"וולך מפליאה לתאר את הקריסות העלובות של מערכות היחסים המפוארות שלנו, אלה שנדמות לנו תחילה בלתי מנוצחות". יעל בארי על "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", רומן הביכורים של לילך וולך
.
"שלומית ויונתן החליטו לעשות את זה ולשים את עצמם במקום הראשון." כך נפתח התיאור בגב הספר הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח. השניים סוטים מהנתיבים הנוחים והבטוחים של חייהם הנפרדים לטובת סיפור האהבה המשותף שלהם, שאת קורותיו מגולל הרומן. תחושות של דחיפות וגורליות מלאות בפאתוס אופפות את התקציר: "המתנה המופלאה, החד־פעמית, שהיא החיים, ממתינה שהם יעשו איתה משהו, והם מנסים." במבט ראשון נראה שהספר לא מביא עימו בשורה חדשה. קשה למצוא היום מישהו או מישהי שלא חושבים שהם יוצאי דופן, שלא אמרו "הפעם, לשם שינוי, אשים את עצמי בראש סדר העדיפויות" כמה פעמים לפחות. לכן ניגשתי לקריאת הספר בלי לחבב את שלומית ויונתן. מגב הספר בלבד – ואני יודעת שיש רבות שדוגלות באי־קריאת התקציר – נראה שהם דוגמה קלאסית לכל מה שאין להתגאות בו בחברה, למגמה שמחריפה עם כל דור, של נרקיסיזם מתקרבן. אבל מיד כשפתחתי את הספר הבנתי שהבדיחה על חשבוני; שהרי לילך וולך, מחברת הספר, יודעת זאת היטב. המספרת הכול־יודעת שפותחת את הסיפור מנפצת את אשליית הביקורת של הקוראת באחת, בפרולוג שבו נאמר: "אנחנו יודעים שתמיד יש ברירה, אם רק לא מתמסרים להתרפקות העצמית, להתענגות פתית השלג על פתיתיותו" (עמ' 5). מרגע זה כל יתרון שחשבתי שיש לי על פני הספר נגוז. הדבר שהופך את כולנו, פתיתי השלג, לשווים, הוא ההבנה שהצרה הזו אינה נחלת הפרט. הפיכת האישי לאוניברסלי מאגדת אותנו, מקרבת בינינו. מרגע זה אני מחויבת לַספר – לא כי אני מחבבת את הדמויות בהכרח, אלא כי נוצרה בינינו שותפות גורל שאי אפשר להתכחש לה.
זהו ספר הביכורים של וולך, פובליציסטית, עיתונאית ובעלת חשבון טוויטר רב־עוקבים, אפשר לומר אושייה. הקוראת זוכה להכיר לעומק ארבע דמויות: שלומית ויונתן, ובני הזוג שהם עוזבים: עומר של שלומית, ואורנת של יונתן. אף שמדובר בסיפור אהבה הקוראת מקבלת הצצה נרחבת לסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, ומגלה שהן הכול חוץ מגנריות, חיילות במשחק ידוע מראש. כך למשל שלומית לא אוכלת דג מלוח כי היא "נגעלת מחלקלק רירי דגיגי" (עמ' 20); יונתן בוכה משירים של רביד פלוטניק ברדיו; עומר מתבייש ששלומית תראה את גופו העירום, "מחזיק את המכנסיים והתחתונים שכבר הוריד ומכסה את הזין" (עמ' 74); ואורנת מסתובבת עם השן העקורה שלה בתוך קופסה בכיס. הספר הזה, מתברר, הוא הרבה יותר מסיפור אהבה, וממש לא רומן רומנטי. הדמויות בו מכילות נדבכים מסקרנים הרבה יותר, מרגיזים, אנושיים.
ומנגד, וולך מגישה לקוראת טקסט מזוקק, ולא מותירה על הדף מילה אחת מיותרת. לדוגמה, היא מפליאה לתאר את הקריסות העלובות של מערכות היחסים המפוארות שלנו, אלה שנדמות לנו תחילה בלתי מנוצחות, בתמונות קצרות כמו "ועכשיו הם לכודים בלימבו הסנילי של זוגות ותיקים מדי […] הוא אומר, 'זה כמו אז ש–' והיא קוטעת בניד ראש עייף, 'כן, כבר סיפרת לי'" (עמ' 139). והרי יותר מזה אין צורך לכתוב – אנחנו כבר נבין. כך וולך מעזה לעשות דבר שכבר אינו שכיח היום, ולהותיר מקום לדמיון. יתרה מזו, לאורך הרומן היא שוזרת הבלחות של סיפורי משנה מפתים שנותרים עמומים ולא מפותחים, כמעט בגדר רמזים בלבד. למשל נועה, חברת ילדות של שלומית, מופיעה כמה פעמים ברומן. הקוראת מגלה שהיא נעלמה מחייה של שלומית בנסיבות טרגיות, אך הסיפור לא מתגלה עד הסוף; שלומית מתייחסת לאירוע כ"מה שקרה" ומספרת ש"בכל מקרה אני כבר לא נוהגת מאז בכלל" (עמ' 50) – ומעבר לפירוט קל לא נקבל. היכולת לסמוך על הקוראת, ולהיות מסוגלת לא לספר את הסיפור כולו, ראויה לציון. דרושות לכך כתיבה משוכללת ואינטליגנטית, ועריכה ערה וקפדנית (על עריכת הספר אמונה העורכת נוית בראל).
לוולך יש טון ייחודי, שקל להתחקות אחריו ברשתות החברתיות או בקריאת הכתבות שלה. אותו טון מחלחל גם לרומן, והופך את חוויית הקריאה למענגת ביותר – הלשון המושחזת, הציניות האלגנטית, ההומור החריף. אך אותו טון נמצא לעיתים בעוכריו. הרומן מחולק לפרקים עם מספרים מתחלפים: תחילה פותחת אותו מספרת כול־יודעת, ואז נקודות המבט מתפצלות אל כל אחת מארבע הדמויות שמרכיבות את מערכות היחסים הרומנטיות בספר. אך כבר מן ההתחלה ברור ששלומית היא הגיבורה, שכן המספרת הכול־יודעת מגוללת את הסיפור דרך נקודת מבטה שלה עוד בפרק הראשון. ארבע דמויות נגלות לנו זו אחר זו, אולם שלומית מקבלת גם את נקודת המבט הפנימית – הפרקים שעוסקים בה מסופרים בגוף ראשון. היא מקבלת את תפקיד המספרת בפרק השני וגם בפרק הסיום, ומוסרת את הפרטים בחלקים רבים וקריטיים. כך נוצרת "העדפה" של שלומית על פני הדמויות האחרות והטון של וולך, שעקב היותה כותבת מוכרת קשה להפריד אותו מקולה של "המספרת", מחלחל גם אל קולה של שלומית; והמחשבות החדות והעוקצניות, הציניוּת, שימת הלב לפרטים אזוטריים לכאורה – כל אלה משויכים לגיבורה. לכן שלומית היא גיבורה מעניינת, והקוראת נסחפת אחר דבריה.
אך במעבר לסיפורים של הדמויות האחרות – הפרקים על יונתן, אורנת ועומר – הטון הזה ממשיך ללוות את הטקסט. בין שנתייחס לטון הייחודי כחלק מדמותה של שלומית, ובין שנתייחס אליו כקול של המספרת או של וולך עצמה, נראה ששינוי הטון היה יכול לסייע במעבר: הרי דמויות שונות לא חושבות באותה צורה, הן לא נושאות את אותם קווי אופי, והקול הפנימי שלהן אינו זהה. לכן הסיפורים של הדמויות שאינן שלומית לוקים בחסר בכל הנוגע ליכולת שכנוע. למרות הכותרות בראש כל פרק שמכריזות על הדובר או הדוברת, קל להתבלבל ולחוש ששלומית היא שמספרת את הסיפור של כולן. אפשר שבמקרה כזה, שבו הנימה של הכותבת כה ייחודית, מוטב היה לספר את הסיפור מנקודת מבט אחת ולא לנוע בין חמש.
היצירה של וולך היא חשובה ובעלת ערך. ראשית, בשל היותה תוספת מרעננת למדף הספרים, בזכות נימת הקול הייחודית והלא־שגרתית, הכנסת עברית בת ימינו לשדה הספרות, כולל מקומות שבהם היא לא־תקנית, או אמריקאית מאוד, או סתם "דיבורית" בצורה שבדרך כלל לא מוצאת את עצמה בתוך רומן ("אל תהיי דרמה" [22], "אולי אנשים ברמת גן רגילים להסתובב עם כל הבית על הראס שלהם" [15]). ושנית, משום שוולך מתכתבת עם תופעה שמשותפת לרבים מאיתנו ויוצרת מצוקה ובלבול. אחרי עשורים של הבלטת היחיד מתוך הקולקטיב, וגידול דורות על טהרת הייחודיות והאינדיבידואליזם, נראה שבשנים האחרונות מתחזקת ההבנה שאנחנו לא כל כך מיוחדים. וגם אם כן, זה לא אומר שהכול מגיע לנו, ושיש לנו תירוץ לשים את עצמנו במקום הראשון, לפני המיוחדים האחרים. בצד הנרקיסיזם המתגבר והפניית המבט אל מצלמת הסלפי, מתפשטת תחושה שאיננו יכולים עוד להמשיך ככה, ועלינו לפתוח חלון קטן בבועה שלנו ולהסתכל החוצה. ההבנה שאנחנו איננו פתיתי שלג, ויש דברים חשובים יותר מאיתנו, כמו רגשות של אחרים או אפילו פוליטיקה ומשבר האקלים, היא קריטית להמשכיות שלנו כחברה, ובלי להגזים, גם במובן ההישרדותי. בספר של וולך הדמויות מודעות לבעיה, מתבוססות במיצים שלה, לומדות להכיר את ההשלכות שלה. זה לא ספר עצות, והקוראת לא תצא עם מסקנה ברורה בסוגיה "נרקיסיזם – כן או לא", אבל זו התנסות טובה לראות מהצד איך אנחנו נראים כשאנחנו מסתכלים רק בהשתקפותנו המהפנטת. ספרים כמו הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח יכולים לסייע לנו לצאת מעט מעצמנו – ואין ספק שזה לא יזיק.
.
.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד
.
תגובות על כתבה זו