פרוזה | מהפנימייה החוצה

"היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת." סיפור קצר מאת תמרה חלוצי

אתי צ'כובר, ללא כותרת, מתוך הסדרה "במיטה", שמן על עץ, 30X15 ס"מ, 2021

.

מְסִירוֹת

תמרה חלוצי

.

לקארין לא אכפת. היא מצליחה לשכנע את כולם שלא אכפת לה. מכנים אותה מאחורי הגב "מלכת הקרח", והיא מעמידה פנים שהיא לא יודעת מזה. היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת. העשב בחצר גבוה משזכרה, ובעצם הכול נראה כל כך אחרת בלילה, והרי את החצר היא רואה לרוב בשעות היום, כשהיא חולפת על פניה בדרכה אל הביתן. לקארין לא אכפת איך היא נראית וגם לא מזה שהיא מדלגת על ארוחות כשאין לה חשק לאכול. היא לובשת בגדים ארוכים אפילו שהקיץ כבר התחיל, לא אוהבת להסתכל על הגוף שלה, ובטח שלא אוהבת שאחרים מסתכלים. הגוף שלה הולך ומתכווץ מאז הגיעה לפנימייה, נעלם בתוך הבגדים הגדולים. אחד הבנים שאיתה בביתן אמר לה פעם שאם לא הייתה כל כך רזה, הייתה יכולה להיות דווקא יפה. זו הייתה הכמעט־מחמאה הכי נחמדה שנאמרה לה.

ללא ספק זה היה אתגר של ממש, איכשהו להתלבש ולנסות בכל מאודה להיות כמו כל נערה אחרת בגילה, או לפחות להיראות כמו אחת, להכריח את עצמה לקחת את פלטת צבעי האיפור ולחבר את הפנים הניבטות מהמראה, לטשטש את המשולשים האפורים תחת העיניים ולכסות בסומק על שדיפותה וגון החולי שדבק בה, ולבסוף להוליך את עצמה אל החצר בדרכה אל השער הראשי, בעודה מרכיבה מחדש פנים וגפיים ובכל זאת הם אינם מונחים במקומם.

היא רואה איך הארנבונים מתרוצצים ורצים אל האופק, מתחפרים במהירות עפעוף. הלוואי שלה הייתה מחילה כזאת. פעם ראתה איך הילדים הקטנים רצים מהביתנים היישר אל האופק הזה, שולחים אל הארנבונים זרועות קטנות, מותירים אחריהם שובלים של התנשפויות וחותמות סוליות.  הארנבונים היו זריזים מהם ותמיד הצליחו לחמוק. זה נראה לה מגוחך: גורי־אדם רצים אחרי גורי־חיות.

היא לא רוצה לגעת בהם. הספיק לה להתבונן מהצד כדי להבין שהמגע הזה, שהילדים כמהו אליו, בעיקר מבהיל את הארנבונים. היא הולכת לעומק החצר וחושבת על מה שגבִּי המדריך אמר לה, את כאן עשרה חודשים וכולנו הרגשנו שאת יודעת רק לקחת. היא הולכת עוד, רחוק יותר מהביתנים, הופכת לנקודה הולכת וקטנה. מדברים עלייך הרבה, גבי הוסיף, ומה שאמר עוד מהדהד בה, והיא חושבת, חבל שמבזבזים עליי מילים. היא מקווה שאם תתרחק תצליח להשיל את המחשבות האלו מעליה, עד שהיא מבחינה בארנבון אחד שלא זז. לרגע היא נחרדת שמא הוא מת, אבל אז רואה איך הבטן של הגוף הקטן מתנפחת ומתכווצת. היא גם יודעת מה גבי אמר עליה פעם, כשחשב שהיא ישנה: קארין פשוט הגיעה לכאן מאוחר מדי. מי שמגיע מאוחר, אבוד.

אבל עכשיו, חודש לפני סיום השהות שלה כאן, היא כבר עייפה מהמשחק הזה. היא לא רוצה להותיר עקבות. בטח לא בכי. באיזשהו שלב באמת הפסיקה להותיר אחריה מסלולים עקומים של בכי לתוך הכרית, אולי מאז שהכירה את אורן, אולי קצת לפני, ברגע שהניחה עיניה על המקום הזה והחליטה, אני לא שייכת לכאן. וכהרגלה, כשהחליטה משהו, עמדה בו, והצליחה להקשיח את ליבה כלפיהם. עכשיו תחושת רעב פילחה לה את הבטן. היא לא אכלה מהבוקר.

אין להם מה להתלונן, היא פוסקת בעודה בוהה במסך הנייד. היא טיפוס מאד נוח לגידול, סך הכול. לא זקוקה להרבה אוכל ומים, מילים או יחס, או אפילו לשמש, ובעיקר, היא שומרת על עצמה ולא נכנסת לצרות. לפחות לא סיבכתי אתכם בצרות, אמרה לגבי, והוא ענה מיד: מי שמסתבך בצרות מסבך את עצמו ויש דברים יותר גרועים מזה. רצתה לשאול כמו מה, והתאפקה. היא תפסה בעצמה מה יותר גרוע: בדיוק מה שהיא עושה, לא משתייכת. עכשיו היא משחקת עם עצמה משחק שהמציאה כשהייתה ילדה ובמשפחת האומנה היו משאירים אותה לבד בבית. זה משחק "מְסִירוֹת־שאלות־משאלות": היא זורקת כדור, מביעה משאלה או שואלת שאלה, ותופסת. אז הפעם, באין כדור, הסתפקה בנייד שלה.

זריקה. אני הולכת לעזוב ולא לחזור. תפיסה. זריקה. אורן ידאג לי. תפיסה. זריקה. ואני לו? תפיסה.

היא מפסיקה לרגע, תולה עיניה במסך, מקליקה עליו והוא מאיר את כף ידה. היא ניצבת בחושך ומחכה שיתקשר אליה. זו לא תהיה שיחה ארוכה. אין להם שיחות ארוכות, אבל הוא, שלא כמו האנשים בפנימייה, לא גורם לה להרגיש רע בקשר לזה, ונותן לה לשתוק כשהיא רוצה. אבל כשהיא כן מדברת, ההקשבה שלו גואה בה, נהיית עדות למילים שלה.

הוא הזמין אותה לשתות איתו כמה פעמים. בחורף, בתקופה שבה הכירו, זה עזר להם להתחמם קצת, בשעות שבהן היו יחד – בפנימייה קבעו שעת חזרה לכל בילוי בחוץ. הם התחילו לשתות יחד ביום הולדתה השישה־עשר, כשהיה קר במיוחד. וכששתתה, הרגישה איך לנפש חיים משלה והיא כבר לא כפופה או אנוסה להיבלע בגוף. והייתה הבּערה הזאת בגרון, והאפקט המשונה שזה חולל בה מבפנים, כאילו העור שלה נמתח ונפרם ומשהו בה רועד, אולי כי כמעט תמיד שתתה על בטן ריקה. בהתחלה היא לא אהבה את הטעם. הוא אמר לה שמתרגלים וזה משתפר. אבל היא לא רצתה להיות כמוהו, לא רצתה להתרגל.

אז כשציוותה על עצמה להפסיק לשתות, היא הפסיקה לשתות. זה לא הפריע למדריכים לנסות להגביל לה עוד יותר את היציאות. אבל היא הייתה מספיק חכמה לאתר פרצות. למרות שהיא לא אהבה לשקר. היא הרגישה שבכל פעם שהיא משקרת, היא מתרחקת עוד קצת מעצמה, ממי שקיוותה להיות.

בפעם האחרונה שהייתה בבית המשפחה המאמצת, הם רצו שתצא איתם לים. היא לא רצתה. לא היה לה מצב רוח. אבל גם לא רצתה להעליב אותם. חמוטל, האם המאמצת, הכניסה מגבות לתיק, לה ולאריה, האב, וסיננה, זאתי לא מעניין אותה כלום חוץ מעצמה. לפני שהספיקה להוסיף על כך, קארין הבחינה באריה מנסה לגונן עליה, אומר, עזבי אותה. דווקא כי עמדו להניח לה – אם כי לא בלי קורטוב של אשם – היא נעתרה. וכשהגיעה לים, מוכנה להתמסר לגלים עד התמזגות, קלטה אותו, את אריה, בוחן את גופה במבט רעב. היא חשבה, אין סיכוי. זה רק בראש שלך. הוא התקרב אליה והניח יד על כתפה. היא ניסתה להתנער, אבל היד שלו שקלה טון, אצבעותיו שיחקו עם כתפיות בגד הים שלה. מאוחר יותר כשנזכרה בזה – הרבה יותר מדי פעמים – לא הבינה איך היד שלו הייתה כל כך כבדה והמגע שהסיר את כתפיותיה – מרפרף וקל. "אני נכנסת למים עכשיו, להצטרף לחמוטל", הצליחה איכשהו לפלוט, בקושי שומעת את עצמה. היא קיוותה שהשם של חמוטל ישפיע עליו, אבל הוא כמו לא שמע, והיד שלו ירדה מטה לאיטה. לכי כבר, היא ציוותה על עצמה. בתערובת של גועל וסקרנות היא ננטעה במקומה. בכל פעם שנזכרה בזה, התערבלו בתוכה הפתעה משתקת וכעס – איך לא לקחה את הרגליים שלה ועפה משם. היה לה את כל הים להימחק בו.

מאז היא לא חזרה לבית. היא מצאה פרצה: בסופי השבוע, אחת לשבועיים, כשכולם נשלחו למשפחות שלהם, היא שילחה את עצמה אל אורן.

בפעם האחרונה שנפגשו הם השתרעו על הספה בסלון שלו, הוא ניגן בגיטרה שיר שלא הכירה, ממלא את החדר במנגינה נעימה. היא הקשיבה, נמוגה לאיטה בתוך הצלילים. באותם רגעים, היה נדמה שרק שניהם קיימים בעולם, ולרגע כיווצה את עפעפיה ודמיינה אותו בגילה.

כשהתחיל להיות מאוחר והייתה צריכה לחזור, היא אמרה, אני לא רוצה ללכת, והניחה את הראש שלה על הכתף שלו. הוא שיחק לה בשיער וזה הצחיק אותה. כששמעה פתאום את הקול של הצחוק שלה, התפלאה שעוד יש לה את היכולת לצחוק. הוא פינה את כוסות היין לכיור. הוא התנדנד קלות, מלווה אותה אל תחנת האוטובוס, ולפני שנפרדו כל אחד לדרכו, הם התחבקו ארוכות. הלחי שלה קצת נדקרה מהזיפים שלו, ריח האפטר־שייב חדר לנחיריה, חזק יותר מריח היין שוודאי עוד נכח בפיו. זרועו הייתה חמה ונכרכה סביב השכמות שלה, וזה הזכיר לה את אבא שלה. את אביה האמיתי, זה שלא ראתה מאז הייתה בת ארבע. הוא היה רוצה רבע מהמשמעת העצמית שלה, היא הייתה רוצה רבע מהעצמאות שלו. כי גם כשהייתה עצמאית, זה תמיד היה כרוך בשקרים. כמו עכשיו, כשהיא עוד מעט תצא לדרך אליו, וגבי חושב שהיא בדרכה למשפחת האומנה.

הרעב שוב דפק על דופנות קיבתה.

היא כותבת לאורן הודעה: כמה זמן עוד אחכה לך?

היא מחקה את ההודעה מיד. אות אחר אות היא ראתה איך קולה נאלם שוב. לו רק הייתה יכולה להתכתב עם העולם, היה לה קל יותר.

הארנבון שנעמד במקומו מבחין בה כעת ובוטש נמרצות בקרקע ברגלו האחורית. היא קופאת על עומדה, מקווה שאם לא תנוע, יפסיק לפחד. הוא מסתכל בה ישר לתוך העיניים ואז מתחפר במחילה ונעלם. היא ממשיכה ללכת, ודאי כבר הפכה לנקודה קטנה כל כך בעיניהם. חוזרת לשחק עם עצמה בעודה מתקרבת אל השער הראשי של הפנימייה, מדמיינת איך תעשה את דרכה החוצה, קדימה והלאה. זריקה. האם למישהו בכלל אכפת. תפיסה. זריקה. האם לרעב הזה יש סוף. תפיסה. זריקה. האם אורן יכול להציל אותי.

.

תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות. מחזאית ההצגה "עת לטעת", שעלתה ברחבי הארץ בשנים 2015–2017.

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "אליס", סיפור מאת זהבה כלפה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | קמתי לתחייה רק שמונה פעמים

שירים מאת אקיקו יוסאנו, בתרגומה של אירית ויינברג

גלי לוצקי, ממלכת הקיפודים, שמן על פשתן, 135X110 ס"מ, 2017

.

שלושה שירים מאת אקיקו יוסאנו

מיפנית: אירית ויינברג

.

*

בּוֹא יַלְדִּי הַיָּקָר

חֲיֵה וֶהֱיֵה מְאֻשָּׁר.

רֵאשִׁית אֶשְׁטֹף

אוֹתְךָ בַּדָּם הֶחָדָשׁ

מִגּוּפִי הַמְּפֻלָּח

.

שחר בחדר לידה

הַשַּׁחַר הָעוֹלֶה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַזְּכוּכִית

נִרְאֶה כְּמוֹ פְּקַעַת חִוֶּרֶת…

פִּתְאוֹם מַשֶּׁהוּ זוֹחֵל חֲרִישִׁית

עַל קִירוֹ שֶׁל חֲדַר הַלֵּדָה שֶׁבּוֹ אֲנִי שׁוֹכֶבֶת

מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט קָלוּשׁ שֶׁל אוֹר אַלְמֻגִּי

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת, וּשְׂמֵחָה,

לִקְרַאת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל תְּחִלַּת חֹרֶף

הַפּוֹרֶשֶׂת אֶת כַּנְפֵי הַפַּרְפַּר הַשַּׁבְרִירִיּוֹת שֶׁלָּהּ

.

נִמְצָאִים כָּאן

אִשָּׁה שֶׁחָמְקָה מֵהַמָּוֶת שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים וְשָׁבָה לְכָאן –

הָאִשָּׁה הַחִוֶּרֶת, הֲלֹא הִיא אֲנִי;

כָּאן גַּם בִּתִּי הֵלֶן

בְּיוֹם חֲמִישִׁי לְחַיֶּיהָ

נִצָּן קָשֶׁה שֶׁל קָמֶלְיָה;

כָּאן גַּם אֲגַרְטָל עִם וְרָדִים;

וְכָאן גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – פַּרְפַּר אֲפַרְסֵקִי בָּהִיר –

בַּיְשָׁנִית כְּמוֹ אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה…

זְרִיחָה כֹּה שְׁקֵטָה וְזַכָּה!

שֶׁמֶשׁ אֲצִילִית וַאֲהוּבָה, אֲנִי

כְּמוֹ חַיָּל שֶׁנִּפְצַע בַּקְּרָב

שׁוֹכֶבֶת כָּאן מֻתֶּשֶׁת, מֻסְתֶּרֶת מֵעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת

אַךְ הָרֶגֶשׁ הֶעָמֹק הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹלַד בְּתוֹכִי

דּוֹמֶה לָזֶה שֶׁל עוֹבְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ

קַבְּלִי נָא אֶת שְׁתֵּי יָדַי הַנְּשׂוּאוֹת אֵלַיִךְ

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! מַלְכַּת הַזְּרִיחָה!

.

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! יָדַעְתְּ הֵן לַיְלָה הֵן חֹרֶף

מֵאָז עִדָּן וְעִדָּנִים אֵינְסְפוֹר פְּעָמִים

חָוִית אֶת יִסּוּרֵי הַמָּוֶת וְשַׁבְתְּ לִתְחִיָּה

כַּמָּה הֵרוֹאִי הוּא כּוֹחָהּ שֶׁל הַלֶּהָבָה הַשְּׁמֵימִית!

וַאֲנִי, בְּנִסָּיוֹן לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכֵּךְ,

קַמְתִּי לִתְחִיָּה רַק שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים,

אֶת הַצְּרָחוֹת, אֶת הַדָּם, אֶת חֶשְׁכַת הַמָּוֶת

עָבַרְתִּי שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים בִּלְבַד.

.

.חבלי לידה ראשונים

הַיּוֹם אֲנִי סוֹבֶלֶת

בְּגוּפִי סוֹבֶלֶת

בִּדְמָמָה פּוֹקַחַת עֵינַי

שְׁכוּבָה עַל מִטַּת הַלֵּדָה

.

מַדּוּעַ, אֲנִי, הָאִשָּׁה

שֶׁפַּעַם אַחַר פַּעַם עוֹמֶדֶת עַל סַף כְּלָיָה

רְגִילָה לִכְאֵב, לְדָם, לִזְעָקָה,

בְּכָל זֹאת רוֹעֶדֶת מִפַּחַד וַחֲרָדָה, בְּלִי שְׁלִיטָה

.

רוֹפֵא צָעִיר מְנַסֶּה לְעוֹדֵד אוֹתִי

הוּא מְסַפֵּר עַל שִׂמְחָה וְאֹשֶׁר שֶׁלֵּדָה מְבִיאָה לָאֵם

זֶה דַּוְקָא מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת טוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

וּבְמָה זֶה בְּדִיּוּק מוֹעִיל לִי כָּעֵת?

.

יֶדַע אֵינֶנּוּ הַמְּצִיאוּת

נִסָּיוֹן הִנּוֹ נַחֲלַת הֶעָבָר

אָנָּא אַל תִּפְצוּ פֶּה

אָנָּא הֱיוּ רַק הַצּוֹפִים מִן הַצַּד

.

אֲנִי כָּאן לְבַד

לְבַד בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

אֶנְשֹׁךְ אֶת שְׂפָתַי

וְאַמְתִּין לְכוֹחִי הָעֶלְיוֹן

.

לָלֶדֶת – זוֹ לְמַעֲשֶׂה

בְּרִיאַת הָאֱמֶת הַיְּחִידָה

הַמִּתְפָּרֶצֶת מִתּוֹךְ קְרָבַי

בִּלְתִּי נִמְנַעַת וְאֵין בִּלְתָּהּ

.

חֶבְלֵי לֵדָה רִאשׁוֹנִים…

הַשֶּׁמֶשׁ פִּתְאוֹם מַחְוִירָה

שׁוֹקֵט בִּקְרִירוּת הָעוֹלָם

וַאֲנִי כָּאן לְגַמְרֵי לְבַד…

.

אקיקו יוסאנו נולדה בשנת 1878 למשפחת סוחרים אמידה. היא פרצה אל עולם השירה עם אוסף השירים "שיער סתור" ועוררה שערורייה עם שיריה המלאים בחושניות, תשוקה ותיאורים בוטים של עירום וגוף, ארוזים בתוך אחת הצורות המסורתיות ביותר של שירת טנקה. לאורך השנים היא ילדה שלושה־עשר ילדים, ומתוכם שרדו אחד־עשר עד לבגרותם. אקיקו האמינה בעצמאות כלכלית של נשים, הייתה נחושה בדעתה להרוויח ממשלח ידה, ולאורך שנים הייתה המפרנסת העיקרית של משפחתה הגדולה. היא הייתה חלק מהתנועה הפמיניסטית שהחלה להתהוות ביפן בראשית המאה ה־20, הייתה פעילה חברתית, הקימה בית ספר לנערות והייתה ידועה גם בעמדה הפציפיסטית שלה בתחילת דרכה, אף כי בהמשך נכנעה לפרופגנדה המיליטריסטית והלאומנית של יפן. היא הלכה לעולמה בשנת 1942 בשיאה של המלחמה, בגיל 63.

.

אירית ויינברג היא חוקרת ספרות יפנית ומתרגמת. תרגומיה התפרסמו בין היתר בגרנטה ובמעבורת – פרויקט הסיפור הקצר. ערכה ותרגמה את "מפגשים: חמישה סיפורים מיפן" (אינדיבוק, 2014) ואת "זיכרונותיו של חתול נודד" מאת הירו אריקווה (הכורסא, 2021). לאחרונה ראה אור אוסף מסיפוריו של ריונוסוקה אקוטגווה בתרגומה (הוצאת נהר ספרים).

.

*

いでわが児幸あれと先づ洗ふ母が身を裂く新しき血に

.

産屋の夜明

硝子の外のあけぼのは

青白き繭のここち……

今一すぢ仄かに

音せぬ枝珊瑚の光を引きて、

わが産室の壁を匍ふものあり。

と見れば、嬉し、

初冬のかよわなる

日の蝶の出づるなり。

.

ここに在るは、

八たび死より逃れて還れる女――

青ざめし女われと、

生れて五日目なる

我が藪椿の堅き蕾なす娘エレンヌと

一瓶の薔薇と、

さて初恋の如く含羞める

うす桃色の日の蝶と……

静かに清清しき曙かな。

尊くなつかしき日よ、われは今、

戦ひに傷つきたる者の如く

疲れて低く横たはりぬ。

されど、わが新しき感激は

拝日教徒の信の如し、

わがさしのぶる諸手を受けよ、

日よ、曙の女王よ。

.

日よ、君にも夜と冬の悩みあり、

千万年の昔より幾億たび、

死の苦に堪へて若返る

天つ焔の力の雄雄しきかな。

われは猶君に従はん、

わが生きて返れるは纔に八たびのみ

纔に八たび絶叫と、血と、

死の闇とを超えしのみ。

.

第一の陣痛

わたしは今日病んでゐる、

生理的に病んでゐる。

わたしは黙つて目を開いて

産前の床に横になつてゐる。

.

なぜだらう、わたしは

度度死ぬ目に遭つてゐながら、

痛みと、血と、叫びに慣れて居ながら、

制しきれない不安と恐怖とに慄へてゐる。

.

若いお医者がわたしを慰めて、

生むことの幸福を述べて下された。

そんな事ならわたしの方が余計に知つてゐる。

それが今なんの役に立たう。

.

知識も現実で無い、

経験も過去のものである。

みんな黙つて居て下さい、

みんな傍観者の位置を越えずに居て下さい。

.

わたしは唯だ一人、

天にも地にも唯だ一人、

じつと唇を噛みしめて

わたし自身の不可抗力を待ちませう。

.

生むことは、現に

わたしの内から爆ぜる

唯だ一つの真実創造、

もう是非の隙も無い。

.

今、第一の陣痛……

太陽は俄かに青白くなり、

世界は冷やかに鎮まる。

さうして、わたしは唯だ一人………

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת איימי לואל, בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | עינה החודרנית של הבזה השבויה

"ה'טבע' הוא כביכול המקום שבו נעצרת הפרשנות, מקום לנוח מדו־משמעות מתמשך שהתקשורת האנושית רוויה בו. אך האם באמת אפשר ליטול מהטבע את תחכומו, את ערמומיותו?" נגה רש על "הבז הנודד" מאת גלנוויי וסקוט

דליה חי אקו, ללא כותרת, אקריליק ודיו על נייר, 70X50 ס"מ, 2018

.

"המבוכה המחליאה של היותי רק חומר אנושי"

נגה רש

.

שמה של הנובלה הבז הנודד, שראתה אור בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ותורגמה לאחרונה לעברית, עלול לגרום לקוראים וקוראות פוטנציאליים לחשוב שזהו ספר על העוף הדורס – המין הנפוץ ביותר של בז, והחיה המהירה ביותר בעולם – ציפור שלמרבה הפלא אינה מצויה בסכנת הכחדה ואף מקננת בישראל. אך כותרת המשנה, "סיפור אהבה", שהצירוף שלה ושל שם הספר יוצר מתח מסקרן, היא שמעידה ביתר דיוק על תוכנו.

הנובלה, שכתב גלנוויי וסקוט, מתרחשת בשנות העשרים של המאה הקודמת ומסופרת במבט לאחור משנות הארבעים מפי מר טאואר, אמריקאי ששואף להיות סופר ושוהה אצל אלכס, בת ארצו, בבית בכפר קטן בצרפת. הסיפור מתחיל כאשר בני הזוג קאלן מגיעים מאירלנד לבקר את אלכס, מלווים בבז נודד ממין נקבה בשם לוסי. המפגש עם הזוג מהאיים הבריטיים, עם הבזה המאולפת שלהם ועם היחסים המשולשים שמתפתחים ביניהם מחלץ מטאואר הבחנות ותובנות על טבע האדם, על יחסים ועל אהבה, על שבי ועל חירות, בראי עינה החודרנית של הבזה השבויה לוסי ובראי האופן שבו הוא תופס אותה. "אדם אל מול מבט של חיה נעשה מודע לעצמו ומחזיר מבט", כתב ג'ון ברג'ר במסתו המפורסמת "למה להתבונן בבעלי חיים" (בתוך ברג'ר, על ההתבוננות, הוצאת פיתום, 2012; מאנגלית: אסתר דותן). המבט הוא דמות מרכזית בנובלה הבז הנודד, והוא שמכונן את תמורותיה.

ליבה של הנובלה והקסם שלה מתנקזים למבט: המספר משקיף על הבריות האחרות שבחדר ומנתח אותן בחדות מעט מרוחקת, בחודרנות מדעית־כמעט. המבט שלו, ומתוך כך השפה שלו, מתמקדים תחילה בנקבת הבז, שלא יכולה להביט בו בחזרה כי ראשה מכוסה בברדס, ומתארים אותה כפי שאנשים מתארים בעלי חיים: מרחוק, בדקדקנות, מתוך פליאה על מנגנונים טבעיים, על יצר ועל השליטה בו, ודרך השוואות בלתי נמנעות "בינם" ל"בינינו". המבט, נדמה, חף מהשלכות; תכליתו איסוף מידע מילולי על יצור ששפתו חסרת פשר מבחינתנו.

כך למשל הוא מתאר את לוסי כאשר מוגשת לה ארוחת הערב שלה, יונה מדממת:

נדרשו שתיים־שלוש דקות לתאבונה של לוסי להתפתח, להצטבר. במצב הטבעי, הדבר תלוי מן הסתם בהנאת המרדף, האוויר המענג בכנפיה, הריחוף וההתגרות, ואהבתה של לוסי למזון לא תתבטא בשום עווית בטרם תחוש אותו במקורה. עכשיו נדרשה שהות למקבילה כלשהי לכל זה להתרחש במוחה הצר; שהות לפחות לגעגוע לכך. היה צורך להתגבר על שיממון הסעודה הכמו־משפחתית הזאת; לכן היא פקפקה ושקלה ודמיינה. (עמ' 53)

.

טאואר עצמו מודע למה שמבטו על הציפור יוצר, לאופן שבו הוא "משתמש" בה:

הציפור הקסימה אותי כל כך שלשום דבר מלבדה לא נודעה חשיבות רבה. והיא היתה לי התגלמות או סמל לכל נושאי השיחה המעניינים באמת שהאנשים החברותיים, למודי המסעות, הספורטיביים האלה נמנעים מהם על פי רוב: חולי, מין, דת, אמנות. כל אימת שהתחלתי להשתעמם, מבט חמור מעיניה המטורפות סייע לי להפסיק להאזין ובמקום זה לחשוב בריכוז על עצמי, או פשוט בכוחות עצמי. (עמ' 15)

.

אך אותו מבט זולג גם אל היושבים האנושיים שבחדר: הזוג "מתרדד" לכדי אוסף התנהגויות מובחנות ומבוזרות, איבריו נסרקים ומבוכותיו נחשפות לאורו של מיקרוסקופ אנושי. מר וגברת קאלן הם מקרה מבחן לאנושיות, כפי שנקבת בז נודד אחת היא מקרה מבחן למין כולו.

בדומה לאופן שבו בני אדם משקיפים על בעלי החיים, ההשקפה הפסיבית־כביכול של המספר על בני הזוג נהפכת לאקטיבית, וטאואר אף מבצע בהם "ניסויים": הוא מתערב בסיפורם, משקה את הבעל לשוכרה, משקיף בהתלהבות על שרשרת האירועים שנוצרת, ובהתערבות מינימלית־כביכול מחכה לראות מה יקרה, בלי לתת את הדעת על הטייתו את הממצאים:

השכרות אכן מכסה במוזרות ובאטימות המיוחדות לה – התנהלות חדגונית, ניחוח משונה, גובה הקול ועווית עצבנית – על שאר אנושיותו של אדם; על האישיות שהכרת במצב של פיכחות. אבל  גרועות מזה, כמין אשנבים קטנים שווילונותיהם הופשלו פתאום או חורים קטנים שנוקבו, השקיפות והחשיפה של נבכי האופי הפשוטים. הדבר דומה לשיעור באנטומיה: הבט וראה את הצינורות והתעלות      והשלפוחיות של הנפש, המשותפים לכל נפש חיה מעולם! … הרגשתי את המבוכה המחליאה של היותי אף אני רק חומר אנושי. נראה לי שרק לאמנות יש הזכות לגרום הרגשה כזאת. (עמ' 66)

.

אך ההתערבות הראשונית שלו מתגלמת במבטו, שמופנה לאנשים ולבעלי החיים שבחדר באופן חסר פניות לכאורה. המבט הוא האמנות של המספר ושל הסופר המתהווה ממנו. אמנותו מקיימת את הבטחתה: המבוכה המחליאה של החומר האנושי נחשפת במלוא תפארתה.

הנובלה נכתבה אמנם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אך ראתה אור בעברית רק לאחרונה בהוצאת אפרסמון, בתרגומו של משה רון, שהעמיד לה גרסה עברית קולחת ונהדרת. מובן שקריאתה בשנת 2022, באקלים הנוכחי, שונה בתכלית מקריאתה בעת צאתה לאור; לפני שמונים שנה השבר שבתפיסת האדם התגלם בטלטלות הפוליטיות של התקופה, והקינה על עולם שאיננו עוד הייתה שיח פנים־אנושי בלבד. אחד הדברים שהסבו לי הנאה גדולה בקריאה, מעבר לתובנות המבריקות והחדות ולסיפוק המילולי מהשפה, היה המשחק בין הזמנים והמחשבות שהקריאה בנובלה מעוררת על היסטוריה.

כמו שציינתי, הנובלה נכתבה מנקודת מבט של מספר שנזכר בסיפור שהתרחש יותר מעשר שנים לפני כן. בפתיחת המהדורה העברית אף נכתב שהספר נערך בידי הסופר בשנת 1968, כשלושים שנה לאחר שפורסם. העיסוק בזמנים שהיו וחלפו חוזר גם בנובלה עצמה – למשל בפתיחת הסיפור: "בשנות העשרים לא היה חריג לפגוש זרים בארץ כלשהי, זרה להם כפי שהיא לך, כשמסלול נדודיך פשוט הצטלב בשלהם" (עמ' 7). הבחירה לתרגם את הספר לעברית בזמננו מוסיפה לנובלה עוד שכבה היסטורית; קריאה שלו היום, עם המודעות ההולכת וגוברת למשבר האקלים, למשבר האקולוגי ולמשבר האדם שנחשף באמצעותם, מטעינה אותו במשמעויות נוספות. כך סיפור האהבה, שהוא כביכול מרכז הסיפור ומרב תשומת הלב הספרותית מוקדש לו, נדחק לשוליים, וההיררכיה בין שמו של הספר – הבז הנודד – לבין כותרת המשנה שלו – "סיפור אהבה" – נדמית מוצדקת.

לעומת סרטי טבע, שמפנים לטבע מבט "שקוף" דרך המצלמה, הספרות נגועה בשפה – אותה מחיצה שיצרה את הקרע בין האדם לבעלי החיים מלכתחילה. הנובלה הבז הנודד מזכירה לנו את ההבדל בין כוחו של הקולנוע לכוחה של הספרות: התיאורים וההבחנות המבריקות של המספר מאפשרים לנו להבין את החיה דרך מסננת השפה, אך גם חותרים תחת אותם ההבדלים באמצעות ההקבלה שהם עושים בין תיאורי הבז לבין תיאורי בני האדם שבסיפור – אף אחד לא חף מהגרוטסקה של המין שלו. עם זאת, יש הבדל בין האופן שבו טאואר מתאר את הבז לבין האופן שבו הוא מתאר את האנשים; תיאורי הבז הם ישירים, ומתייחסים לצרכים המידיים של הציפור ולרגשותיה החד־משמעיים כביכול, ואילו את בני האדם אופפת תמיד הילה של כפל משמעות. בני האדם אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר; מתחת למעטה החיצוני שלהם, לגינוניהם ולהפגנות הרגש והבעות פניהם רוחשת תמיד משמעות מחתרתית, נסתרת, סאבטקסט שיש לפענח. כך, למשל, הוא מתאר את העצים בפארק:

האופן שבו הם ניצבו בקבוצות לא סדורות, או בטור או לבדם בריחוק מה, נראה תואם לא רק את אמנות  הגינון אלא מביע את רגשותיהם זה כלפי זה, רגשות ייחודיים של חיבה או ציות, של גאווה או כאב. ושלא כדמויות אנוש בחברותא כזאת, הם לא הבטיחו ולא איימו, לא השתמעו מהם פרשיות או התפתחויות. (עמ' 34–35)

.

לעומתם, בבני האדם יש משהו מתעתע. כך מתאר המספר את גברת קאלן: "כפי שהתרשמתי אחרי שהאזנתי לה זמן מה, היא חוותה איזו הזיה מוזרה שגאתה בקרבה או איזו מצוקה שקשה להתעלם ממנה, וניסתה להפיג אותה בדיבור, במין כפל משמעות מתמשך." (עמ' 21)

ה"טבע" הוא כביכול המקום שבו נעצרת הפרשנות, מקום לנוח מהשניוּת של בני האדם, מדו־משמעות מתמשך שהתקשורת האנושית רוויה בו. הטבע נתפס כמקום של שקט, של התבוננות. אך האם באמת אפשר ליטול מהטבע את תחכומו, את ערמומיותו?

הדבר שהופך את הבז הנודד לספר נפלא הוא היכולת שלו לגעת בקצוות של ההוויה האנושית, של ההוויה בעולם, מתוך ובאמצעות המרכיבים הבסיסיים ביותר שלה: בעלי החיים שאנחנו; היחסים הקרובים בחיינו; המבט שלנו על אחרים והאופן שבו הם מתכוננים דרכו; והמבט של אחרים עלינו, שיוצר אותנו.

זה לא רק סיפור על אהבה של זוג, ואף לא על אהבה שבין בזייר לבזו – בין גברת קאלן ללוסי, שמר קאלן מתלונן על שנגזלה ממנו. זהו סיפור על מה שג'ון ברג'ר מכנה "השימוש האוניברסלי בחיות כסמלים למיפוי אופני הקליטה של האדם את העולם" – סיפור על אהבה נרקיסית, שמתגלמת במבטה של הבזה לוסי, המכוסה בברדס; אהבת האדם לבבואתו.

.

נגה רש, כותבת, עורכת ומתרגמת. עורכת המשנה של מגזין גרנטה בעברית ומאסטרנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בקרוב יראה אור בעריכתה גיליון גרנטה החדש, המוקדש לאקולוגיה וליחסי האדם והטבע.

.

גלנוויי וסקוט, "הבז הנודד", אפרסמון, 2022. מאנגלית: משה רון

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: יעל בארי על "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח" מאת לילך וולך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | בין כאב הגוף לתודעה המפליגה למרחקים

"ראיית המחלה כישות עצמאית, הנבדלת מן ה'אני', היא מוסכמה רווחת למדי בייצוגים ספרותיים של חולי, אך מעטות הדוגמאות שבהן תיאורה כמעין מפלצת כולל בה בעת התפעמות מתנועותיה, צבעיה, גמישותה." מעין הראל על קובץ השירים "בצל מחלה" מאת מאיה בז'רנו

רחל רבינוביץ, יקום מקביל (פרט), דיו על נייר, 65X50 ס"מ, 2017

.

"זֶה רִחוּף הַמַּמָּשִׁי סְבִיבִי": על קובץ השירים "בצל מחלה" מאת מאיה בז'רנו

מעין הראל

.

"בצל מחלה" הוא מחזור בן תריסר שירים שכתבה המשוררת מאיה בז'רנו בעקבות אשפוזה במחלקה ההמטולוגית בבית החולים איכילוב. הוא התפרסם לראשונה בספטמבר 2019 בהארץ וכבר אז קשה היה שלא להיסחף אחר מילותיו, שנעו בתווך שבין כאב הגוף לבין התודעה המפליגה למרחקים, ובמידה רבה הדהדו שורות ומקצבים מתוך שירי עיבוד הנתונים של בז'רנו, שהודות להם פרצה לתודעה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. בקיץ האחרון ראו אור שירי המחזור בתוך קובץ הנושא את אותו שם, וכולל גם שירים נוספים (בצל מחלה: שירים 2019–2022, הוצאת פרפר).

שירה שבמרכזה חוויית החולי היא עתיקת יומין ואוניברסלית. בשירה העברית היא נמשכת מאבן גבירול דרך רחל וזלדה ועד להורביץ ואחרים. במופעיה המודרניים יותר היא כוללת גם תיאורים של האשפוז המתלווה למחלה, אשר לעתים קרובות מעצים את אופייה הלימינלי, כמו גם את הטלטלות בין בריאות למוות, בין מרכזיותו של הגוף לבין סערות הנפש ובין הסבל הפרטי והאינטימי לבין ההימצאות החשופה בתוך המסגרת המוסדית הכפויה של בית החולים.

שירתה של בז'רנו, גם כאשר היא נטועה ביומיומי ובפרטיו, שואפת מראשיתה גם אל המטאפיזי, אל ממד של יופי שמעבר לחולין. כך, לעיתים קרובות אובייקט מוחשי, יסוד חומרי או הרף רגעי סתמי מתגלים כמוליכים אל מחוזות מופשטים ומופלאים, והדוברת של בז'רנו נהפכת מאישה גשמית לדמות אשר "רְכוּבָה/ עַל סִיב אוֹפְּטִי שָׁקוּף/ … קֶרֶן אוֹר קַלָּה, תֶּדֶר קוֹל/ מִסְפָּר בִּינָארִי" (מתוך "הסיב האופטי", עיבוד נתונים 0-1, כרמל, 2021). על הרקע הזה, מעניין להתבונן בשירי המחלה שלה ולראות אם החריגה מן המוחשי מתרחשת גם בהם, בתוך מחוז הבשר והדם של הגוף הכואב.

כבר בשיר הראשון במחזור אפשר לזהות את השניוּת שבין הפיזי והמטאפיזי, כאשר לנוכח החומריות של כוס המים ופרוסת הלחם המוגשות לה, הדוברת, המתארת את עצמה כ"נְגוּסַת חֹלִי", חרדה מפני האופן שבו החומריות והפיזיות מאיימות על קיומה, ובכל זאת, בה בעת, היא מתרחקת "אֶל מַעֲמַקֵּי הֶחָלָל הַגָּלַקְטִי שֶׁל הַזְּמַן". בשורה שלאחר מכן היא קובעת כי "זֶה רִחוּף הַמַּמָּשִׁי סְבִיבִי". כלומר, דווקא הממשי, המעוגן אל המקום ואל פרטיו נחווה על ידה באופן אוקסימורוני כהוויה חסרת משקל, נעה ברוח. זוהי חוויה הכופתת אותה מצד אחד אל המציאות הגשמית, ומצד שני מנתקת אותה ממנה, באופן שאין בו רק שחרור אלא גם חשש מפני קיפאון ומוות, העולה מתוך השאלה שבה מסתיים השיר: "בְּאֵיזוֹ נְקֻדַּת אֶמְצַע קְפוּאָה,/לְלֹא זִיעַ אֶהְיֶה?"

בשיר הבא במחזור הדוברת היא מי שעינה "חֲסוּמָה בְּעַפְעַף מוּרָד" ובכל זאת היא מיטיבה לראות אל תוך חשכת גופה, ושם היא צופה בצמיחתו של הגידול הסרטני, המתואר כאן בריאליזציה של מטאפורה כ"שִׂיחַ קוֹצִים פִּרְאִי" אשר "מַשְׁקֶה וּמֵזִין עַצְמוֹ בְּדָמִי". הראייה פנימה מאפשרת את ההתבוננות הפנטסטית־פיגורטיבית, המרחיקה, בגוף ובכאביו.

דימוי מורחב נוסף מעין זה מופיע גם בשיר "ארשת הלימפומה", שבו מתוארת המחלה כהוויה ייחודית־עצמאית, אלימה מצד אחד ובה בעת מרתקת בתנועתה ובאסתטיקה המופשטת שלה:

.

בֶּחָלָל הַפְּנִימִי שֶׁל הַגּוּף, כַּחֲלָלִית שְׁקוּפָה חֲרִישִׁית,

זוֹלֶלֶת כֹּל מְפָרֶקֶת תָּאִים, הִיא מְהִירָה וְחוֹמֶקֶת

לֹא נִתְפֶּסֶת מִתְכַּוֶּצֶת לְפֶתַע לְכַדּוּר וְנֶחְבֵּאת אָז

מִתְפַּשֶּׁטֶת שׁוּב לְרִבּוּעַ עֲנָק – רֶשֶׁת סִיבִים דַּקִּיקִים נִימִים

מְשֻׁנָּנִים.

.

הדוברת מביטה במחלתה כאילו התחוללה בזירה נפרדת. היא משתאה על תנועת המחול שלה, שבהמשך נוספת לה גם צבעוניות, כחלק מן הקרב המתנהל מולה: "מַשְׁלִיכִים עָלֶיהָ כַּדּוּרִים/ וְרֻדִּים, יְרֻקִּים צְהֻבִּים לְפִתָּיוֹן, לְהַפְצִיץ אוֹתָהּ לְהִתְפָּרְקוּת". ראיית המחלה כדמות או כישות עצמאית, הנבדלת מן ה"אני", היא מוסכמה רווחת למדי בייצוגים ספרותיים של חולי, אך מעטות הדוגמאות שבהן תיאורה כמעין מפלצת אשר "כְּבָר נָגְסָה חֲתִיכוֹת מִגּוּפִי הַשָּׁלֵם" כולל בה בעת התפעמות מתנועותיה, צבעיה, גמישותה.

בשירים אחרים כפל הפנים הזה קשור למתח שבין תפאורת בית החולים וחפציה לבין התודעה המשוחררת, הנתונה להשראה ולעוצמתן של המילים. כך למשל בשיר העשירי במחזור, שבמרכזו:

.

בּוּעַת זְמַן הַנַּיְלוֹן הַשְּׁקוּפָה שֶׁל הָאִינְפוּזְיָה

אֲבָל זוֹ בּוּעַת הַבַּרְזֶל שֶׁל חֻמְרַת הֶחֳמָרִים

אֲנִי מַפְלִיגָה בְּתוֹכָהּ לְמֶרְחַקִּים –

הֵיכָן נְקֻדַּת הַכֹּחַ הַמֶּנְטָלִית שֶׁלָּךְ,

שֶׁמְּצִיפָה אוֹתָךְ בְּדִמּוּיִים …

.

מעניין לשים לב למעבר המהיר שמתרחש כאן: תחילה בין התיאור הנוזלי, השקוף, של שקית האינפוזיה לבין ראייתה כ"בועת ברזל" היצוקה בחומר, ובהמשך – אל האופן שהיא מאפשרת לדוברת "הפלגה למרחקים", וגורמת לה לבקש ולמצוא בתוכה את נקודת הכוח, שתציף אותה לא בנוזלים מרפאים כי אם בדימויים. גם כאן, נראה כי המחלה, אורחותיה ואביזריה נוטעים את הדוברת בתוך ההוויה של נבכי גופה ומשבשים את הערוצים שבהם היא יכולה להגיע אל מרחקי המופלא ("וַאֲנִי מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּכְאֵב הַחֹלִי, / בְּאִלְּמוּת שֶׁל קוֹל חָבוּי", נכתב למשל בשיר השלישי במחזור), אך באותה נשימה – הם מרחיבים את תודעתה ואת לשונה, גם אם לפרקי זמן קצרים.

בשיר "ספירת המוניטורים" רעש המוניטורים המוחשי, הארצי והמונוטוני, שהוא מעין מקצב קבוע שמלווה את השהייה בבית החולים ומנוגד כל כך לכמיהתה של הדוברת אל המוזיקה, מהווה רקע למעין חזיון שבו הדוברת, המזוהה כאן עם בז'רנו עצמה, מתבקשת לשהות לצידה של אישה מאושפזת אחרת:

.

בִּקְצֵה חֶדֶר מוּאָר, לָבָן, מִטָּה וְאִשָּׁה חוֹלָה זְקֵנָה מְאֹד

שׁוֹכֶבֶת בָּהּ מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַפֶּתַח לְעוֹלָם הַבָּא …

בּוֹאִי מָאיָה

בּוֹאִי בּוֹאִי, תַּרְאִי לִי,

בּוֹאִי אָנָה…

.

הדוברת כאן היא בה בעת בת דמותה של אותה אישה חולה, ובכל זאת – דומה שהיא מחזיקה בידיה לא רק את האפשרות להרחיק אל "המרחבים הגלקטיים" ואל הפיגורות, אלא גם אל העולם המיתי, עולם האמת שלאחר המוות, באופן שמסמן הבחנה נוספת, שונה, בין גוף לרוח.

בסיומו של שיר זה, ולאחר מותה של האשה הזקנה, צלילי המוניטורים החיצוניים נהפכים לפנימיים ומייצגים את פעימות הלב, ליבה של הדוברת: "חֹק הַלֵּב וּפְעִימוֹתָיו". המרחב המקיף אותה כמו נטמע בגופה. זאת, ממש כשם שדייסת הבוקר הסמיכה המוגשת לה מעוררת בה מחשבות על "דַּיְסַת הַמֹּחַ הַנָּתוּן/ בַּגִּדּוּל אִלֵּם", בשיר אחר. בהקשר זה מעניין לציין את הפער בין שירי המחזור עצמם, המתרחקים או מתעלמים לרוב מדמויות אנושיות ממשיות החולקות עם הדוברת את המרחב של בית החולים, לבין הבחירה, המאוחרת יותר כפי הנראה, להקדיש אותם לרופא ספציפי ולמחלקה אחת בבית החולים, הנזכרת בשמה. ייתכן שבחירה זו מעידה על שינוי הפרספקטיבה של בז'רנו: מהניתוק מן האנושי שחוותה כחולה מאושפזת – ליכולת להעניק את שיריה לנמענים לאחר החלמתה.

כאמור, בצד מחזור השירים "בצל מחלה", כולל הקובץ שירים נוספים, שגם בהם בולטים התשוקה אל המטאפיזי והניסיונות לזהות את המופלא או המאיים בתוך מראות היום־יום, תוך הצגת הקושי הכרוך בכך. כך למשל תיאורו של שיח או סבך צמחים כמי ש"שְׁבִיבֵי זֹהַר נוֹצְצִים מִתּוֹכוֹ,/ … זְנַב שָׁבִיט מוּאָר יָרֹק/ מִתְנוֹעֵעַ מְשֻׁנָּן בָּרוּחַ הַחַמָּה". אותו זוהר מופיע גם בשיר פרוזה שבו חוזה הדוברת בקור שקוף ותוהה על קסמו: "פַּרְפַּר שֶׁנִּלְכַּד? זַהֲרוּר אוֹר?", אולם כאשר היא נוגעת בו מתגלה כי מדובר בעלה יבש למחצה, לכוד בקור עכביש, והיא נוכחת לדעת כי המגע הממשי "קָטַע הַכֹּל" וגרם לאשליה להתפורר. הזוהר של בז'רנו מהדהד את "זהר", הפואמה הידועה של ביאליק ואת מהלכה – גם הוא מגיע אל קיצו ומותיר את הדוברת לבדה אל מול המציאות העירומה.

אך המחלה שבה ונזכרת, אולי במפתיע, גם בחלקו השני של הקובץ, אם כי הפעם בגלגול אחר, בשיר "מגפה", שנכתב על רקע ימי הקורונה. לכאורה זהו שיר ריאליסטי המתאר את האופן שבו הדוברת חולקת את גורלה עם בני אדם בעולם כולו, החווים כמוה סגרים ובידוד, ודווקא בכך חשה עצמה כחלק מהמון. ובכל זאת, בסיומו של השיר היא יוצאת לבדה מביתה:

.

הוֹלֶכֶת בַּשְּׂדֵרוֹת הַשּׁוֹמְמוֹת

בְּרַחֲבַת הַתֵּאַטְרוֹן הָרֵיקָה, לְאַחַר שֶׁחָמַקְתִּי

מִדָּלֶת אַמּוֹתַי, מִתָּאִי

לוֹבֶשֶׁת מַגֵּפָה לְפִי מִדּוֹתַי

זהו הרגע שבו מתאפשר לה המפגש עם השמיימי, הנגוע־לא־נגוע, נראה ואינו נראה:

וְעָנָן נָגוּעַ בִּלְתִּי נִרְאֶה

מֵעָלַי

.

ד"ר מעין הראל, מלמדת וחוקרת ספרות. ספרה "מבוא לשירה" ראה לאחרונה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

.

מאיה בז'רנו, "בצל מחלה: שירים 2019–2021", הוצאת פרפר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "פֶּסע פֶּגע פֶּצע", ספר הביכורים של מיתר מורן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן