וּבְעִבְרִית | לוהב אל תוך הלילה

חמישה שירים מאת איימי לואל, בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

רעי רביב, אירוע, פסטל יבש על נייר, 2021

.

חמישה שירים מאת איימי לואל

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

.

תשישות

אֶת הוֹלֵם לְבָבִי הָאֵט לְקֶצֶב הַשִּׁגְרָה.

אֱטֹם שְׁמוּרוֹת עֵינַי שֶׁלֹּא אֶשָּׂא אֶת הַמַּבָּט

רַסֵּן אֶת שְׁתֵּי רַגְלַי לִצְעֹד בִּמְתִינוּת סְדוּרָה.

הַרְכֵּן רֹאשִׁי לְבַל אֶרְאֶה כּוֹכָב זוֹהֵר נִצָּת.

.

מָלֵא יָמַי בָּעֲבוֹדָה – חוֹבוֹת הֶכְרֵחִיּוֹת

בְּלִי פְּנַאי לְהִרְהוּרִים, בְּלִי לְטַפֵּחַ שׁוּם תִּקְווֹת.

אֱסֹר אֶת מַחְשַׁבְתִּי לִנְסִבּוֹת אַפְרוּרִיּוֹת,

לַמַּמָּשׁוּת הַבִּלְעָדִית שֶׁל יֹבֶשׁ הָעוֹבְדוֹת

.

נְסֹךְ שֵׁנָה בְּלִי חֲלוֹמוֹת, בַּלַּיְלָה הֶעָרִיץ

אֱטֹם אֶת שְׁתֵּי אָזְנַי לָרְעָשִׁים הַסּוֹאֲנִים

נְסֹךְ עָלַי נִמְנוּם שֶׁאֵין בּוֹ כּוֹחַ לְהַמְרִיץ

שֶׁלֹּא יֵעוֹר הַטֶּבַע וְיִשְׁאַף לִחְיוֹת שֵׁנִית.

.

תֵּן לַיָּמִים לַחְלֹף מְסֻדָּרִים, מְלֵאֵי תּוֹעֶלֶת,

לֹא מוּאָרִים בַּשֶּׁמֶשׁ וּשְׁקֵטִים מִסְּעָרָה.

בִּלְבוּשׁ שֶׁל אַלְמָנָה, בְּלִי לְהִיטוּת חַסְרַת תּוֹחֶלֶת,

בִּפְנֵי הַחֹק הַדַּיְקָנִי וְהַיָּשָׁר אֶכְרַע.

.

ניו יורק בלילה

הָאֹפֶק כֹּה קָרוֹב. קוֹצִים מְשֻׁנָּנִים

חוֹתְכִים בְּאַלִּימוּת אֶת הַשְּׁחָקִים.

מִתּוֹךְ גּוּשֵׁי עוֹפֶרֶת מִזְדַּקְּרִים מִבְנִים.

צִירֵי הָאֲרֻבּוֹת עוֹלִים וּמְזַנְּקִים

מְכֹעָרִים וְנִתְעָבִים, נוֹשְׁפִים, חוֹרְקִים

בְּמִתְאָרָם הַגַּס, עַל רֶקַע עֲנָנִים

אֲפַרְפָּרִים. וּבְאָזְנַי קוֹלוֹת דַּקִּים:

אַנְחַת הָעִיר הַמְּתוּחָה. כָּל הַיָּמִים

כָּל לַיְלָה, לְלֹא הֶרֶף, כְּאֵבֶיהָ פּוֹעֲמִים.

.

הָרְחוֹבוֹת חַדְגּוֹנִיִּים וִישָׁרִים

וְנִמְתָּחִים מֵהַצָּפוֹן עַד הַדָּרוֹם.

מֵהַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב הֵם מְאִירִים.

מֵעֲלֵיהֶם מִגְדָּל אֶחָד נִשָּׂא לָרוֹם,

אוֹחֵז עֲבוּר בְּנֵי הָאָדָם אֶת הַחֲלוֹם

סִימָן לְעַצְבוּתוֹ שֶׁל זְמַן אֲשֶׁר נֵחְמַס,

בְּתוֹךְ מִרְדַּף הַבֶּצַע וּבְשֹׁד הַתֹּם,

בַּשֹּׁד שֶׁל טוּב הָאָרֶץ. הָעִקָּרוֹן הַגַּס

נִצְרָב לוֹהֵב אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה, שִׁלְטוֹנוֹ נֶחְרַץ.

.

הוֹ לַיְלָה, הַמֵּבִיא אִתּוֹ לְאַט בְּשֶׁקֶט

אֶת רֹגַע זְרִיחָתָם שֶׁל כּוֹכָבִים קְטַנִּים.

הוֹ לַיְלָה, גְּלִימָתוֹ הַחֲשׁוּכָה נִצְמֶדֶת

קְרוֹבָה כָּל כָּךְ וְהַפְּצָעִים נֶעֱלָמִים

וְנֶחְבָּאִים מֵהַמַּבָּט. כְּמוֹ קַבְּצָנִים

בַּיּוֹם, עָשְׁרֵנוּ הוּא הַלַּיְלָה הַמַּבְעִיר,

זוֹבֵחַ נְשָׁמוֹת. יָרֵחַ עוּל יָמִים

מֵצִיץ בֵּין הָעֵצִים וְאוֹר עָמוּם מֵאִיר

נוֹגֵהַּ מִיָּפְיוֹ הַמִּסְתּוֹרִי וְהַבָּהִיר.

.

אֵין שָׁלוֹם כָּאן וְאַתָּה מַסְתִּיר פָּנִים.

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ.

הַאִם הַמְּהוּמָה תִּשְׂרֹר לָעוֹלָמִים?

הַאִם שָׁכַחְתָּ אֶת הַחֲסִידִים שֶׁלְּךָ?

יְצִיר אָדָם כָּזֶה דִּינוֹ לַהַזְנָחָה

וְלִשְׁמָמָה, נִרְקֶבֶת מַעֲלָה מֻגְלָה

וּלְשָׁעוֹת שֶׁמִּתְאָרְכוֹת לְלֹא שִׂיחָה

בְּלִי נֶחָמָה, לְלֹא סִכּוּי לַהַצָּלָה

וּמִתַּחְתַּי הָעִיר צְפוּפָה, גּוֹנַחַת וְחוֹלָה.

.

רחוב לונדוני שתיים לפנות בוקר

הֵם שָׁטְפוּ אֶת הָרְחוֹב,

הוּא נוֹצֵץ בְּזֹהַר פָּנָסִים,

פָּנָסִים קָרִים וּלְבָנִים

שָׂרוּעַ,

כְּמוֹ נָהָר זוֹרֵם לְאַט.

בֵּין שְׁתֵּי גָּדוֹת כְּסוּפוֹת שְׁחֹרוֹת

הַמּוֹנִיּוֹת עוֹבְרוֹת.

אַחַת,

וְעוֹד אַחַת

וּבֵין לְבֵין קוֹלוֹת רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת.

נַוָּדִים מְנַמְנְמִים עַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת.

מְשׁוֹטְטֵי הַלַּיְלָה חוֹלְפִים בַּמִּדְרָכוֹת.

הָעִיר חוֹרֶשֶׁת רַע וּמְטֻנֶּפֶת

וּרְחוֹב כָּסוּף חוֹצֶה אֶת מֶרְכָּזָהּ,

נָע לְאַט,

נָהָר שֶׁלֹּא מוֹבִיל לְשׁוּם מָקוֹם.

.

בְּחַלּוֹנִי,

הַלְּבָנָה בּוֹקַעַת

קְמוּרָה וּבְהִירָה

מִבַּעַד לַשָּׁמַיִם הַסְּגֻלִּים כֵּהִים.

הִיא לֹא תָּאִיר אֶת שְׁמֵי הָעִיר:

הֵם בְּהִירִים מִדַּי.

אוֹרוֹתֵיהֶם הַלְּבָנִים

בּוֹהֲקִים בַּבְּקֹר.

.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן וְצוֹפָה בַּלְּבָנָה.

הִיא צְנוּמָה, חַסְרַת בָּרָק,

אֲבָל אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ.

אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַלְּבָנָה

וְזוֹהִי עִיר זָרָה וְנָכְרִיָּה.

.

המונית

כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת מִמֵּךְ,

הֹלֵם הָעוֹלָם גּוֹוֵעַ,

כְּמוֹ תֹּף בָּלוּי.

אֲנִי קוֹרֵאת לָךְ אֶל מוּל פְּנֵי הַכּוֹכָבִים

וְצוֹעֶקֶת מוּל רִכְסֵי הָרוּחַ.

הָרְחוֹבוֹת בָּאִים מַהֵר,

זֶה אַחַר זֶה,

נִדְחָסִים בֵּינֵךְ לְבֵינִי

וְאוֹרוֹת הָעִיר דּוֹקְרִים אֶת עֵינַי,

עַד שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה עוֹד לִרְאוֹת אֶת פָּנַיִךְ.

לָמָּה אֲנִי עוֹזֶבֶת אוֹתָךְ,

כְּדֵי לְהִפָּצַע מִקְּצוֹתָיו הַחַדִּים שֶׁל הַלַּיְלָה?

.

טיפשה

צְפוּיִים לִי עוֹד יָמִים רַבִּים, רַבִּים חַסְרֵי צוּרָה.

כְּמוֹ אָטוֹמִים בִּלְתִּי נִפְרָדִים, אֲנִי חַיֶּבֶת

לִבְרֹר אוֹתָם, לִחְיוֹת. הָעֲרֵמָה הַמְּגֻבֶּבֶת

מְכֻסָּה אָבָק וְאֵין אַרְכָּה וְאֵין בְּרֵרָה.

כְּמוֹ נָזִיר הַמִּתְפַּלֵּל, דָּבֵק עַד שֶׁנִּקְרַע

הַחוּט שֶׁל מַחְרֹזֶת הַתְּפִלָּה, אֲנִי הוֹדֶפֶת

הַצִּדָּה עוֹד חֶלְקִיק טָפֵל וְשׁוּב רוֹדֶפֶת

עוֹד מְשִׂימָה וְעוֹד אַחַת שֶׁבָּאָה בִּמְהֵרָה.

יָדַעְתִּי חֹם הַרְבֵּה שְׁמָשׁוֹת גְּדוֹלוֹת וּתְהִלָּה

כְּשֶׁהַיָּמִים שָׁטְפוּ בְּהוֹלֵם עֹנֶג וּבָאֵשׁ

גָּמַעְתִּי אֶת הַיַּיִן בִּגְבִיעֵי תְּשׁוּקָה גְּדוֹלָה

הִרְגַּשְׁתִּי דָּם מַצְלִיף בְּתוֹךְ עוֹרְקִי, צוֹחֵק, גּוֹעֵשׁ.

הַשִּׁכָּרוֹן עָזַב וּגְבִיעַ הַתְּשׁוּקָה נִשְׁבַּר

כְּשֶׁהִשְׁלַכְתִּיו בְּיָד פְּזִיזָה, בְּלִי לְהָבִין דָּבָר.

.

איימי לואל (Amy Lowell) נולדה ב־1874 למשפחה משכילה ומיוחסת מברוקליין, מסצ'וסטס, אולם לא זכתה להשכלה גבוהה פורמלית כי במשפחתה סברו שאין זה יאה לנערות. החלה לפרסם שירה בשנת 1910, וב־1912 יצא לאור קובץ שיריה הראשון, A Dome of Many-Coloured Glass. לואל כתבה סונטות חושניות ועדינות – ובד בבד הייתה מראשוני החסידים של השירה החופשית, ועם הזמן הייתה לאחת הדמויות המובילות בתנועה האימג'יסטית. פרסמה מחקרים ספרותיים ותרגמה לאנגלית (דרך תרגומי עזר מילוליים) שירה סינית עתיקה ושירת הייקו יפנית. חלקה את חייה עם אהובתה עדה ראסל, ורבים משיריה הוקדשו לה. לואל מתה משבץ בגיל חמישים ואחת. שנה לאחר מותה הוענק לה פרס פוליצר לשירה. שירים נוספים פרי עטה בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק ובצירוף אחרית דבר פורסמו בגיליון 26 של המוסך.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים, הליקון והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. לאחרונה ראה אור בעריכתה הספר "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית", בהוצאת אפרסמון. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: "משוגע" מאת המשורר הרוסי אַפְּוּחְטין, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

.

Amy Lowell

Fatigue

Stupefy my heart to every day's monotony,

Seal up my eyes, I would not look so far,

Chasten my steps to peaceful regularity,

Bow down my head lest I behold a star.

.

Fill my days with work, a thousand calm necessities

Leaving no moment to consecrate to hope,

Girdle my thoughts within the dull circumferences

Of facts which form the actual in one short hour's scope.

.

Give me dreamless sleep, and loose night's power over me,

Shut my ears to sounds only tumultuous then,

Bid Fancy slumber, and steal away its potency,

Or Nature wakes and strives to live again.

.

Let each day pass, well ordered in its usefulness,

Unlit by sunshine, unscarred by storm;

Dower me with strength and curb all foolish eagerness —

The law exacts obedience. Instruct, I will conform.

.

.

New York at Night

A near horizon whose sharp jags

Cut brutally into a sky

Of leaden heaviness, and crags

Of houses lift their masonry

Ugly and foul, and chimneys lie

And snort, outlined against the gray

Of lowhung cloud. I hear the sigh

The goaded city gives, not day

Nor night can ease her heart, her anguished labours stay.

.

Below, straight streets, monotonous,

From north and south, from east and west,

Stretch glittering; and luminous

Above, one tower tops the rest

And holds aloft man's constant quest:

Time!  Joyless emblem of the greed

Of millions, robber of the best

Which earth can give, the vulgar creed

Has seared upon the night its flaming ruthless screed.

.

O Night!  Whose soothing presence brings

The quiet shining of the stars.

O Night!  Whose cloak of darkness clings

So intimately close that scars

Are hid from our own eyes. Beggars

By day, our wealth is having night

To burn our souls before altars

Dim and tree-shadowed, where the light

Is shed from a young moon, mysteriously bright.

.

Where art thou hiding, where thy peace?

This is the hour, but thou art not.

Will waking tumult never cease?

Hast thou thy votary forgot?

Nature forsakes this man-begot

And festering wilderness, and now

The long still hours are here, no jot

Of dear communing do I know;

Instead the glaring, man-filled city groans below!

.

.

A London Thoroughfare. 2 A.M.

They have watered the street,

It shines in the glare of lamps,

Cold, white lamps,

And lies

Like a slow-moving river,

Barred with silver and black.

Cabs go down it,

One,

And then another.

Between them I hear the shuffling of feet.

Tramps doze on the window-ledges,

Night-walkers pass along the sidewalks.

The city is squalid and sinister,

With the silver-barred street in the midst,

Slow-moving,

A river leading nowhere.

.

Opposite my window,

The moon cuts,

Clear and round,

Through the plum-coloured night.

She cannot light the city;

It is too bright.

It has white lamps,

And glitters coldly.

.

I stand in the window and watch the moon.

She is thin and lustreless,

But I love her.

I know the moon,

And this is an alien city.

.

.

The Taxi

When I go away from you

The world beats dead

Like a slackened drum.

I call out for you against the jutted stars

And shout into the ridges of the wind.

Streets coming fast,

One after the other,

Wedge you away from me,

And the lamps of the city prick my eyes

So that I can no longer see your face.

Why should I leave you,

To wound myself upon the sharp edges of the night?

.

.

A Blockhead

Before me lies a mass of shapeless days,

Unseparated atoms, and I must

Sort them apart and live them. Sifted dust

Covers the formless heap. Reprieves, delays,

There are none, ever. As a monk who prays

The sliding beads asunder, so I thrust

Each tasteless particle aside, and just

Begin again the task which never stays.

And I have known a glory of great suns,

When days flashed by, pulsing with joy and fire!

Drunk bubbled wine in goblets of desire,

And felt the whipped blood laughing as it runs!

Spilt is that liquor, my too hasty hand

Threw down the cup, and did not understand.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כשהאצ"ל החליט להיות השופט, המושבעים וגם התליין

קדיה וליאון הוצאו להורג על ידי האצ"ל, ששפט אותם למוות באמצעות בית דין שדה חסוי | השניים נידונו למוות על ידי גוף שהכשיר את עצמו לכך, ללא ביקורת או שקיפות, באשמת בגידה לכאורה | התעמקות בפרטי המקרים מגלה הליך אלים ושנוי במחלוקת, בו הרשו לעצמם ארגונים צבאיים להוציא להורג אנשים ללא הוכחות חותכות | חזרה לימים אפלים בתקופה שלפני הקמת המדינה

כרוז אצ"ל על הוצאות להורג של מלשינים. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין Etzel Collection. אוסף אצ"ל. משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בוקר אחד בחודש מרץ, 1947, התעוררו תושבי פלשתינה-א"י וגילו כי "בית הדין של הארגון הצבאי הלאומי" הפיץ ברחובות הודעה חדשה מטעמו, המבשרת על הוצאה כפולה להורג שביצעו אנשי האצ"ל. הימים היו טרופים והתאפיינו במאבק גדול של היישוב היהודי בבריטים ששלטו בארץ, וניסו למנוע הגירה ועליית יהודים לארץ. ארגוני ה"פורשים" – האצ"ל והלח"י – ראו בבריטים את אויבם הגדול ביותר, וכל מי שנחשד בשיתוף פעולה איתם – הפך בעיניהם לאויב פוטנציאלי, גם אם היה יהודי בעצמו. כך הודיע הכרוז שהופץ באותו הבוקר כי שני יהודים – קדיה (או כדיה) מזרחי מרחובות וליאון משיח מפתח תקווה – הוצאו להורג באשמת הלשנה לבריטים. עוד שני שמות בתוך רשימה ארוכה, אולם בחינה מעמיקה של המודעה מגלה סיפור שעשוי ללמד על התופעה כולה.

כרוז אצ"ל על הוצאתם להורג של קדיה מזרחי וליאון משיח. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין Etzel Collection. אוסף אצ"ל, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

ההוצאות להורג בתוך היישוב היהודי לא היו בגדר תופעה חדשה. החל מהרצח הפוליטי הראשון בארץ – ההתנקשות ביעקב די-האן – ועד להקמת המדינה, עשרות יהודים נדונו למוות על ידי הארגונים השונים, באשמת בגידה, שיתוף פעולה עם הערבים או עם הבריטים, ומסירת ידיעות. לעתים נוטים לייחס את התופעה רק ללח"י ולאצ"ל, מתוך מחשבה שהקו הקיצוני יותר שהוביל אותם אפשר להם לבצע גם מעשים אלימים כאלה, אולם למעשה גם בארגון "ההגנה" התנקשו לא פעם ביהודים מסיבות דומות. ההבדל היה שבעוד "ההגנה" הצניעו את הפעולות וביצעו את ההוצאות להורג "בשקט", באצ"ל ובלח"י בחרו לפרסם את המעשים בראש חוצות. לאורך שנות ה-40 ברובן, חלקן הארי של ההוצאות להורג של יהודים באשמות אלה ואחרות כן בוצע על ידי האצ"ל והלח"י, שכן באותן שנים ניסו ב"ההגנה" לשמור על קו של שיתוף פעולה עם הבריטים נוכח מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה.

חברי האצ"ל מפטרלים בגבול יפו. 1948. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הכרוז שהופץ בשלהי חודש אדר תש"ז נפתח בתיאור אשמתה של קדיה מזרחי: "פרוצה מושחתת עד היסוד, בוגדת בעמה, משרתת האוייב, מלשינה מקצועית שהסגירה בידי הבולשת הבריטית אזרחים עבריים – ואף את בנה". בהמשך מתואר כי ראיות חותכות הוצגו בפני בית הדין שכונס – לא ידוע מי היו החברים בו – ולבסוף היא הוצאה להורג אחרי שהוזהרה. קדיה נולדה בארץ למשפחה שעלתה מתימן, וגורלה נגזר עת הייתה צעירה לימים ונישאה בנישואי קונדס לבחור שלא היה מקובל על משפחתה. הקשר בוטל, אולם מיום זה הפכה למוקצית. לימים חותנה עם אברהם שריקי (ששמו עוברת ל"מזרחי"), ניהלה את משק הבית וגם עבדה בבתי משפחות אמידות באזור. נולדו להם חמישה ילדים. בשנת 1945, בצעד חריג ופורץ דרך, ביקשה קדיה להתגרש מבעלה והגישה תביעה לבית הדין הרבני. לאחר מאבק השיגה הסכם גט, ואף קיבלה מגרש של דונם ומאתיים מטר באזור מרמורק.

לאחר הגירושין אימצה קדיה סגנון חיים שלא מצא חן בעיני אף אחד, מלבדה. היא חיה בגפה, וגרושה גידל את הילדים כדי לא לשלם מזונות. היא אהבה להתלבש יפה, לרקוד, לשבת בבתי קפה ולעשן סיגריות, וכשהנהגת היישוב גייסה נשים שינעימו את זמנם של החיילים הבריטיים שהגיעו לארץ ויסבירו להם פנים – כדי לחברם למטרה הציונית – קדיה התגייסה אף היא. יש לציין שהן לא גויסו על מנת לקיים יחסי מין עם החיילים. רבים בארץ ישראל ראו זאת כבעיה חמורה. המוסדות הלאומיים רצו שהבנות ירקדו עם החיילים הזרים, יארחו אותם ויעבדו בתעמולה והסברה למען היישוב. אחרים, מנגד, חששו מהתבוללות. "הוועד לשמירה על כבוד בת ישראל" הוקם כדי להילחם ב"נגע". בשלב מסוים גויסה קדיה לעבוד בסניף המקומי של המשטרה הבריטית. היא החלה בעבודות תחזוקה ונקיון, התקדמה למתורגמנית ערבית – אנגלית, ולבסוף קיבלה תפקיד של שוטרת / סוהרת שעבדה מול נשים מקומיות. לאנשי האצ"ל, שעקבו אחריה ואחרי נשים אחרות בחשדנות שמא הן מוסרות פרטים לבריטים – התייחסה בביטול. לפי גרסאות שונות, לילה אחד, לאחר התקפת האצ"ל על שדה התעופה בקסטינה, ביקשו הלוחמים שחזרו מהפעולה להיכנס לביתה, לנוח ולהחליף בגדים. קדיה הותירה אותם מחוץ לדלת. למעשה זה היו השלכות קשות.

ידיעה שהתפרסמה בעיתון "הבקר", 10 במרץ, 1947

כאישה באותה התקופה, הייתה קדיה מלכתחילה במעמד נמוך בחברה. התנהגותה המוחצנת, ההתרועעות שלה עם הבריטים, העובדה שבחרה לחיות בגפה ולא טרחה לתת דין וחשבון אודות גברים איתם התרועעה, הגירושין וכן הלאה, הפכו אותה למטרה קלה. היא סבלה מהטרדות שונות, החל מרעולי פנים שניסו לפרוץ, דרך שמועות זדוניות שהופצו, ולבסוף, כאשר הטילו הבריטים "מצב צבאי" על הארץ במרץ 1947 – הואשמה קדיה במסירת מידע, כולל שמות לוחמים עבריים, והלשנה. לשון המודעה אודות הוצאתה להורג מדגימה היטב את דעותיהם של אנשי האצ"ל על אורח החיים שבחרה, וניכר כי זה היה חלק ממערכת השיקולים שלהם. לאחר שספגה מספר איומים הגיעה קדיה למשטרה הבריטית וביקשה עזרה, אולם נענתה בביטול. לבסוף לילה אחד פרצו לביתה אנשי אצ"ל רעולי פנים חמושים, וירו בה במיטתה שמונה פעמים. היא הייתה בת 42 כשהלכה לעולמה. על קברה כתבו ילדיה: "נרצחה משנאת חינם ועלילת שוא".

ליאון משיח, שהוצא להורג בסמיכות לקדיה מזרחי, היה מקרה קצת שונה, אך סופו היה דומה. משיח היה בן 29 במותו, יליד בולגריה, חייל משוחרר וגרוש טרי. גם הוא הואשם באותה הלשון: "בוגד בעמו ומלשין". בית הדין של הארגון הצבאי הלאומי בחר לפרסם כי ליאון משיח הודה במעשיו ואף חתם על מסמך המוכיח אשמה זו: "אני, החתום מטה, מצהיר בזה מתוך רצוני החופשי כי היה לי קשר עם סרג' הבולשת בפתח תקוה, מק לקלן. מסרתי לידיעתו שני מקומות התאמנות, האחד בבית הכנסת ליד טחנת הקמח (…) והאחד בגן ילדים במחנה יהודה (…) ערכתי תכנית לתפיסת מתאמנים בנשק (…)". למטה חתם את שמו, תאריך התצהיר, שנת הלידה שלו ופרטים נוספים. התצהיר כמובן לא פורסם עם המודעה, ונמצא לאחר שנים רבות בארכיונים שונים. לאחר שהודה באשמה, ביקש משיח להתאבד בתור "מוצא של כבוד" וכדי לשמור על שם בנו; הוא סורב, אולם לפי המודעה, בארגון הצבאי הלאומי הבטיחו לו ש"חרפת האב הבוגד לא תפול על ראש הבן, שיגדל ויהיה לבן נאמן לארצו ולמולדתו". בידיעה שפורסמה בעיתון לאחר הרצח, נכתב כי גופתו נמצאה קשורת עיניים, לאחר כי "רווחה שמועה שהוא עסק במסירת ידיעות למשטרה".

"הודאתו" של ליאון משיח. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין Etzel Collection. אוסף אצ"ל, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

אין לדעת תחת אילו תנאים הושגה "הודאתו" של ליאון משיח, וכמה היה לו סיכוי להוכיח את חפותו בכלל. יתכן שהודאה זו הוצאה ממנו תחת איומים על-מנת "להכשיר" את ההוצאה להורג, ויתכן כי באמת עסק במסירת ידיעות ובחר להתוודות על כך. הלשון המדויקת בה נקט – שני מיקומים מדויקים, שמו של הקצין עמו עמד בקשר, ומה תכננו לעשות – יכולה להעיד על אותנטיות, אך באותה צורה יכולה להתפרש כמילים שהוכתבו לו. האופן בו מתוארים האירועים – בין היתר המילים "בית הדין דחה את הבקשה" – יוצר תמונה לפיה לכאורה התנהל הליך מסודר; אולם באותה מידה יכול להיות שהכל קרה בן רגע, וההליך המסודר היה שיחה קצרה לפני הוצאה להורג. מעניין לראות שבמקרה זה בו מוצא גבר להורג כן הוצגה "ראייה" בדמות ההודאה, על אף שהיה בעברו חייל בריטי, בעוד שבהוצאה להורג של קדיה מזרחי לא הוצגו ראיות מלבד "אורח חייה", שלא היה בינו לבין המעשים בהם הואשמה קשר של ממש. בעיתון "הצפה" פורסמה כאמור ידיעה קצרה על ההוצאה להורג של משיח, והכותרת כינתה את המעשה "רצח", אף שהידיעה עצמה לא ביקרה את המעשה. הוא הובא לקבורה בפתח תקווה, ועד היום נותר "תיק ליאון משיח" חסוי ושמור בכספת בארכיון ז'בוטנסקי.

התיק החסוי. ארכיון מכון ז'בוטינסקי

המודעה שפרסם האצ"ל מסתיימת בסעיף שלישי, כללי, המהווה אזהרה ואיום עתידיים כלפי כל מי שישתף פעולה עם הבריטים וימסור להם מידע – כי גורלו יהיה דומה. שיטת הפעולה הפומבית של ארגוני הפורשים הביאה עליהם ביקורת ציבורית רחבה מתוך הישוב היהודי, בעוד ש"ההגנה" הצליחו באופן יחסי להתחמק מכך כי הסתירו את הרציחות שביצעו. בירושלים הוקם גוף בשם "ליגת לא תרצח", שניסה להילחם בפעולות אלימות שכוונו לעבר ערבים ויהודים כאחד. הפורשים כונו "טרוריסטים" בכרוזים רבים שהופצו בארץ. לאחר רצח קדיה מזרחי הופץ כרוז הנושא גם את שמה. "ליגת לא תרצח" העלתה לדיון הציבורי את שאלת הלגיטימיות של בתי הדין שהקימו ארגוני הפורשים, וקראה בפומבי נגד החלטותיהם. "מי הוא בית הדין? (…) מה שמם כי נדע?". רצח נשים זעזע את היישוב במיוחד. בכרוז אחר קראו "הושיטו לנו יד, הצטרפו אלינו ויחד (…) נבער את נגע הטרור מקירבנו". למרות המחאה הציבורית, הרציחות המשיכו, ממש עד לפריצת המלחמה.

כרזה של ליגה "לא תרצח". מכון ז'בוטינסקי, 1947

הבעייתיות העיקרית בהוצאות להורג, מלבד האלימות והבחירה בדרך המוות בתור פתרון, היא שעד היום אין לדעת מה באמת עשו ה"אשמים". גם אם לא דנים בשאלה החשובה האם מגיע למשתפי פעולה למות בשל כך, החשאיות בה התנהלו הארגונים לא מותירה אפשרות לבחון את מעשיהם בצורה ביקורתית. האם קדיה מזרחי הוצאה להורג כי באמת הלשינה לבריטים, או שמא שמועות ועלילות שווא, לצד אורח חייה ויד קלה על ההדק, הביאו למותה? האם ליאון משיח התוודה על מעשיו באמת, או שמא הודאתו הושגה תחת איומים על מנת להצדיק את הוצאתו להורג? לא נוכל לדעת, מאחר ו"בית הדין של הארגון הצבאי הלאומי" התנהל בצורה של משפט שדה. הליך סדור של משפט, הגנה, קטגור וסנגור, לא היה מנת חלקם של הנרצחים, ועד היום איש לא נתן על כך את הדין. עם הקמת מדינת ישראל המשיך נוהג זה פעם אחת בלבד: הוצאתו להורג של הקצין מאיר טוביאנסקי, שנרצח על לא עוול בכפו בידי בית דין שדה שהוקם על ידי יוצאי "ההגנה". פרשה זו נחקרה לעומק, ונותר לקוות שמדינת ישראל למדה את הלקח.

כ"ט בנובמבר: נתן אלתרמן נערך לגרוע מכל

"יַעַן רוּחַ הֶחָג הַנּוֹרָא/ הִכְּתָה בַּיְהוּדִים כְּיָם": בשיר המצמרר "ויהי ערב" חוזה המשורר את הפורענות העתידה לבוא בעקבות החלטת האו"ם הדרמטית

מלחמת העצמאות. נדב מן, ביתמונה. מאוסף קיבוץ נגבה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ב29 בנובמבר 1947 נפלה ההכרעה בעצרת האומות המאוחדות על תום המנדט הבריטי בארץ ישראל וחלוקתה של הארץ לשתי מדינות, החלטה שהיוותה מרכיב מרכזי בלגיטימציה הבינלאומית, שאִפשרה את הקמתה של מדינת ישראל. החודשִים שקדמו להצבעה היו רווי מתח. לצד גילויי השמחה הספונטניים שרר ביישוב חשש, כי לאחר ההחלטה יפרצו הערבים במהומות שעלולות להתפתח למלחמה עקובה מדם. שרר חשש כבד, כי במקרה שיישובים וצירי דרך יותקפו ינותקו ישובים מבודדים משכניהם, ובפרט התעורר החשש באשר לירושלים ובנותיה ויישובי הנגב. כבר למחרת החלטת האו"ם פרצו הקרבות: שישה נוסעים בשני אוטובוסים נהרגו במארב סמוך ליישוב נחלים של ימינו, ובאותו יום נהרג יהודי ביפו. בכך נפתחה למעשה מלחמת גרילה שהיישוב היהודי אולץ לנהלה חמישה חודשים ברציפות כנגד כנופיות הערבים הפלשתינאים, שאליהם נוספו משלהי ינואר 1948 יחידות של מתנדבים ערביים נוספים. האווירה ששררה ביישוב הייתה קשה. המצב הביטחוני הלך והחמיר, ומידי יום דיווחו העיתונים על הרוגים ופצועים. השמחה והחגיגיות שליוו את החלטת האו"ם התחלפו בדאגה ובחששות מפני שלביה הבאים של המלחמה.

עיתון "דבר" מבשר על ההחלטה הדרמטית

למרבה הפליאה, דווקא בתקופה רגישה זו השירים שפירסם אלתרמן ב'טור השביעי' היו מאכזבים, ובעלי אופי פוליטי מוצהר, כיוון שהתמקדו בהבעת עמדה פוליטית כנגד האצ"ל והלח"י, שהתנגדו לבן גוריון ולא צייתו למנהיגותו. בימים שלפני ההצבעה בעצרת האו"ם היה מקום לצפות כי טורי השיר יבקשו לעודד ולחזק, אך למרבה האכזבה, ביום שישי ה-28 בנובמבר, יום לפני ההצבעה באו"ם – לא פורסם הטור השביעי כלל. תגובתו של אלתרמן להצבעה הגורלית באו"ם הופיעה רק שבוע לאחר מכן, בשירו 'וַיְהִי עֶרֶב', שפורסם ב-5 בדצמבר 1947.

מכותרת השיר מהדהדת התבנית המקראית "ויהי ערב ויהי בקר", שמקורה בסיפור בריאת העולם. אך בניגוד למקור המקראי, התמקדותו של אלתרמן בַּעֶרֶב בלבד מנכיחה את אפשרות קיומה של פורענות עתידית, ללא הבטחה כי הבוקר שלמחרת טומן בחובו נחמה. 'ויהי ערב', כמו בשיר 'מגש הכסף' שפורסם אחריו, נפתח בשלוש נקודות, עדות לפרק זמן שהתרחש, שהטקסט מדלג עליו אך בו-בזמן גם מתייחס לעובדה שהתקיים. את מקום ההתייחסות לזמן העכשווי תופסת גיחה אל העתיד, אל הימים בהם עתידה לקום המדינה:

… וְאַנְשֵׁי מְדִינַת הַיְּהוּדִים

אָז מָחוּ מִלֶּחְיָם בְּשַׁרְווּל

אֶת דִּמְעַת הַשִּׂמְחָה אֵין-עֵדִים,

וַיּוֹדוּ לֶאלֹהֵי הַגְּמוּל.

וַיְּבָרְכוּ אִישׁ-אָחִיו בִּדְבָרִים מְעַטִּים…

וַיִּפְנוּ אֶל עֶמְדוֹת הַגְּבוּל.

 

הטון שבו בחר אלתרמן מאופק ועצור ואיננו הולם את גודל המעמד ההיסטורי. לא נשמעים כאן הדי ההתלהבות והשמחה הספונטנית, שאפיינו את היישוב עם היוודע תוצאות ההצבעה בעצרת האו"ם. הצירוף דמעת-השמחה, מבטא אמנם את ההתרגשות הפנימית, אך יותר מכך הוא מדגיש את קיומה של מציאות מסוכסכת, שעצב ושמחה מתערבבים בה. מחיית הדמעה בשרוול, מבטאת באופן מטונימי את החנקתה של השמחה עד כדי ביטולה. במקומה נרקמת אווירה רוויית מתח וקוצר רוח מפני העתיד, מפני הצפוי להתרחש מעבר לעמדות הגבול. תחושות הסכנה והפורענות המתקרבת מתעצמות בבתים הבאים:

וַיְהִי עֶרֶב, וְשׁוּב כְּמִתְמוֹל

עֵין יָרֵחַ עָמְדָה צוֹפָה,

וְחִיְּכָה אַלְבִּיוֹן בְּלִי קוֹל,

וְעֲרָב סַכִּינָה שָׁלְפָה…

וְהַכֹּל כְּמֵאָז… אַךְ שׁוֹנֶה כֹּה הַכֹּל…

יַעַן רוּחַ גְּדוֹלָה חָלְפָה.

 

בתחילת דצמבר 1947 חזה אלתרמן בביטחון מלא, כיצד ערב שולפת את סכינה, ואלביון – כינוי הגנאי שהוצמד לשלטון הבריטי – משתפת עמה פעולה מתוך שמחה לאיד. לטיבה של אותה "רוח גדולה שחלפה", הוא מתייחס בבית השלישי של השיר:

יַעַן רוּחַ הֶחָג הַנּוֹרָא

הִכְּתָה בַּיְהוּדִים כְּיָם,

וְהֻטְלָה אֶל חֵיקָם הַבְּשׂוֹרָה

כְּגוּף יֶלֶד יוּלָד וָחָם

וְהַכֹּל כְּמִתְּמוֹל… אֲבָל עֶרֶשׂ צְחוֹרָה

הוּקְמָה בִּלְבָבוֹ שֶׁל עָם.

 

הצירוף האוקסימורוני – "רוח החג הנורא" מבטא אמנם את ייחודו החגיגי של הזמן, אך באותה עת מעצים את האימה מפני פורענות עתידית. פורענות זו מקבלת ביטוי נוסף בתיאור "הִכְּתָה בַּיְהוּדִים כְּיָם" – הרומז למכות שנניחתו על היהודים דווקא בים, שפרשנותן האקטואלית נקשרת לגירושן של אוניות המעפילים, פליטי שואת אירופה, על ידי הבריטים. אווירת הפחד מפני פורענות מקבלת ביטוי מועצם עוד יותר בבית החותם:

 

וּבִקְפֹץ הַשְּׂרֵפוֹת עַל גַּג

לְאַַיֵּם וּלְהַפִּיל מָגוֹר,

הֵן נוֹסְפוּ אֶל נֵרוֹ שֶׁל חַג

בְּבֵיתוֹ הֶעָנִי שֶׁל דּוֹר,

וַיּוּאַר בְּמִצְחוֹ – שִׁבְעָתַיִם – הַתָּג,

שֶׁחָרַת לוֹ: חַיִּים וּדְרוֹר.

'ויהי ערב' התפרסם ב'דבר' יומיים לפני חנוכה. עובדה זו נרמזת בטקסט בצירוף "נרו של חג". ניתן היה לצפות, כי על רקע סמיכות הזמנים יגייס אלתרמן למאבק העכשווי להשגת עצמאות מדינית את מאבקם של החשמונאים ואת רוח הגבורה שפיעמה בהם, מתוך אמונה פנימית, כי המעטים יכולים לגבור על הרבים, אם רוחם עזה ואמונתם איתנה. אלא ש"נרו של החג" איננו מסמל בשיר את רוח גבורתם של המעטים מול הרבים או את מאבקם להשגתה של עצמאות מדינית, אלא מצטרף לַ"שרפות על הגג", ולתחושות האיום הקיומי המטילות על היישוב מורא. נראה כי באופן מודע נמנע אלתרמן מלבטא את גודל הזמן ואת חגיגיותו. יותר מכך, אלתרמן, שבדרך כלל רתם את שירי הטור כדי לעודד ולחזק את העם בשעותיו הקשות (בפרט בעת מלחמת העולם השנייה ובעת קשיי העלייה הבלתי לגאלית), לא רק שאיננו מפיח בשירו תקווה ואמונה, אלא ממש משבית שמחה, ונוסֵך תחושה של אִיום וחרדה קיומית מפני אסון קרב.

מלחמת העצמאות בנגב משה דיין (משמאל) ונתן אלתרמן. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מדוע אלתרמן לא נתן ביטוי לתחושת ההתרגשות והשמחה הספונטנית של ההמונים שיצאו לרקוד ברחובות כשנודעו תוצאות ההצבעה באו"ם, חרף חששותיהם מפני עימות עתידי? מדוע תיאר את הרגע ההיסטורי המשמעותי והמיוחד באמצעות שיר שעיקרו ביטוי של פחד מפני המחיר הכבד שמהומות הדמים עתידות לגבות, פחד משתֵק ומשתלט שאיננו מותיר מקום לשמחה ולהתעלות רוח? מרדכי נאור, בספרו 'הטור השמיני' העלה את האפשרות כי אלתרמן היה נתון בסערת נפש גדולה בשל מהומות הדמים, שבתוך ימים הפכו למלחמה של ממש. האלימות הערבית כלפי היישוב היהודי גברה מיום ליום, וכאמור בפרק זמן של שבועיים וחצי, מיום פרסומו של 'ויהי ערב' ועד לפרסום הטור 'מגש הכסף' – נהרגו 120 יהודים. 'ויהי ערב' הפך אפוא לנבואת פורענות שהתגשמה. אמנם השיר נכתב מתוך גיחה אל העתיד, אך המציאות הקשה הפכה את החשש מפני התממשותו של "רוח החג הנורא" להווה מתמשך.

בתחילת 1948 הופיע כינוס ראשון של מבחר משירי 'הטור השביעי', שבצדם הוסיף אלתרמן כותרת מִשנה – 'שירי העת והעיתון'. השירים לא נערכו לפי סדר כרונולוגי אלא על פי נושאים, בהתאם לעריכה שקבע אלתרמן בעצמו. במהדורה זו לא נכללו כל הטורים שפורסמו בדבר. אולי בשל היקפם הרב, אולי מפני שאלתרמן סבר שחלקם התאימו רק לשעתם, ואולי מפני שחשב, כי יש שירים שלא היו טובים דיים מבחינה פואטית. לענייננו בולטת העובדה שאלתרמן בחר שלא לכלול את השיר 'ויהי ערב', חרף חשיבותו וחשיבות ההקשר בו נכתב. יש מקום לשער, כי אלתרמן שהיה מודע לחשיבות הקאנונית של כינוס השירים, לא רצה לכלול בהם לדורות, שירים שהפכו לנבואת פורענות שהתגשמה.

עוד על השיר ועל הקשרים ההדוקים בינו לבין 'מגש הכסף' שפורסם בטור לאחריו, בספרה של תמר וולף-מונזון, שירה ופוליטיקה בין ישוב למדינה, אוניברסיטה משודרת, משרד הבטחון ומודן, 2019, עמ' 209-191.

שירה | כי אין מבט שלא בוגד

שירים מאת עמרי שרת ואורית נוימאיר פוטשניק

עאסם אבו-שקרה, נוף בעין-כרם, 1988, שמן על בד, 15x25 ס"מ, אוסף פרטי عاصم أبو شقرة، منظر في عين كارم، 1988، ألوان زيتية على قماش، 15x25 سم، من مجموعة خاصة

עמרי שרת

ז' חשוון התשפ"א

ערב עד ליל ראשון

דווי דודים

מֹר אָצוּר בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

מֵחַ עֲרָגִים לוֹחֵךְ בַּחֵךְ

מַבּוּעַ מְחַשֵּׁב לְהִבָּעוֹת –

וְהֵד חוֹשֵׂף שִׁנָּיו וּמְגַחֵךְ,

.

הוֹלֵךְ מִסּוֹף עוֹלָם וְעַד לְסוֹף

יָדֶיךָ הַגּוֹאוֹת מִגְּעִיָּה,

הוֹגֶה וּמְצַפְצֵף: "עַד פֹּה תִּכְסֹף

וְלֹא תֹּסִיף". תַּקְצִיר הַבְּעָיָה:

.

בָּאָה עֵת מַשְׁבֵּר, וְהַבָּנִים

לֹא נֶהֱרוּ. הַבֶּטֶן מְלֵאָה

אֲוִיר. אַתָּה כָּרוּעַ מִבִּפְנִים,

מִחוּץ פּוֹרַחַת נְפִיחָה לֵאָה.

.

דְּוַי דּוֹדִים.

הַזְּמַן קָשֶׁה, וְשַׂר הַזְּמַן

לֹא נַעֲשֶׂה נָדִיב יוֹתֵר.

פְּקַעְתְּךָ סְבוּכָה וְאֵין סִימָן

שֶׁמַּשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהִפָּתֵר,

.

וְהַהֵד צוֹחֵק. הַיּוֹם מַחְשִׁיךְ.

רָצוּץ אַתָּה מַבִּיט בַּמְצַפְצֵף

בָּעַיִן וְאוֹמֵר: "אֲנִי מַמְשִׁיךְ".

וּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מְטַפְטֵף.

.

כ"ה ניסן התשפ"ב

לפנות בוקר שלישי

 

הארת שוליים

מַה שֶּׁיָּבוֹא יָבוֹא כְּשֶׁיָּבוֹא. בֵּינְתַיִם

אַתָּה פֹּה: דֶּלֶת אַחַת, שְׁנֵי חֲדָרִים,

אַרְבָּעָה קִירוֹת – אֲבָל מִי סוֹפֵר

אֶת הַשָּׁנִים? אֶת הַשְּׁנִיּוֹת? מִי

הָיָה מַאֲמִין? וּמִי יָשִׂים לָזֶה סוֹף? סוֹף

סוֹף עֵר, אַתָּה מַבִּיט סְבִיבְךָ, לָרִאשׁוֹנָה

בְּלִי טִינָה, אוֹמֵר: אוּלַי כָּל זֶה הוֹלֵךְ

לְהִשָּׁאֵר. אִישׁ אֵינוֹ עוֹנֶה. אַתָּה נִשְׁבָּע לֶאֱהֹב

אֶת עַצְמְךָ, לֹא מְשַׁנֶּה מָה. גַּם זֶה

נַעֲנֶה בִּדְמָמָה. אַתָּה כּוֹנֵס נְשִׁימָה, יוֹצֵא

לָרְחוֹב. רוּחוֹת חוֹלְפוֹת, אֲנָשִׁים חוֹלְפִים

עַל פָּנֶיךָ הָפַּלְמוֹנִיִּים, הַמְחַיְּכִים, מִשּׁוּם מָה. אוּלַי אַתָּה

חָכָם. אוּלַי טִפֵּשׁ מְאֹד. כָּךְ אוֹ כָּךְ, סוֹף סוֹף אַתָּה

פֹּה

.

עמרי שרת הוא דוקטורנט למקרא ומדע הדתות באוניברסיטה העברית. אחראי תוכן בבית המדרש העברי בירושלים. ספר שיריו הראשון, "אל תעשה מזה עניין", ראה אור בשנת 2019 (סדרת כבר, מוסד ביאליק).

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

זה לא

זֶה לֹא שִׁיר אַהֲבָה

שֶׁיְּכַסֶּה עַל הָעֵירֹם,

עַל חֹר שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְמַלֵּא,

שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַבִּיט בּוֹ מִמֵּילָא.

.

זֶה לֹא שִׁיר אַהֲבָה.

אֵין טַעַם כְּבָר לִכְתֹּב

מָחוֹל טִפְּשִׁי שֶׁל צְעִיפִים

לְהַסְתִּיר וְלַחְשֹׂף

וּבִשְׁבִיל מָה?

.

זֶה לֹא שִׁיר אַהֲבָה

כִּי דַּי. וְאִם כְּבָר לְהַשְׂבִּיעַ

אֶת רַעֲבוֹנִי,

אָז רַק בְּתַפּוּחֵי אֲדָמָה.

.

*

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָךְ וּמְנַסָּה לִתְפֹּס

אֶת הַתְּחוּשָׁה הַזֹּאת וְהִנֵּה הִיא חוֹמֶקֶת,

זוֹלֶגֶת הָלְאָה כְּמוֹ הָאוֹר מֵהַפָּנָס

שֶׁמְּדַמֵּם עַכְשָׁו עַל פְּנֵי הַכְּבִישׁ בַּגֶּשֶׁם.

.

קוֹלִי נִגְדָּע וְנֶעֱצָר עַל הַשְּׂפָתַיִם

חוֹזֵר לָרִיק הַמַּחְרִישׁ בְּתוֹךְ רֹאשִׁי.

תַּגִּידִי לִי אַתְּ מַרְגִּישָׁה בִּכְלָל עֲדַיִן

אֶת דֹּפֶק הַצַּוָּאר שֶׁלִּי, הַחֲרִישִׁי?

.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָךְ כְּדֵי לִתְפֹּס לְרֶגַע

אֶת הַמַּבָּט הָרַךְ שֶׁלָּךְ שֶׁכְּבָר נוֹדֵד

הַרְחֵק מִמֶּנִּי הָלְאָה וּמַשְׁאִיר בִּי נֶגַע

חַד וְצוֹרֵב כִּי אֵין מַבָּט שֶׁלֹּא בּוֹגֵד.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליון 88 ובגיליון מיום 25.11.2020.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת עמיחי חסון ושחף ארז

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן