.

אליס

זהבה כלפה

.

השכנה שלי שומעת מוזיקה בשיא הווליום. אני יושב במטבח קרוב לקיר המחבר בין הדירה שלי לדירה שלה ומקשיב לשיר. מוזיקה מזרח־תיכונית רחוקה, מהמקום שממנו היא באה. לפעמים היא מצטרפת ואני נפעם מהיכולת שלה להחזיק אוויר בריאות כל כך הרבה זמן. היא שרה טוב השכנה שלי. אני מוזג ויסקי בכוס קטנה וחושב על אשתי שמתה לפני שנתיים מסרטן. אחת שתיים שלוש והיא נעלמה, בהתחלה על כיסא גלגלים ואחר כך באלונקה. אני הולך לעבודה וחוזר, הדירה ריקה. שלושה חדרים ומטבח, בערבים החמימים אני במרפסת מעשן, מסתכל על אחרים. בבנין מולי גר הזוג החדש, היא בת עשרים בערך והוא בגיל שלי או אולי קצת יותר. בהתחלה הם רבו המון והגיעה משטרה כמה פעמים. עכשיו שקט. אני מביט ומעשן. היא יוצאת בערבים וחוצה את החצר לבניין לידי, ששם גרים השכנים מווייטנאם. חוזרת עם הכובע של המעיל על הראש, הכול חרישי פה.

אליס מתה לפני שנתיים. כל התמונות שלה עדיין על הקיר, כאילו היא רק יצאה לכמה שעות. הכלים שהיא אוהבת, הספרים על המדפים. הכול מזכיר אותה. אליס מתה כל כך מהר. אני מנסה לכתוב עליה באופן כרונולוגי, מתי הכרנו ואיך הגענו לשכונה הזאת, כשחיפשנו דירה, היינו כבר נשואים ואליס הייתה בהיריון בשבוע העשירי. אמא שלה באה לעזור לנו לארוז את כל הדברים לכמה ארגזים, נסענו כמה דקות בודדות והגענו לדירה הזאת, "הרכבת". מסדרון ארוך שמוביל לעוד מסדרון ארוך, בצדדים מפוזרים החדרים והמרפסת. אני במרפסת עכשיו.

ימי ראשון הם הקשים ביותר, אני קם מאוחר ויורד לאט במדרגות. אף פעם לא אוכל ארוחת בוקר בבית, כי אחרי הארוחה אני נכנס לדיכאון. השובע ממלא אותי בחוסר תכליתיות, הייתי שם כמה פעמים במצב הזה, מאז אני נזהר. אני יוצא מהבניין, אומר שלום לבחור שמנקה את החצר, הוא מטאטא את החצר מעלים שנשרו או מאבק שהצטבר על האספלט. בצומת בצד שמאל יש כמה בתי קפה קטנים, כל יום ראשון אני יושב באחד מהם, לשבור את השגרה. עם אליס תמיד אכלנו בבית, הבקרים של ימי ראשון היו יפים, אכלנו בנעלי בית ופיג'מות, ישבנו שעות אל השולחן, שומעים מוזיקה שקטה. לפעמים הייתי מדליק את הרדיו והיינו מתווכחים על המצב הפוליטי במדינה. אליס הייתה בודקת את המילים שיצאו ממנה כמו עם זכוכית מגדלת. ראיתי שהיא חוששת מוויכוח ופחדתי שהיא תתרגש יותר מדי. תמיד הפסקתי באיזה תירוץ של אני צריך לשירותים או תראי כבר צהריים, בואי נצא החוצה. והיא הייתה מתנשמת קצת, שמחה על ההזדמנות לארגן את המחשבות שלה חזרה בתוך הראש ואז היא הייתה אומרת, "בטח, חבל על היום בוא נצא לטייל."

היה לה שיער חום ארוך שהיא תמיד פיזרה על הכתפיים, סירוק קל ומעט קרם פנים והנה היא מוכנה. הייתי בטוח שנזדקן יחד עם השגרה הזאת, עם ההרגלים הקטנים, עם הוויכוחים של יום ראשון והמוזיקה וההליכות הקטנות לידה ברחוב.

גילינו שהיא חולה, אני מנסה להיזכר איך. כמה פרשנויות מנסות לתפוס להן מקום בהכרה שלי ולשכנע אותי בנכונות שלהן. האם כאב לה בצד, או שאיבדה משקל והייתה מבולבלת. הכול בא יחד. כמעט חודש לפני הגילוי היא הרבתה לשבת בבית בחלוק, כל היום ליד החלון עד שחזרתי מהעבודה. ואז אחרי כמעט שבוע של דחיות וחששות הגיע תורה להיבדק. אחרי הבדיקה הוזמנו למשרד. אחרי שני משפטי הקדמה הסבירה הרופאה שמדובר בסרטן שכבר התפשט לעמוד שדרה. אני זוכר איך היא החזיקה לי ביד ואמרה, "אתה תישאר איתי נכון. תישאר איתי." הלכנו לשתות קפה אחרי כן והיא רק הביטה סביב. היא הסכימה להתחיל את הטיפולים מיד. השגרה העצובה הוסיפה להחליש אותה, הייתי עוזב אותה בבקרים במיטה המשותפת כשהיא עדיין ישנה וחוזר למיטה כשהיא שוכבת בתוכה. ממנה הייתה קמה לטיפולים וחזרה.

"כמו שבאתי הלכתי". אני לא מבין את השפה, הרמקולים של השכנה חזקים, הנה היא מצטרפת לשיר, לפעמים היא מסלסלת בקול שלה. במרפסת אפשר לשמוע אותה שרה עם המוזיקה. בקיץ דרך החלונות הפתוחים, ובחורף רק במטבח דרך הקיר המשותף, ליד שולחן האוכל. היא גבוהה השכנה הזאת, הולכת עם מבט שפוף וכמעט נמנעת מלהביט בעיניים. יש לה שני ילדים קטנים שרצים סביבה כשהיא יוצאת איתם החוצה. רוכסת את הרוכסן של המעיל, תוך כדי הליכה. פעם אליס חיבבה אותה והייתה מאריכה לומר לה שלום. עד שהיא התחילה לסגור את החלון שמאוורר את המרתף שמתחת לבניין ואליס כעסה. "זה מסוכן לילד שלי," היא אמרה כשהיא מחזיקה ילד בן כמעט שנתיים, "הוא יכול ליפול למטה, החלון גדול ומושך מדי את הילד." היא הצביעה על הריבוע השחור והרחב שהחלון צייר ברצפת החצר, סמוך לבניין שלנו. הבחור שמנקה את החצר תרם את שני הפני שלו ואמר שהיא צריכה להחזיק את הבן שלה צמוד אליה כל הזמן, כל הזמן. היא נאלמה כאילו מבינה שאין מה לדבר איתנו. "אני אסגור את החלון כל פעם שנעבור פה," היא אמרה בנחרצות והמשיכה לכיוון הבניין. מאז אליס הפסיקה לברך אותה לשלום והראתה לה פנים חתומות כמו מנעול. אחרי יום, הבחור שמנקה את החצר סגר את החלון בעזרת רשת. ואחר כך הוסיף כמה פסי מתכת כדי למנוע אסון. הבעיה נפתרה אבל הקשר תם. היא הייתה עוברת עם העגלה של הילד שלה, או שהילדים היו מתרוצצים סביבה, אומרת שלום קטן, ואליס, שבדיוק הייתה עומדת במרכז החצר ומדברת עם הבחור שמנקה, הייתה שותקת, לא עונה.

אחר כך אליס לא ירדה יותר, הטיפולים הסתיימו בחוסר הצלחה. עבדתי חמש שעות במשרד וכמה שעות בבית, מביא איתי את התיקים הביתה. רואה חשבון.

אליס הייתה במיטה. שמחתי כל עוד היא שם. אחותה ואמא שלה היו באות לבקר לפעמים, אמא שלה הייתה מציעה מגוון של הצעות ורעיונות איך להציל את המצב של אליס, אבל ההצעות שלה פחתו עם הזמן, והיא בעיקר שתקה. כשהמצב החמיר העברנו אותה באלונקה למחלקה הסיעודית בבית החולים בשכונה, אחותה הצטרפה אליי, אמא שלה החליטה שלא להגיע.

בחצר סתיו התחיל ועלים רבים כיסו את האספלט, אליס הספיקה לסובב מעט את הראש כשהשכנה עברה עם העגלה והמעיל החצי רכוס. המבטים שלהן נפגשו, כמו מחוות פרידה.

אליס לא חזרה הביתה מאז. חזרתי לבד, אספתי את הבגדים שלה לשקיות גדולות והעברתי לצלב האדום. תרומה לפליטים שבדיוק הגיעו לגרמניה ובעיקר לברלין.

בקיץ האחרון לפני שאליס חלתה, הבנתי מהשכן שלנו ממול שבעלה של השכנה אושפז. ירדתי במדרגות בבוקר והחלפתי כמה מילים עם מקס, הוא אמר, "שמעת על זאתי" – "מה?" אמרתי, "מי?" – "זאת ששומעים אותה שרה בכל החצר." – "הא נו, כן. מה איתה?" – "פלורי אמר שלקחו את בעלה באמבולנס ביום שישי" – "מצטער לשמוע," אמרתי ואיחלתי לו יום טוב. משום מה היה לי עצוב שזה קרה. ירדתי בחוסר חשק ונסעתי לעבודה ברכב.

ברכב, אליס תמיד הייתה פותחת את תא הכפפות ומחפשת משהו, למרות שהכול היה שם כמו תמיד. כמה דיסקים, טישו ומסמכים שקשורים לרכב. "אתה יודע מה?" היא אמרה לי פעם. "תמיד כשאנחנו יחד, אתה זה שיושב ליד ההגה." צחקתי, זה היה כל כך נכון. אף פעם לא חשבתי על זה, באופן אוטומטי הייתי הולך לצד ההגה ומתיישב והיא באופן אוטומטי התיישבה בצד השני. "את רוצה לנהוג?" שאלתי אותה. "לא, ממש לא," היא ענתה ונופפה בידה, "אתה עושה את זה נהדר וחוץ מזה אני פוחדת לפגוע במישהו." חשבתי בתוכי אם זה קשור להריונות שהסתיימו בהפלות ותחושת האשמה שהתלוותה לכך. שתקתי, נסענו לתיאטרון בשתיקה. היא לא הכניסה דיסק וגם אני לא, כאילו שנינו חשבנו על אותו הדבר.

לא התחברתי להצגה, אליס המליצה עליה. שם ההצגה היה מבטיח: "עולם בראי המראות". זאת הייתה הצגה על איש מבוגר בעל חנות מראות שמתחיל לדבר עם עצמו על התובנות שלו. מכל ראי ניבטה אליו הדמות שלו אבל אחרת. קונים שנכנסו לחנות הבינו שהוא יצא מדעתו אבל הוא התנהל מצוין בסדר היום שלו, והרוויח בסופו של דבר את הסכום שהיה צריך בשביל להתפרנס, גם בלי עזרה סוציאלית. ויום אחד נכנסת אישה לחיים שלו ומצליחה לשכנע אותו שהוא חולה. ומאז שההבנה הזאת חודרת אליו, נפגעת היכולת שלו להמשיך להיות עצמאי והמצב שלו מתדרדר.

אחרי ההצגה ישבנו בבר לא רחוק מהתיאטרון ואליס אמרה שזה היה נהדר. "באמת?" שאלתי. הייתי בטוח כל כך בתחושה שלי שזו הצגה מוזרה. "כן," היא אמרה. "הרי ברור שהוא פסיכוטי, אבל הוא תפקד, השאלה היא מה לעשות באנשים פגועי נפש שמתפקדים. אתה זוכר את הבעל של ההיא," היא אמרה, מתכוונת לאישה ששרה מעבר לקיר. "אתה זוכר שהוא אושפז ונעלם לכמה חודשים?" – "כן," אמרתי, "זוכר." בטח זוכר. בדיוק בחודשים שבהם היא לא שרה, חשבתי.

.

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה, מתגוררת עם משפחתה בברלין. בעלת תואר דוקטור מהמחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת פוטסדם. סיפורים ושירים שלה פורסמו בעברית, באנגלית  ובגרמנית. ספר שיריה ״לאן כל זה הולך״ ראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020. סיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליון 81 של המוסך ובגיליון מיום 18.1.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סופרפוזיציה", סיפור קצר מאת עמית גורביץ'

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

טל ניצן

בקרחת היער

.

כְּמוֹ שַׁרְשֶׁרֶת פַּחִיּוֹת

נִשְׂרֶכֶת אַחֲרֵי מְכוֹנִית

נֶאֱחָזוֹת בַּעֲקֵבֵינוּ

הַשָּׁנִים, הָאֲבֵדוֹת, הָעֲצָמוֹת

שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְהַדֵּעוֹת שֶׁנִּטְרְפוּ

וּמִי שֶׁנָּשַׁר בַּדֶּרֶךְ וְשׁוּב לֹא יָעִיד

בַּעֲדֵנוּ אוֹ נֶגְדֵּנוּ.

.

הַכִּכָּר שֶׁנִּדְבַּרְנוּ בָּהּ הֻפְגְּזָה מִשָּׁמַיִם

הַכְּנֵסִיָּה עָלְתָה בָּאֵשׁ.

עַכְשָׁו קַרְשֵׁי רִצְפָּה נֶאֱנָקִים

כִּתְמֵי קָפֶה וְיַיִן

מַסְגִּירִים אֶת מְקוֹם הִמָצְאֵנוּ

שֶׁיָּמָיו כְּמוֹ תָּמִיד סְפוּרִים

.

וְהַיַּעַר שֶׁבָּדִינוּ בְּהֶסַּח הַדַּעַת

זוֹחֵל אֵלֵינוּ מִבֵּין הַסִּמְטָאוֹת

גְּזָעָיו מְצֻלָּקִים בְּסִימָנִים

מַעֲשִׂיָּת עַצְמֵנוּ מִסְתַּעֶפֶת בָּם

וִיצוּרִים מְכֻנָּפִים

גּוּפָם צִפּוֹר רֹאשָׁם אָדָם

מִתְעוֹפְפִים מִפָּנֵינוּ

כְּמוֹ מִפְּנֵי בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת.

.

אִם יִפְּלוּ שְׁנֵי עֵצִים בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו

הֲיֵדְעוּ זֶה עַל זֶה?

אִם יֵדְעוּ, הֲתְּעֻמְעַם הַחֲבָטָה?

.

אֵינְךָ מַאֲמִין בְּקֹר אוֹ בִּתְשִׁישׁוּת

אוֹ בַּהֶבְדֵּל בֵּין יוֹמַיִם לְחָמֵשׁ שָׁנִים

                              בֵּין אִי לְאֶפְשָׁר

וּמֵעוֹלָם לֹא נֵחַנְתְּ בְּכִשָּׁרוֹן

לְהִפָּרֵד. אַתָּה נִגְרָר לְכָךְ בְּזַעַם

כְּמוֹ יֶלֶד סַרְבָן אֶל חַדְרוֹ

וּבְעוֹד אֲנִי נִרְדֶּמֶת בְּשִׂמְלַת הָעֶרֶב

אַתָּה רוֹשֵׁם מַפּוֹת קוֹדְחוֹת עַל הַקִּירוֹת

מַעַבְרֵי גְּבוּלוֹת, תַּאֲרִיכִים

אֲבָל

.

מְקוֹם הִמָצְאֵנוּ יָמָיו סְפוּרִים

צַעַרְךָ הוֹלֵם בִּי לִפְנֵי צַעֲרִי

וּכְמוֹ עוֹרֵב עָט עַל טַבַּעַת זָהָב

הָרֶגַע קָרֵב. נַחֲצֶה אֶת הַסַּף לְאָחוֹר

נִתְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם

בְּצַעַד נִצּוֹלִים הָמוּם

נַחְפֹּר בְּמוּזִיקָה בְּאֶצְבָּעוֹת קְפוּאוֹת

בְּלִי שֶׁנֵּדַע אִם תִּמָּצֵא בָּהּ נֶחָמָה

אוֹ הִפּוּכָהּ –

.

עוֹד רֶגַע

בְּטֶרֶם יִסְגֹּר עֲרָפֶל עַל הַזְּמַן הֶחָטוּף

עוֹד פַּעַם אַחַת

נְהַבְהֵב בְּקָרַחַת הַיַּעַר.

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת, חברת המערכת המייסדת של המוסך. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020), "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (סיפורים; אפיק, 2021).

.

» במדור "ארוכים" בגיליון קודם של המוסך: "2022", שיר מאת סיון בסקין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אני הים הגדול: עיון בספר "פֶּסע פֶּגע פֶּצע" מאת מיתר מורן

צביה ליטבסקי

.

שם ספר הביכורים של מיתר מורן, פֶסע פֶגע פֶצע, הוא מעין משחק גרפי־מוזיקלי, אולם מבט נוסף מגלה בו משמעות כפולה: הליכה, תקלה, פציעה כרצף בזמן ובמרחב, אך גם כסיטואציה בו־זמנית של מרכיבים אלה, כפי שנכתב במילותיה של מורן: "פֶּצַע פֶּגַע פֶּסַע / קְלוּעִים זֶה בָּזֶה / כְּחַלַּת מַלְכֹּדֶת דְּבַשׁ" (עמ' 25). ריבוי פניה של הכפילות הזאת – רצף ובו־זמניות – מופיע לאורך הספר כולו. הסבל המשתמע מצירוף זה מעלה בדעתי את המילה "הפציע" – בעיקר בצירוף השגור "השחר הפציע" – המצביעה על הפצע כעל מקור אפשרי של התחדשות. ואכן, התחדשות היא החוויה החותמת את הספר ויש בה נימה של תקווה.

אולם עד לנימה זו אנו מתוודעים לחוויה עמוקה מאוד של כאב, שאין ממנה, בחווייתי כקוראת, פתח מילוט כלשהו. כאילו פנים הנפש הולך ונדחס עם כל אמירה, ללא אפשרות של פורקן.

"לְתוֹךְ מַה תִּפְסַע / אִם תַּחְלִיט לִפְסֹעַ לְתוֹכִי" – שורה ראשונה זו בספר מעמידה נמען העומד על סף העצמי הפנימי של הדוברת, והיא מהווה הזמנה ואזהרה כאחד, שכן הנמען מתואר בהמשך השיר כ"עִיֵּי חֲרָבוֹת מוּסְוִים". עיים אלה, המורכבים בעיצובם מיסודות ראשוניים – אש, מים, מתכת, עץ ואבן – מצויים בערבוביית תוהו: "וְהָעֵצִים הַסְּתָוִיִים הַבּוֹעֲרִים / / לִבָּתָם חֲלוּדָה / וְעוֹנָתָם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לְכָאן". המעבר בהמשך מלשון נוכח אל לשון מדברים, "אנחנו", מביאה עימה יסוד של שיח, גם אם "נְגַלֶּה שֶׁאֵין בָּנוּ יוֹתֵר / מִקֹּמֶץ מַצָּבֵי פְּזוּרָה." ("פסע"). "אני" מרוסק זה, על פנייתו ל"אתה" מרוסק, הוא הוא מקור היצירה.

את השיר השני אביא כאן בשלמותו תוך הזדהות אישית שלמה:

.

*

רָצִיתִי בְּאֱמֶת גְּדוֹלָה

שֶׁאֵינָהּ נִדְרֶשֶׁת לְמִלִּים

שֶׁתּוֹפֶסֶת אֶת הַמֶּרְחָב

וּמְמַלֵּאת אוֹתוֹ בִּידִיעָה

שֶׁגַּם אִם אֵין לָהּ קִירוֹת אוֹ צוּרָה

יֵשׁ לָהּ דְּפָנוֹת לְמִשְׁעַן הַגּוּף

לְעֵזֶר כְּנֶגֶד הַפַּחַד הַפָּרוּץ.

.

כאן נחשפת הערגה הראשונית אל הנעלם: האחד, האינסופי, האלוהי, מה שמעבר לחושים ולהכרה. שם מצויה האמת במרחב חסר קירות, כלומר, מֵעבר לכל מרחב הנתפס בראייה או בתודעה. שם בלבד מצוי הנכסף.

גם בשיר העוקב משתקפת הערגה אל הטֶרם זמן ומרחב, העומד כפוטנציאל בלבד:

.

הַשֵׁל מֵעַצְמְךָ

   אֶת כָּל שֶׁלֹּא בָּחַרְתָּ

      הוֹתֵר גַּלְעִין

         בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אָדָם.

.54

העיצוב הגרפי משקף את השלת אותן שכבות של העצמי, שהמגע עם הזולת, זה הקרוי אהבה, הביא למותן. גלעין הטֶרם וההתחדשות שמור, כאמור, לשירים האחרונים בספר.

בהקשר זה ניתן להתבונן בשיר "חד קרן", אחד היפים בספר, המציג את ההחמצה המובנית בכל ניסיון לממש ערגה זו:

יֵשׁ לִפְעָמִים וְנִגְלֶה הַחַד־קֶרֶן / נוֹדֵד בִּצְפִיפוּת עֵץ פְּנִימִי / מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ בִּי … קֶרֶן זוֹ, תִּהְיֶה לְשׁוֹפַר הַמִּזְדַּקֵּר בְּרֵאוֹתַי / לַכָּסוּף, לַגַּעֲגוּעַ … מַאְפֵּלְיָה / הַלּוֹחֶשֶׁת שְׁבָרִים וּתְקִיעות … / דְּהָרָה יְחִידָה מְנַשֶּׁבֶת אֵד / חַם שֶׁל עֶרְגָּה / וְהִיא מֵחָמְרֵי אָבָק־רַב־אַהֲבָה, אֲבֵלָה / לַיְּצוּר הַזֶּה  / הַנִכְחָד, בְּתוֹכִי // עוֹד בְּטֶרֶם נוֹלַד."

פנימיותה של הדוברת בשיר הריהי כרקמתו הדחוסה של גזע העץ, בד בבד עם העמדתה כיער עד. זהו המרחב שבו דוהר (לעד) יצור אגדי שכולו יופי ואצילות, ומקרנו היחידה בוקע קול הכמיהה. זאת, תוך הדהוד של טקס יום כיפור, שבו מתרחש ההיפוך אל המעבר משער הדין אל שער הרחמים. אלא שלקראת סוף השיר נוצר נתק בין החד־קרן לבין דהרתו. דהרת שום־איש היא, וייעודה – הנעדר, הנכחד בטרם נולד. צירוף פרדוקסלי זה קוטל באבחה אחת את מושג הזמן, ומעמיד את הבלתי־נתפס כנוכחות רבת עוצמה, כפי שמאפשרת רק לשון השירה.

בערגת יסוד קיומית זו מובנֶה הפגע הכרוך בפסע, מרווח של צעד שבין הדוברת לזולת אהוב. יסוד הפגיעה מצוי ב"חֹמֶר אָפֵל לֹא נֶחְשָֹף", החורג מן האחר.ת, "חֲרִיגָה כְּמוֹ יִלְלַת הַר – / גְּרוֹנִית וּצְרוּדָה / זָעָה תַּחַת שִׁדְרַת־הַמֻּכָּר" (עמ' 8). בשיר זה מופיע לראשונה הציר המטפורי המרכזי בספר: עיצוב חוויית הנפש ויחסי אני־זולת באמצעות מונחים השאובים מפיזיקת הקוונטים. מתוך ציר זה נובע בין היתר העיצוב הבלתי שגרתי של הספר – שינויי גופן, פירוק גרפי של מילים ושורות, צילומים, ועמודים שלמים בצבע כחול־סגול המעמידים טקסט כמו־מדעי, הגם שהוא פואטי במובהק.

החומר האפל המוזכר לעיל מופיע למשל גם בסיומו של השיר "מתוך הסדרה המתמטית 1": "חֹמֶר אָפֵל מְהַוֶּה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֲחוּזִים מֵהַיְּקוּם = סֵמַנְטִיקָה שֶׁל מֶרְכַּז מָסָה לָחִיץ = תְּחוּשַׁת בֶּטֶן אֵינָהּ מְיַתֶּרֶת תַּצְפִּית = חֲתִירָה תַּחַת חֹסֶר הָאוֹנִים הָאֵינְסוֹפִי // הַ מִּ תְ פַּ שֵּׁ ט לְכָל הַכִּוּוּנִים בְּבַת אַחַת / לְשׁוּמָקוֹם אַף לֹא לְרֶגַע". שני הפסוקים האחרונים מעוצבים גרפית כקרניים המסתעפות מן ה"התפשטות" אל כיוונים מנוגדים, ויש בהם שינוי גופן.

באופן דומה מעוצב השיר "מתוך הסדרה המתמטית 2", והוא מסתיים כך:

.

= מַנְגָּנוֹן פְרַקְטָלִי נְטוּל מוֹצָא = אָבְדַן בְּסִיס הָאֵם וְקֶשֶׁר עַיִן =

אִלְּמוּת הָאֵימָה

הַהוֹלֶמֶת

תַּת־סוּגַת

מָוֶת

.

חוסר האונים והחתירה תחתיו כניסיון להגיע לשורשיו, הכאב שבהעדר אם – מצבי נפש אלה מקבלים דרך עיצוב סמנטי־מדעי־קוסמי זה תוקף כללי שאין למעלה ממנו. בכך, דומה, משתתפת הדוברת בשאיפה האנושית האוניברסלית אל האמת: "בַּחֲלוֹמוֹת אֲנִי יוֹדַעַת לְכַמֵּת עַצְמִי / בְּמִנּוּן עֵר וּבְמְנְיַן שְׁנוֹת אוֹר" (עמ' 10).

אלא שהפיזיקה המודרנית מערערת על כל הנחה של יש אובייקטיבי, על כל חוקיות רציונלית או תמונת מציאות מוסדרת, שעל פיהן ניתן לחזות מראש תופעות. אמת זו בדבר אי־אפשרותה של אמת, ודאותה של אי־הוודאות, הסתברות חלקית, סטטיסטית, כעקרון הידע האנושי, עומדות בניגוד מוחלט ל"אמת הגדולה" שבה ניתן להיאחז.

הווייתה הקיומית־נפשית של הדוברת, אם כן, משקפת את היעדרה המוכח־מדעית של משמעות באשר היא. "הַמְּשִׁיכָה הַנּוֹכְחִית הִיא מַהֲתָלָה", אומרת הדוברת באחד השירים הראשונים בספר, והמשיכה מתייחסת הן לזולת והן לחוק הגרביטציה של ניוטון, שאבד עליו הכלח. "עִם רֶדֶת עֶרֶב / אֶפְשֹׁט אֶת הָעוֹר הֶחָבוּל / … / לֵאמֹר / פֹּה אֵין מִגְדַלּוֹר // רַק עֹרֶף וְגָרוֹן וְיָד פְּתוּחָה." (עמ' 13). תחת העור החבול מצוי אפוא גוף מפורק. בצד השיר ניצב צילום יפהפה של זרקור, החסר הן את מקורו (המגדלור) והן את יעדו, ואורו אינו אלא העצמה של החושך.

הרחקה זו של "האמת" מכל השגה בשם המדע מאדירה למעשה את קיומה ומעמיקה את משמעותה, ככל שהדבר נשמע פרדוקסלי. וכפי שאמר איינשטיין בעצמו – "כל מי שעוסק ברצינות במדע משתכנע בקיומה של רוח המתגלה בחוקי היקום, רוח העולה בהרבה על רוחו של האדם." (בתוך נורמן לברכט, גאונות וחרדה: כיצד שינו היהודים את העולם, 1847–1947, כנרת זמורה דביר 2020; תרגמה ברוריה בן־ברוך; עמ' 224).

הזולת הפוגע הופך ברצף השירים ממושג מופשט לנמענת ממשית, אהובה או אחות, המתמקדת לבסוף בדמות האם, וליתר דיוק, בפצע העדרה כאם:

.

*

כָּל מִפְגָּשׁ אִתָּךְ – שִׁיבָה

לְבַיִת חַם, מֻכָּר

וְאִלּוּ אַתְּ

בִּשְׁהוּתֵךְ אִתִּי מַפְנִימָה

אֶת הָאַלְבֵּיתִי

וּבֵין הַבַּיִת וְהַחֲרִיקָה

תְּהוֹם גְּדוֹלָה

לִפֹּל בָּהּ

בְּהִלּוּךְ אִטִּי.

.

(עמ' 28; השורה האחרונה מעוצבת גרפית כנפילה.)

.

הערגה הראשונית לאם חוברת לערגה המטפיזית לאמת.

"אִם הָיִית יוֹשֶׁבֶת לְצִדִּי / הָיִיתִי מַתִּירָה לְאוֹרֵךְ לִפְלֹשׁ / אֵלַי לְאַט / כְּמוֹ הָיִיתִי כְּלִי נוֹשֵׁמְאוֹר" (עמ' 16). וביטוי מצמית לה, לערגה זו, מצוי בשיר המעלה תמונה של ולד טרם מותו, ללא כל אזכור של אם ולידה: "אֵין דָּבָר הַדּוֹמֶה לְזִכְרוֹן הַגּוּף / הָעֵירֹם / אֶת מִשְׁקָלוֹ הַמְּדֻיָּק / שֶׁל רֹאשׁ מֻכָּר / הַמֻּנָּח בְּחֵיקוֹ // אוֹ לְמִרְקַם שְֹפָתַיִם חַמּוֹת / שֶׁיֵּשׁ לְבַתֵּק / כְּשֶׁמַּכְחִילִים / בְּטֶרֶם עֵת." (עמ' 36). בעמוד העוקב, כהעצמה, מופיעה "מחווה לז'ורז' פרק", המורכבת מצירופי לשון קרועים זה מזה, כשהמילה "גוף" משמשת להם מעין ציר. ועוד: "אֲנִי בָּבוּאָתֵךְ הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת // … // אַתְּ אֵינֵךְ דְּמוּת אִמִּי, אֶלָא צֶלַע / הַדּוֹקֶרֶת לְתוֹךְ שְׁרִירֵי יַלְדּוּת עִקְּשִׁים." (עמ' 66). ההתפרקות הקוסמית נוכחת ומשתקפת במערכת יחסים זו של אם־בת: "סְפִינַת הָרָצוֹן הַגְּדוֹלָה טָרְפָה אוֹתָנוּ … // אֲנִי עוֹדֶנִי שָׁטָה כִּרְפָאִים / מְנַוֶּטֶת בִּפְקָעוֹת נִפְרָמוֹת / קֶשֶׁר / קֶשֶׁר / לְשָׁעָה." (עמ' 49). וכמה כאב, המתקשר מטפורית למוטיב החוזר של הים, נוכח בשורות אלה: "כָּל הַדְּבָרִים הַמְּעַרְעֲרִים טוֹבְעִים בִּי / שֶׁהֲרֵי אֲנִי הַיָּם הַגָּדוֹל / הָאוֹסֵף בּוֹ מִשְׁקָעִים, חֶבְלֵי דֶּמַע" (עמ' 77).

לאחרונה נתקלתי בחוויה דומה בספר איוב של יוזף רוט (שטיבל, תרצ"ב; תרגם יצחק למדן), שבו המילה היחידה שהוגה ילד בעל מוגבלויות הייתה "אמא":

מילה יחידה זו של ולד־לא־יצלח זה היתה כגילוי, אדירה כרעם, חמה כאהבה, רבת־חסד כשמים, רחבה כאדמה, פוריה כשדה ומתוקה כפרי. … מלה זו, אשר עלתה בידו להוציא מפיו לאחר אֵלֶם כה איום, היתה במשך זמן רב מתכוונת לאכילה ולשתיה, לשינה ולאהבה, לעונג ולצער, לשמים ולארץ. (עמ' 24)

אימו, כך מסופר, "הבינה כל מלה שהיתה צפונה בזו היחידה."

בספרה של מורן מורגשת לעיתים נטייה מסוימת לתחכום יתר, הבולם את חוויית הקריאה. לשמחתי נטייה זו אינה דומיננטית. אביא לכך דוגמה אחת בלבד: "לֹא שִׁעַרְנוּ כִּי הָרָצוֹן הַמְּסֻחְרָר / הַמַּדְבִּיר מֶרְכְּבוֹת רוּחֵנוּ // יִכָּשֵׁל בְּשִׁכּוּךְ הַגְּזֵרָה / הַדְּלוּקָה בְּגוּפֵנוּ" (עמ' 27).  ריבוי הקישורים בין חלקי המשפט – מיליות הזיקה והיחס כי, ה…, ב… – מכביד על זרימתו של הטקסט, וגם הדחיסות הציורית (על אף המצלול היפה, המשני בחשיבותו בעיניי) – רצון, מרכבות רוח, גזרה דלוקה, סחרור, הדברה, כישלון, שיכוך – מחזקת תחושה זו.

השירים האחרונים בספר, כאמור בראשית הדברים, מעמידים בחירה קיומית ופואטית בעלת יסוד קתרטי. החומר האפל על הדהודיו נוצר בחובו זרע, שנביטתו תבוא בעיתה: "מִרְקַם הַקִּיּוּם מִתְקַמֵּט / תַּחַת מִשְׁבָּרִים וְגַלִּים / שֶׁל זִכְרוֹן־חֹמֶר רָגִישׁ // … // וַיִּשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלַי / וַיָּשׁוּבוּ עֳגָנִים לִמְקוֹמָם // מַשֶּׁהוּ מֵהַחֹסֶר־חֹמֶר שֶׁבִּי, הַמְּסֻכָּן / יְנַבֵּא עַצְמוֹ כְּמוּצָק, רַעֲנָן." (עמ' 83). הכאב והערגה אינם חדלים ולא יחדלו, אך בם עצמם חבויה האמת. הניסוח הכמו־מקראי "וַיִּשְׁתֹּק", "וַיָּשׁוּבוּ" מעניק לשורות אלה את אל־זמניותה של האמונה. והאוקסימורון המופלא הפותח את השיר שעימו אסיים מבטא הבנה עמוקה זו:

.

בשבח הזמן הנכון

בַּזְּמַן הַנָּכוֹן פִּתְחֵי הַמִּלּוּט יוֹבִילוּ פְּנִימָה

וְלֹא יִהְיֶה צֹרֶךְ לַחֲמֹק דַּרְכָּם

עִם שֹׁךְ הַמְּנוּסָה

אֹפֶק הַתְּמוּתָה יֶחֱדַל מִלִּפֹּל עַל צַוָּארֵנוּ

לְהַזְכִּיר שֶׁאַנֲחְנוּ בְּנוֹתָיו.

נִפְשֹׁט שְֹמִיכַת חֵרוּם

גְּלִימַת הֵעָלְמוּת כְּסוּפָה

גַּרְמֵי הַשָּׁמַיִם יִתְיַשְּׁרוּ עַל פִּי חֹק

כֵּלִים שְׁלוּבִים, כְּמוֹ סַף הַמַּיִם וְהַיַּמּוֹת

וְנִסְלַח לַמַּחֲזוֹרִיּוּת, לְלִקּוּיֵי הַמְּאוֹרוֹת

לְאַגְּנֵי הִקָּווּת הַתִּקְווֹת

נֵדַע הַאֲבָקָה

תִּשְׁלֹבֶת סְמוּקָה שֶׁל פְּתָחִים נוֹשְׁמִים

נַשְׁלִים עִם טֶבַע הַדְּבָרִים

הַמִּתְעַבְּדִים מֵאֲלֵיהֶם

וּמַתְמִידִים בִּתְנוּדָתָם הַפְּשׁוּטָה

הָאַלְמוֹתִית.

.

(עמ' 88)

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

מיתר מורן, "פֶּסע פֶּגע פֶּצע", עירובין, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל זכריה על ״המוח רחב משמַים״, קובץ שירי אמילי דיקנסון בתרגום שמעון זנדבנק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חמישה שירים מאת איימי לואל

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

.

תשישות

אֶת הוֹלֵם לְבָבִי הָאֵט לְקֶצֶב הַשִּׁגְרָה.

אֱטֹם שְׁמוּרוֹת עֵינַי שֶׁלֹּא אֶשָּׂא אֶת הַמַּבָּט

רַסֵּן אֶת שְׁתֵּי רַגְלַי לִצְעֹד בִּמְתִינוּת סְדוּרָה.

הַרְכֵּן רֹאשִׁי לְבַל אֶרְאֶה כּוֹכָב זוֹהֵר נִצָּת.

.

מָלֵא יָמַי בָּעֲבוֹדָה – חוֹבוֹת הֶכְרֵחִיּוֹת

בְּלִי פְּנַאי לְהִרְהוּרִים, בְּלִי לְטַפֵּחַ שׁוּם תִּקְווֹת.

אֱסֹר אֶת מַחְשַׁבְתִּי לִנְסִבּוֹת אַפְרוּרִיּוֹת,

לַמַּמָּשׁוּת הַבִּלְעָדִית שֶׁל יֹבֶשׁ הָעוֹבְדוֹת

.

נְסֹךְ שֵׁנָה בְּלִי חֲלוֹמוֹת, בַּלַּיְלָה הֶעָרִיץ

אֱטֹם אֶת שְׁתֵּי אָזְנַי לָרְעָשִׁים הַסּוֹאֲנִים

נְסֹךְ עָלַי נִמְנוּם שֶׁאֵין בּוֹ כּוֹחַ לְהַמְרִיץ

שֶׁלֹּא יֵעוֹר הַטֶּבַע וְיִשְׁאַף לִחְיוֹת שֵׁנִית.

.

תֵּן לַיָּמִים לַחְלֹף מְסֻדָּרִים, מְלֵאֵי תּוֹעֶלֶת,

לֹא מוּאָרִים בַּשֶּׁמֶשׁ וּשְׁקֵטִים מִסְּעָרָה.

בִּלְבוּשׁ שֶׁל אַלְמָנָה, בְּלִי לְהִיטוּת חַסְרַת תּוֹחֶלֶת,

בִּפְנֵי הַחֹק הַדַּיְקָנִי וְהַיָּשָׁר אֶכְרַע.

.

ניו יורק בלילה

הָאֹפֶק כֹּה קָרוֹב. קוֹצִים מְשֻׁנָּנִים

חוֹתְכִים בְּאַלִּימוּת אֶת הַשְּׁחָקִים.

מִתּוֹךְ גּוּשֵׁי עוֹפֶרֶת מִזְדַּקְּרִים מִבְנִים.

צִירֵי הָאֲרֻבּוֹת עוֹלִים וּמְזַנְּקִים

מְכֹעָרִים וְנִתְעָבִים, נוֹשְׁפִים, חוֹרְקִים

בְּמִתְאָרָם הַגַּס, עַל רֶקַע עֲנָנִים

אֲפַרְפָּרִים. וּבְאָזְנַי קוֹלוֹת דַּקִּים:

אַנְחַת הָעִיר הַמְּתוּחָה. כָּל הַיָּמִים

כָּל לַיְלָה, לְלֹא הֶרֶף, כְּאֵבֶיהָ פּוֹעֲמִים.

.

הָרְחוֹבוֹת חַדְגּוֹנִיִּים וִישָׁרִים

וְנִמְתָּחִים מֵהַצָּפוֹן עַד הַדָּרוֹם.

מֵהַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב הֵם מְאִירִים.

מֵעֲלֵיהֶם מִגְדָּל אֶחָד נִשָּׂא לָרוֹם,

אוֹחֵז עֲבוּר בְּנֵי הָאָדָם אֶת הַחֲלוֹם

סִימָן לְעַצְבוּתוֹ שֶׁל זְמַן אֲשֶׁר נֵחְמַס,

בְּתוֹךְ מִרְדַּף הַבֶּצַע וּבְשֹׁד הַתֹּם,

בַּשֹּׁד שֶׁל טוּב הָאָרֶץ. הָעִקָּרוֹן הַגַּס

נִצְרָב לוֹהֵב אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה, שִׁלְטוֹנוֹ נֶחְרַץ.

.

הוֹ לַיְלָה, הַמֵּבִיא אִתּוֹ לְאַט בְּשֶׁקֶט

אֶת רֹגַע זְרִיחָתָם שֶׁל כּוֹכָבִים קְטַנִּים.

הוֹ לַיְלָה, גְּלִימָתוֹ הַחֲשׁוּכָה נִצְמֶדֶת

קְרוֹבָה כָּל כָּךְ וְהַפְּצָעִים נֶעֱלָמִים

וְנֶחְבָּאִים מֵהַמַּבָּט. כְּמוֹ קַבְּצָנִים

בַּיּוֹם, עָשְׁרֵנוּ הוּא הַלַּיְלָה הַמַּבְעִיר,

זוֹבֵחַ נְשָׁמוֹת. יָרֵחַ עוּל יָמִים

מֵצִיץ בֵּין הָעֵצִים וְאוֹר עָמוּם מֵאִיר

נוֹגֵהַּ מִיָּפְיוֹ הַמִּסְתּוֹרִי וְהַבָּהִיר.

.

אֵין שָׁלוֹם כָּאן וְאַתָּה מַסְתִּיר פָּנִים.

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ.

הַאִם הַמְּהוּמָה תִּשְׂרֹר לָעוֹלָמִים?

הַאִם שָׁכַחְתָּ אֶת הַחֲסִידִים שֶׁלְּךָ?

יְצִיר אָדָם כָּזֶה דִּינוֹ לַהַזְנָחָה

וְלִשְׁמָמָה, נִרְקֶבֶת מַעֲלָה מֻגְלָה

וּלְשָׁעוֹת שֶׁמִּתְאָרְכוֹת לְלֹא שִׂיחָה

בְּלִי נֶחָמָה, לְלֹא סִכּוּי לַהַצָּלָה

וּמִתַּחְתַּי הָעִיר צְפוּפָה, גּוֹנַחַת וְחוֹלָה.

.

רחוב לונדוני שתיים לפנות בוקר

הֵם שָׁטְפוּ אֶת הָרְחוֹב,

הוּא נוֹצֵץ בְּזֹהַר פָּנָסִים,

פָּנָסִים קָרִים וּלְבָנִים

שָׂרוּעַ,

כְּמוֹ נָהָר זוֹרֵם לְאַט.

בֵּין שְׁתֵּי גָּדוֹת כְּסוּפוֹת שְׁחֹרוֹת

הַמּוֹנִיּוֹת עוֹבְרוֹת.

אַחַת,

וְעוֹד אַחַת

וּבֵין לְבֵין קוֹלוֹת רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת.

נַוָּדִים מְנַמְנְמִים עַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת.

מְשׁוֹטְטֵי הַלַּיְלָה חוֹלְפִים בַּמִּדְרָכוֹת.

הָעִיר חוֹרֶשֶׁת רַע וּמְטֻנֶּפֶת

וּרְחוֹב כָּסוּף חוֹצֶה אֶת מֶרְכָּזָהּ,

נָע לְאַט,

נָהָר שֶׁלֹּא מוֹבִיל לְשׁוּם מָקוֹם.

.

בְּחַלּוֹנִי,

הַלְּבָנָה בּוֹקַעַת

קְמוּרָה וּבְהִירָה

מִבַּעַד לַשָּׁמַיִם הַסְּגֻלִּים כֵּהִים.

הִיא לֹא תָּאִיר אֶת שְׁמֵי הָעִיר:

הֵם בְּהִירִים מִדַּי.

אוֹרוֹתֵיהֶם הַלְּבָנִים

בּוֹהֲקִים בַּבְּקֹר.

.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן וְצוֹפָה בַּלְּבָנָה.

הִיא צְנוּמָה, חַסְרַת בָּרָק,

אֲבָל אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ.

אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַלְּבָנָה

וְזוֹהִי עִיר זָרָה וְנָכְרִיָּה.

.

המונית

כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת מִמֵּךְ,

הֹלֵם הָעוֹלָם גּוֹוֵעַ,

כְּמוֹ תֹּף בָּלוּי.

אֲנִי קוֹרֵאת לָךְ אֶל מוּל פְּנֵי הַכּוֹכָבִים

וְצוֹעֶקֶת מוּל רִכְסֵי הָרוּחַ.

הָרְחוֹבוֹת בָּאִים מַהֵר,

זֶה אַחַר זֶה,

נִדְחָסִים בֵּינֵךְ לְבֵינִי

וְאוֹרוֹת הָעִיר דּוֹקְרִים אֶת עֵינַי,

עַד שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה עוֹד לִרְאוֹת אֶת פָּנַיִךְ.

לָמָּה אֲנִי עוֹזֶבֶת אוֹתָךְ,

כְּדֵי לְהִפָּצַע מִקְּצוֹתָיו הַחַדִּים שֶׁל הַלַּיְלָה?

.

טיפשה

צְפוּיִים לִי עוֹד יָמִים רַבִּים, רַבִּים חַסְרֵי צוּרָה.

כְּמוֹ אָטוֹמִים בִּלְתִּי נִפְרָדִים, אֲנִי חַיֶּבֶת

לִבְרֹר אוֹתָם, לִחְיוֹת. הָעֲרֵמָה הַמְּגֻבֶּבֶת

מְכֻסָּה אָבָק וְאֵין אַרְכָּה וְאֵין בְּרֵרָה.

כְּמוֹ נָזִיר הַמִּתְפַּלֵּל, דָּבֵק עַד שֶׁנִּקְרַע

הַחוּט שֶׁל מַחְרֹזֶת הַתְּפִלָּה, אֲנִי הוֹדֶפֶת

הַצִּדָּה עוֹד חֶלְקִיק טָפֵל וְשׁוּב רוֹדֶפֶת

עוֹד מְשִׂימָה וְעוֹד אַחַת שֶׁבָּאָה בִּמְהֵרָה.

יָדַעְתִּי חֹם הַרְבֵּה שְׁמָשׁוֹת גְּדוֹלוֹת וּתְהִלָּה

כְּשֶׁהַיָּמִים שָׁטְפוּ בְּהוֹלֵם עֹנֶג וּבָאֵשׁ

גָּמַעְתִּי אֶת הַיַּיִן בִּגְבִיעֵי תְּשׁוּקָה גְּדוֹלָה

הִרְגַּשְׁתִּי דָּם מַצְלִיף בְּתוֹךְ עוֹרְקִי, צוֹחֵק, גּוֹעֵשׁ.

הַשִּׁכָּרוֹן עָזַב וּגְבִיעַ הַתְּשׁוּקָה נִשְׁבַּר

כְּשֶׁהִשְׁלַכְתִּיו בְּיָד פְּזִיזָה, בְּלִי לְהָבִין דָּבָר.

.

איימי לואל (Amy Lowell) נולדה ב־1874 למשפחה משכילה ומיוחסת מברוקליין, מסצ'וסטס, אולם לא זכתה להשכלה גבוהה פורמלית כי במשפחתה סברו שאין זה יאה לנערות. החלה לפרסם שירה בשנת 1910, וב־1912 יצא לאור קובץ שיריה הראשון, A Dome of Many-Coloured Glass. לואל כתבה סונטות חושניות ועדינות – ובד בבד הייתה מראשוני החסידים של השירה החופשית, ועם הזמן הייתה לאחת הדמויות המובילות בתנועה האימג'יסטית. פרסמה מחקרים ספרותיים ותרגמה לאנגלית (דרך תרגומי עזר מילוליים) שירה סינית עתיקה ושירת הייקו יפנית. חלקה את חייה עם אהובתה עדה ראסל, ורבים משיריה הוקדשו לה. לואל מתה משבץ בגיל חמישים ואחת. שנה לאחר מותה הוענק לה פרס פוליצר לשירה. שירים נוספים פרי עטה בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק ובצירוף אחרית דבר פורסמו בגיליון 26 של המוסך.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים, הליקון והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. לאחרונה ראה אור בעריכתה הספר "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית", בהוצאת אפרסמון. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: "משוגע" מאת המשורר הרוסי אַפְּוּחְטין, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

.

Amy Lowell

Fatigue

Stupefy my heart to every day's monotony,

Seal up my eyes, I would not look so far,

Chasten my steps to peaceful regularity,

Bow down my head lest I behold a star.

.

Fill my days with work, a thousand calm necessities

Leaving no moment to consecrate to hope,

Girdle my thoughts within the dull circumferences

Of facts which form the actual in one short hour's scope.

.

Give me dreamless sleep, and loose night's power over me,

Shut my ears to sounds only tumultuous then,

Bid Fancy slumber, and steal away its potency,

Or Nature wakes and strives to live again.

.

Let each day pass, well ordered in its usefulness,

Unlit by sunshine, unscarred by storm;

Dower me with strength and curb all foolish eagerness —

The law exacts obedience. Instruct, I will conform.

.

.

New York at Night

A near horizon whose sharp jags

Cut brutally into a sky

Of leaden heaviness, and crags

Of houses lift their masonry

Ugly and foul, and chimneys lie

And snort, outlined against the gray

Of lowhung cloud. I hear the sigh

The goaded city gives, not day

Nor night can ease her heart, her anguished labours stay.

.

Below, straight streets, monotonous,

From north and south, from east and west,

Stretch glittering; and luminous

Above, one tower tops the rest

And holds aloft man's constant quest:

Time!  Joyless emblem of the greed

Of millions, robber of the best

Which earth can give, the vulgar creed

Has seared upon the night its flaming ruthless screed.

.

O Night!  Whose soothing presence brings

The quiet shining of the stars.

O Night!  Whose cloak of darkness clings

So intimately close that scars

Are hid from our own eyes. Beggars

By day, our wealth is having night

To burn our souls before altars

Dim and tree-shadowed, where the light

Is shed from a young moon, mysteriously bright.

.

Where art thou hiding, where thy peace?

This is the hour, but thou art not.

Will waking tumult never cease?

Hast thou thy votary forgot?

Nature forsakes this man-begot

And festering wilderness, and now

The long still hours are here, no jot

Of dear communing do I know;

Instead the glaring, man-filled city groans below!

.

.

A London Thoroughfare. 2 A.M.

They have watered the street,

It shines in the glare of lamps,

Cold, white lamps,

And lies

Like a slow-moving river,

Barred with silver and black.

Cabs go down it,

One,

And then another.

Between them I hear the shuffling of feet.

Tramps doze on the window-ledges,

Night-walkers pass along the sidewalks.

The city is squalid and sinister,

With the silver-barred street in the midst,

Slow-moving,

A river leading nowhere.

.

Opposite my window,

The moon cuts,

Clear and round,

Through the plum-coloured night.

She cannot light the city;

It is too bright.

It has white lamps,

And glitters coldly.

.

I stand in the window and watch the moon.

She is thin and lustreless,

But I love her.

I know the moon,

And this is an alien city.

.

.

The Taxi

When I go away from you

The world beats dead

Like a slackened drum.

I call out for you against the jutted stars

And shout into the ridges of the wind.

Streets coming fast,

One after the other,

Wedge you away from me,

And the lamps of the city prick my eyes

So that I can no longer see your face.

Why should I leave you,

To wound myself upon the sharp edges of the night?

.

.

A Blockhead

Before me lies a mass of shapeless days,

Unseparated atoms, and I must

Sort them apart and live them. Sifted dust

Covers the formless heap. Reprieves, delays,

There are none, ever. As a monk who prays

The sliding beads asunder, so I thrust

Each tasteless particle aside, and just

Begin again the task which never stays.

And I have known a glory of great suns,

When days flashed by, pulsing with joy and fire!

Drunk bubbled wine in goblets of desire,

And felt the whipped blood laughing as it runs!

Spilt is that liquor, my too hasty hand

Threw down the cup, and did not understand.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן