ותקרא | כנף אחת בלבד של השכינה

"השכינה שבורת כנף ימינה של ביאליק נחלצת ממקום גלותה בפינת סתר שוממה בבית המדרש ומתגלה במטבח של קוסמן." רתם פרגר וגנר קוראת בשיר של אדמיאל קוסמן

Vatikra832

אסנת בן דב, כרובים, הדפסת דיו פיגמנטי על נייר כותנה, 29.5X44 ס"מ, 2021

"כמו כנף / אחת,/ בלבד,/ של השכינה" – שיחה עם ביאליק בשיר אחד של אדמיאל קוסמן 

רתם פרגר וגנר

.

השיר "בתוך שני הכוסות" מאת אדמיאל קוסמן הוא חלק ממחזור שירים שנקרא "שיחה במטבח" (מתוך: ארבעים שירי אהבה ושני שירי אהבה נוספים לאלוהים, הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 22). השיר הקצר והדחוס הזה הוא סתום למדי; על פניו נדמה שהוא שיר אהבה "קטן", ביתי, שמתרחש ליד שולחן המטבח, אבל במקביל הוא מתאר תהליך של התגלות אלוהית, שניצתת ומתחוללת מתוך מגע עם מילים עבריות; השכינה כמו קמה לתחייה מתוך הספרות היהודית. שיאה של ההתגלות הוא במפגש – שמתרחש באמצעות דימוי – עם שכינתו שבורת הכנף של ביאליק, מתוך שירו "לבדי". בדברים הבאים אשרטט את השיחה שמקיים שירו של קוסמן עם ביאליק ואתבונן באפשרויות של התגלות בשירה העברית  בראשית האלף השלישי. 

כותרת המחזור, "שיחה במטבח", היא מתעתעת. בעקבותיה אפשר לחשוב שהשיר מתאר שיחה בין איש לאשתו היושבים במטבח אל מול שני כוסות. הדובר מדמה את אהובתו לכלי מטבח, ובעקבות מבטו, שנע מכלי המטבח אל החלון ואל מה שנשקף בעדו, הוא מדמה או שמא רואה אור אלוהי שהולך ויורד ונח בתוך אגני שני הכוסות. כלומר בשיחה הזו, שבה נשמע רק קול אחד, הוא קולו של הדובר, מתרחשת  התגלות של השכינה בין בני הזוג. אם כך, הרי שהשיר הוא מעין ריאליזציה של אמירתו של רבי עקיבא: "איש ואשה זכו, שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז,ע"א).

 אלא שהמוזרות הלשונית של כותרת השיר עצמו, "בתוך שני הכוסות", שחוזרת בווריאציה בסופו, מסכלת את האפשרות לפרש את הסיטואציה הכמו־ריאלית הזו כפשוטה. בעברית המודרנית הצירוף "שני כוסות" הוא טעות דקדוקית. כדי שמשורר ינקוט בו הוא צריך סיבה טובה –  כאן, כך נראה, כוונתו לאותת שהאובייקט שבו מדובר אינו שני כוסות שעל שולחן המטבח אלא אובייקט מילולי, שזרותו מובלטת בשל החריקה הדקדוקית. נקיטת לשון זכר ביחס לכוס אופיינית ללשון חז"ל – "שני כוסות" מופיע כמה פעמים במשנה ובתלמודים. הסוגיה שנראית לי רלוונטית לכאן היא סוגיה ממסכת כתובות, שעניינה פסיקת יין לאישה (כתובות סה, ע"א). שתיית יין בידי אישה נקשרת בסוגיה להתנהגות מינית בלתי נשלטת ולפיכך היא מפוקחת, הן בהגבלת כמות השתייה המותרת לאישה מסוימת והן בנוכחות של בעלה בשעה שהיא שותה. השיר שואל מהסוגיה את הסיטואציה של איש ואישה ושני כוסות, את הדיבור על מיניות בלשון נקייה ובעיקר, את שני הכוסות כדימוי לזוג, ליין ושתיה, לתשוקה מינית ולאיברים נשיים כפולים. בה בעת הוא  מסב את יחסי הכוח המגדריים שעולים מהסוגיה, שבה גברים מפקחים על שתייתן ומיניותן של נשותיהם, לסיטואציה אחרת, ביתית, שבה, כך נדמה, איש ואישה חולקים שתייה ושיחה כשווים. אם כן, הכותרת "בתוך שני הכוסות" יוצרת מבנה כפול ומבלבל, שילווה את  לשונו של הדובר בשיר: על גבי השיחה שהוא מפנה אל אהובתו־אשתו הוא מנהל  שיחה נוספת, מקבילה, עם אהובתו השפה העברית.  

ה"כאילו" שבו פותח השיר הוא מעין משחק. מטרתו לעורר תהליך יצירתי שמתוכו יתעורר הדובר לכתוב שיר. המשחק מבוסס על מציאת דימויים ל"אהובתי" בזירה של המטבח על כליו. החזרתיות מדגישה את האופי המשחקי של ההתרחשות המילולית. ככל שהרשימה "אהובתי" מתקדמת, המשחק נהפך ל"ממשי"; מה שמתחיל כמבט התועה בין כלים יומיומיים במטבח בן זמננו בסיטואציה כמו־ריאלית הולך ונהפך למסע אחורנית בזמן אל שמות של כלים שמקורם משנאי: הקדרה והאלפס (מסכת שבת, פרק ג, משנה ה, מסכת טהרות פרק ב, משנה א). העלאת שמות הכלים היא אסוציאטיבית, בין בשל זיקה מיטונימית ובין בשל דמיון מצלולי או חזותי: הסמך שבסכין מוליכה אל הסירים, הסירים אל הקדרה. המעבר מן הסירים אל הקדרה הוא קפיצה, המודגשת באמצעות הפסיחה. הוא אמנם מיוסד על דמיון צורני ופונקציונלי, אבל בין הסירים לקדרה מפרידות מאות רבות של עברית שלא פקדה את המטבח.  המעבר מן הקדרה אל האלפס גם הוא אסוציאטיבי – הם שוכנים יחדיו במשנה לעיתים תכופות – אבל יש בו איזו העצמה של השרשור האסוציאטיבי והבאתו לידי הפרזה למדנית או התקשטות, שלמעשה חושפת את המניע לכל המהלך כולו: התואר "אהובתי" מכוון למילים שהוא מונה ולא לאובייקטים שהן מסמנות. או, ליתר דיוק, מה שהחל במבט על אובייקטים – כלי המטבח – הלך והתדקק לכדי התבוננות במילים גופן. המסע אל שמות הכלים המשנאיים הוא גם מעבר מן הסכו"ם, כלומר מהכלים המחודדים,  לכלים העגולים, המכילים, המסמלים ברגיל נשיות או איברים נשיים. כלומר הדובר, שמפיח ארוס במילים, הולך ומדמיין לו גוף נשי, הולך ומתמלא בתשוקה. 

 רשימת הכלים "אהובתי", שסופה־שיאה באלפס, מגיעה לידי מיצוי ויוצאת מן המטבח אל הפריחה שבחצר. המרחב נפתח אל החוץ דרך החלון כדי להביא מתוכו מראות שילבו את התנועה הארוטית. העברית עוברת כאן מהלך כפול: היא נסוגה מן האלפס אל הפריחה־חצר־צבעים־ריחות  והשקיעה המלאכית, כלומר אל עברית מודרנית מגובבת קלישאות. זאת כדי לאסוף תנופה ולהמריא מחדש אל עברית ימי־ביניימית: "הישות העליונה". הנסיקה אל הישות העליונה נעשית בתנועה חדה, בחלקי משפטים מקוטעים וחסרים: "מִן הַזָּוִית, / שֶל רְסִיסִים". כלומר יש כאן איזו שבירה, שזורקת את רסיסי הישות העליונה אל הזירה בהפתעה אלימה. ואכן, כניסתה אל המטבח היא בעצם תיאור של השתברות האור כמין תאונה: כמו ציפור שמתנגשת בחלון היא נחבטת בזכוכית וסופה שנוחתת "כְּמוֹ כָּנָף / אַחַת, / בִּלְבַד, // שֶׁל הַשְּׁכִינָה". 

השיר הוא משפט אחד ארוך, רצוף קיטועים, שאין לו נושא ונשוא. מעין רשימה הכוללת מיני דיגרסיות וקפיצות תזזיתיות. אפשר לנמקה כפרץ של מראות שמאפיינים דיווחים אקסטטיים של חוויות התגלות. עם זאת יש לה תנועה וריתמוס של התפרטות והשתהות עד להתעצמות, וחוזר חלילה. לתנועת הירידה של רסיסי הישות העליונה אל המטבח יש כמה תחנות, שבכל פעם מקנות לה עוד ממד של ממשות: הישות העליונה מתחלפת באור האלוהי, במנגינה, ולבסוף בשכינה. 

דרך המסירה של תהליך ההאצלה הזה משלבת פתוס ומשחקיות, ומייצרת תחושה פרודית. אבל, גם אם בדרך פרודית, התמורות החדות שמורידות את הישות העליונה אל "אַגְּנֵי / שְׁנֵי הַכּוֹסוֹת" יוצרות נוכחות שהולכת ומתעבה, הולכת ומתגשמת. השכינה שבורת כנף ימינה של ביאליק נחלצת ממקום גלותה בפינת סתר שוממה בבית המדרש – כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל־הַזָּוִיּוֹת, רַק־עוֹד / פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה – ומתגלה במטבח של קוסמן.  הארוס שמושאו העברית יוצר זיווג בין הדובר למילים, בין המילים לשכינה, בין השכינה לאשתו, ולבסוף בין הדובר למילים לשכינה, לאשתו (ולביאליק).

השיר הקצר הזה מספר את סיפור חייו ומותו של אלוהי היהודים, ובה בעת הוא מברר את האפשרות להשיב את הקדושה ואת ההתגלות אל העברית ואל השירה העברית. הוא לא רק מספר את הסיפור, אלא גם מבצע אותו. הוא עובר דרך רבדיה של השפה העברית וגלגוליה של הספרות היהודית – מהמשנה ודרך התלמוד וקבלת האר"י (ייתכן שגם מקומה של החסידות נוכח כאן דרך המנגינה) – ומחלץ מתוכן צורות, שברי צורות, רסיסים, תמונות, שאוצרות בתוכן אור אלוהי שהתנפץ והתפזר. לבסוף, בתחנה האחרונה, הוא גואל את השכינה ממקום גסיסתה בבית המדרש וממציא לה כלים שיוכלו להכיל אותה. מיתוס שבירת הכלים של האר"י מתממש כאן בווריאציה מפתיעה, שכן הכלים שיכולים להכיל את השכינה הם שני כוסות במטבח, בין איש ואישה. בשפה ההולכת ונכפלת של השיר הכוסות האלה יכולים להיות כל מיני דברים – מכוסות ממש, דרך כוסות שהן מילים, ועד לכוסות שהן איברי גוף, גוף או שני גופים.

השיר אחוז בתחושת הכוח היצירתי והמיני שמניע אותו ולכאורה הוא יורש מובהק של השושלת הגברית של השירה העברית. הוא אף ממקם את עצמו במפורש ביחס לשושלת זו בכך שהוא נתלה באביה־מולידה, חיים נחמן ביאליק. אף אפשר לחשוב שקוסמן מממש כאן את חזונו של ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון" בנוגע לחובתו של המשורר: 

"ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחומר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון (כל כתבי חיים נחמן ביאליק, תל אביב: דביר, תשכ"ח, עמ' רד).

התפיסה של ביאליק את תפקידם של השירה ושל המשורר להפיח תנועה וחיים במילים עוברת ריאליזציה בשיר של קוסמן. אבל השיחה שמקיים השיר עם ביאליק היא מסועפת וסבוכה אף יותר. ראשית, השיר הוא מעין "כתיבה מחדש" של  תמונת השכינה הנוטה למות ב"לבדי" – לא רק באזכור המפורש של השכינה שבורת הכנף, אלא במעין "מִחזוּר" של מילים ודימויים מתוך שירו של ביאליק: הזווית, החלון, האור. שנית, השיר הוא מעין מחווה לביאליק בחיבתו אל מילים משנאיות: ביאליק היה כידוע אוהב גדול של לשון המשנה.  שלישית, ברובד נוסף יש כאן היסט פרודי של התמונה המלאת יגון של הדובר  הביאליקאי המקונן על לבדיותו – תחת בדידותו מציע קוסמן דובר שיושב עם אשתו, ובמקום בית המדרש יש כאן מטבח. ההיסט הזה בסיטואציה ובמרחב הוא שמאפשר לו  להשיב  את השכינה הנוטה למות של ביאליק אל ארצות החיים. ההעתקה שלה מבית המדרש לשיחה במטבח – שהיא מעין הגבהה חסידית של "הנמוך" והיומיומי, או להפך – היא שיוצרת אפשרות חדשה להתגלוּת.  ועוד, התפנית הזאת כרוכה בהומור ובאירוניה עצמית שנלווים למעשה שמחולל השיר. הוא הרי משחק ב"כאילו" בחומרי הקדושה ובדימוייה הנשיים תוך כדי שהוא מיטלטל בין תחושה אומניפוטנטית לבין דיבור שירי מגומגם, בין היענות לפנטזיה מינית גברית לבין חשיפה מסכלת של המנגנון שמייצר אותה, והטלטלה הזו הופכת את המעשה הגרנדיוזי למין נדנדה שביאליק התיר לעצמו רק בשיר ילדים.

.

רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה, "הילד הלז אני הוא ולא אחר – ילדים וילדות בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2018. חברת מערכת המוסך.

.

.

.

» במדור ותקרא בגיליון קודם של המוסך: יוסי מנדלוביץ על המפגש המערער בין אדם לחיה בטקסטים מאת רבקה גיגס ויעל לאוקומוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 B

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | חפץ, טכנולוגיה והערות אישיות

שיחה עם הסופר והחוקר יעקב צ. מאיר על ההיסטוריה והמטפיזיקה של הספר

יעקב צ. מאיר, היסטוריון של הספר,  מתעניין בספרים כחפצים, באופן היצירה שלהם וגם באופן שבו הם מעצבים את המחשבה, הזיכרון והזהות – ומעוצבים על ידי כל אלה. דפנה לוי שוחחה איתו על ספר המחקר שלו דפוס ראשון, על הרומן נחמיה (שהיה מועמד לפרס ספיר) ועל ספר הילדים שכתב ומככב בו חזיר המנעים זמירות בבית הכנסת. 

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 B

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מי הפך את דוד לוי לבדיחה?

הוא היה שר בכיר בממשלות ישראל, לחם למען אלה שקולם כמעט לא נשמע, אבל באופן טרגי מה שהכי זוכרים לו, זה דווקא הבדיחות על חשבונו

832 629 Blog

דוד לוי, 1984. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"פעם הזמינו את דוד לוי לקבלת פנים במלון 'המלך דוד'. כשנאמר לו כי המשקאות הם 'און דה האוס', עלה דוד לוי על הגג."

הבדיחה סרת הטעם הזו איננה סתם "עוד בדיחת דוד לוי", מהסיבה הפשוטה שהיא נכתבה והודפסה בספר לימוד לתלמידי כיתה ח' בשנת 1991 תחת הנושא "הבנת הנקרא". רק לאחר התערבות של שר החינוך, נפסלה החוברת מלימוד בכיתות.

לא מאמינים? הנה:

Test

הכותבת ניסתה להסביר שבכלל לא הייתה לה כוונה לפגוע בכבודו של דוד לוי, וכי היא עצמה בת עדות המזרח, אבל האמת שהאנקדוטה הזו היא רק סימפטום: במשך כמעט כל תקופת פועלו הציבורי של דוד לוי, היו מי שניסו לצייר אותו כבדיחה.

והאמת, שזה הצליח להם. "בדיחות דוד לוי" הפכו לדבר של ממש במשך השנים, וליוו את השר לשעבר כמעט מהרגע שפרץ למגרש הפוליטי.

"מופלטה!". דוד לוי ב"חרצופים"

הגדיל לעשות "העולם הזה" שעסק בבדיחות בצורה כמעט אובססיבית:

Jokes

היה גם מי שדאג להוציא ספרון הומוריסטי תחת השם "כל בדיחות דוד לוי", שריכז את כל הבדיחות על השר. לא מצאנו במחסנים שלנו עותק מהספר הזה. ואולי טוב שכך.

והיריבים הפוליטיים? הם בטח שמחו לאיד מהצחקוקים על דוד לוי. לוי סיפר כי מפלגת מפא"י עצמה דאגה להפיץ את הבדיחות עליו. הוא סיפר כי במהלך הבחירות, אנשי המפלגה הביאו מכונית עם רמקול והשמיעו בדיחות 'דוד לוי' ממש מול ביתו בבית שאן.

למה זה קרה? מדוע נטפלו כולם דווקא אליו?

אריה אבנרי, שכתב ביוגרפיה שלמה על דוד לוי, סבר כי הבדיחה הפוליטית נוצרה בגלל הפער בין ההתנהגות בפועל של דוד לוי לבין מה שציפו ממנו. מפועל הבניין המרוקאי שעלה לגדולה ציפו שיהיה "עדתי", שידבר עברית עילגת, שיהיה 'מרוקאי מחמד' של המערכת הפוליטית.

אבל דוד לוי היה הכל חוץ מזה. העברית שלו הייתה מעולה. הוא ידע לדבר גם צרפתית וערבית. הוא דיבר כמנהיג לאומי, שווה בין שווים. ממש לא הסטריאוטיפ שציפו ממנו להיות. וכאשר יש פער כזה בין הציפייה למציאות, הבדיחה היא מפלט מצוין למתנגדיו.

"ייתכן שהבדיחות הללו הן תוצאה מכך שהחברה הישראלית טרם התרגלה לעובדה שאיש עדות המזרח, שהוא מדרך הטבע 'קצת מפגר', כביכול, הגיע לעמדה ממלכתית, אומר את דעותיו בגלוי ומוכן להיאבק עליהן ללא חת", העיד על עצמו דוד לוי.

וכן, היו כאלו שכבר אז הרגישו שלא בנוח עם הסיטואציה.

"לא ההשכלה היא הבעיה", כתב אמנון אברמוביץ כבר בשנת 1978. "אני אומר לכם, שהכל היה עובר בשלום אילו לוי היה נולד במינסק או בפלונסק."

גם קוראי העיתונים לא תמיד התלהבו מזה שהפכו את נציגם לבדיחה. הנה למשל מבול התגובות שנשלח ל"העולם הזה":

Letters

לצד הביקורת, לא היו חסרים כאלו שהעדיפו להאשים את הקורבן. "פוליטיקאי, ואפילו אין הוא התגלמות התבונה הצרופה", כתב עיתונאי 'הארץ' נתן דונביץ', "אמור לדעת לבלוע צפרדעי רחוב ולהגיב עליהן בחיוך."

האמנם?

"זה פגע בי עמוק"

לא. דוד לוי לא קיבל את עצתו של דונביץ' ולא בלע את הצפרדע.

"זה פגע בי עמוק", האו סיפר לימים. "כלפי חוץ הייתי חייב להראות שזה לא נוגע לי, משימה כמעט בלתי אפשרית. אך מי שיאמר שדבר כזה אינו נוגע לו, הוא נטול רגש אנושי. המסע נגדי היה מסע של השמצה ושל הטלת כתם ודופי אישי… אך הייתי חייב להיות חזק. וחזק פירושו לעמוד מול פני האדם המדבר איתך, ולפעמים זה גם ידיד, ולשאול את עצמך אם בתוך תוכו הוא אינו צוחק."

אבל כדי לסיים את הכתבה הזו בטעם טוב, מצאנו בדיחה אחת, שלשם שינוי לא הייתה על דוד לוי, אלא נאמרה על ידי דוד לוי בכבודו ובעצמו. וזו הייתה הבדיחה שסיפר לוי לאחר שהתבקש לעשות זאת על ידי כתב הטלוויזיה.

"אצלנו בבית שאן מספרים על איש שנכנס למסעדה ובעל הבית הציע לו ארוחה בשתי לירות, וארוחה בחמש לירות. כאשר שאל האיש מה ההבדל, ענה לו בעל המסעדה: ההבדל הוא שלוש לירות…"

דוד לוי, סליחה. יהי זכרך ברוך.

לקריאה נוספת

דוד לוי, מאת אריה אבנרי

"פיראטית יהודייה באה אליי בחלום"

הסופר והמשורר אילן שיינפלד נמשך לסיפורים הנסתרים, הדרמטיים והלא ידועים של דמויות מהעם היהודי. הרומן "אשת הפיראט היהודי", הוא דוגמא לתחקיר היסטורי שהופך תחת ידיו שלו ליצירת אומנות מרתקת שמעלה שאלות מוסריות והיסטוריות שרלוונטיות לנו גם היום. "מבוסס על סיפור אמיתי" - פרויקט מיוחד לחודש הקריאה

832 629 Blog 1

פיראט יהודי, אולי כך נראה שמואל פלאח, גיבור הספר "אשת הפיראט היהודי"? התמונה נוצרה בעזרת תוכנת AI

"כל מעשי ידי טבעו בים. נותרתי בלי אשתי ובני, גם בלי כלי ובלי בגד. הדבר היחיד שנותר בידי הוא הסיפור הזה, שעלי לבוראו מן האין, מתוך תולדות משפחתי, ולשטחו לפניכם. אם יישא חן בעיניכם, אולי תצילני מתת ידכם. ואם לאו, יהיה למצבתי אחרַי".

אשת הפיראט היהודי, ע"מ 489

ספר פרוזה שמבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות הוא לא דבר יוצא דופן. אינספור ספרים כאלה נכתבו בעולם ורבים מתוכם על קורות העם היהודי, החל מ"האפיפיורית יוהנה" על אישה שהתחזתה לגבר וכיהנה כאפיפיור במאה ה-9, דרך "הבכור לבית אב"י" על תחילת הציונות ועד ספרי שואה רבים מספור.

שלושה רומנים היסטוריים כאלה, שמבוססים על סיפורים אמיתיים של דמויות יהודיות, כתב הסופר, המשורר, והפעיל החברתי אילן שיינפלד. מתוך ההיסטוריה היהודית כולה, על ענפיה המרתקים והמרשימים, בחר שיינפלד להתמקד דווקא בצדדים פחות מחמיאים של העם היהודי. ב"מעשה בטבעת" התמקד בנשים יהודיות שאולצו לעסוק בזנות וב"הנזיר היהודי" הוא כותב על משפחות אנוסים, יהודים שנאלצו להסתיר את דתם. 

הבחירה הלא שגרתית לעסוק בנושאים כאלה לגמרי טבעית עבור שיינפלד: "ליבי הולך מלכתחילה אחר הדמויות שהודחקו, שהודרו מהעם היהודי. אני לא מחפש דמויות חיוביות אלא דמויות מעניינות. ובכלל – אני לא מחפש אותן, הן באות אליי".

בספר "אשת הפיראט היהודי" טווה שיינפלד את סיפור חייו של שמואל פאלאג'י, שהיה אדם יוצא דופן כל כך שקשה להמציא כמותו: שודד ים, סוחר, דיפלומט, מרגל, איש משפחה רב פעלים וגם – יהודי מאמין ומשכיל שעבר הכשרה קפדנית לרבנות. 

הפיראט
"אשת הפיראט היהודי", אילן שיינפלד.

שיינפלד מספר שהרעיונות לספרים מגיעים אליו בדרכים מסתוריות, מטאפיזיות כמעט. למעשה, הרעיון ל"הפיראט היהודי" נבט מתוך חלום: "התעוררתי בוקר אחד מחלום, שנשארה לי ממנו תמונה אחת ברורה ומוזרה מאוד: זכרתי פנים מלוכלכות של אישה, עם בנדנה על הראש כמו של שודדי ים, ושן אחת חסרה. אני אף פעם לא מתעלם מדברים שמגיעים אליי. כתבתי בגוגל Jewish pirate, עלתה הביוגרפיה של פיראט יהודי, הזמנתי אותו בשליחות בהולה ומשם הכל התגלגל".  

ביוגרפיה של שמואל

שיינפלד הצליח לפצח משהו בז'אנר הרומן ההיסטורי – כל שלושת הרומנים ההיסטוריים שכתב הצליחו בצורה יוצאת דופן, הפכו לרבי מכר וזיכו אותו בפרסים ובהכרה לאומית: שיינפלד זכה בפרס ברנר על "הנזיר היהודי" ובפרס היצירה של ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ב-2015.

תמונה שלי בהרים הכחולים ג'מייקה
אילן שיינפלד בעת ביקורו בג'מייקה, בעת תחקיר לספר "אשת הפיראט היהודי", 2011. צילום: מולי נעים.

"הפיראט היהודי" מגולל את סיפורם של שני אחים, שמואל ויוסף – צאצאים למשפחה ממגורשי ספרד שחיה במרוקו, ומתהדרת בשושלת רבנית של כ-600 שנה. למרות שהשניים הוכשרו על ידי אביהם לרבנות, הם הופכים לסוחרים ושודדי ים שפעלו בשירות סולטן מרוקו, ומנווטים לא רק בים הסוער, אלא גם בפוליטיקה האזורית הסבוכה של המאה ה-16. יחסיהם הסוערים של אחד מהם, שמואל, עם אשתו, תוך כדי שהוא יוצא למסעותיו הימיים הם מרכז הסיפור. 

הוא לא היה הראשון שבחר לכתוב ספר המבוסס על קורות חייו המרתקים של הרב והפיראט פאלאג'י (או פאלאצ'ה שבספרו של שיינפלד נקרא פלאח). הקדים אותו דן צלקה שהפך ב-1984 את קורותיו לספר "פרחיה בין שודדי הים". עד כדי כך שבתה דמותו את הדמיון שגם ספרי ילדים ונוער נכתבו עליו: גלילה רון פדר הכניסה אותו לספר מספר 73 בסדרה המצליחה שלה "מנהרת הזמן" ומושיק גולסט כתב ואייר אודותיו את ספר הקומיקס "שודדי המפרש השחור", שיצא ב-2019. 

פרחיה ומנהרת הזמן

"הידד לכם, שודדי הים. כעת נצא יחד למסע גדול, שבסופו ממון אין חקר!"

אשת הפיראט היהודי, ע"מ 256

המחקר והכתיבה של הספר "אשת הפיראט היהודי" לקחו כחמש שנים ובמהלכן הגיע שיינפלד עד לג'מייקה, וביקר בקהילה היהודית הקטנה שחיה שם. בספרייה הלאומית של ג'מייקה מצא תיעוד נרחב של העיתונות המקומית מאותה התקופה, שהתייחס לשודדי הים, אבל שודדי ים יהודים היו רק חלק קטן מהם. הוא מצא גם ספרי עיון שונים שנכתבו על פיראטים יהודים, ביניהם ספר על שודדי ים יהודיים בקריביים, בו בחר שיינפלד להתמקד. כותבי הביוגרפיה מצאו כל מסמך בו הופיע שמו, ואלה התפזרו על פני 3 יבשות לפחות. 

קריצלר

שיינפלד חוקר לא רק את ההיסטוריה והביוגרפיה של מי שהוא כותב עליו אלא לומד כל מה שהוא מצליח לשים את ידיו עליו, שקשור לתקופה בה חי גיבור ספרו: הוא צולל לתוך ספרי אמנות, גאוגרפיה, בישול, ארכיטקטורה ועוד: "כל ספר כזה הוא כמו עבודת דוקטורט. לוקח לי בין שלוש לחמש שנות מחקר כדי להרגיש שאני יודע מה שנדרש כדי לכתוב על תקופה מסויימת. יש לי ארגזים על ארגזים מלאים בחומרי מחקר על כל ספר שכתבתי".

ציוד ספינות פיראטיות שנמשה מחורבות פורט רויאל
ציוד ספינות פיראטיות שנמשה מחורבות פורט רויאל בג'מייקה, שם ביקר אילן שיינפלד במחקר לספרו "אשת הפיראט היהודי". צילום: מולי נעים.

למרות המחקר ההיסטורי המעמיק שערך, לב הסיפור מבחינת שיינפלד אינו החלק ההיסטורי שבו. "מבחינתי", הוא מסכם, "הידע והעובדות הן כלי עזר, מסגרת שבתוכה אני יוצק תכני נפש. חשוב לי לדייק במקומות ובתאריכים, אבל אז אני מעביר אל הדמויות שלי את הלכי הנפש שלי, את מה שאני מרגיש באותו היום".

שאלנו את שיינפלד איך ספר על שודד ים יהודי מהמאה ה-16 קשור לימינו אנו?: "בכל ספר אני מגניב רמזים על ההווה, ועל מה שחשוב בעיניי. אני חושב שמדינת ישראל חייבת שינוי, אין לנו ארץ אחרת ואנחנו חייבים לשמור עליה ושהיא תישאר בית ליהודים." אומר שיינפלד. "בעיניי היחס לצאצאי האנוסים בהקשר הזה, של ההגדרה של חוק השבות, של השאלה מי הוא יהודי חייבת להשתנות. זה יכול לשנות את איך שהמדינה נראית. ההיכרות שלי עם אסונות העבר של העם היהודי, הגירוש, הפוגרומים, הזוועות והנדודים גרמו לי להאמין שחייבים לתת למומרים להתחבר מחדש ליהדותם פה במדינה שלנו וזה ישנה לטובה את מצבה התרבותי, הכלכלי והדמוגרפי של ישראל. יש מיליונים של צאצאי יהודים המאוגדים בעמותות בדרום אמריקה וחולמים להגיע לישראל ולחזור לחיק היהדות".

מר איינסלי הנריקז, נשיא הקהילה היהודית בג'מייקה, בסוכות 2011
מר איינסלי הנריקז, נשיא הקהילה היהודית בג'מייקה, בסוכות 2011, בעת הביקור של אילן שיינפלד בקהילה. צילום: מולי נעים.

הטיוטה הראשונה של הספר על פאלאג'י נקראה "שודד הים היהודי", אבל אז עורכת הספר, נעה מנהיים, עזרה לשיינפלד להבין שחסר לו משהו חשוב בסיפור – הפיראטית היהודיה, זו שחלם עליה, חסרה בספר. "כדמות היסטורית" מסביר שיינפלד, "פאלאג'י היה דמות מאוד הפכפכה. הוא בגד בכל מי שכרת איתו ברית. בכתיבה שלי אני מנסה לתת פשר להתנהגות הלא יציבה שלו". הוספת דמותה של מאליקה פלאג'י, אישתו של הפיראט, הוסיפה לספר נדבך של עומק, ושיינפלד בחר להפוך אותה, זו שמלבד שמה לא היה ידוע עליה דבר, לדמות מרכזית בספר: "היא זו שמסובבת את בעלה על האצבע". הוא מסביר.

למעשה, מאליקה היא זו שמניעה את העלילה. שיינפלד מספר שבתחילה לא רצה לכתוב אותה, הוא הרגיש שהיא באה אליו בטענות: "למה אתה כותב את הסיפור של בעלי ולא את הסיפור שלי?". שיינפלד ראה אותה כ"אנימה" שלו [מושג מעולם הפסיכולוגיה היונגיאנית, שמשמעו הצד הנשי בתת מודע הקולקטיבי הגברי – י.א]. הוא ראה בה את הצד הנשי שלו עצמו. מאליקה היא אישה עצמאית, משכילה, יצרית ואמיצה, והיא ריתקה את שיינפלד ככותב. 

בחדר העבודה שלו
אילן שיינפלד בעמדת העבודה בביתו, בה הוא כותב בעמידה במכונת כתיבה. צילום מאלבום פרטי.

שיינפלד מבטיח לנו שיש עוד רומנים היסטוריים באמתחתו: "יש לי רעיונות שמנקרים בי כבר שנים, ואחד מהם נמצא כבר בשלב התחקיר", הוא מספר, ומגלה שהרומן ההיסטורי הרביעי שלו יעסוק בשבתאות ונמצא בשלבי כתיבה. "לא אכתוב כאלה ספרים לנצח", הוא אומר, "מי יודע כמה יהיה לי כוח". 

עד אז ממשיך שיינפלד להיות גשר על פני מים סוערים, המחבר הווה ועבר, יהדות וישראליות, היסטוריה ופסיכולוגיה.