש מדינות שבהן הבידוד קצר יותר.

לרגע נראה שהפקק השתחרר, אבל לא. אפי לקח נשימה עמוקה. לא טוב לריב בווטצאפ. תכף יחנה ויתקשר ויסביר לה הכול.

בעצם למה שיסביר? הזעם שוב שטף אותו, שתסמוך עליו למען השם!

הוא הרים את עיניו לשמיים.

הלהקה הרחיקה דרומה, אל מעבר למגדלי המשרדים, ונראתה עכשיו כמו כתם אפל בשמי התכלת.

זו לא להקה. הוא הזכיר לעצמו. אלה רק פרטים בודדים שהזמן, המקרה והמקום צירפו אותם יחד. הוא ניסה לאתר, ללא הצלחה, את העגור הכבד הכהה שהיה קודם קודקוד מעוין ועכשיו התמזג לתוך הקבוצה.

זו לא קבוצה, הוא הזכיר לעצמו. אין פה ברית דמים. גם לא ערבות הדדית או ידידות אמיצה. זה רק כל עגור לעצמו. כל אחד לעצמו.

.

שגית אמת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומלווה כותבים. מחברת הרומן "ימים לראות" (ידיעות ספרים, 2017) והרומן לבני נוער "השחר של גאיה" (כתר, 1999). זוכת פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת 2021. סיפורה "שניים" התפרסם בגיליון 34 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "כוכב נופל", סיפור קצר מאת טל ניצן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

נתחי הנפש: על "במות" מאת ניסן אליהו כהן

צביה ליטבסקי

.

"וַעֲדַיִן, לֹא נוֹלְדָה בִּי הַחֵרוּת לְהִגָּמֵר אֶל קְצֵה הַזִּכָּרוֹן, עַד סִפָּהּ שֶׁל מַשָֹּאִית בַּצֹּמֶת, עַד אֲזוֹרֵי הַתַּעֲשִֹיָּה שֶׁל תַּלְפִּיּוֹת. עַד נִתְחֵי הַנֶּפֶשׁ הַתְּלוּיִים עַל וָוֵי הַקַּצָּב." (*, עמ' 30; כל ההדגשות בתוך הציטוטים הן שלי, צ"ל)

בחרתי לפתוח בשורות אלה מתוך במות, ספר הביכורים של אליהו ניסן כהן, כדי שעוצמת סבל בוטה זו ואיכות ביטויה תכֶּינָה בכם, הקוראים והקוראות, כפי שהכו בי, טרם כל התייחסות. קטע זה מעמיד מחשבה אובדנית כביטוי לחירות, והמשך החיים מוגדר כעבדות. דימוי הנפש לנתחי בשר, מעבר לזעזוע הקיצוני שבו, משקף את החוויה השולטת בספר: מציאות שסועה ומרוסקת בממדי הקיום המרכזיים – הזמן והמרחב, תפיסת הגוף ותודעת העצמי. מעיד על כך כבר השיר הראשון בספר, שהסיטואציה הנוכחת בו מורכבת מקרעי עבר אקראיים לכאורה: ריחות ביוב, דפיקת שכנה בדלת לשם תשלום דמי הוועד והדי הקריאה הילדית "אבא!", שהניסיון לאחוז בם מסרב לחלוף. אלא שמציאות מרוסקת זו אינה נותרת בגדר הביוגרפי. "סִדְקֵי הַזְּמַן" (כמאמר השיר "במות") המובנים בה הם עבורו חרַכֵּי התבוננות אל מעבר לזמן ומקום, אל ראיית הפרטי כשיקוף הארכיטיפי, והשתתפות בו.

השיר הבא בספר, "לידה", מדגים זאת להפליא: "הַיּוֹם בּוֹ הָפְכָה כְּמִיהָה / לְגַעֲגוּעַ … הַיּוֹם בּוֹ הִתְחַלְתִּי לִרְצוֹת". הן הכמיהה והן הגעגוע מציינים מצב של חֶסֶר; הכמיהה – בדמות משאלה להתממשות דבר מה לא קיים, והגעגוע – בדמות מה שהיה ואבד. מרגע הפרידה מרֶחם האם נגזר על הדובר שלא לחוות את רגע ההווה, אלא כחתך נצחי בין עבר ועתיד, בין פה ושם, כפי שנאמר במקום אחר: "אֵין כָּאן, יֵשׁ רַק מֵאֲחוֹרֵי, אַחַר כָּךְ, מִלִּפְנֵי" ("רעב"). הלידה, אם כן, היא קללת התודעה ושעבוד להעדר באשר הוא. כל פעולה וחוויה יומיומית כמו "לִשְׁתּוֹת מִיץ" או "לְבַקֵּשׁ גּוּף, לְהִתְבַּיֵּשׁ בַּגּוף" מקורן ב"לִרְצוֹת" את שאיננו. וברצף מתבקש קרוי השיר השלישי בספר, "אובדן", ובו מתגלמת לראשונה, במוצהר, התבוננות באוניברסלי הנשקף מתוך הפרטי: "וְהָיָה בִּי עֶרֶב וְהָיָה בִּי בֹּקֶר / נִבְרֵאתִי. / עָצַרְתִּי בַּמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי עוֹד סִיגַרְיוֹת. / וְהָיָה בִּי עֶצֶב וְקָרַס בִּי בֹּקֶר / נִבְרֵאתִי. / שׁוּב עָצַרְתִּי בַּמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי עוֹד סִיגַרְיוֹת." ("אובדן"). כל אחד מאיתנו הוא השתתפות בסיפור הבריאה.

מכאן צולל הדובר "אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַזְּמַן", כשמבעדם מהבהב הארכיטיפי מקדמת דנא, כמו גם בפסוק זה: "… יְהוֹשֻׁעַ מֶשֶׁךְ זָקוּף שֶׁל קִיּוּם וְאֵינוּת, יְהוֹשֻׁעַ רֶצֶף שֶׁל נְקֻדּוֹת בֶּחָלָל, … יְהוֹשֻׁעַ גַּעֲגוּעַ שֶׁפּוֹסֵעַ בַּלַּיְלָה, פּוֹסֵעַ בְּעֵדֶן סִדְקֵי הָרְחוֹב, סִדְקֵי הַיּוֹם, פּוֹסֵעַ בְּעֵדֶן סִדְקֵי הַמָּקוֹם" (*, עמ' 25 בחטיבה המכונה "יהושע"), כשגן העדן, מושא התשוקה האולטימטיבי, ניבט מן הסדקים המובנים בחוויה האנושית מאז הגירוש ממנו. העדר האוגד "הוא" במשפטים האלה מעצימה את תחושת הכאוס הקיומי ואת היותו בלתי נמנע גם יחד. תפיסה זו של המציאות כערב רב של קרעים היא מאפיין פוסט־טראומטי בממד הפסיכולוגי, כשם שבממד האונטולוגי היא גילום של החרב המתהפכת בשערי גן עדן, שאינה מאפשרת שיבה אליו פנימה, אלא בעזרת קוקאין, המוזכר לא פעם בשירי החטיבה, ודומיו.

חוויה דיסוציאטיבית זו, כאמור קודם, מתבטאת גם בדימוי הגוף: "הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִן הָרָעָב, אוֹ לְפָחוֹת קְצָת הֲפוּגָה. אֲנִי נִזְכָּר בַּמַּכּוֹת עַל הַיָּד שֶׁנִּסְתָה לַקַּחַת, … בּוּשָׁה לַיָּד, בּוּשָׁה לַיֶּלֶד הָאַלִּים…" (*, עמ' 57, בחטיבה "רעב"). מילים אלה מעלות לנגד עיניי את "כַּף יָד רְשָׁעָה" של דליה רביקוביץ, שיר שבו נותקה כביכול כף היד מגוף הדוברת עקב המכות שספגה מאביה, וקיבלה קיום אוטונומי מאיים.

הסדק, הבקע, הקרע, אם כן, הוא העיקר הקיומי והלשוני־ציורי בספר. אף הניסיון להגיע למגע עם העצמי הפנימי שלו, להכיר אותו, מביא את הדובר לאיונו, כפי שעולה מתוך האוקסימורון המצמית שלהלן: " אוּלַי אֲנִי הוּא הָרָעָב. הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִמֶּנִּי? הֲיֵשׁ פִּרְצָה מִן הָרָעָב?" (שם)

ביטויים קונקרטיים לסבל ולגורמיו החברתיים זרועים למכביר בשירי הספר: חיי עוני, תפקוד הורי לקוי, נידוי חברתי, התמכרות לסמים והפרעות אכילה. אולם ברצוני ללכת בעקבות תפיסתו הפואטית של המחבר המובאת לעיל. תפיסה זו, המעמידה את העל־זמני והאוניברסלי כניבטים מתוך סדקי המציאות, היא המאפשרת לקורא לעבור טרנספורמציה מן המלודרמטי (רחמים וזעם) אל התבוננות והכלה בדגם הקתרזיס הטרגי. בכך מצויה בעיניי יקרותה של שירה זו.

מתוך עמדה זו ברצוני להתבונן במערכת היחסים אב־בן, הנושא המרכזי בספר: "אֲנִי כּוֹתֵב בְּרֶצֶף בִּלְתִּי־כְּרוֹנוֹלוֹגִי תּוֹלְדוֹת אָבוֹת רַכִּים…" ("אבות"), כבארכיטיפ קדום. מקורה של מערכת זו בתחושת איום הדדית ומאבק כוח קטלני. כבר בתאוגוניה של הסיודוס מן המאה התשיעית לפנה"ס (כחמש מאות שנה לפני הפקרת הבן ורצח האב באדיפוס המלך מאת סופוקלס), קם הטיטן קרונוס על אביו אורנוס, אל השמיים הראשון, השרוע על אלת האדמה גאיה בהתעלסות אינסופית, ומסרס אותו. זאת כדי לאפשר לעצמו ולאחיו הכלואים בבטן האדמה מרחב חיים. מעשה זה גרם לאורנוס לסגת מעל האדמה, וכך לראשונה נפער מרחב־זמן, ובו החלה השתלשלות הבריאה. פרדוקסלית, סדק ראשון זה בחוויית העדן, הוא המאפשר את החיים.

אך על אף המשותף, לא העולם המיתי הוא המזין את שירתו של כהן. סיפור העקדה הוא המקור שממנו היא נובעת; ובניגוד לעולם האלים, יש בו מן המורכבות הדקה, הריאליסטית בעיקרה, של ההוויה האנושית בספרות המקרא.

שם הספר – "במות" – כמו גם הרישום על הכריכה, מצביעים על המעשה הנורא שהוטל על אברהם. ההוראה המקורית של "במה", כנראה, היא גב, או גוף. במקרא מדובר במבנה מורם שעליו הוקם מזבח להקרבת קרבנות: "זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה" (שמואל א ט 12). פולחן של הקרבת בן היה נפוץ במזרח הקדום: "וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ" (ירמיה לב 35). ובלשונו של הדובר: "הַבָּמוֹת נִתְצוּ / אֲבָל הָרִיטוּאָל שָֹרַד // הִגְלִיץ' אֶל תּוֹךְ סִדְקֵי הַזְּמַן / אֶת מוֹעֲדָיו" ("במות"). הפער ההיסטורי אינו תקף עוד: "הִנֵּה – נַעַר עָנִי רַךְ עָרוּךְ לַעֲקֵדָה … רְאוּ – רִפְאֵי שׁוּשָׁן קוֹרְאִים בְּבֶהָלָה – // הַמֹּלֶךְ חַי! הַמֹּלֶךְ חַי! הַמֹּלֶךְ חַי!" (שם; ב"רפאי שושן" הכוונה לרוחות רפאים.)

הפסוק הידוע "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֵךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה…" (בראשית כב 2) מתפשט אפוא בגוף הספר כולו. אלא שבניגוד למקור, הדובר בספר הוא הבן, ואהבתו הנזקקת לאביו היא הנוכחת בראשית הדברים: "תֵּן לִי לְהִתְפּוֹגֵג אֶל תּוֹךְ לִבְנֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלְּךָ. תֵּן לִי. תֵּן לִי לִהְיוֹת הַיְרוּשָׁלַיִם שֶׁלְּךָ … קְרָא לִי. רַק תִּקְרָא" (*, עמ' 13, השיר הפותח את החטיבה "קרא לי תות"). וכמיהתו זו כה קרובה היא ברוחה לדויד פוגל בדבריו אל אביו: "דְּבַר־אֵל חָרֵד / הִנְּךָ לִי, / הַיּוֹקֵד דֶּרֶךְ כָּל חַיַּי." או: "מָתַי אֶסֹּךְ כָּל חַיַּי / לְרַגְלֶיךָ / כְּיַיִן זָהוּב, נוֹצֵץ?" (כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1998), כשבפסוק אחרון זה משתוקק, כביכול, הדובר להקדיש את עצמו כנֶסֶךְ, כעולָה על מזבח.

נפרדותם הברורה של האב והבן בפסוק המקראי הולכת ומתערערת בחווייתו של הדובר: "אֲנִי, אַבָּא. זֶה שֶׁיָּלַד אוֹתְךָ מֵחָדָשׁ". התערערות זו בא לידי ביטוי נוסף, רב־עוצמה, בשילוב חוזר של הניגודים – "קח", כלשון הציווי האלוהי, ו"תן" – לאורך הספר כולו: "הוּא הָיָה רַק יֶלֶד וַאֲנִי רַק הָיִיתִי הוֹזֶה בְּאֵדֵי קִיּוּמוֹ הָרַךְ וְהַזְּמַנִּי. … קַח. שׁוּם אֶצְבַּע אֵינָהּ מַצְבִּיעָה לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן. קַח." (*, עמ' 26, בחטיבה "יהושע"); "אֲנִי זוֹכֵר שֶׁגֹּרַשְׁתִּי. זוֹכֵר אֶת מִדְבַּר־הַקֹּר אֵלָיו. זוֹכֵר אֶת עֲקִירַת הַשְֹּמִיכָה הַזּוֹ בַּבֹּקֶר. וְהַכֹּל עֲדַיִן עֵדֶן, מִלְּבַדִּי. קַח." (*, עמ' 27); "… עָקוּד נוֹלַד. … קַח. הַשְּׁתִיקָה הַזֹּאת כְּבֵדָה עָלַי. קַח." (28); "קַח. אֵין בִּי אוֹנִים לִגְמֹר אֶת הַשִּׁיר. קַח." (*, עמ' 31)

בד בבד עם כמיהה זו אל דמות האב, ובאותה עוצמה, חש כלפיו הדובר (בשלב ההתבגרות מן הסתם) זעם ובוז: "אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת כְּמוֹ תִּינוֹק בּוֹכֶה שֶׁקַּר לוֹ, … אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת הוּא קְלָלָה, אָב בְּלִי הֲמֻלָּה, גֶּבֶר בְּלִי סִבָּה, סְתָם גּוּשׁ שֶׁל עַצְמִיּוּת דּוֹמַעַת, חַלָּשָׁה בַּצַּד מִתְבּוֹסֶסֶת בְּעַצְמָהּ, גּוֹוַעַת. …" ("רעב"). והתהייה המתבקשת: האין זו, ברוח הדברים עד כה, בבוּאה ליחסו אל עצמו?

הביטוי "אָב בְּלִי סוּבְּלִימַצְיוֹת" מעלה במחשבתי היבט פרשני מסוים ביחס לסיפור העקדה. את הופעת המלאך ברגע המכריע וציוויו "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב 12), כמו גם את הופעת האיל בסבך כתחליף, ניתן לראות כתהליך פנימי של סובלימציה (תודתי לפסיכואנליטיקאי גבריאל דהן על ההבחנה הזו), רגע ההשתהות המוביל מן הדחף אל שיקול הדעת. ניתן לראות בהתרחשות נפשית זו את עיקרה של תרבות. תהליך זה הופך את אברהם (ואותנו, במקרה הטוב) מילד חרד, שרצונו האחד הוא לרַצּוֹת את אביו שבשמיים, לבן־אנוש שבידו הריבונות על עצמו. בחווייתו של הדובר בספר, אם כן ולמרבה הצער, וכפי שניתן לראות על כל צעד ושעל בחיינו, הסובלימציה אינה מתרחשת. האיל לא חוּלץ עדיין מן הסבך.

העוצמה והאמת המפעפעות לאורך הספר כולו אפשרו לי לקבל מילים וביטויים שיש בהם משום צרימה מבחינתי, כמו "מָתַיְשׁוּ", "הִגְלִיץ'", "מָנָאיֵק" או "מְזַיֵּן כְּמו אַרְיֵה". יתר על כן, יש בהם אתגר ותמיכה בקבלת השונה, תהליך ממושך ולא קל עבורי.

לסיום עליי לומר שהספר ערוך להפליא (בידי שי שניידר־אֵילת). ייצוג המציאות הקרועה, אין בו קרע כשלעצמו. קבלת השניות הבלתי נמנעת, הרחבת החוויה הקיומית מִפּנים אל חוץ ומחוץ אל פנים, המהלך מלידה־בריאה אל סבך "סדקי הזמן" – אלה מעניקים לספר מבנה ליניארי ומעגלי גם יחד, מעֵין ספירלה. בכך עולה ומתהווה סובלימציה של הכאב, עיקרה של יצירה באשר היא.

מתוך עמדה זו, בסיום הספר פונה מבטו של הדובר (ושל הקוראת) אל מעבר לסבל, במשאלה לחיבור עם הבריאה ועם העולם האנושי כיחידה אחת:

.

חברים

חֲצִי שְׁנַת אוֹר חֲצִי שְׁנַת חֹשֶׁךְ

כָּךְ אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת חַיַּי

בַּחֵצִי הַמּוּאָר אֶתְאַמֵּן בְּהַחְזָרַת הַצֵּל אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

בַּחֵצִי הֶחָשׁוּךְ אֶתְאַמֵּן בְּהַנְבָּעַת מְאוֹר עֵינַי.

יִהְיֶה לִי חָבֵר שֶׁמִּמֶּרְכַּז כַּפּוֹת יָדָיו יִצְמְחוּ עֲצֵי שֶׁסֶק

תִּהְיֶה לִי חֲבֵרָה שֶׁבְּאִישׁוֹנֶיהָ יְהַלְּכוּ גְּמַלִּים עַל נוֹף מִדְבָּר

מַחֲצִית הַיּוֹם נַחֲלֹם אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה

וּבִשְׁאָרוֹ נַעֲסֹק בָּעֹנֶג

הַזּוֹלֵג

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

אליהו ניסן כהן, "במות", טנג'יר, 2021.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: גיא פרל על הספר "אלו אינדיגו" מאת ספיר יונס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן