.

סיון בסקין

2022

1

נִדְמֶה שֶׁגַּם עַל זֶה נִכְתַּב הַכֹּל:

עַל עֲרֵמוֹת גּוּפוֹת בָּרְחוֹבוֹת,

עַל הָרָעָב וְעַל אָבְדַן הַבַּיִת,

עַל הָאֵימָה מִפְּנֵי הַהַפְצָצָה,

עַל תִּינוֹקוֹת מֵתִים וְאֹנֶס יְלָדוֹת,

עַל כָּל זְוָעָה שֶׁהַמַּדָּע מַכִּיר

בְּחֵלֶק זֶה שֶׁל הָעוֹלָם…

                                    אֲנִי

תִּרְגַּמְתִּי מֵאַרְבַּע שָׂפוֹת שׁוֹנוֹת,

נִקַּזְתִּי מֵאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת אֶל הָעִבְרִית

הַיְּחִידָה שֶׁלִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֵימָה

מִשָּׁם… הַמְּחַבְּרִים מָצְאוּ מִלִּים,

אֲפִלּוּ חֲרוּזִים, אֲפִלּוּ קֶצֶב

כְּדֵי לְתָאֵר אֶת הִתְפַּקְּעוּת הַלֵּב

הַזֹּאת…

            עַכְשָׁו אֲנִי צְרִיכָה לִכְתֹּב.

וְלֹא הָיִיתִי שָׁם, אֲבָל הַכֹּל מֻכָּר,

הָיִיתִי אֲמוּרָה לָדַעַת מָה עוֹשִׂים.

אַךְ הַשָּׂפָה נִלְחֶמֶת, מִתְנַגֶּדֶת,

וְאֵין לְזֶה מִלִּים, שׁוּב אֵין מִלִּים,

וְחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל מְשׁוֹרֵר

הַמְּגַלֶּה לָרִאשׁוֹנָה מָה יֵשׁ בַּתְּעָלָה בְּקֵֶרְץ'

בְּיָנוּאָר שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם ^[1]

אוֹחֵז בָּנוּ, כְּאִלּוּ זוֹהִי פַּעַם רִאשׁוֹנָה,

וְאֵלֶם מְאַבֵּן אֶת הַגָּרוֹן,

וּלְחַפֵּשׂ מִלִּים צָרִיךְ מֵאֶפֶס.

.

2

אֲבָל

            אֵיךְ אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ מִלִּים

            אֵיפֹה אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ מִלִּים

אִם אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת בְּעוֹלָמִי

שֶׁהָיָה עָשׂוּי מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת

כְּמוֹ כַּוֶּרֶת

כְּמוֹ סֶרֶט

כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁאֵינָה עוֹצֶרֶת?

אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת

זוּלַת מַרְתְּפֵי מַרִיוּפּוֹל

מְבוֹכֵי אָזוֹבְסְטָאל

עַכְשָׁו רַק זְמַן

שָׁקוּף, קְרִיסְטָל

עַכְשָׁו רַק זְמַן –

אֵין לִי חֲלָלִים לְשַׁבֵּץ בָּהֶם

אֶת הַיָּמִים הַחוֹלְפִים –

שָׁבִיר, קְרִיסְטָל

שָׁבִיר, אָדָם

קִירוֹת לֹא מִתְקַלְּפִים

יוֹתֵר: קוֹרְסִים

אֵין עוֹד מְקוֹמוֹת

            ווֹלְנוֹבָאחָה

צֶ'רְנִיהִיב

            מַרִיוּפּוֹל

            .

            .

            .

עַכְשָׁו רַק זְמַן

וְעִם הַזְּמַן לְבַדוֹ לֹא מְבַשְּׁלִים שִׁירִים

.

3

אֲבָל

            מִי יָכוֹל לְבַשֵּׁל שִׁירִים

עַל מְדוּרָה בֶּחָצֵר

עַל אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם

סֶלֶק רוֹתֵחַ

מִיּוֹם לְיוֹם

חִטָּה בְּתָאֵי הַמִּטְעָן

שֶׁל אֳנִיּוֹת אֲזוּקוֹת לְנָמֵל

רוֹתַחַת מִזַּעַם. מֶתָאן

עוֹלֶה לְקַלֵּל.

.

4

אֲבָל

            לְאֵילוּ שָׁמַיִם

            עוֹד יְכוֹלָה לַעֲלוֹת הַקְּלָלָה?

אֵין עוֹד מָקוֹם

בֵּין הָאֲדָמָה לַשָּׁמַיִם

אֵין עוֹד מָקוֹם

מֵרֹב נְשָׁמוֹת וְעָשָׁן

הַכֹּל נְשָׁמוֹת וְעָשָׁן

אֱלֹהִים כְּבָר שְׁמוֹנִים יָמִים לֹא נָשַׁם

(פַּעַם קָרָאנוּ "סְבִיב הָעוֹלָם בִּשְׁמוֹנִים יוֹם")

סְבִיב הָעוֹלָם בִּשְׁמוֹנִים יוֹם

וְלֹא מָצָא אֲוִיר לִנְשֹׁם

לֹא מַיִם

וְכָל הַשֶּׁלֶג כְּבָר נָמַס

נִשְׁתָּה

וְהָעֳמַס

בְּגֶ'רִיקָנִים

אֲבָל עֲדַיִן

יֵשׁ אֲדָמָה

גַּם אֵשׁ

(=שָׂדֶה בּוֹעֵר)

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת מִתּוֹךְ הָאַרְבָּעָה

הַאִם יַסְפִּיקוּ כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

כְּדֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ תִּשָּׁאֵר כְּלוּאָה

בַּגּוּף הָעֵר

כִּי אֵין מָקוֹם אַחֵר

.

5

אֲבָל

            הַזְּמַן לְלֹא בָּשָׂר הוּא שׁוּם דָּבָר

            כּוֹכָב שׁוֹמֵם, מַחְזוֹר קָצָר

אֲפִלּוּ שְׁלֹשֶׁת חָדְשֵׁי הַנְּשִׁימָה

שֶׁהָעָנְקוּ לְקִירָה מֵאוֹדֵסָה^[2]

הֵם אֲרֻכִּים יוֹתֵר מִזֶּה –

קִירָה שֶׁלֹּא שָׂרְדָה אֶת חַג הַפַּסְחָא

לֹא רָאֲתָה שָׁלוֹם

וְלֹא הִסְפִּיקָה לִטְעֹם מָזוֹן מוּצָק

לְמַה אַתֶּם צְרִיכִים אֶת חַג הַפַּסְחָא?

בְּלִי קִירָה זֹאת רַק לְבֵנָה שֶׁל זְמַן

מֵת, לֹא אוֹרְגָּנִי

יֵשׁוּעַ, הִשָּׁאֵר קָבוּר מֵאֲחוֹרֵי הָאֶבֶן

אֵין טַעַם בִּתְחִיָּה

בְּלִי קִירָה

.

6

אֲבָל

            בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוּא רֹעַ

שֶׁאֵין לוֹ זִכָּרוֹן

גַּנָּב שֶׁל מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה

דְּגָנִים וְתַחְתּוֹנִים

עָרִים וַחֲצָאֵי אִיִּים

בָּשָׂר לְלֹא מָקוֹם יוֹצֵר מָקוֹם

            דּוּ־מְמַדִּי

(מֵאַרְבָּעָה מְמַדִּים – הַיְשֵׁר לִשְׁנַיִם

מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲוִיר

וּבְלִי אֲוִיר אֵין גֹּבַהּ)

בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוֹפֵךְ שָׁטוּחַ

אָדָם צָרִיךְ לָלֶכֶת בָּרְחוֹב

וְלֹא לִשְׁכַּב שָׁטוּחַ בְּיָדַיִם

קְשׁוּרוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב וְכַדּוּרִים בַּגַּב הַזֶּה

בָּשָׂר בְּלִי זְמַן הוֹרֵג אֶת הַבָּשָׂר

מָקוֹם בְּלִי זְמַן יָכוֹל לִבְנוֹת מִגְדָּל,

אֲבָל לֹא בַּיִת, וְכָל אֶבֶן

הַמִּצְטָרֶפֶת לַמִּגְדָּל, נִגְנֶבֶת מִבֵּיתוֹ

שֶׁל מִישֶׁהוּ, מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ

מִתַּחַת לַמִּטָּה

מִתַּחַת לֶחָתוּל

אֵין עוֹד שָׁעוֹת

בּוּצָ'ה

אִירְפִּין

בּוֹרוֹדְיַנְקָה

.

.

.

בְּכָל חָתוּל יֵשׁ

יוֹתֵר זְמַן מִזֶּה

.

7

אֲבָל

            אָדָם יָרוּי זֹאת לֹא טְרָגֶדְיָה זֶה רֹעַ

            עָשׂוּ אֶת זֶה יָדַיִם

            שֶׁל מִישֶׁהוּ

שֶׁרַק מִלֵּא פְּקֻדָּה

וְגַם לֹא רַק מִלֵּא פְּקֻדָּה

לְמַעַן הָאֱמֶת

יֵשׁ עוֹד דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם הַפְּקֻדָּה

נַגִּיד לָתֵת

לִמְסֹר

לַחְזֹר עָלֶיהָ בְּמִילְיוֹן פִּיּוֹת

            בְּאֶלֶף הַגְּבָעוֹת

רוֹפֵא יְלָדִים זָקֵן מֵחַרְקִיב

אָמַר "תִּרְאוּ אֶת הַשַּׁקְרָן

שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּם עַל הַלָּשׁוֹן"^[3]

לְמַעַן הָאֱמֶת

יֵשׁ עוֹד דָּבָר אֶחָד שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם הַפְּקֻדָּה

תְּנַחֲשׁוּ

לְמַעַן הָאֱמֶת

לְמַעַן הָאֱמֶת

לְמַעַן הָאֱמֶת

.

8

אֲבָל

            הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁעָמַד בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם

            מֵעַל הַתְּעָלָה שֶׁל קֵרְץ'

מָצָא מִלִּים:

לְזֶה עוֹנִים בְּאֵשׁ

וְרַק בְּאֵשׁ

שָׂפָה שֶׁל אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם

אִישׁ לֹא רָצָה לְרַעְנֵן אוֹתָהּ

בְּזִכְרוֹנוֹ

הָיוּ אַרְבַּע מִלִּים

הִצְטַמְצְמוּ לִשְׁתַּיִם

תְּנַחֲשׁוּ

יֵשׁ שְׁתֵּי מִלִּים בִּלְבַד

שִׁיטָה בִּינָרִית,

מַכִּירִים?

.

9

אֲבָל

מִי יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר עִם שְׁתֵּי מִלִּים?

עִם "יֵשׁ חַשְׁמַל"

אוֹ "אֵין חַשְׁמַל"

סִבִּית אַחַת

כָּכָה הִסְבִּירוּ בְּשִׁעוּר רִאשׁוֹן בְּמַחְשְׁבִים

לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֵיךְ מוֹדְדִים מֵידָע

אֵיךְ מוֹדְדִים מִדָּה

סִבִּית אַחַת

שֶׁל רוּחַ הַחַיִּים

כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ

אוֹ אֵין

עִם זֶה אוֹמְרִים

כָּל מָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ

עִנְיָן שֶׁל גֹּדֶל זִכָּרוֹן

כּוֹחַ חִשּׁוּב

תְּשׁוּקָה לְחֹפֶשׁ וֶאֱמֶת

וְכִשָּׁרוֹן

וְעַד הַבַּיִת הָאַחֲרוֹן

.

10

אֲבָל

כָּל חֲתִיכַת פְּלָדָה בְּאָזוֹבְסְטָאל

כָּל חַמָּנִית הַמְּחֻבֶּרֶת

לָאֲדָמָה

וְלֹא עוֹזֶבֶת לְעוֹלָם אֶת מְקוֹמָהּ

וְכָל חָתוּל

יוֹדְעִים שֶׁזְּמַן כָּפוּל מֶרְחָב כָּפוּל בָּשָׂר

הוּא חֹפֶשׁ

וְלַחֹפֶשׁ אֵין מְחִיר

וּמִי שֶׁלֹּא פָּתַר

אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה –

נִדּוֹן לִהְיוֹת אָסִיר עִם טַנְק

זֶה מְסֻכָּן

אֲבָל לֹא מְשַׁחְרֵר

בְּכָל חָתוּל – יוֹתֵר

חֹפֶשׁ מִזֶּה

הַזְּמַן אָזַל

אֲבָל

כָּל עוֹד לְמִישֶׁהוּ יֵשׁ אֹמֶץ לַהֲפֹךְ

שׁוּב אֶת שְׁעוֹן הַחוֹל

לַחְבֹּשׁ אֶת הַפְּצָעִים

לִמְתֹּחַ קֶרֶן לַמֶּרְחָב

כָּל הָעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת אֵלָיו/

אֵלֶיהָ/אֲלֵיהֶם/וַאֲלֵיהֶן –

יִהְיֶה אֲפִלּוּ מָה שֶׁאֵין

.

11

קִיֵב

חַרְקִיב

אוֹדֵסָה

דְּנִיפְּרוֹ

דּוֹנֵצְק

זַפּוֹרִיזְ'יָה

לְבִיב

קְרִיבִי רִיהְ

מִיקוֹלָיֶב

סֶבַסְטוֹפּוֹל

מַרִיוּפּוֹל

לוּהַנְסְק

וִינִיצָה

מָקִיֶּבְקָה

סִימְפֵרוֹפּוֹל

צֶ'רְנִיהִיב

חֶרְסוֹן

פּוֹלְטָבָה

.

.

.

וְעַד הַכְּפָר הָאַחֲרוֹן

Stop all the clocks, cut off the telephone

מִתּוֹךְ אֵימָה

וְאָז הִפְכוּ אֶת הַשָּׁעוֹן

הַזְּמַן אִתְּכֶם

זְמַן אֵשׁ וַאֲדָמָה

חוּמָה

2022

2023

2024

2025

.

.

            תֵּל אָבִיב, מַאי 2022

____________________

[1] המשורר היהודי־סובייטי איליה סלווינסקי, שהיה בין העדים הפואטיים הראשונים לשואה בברית המועצות, ובפרט בעיר קֶרץ' שבחצי האי קרים.
[2] קירה גלודן, תינוקת בת שלושה חודשים מאודסה, נהרגה ב־23 באפריל 2022, ערב חג הפסחא, בהפצצת בניין המגורים שלה. עימה נהרגו אמה וסבתה.
[3] ד"ר יבגני קומרובסקי מחרקיב, שהתפרסם בזכות תוכניות טלוויזיה וספרים מצוינים על בריאות התינוק והילד, מצא את הביטוי המדויק להדהים הזה כדי לתאר את התעמולה האנטי־אוקראינית בתקשורת הרוסית.

.

סיון בסקין היא משוררת, מתרגמת, סופרת ועורכת. ילידת וילנה (1976). ספרה הרביעי, "שבעה ימים אביב בשנה", ראה אור בסדרת ה־21 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2021. חברת מערכת בכתב העת "הו!" ובסדרת ה־21. רשימות פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך 71 ובגיליון מיום 5.8.21.

.

» במדור "ארוכים" בגיליון קודם של המוסך: "שחרית", שיר מאת טליה סיידל כהן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קבורת חמור

זמירה הייזנר

.

בשנת אחר הצהריים של הכפר התאספו, נייר פוליו שקוף למחצה ששוליו מצהיבים, ספוג ריח עובש, מודפס במכונת כתיבה ברווחים כפולים בין האותיות והפיסוק, מגולגל בין עוד כמה חפצים אישיים שנשמרו ונשכחו בחלוף הזמן ובחילופי הדורות – מזכרת מבית המשפחה הישן שפונה ונמכר. המילים המודפסות דהו בחלקן אך עדיין נותרו מקועקעות בדף גם בהעדרן ככתב ברייל. היה יום שמש אביבי, ריח תחמיץ של תפוזים מרקיבים עמד באוויר. לאו דווקא זה. אדמה שרועה על גבה מהודקת וריח גשם. הם היו סקרנים ונרגשים להבריח את החמור הזקן של ברל הפרדסן העשיר והקמצן ולהציל אותו מהקבורה הצפויה לו. אין זכר לגגות רעפים משופעים מעל בתים נוטים על צידם, פזורים אי פה אי שם בין גושי פרדסים – מעמקים וגבהים משוטחים לקרעי צבע דו־ממדיים מגובה עשרות אלפי רגל בדרך לבית אחר ביבשת אחרת. חמור לבן ורזה קשור לעץ סמוך לגדר בחצר עמוסת גרוטאות שברל אסף במסעותיו עם החמור רתום לעגלת עץ בין הפרדסים ובית האריזה, ומחוצה לה שדה טרשים גדול מוגבה – בית קברות לכל החמורים הזקנים הקודמים שברל קנה בזול, העביד בפרך והאכיל במשורה עד שהתפגרו. א' התנדב להתיר את החמור וחזר אליהם רכוב על גבו והכריז בקול: קבלו את המשיח על החמור הלבן! לקול צחוקם ותרועותיהם. הצחוק נדם באחת כשלפתע גילו שמאחורי גבו של א' מסתתרת ילדה רזה ושקופה ופיה קשור בפיסת בד קרועה שהייתה פעם לבנה. א' הסביר שזו הנכדה של ברל שהגיעה מחוץ לכפר ואולי אפילו מחוץ לארץ לביקור אצל סבא וסבתא שלה. הוא מצא אותה משוטטת בחצר והחליט לחטוף אותה, כדי שלא תזעיק את ברל. הילדה ישבה שקטה, גם לאחר שחשף את פיה, ועיניה היו קרועות ומזוגגות. א' דרבן ברגליו את החמור והם רצו אחריהם עד למרגלות הר החול סמוך למגדל המים, מקום המפגש הקבוע שלהם. כשהגיעו למחוז חפצם, משכו את הילדה ממרומי החמור כאילו הייתה מטען חורג שצריך לפרוק. החמור עמד עזוב לנפשו ונראה אובד עצות. הם דרבנו אותו בזרדים שירוץ ויברח לחופשי, אבל הוא קרטע קלות על צידו וליחך את העשב שצמח בשולי השביל. א' טפח לו על הגב "דיו דיו" והחמור התחפר עוד יותר בחול, ניער את ראשו העיקש מצד לצד ונער נעירה רפויה אך ממושכת. מישהו הציע להרכיב את הילדה על החמור עד לשורת הברושים שעל גבול הכפר ולהשאיר את שניהם שם ביחד חופשיים לגורלם. כיוון שלא היה להם רעיון טוב יותר, העלו את הילדה שוב על גב החמור ומשכו אותם בחבל בשביל החול המתפתל בין הפרדסים והרחיקו לכת עד אל מעבר לגבול עולמם עד לסוף הפסקה – שכבה של טיפקס לבן ומעליה שבכה של דיו. מה היה ונשאר ומה נמחק? סיפור של זיכרון ילדות, אמר ביבושת בשיחת ווטסאפ קולית אחרי ששלחה לו נרעשת את הדף סרוק באימייל. לא כי שאריות זיכרון שנקבר בתהום הנשייה של הילדות.

הילדה שתקה לאורך כל המסע והם איבדו בה עניין עד שלפתע מלמלה משהו לא מובן והם הופתעו לגלות שהיא מדברת. א' עצר את החמור ב"הוייסה" ובמשיכת רסן ושאל אותה  בקוצר רוח מה היא רוצה. פיפי. זה מה שהיא אמרה, תרגם להם א' לקול צחוקם הפרוע. הם הורידו אותה מהחמור, הוליכו אותה אל תוך הפרדס של סבא שלה, הביאו אותה אל גומה גדולה והורו לה לעמוד על שוליה ולהשתין. הילדה עמדה אובדת עצות. כולם הביטו בה בעניין, מבקשים לדעת מה יקרה. היא המשיכה לעמוד ללא נוע. הם החליטו שהבנות תשמורנה עליה ושהבנים יתרחקו מהמקום, ישמרו על החמור ויתצפתו מרחוק. הבנות הורו לה שוב להשקות את העץ של סבא שלה והפעם צייתה, שלשלה למטה את מכנסיה הקצרים ביחד עם התחתונים, כרעה והתיזה זרם חזק וצהבהב שפרץ כמו מצינור מפוצץ לתוך הגומה ועל שוליה והרטיב קצת גם את רגליה ותחתוניה. היה זה זרם בלתי פוסק שכאשר סוף סוף ייפסק ותצא מהשירותים למסדרון צר, צהוב וארוך המוליך אל סלון דירתה המושכרת עם ריהוט מלא – תגלה שהדייט כבר הלך והדירה חזרה להיות ריקה ומוכרת עד לזרא. ליבן נכמר עליה להרף קל אך התקשח באחת. מישהי מהן הבחינה בעגלת ילדים ישנה מונחת בסמוך על צידה ובעוד תחתוניה ומכנסיה משולשלים מסביב לקרסוליה – היא הושבה כשחלק מפלג גופה התחתון בתוכה וחלקו מחוצה לה. הבנים הצטרפו אליהן והם יצאו ביחד אל השביל המקיף את הפרדס, מושכים בחמור לבן, עגלה ובה ילדה עירומה ממותניה ומטה. כל אותו הזמן הם לא יכלו להסיר את עיניהם מהחריץ שבין רגליה הפשוקות בין דפנות העגלה. הם רצו להרים לה את התחתונים והמכנסיים ולהסתיר אותו, אבל לא לפני שמישהו מהם הכניס לתוכו שברים מהזרדים שבהם דרבנו קודם את החמור ואחרים הצטרפו לסייע לו ורק אז משכו מעלה את המכנסיים עם התחתונים שהוסרו בקוצר רוח והושלכו לרגלי מיטת קינג סייז במלון עדן ריזורטס במתחם של שדה התעופה בחניית ביניים שהתארכה מעבר למתוכנן, מחמת תנאי מזג אוויר קשים. שלג נערם על אדני חלונות וכרכובים והרוח שרקה בחוזקה ובלי קול מעבר לשמשות כפולות. עיני חרוזים של דובי גדול – שהספיקה לקנות בדיוטי פרי, והיה מונח על ידית טרולי ירוק שלא הצליחה לדחוס אותו לתוכו – הביטו בה כהות ומזוגגות. כיצד תתרץ שקנתה רק דובי אחד לתאומים? עדיף לא לקנות בכלל ולא רק אחד, כך תמיד הייתה אומרת לו, ואלמלא התעכבה בדיוטי פרי לא היו נפגשים משני קצות העולם וממשיכים יחד לחדר במלון. מה ביקשו לבדות אחרי כל כך הרבה שנים של מסלולי חיים נפרדים? החימום היה גבוה מדי, למרות שפלג גופה התחתון היה חשוף, אבל היה כבר מאוחר להנמיך אותו, עכשיו כשהיה כבר עמוק בתוכה וריח של זרע מהול בזיעה לא שלה מילא את נקבוביות עורה ונחיריה, כמו אז, כששכבו מעל מצע השמיכה שפרש על הרצפה בדירתו, כששניהם עוד חיו בתל אביב וכשעזבה שאל אם זה בגלל ריח גופו. צריך להודיע בבית על האיחור, מה השעה שם עכשיו, היא עייפה מדי לחשב את הפרש השעות ולדעת מתי תנחת, חייבת עוד קצת לישון, לפניה עוד מסע ארוך והם דוחפים את העגלה קדימה בפראות כדי להיפרע ממנה ומהכול. החמור ממשיך ללכת ללא כל התנגדות לאן שמושכים אותו. שתיקה מעיקה. צריך לחזור, נעשה מאוחר מדי ועוד מעט יחשיך וההורים שכבר התעוררו ידאגו להם ויתחילו לחפש אחריהם ואם יגלו – יבולע להם, ולא יישאר בהם מתום. הם מסובבים את העגלה על ציריה הנוקשים כשהיא ישובה חצי בתוכה וחצי מחוצה לה ומושכים ברסן החמור ודוחפים אותו. מישהו אומר שאולי נשארו שברי מקלות בתוכה ובתוך התחתונים שלה וזה יהיה הסוף שלהם. דוחפים ונדחפים הם מצטופפים מסביבה, רוכנים מעליה כדי להיטיב לראות שם אפלת תהום עמוקה פוצה את פיה, בולעת אותם אל תוכה ללא שיור. ולא נודע כי באו אל קרבה.

.

ד״ר זמירה הייזנר, מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הדרמה, התאטרון והמיצג. פרסמה עד כה בעיקר מאמרים אקדמיים ושני ספרים: "החוויה התאטרונית: מבוא לדרמה ולתאטרון" (עם קרין חזקיה; או"פ, 2006); "׳תמר רבן: שפה / פעולה / מציאות של אמנית מופע" (רסלינג, 2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "תחתונים מכותנה", סיפור מאת רחלי שנהב גולדברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לי ממן

שנת הארבעים, טריפטיך

1.

אֵין שֶׁקֶט אַף רֶגַע.

הַנְּעוּרִים בְּרַעַשׁ גָּדוֹל בְּכָל פִּנַּת רְחוֹב,

בִּצְוָחוֹת בִּלְתִּי נִכְבָּשׁוֹת, מְהַדְהֲדִים

אֶת הַזְּמַן אָחוֹרָה:

מָה שֶׁהָיִית

כְּבָר לֹא תִּהְיִי.

אֲנִי עוֹבֶרֶת בְּגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים

עִם בְּנִי הַקָּטָן.

צִלּוֹ הַיָּרֹק אָרוּג בָּעֵשֶׂב,

לַח מֵאֶפְשָׁרוּיוֹת.

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ:

תִּרְאֶה, הִנֵּה הַנַּדְנֵדָה. עוֹד מְעַט

וְנַגִּיעַ. אֲנִי מְאַחֶרֶת לְכָל מָקוֹם, אֲבָל אַתָּה

הִשָּׁאֵר קָרוֹב, הִשָּׁאֵר דּוֹמֶה, דַּע טוֹב מִמֶּנִּי

לִמְלֹךְ בַּזְּמַן, לְנַתֵּב אֶת הַהִשְׁתַּנּוּת

בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן – מֵהַפְּנִים הַחוּצָה.

.

2.

מָה שֶׁהֶחְשַׁבְתִּי פַּעַם לְמוּצָק

הִתְפַּזֵּר בֵּינְתַיִם לְכָל רוּחַ.

רַק גָּלְמֵי הַגְּרָבִיטַצְיָה נוֹתְרוּ, פְּזוּרִים

כַּחֲרוּזִים לְהַשְׁחִיל בָּזֶה אַחַר זֶה

לְמַרְאִית עַיִן שֶׁל סֵדֶר:

מָתַי אוֹכְלִים

מָה לוֹבְשִׁים

בְּאֵיזוֹ שָׁעָה עוֹבֵר הָאוֹטוֹבּוּס.

רְשִׁימוֹת הַמִּצְרָכִים נִמְחָקוֹת וְחוֹזְרוֹת

בְּשִׁנּוּיִים קַלִּים בִּלְבַד. הַמְּחִירִים יוֹרְדִים,

עוֹלִים. קַל וָחֹמֶר הַכֵּלִים,

הָרִצְפָּה, שֶׁטֶף הַנָּהָר

שֶׁעוֹבְרִים בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁנִּקְוִים הַמַּיִם

לְרֶגַע אֶחָד וּמִיַּד שָׁבִים

לְהָגִיחַ מִן הַנֶּעֱלָם. וְהַנֶּעֱלָם

לְעוֹלָם אֵינוֹ חָדֵל

.

3.

לִכְאוֹרָה הַתּוֹצָאָה בְּרוּרָה:

כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ מִן הַכּוֹחוֹת.

אֲבָל הַהֶפֶךְ נָכוֹן לֹא פָּחוֹת, וְהַיֵּשׁ

גַּם כְּשֶׁהוּא גּוֹדֵשׁ אֶת הַפְּתָחִים

עֲדַיִן טוֹב הוּא אֵין מוֹנִים

מִן הָאֵין.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם גַּם הַצִּיּוּר הַפָּרוּעַ שֶׁל הַיַּלְדָּה

נִשְׁמַע לִגְבוּלוֹת הַדַּף, כִּתְרֵי פְּלַסְטִיק קְטַנִּים

מְעַטְּרִים אֶת רָאשֵׁי הַצְּבָעִים, וּבַשּׁוּלַיִם

מִצְטָרְפוֹת זוֹ אֶל זוֹ אוֹתִיּוֹת

לְהַרְכִּיב בִּכְתַב רְאִי אֶת הַשֵּׁם

שֶׁנָּתַתִּי אֲנִי לְכָל זֶה

.

לי ממן היא משוררת ועורכת, חברת המערכת המייסדת של המוסך. ספר ביכוריה "לְמָה הדבר דומה" זיכה אותה, בין השאר, בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 19 של המוסך. ספרה השני עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

.

ענת לב־אדלר

אמא בארגזים, מחזור

1.

הֵקַצְנוּ שְׁנַיִם

עֲשׂוּיֵי קְלִפּוֹת עֵצִים וּזְמַן

רוֹחֲשִׁים בְּרוּחַ אַחַר הַצָּהֳרַיִם

שֶׁל חַיֵּינוּ

מוּל לְטִיפַת יָרֵחַ הָעוֹלֶה בַּחַלּוֹן –

קָצְרָה הַפְּעִימָה

בֵּין זְרִיחָה לִשְׁקִיעָה.

וּבַלֵּילוֹת, עַל מִשְׁכָּבֵנוּ,

פְּחָדַי בְּלוּלִים בְּכַף יָדְךָ –

כִּי מִסְּבַךְ הַשָּׁנִים

אֵיךְ אֵדַע עוֹד

לְהַפְקִיעַ חוּטִים אֶל הָאוֹר

.

2.

הֵן יְלָדֵינוּ לֹא יִתְפָּרְצוּ שׁוּב מֵחַדְרֵיהֶם

כְּפִי שֶׁהִתְפָּרְצוּ מִתּוֹךְ גּוּפִי

וְהַבַּיִת שֶׁבִּכְתָלָיו טְבוּעוֹת כַּפּוֹת יְדֵיהֶם

בִּשְׁכָבוֹת מִתְחַלְּפוֹת שֶׁל צֶבַע

זוֹ־עוֹלָה־עַל־זוֹ־עוֹלָה־עַל־זוֹ

הוּא כְּבָר מִזְּמַן

לֹא כֻּלֵּי עָלְמָא עֲבוּרָם.

בָּאַרְגָּזִים שֶׁגְּלוּלִים בָּהֶם כָּעֵת חֶפְצֵיהֶם

מַמְתִּינִים לְנַעֲלֵי הַסַּבָּלִים –

מְעֻרְסֶלֶת גַּם הָאִמָּא שֶׁהָיִיתִי,

מִתְרַגֶּלֶת לְעַצְמָהּ הַחֲדָשָׁה:

לֹא זְרוֹעוֹת

פְּשׁוּטוֹת,

לֹא לֵב כְּכַדּוּר

לִמְסִירוֹת,

רַק

פְּעִימָה בְּהַשְׁהָיָה

אֲוִיר בִּמְשׂוּרָה.

.

3.

וְאַתְּ,

אַל תָּנִיחִי לִילָדַיִךְ

לְהִמָּשֵׁךְ מִמֵּךְ.

הֵם מַבְטִיחִים לָשׁוּב

וְרַק לִפְרָקִים מְקַיְּמִים.

הִנֵּה, רְאִי:

עַד הַיּוֹם פְּרוּשׂוֹת

יָדֶיהָ שֶׁל אִמֵּךְ

כִּסְדִינֵי צִפִּיָּה

שֶׁיָּבְשׁוּ בָּרוּחַ

וְהָאָרֶץ מֶטְרוֹנוֹם שָׁבוּר:

הַשָּׂדוֹת כְּבָר לֹא נִמְתָּחִים

עַד לְהֵיכָן שֶׁהַדִּמְיוֹן מַגִּיעַ,

הָעֲנָנִים מְזַיְּפִים

גֹּבַהּ,

אֲבָל בְּכָל פַּעַם

שֶׁתִּפָּתַח הַדֶּלֶת

וְהֵם יַנִּיחוּ רֶגֶל עַל הַמִּפְתָּן:

"נִזְכַּרְנוּ שֶׁאַתְּ כָּאן" –

יִתַּמֵּר בְּגוּפֵךְ בְּרוֹשׁ

.

ענת לב־אדלר היא סופרת ועיתונאית בידיעות אחרונות. פרסמה שני ספרי פרוזה: "כותבת ומוחקת אהבה" (ידיעות ספרים, 2013) ו"אישה בעונת מעבר" (ידיעות ספרים, 2021), ובקרוב עתיד לראות אור ספר ילדים פרי עטה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 16 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "להזות תאנים בקצה המחוק של הליפסטיק".

.

»  במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נעמה שקד ודביר שרעבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן