פרוזה | החיים בלי אליס

"אליס מתה לפני שנתיים. כל התמונות שלה עדיין על הקיר, כאילו היא רק יצאה לכמה שעות. הכלים שהיא אוהבת, הספרים על המדפים. הכול מזכיר אותה." סיפור מאת זהבה כלפה

זהבה כלפה | המוסך
07.12.2022
דניאל אלחסיד, סטיל מתוך הווידאו "אליהו", 2021

.

אליס

זהבה כלפה

.

השכנה שלי שומעת מוזיקה בשיא הווליום. אני יושב במטבח קרוב לקיר המחבר בין הדירה שלי לדירה שלה ומקשיב לשיר. מוזיקה מזרח־תיכונית רחוקה, מהמקום שממנו היא באה. לפעמים היא מצטרפת ואני נפעם מהיכולת שלה להחזיק אוויר בריאות כל כך הרבה זמן. היא שרה טוב השכנה שלי. אני מוזג ויסקי בכוס קטנה וחושב על אשתי שמתה לפני שנתיים מסרטן. אחת שתיים שלוש והיא נעלמה, בהתחלה על כיסא גלגלים ואחר כך באלונקה. אני הולך לעבודה וחוזר, הדירה ריקה. שלושה חדרים ומטבח, בערבים החמימים אני במרפסת מעשן, מסתכל על אחרים. בבנין מולי גר הזוג החדש, היא בת עשרים בערך והוא בגיל שלי או אולי קצת יותר. בהתחלה הם רבו המון והגיעה משטרה כמה פעמים. עכשיו שקט. אני מביט ומעשן. היא יוצאת בערבים וחוצה את החצר לבניין לידי, ששם גרים השכנים מווייטנאם. חוזרת עם הכובע של המעיל על הראש, הכול חרישי פה.

אליס מתה לפני שנתיים. כל התמונות שלה עדיין על הקיר, כאילו היא רק יצאה לכמה שעות. הכלים שהיא אוהבת, הספרים על המדפים. הכול מזכיר אותה. אליס מתה כל כך מהר. אני מנסה לכתוב עליה באופן כרונולוגי, מתי הכרנו ואיך הגענו לשכונה הזאת, כשחיפשנו דירה, היינו כבר נשואים ואליס הייתה בהיריון בשבוע העשירי. אמא שלה באה לעזור לנו לארוז את כל הדברים לכמה ארגזים, נסענו כמה דקות בודדות והגענו לדירה הזאת, "הרכבת". מסדרון ארוך שמוביל לעוד מסדרון ארוך, בצדדים מפוזרים החדרים והמרפסת. אני במרפסת עכשיו.

ימי ראשון הם הקשים ביותר, אני קם מאוחר ויורד לאט במדרגות. אף פעם לא אוכל ארוחת בוקר בבית, כי אחרי הארוחה אני נכנס לדיכאון. השובע ממלא אותי בחוסר תכליתיות, הייתי שם כמה פעמים במצב הזה, מאז אני נזהר. אני יוצא מהבניין, אומר שלום לבחור שמנקה את החצר, הוא מטאטא את החצר מעלים שנשרו או מאבק שהצטבר על האספלט. בצומת בצד שמאל יש כמה בתי קפה קטנים, כל יום ראשון אני יושב באחד מהם, לשבור את השגרה. עם אליס תמיד אכלנו בבית, הבקרים של ימי ראשון היו יפים, אכלנו בנעלי בית ופיג'מות, ישבנו שעות אל השולחן, שומעים מוזיקה שקטה. לפעמים הייתי מדליק את הרדיו והיינו מתווכחים על המצב הפוליטי במדינה. אליס הייתה בודקת את המילים שיצאו ממנה כמו עם זכוכית מגדלת. ראיתי שהיא חוששת מוויכוח ופחדתי שהיא תתרגש יותר מדי. תמיד הפסקתי באיזה תירוץ של אני צריך לשירותים או תראי כבר צהריים, בואי נצא החוצה. והיא הייתה מתנשמת קצת, שמחה על ההזדמנות לארגן את המחשבות שלה חזרה בתוך הראש ואז היא הייתה אומרת, "בטח, חבל על היום בוא נצא לטייל."

היה לה שיער חום ארוך שהיא תמיד פיזרה על הכתפיים, סירוק קל ומעט קרם פנים והנה היא מוכנה. הייתי בטוח שנזדקן יחד עם השגרה הזאת, עם ההרגלים הקטנים, עם הוויכוחים של יום ראשון והמוזיקה וההליכות הקטנות לידה ברחוב.

גילינו שהיא חולה, אני מנסה להיזכר איך. כמה פרשנויות מנסות לתפוס להן מקום בהכרה שלי ולשכנע אותי בנכונות שלהן. האם כאב לה בצד, או שאיבדה משקל והייתה מבולבלת. הכול בא יחד. כמעט חודש לפני הגילוי היא הרבתה לשבת בבית בחלוק, כל היום ליד החלון עד שחזרתי מהעבודה. ואז אחרי כמעט שבוע של דחיות וחששות הגיע תורה להיבדק. אחרי הבדיקה הוזמנו למשרד. אחרי שני משפטי הקדמה הסבירה הרופאה שמדובר בסרטן שכבר התפשט לעמוד שדרה. אני זוכר איך היא החזיקה לי ביד ואמרה, "אתה תישאר איתי נכון. תישאר איתי." הלכנו לשתות קפה אחרי כן והיא רק הביטה סביב. היא הסכימה להתחיל את הטיפולים מיד. השגרה העצובה הוסיפה להחליש אותה, הייתי עוזב אותה בבקרים במיטה המשותפת כשהיא עדיין ישנה וחוזר למיטה כשהיא שוכבת בתוכה. ממנה הייתה קמה לטיפולים וחזרה.

"כמו שבאתי הלכתי". אני לא מבין את השפה, הרמקולים של השכנה חזקים, הנה היא מצטרפת לשיר, לפעמים היא מסלסלת בקול שלה. במרפסת אפשר לשמוע אותה שרה עם המוזיקה. בקיץ דרך החלונות הפתוחים, ובחורף רק במטבח דרך הקיר המשותף, ליד שולחן האוכל. היא גבוהה השכנה הזאת, הולכת עם מבט שפוף וכמעט נמנעת מלהביט בעיניים. יש לה שני ילדים קטנים שרצים סביבה כשהיא יוצאת איתם החוצה. רוכסת את הרוכסן של המעיל, תוך כדי הליכה. פעם אליס חיבבה אותה והייתה מאריכה לומר לה שלום. עד שהיא התחילה לסגור את החלון שמאוורר את המרתף שמתחת לבניין ואליס כעסה. "זה מסוכן לילד שלי," היא אמרה כשהיא מחזיקה ילד בן כמעט שנתיים, "הוא יכול ליפול למטה, החלון גדול ומושך מדי את הילד." היא הצביעה על הריבוע השחור והרחב שהחלון צייר ברצפת החצר, סמוך לבניין שלנו. הבחור שמנקה את החצר תרם את שני הפני שלו ואמר שהיא צריכה להחזיק את הבן שלה צמוד אליה כל הזמן, כל הזמן. היא נאלמה כאילו מבינה שאין מה לדבר איתנו. "אני אסגור את החלון כל פעם שנעבור פה," היא אמרה בנחרצות והמשיכה לכיוון הבניין. מאז אליס הפסיקה לברך אותה לשלום והראתה לה פנים חתומות כמו מנעול. אחרי יום, הבחור שמנקה את החצר סגר את החלון בעזרת רשת. ואחר כך הוסיף כמה פסי מתכת כדי למנוע אסון. הבעיה נפתרה אבל הקשר תם. היא הייתה עוברת עם העגלה של הילד שלה, או שהילדים היו מתרוצצים סביבה, אומרת שלום קטן, ואליס, שבדיוק הייתה עומדת במרכז החצר ומדברת עם הבחור שמנקה, הייתה שותקת, לא עונה.

אחר כך אליס לא ירדה יותר, הטיפולים הסתיימו בחוסר הצלחה. עבדתי חמש שעות במשרד וכמה שעות בבית, מביא איתי את התיקים הביתה. רואה חשבון.

אליס הייתה במיטה. שמחתי כל עוד היא שם. אחותה ואמא שלה היו באות לבקר לפעמים, אמא שלה הייתה מציעה מגוון של הצעות ורעיונות איך להציל את המצב של אליס, אבל ההצעות שלה פחתו עם הזמן, והיא בעיקר שתקה. כשהמצב החמיר העברנו אותה באלונקה למחלקה הסיעודית בבית החולים בשכונה, אחותה הצטרפה אליי, אמא שלה החליטה שלא להגיע.

בחצר סתיו התחיל ועלים רבים כיסו את האספלט, אליס הספיקה לסובב מעט את הראש כשהשכנה עברה עם העגלה והמעיל החצי רכוס. המבטים שלהן נפגשו, כמו מחוות פרידה.

אליס לא חזרה הביתה מאז. חזרתי לבד, אספתי את הבגדים שלה לשקיות גדולות והעברתי לצלב האדום. תרומה לפליטים שבדיוק הגיעו לגרמניה ובעיקר לברלין.

בקיץ האחרון לפני שאליס חלתה, הבנתי מהשכן שלנו ממול שבעלה של השכנה אושפז. ירדתי במדרגות בבוקר והחלפתי כמה מילים עם מקס, הוא אמר, "שמעת על זאתי" – "מה?" אמרתי, "מי?" – "זאת ששומעים אותה שרה בכל החצר." – "הא נו, כן. מה איתה?" – "פלורי אמר שלקחו את בעלה באמבולנס ביום שישי" – "מצטער לשמוע," אמרתי ואיחלתי לו יום טוב. משום מה היה לי עצוב שזה קרה. ירדתי בחוסר חשק ונסעתי לעבודה ברכב.

ברכב, אליס תמיד הייתה פותחת את תא הכפפות ומחפשת משהו, למרות שהכול היה שם כמו תמיד. כמה דיסקים, טישו ומסמכים שקשורים לרכב. "אתה יודע מה?" היא אמרה לי פעם. "תמיד כשאנחנו יחד, אתה זה שיושב ליד ההגה." צחקתי, זה היה כל כך נכון. אף פעם לא חשבתי על זה, באופן אוטומטי הייתי הולך לצד ההגה ומתיישב והיא באופן אוטומטי התיישבה בצד השני. "את רוצה לנהוג?" שאלתי אותה. "לא, ממש לא," היא ענתה ונופפה בידה, "אתה עושה את זה נהדר וחוץ מזה אני פוחדת לפגוע במישהו." חשבתי בתוכי אם זה קשור להריונות שהסתיימו בהפלות ותחושת האשמה שהתלוותה לכך. שתקתי, נסענו לתיאטרון בשתיקה. היא לא הכניסה דיסק וגם אני לא, כאילו שנינו חשבנו על אותו הדבר.

לא התחברתי להצגה, אליס המליצה עליה. שם ההצגה היה מבטיח: "עולם בראי המראות". זאת הייתה הצגה על איש מבוגר בעל חנות מראות שמתחיל לדבר עם עצמו על התובנות שלו. מכל ראי ניבטה אליו הדמות שלו אבל אחרת. קונים שנכנסו לחנות הבינו שהוא יצא מדעתו אבל הוא התנהל מצוין בסדר היום שלו, והרוויח בסופו של דבר את הסכום שהיה צריך בשביל להתפרנס, גם בלי עזרה סוציאלית. ויום אחד נכנסת אישה לחיים שלו ומצליחה לשכנע אותו שהוא חולה. ומאז שההבנה הזאת חודרת אליו, נפגעת היכולת שלו להמשיך להיות עצמאי והמצב שלו מתדרדר.

אחרי ההצגה ישבנו בבר לא רחוק מהתיאטרון ואליס אמרה שזה היה נהדר. "באמת?" שאלתי. הייתי בטוח כל כך בתחושה שלי שזו הצגה מוזרה. "כן," היא אמרה. "הרי ברור שהוא פסיכוטי, אבל הוא תפקד, השאלה היא מה לעשות באנשים פגועי נפש שמתפקדים. אתה זוכר את הבעל של ההיא," היא אמרה, מתכוונת לאישה ששרה מעבר לקיר. "אתה זוכר שהוא אושפז ונעלם לכמה חודשים?" – "כן," אמרתי, "זוכר." בטח זוכר. בדיוק בחודשים שבהם היא לא שרה, חשבתי.

.

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה, מתגוררת עם משפחתה בברלין. בעלת תואר דוקטור מהמחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת פוטסדם. סיפורים ושירים שלה פורסמו בעברית, באנגלית  ובגרמנית. ספר שיריה ״לאן כל זה הולך״ ראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020. סיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליון 81 של המוסך ובגיליון מיום 18.1.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סופרפוזיציה", סיפור קצר מאת עמית גורביץ'

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation