וּבְעִבְרִית | קמתי לתחייה רק שמונה פעמים

שירים מאת אקיקו יוסאנו, בתרגומה של אירית ויינברג

גלי לוצקי, ממלכת הקיפודים, שמן על פשתן, 135X110 ס"מ, 2017

.

שלושה שירים מאת אקיקו יוסאנו

מיפנית: אירית ויינברג

.

*

בּוֹא יַלְדִּי הַיָּקָר

חֲיֵה וֶהֱיֵה מְאֻשָּׁר.

רֵאשִׁית אֶשְׁטֹף

אוֹתְךָ בַּדָּם הֶחָדָשׁ

מִגּוּפִי הַמְּפֻלָּח

.

שחר בחדר לידה

הַשַּׁחַר הָעוֹלֶה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַזְּכוּכִית

נִרְאֶה כְּמוֹ פְּקַעַת חִוֶּרֶת…

פִּתְאוֹם מַשֶּׁהוּ זוֹחֵל חֲרִישִׁית

עַל קִירוֹ שֶׁל חֲדַר הַלֵּדָה שֶׁבּוֹ אֲנִי שׁוֹכֶבֶת

מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט קָלוּשׁ שֶׁל אוֹר אַלְמֻגִּי

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת, וּשְׂמֵחָה,

לִקְרַאת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל תְּחִלַּת חֹרֶף

הַפּוֹרֶשֶׂת אֶת כַּנְפֵי הַפַּרְפַּר הַשַּׁבְרִירִיּוֹת שֶׁלָּהּ

.

נִמְצָאִים כָּאן

אִשָּׁה שֶׁחָמְקָה מֵהַמָּוֶת שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים וְשָׁבָה לְכָאן –

הָאִשָּׁה הַחִוֶּרֶת, הֲלֹא הִיא אֲנִי;

כָּאן גַּם בִּתִּי הֵלֶן

בְּיוֹם חֲמִישִׁי לְחַיֶּיהָ

נִצָּן קָשֶׁה שֶׁל קָמֶלְיָה;

כָּאן גַּם אֲגַרְטָל עִם וְרָדִים;

וְכָאן גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – פַּרְפַּר אֲפַרְסֵקִי בָּהִיר –

בַּיְשָׁנִית כְּמוֹ אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה…

זְרִיחָה כֹּה שְׁקֵטָה וְזַכָּה!

שֶׁמֶשׁ אֲצִילִית וַאֲהוּבָה, אֲנִי

כְּמוֹ חַיָּל שֶׁנִּפְצַע בַּקְּרָב

שׁוֹכֶבֶת כָּאן מֻתֶּשֶׁת, מֻסְתֶּרֶת מֵעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת

אַךְ הָרֶגֶשׁ הֶעָמֹק הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹלַד בְּתוֹכִי

דּוֹמֶה לָזֶה שֶׁל עוֹבְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ

קַבְּלִי נָא אֶת שְׁתֵּי יָדַי הַנְּשׂוּאוֹת אֵלַיִךְ

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! מַלְכַּת הַזְּרִיחָה!

.

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! יָדַעְתְּ הֵן לַיְלָה הֵן חֹרֶף

מֵאָז עִדָּן וְעִדָּנִים אֵינְסְפוֹר פְּעָמִים

חָוִית אֶת יִסּוּרֵי הַמָּוֶת וְשַׁבְתְּ לִתְחִיָּה

כַּמָּה הֵרוֹאִי הוּא כּוֹחָהּ שֶׁל הַלֶּהָבָה הַשְּׁמֵימִית!

וַאֲנִי, בְּנִסָּיוֹן לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכֵּךְ,

קַמְתִּי לִתְחִיָּה רַק שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים,

אֶת הַצְּרָחוֹת, אֶת הַדָּם, אֶת חֶשְׁכַת הַמָּוֶת

עָבַרְתִּי שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים בִּלְבַד.

.

.חבלי לידה ראשונים

הַיּוֹם אֲנִי סוֹבֶלֶת

בְּגוּפִי סוֹבֶלֶת

בִּדְמָמָה פּוֹקַחַת עֵינַי

שְׁכוּבָה עַל מִטַּת הַלֵּדָה

.

מַדּוּעַ, אֲנִי, הָאִשָּׁה

שֶׁפַּעַם אַחַר פַּעַם עוֹמֶדֶת עַל סַף כְּלָיָה

רְגִילָה לִכְאֵב, לְדָם, לִזְעָקָה,

בְּכָל זֹאת רוֹעֶדֶת מִפַּחַד וַחֲרָדָה, בְּלִי שְׁלִיטָה

.

רוֹפֵא צָעִיר מְנַסֶּה לְעוֹדֵד אוֹתִי

הוּא מְסַפֵּר עַל שִׂמְחָה וְאֹשֶׁר שֶׁלֵּדָה מְבִיאָה לָאֵם

זֶה דַּוְקָא מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת טוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

וּבְמָה זֶה בְּדִיּוּק מוֹעִיל לִי כָּעֵת?

.

יֶדַע אֵינֶנּוּ הַמְּצִיאוּת

נִסָּיוֹן הִנּוֹ נַחֲלַת הֶעָבָר

אָנָּא אַל תִּפְצוּ פֶּה

אָנָּא הֱיוּ רַק הַצּוֹפִים מִן הַצַּד

.

אֲנִי כָּאן לְבַד

לְבַד בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

אֶנְשֹׁךְ אֶת שְׂפָתַי

וְאַמְתִּין לְכוֹחִי הָעֶלְיוֹן

.

לָלֶדֶת – זוֹ לְמַעֲשֶׂה

בְּרִיאַת הָאֱמֶת הַיְּחִידָה

הַמִּתְפָּרֶצֶת מִתּוֹךְ קְרָבַי

בִּלְתִּי נִמְנַעַת וְאֵין בִּלְתָּהּ

.

חֶבְלֵי לֵדָה רִאשׁוֹנִים…

הַשֶּׁמֶשׁ פִּתְאוֹם מַחְוִירָה

שׁוֹקֵט בִּקְרִירוּת הָעוֹלָם

וַאֲנִי כָּאן לְגַמְרֵי לְבַד…

.

אקיקו יוסאנו נולדה בשנת 1878 למשפחת סוחרים אמידה. היא פרצה אל עולם השירה עם אוסף השירים "שיער סתור" ועוררה שערורייה עם שיריה המלאים בחושניות, תשוקה ותיאורים בוטים של עירום וגוף, ארוזים בתוך אחת הצורות המסורתיות ביותר של שירת טנקה. לאורך השנים היא ילדה שלושה־עשר ילדים, ומתוכם שרדו אחד־עשר עד לבגרותם. אקיקו האמינה בעצמאות כלכלית של נשים, הייתה נחושה בדעתה להרוויח ממשלח ידה, ולאורך שנים הייתה המפרנסת העיקרית של משפחתה הגדולה. היא הייתה חלק מהתנועה הפמיניסטית שהחלה להתהוות ביפן בראשית המאה ה־20, הייתה פעילה חברתית, הקימה בית ספר לנערות והייתה ידועה גם בעמדה הפציפיסטית שלה בתחילת דרכה, אף כי בהמשך נכנעה לפרופגנדה המיליטריסטית והלאומנית של יפן. היא הלכה לעולמה בשנת 1942 בשיאה של המלחמה, בגיל 63.

.

אירית ויינברג היא חוקרת ספרות יפנית ומתרגמת. תרגומיה התפרסמו בין היתר בגרנטה ובמעבורת – פרויקט הסיפור הקצר. ערכה ותרגמה את "מפגשים: חמישה סיפורים מיפן" (אינדיבוק, 2014) ואת "זיכרונותיו של חתול נודד" מאת הירו אריקווה (הכורסא, 2021). לאחרונה ראה אור אוסף מסיפוריו של ריונוסוקה אקוטגווה בתרגומה (הוצאת נהר ספרים).

.

*

いでわが児幸あれと先づ洗ふ母が身を裂く新しき血に

.

産屋の夜明

硝子の外のあけぼのは

青白き繭のここち……

今一すぢ仄かに

音せぬ枝珊瑚の光を引きて、

わが産室の壁を匍ふものあり。

と見れば、嬉し、

初冬のかよわなる

日の蝶の出づるなり。

.

ここに在るは、

八たび死より逃れて還れる女――

青ざめし女われと、

生れて五日目なる

我が藪椿の堅き蕾なす娘エレンヌと

一瓶の薔薇と、

さて初恋の如く含羞める

うす桃色の日の蝶と……

静かに清清しき曙かな。

尊くなつかしき日よ、われは今、

戦ひに傷つきたる者の如く

疲れて低く横たはりぬ。

されど、わが新しき感激は

拝日教徒の信の如し、

わがさしのぶる諸手を受けよ、

日よ、曙の女王よ。

.

日よ、君にも夜と冬の悩みあり、

千万年の昔より幾億たび、

死の苦に堪へて若返る

天つ焔の力の雄雄しきかな。

われは猶君に従はん、

わが生きて返れるは纔に八たびのみ

纔に八たび絶叫と、血と、

死の闇とを超えしのみ。

.

第一の陣痛

わたしは今日病んでゐる、

生理的に病んでゐる。

わたしは黙つて目を開いて

産前の床に横になつてゐる。

.

なぜだらう、わたしは

度度死ぬ目に遭つてゐながら、

痛みと、血と、叫びに慣れて居ながら、

制しきれない不安と恐怖とに慄へてゐる。

.

若いお医者がわたしを慰めて、

生むことの幸福を述べて下された。

そんな事ならわたしの方が余計に知つてゐる。

それが今なんの役に立たう。

.

知識も現実で無い、

経験も過去のものである。

みんな黙つて居て下さい、

みんな傍観者の位置を越えずに居て下さい。

.

わたしは唯だ一人、

天にも地にも唯だ一人、

じつと唇を噛みしめて

わたし自身の不可抗力を待ちませう。

.

生むことは、現に

わたしの内から爆ぜる

唯だ一つの真実創造、

もう是非の隙も無い。

.

今、第一の陣痛……

太陽は俄かに青白くなり、

世界は冷やかに鎮まる。

さうして、わたしは唯だ一人………

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת איימי לואל, בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | בין כאב הגוף לתודעה המפליגה למרחקים

"ראיית המחלה כישות עצמאית, הנבדלת מן ה'אני', היא מוסכמה רווחת למדי בייצוגים ספרותיים של חולי, אך מעטות הדוגמאות שבהן תיאורה כמעין מפלצת כולל בה בעת התפעמות מתנועותיה, צבעיה, גמישותה." מעין הראל על קובץ השירים "בצל מחלה" מאת מאיה בז'רנו

רחל רבינוביץ, יקום מקביל (פרט), דיו על נייר, 65X50 ס"מ, 2017

.

"זֶה רִחוּף הַמַּמָּשִׁי סְבִיבִי": על קובץ השירים "בצל מחלה" מאת מאיה בז'רנו

מעין הראל

.

"בצל מחלה" הוא מחזור בן תריסר שירים שכתבה המשוררת מאיה בז'רנו בעקבות אשפוזה במחלקה ההמטולוגית בבית החולים איכילוב. הוא התפרסם לראשונה בספטמבר 2019 בהארץ וכבר אז קשה היה שלא להיסחף אחר מילותיו, שנעו בתווך שבין כאב הגוף לבין התודעה המפליגה למרחקים, ובמידה רבה הדהדו שורות ומקצבים מתוך שירי עיבוד הנתונים של בז'רנו, שהודות להם פרצה לתודעה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. בקיץ האחרון ראו אור שירי המחזור בתוך קובץ הנושא את אותו שם, וכולל גם שירים נוספים (בצל מחלה: שירים 2019–2022, הוצאת פרפר).

שירה שבמרכזה חוויית החולי היא עתיקת יומין ואוניברסלית. בשירה העברית היא נמשכת מאבן גבירול דרך רחל וזלדה ועד להורביץ ואחרים. במופעיה המודרניים יותר היא כוללת גם תיאורים של האשפוז המתלווה למחלה, אשר לעתים קרובות מעצים את אופייה הלימינלי, כמו גם את הטלטלות בין בריאות למוות, בין מרכזיותו של הגוף לבין סערות הנפש ובין הסבל הפרטי והאינטימי לבין ההימצאות החשופה בתוך המסגרת המוסדית הכפויה של בית החולים.

שירתה של בז'רנו, גם כאשר היא נטועה ביומיומי ובפרטיו, שואפת מראשיתה גם אל המטאפיזי, אל ממד של יופי שמעבר לחולין. כך, לעיתים קרובות אובייקט מוחשי, יסוד חומרי או הרף רגעי סתמי מתגלים כמוליכים אל מחוזות מופשטים ומופלאים, והדוברת של בז'רנו נהפכת מאישה גשמית לדמות אשר "רְכוּבָה/ עַל סִיב אוֹפְּטִי שָׁקוּף/ … קֶרֶן אוֹר קַלָּה, תֶּדֶר קוֹל/ מִסְפָּר בִּינָארִי" (מתוך "הסיב האופטי", עיבוד נתונים 0-1, כרמל, 2021). על הרקע הזה, מעניין להתבונן בשירי המחלה שלה ולראות אם החריגה מן המוחשי מתרחשת גם בהם, בתוך מחוז הבשר והדם של הגוף הכואב.

כבר בשיר הראשון במחזור אפשר לזהות את השניוּת שבין הפיזי והמטאפיזי, כאשר לנוכח החומריות של כוס המים ופרוסת הלחם המוגשות לה, הדוברת, המתארת את עצמה כ"נְגוּסַת חֹלִי", חרדה מפני האופן שבו החומריות והפיזיות מאיימות על קיומה, ובכל זאת, בה בעת, היא מתרחקת "אֶל מַעֲמַקֵּי הֶחָלָל הַגָּלַקְטִי שֶׁל הַזְּמַן". בשורה שלאחר מכן היא קובעת כי "זֶה רִחוּף הַמַּמָּשִׁי סְבִיבִי". כלומר, דווקא הממשי, המעוגן אל המקום ואל פרטיו נחווה על ידה באופן אוקסימורוני כהוויה חסרת משקל, נעה ברוח. זוהי חוויה הכופתת אותה מצד אחד אל המציאות הגשמית, ומצד שני מנתקת אותה ממנה, באופן שאין בו רק שחרור אלא גם חשש מפני קיפאון ומוות, העולה מתוך השאלה שבה מסתיים השיר: "בְּאֵיזוֹ נְקֻדַּת אֶמְצַע קְפוּאָה,/לְלֹא זִיעַ אֶהְיֶה?"

בשיר הבא במחזור הדוברת היא מי שעינה "חֲסוּמָה בְּעַפְעַף מוּרָד" ובכל זאת היא מיטיבה לראות אל תוך חשכת גופה, ושם היא צופה בצמיחתו של הגידול הסרטני, המתואר כאן בריאליזציה של מטאפורה כ"שִׂיחַ קוֹצִים פִּרְאִי" אשר "מַשְׁקֶה וּמֵזִין עַצְמוֹ בְּדָמִי". הראייה פנימה מאפשרת את ההתבוננות הפנטסטית־פיגורטיבית, המרחיקה, בגוף ובכאביו.

דימוי מורחב נוסף מעין זה מופיע גם בשיר "ארשת הלימפומה", שבו מתוארת המחלה כהוויה ייחודית־עצמאית, אלימה מצד אחד ובה בעת מרתקת בתנועתה ובאסתטיקה המופשטת שלה:

.

בֶּחָלָל הַפְּנִימִי שֶׁל הַגּוּף, כַּחֲלָלִית שְׁקוּפָה חֲרִישִׁית,

זוֹלֶלֶת כֹּל מְפָרֶקֶת תָּאִים, הִיא מְהִירָה וְחוֹמֶקֶת

לֹא נִתְפֶּסֶת מִתְכַּוֶּצֶת לְפֶתַע לְכַדּוּר וְנֶחְבֵּאת אָז

מִתְפַּשֶּׁטֶת שׁוּב לְרִבּוּעַ עֲנָק – רֶשֶׁת סִיבִים דַּקִּיקִים נִימִים

מְשֻׁנָּנִים.

.

הדוברת מביטה במחלתה כאילו התחוללה בזירה נפרדת. היא משתאה על תנועת המחול שלה, שבהמשך נוספת לה גם צבעוניות, כחלק מן הקרב המתנהל מולה: "מַשְׁלִיכִים עָלֶיהָ כַּדּוּרִים/ וְרֻדִּים, יְרֻקִּים צְהֻבִּים לְפִתָּיוֹן, לְהַפְצִיץ אוֹתָהּ לְהִתְפָּרְקוּת". ראיית המחלה כדמות או כישות עצמאית, הנבדלת מן ה"אני", היא מוסכמה רווחת למדי בייצוגים ספרותיים של חולי, אך מעטות הדוגמאות שבהן תיאורה כמעין מפלצת אשר "כְּבָר נָגְסָה חֲתִיכוֹת מִגּוּפִי הַשָּׁלֵם" כולל בה בעת התפעמות מתנועותיה, צבעיה, גמישותה.

בשירים אחרים כפל הפנים הזה קשור למתח שבין תפאורת בית החולים וחפציה לבין התודעה המשוחררת, הנתונה להשראה ולעוצמתן של המילים. כך למשל בשיר העשירי במחזור, שבמרכזו:

.

בּוּעַת זְמַן הַנַּיְלוֹן הַשְּׁקוּפָה שֶׁל הָאִינְפוּזְיָה

אֲבָל זוֹ בּוּעַת הַבַּרְזֶל שֶׁל חֻמְרַת הֶחֳמָרִים

אֲנִי מַפְלִיגָה בְּתוֹכָהּ לְמֶרְחַקִּים –

הֵיכָן נְקֻדַּת הַכֹּחַ הַמֶּנְטָלִית שֶׁלָּךְ,

שֶׁמְּצִיפָה אוֹתָךְ בְּדִמּוּיִים …

.

מעניין לשים לב למעבר המהיר שמתרחש כאן: תחילה בין התיאור הנוזלי, השקוף, של שקית האינפוזיה לבין ראייתה כ"בועת ברזל" היצוקה בחומר, ובהמשך – אל האופן שהיא מאפשרת לדוברת "הפלגה למרחקים", וגורמת לה לבקש ולמצוא בתוכה את נקודת הכוח, שתציף אותה לא בנוזלים מרפאים כי אם בדימויים. גם כאן, נראה כי המחלה, אורחותיה ואביזריה נוטעים את הדוברת בתוך ההוויה של נבכי גופה ומשבשים את הערוצים שבהם היא יכולה להגיע אל מרחקי המופלא ("וַאֲנִי מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּכְאֵב הַחֹלִי, / בְּאִלְּמוּת שֶׁל קוֹל חָבוּי", נכתב למשל בשיר השלישי במחזור), אך באותה נשימה – הם מרחיבים את תודעתה ואת לשונה, גם אם לפרקי זמן קצרים.

בשיר "ספירת המוניטורים" רעש המוניטורים המוחשי, הארצי והמונוטוני, שהוא מעין מקצב קבוע שמלווה את השהייה בבית החולים ומנוגד כל כך לכמיהתה של הדוברת אל המוזיקה, מהווה רקע למעין חזיון שבו הדוברת, המזוהה כאן עם בז'רנו עצמה, מתבקשת לשהות לצידה של אישה מאושפזת אחרת:

.

בִּקְצֵה חֶדֶר מוּאָר, לָבָן, מִטָּה וְאִשָּׁה חוֹלָה זְקֵנָה מְאֹד

שׁוֹכֶבֶת בָּהּ מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַפֶּתַח לְעוֹלָם הַבָּא …

בּוֹאִי מָאיָה

בּוֹאִי בּוֹאִי, תַּרְאִי לִי,

בּוֹאִי אָנָה…

.

הדוברת כאן היא בה בעת בת דמותה של אותה אישה חולה, ובכל זאת – דומה שהיא מחזיקה בידיה לא רק את האפשרות להרחיק אל "המרחבים הגלקטיים" ואל הפיגורות, אלא גם אל העולם המיתי, עולם האמת שלאחר המוות, באופן שמסמן הבחנה נוספת, שונה, בין גוף לרוח.

בסיומו של שיר זה, ולאחר מותה של האשה הזקנה, צלילי המוניטורים החיצוניים נהפכים לפנימיים ומייצגים את פעימות הלב, ליבה של הדוברת: "חֹק הַלֵּב וּפְעִימוֹתָיו". המרחב המקיף אותה כמו נטמע בגופה. זאת, ממש כשם שדייסת הבוקר הסמיכה המוגשת לה מעוררת בה מחשבות על "דַּיְסַת הַמֹּחַ הַנָּתוּן/ בַּגִּדּוּל אִלֵּם", בשיר אחר. בהקשר זה מעניין לציין את הפער בין שירי המחזור עצמם, המתרחקים או מתעלמים לרוב מדמויות אנושיות ממשיות החולקות עם הדוברת את המרחב של בית החולים, לבין הבחירה, המאוחרת יותר כפי הנראה, להקדיש אותם לרופא ספציפי ולמחלקה אחת בבית החולים, הנזכרת בשמה. ייתכן שבחירה זו מעידה על שינוי הפרספקטיבה של בז'רנו: מהניתוק מן האנושי שחוותה כחולה מאושפזת – ליכולת להעניק את שיריה לנמענים לאחר החלמתה.

כאמור, בצד מחזור השירים "בצל מחלה", כולל הקובץ שירים נוספים, שגם בהם בולטים התשוקה אל המטאפיזי והניסיונות לזהות את המופלא או המאיים בתוך מראות היום־יום, תוך הצגת הקושי הכרוך בכך. כך למשל תיאורו של שיח או סבך צמחים כמי ש"שְׁבִיבֵי זֹהַר נוֹצְצִים מִתּוֹכוֹ,/ … זְנַב שָׁבִיט מוּאָר יָרֹק/ מִתְנוֹעֵעַ מְשֻׁנָּן בָּרוּחַ הַחַמָּה". אותו זוהר מופיע גם בשיר פרוזה שבו חוזה הדוברת בקור שקוף ותוהה על קסמו: "פַּרְפַּר שֶׁנִּלְכַּד? זַהֲרוּר אוֹר?", אולם כאשר היא נוגעת בו מתגלה כי מדובר בעלה יבש למחצה, לכוד בקור עכביש, והיא נוכחת לדעת כי המגע הממשי "קָטַע הַכֹּל" וגרם לאשליה להתפורר. הזוהר של בז'רנו מהדהד את "זהר", הפואמה הידועה של ביאליק ואת מהלכה – גם הוא מגיע אל קיצו ומותיר את הדוברת לבדה אל מול המציאות העירומה.

אך המחלה שבה ונזכרת, אולי במפתיע, גם בחלקו השני של הקובץ, אם כי הפעם בגלגול אחר, בשיר "מגפה", שנכתב על רקע ימי הקורונה. לכאורה זהו שיר ריאליסטי המתאר את האופן שבו הדוברת חולקת את גורלה עם בני אדם בעולם כולו, החווים כמוה סגרים ובידוד, ודווקא בכך חשה עצמה כחלק מהמון. ובכל זאת, בסיומו של השיר היא יוצאת לבדה מביתה:

.

הוֹלֶכֶת בַּשְּׂדֵרוֹת הַשּׁוֹמְמוֹת

בְּרַחֲבַת הַתֵּאַטְרוֹן הָרֵיקָה, לְאַחַר שֶׁחָמַקְתִּי

מִדָּלֶת אַמּוֹתַי, מִתָּאִי

לוֹבֶשֶׁת מַגֵּפָה לְפִי מִדּוֹתַי

זהו הרגע שבו מתאפשר לה המפגש עם השמיימי, הנגוע־לא־נגוע, נראה ואינו נראה:

וְעָנָן נָגוּעַ בִּלְתִּי נִרְאֶה

מֵעָלַי

.

ד"ר מעין הראל, מלמדת וחוקרת ספרות. ספרה "מבוא לשירה" ראה לאחרונה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

.

מאיה בז'רנו, "בצל מחלה: שירים 2019–2021", הוצאת פרפר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "פֶּסע פֶּגע פֶּצע", ספר הביכורים של מיתר מורן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רָעַד קוֹלֵךְ | עכשיו אני אגם

אלברט סופר והגר רוה מבצעים שני שירים מאת חמוטל בר־יוסף

שרון פוליאקין, Ghost Image II, שמן על בד, 150X120 ס"מ, 2011

.

שני שירים מאת חמוטל בר־יוסף, מתוך אלבומם של אלברט סופר והגר רוה ״השתוות: משירי חמוטל בר־יוסף״

 

עֵרוּת מוּזָרָה

לחן: אלברט סופר

.

עֵרוּת מוּזָרָה זָרְחָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

עַל הַתִּקְרָה וְעָלַי בַּמִּיטָה הָרֵיקָה

שֶׁנִּהְיֵתִי פִּתְאֹם קַלָּה כְּמוֹ שְׁרִיקָה פְּתוּחָה כְּמוֹ שַׁעַר.

.

נִהְיֵתִי כָּל־כַּךְ מְרֻקַּעַת. כָּל־כַּךְ מְרֻבָּה.

מְרֻבַּעַת לְגַמְרֵי, כְּמוֹ הַתִּקְרָה

כְּמוֹ הַנְּיָר הַנִּכְתָּב. כָּל־כַּךְ מְאִירָה.

.

אַגָּם

לחן: אלברט סופר

.

עַכְשָׁו אֲנִי אַגָּם

רָגוּעַ, שָׁקוּף.

צְלוּלִים

יוֹרְדִּים דָּגַי לְאַט

בְּצֵל הַסּוּף.

פַּעַם חָמְרוּ גָּלַי, פְּנֵיהֶם הוֹרִיקוּ,

הִכּוּ בַּחוֹף וְאֶת עַצְמָם הִכּוּ וְצָעֲקוּ

עַד שֶׁהִפְסִיקוּ.

 

עַכְשָׁו אֲנִי אַגָּם

רָגוּעַ, שָׁקוּף.

צְלוּלִים

יוֹרְדִּים דָּגַי לְאַט

בְּצֵל הַסּוּף.

 

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: הזמר הפיני יוּהָה לִינְדְגְרֵן מבצע את שירו של רמי סערי, בתרגום אַנָּה לוּנְטִינֶן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כך הפכו הלהקות הצבאיות לכלי יחסי הציבור הכי טוב של צה"ל

המהפכה קרתה כמעט בין לילה. מסוף מלחמת ששת הימים ועד למלחמת יום הכיפורים הפכו הלהקות הצבאיות לגיבורות התרבות של ישראל הצעירה. צה"ל - ובראש ובראשונה אלופי הפיקודים - לא התכוונו לוותר על ההזדמנות האדירה שנפלה לידיהם לעצב את דעת הקהל

גולדה מאיר והכוכבים הכי גדולים במדים, 1972. צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: ד"ר מרדכי נאור

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

לפרק השני על הלהקות הצבאיות

"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר במרץ 1973. המשפט הזה יהפוך לימים לסמל היהירות והזחיחות של מדינת ישראל חצי שנה לפני מלחמת יום הכיפור. תחושת האופוריה, העוצמה ושיכרון הכוח לאחר הישגי מלחמת ששת הימים העניקו לצה"ל גלי הערצה ישראלית ועולמית.

זאת הייתה שעתם היפה של הגנרלים שביקשו להשפיע על האידיאולוגיה, הערכים והמורל של החיילים – ועל הדרך גם על האזרחים. היטיב לבטא את התפיסה הזאת אלוף פיקוד מרכז דאז רחבעם זאבי (גנדי) שאמר: "כשאנחנו מדברים על ערכים זה נשמע כמו נאום של הסוכנות. אבל כאשר הם מופיעים בתוך השירים, הם נקלטים ונטמעים". וכך הפכו הלהקות הצבאיות מקבוצות הווי ובידור לחיילים לדובדבן של הקונצנזוס, סביב מטרותיו, יעדיו וערכיו של צה"ל.

האורח בפרק הזה של הסכת "הספרנים" הוא ד"ר מרדכי נאור, היסטוריון וחוקר תרבות ישראל.

את שני הפרקים הקרובים נקדיש לתור הזהב של הלהקות הצבאיות. נתחקה אחרי ראשיתן של הלהקות, נחשוף את הפוליטיקה הצבאית שעיצבה אותן ואת הדינמיקה שאפיינה את הקשר בין המפיקים המוזיקלים לגנרלים של התקופה.

כאן נספק לכם טעימה קטנה ממה שמחכה לכם בפרק הראשון בסדרה המרתקת הזאת של פודקאסט "הספרנים":

המהפכה קרתה כמעט בין לילה, מה שהיה לפני מלחמת ששת הימים השתנה לחלוטין מיד אחריה.

"צריך לזכור שהלהקות הצבאיות קמו עם המדינה פחות או יותר. יש אמנם מספר מועט של להקות אבל הם על מים בינוניים – לא על מים סוערים. לפעמים הלהקות מצליחות ולפעמים לא. וכך אנחנו מגיעים עד 1967. בשנת 67' הלהקות הפכו ללחם חוק של התרבות הישראלית. המפקדים והאלופים בפיקודים גילו מחדש את הלהקות של עצמם, או שהם בנו אותם. דוגמה מצוינת זאת גנדי. אלוף רחבעם זאבי שהזכרת. הוא התחיל להיות אלוף פיקוד מרכז תכף אחרי מלחמת ששת הימים וממש עד ערב מלחמת יום הכיפורים. והוא ראה את הלהקה כמשימה עליונה של הפיקוד. עד כדי כך".

בוא נדבר על השירים עצמם. בחרנו כמה בודדים מתוך המאות שנכתבו שמשקפים את רוח התקופה. אולי אחד השירים שהכי מזוהים עם מלחמת ששת הימים הוא "גבעת התחמושת", שיר שכתב יורם טהרלב והלחין יאיר רוזנבלום. על הקרב המפורסם במלחמת ששת הימים ב"גבעת התחמושת". השיר בוצע על ידי להקת פיקוד מרכז.

"בשיר יש שילוב של עדויות של הלוחמים עם הבתים המולחנים של השיר. זה דבר בלתי מקובל כי בדרך-כלל שיר שרים. במקרה הזה שחקני הלהקה הקריאו קטעים מתוך זיכרונות, מתוך שיחות של הלוחמים, ביניהם כאלה שנפלו. יורם טהרלב שילב את העדויות בתור קטעים מובילים לבתי השיר.

"לשיר הזה היו שתי מעלות לדעתי. אולי דבר והיפוכו במידה מסוימת. מצד אחד זה היה שיר גיבורים של 'ניצחנו'. מצד שני זה שיר קשה, שיר על קרב עם המון הרוגים והמון פצועים. איך מחברים את שני הדברים ביחד? כיוון שזה לא היה שיר רגיל במובן של באו, עלו ושרו, אלא גם הדקלום של הקטעים יצר אפקט חזק במיוחד וניגנו אותו בלי סוף. הוא נחשב עד היום לאחד הסמלים המושרים של מלחמת ששת הימים. כמובן הקרב עצמו והמקום תרמו גם כן. וצריכים לזכור שבניגוד למקומות אחרים המקום הזה ממשיך לחיות כמרכז הנצחה, גן גדול עם כניסה מאוד מסוגננת".

שיר נוסף שנכתב אחרי המלחמה, גם הוא על ידי טהרלב ורוזנבלום וגם הוא ללהקת פיקוד מרכז, הוא "שירו של צנחן". אולי זה הזמן לדבר על מעורבות של מפקד פיקוד מרכז שכבר הזכרנו, הוא גנדי.

"גנדי היה בעניין הזה במאי על. שום דבר לא נעשה בלעדיו. אני זוכר אפילו שבשיר הזה היה ויכוח – האם יגידו שיפתח או כשיפתח".

כי שיפתח – מרמז על כך שיכול להיות שהמצנח יפתח או לא יפתח. ולכן, גנדי התעקש שישנו את זה ל"כשיפתח" כי ברור שבצבא ההגנה לישראל המצנחים נפתחים.

"גנדי היה שלם עם עצמו במאתיים אחוז, ולכן הוא לא יכול להרשות לעצמו ספק קטן שבקטנים באיזשהו עניין. לכן הוא התעקש על אות אחת. הוא גם לקח את יורם (טהרלב) לבקעת הירדן לראות מוצבים, יחידות, לראות צנחנים. יורם אמר לו שהוא היה בצנחנים, אבל גנדי התעקש ואמר 'תראה עוד פעם'. הוא חיפש אותנטיות הכי מלאה ומלאה כל הארץ כבוד של פיקוד המרכז".

ונדמה לי שהוא חייב את הבנים בלהקה לעבור קורס צניחה.

"נכון. הוא רצה אותם פייטרים. שלא יהיו רק זמרים אלא שיעלו על הבמה עם כנפי צניחה. הוא היה סמל – טוב ולא כל כך טוב. המעורבות שלו הייתה גם מוגזמת לגמרי. אבל התוצאות היו די טובות מבחינתו. מבחינת המאזינים והצופים, הם קיבלו להקות גדולות, משוכללות ומודרניות. אצלו יותר מאשר האחרים. שמו את האקורדיון בצד. מוזיקה מודרנית עם השפעה אירופית ואמריקנית".

 

תודה מיוחדת לד"ר שמואליק טסלר שפרטים מספרו 'שירים במדים' נלקחו ושולבו בפודקאסט

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן