ביקורת פרוזה | כולנו, פתיתי השלג

"וולך מפליאה לתאר את הקריסות העלובות של מערכות היחסים המפוארות שלנו, אלה שנדמות לנו תחילה בלתי מנוצחות". יעל בארי על "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", רומן הביכורים של לילך וולך

סעיד אבו־שקרה, ריקוד הצבועים 1, 2021, טכניקה מעורבת על נייר, 70x100 سعيد أبو شقرة، رقصة الضباع 1، 2021، تقنية مختلطة على ورق، 70x100 سم

מאת יעל בארי

.

"שלומית ויונתן החליטו לעשות את זה ולשים את עצמם במקום הראשון." כך נפתח התיאור בגב הספר הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח. השניים סוטים מהנתיבים הנוחים והבטוחים של חייהם הנפרדים לטובת סיפור האהבה המשותף שלהם, שאת קורותיו מגולל הרומן. תחושות של דחיפות וגורליות מלאות בפאתוס אופפות את התקציר: "המתנה המופלאה, החד־פעמית, שהיא החיים, ממתינה שהם יעשו איתה משהו, והם מנסים." במבט ראשון נראה שהספר לא מביא עימו בשורה חדשה. קשה למצוא היום מישהו או מישהי שלא חושבים שהם יוצאי דופן, שלא אמרו "הפעם, לשם שינוי, אשים את עצמי בראש סדר העדיפויות" כמה פעמים לפחות. לכן ניגשתי לקריאת הספר בלי לחבב את שלומית ויונתן. מגב הספר בלבד – ואני יודעת שיש רבות שדוגלות באי־קריאת התקציר – נראה שהם דוגמה קלאסית לכל מה שאין להתגאות בו בחברה, למגמה שמחריפה עם כל דור, של נרקיסיזם מתקרבן. אבל מיד כשפתחתי את הספר הבנתי שהבדיחה על חשבוני; שהרי לילך וולך, מחברת הספר, יודעת זאת היטב. המספרת הכול־יודעת שפותחת את הסיפור מנפצת את אשליית הביקורת של הקוראת באחת, בפרולוג שבו נאמר: "אנחנו יודעים שתמיד יש ברירה, אם רק לא מתמסרים להתרפקות העצמית, להתענגות פתית השלג על פתיתיותו" (עמ' 5). מרגע זה כל יתרון שחשבתי שיש לי על פני הספר נגוז. הדבר שהופך את כולנו, פתיתי השלג, לשווים, הוא ההבנה שהצרה הזו אינה נחלת הפרט. הפיכת האישי לאוניברסלי מאגדת אותנו, מקרבת בינינו. מרגע זה אני מחויבת לַספר – לא כי אני מחבבת את הדמויות בהכרח, אלא כי נוצרה בינינו שותפות גורל שאי אפשר להתכחש לה.

זהו ספר הביכורים של וולך, פובליציסטית, עיתונאית ובעלת חשבון טוויטר רב־עוקבים, אפשר לומר אושייה. הקוראת זוכה להכיר לעומק ארבע דמויות: שלומית ויונתן, ובני הזוג שהם עוזבים: עומר של שלומית, ואורנת של יונתן. אף שמדובר בסיפור אהבה הקוראת מקבלת הצצה נרחבת לסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, ומגלה שהן הכול חוץ מגנריות, חיילות במשחק ידוע מראש. כך למשל שלומית לא אוכלת דג מלוח כי היא "נגעלת מחלקלק רירי דגיגי" (עמ' 20); יונתן בוכה משירים של רביד פלוטניק ברדיו; עומר מתבייש ששלומית תראה את גופו העירום, "מחזיק את המכנסיים והתחתונים שכבר הוריד ומכסה את הזין" (עמ' 74); ואורנת מסתובבת עם השן העקורה שלה בתוך קופסה בכיס. הספר הזה, מתברר, הוא הרבה יותר מסיפור אהבה, וממש לא רומן רומנטי. הדמויות בו מכילות נדבכים מסקרנים הרבה יותר, מרגיזים, אנושיים.

ומנגד, וולך מגישה לקוראת טקסט מזוקק, ולא מותירה על הדף מילה אחת מיותרת. לדוגמה, היא מפליאה לתאר את הקריסות העלובות של מערכות היחסים המפוארות שלנו, אלה שנדמות לנו תחילה בלתי מנוצחות, בתמונות קצרות כמו "ועכשיו הם לכודים בלימבו הסנילי של זוגות ותיקים מדי […] הוא אומר, 'זה כמו אז ש–' והיא קוטעת בניד ראש עייף, 'כן, כבר סיפרת לי'" (עמ' 139). והרי יותר מזה אין צורך לכתוב – אנחנו כבר נבין. כך וולך מעזה לעשות דבר שכבר אינו שכיח היום, ולהותיר מקום לדמיון. יתרה מזו, לאורך הרומן היא שוזרת הבלחות של סיפורי משנה מפתים שנותרים עמומים ולא מפותחים, כמעט בגדר רמזים בלבד. למשל נועה, חברת ילדות של שלומית, מופיעה כמה פעמים ברומן. הקוראת מגלה שהיא נעלמה מחייה של שלומית בנסיבות טרגיות, אך הסיפור לא מתגלה עד הסוף; שלומית מתייחסת לאירוע כ"מה שקרה" ומספרת ש"בכל מקרה אני כבר לא נוהגת מאז בכלל" (עמ' 50) – ומעבר לפירוט קל לא נקבל. היכולת לסמוך על הקוראת, ולהיות מסוגלת לא לספר את הסיפור כולו, ראויה לציון. דרושות לכך כתיבה משוכללת ואינטליגנטית, ועריכה ערה וקפדנית (על עריכת הספר אמונה העורכת נוית בראל).

לוולך יש טון ייחודי, שקל להתחקות אחריו ברשתות החברתיות או בקריאת הכתבות שלה. אותו טון מחלחל גם לרומן, והופך את חוויית הקריאה למענגת ביותר – הלשון המושחזת, הציניות האלגנטית, ההומור החריף. אך אותו טון נמצא לעיתים בעוכריו. הרומן מחולק לפרקים עם מספרים מתחלפים: תחילה פותחת אותו מספרת כול־יודעת, ואז נקודות המבט מתפצלות אל כל אחת מארבע הדמויות שמרכיבות את מערכות היחסים הרומנטיות בספר. אך כבר מן ההתחלה ברור ששלומית היא הגיבורה, שכן המספרת הכול־יודעת מגוללת את הסיפור דרך נקודת מבטה שלה עוד בפרק הראשון. ארבע דמויות נגלות לנו זו אחר זו, אולם שלומית מקבלת גם את נקודת המבט הפנימית – הפרקים שעוסקים בה מסופרים בגוף ראשון. היא מקבלת את תפקיד המספרת בפרק השני וגם בפרק הסיום, ומוסרת את הפרטים בחלקים רבים וקריטיים. כך נוצרת "העדפה" של שלומית על פני הדמויות האחרות והטון של וולך, שעקב היותה כותבת מוכרת קשה להפריד אותו מקולה של "המספרת", מחלחל גם אל קולה של שלומית; והמחשבות החדות והעוקצניות, הציניוּת, שימת הלב לפרטים אזוטריים לכאורה – כל אלה משויכים לגיבורה. לכן שלומית היא גיבורה מעניינת, והקוראת נסחפת אחר דבריה.

אך במעבר לסיפורים של הדמויות האחרות – הפרקים על יונתן, אורנת ועומר – הטון הזה ממשיך ללוות את הטקסט. בין שנתייחס לטון הייחודי כחלק מדמותה של שלומית, ובין שנתייחס אליו כקול של המספרת או של וולך עצמה, נראה ששינוי הטון היה יכול לסייע במעבר: הרי דמויות שונות לא חושבות באותה צורה, הן לא נושאות את אותם קווי אופי, והקול הפנימי שלהן אינו זהה. לכן הסיפורים של הדמויות שאינן שלומית לוקים בחסר בכל הנוגע ליכולת שכנוע. למרות הכותרות בראש כל פרק שמכריזות על הדובר או הדוברת, קל להתבלבל ולחוש ששלומית היא שמספרת את הסיפור של כולן. אפשר שבמקרה כזה, שבו הנימה של הכותבת כה ייחודית, מוטב היה לספר את הסיפור מנקודת מבט אחת ולא לנוע בין חמש.

היצירה של וולך היא חשובה ובעלת ערך. ראשית, בשל היותה תוספת מרעננת למדף הספרים, בזכות נימת הקול הייחודית והלא־שגרתית, הכנסת עברית בת ימינו לשדה הספרות, כולל מקומות שבהם היא לא־תקנית, או אמריקאית מאוד, או סתם "דיבורית" בצורה שבדרך כלל לא מוצאת את עצמה בתוך רומן ("אל תהיי דרמה" [22], "אולי אנשים ברמת גן רגילים להסתובב עם כל הבית על הראס שלהם" [15]). ושנית, משום שוולך מתכתבת עם תופעה שמשותפת לרבים מאיתנו ויוצרת מצוקה ובלבול. אחרי עשורים של הבלטת היחיד מתוך הקולקטיב, וגידול דורות על טהרת הייחודיות והאינדיבידואליזם, נראה שבשנים האחרונות מתחזקת ההבנה שאנחנו לא כל כך מיוחדים. וגם אם כן, זה לא אומר שהכול מגיע לנו, ושיש לנו תירוץ לשים את עצמנו במקום הראשון, לפני המיוחדים האחרים. בצד הנרקיסיזם המתגבר והפניית המבט אל מצלמת הסלפי, מתפשטת תחושה שאיננו יכולים עוד להמשיך ככה, ועלינו לפתוח חלון קטן בבועה שלנו ולהסתכל החוצה. ההבנה שאנחנו איננו פתיתי שלג, ויש דברים חשובים יותר מאיתנו, כמו רגשות של אחרים או אפילו פוליטיקה ומשבר האקלים, היא קריטית להמשכיות שלנו כחברה, ובלי להגזים, גם במובן ההישרדותי. בספר של וולך הדמויות מודעות לבעיה, מתבוססות במיצים שלה, לומדות להכיר את ההשלכות שלה. זה לא ספר עצות, והקוראת לא תצא עם מסקנה ברורה בסוגיה "נרקיסיזם – כן או לא", אבל זו התנסות טובה לראות מהצד איך אנחנו נראים כשאנחנו מסתכלים רק בהשתקפותנו המהפנטת. ספרים כמו הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח יכולים לסייע לנו לצאת מעט מעצמנו – ואין ספק שזה לא יזיק.

.

יעל בארי, בוגרת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. סיפורים, מסות וביקורות פרי עטה פורסמו בכתבי העת גרנטה, פנס ובגיליונות 02.09.21, 23.12.2020 ו־27.01.2022 של המוסך. עורכת במוסך.

.

לילך וולך, "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", ידיעות ספרים, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | טיול לקצה היקום

״הוא נזכר בְּלֵילוֹת מעל בניינים מזכוכית שהחשיכה משתקפת בהם, מעל אורות לבנים ואדומים זורמים באיילון דרום, מעל הפחים והבסים של הספוטניק, מעל כל אימפריית הלכלוך הזו.״ שלושה סיפורים קצרצרים מתוך ספר בכתובים מאת גל גורליק

פריד אבו־שקרה, חתול חוזר הביתה, 2015, שמן על בד, 125x125 ס"מ فريد أبو شقرة، قط يعود الى البيت، 2015، ألوان زيتية على قماش، 125x125 سم

מתוך ״טיול לקצה היקום״

גל גורליק

.

שתים־עשרה מילים יש במודה אני

שתים־עשרה מילים יש במודה אני. מילים שלא הכרתי בילדותי. בית הכנסת תמיד נראה לי כמו מקום שגברים מתאספים בו בדמדומי היום כדי לשבת לעשן בחצר על כיסאות כתר פלסטיק ולאכול ערגליות. עשן הסיגריות שלהם היה מתערבב לי עם ריח הנס קפה מחדר המורים. הייתי מביטה בהם מבעד לסורגי החלונות בבית הספר, מחכה ליום שאהיה מספיק גדולה לעשן כמוהם, ליום שאהיה חלק ממשהו, כמוהם. גם אם המשהו הזה הוא חמישה כיסאות כתר פלסטיק בחצר של בניין ישן שמעלה אבק מספרי קודש.

מאז לא מפסיקה אני להודות לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. אני מודה על כאבי הגדילה, מודה על הבדיות והאמיתות, מודה על הרִיק מחוץ לחלון, וגם מבית. הוא מתרחב בחללים שאנשים מתהלכים בהם יום־יום, ולא פחות בליבם. הוא מבעבע ומסיט את כל הווילונות, פותח את כל הדלתות, מפיל מגדלים שבניתי.

פעם חשבתי שאין מקום לכל זה בין צלעותיי, שכלי הקיבול לא תואם את מידות העולם שחודר אליו, פעם אחר פעם אחר פעם, בנחישות כזו, באדישות כזו, כדרכו של עולם, שכמנהגו נוהג. כל תהיות האדם כבר נִתהו, כל מחשבה כבר נחשבה וכל סוג של כאב אנושי כבר נחווה. ורק ההודיה, סוד היא ממתיקה. אז אני מודה. ומודה. ומודה.

.

כעבור שבע שנים

בין ההר לים איבדתי אותך.

בכל פעם שאני מגיעה לכאן, מתחדד לי בעיניים היופי של המפרץ. ים שטוח כמו מפת שולחן חד־פעמית כחולה בשבעה. ספינות עוגנות בנמל. ניצבות שקטות וגאות במים העומדים, בין העגורנים והמכולות לשובר הגלים של נחל הקישון.

באוזניים מתנגן לי בַּסְטָה. הרוסי, לא האמריקאי. הוא שר על ילדה חדשה ויפה שהגיעה לכיתה. איך כל הבנים הפסיקו לנשום כשעברה לידם. איך הוא הפסיק להקשיב בכיתה ולגשת למבחנים. רק התאמן שעות על הגיטרה, באצבעות מדממות, וקיווה להרשים אותה יום אחד, לזכות באהבתה. וכל השירים שלו עליה. כמו שכל השירים שלי עלייך. גם לה קראו יוליה, כמו שקראו לך.

האוזניות שלי ממותגות ויקרות אז התחושה היא כאילו בַּסְטָה שר לי לתוך הנשמה. גם משקפי השמש שלי עלו אלפי שקלים, אז אני רואה כל לְבֵנָה ולְבֵנָה בארובת בתי הזיקוק היחידה שנותרה. אני מרכיבה אותן באוטובוס אפילו שאין שמש. כבר דצמבר והעיר אפורה. עוד חודש בדיוק ימלאו שבע שנים בלעדייך. קניתי בפריז מגפיים במחיר של שתי משכורות שלך. אני קונה וקונה וקונה. את יודעת איך זה, אני מתמסרת לאשליה שהחומר ירחיק אותי מהכאב. ירחיק אותי ממך.

אבל אז אני יוצאת מהבית שלי בתל אביב ונוסעת בחזרה לחיפה. ופה הזיכרונות מוחשיים כמו סטירה לפנים. אני נזכרת איך הלכתי איתך יד ביד ברחובות של ציר מוריה, בעליות, בירידות. איך קנית לי גלידה וניל אחרי עקירה אצל רופאת השיניים בהדר עליון, קראו לה מִינָה והיא הייתה רזה מדי. איך נישקת לי את הפצע המדמם בברך כשנפלתי מהאופניים בטיילת לואי. איך עישנת סיגריה פרלמנט לייט מחוץ לקונסרבטוריון בנשר, וזרקת אותה מתחת לאוטו ברגע שראית אותי יוצאת מהדלת.

תמיד כשאני מגיעה לפה, אני נהיית חולה. הגרון מגרד, הראש כבד, העיניים שורפות. סבתא מטפטפת לי פרופוליס על הלשון, אבא מכין לי חלב חם. רק אחי מביט בי בשקט, מהצד. הוא יודע שיש לי אלרגיה לאוויר של הכרמל, ולב שבור מהעיר התחתית. הוא יודע שכל הבניינים באזור חיוג 04 הם בצלמך ובדמותך בראשי, שכל העצים פה הם את, שכל הציפורים פה שרות עלייך. הוא יודע שבשבילי עשרים וארבע שעות בבית שגדלנו בו זה כמו להביט עשרים וארבע שעות לתוך בור ולצרוח עד שייקרע לי הגרון, "איפה את? בואי לקחת אותי, אני לא יכולה לנשום פה עוד דקה אחת בלעדייך".

.

במקום הכי יפה בתל אביב

במקום הכי יפה בתל אביב, בנקודה שבה שדרות בן גוריון פוגשות את כיכר אתרים ואת המדרגות היורדות אל הים, שוכב על הרצפה איש בלי שם. ריח של שתן, עור חרוך משמש שנראה כמו שכבת צבע מרוחה בגסות על עצמות כמעט חשופות, סביבו בדלים וקרעי סדין מטונף. הוא שוכב שם ונשרף מיום ליום, וימשיך לשכב כך. עוד שמש, ועוד בדלים, עוד שתן, עוד בקבוקי מים זרוקים, עוד רעב ועוד סטלה שמוחקת את כל זה אבל רק לרגע.

שם הוא חי, בין הגולשים שחוזרים מן החוף, התיירים עם תיקי הקש והאייס־קפה שלהם, מנהלות השיווק שמנקות את הראש מול הגלים. הוא תקוע לכולם בגרון, כמו גלעין עיקש של שזיף. הם מסיטים את המבט ושותים עוד שלוק מהבירה, מגבירים את קניה ווסט באוזניות ומסמסים לחברים מה עושים בערב. עוצרים לידו את הנשימה, נגעלים מקיומו העלוב, שמכתים להם את הפנורמה. בדרך אל הים הסירחון של החיים מכה להם בפנים, והם לא מעוניינים. שמישהו אחר יעזור לו, לאיש החי־מת הזה.

בלילות הוא הופך לפרפר, עף מעל העיר. מעל כל הגולשים והתיירים ומנהלות השיווק. כשהסטלה יורדת, הוא נזכר בְּלֵילוֹת מעל בניינים מזכוכית שהחשכה משתקפת בהם, מעל אורות לבנים ואדומים זורמים באיילון דרום, מעל הפחים והבסים של הספוטניק, מעל כל אימפריית הלכלוך הזו. בלילות, הוא נקי מכל רבב. בבוקר נושרות לו הכנפיים והוא צונח עם הפנים לתוך המדרכה הלוהטת.

.

גל גורליק, עוסקת בדוברות וביחסי ציבור. ספרה הראשון ״מבוך הבניינים הנמוכים״ ראה אור בשנת 2017 בהוצאת פרדס, וסיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים. שלושת הסיפורים לקוחים מתוך ספרה השני, ״טיול לקצה היקום״, העתיד לראות אור בקרוב.

.

» עוד קטעי פרוזה קצרים בגיליון קודם של המוסך: שלושה פרגמנטים על מודל זוגי מאת יעל צבעוני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | תצלול איתה לתוך שריקת הרוח

שירים חדשים מאת עמיחי חסון ושחף ארז

ענת בצר, ללא כותרת, שמן על בד, 160X120 ס"מ, 2012

.

עמיחי חסון

דבר אחר

נַקָּר מְחַטֵּט בִּגְוִיַּת

עֵץ אֹרֶן, מֵאֲחוֹרֵי חוֹמַת

בֵּית עָלְמִין בְּעֵמֶק רְפָאִים

יָדַיִם בָּלוֹת מְסַלְּקוֹת

מְחָטִים יְבֵשׁוֹת מֵעַל צְלָבִים

חֲקוּקִים בְּאֶבֶן, אֵזוֹב פּוֹקֵעַ

בֵּין שְׁתִי לְעֵרֶב. בְּרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת

מְהַלְּכוֹת בּוֹ

חַיּוֹת קְטַנּוֹת

חֲרָקִים.

.

שׁוֹמֵר מְזָרֵז מְבַקְּרִים אַחֲרוֹנִים

בְּשִׁקְשׁוּק מַפְתְּחוֹת טוֹרְדָנִי.

עוֹד מְעַט יִפְשְׁטוּ הָעֶרֶב וְכָל צְבָאוֹ.

אָשׁוּב לְבֵיתִי.

.

בצורת

הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים עוֹבְרִים. מַחֲלִיפִים

מַצָּעִים, מַצִּיעִים אֶת הַשְּׂמִיכוֹת.

אֵצֶל הַיַּרְקָן אוֹמְרִים שֶׁהַחֹרֶף יִהְיֶה קַר.

.

לְאַט אֲנַחְנוּ מִסְתַּגְּלִים לַכְּפוֹר

הַמְחַלְחֵל בַּבָּשָׂר, לְטַעַם הַתְּהוֹם

בְּמֵי הַבֶּרֶז. סִימָנֵי לַיְלָה מִתְקַבְּעִים,

מְפֵרִים שְׁנָתֵנוּ הַפְּרִיכָה:

שְׁאוֹן מַשָּׂאִית הָאַשְׁפָּה,

מִשְׁטַר אוֹרוֹת הַפָּנָסִים,

יִלְלַת שַׁיֶּרֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ בִּרְחוֹבוֹת סְמוּכִים.

.

בְּקֹר יָבֵשׁ הַגּוּף מִתְמַסֵּר בְּקַלּוּת לְחִבּוּקִים.

הַשְּׂפָתַיִם נִשְׁחָקוֹת. הַלָּשׁוֹן מְכֻתֶּרֶת

סִדְקֵי עוֹר זְעִירִים. אוֹר מִתְמַעֵט

וְהוֹלֵךְ. הַחֹרֶף נֶאֱחָז בְּשִׁקְעֵי הַפָּנִים.

.

(כסלו תש"ף)

.

עמיחי חסון הוא משורר, אוצר ויוצר קולנוע. השירים מתוך הספר "שירים על סף", שיראה אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק.

.

.

שחף ארז

שעה פחות עשר דקות

גֶּשֶׁם מְהַמְהֵם

עַל הַחַלּוֹן, לְעִתִּים מַזְכִּיר –

חַלּוֹן.

.

בְּתוֹךְ הַחֶדֶר הַזְּמַן

מִתְקַדֵּם בְּחֶסֶר. אָדָם רָץ בַּחֶדֶר

לְאָחוֹר, מוֹעֵד לְתוֹךְ שְׁלוּלִית עוֹלָם.

נִרְטָב גַּעְגּוּעִים, מַרְעִיד

אֶת גְּדוֹת הַגּוּף.

.

מִתּוֹךְ שְׁלוּלִית עוֹלָם (בְּצִדָּהּ הָאַחֵר)

מַשְׁכִּים אָדָם. נוֹשֵׁם

בְּתוֹךְ פַּרְדֵּס אָפֹריוֹקֵד,

.

חוֹשֵׁק בְּפֵרוֹת עֲסִיסִיִּים –

כְּחֻלִּים. חוֹשֵׁק בְּאֵם

שֶׁתִּפְסַע בַּעֲקֵבוֹ, כְּצֵל חַמָּה.

מְחַפֵּשׂ אַחַר הָאָב.

מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה.

.

מִתּוֹךְ שְׁלוּלִית עוֹלָם

פּוֹרֶצֶת יָד. מְחַכָּה לְזוֹ שֶׁעוֹד תִּצְלֹל אִתָּהּ

לְתוֹךְ פַּרְדֵּס אָפֹריוֹקֵד,

תִּצְלֹל אִתָּהּ לְתוֹךְ שְׁרִיקַת הָרוּחַ, הַגִּמְגּוּם וְכָל שֶׁכְּבָר חָלַף,

נִשְׁמָט.

מְצַפָּה הַיָּד

לְזוֹ שֶׁעוֹד תּוֹצִיא אוֹתָהּ

מִתּוֹךְ עוֹלָם נִסְתָּר.

.

בְּתוֹךְ הַחֶדֶר יִתְעוֹרֵר אָדָם

אַחֵר.

.

לְעִתִּים אָדָם אוֹחֵז אָדָם. אַךְ לְעִתִּים

גַּם הָאוֹחֵז מוֹעֵד

לְתוֹךְ שְׁלוּלִית עוֹלָם, מַשְׁכִּים

בְּתוֹךְ פַּרְדֵּס אָפֹריוֹקֵד.

.

הַחֶדֶר רֵיק. רַק

הַגֶּשֶׁם

מְהַמְהֵם עַל הַחַלּוֹן

.

שחף ארז הוא מנחה סדנאות מיינדפולנס ומשורר. ספר שיריו, "צלו של אחאב", ראה אור בהוצאת קתרזיס בשנת 2021. 

.

»  במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מרב קינן ורוני גרוס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | ימי חלד

"אחד־אחד עלינו כולנו בחזרה אל הסירה הצפופה שנדמתה כבר לדוברה מרוב אנשים, מדי כולם ספוגים בזיעה ומאדימים באור הגוסס של המאורות האבודים". סיפור קצר מאת ק' אֵליי

ג'וזיאן ונונו, פרט מתוך המסע 3, אקריליק על נייר, 25X15 ס"מ, 2021

.

ימי חלד

ק' אֵליי

.

אבל משהתקרבנו אל החוף, התברר שהוא כלל אינו חוף, אלא סלעים בלבד. הם ניקדו את המים האדומים ברצועות מקוטעות של איים שחורים זעירים, שנמתחו עד האופק. המים עמדו דוממים כפי שהיו לאורך כל הדרך, ואף אנחנו לא דיברנו תחילה, אך האכזבה נשמעה באנחות שליוו כל משיכה של משוט: היא רבצה בינינו, כבדה ולחה, ועיבתה את האוויר.

כשהגענו לשורת הסלעים הראשונה, הבחנו לראשונה באדים האדומים שנבעו ביניהם, נפלטים מתוך חרכים עמוקים באבן השחורה ועולים ומתפשטים אל השמיים. החננו את הסירה בין זוג סלעים, וטיפסנו עליהם יגעים, גוררים את גופינו ארצה כמו הזוחלים הראשונים שעלו מן הים אל היבשה בימי קדם. גם אז, כמו עכשיו, עמדה הארץ ריקה, אבל עתה אפילו עצים ועצמים לא נותרו עוד. גם דגים לא ראינו לאורך כל השיט הארוך.

איני יודע כמה זמן נשארנו כך, שכובים דמומים על גבי הטרשים. אף צליל אחד לא נשמע מלבד קול נשימתנו הלאֶה. העולם הפך שממה: אפילו המים, משפסקו רחשי החתירה שקצבו את הרגעים העוברים במהלך שלושת הימים והלילות האחרונים, מאז עזבנו את הבית, כבר לא אמרו דבר. הים עמד עקוד, כוחותיו חסומים במסך האדום שעטף אותו, שיותר משהזכיר דם, הזכיר חלודה. האוויר היה צלול למראה, אך מרגע שנשאף פנימה התגלה ככבד, זוחל בלאות במורד הגרון ומתיישב מוצק בריאות.

אולי הגענו, מישהי אמרה, והפרה את הדממה. הפניתי את ראשי והופעתי לגלות שמי שדיברה זו דווקא הִלל, שבכתה במהלך כל היום הראשון של השיט, למורת רוחם של כל החברים, וביום השני כבר נדמה. למרות הקור, כתמי זיעה כהים נקוו על מדיה, מתחת לבית השחי ובמורד גבה. הגענו לאן, שאלה חשוון אחותה, נימה של לעג בקולה. הלל לא ענתה. הצצתי בפניה לראות אם היא בוכה. אם אכן בכתה, לא ראיתי.

ומה עתה? השאלה לא נשאלה בקול, אבל היא הורגשה בפי כל הנוכחים, בטרם נבלעה באין אונים. מישע, המבוגר מכולנו, טיפס על ראש אחד הסלעים ושאף פנימה בפה פתוח את האדים שנפלטו מן האבן. אולי קיווה שהם יהיו רעילים, או פשוט השתוקק לטעמים אחרים לאחר שלושה ימים שבהם כל מה שבא בין שפתינו היה המים האדומים שליקקנו מעל לדפנות הסירה. אולי מכאן מגיע האור, לחש, אולי זה האדים האלה. רק אחדים מאיתנו הביטו מעלה. לאורך כל המסע ועוד לפניו, מיום החורבן, עת השמיים כבו, לא עלו לא חמה ולא ירח, אבל אור זר, זיו אדמדם, חיוור ודלוח מילא את הרקיע יומם ולילה. כתמים כהים ומשונים צפו פה ושם מעל, צללים עכורים ששיחקו בלהיות עננים.

חשוון התיישבה על גבי סלע גבוה ובהתה נכחה, אל המים שנמתחו בלי סוף לכל הכיוונים. אין לאן להגיע, לחשה. אחר כך הרימה את ראשה ואמרה בקול רם יותר, ואם אין לאן להגיע, מוטב לחזור. הלל סובבה אליה את עיניה; לחזור לאן, שאלה. לאן שיש, אמרה חשוון בלי להחזיר את מבטה, הביתה.

מישע בלע את רוקו וירד מן הסלע בהדרגה, בלי לומר דבר. הוא ניגש לסירה והחל לדחוף אותה בחזרה אל עבר המים בגניחה מרוסקת, חורק את שיניו. הלל קמה אחריו, נסערת: מה אתה עושה, אמרה, אי אפשר לחזור, אין לאן לחזור, לא נותר שם אדם, לא נותר כלום, אתם לא מבינים? קולה רטט, בשביל מה באנו עד הנה, למען השם? מישע משך בכתפיו בלי לומר דבר, וחשוון קמה גם היא, למען השם, סיננה בעודה מטפסת אל תוך הסירה. הלל הסתכלה בה מבועתת, אך חשוון שוב לא הביטה אליה בחזרה.

עוד ועוד חברים קמו והלכו אחריהם. רעד ניכר בקצה שפתה של הלל. אבל זה עוד יסתיים, אמרה, אולי זה יסתיים, אין לדעת, צריך להמשיך הלאה ולראות מה בהמשך… כשעברתי על פניה, לעלות על הסירה גם אני, הצצתי בה שוב, לראות אם עיניה דומעות. לא ראיתי.

אז תמשיכי את, אמר מישע, קולו צורם ועייף. הוא לא נטף ארס, אלא חלודה, אולי מאותם אדים שבלע בשקיקה נכזבת. אחד־אחד עלינו כולנו בחזרה אל הסירה הצפופה שנדמתה כבר לדוברה מרוב אנשים, מדי כולם ספוגים בזיעה ומאדימים באור הגוסס של המאורות האבודים. הסירה התנודדה בכל פעם שאדם נוסף נכנס, שוקעת רגע אחד קצר מתחת לפני המים, ומיד שבה לצוף. הלל לא נכנסה אחרינו.

בבקשה, התחננה, עיניה כבויות, אי אפשר לחזור, אין לנו למה לחזור, אתם לא מבינים? חושך שם, אין יותר בית, בבקשה, בואו נמשיך הלאה, אולי עוד נמצא משהו…

הרמתי משוט אחד וחשוון הרימה את השני, משקיעים אותם במים האדומים ודוחפים את הסירה החוצה, בחזרה אל עבר הים הפתוח, בחזרה אל הכיוון שממנו באנו. דמותה של הלל נותרה עומדת על הסלעים שעה ארוכה, תווי פניה ומתאר גופה אט־אט מתמוססים והופכים לצל כהה על רקע השמיים האדמדמים והאדים שכבר לא ניתן היה להבחין בהם ממקום מושבנו. אחר כך נמוגו גם הגבולות שבין הסלע לבינה, עד שכבר לא היה אפשר לראות בבירור אם היא עודה שם, עומדת כניצב, או שמא לא הייתה זו אלא עוד אבן אחת שחורה מבין רבות והיא כבר המשיכה הלאה, לבדה. לבסוף, גם הסלעים חזרו ונמוגו משדה הראייה, ונותרנו אנו לבדנו, שטים על פני ים החלודה, בחזרה אל הבית שנחרב והארץ הריקה שנבלעה בחשכה.

.

ק' אֵליי הוא סופר ישראלי, מתגורר בירושלים.  

.

במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "קבורת חמור", סיפור קצר מאת זמירה הייזנר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן