סופרפוזיציה – סיפור קוואנטי
עמית גורביץ'
.
ברמזור של רחוב איינשטיין, בדרך חזרה מהאוניברסיטה, צלצל הטלפון. על הקו הייתה נאווה, מזכירת החוג לפיזיקה, שעדכנה שבמסלול שבחר ללמוד השנה לתואר שני בפיזיקה עליו להשלים שמונה נקודות מקורסי בחירה. מתברר ששנה קודם לכן החילה על עצמה הפקולטה יומרות גדולות: הדיקן דפק על השולחן בישיבה סגורה ואמר שלא ייתכן שסטודנטים יהיו ״כמו סוסים סכי עיניים״ (בעצם הוא אמר ״רתמות״) שבקיאים רק בתחום אחד. המצב בחוג לפילוסופיה היה גרוע גם בין המרצים: טקסטים של קאנט, של לייבניץ ושל דקארט נלמדו ללא כל ידע מתמטי ומבלי שהמרצים הבינו למה התייחסו הרעיונות המקוריים. ה״מונאדה״ של לייבניץ נלמדה כאילו הייתה ״נפש האדם״, נשמה חמקמקה, אף שבפועל לייבניץ התכוון לתאר יחידה פיזיקלית ראשונית אידיאלית, ללא מסה ונפח, שאינה ניתנת לחלוקה.
נאווה הציעה שייקח קורסים מחוגים אחרים: תנ"ך, קולנוע, היסטוריה או ספרות. בין היתר היא הציעה אקראית את "תפיסת הזמן של מרסל פרוסט״ ואת ״קריאה מודרנית באסימוב", שנלמדים ממילא בימי שלישי בין קורסי המבוא בפיזיקה. רק כשכבר היה על כביש החוף לכיוון חיפה, 90 קילומטר לשעה, חזר להרהר במושג ״נקודה״. כמה האוניברסיטה מיושנת. בחדר המזכירות מכשיר הפקס כמעט התפקע. שיבוצי השיעורים תלויים על הקיר וכתובים בגיר מאובק. הכיסאות הם כמו אלו שהיו עוד בתיכון. ידע אמור להיות גל, קו שנורה אל העתיד, המותיר אחריו מיתר ארוך שעליו יישזרו רעיונות ומידע לכל האורך ולכל הכיוונים, לא נקודה, אלא רקמה רוטטת של חוטים והסתעפויות. ובכלל מי משתמש בנקודות כשתכף יהיו מחשבים קוואנטים; לא רק 0 או 1 אלא גם כל אינסוף האפשרויות שביניהם. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים ואור רך ליווה את מסלול נסיעתו צפונה, מתל אביב לדירתו שבקריית חיים. איינשטיין היה בעיניו איש דת: הרגיז אותו שהוא ייחס לאור מעמד של אקסיומה, כאילו דבר ביקום אינו יכול להיות יותר מהיר מהאור. אם יש הנחת עבודה שמכירה במוחלטות של משהו, אז איינשטיין הוא רק כוהן דתי של הרעיון. הכוכב האמיתי בעיניו היה נילס בוהר. בתחילת התואר הראשון הוא הדפיס בבית דפוס ישן בעיר התחתית תמונת שחור־לבן גדולה של בוהר ותלה אותה כפוסטר מעל מיטתו. הוא החליט שהראשון שיארח במיטה ויזהה את גדול הפיזיקאים, בוהר ולא איינשטיין, הוא זה שאיתו יישאר לחיות. בהיעדר יכולת להחליט אם הוא מעדיף נשים או גברים, הוא נאלץ להמציא לעצמו את מבחן בוהר כמבחן הקבלה. לפחות פרגן לעצמו, בינתיים, את ההתנסויות עם שני המינים. כשהרמזור בצומת גלילות הפך לירוק הוא האיץ צפונה, כדי להספיק לפגוש את השוכר המיועד לדירתו. יש לו עוד חודשיים עד שיצטרך לפנות את שלושת החדרים הקטנים, הסגפניים, ולעבור לתל אביב לתחילת הסמסטר. הוא זכר כמובן שהחתול בינתיים נעול בבית, וכבר כמה ימים לא אכל, מעניין אם הוא חי או מת.
בצומת הבונים הוא החליט לעשות הפסקה קצרה. הנסיעה הייתה מהירה משציפה. הוא החנה את הפיאט והזמין קפה הפוך, שניים סוכר. לידו שיחק ילד בן ארבע בכוסות קפה ריקות עם אימו. הוא ערבב את הקפה במהירות לצד שמאל, וכשקצב הערבוב האט התחיל לערבבו לצד ימין. בינתיים שלח הודעה להוריו שהלימודים יתחילו במרץ; למנהל הישיר שלו הודיע שיענה על המיילים מהבית; ולנטע, הבחורה שפגש ערב קודם, הפונדקאית האפשרית לילדו, הודיע שיש על מה לדבר. הוא מתקרב לגיל ארבעים וחייו נראו לו עומדים, חסרי תנועה. אם כולנו באנו מאותו מפץ גדול אחד איך זה שאנחנו כל כך שונים, קנטרה אותו אמש נטע. הוא לא האמין שמישהו יזהה אי־פעם את נילס בוהר, וממילא הוא לא מצליח להחליט: גבר או אישה, ואפשרות הפונדקאות נראתה לו הטובה ביותר. הוא יוכל להמשיך לעבוד, ללמוד וגם לשלב הורות בזמנו החופשי. ניתוק ההורות מהזוגיות יהיה הסטארט־אפ שלו. יהיו לו ילד או ילדה, שלא יהיו קשורים לבחירה זוגית שיעשה בעתיד. הוא יישאר בלתי תלוי, חופשי לעצב לעצמו את הזוגיות שיבחר. לכל מקום יוכל לבוא וללכת עם הילד שלו. הבעיה היא לגייס 200 אלף שקל, אלוהים. מי שכתב ״ברוך שלא עשני אישה״ לא חשב על ה־200 אלף שיצטרך לגייס רק בגלל שאינו אישה.
עד כה יצא לשש פגישות עם תורמות ביצית אפשריות ועוד כמספר הזה עם פונדקאיות. אלו היו פגישות מוזרות, שונות מכל דייט אחר. לרוב הוא הגיע במעיל העור הקבוע שלו, בלי להתאמץ מדי להרשים. הנשים המיועדות לא באמת התעניינו בו, עבורן זה ביזנס. גם אם מצא את עצמו מתעניין בהן, זה היה חסר תוחלת. משיכה, אופי, כימיה – כל אלה היו מושגים לא רלוונטיים כשבוחרים תורמת ביצית או פונדקאית. כדי לא ליפול לשיקולים זרים, כמו עניין או אמפתיה אמיתיים, הוא הגביל את עצמו להתעניינות פונקציונלית בגנטיקה בלבד: מחלות רקע, תוחלת חיים משפחתית, צבע עיניים. אינטליגנציה. בהתחלה הדייטים האלה היו קרים ועסקיים מדי. עם הזמן השתפר וידע לשוות לשיחות הגנטיות גם ממד אישי מלאכותי. כבר קרה שמצא עניין מוגבר באחת הנשים שלא הצטיינה דווקא בגנטיקה, ודווקא עניין זה הוא שהרחיק אותה ממנו. למרות ההזדמנויות החדשות הכול נותר מבלבל בעבורו. שיחה נחמדה בדייט לא הבטיחה דבר. מערכת השיקולים בדייטים מהסוג הזה הייתה מראש שונה לגמרי מבכל דייט אחר. הכיל יחסי.
הוא סיים את הקפה מדוכדך. בן הארבע ששיחק עם הכוסות הריקות כבר נגרר בידי אימו בוכה אל המכונית. נטע ענתה לו בהודעה קרה. היא כתבה שיש עוד זוג שמתעניין בה, סטרייטים ללא ילדים, ואם עד סוף השבוע לא יודיע לה אחרת – היא תעדיף אותם. הצינה בהודעתה, הכסף המעורב, התחרות הלא רומנטית, כל אלו כמעט החזירו אותו לנקודת ההתחלה של החיפושים. גם הסכום היה גדול עליו. הוא היה צריך לחסוך, אבל בגילו דווקא בחר לחזור ללמוד, סטודנט נצחי. אולי יוותר על הילד בשביל התואר? הוא התניע את הפיאט.
הגשם שהתחיל ליד זכרון יעקב התגבר. כמו שחזו בחדשות. הווישרים הישנים היו בלויים והטיפות על החלון יצרו עכירות שדרכה נראה העולם מלא אובך. הוא נסע באיטיות, בקושי רואה, לעבר מנהרות הכרמל. בחר אקראית במנהרה הימנית. לפני הכניסה הוא האט. בחדשות דיווחו כי טלסקופ החלל ג'יימס וב התייצב במרחק 1.5 מיליון קילומטרים מכדור הארץ. האנושות תתחיל להסתכל גם לעומק וגם בעבר. בעת תשלום אגרת הכניסה למנהרה, 10.18 ש״ח, עוד הספיק להציץ למכונית הצמודה אליו. ישבו בה אישה בהיריון מתקדם וגבר עם זקן היפסטרי מטופח. מבטיהם נשזרו לרגע. הם היו בנתיב המקביל אליו, נכנסו במקביל למנהרה השמאלית. רמזור הכניסה האיר בירוק. הרדיו התחיל להשמיע פפפחחח, כמו שלג של אי־קליטה בטלוויזיות הישנות, ושתי המכוניות זרמו לתוך המנהרה, זו בצד זו, בשני המסלולים המקבילים.
בינתיים החל להיווצר פקק קטן בתוך המנהרה. בהיעדר קליטה הוא ראה את האייפון שלו הופך לאובייקט חסר חיים, גוש מתכת וזכוכית שחורה, גוף בלי נשמה. כל כמה דקות נגע בו, מכוח ההרגל, בדק אם חזרה הקליטה. בהיעדר גירוי, הוא החל לחשוב כמה דומה המנהרה מבפנים להרבה מנהרות אחרות בעולם שבהן נסע בטיוליו. בין צרפת לבריטניה. ברחבי אירופה בין הרים. בדרך לכרמיאל. עכשיו בצומת עזריאלי וליד בית מעריב הישן. זיכרונותיו נעו בעולם כבהרף עין. לרגע חשב שהנה, הוא מצא משהו מהיר יותר ממהירות האור, 300 אלף קילומטרים בשנייה: מהירות המחשבה. הוא לא היה בטוח אם זו מחשבה חכמה מאוד או מטופשת, מגלומנית, אבל לרגע נהנה לערער על איינשטיין, שלא לקח בחשבון את מהירות המחשבה, מהירות הדמיון, בכל רגע אנחנו יכולים להיות בכל מקום. הוא חשב על המאמר שיכתוב, תהה מהי מהירות התנועה של הנירונים במוח. בינתיים, במסלול השמאלי, עברו לידו ברכב בני הזוג שראה בכניסה, ודרך אפלת המנהרה הוא הרשה לעצמו להציץ בהם מקרוב: היא נראתה בחודש השמיני, דמיין שהיא חיפאית מלידה, והוא, כך טווה לעצמו עלילה, בטח התאהב בה ובא מאיזה קיבוץ. סנטרה היה כפול ממאמץ ההיריון. בשערה המוגבה הייתה שזורה סיכה דמוית צ'ופסטיק. כהרגלו, הוא לא היה בטוח את מי מהם הוא מעדיף – לארוחה, לסרט, לטיול שעוד תכנן בקופנהגן; לסקס או לחיים משותפים. ההיריון שלה נראה כבד מדי, הזקן שלו נראה מגרד. בלי גלישה באייפון הוא נדד למחשבות שווא: מה בכל זאת הוא אוהב בה (את הלחיים המוגבהות) ומה הוא אוהב בו (את הצוואר הגברי). אור סוף המנהרה נראה מרחוק ואיתו הכביש לקריית חיים. הוא יצטרך להשכיר את דירת השיכון שקיבל מהוריו ולשכור דירה בתל אביב, ליד האוניברסיטה. השינוי שעתיד היה לעשות סוף־סוף ריגש אותו.
לפני היציאה מהמנהרה התחיל להיווצר פקק קטן. הטלפון חזר לקלוט. וייז אמד את הפקק בעוד חמש דקות. הזוג במכונית שמשמאלו כבר הבין שהוא מציץ בהם, והחזיר אליו מבטים פולשניים. ככה זה בישראל: לרגע אתה מסתכל, ואז נועצים בך מבט מפשיט בחזרה. הוא הסתכל בזקן ההיפסטרי של הגבר, ולרגע גירדו לו פניו שלו. הוא הרים את ידו וגירד. למרות דכדוכו ידע שבשלב הזה בחייו הכול עבורו עוד אפשרי, סופרפוזיציה שהוא רק צריך לבחור בין כיווניה. ממש כמו במכניקת הקוואנטים. אבל את הלימודים לא ידחה. ועל הטיול לדנמרק לא יוותר. ״פרשנות קופנהגן״ שבתה את ליבו. הוא חשב איך המילה ״פרשנות", שקשורה לספרות, תפסה גם בין הפיזיקאים. הוא עוד חייב לנאווה תשובה בקשר לקורסי הבחירה. עוד רגע ייגמר המִנהור. המכונית של הזוג והפיאט שלו יצאו באותה שנייה מהמנהרה, הוא מימין, הם משמאל. הוא הסתכל במראה וראה מאחוריו את הכיתוב: "תיטנאווק הרהנמ". פתאום הוא נהיה עצבני.
הנסיעה לקריית חיים הייתה אמורה להימשך כעשרים דקות. הדרך הייתה פתוחה. הוא ראה את בתי הזיקוק ואת השילוט המכוער לאורך כל הדרך. מחסני חצי חינם, סכנה כאן בונים, פרסומות לבית גיל הזהב. אט־אט ומשום מקום פתאום התגנבה לגופו בחילה. מוזר. הוא לא אכל היום כלום. אולי מהדרינקים של אמש, אולי מאדי המנהרה, אולי מבתי הזיקוק. הבחילה התגברה. ה״פפפחחח״, כמו שלג בטלוויזיות הישנות, חזר פתאום לרדיו. הוא עצר בצד, פתח את הדלת וניסה להקיא. התחושה לא חלפה. השמש התחילה לשקוע. הוא ניסה להציץ בנוף בתקווה להירגע. המולת הרקע של הקריות לפני השקיעה הורגשה באוויר. מאור של אחר הצהריים לפני המנהרה הוא נפלט פתאום לאור של ערב כשיצא ממנה. כמה טוב שאני יוצא מכאן: הבחילה, העייפות, הצורך במציאת שוכר, הדאגה לחתול בבית – אם הוא חי או מת. לקופנהגן ייסע בסמסטר הקיץ.
מהכניסה לקריית חיים עד לדירתו חלפו רק דקות אחדות. הוא החנה מתחת לבלוק בחניה של הבניין, ארגן את תיקו ופתח את הדלת. הוא היה מופתע להתנהל בכבדות יחסית. מבלי משים השפיל את מבטו והסתכל למטה. המנהרה שנסע בה, מתברר, הייתה מנהרה קוואנטית. הוא היה בחודש השמיני.
.
עמית גורביץ' הוא מרצה ודוקטור לפילוסופיה, מוסמך במדעי הדתות ופעיל כעורך דין בתחום זכויות האדם ודיני העבודה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "ימי חלד", סיפור קצר מאת ק' אֵליי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
