ממואר | סדר אהבה

"לא ניתן היה לסגת שוב אל העיוורון, ובפניי עמדה הברירה: העמדת פנים או אהבה. ופירושה של אהבה, ברגע ההוא, היה לקום וללכת." קטע מתוך ממואר בכתובים מאת מורן בנית

רותי בן יעקב, saving grace, שמן על בד, 80X60 ס"מ, 2010

.

קטע מתוך ממואר / מורן בנית

.

*

הָיְתָה זוֹ אַהֲבָה; צוּרָתָהּ אֵינְסוֹפִית, חוֹבֶקֶת כֹּל – הִבְטַחְנוּ לְתַרְגְּלָהּ יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה, לִלְמֹד יַחַד אֶת צוּרָתָהּ בַּחֹמֶר, אוּלָם הָיָה זֶה לִפְנֵי בּוֹא הַחַיִּים. לוּ יָדַעְנוּ כִּי אֵלֶּה יִהְיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים, כִּי צוּרָתָהּ תִּתְכַּנֵּס אֶל גּוּף גַּשְׁמִי: אִשָּׁה וְנַעֲרָה שֶׁאֵינָן אֵם וּבַת, חֲבֵרוֹת אוֹ נֶאֱהָבוֹת, אַךְ עֲלֵיהֶן לֶאֱהֹב בְּכָל צוּרָה.

וְהַחַיִּים הִנִּיחוּ בְּפִתְחֵנוּ כָּל צוּרָה אֶפְשָׁרִית שֶׁל אַהֲבָה: בְּחַדְרֵךְ, תַּחַת כְּנָפָם שֶׁל בִּיּוֹן, וִינִיקוֹט, מֵלָאנִי קְלַיְן וַאֲחֵרִים, יָכֹלְנוּ לְהִתְנַסּוֹת בַּכֹּל – וּרְאִי כַּמָּה נִפְלָא, יַקִּירָה, לְהִתְנַסּוֹת לֹא בַּחֹמֶר אֶלָּא בָּרוּחַ – אוּלָם תְּכוּפוֹת לָקִינוּ בְּעִוְרוֹן הַגּוּף, הִפְנֵינוּ עֹרֶף לַסָּמוּי מִן הָעַיִן, וְצִמְצַמְנוּ אֶת הָאֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁהָעָנְקוּ לָנוּ לַשָּׂפָה.

וְלֹא הָיְתָה לָנוּ שָׂפָה אַחַת, אַךְ פִּצְעֵי הָאַהֲבָה הִתְגַּלּוּ אַחֲרֵי שָׁנִים כְּדוֹמִים זֶה לָזֶה. וְלִרְגָעִים כָּל זֶה לֹא הָיָה מִגְבָּלָה, אֶלָּא הִתְכַּנֵּס אֶל מַפָּל שֶׁל אַהֲבָה – כְּשֶׁרֹאשִׁי נָח בְּאוֹר הַצָּהֳרַיִם עַל בִּרְכֵּךְ, כְּשֶׁיָּדֵךְ הֶחְלִיקָה בִּשְׂעָרִי שָׁעָה אֲרֻכָּה, כְּשֶׁחָלַמְנוּ בְּהָקִיץ עַל סַפְסָל בַּגִּנָּה ("אַתְּ תִּכְתְּבִי אֶת הַסֵּפֶר"), כְּשֶׁהִתְחַבַּקְנוּ תַּחַת חֻפַּת כְּלוּלוֹתַי, וְאַחֲרַי כֵן, כְּשֶׁאָחַזְתְּ בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ אֶת בִּתִּי הָרִאשׁוֹנָה.

וּכְשֶׁהַחֹמֶר הִתְכַּנֵּס אֶל מַפָּל שֶׁל אַהֲבָה, שִׁנְּתָה הָאַהֲבָה אֶת פָּנָיו. לֹא נִתָּן הָיָה לָסֶגֶת שׁוּב אֶל הָעִוָּרוֹן, וּבְפָנַי עָמְדָה הַבְּרֵרָה: הַעֲמָדַת פָּנִים אוֹ אַהֲבָה. וּפֵרוּשָׁהּ שֶׁל אַהֲבָה, בָּרֶגַע הַהוּא, הָיָה לָקוּם וְלָלֶכֶת. הָלַכְתִּי כְּפִי שֶׁקִּוִּית בַּסֵּתֶר, כְּפִי שֶׁיָּדַעְתְּ שֶׁיִּקְרֶה, אַךְ לֹא הוֹדֵית בְּכָךְ: מְדַלֶּגֶת מֵעַל מַלְכָּדְתּוֹ שֶׁל אוֹרְפֵאוּס.

לֹא הָיְתָה זוֹ לֵדָה בְּטֶרֶם עֵת. שַׂמְתִּי מִבְטַחִי בָּאֵל, וְלָרִאשׁוֹנָה נָחוּ הַחַיִּים בָּאוֹר. צוּרָתָם הָיְתָה צוּרַת הָאַהֲבָה, וּשְׂפָתָם הָיְתָה שְׂפַת הָאֱלֹהִים, וְכָךְ נִגְלוּ בְּפָנַי חַיֵּינוּ, דֶּרֶךְ אֵינְסוֹף פְּרִיזְמוֹת שֶׁל אוֹר הַמִּתְכַּנְּסוֹת אֶל הָאֶחָד. הַכֹּל הָיָה צָפוּי עַתָּה, פְּגִישָׁתֵנוּ חַיֵּינוּ וּפְרֵדָתֵנוּ, וְכָךְ גַּם הַמִּכְתָּב שֶׁכָּתַבְתְּ שָׁנִים סְפוּרוֹת אַחֲרֵי כֵן:

אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵּךְ, כָּתַבְתְּ, הַמְּטַפֶּלֶת שֶׁהָפְכָה לִמְשׁוֹרֶרֶת. הָיְתָה זוֹ מַחְשֶׁבֶת חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשְּׁמָה, מַחְשֶׁבֶת חֲלוֹם מְשֻׁתֶּפֶת: לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אָז שֶׁהָפַכְתִּי גַּם אֲנִי לִמְטַפֶּלֶת. לְפֶתַע הָיִינוּ הָאֶפְשָׁרוּיוֹת כֻּלָּן, צוּרָה שֶׁל אַהֲבָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה בְּחֶסֶד, הוֹוֶה מִתְמַשֵּׁךְ שֶׁל סִפּוּר – אָנוּ בְּמֶרְכֶּבֶת אוֹר, חוֹצוֹת אֶת הַיְּקוּם.

.

ד"ר מורן בנית, ילידת 1983, מרצה לספרות עברית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ביצירה המוקדמת של רונית מטלון. קטעי שירה, פרוזה ומסה פרי עטה התפרסמו בהליקון, במאזניים, באודות ובמוסך.

.

» במדור ממואר בגיליון קודם של המוסך: "החבר הקרוב שלי קבור תחת עץ התאנה", ממואר עם שירים מאת יונתן ברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | "גרעין רימון" מאת אדית וורטון

שני חלקים אחרונים מתוך סיפור הרוחות המפורסם מאת אדית וורטון, בתרגומה של מיכל זכריה. שני החלקים הראשונים הופיעו בגיליון ראש השנה

אדית וורטון, 1890~ (צילום: E. F. Cooper)

גרעין רימון / אדית וורטון

מאנגלית: מיכל זכריה

 

שני החלקים הראשונים בסיפור הופיעו בגיליון ראש השנה של המוסך.

 

ג

היא עדיין הרהרה בכך כשהמשרתת המופתעת נכנסה ומצאה אותה. לא, אמרה שרלוט, אין בכוונתה להתלבש לארוחת הערב; מר אשבי לא רוצה לאכול. הוא עייף מאוד והלך לנוח בחדרו; אחר כך תבקש שיביאו לה משהו על מגש לחדר האורחים. היא טיפסה במדרגות לחדרה. שמלת הערב שלה הייתה מונחת על המיטה, ולמראהּ אחזה בה השגרה השקטה של חייה והיא החלה להרגיש כאילו השיחה המוזרה שזה עתה ניהלה עם בעלה התרחשה בוודאי בעולם אחר, בין שתי בריות שלא היו שרלוט גוֹרְס וקנת אשבי, אלא תעתועים שבדה דמיונה הקודח. היא נזכרה בשנה שחלפה מאז נישואיה – במסירותו הקבועה של בעלה; בעדינותו המתמדת, העיקשת מדי כמעט; בתחושה שנתן לה לעיתים כי הוא להוט מדי להיתלות בה, חקרני מדי בקרבתו אליה, כאילו אין די אוויר בין נפשה לנפשו. נראה לה מגוחך, כשנזכרה בכל זאת, שלפני רגעים אחדים האשימה אותו ברומן עם אישה אחרת! אבל, אם כך, מה –

שוב חשה דחף לגשת אליו, לבקש את סליחתו ולנסות להתבדח על אי־ההבנה. אך החשש שמא תפלוש לפרטיותו ריסן אותה. הוא היה טרוד ואומלל, התייסר בחבלי אבל או פחד; והוא הראה לה שברצונו להילחם בקרב לבדו. נבון יותר, וגם נדיב יותר, לכבד את בקשתו. אך כמה מוזר, כמה בלתי נסבל, להיות שם, בחדר הסמוך לחדרו, ולהרגיש שהיא בקצה השני של העולם! בסערת נפשה כמעט התחרטה שלא היה לה האומץ לפתוח את המכתב ולהניחו שוב על השולחן במסדרון לפני בואו. לפחות הייתה יודעת את הסוד, והשד היה בא אל מנוחתו. משום שכעת החלה לחשוב על התעלומה כעל דבר־מה מודע, זדוני: רדיפה סודית שמפניה רעד, אך לא היה יכול להשתחרר ממנה. פעם או פעמיים נדמה לה שאיתרה בעיניו המתחמקות השתוקקות לעזרה, דחף להתוודות, שמיד רוסן ודוכא. כאילו חש שהיא יכולה לעזור לו אם רק תדע, ולמרות זאת לא היה מסוגל לומר לה!

הרעיון לפנות לאמו חלף בראשה. היא חיבבה מאוד את גברת אשבי המבוגרת, ישישה מוצקה וצלולת עיניים, שדיבורה החד והישיר תאם את הכנות והפשטות שבטבעה של שרלוט. שררה ביניהן ברית שבשתיקה מאז היום שבו גברת אשבי המבוגרת באה לראשונה לארוחת צהריים עם כלתה החדשה, פגשה את שרלוט בספרייה, וכשהציצה בקיר הריק מעל שולחן הכתיבה של בנה, הפטירה קצרות: ״אלזי איננה, אה?״ והוסיפה, בתגובה להסבר הממולמל של שרלוט: ״שטויות. אל תגני עליה. שניים זה מספיק.״ שרלוט, משקראה זו את מחשבותיה, בקושי יכלה שלא להחליף חיוך של שותפוּת לדבר עבירה עם חמותה; וכעת נדמה לה שהישירות העל־טבעית כמעט של גברת אשבי עשויה לחדור ללב התעלומה החדשה. אך כאן היססה שוב, כי הרעיון כמעט גבל בבגידה. איזו זכות הייתה לה לגייס מישהי אחרת, אפילו קרובה כל כך, כדי לחשוף סוד שבעלה ניסה להסתיר מפניה? ״אולי, בחלוף הזמן, הוא ידבר עם אמו מיוזמתו,״ חשבה, ואז סיכמה: ״אבל מה זה משנה? הוא ואני מוכרחים ליישב את העניין בינינו.״

היא עדיין הרהרה בבעיה כשנשמעה נקישה בדלת ובעלה נכנס לחדר. הוא היה לבוש לארוחת הערב ונראה מופתע למצוא אותה ישובה שם, כששמלת הערב מונחת זנוחה על המיטה.

״את לא יורדת?״

״חשבתי שאתה לא מרגיש טוב ושהלכת לנוח,״ גמגמה.

הוא חייך חיוך מאולץ. ״אני לא מרגיש טוב במיוחד, אבל כדאי שנרד.״ פניו, אף שעדיין היו קודרים, נראו רגועים יותר מאשר כשנמלט במעלה המדרגות שעה קודם לכן.

״הנה; הוא יודע את תוכן המכתב ושוב סיים את מאבקו, יהיה אשר יהיה,״ חשבה, ״ואילו אני עדיין בעלטה.״ היא צלצלה בפעמון והורתה בחיפזון להגיש את ארוחת הערב מהר ככל האפשר – די בארוחה קצרה, מה שאפשר להכין בזריזות, כי היא ומר אשבי עייפים ולא רעבים במיוחד.

ארוחת הערב הוכרזה, והם התיישבו לאכול. תחילה נראה שאיש מהם אינו יודע מה לומר; ואז אשבי התחיל להשיח בחזות קלילה שהייתה מעיקה יותר משתיקתו. ״כמה שהוא עייף! כמה תשוש!״ אמרה שרלוט לעצמה, חושבת על ענייניה שלה בעודו מפטפט על פוליטיקה מקומית, תעופה, תערוכת ציור צרפתי מודרני, בריאותה של דודה זקנה והתקנת הטלפון האוטומטי. ״אלוהים אדירים, כמה הוא עייף!״

כשסעדו לבדם הלכו בדרך כלל לספרייה אחרי ארוחת הערב, ושרלוט נהגה להתכרבל על הדיוואן עם כלי הסריגה שלה בעוד הוא התיישב בכורסתו תחת המנורה והדליק מקטרת. אך הערב, מכוח הסכמה שקטה, נמנעו מהחדר שבו התרחשה השיחה המוזרה, ועלו לחדר האורחים של שרלוט.

הם ישבו ליד האח, ושרלוט אמרה: ״המקטרת שלך?״ אחרי שהניח את הקפה שבקושי טעם.

הוא הניד בראשו. ״לא, לא הערב.״

״אתה צריך ללכת לישון מוקדם; אתה נראה עייף נורא. אני בטוחה שמעבידים אותך קשה מדי במשרד.״

״אני מניח שכולנו עובדים קשה מדי לפעמים.״

היא קמה ועמדה מולו בנחישות פתאומית. ״ובכן, אני לא מוכנה שתכלה את כוחותיך בעבודת פרך כזו. זה בלתי מתקבל על הדעת. אני רואה שאתה חולה.״ היא רכנה מעליו והניחה יד על מצחו. ״קנת האומלל שלי. תתכונן לחופשה ארוכה בקרוב.״

הוא הרים אליה את מבטו, מבוהל. ״חופשה?״

״בהחלט. לא ידעת שאני מתכוונת לחטוף אותך מכאן בחג הפסחא? בעוד שבועיים נצא למסע של חודש ליעד כזה או אחר. על אוניית שיט גדולה.״ היא השתהתה ורכנה קרוב יותר, שפתיה נוגעות במצחו. ״גם אני עייפה, קנת.״

נראה שלא התייחס למילותיה האחרונות, אלא ישב, ידיו על ברכיו, ראשו נסוג מעט מלטיפתה, ונעץ בה מבט דאוג. ״שוב? יקירתי, איננו יכולים; איני יכול לנסוע בשום פנים ואופן.״

״אני לא מבינה מדוע אתה אומר ׳שוב׳, קנת; לא יצאנו לחופשה אמיתית השנה.״

״בחג המולד בילינו שבוע בכפר עם הילדים.״

״כן, אבל הפעם אני מתכוונת בלי הילדים, בלי משרתים, בלי הבית. בלי כל מה שמוכר ומייגע. אמך תשמח לבלות עם ג׳ויס ופיטר.״

הוא קימט את מצחו והניד בראשו באיטיות. ״לא, יקירה; אינני יכול להשאיר אותם אצל אמי.״

״הרי אין בכך היגיון, קנת! היא כרוכה אחריהם. לא היססת להשאיר אותם איתה במשך יותר מחודשיים כשנסענו להודו המערבית.״

הוא שאף עמוקות ונעמד חסר מרגוע. ״זה היה שונה.״

״שונה? מדוע?״

״אני מתכוון, אז עדיין לא הבנתי״ – הוא השתתק כמו כדי לברור מילים ואז המשיך: ״אמי כרוכה אחר הילדים, כפי שאמרת. אבל היא לא תמיד שקולה בדעתה. סבתות תמיד מפנקות את הילדים. ולפעמים היא מדברת מולם בלי לחשוב.״ הוא פנה אל אשתו בהפצרה כמעט מעוררת חמלה. ״אל תבקשי ממני לעשות זאת, יקירה.״

שרלוט שקעה במחשבות. נכון שגברת אשבי המבוגרת נתנה דרור ללשונה, אך היא הייתה האחרונה בעולם שתגיד או תרמוז מול נכדיה דבר־מה שיפגע ולו בהורה הקפדן ביותר. שרלוט הביטה בבעלה מבולבלת.

״אינני מבינה.״

הוא המשיך להביט בה באותו מבט טרוד ומפציר. ״אל תנסי,״ מלמל.

״לא לנסות?״

״לא עכשיו – עדיין לא.״ הוא הרים את ידיו והידק אותן לרקותיו. ״אינך רואה שאין טעם להתעקש? אינני יכול לנסוע, אפילו אם אני רוצה.״

שרלוט עדיין בחנה אותו בחומרה. ״השאלה היא, האם אתה רוצה?״

הוא החזיר לה מבט לרגע; אז שפתיו החלו לרטוט, והוא אמר, קולו בקושי גובר על נשימתו: ״אני רוצה – כל מה שאת רוצה.״

״ובכל זאת – ״

״אל תבקשי ממני. אינני יכול לעזוב – אינני יכול!״

״אתה מתכוון שאינך יכול לנסוע הרחק מהמכתבים הללו!״

עד כה עמד מולה בעלה באי־שקט ובמעין היסוס; כעת פנה ממנה בחדות וחצה את החדר לאורכו פעם או פעמיים, ראשו חפוי, עיניו נעוצות בשטיח.

שרלוט הרגישה את טינתה גואה ואיתה גם חששותיה. ״זה העניין,״ התעקשה. ״מדוע אינך מודה? אתה לא מסוגל לחיות בלעדיהם.״

הוא המשיך בפסיעה טרודה לאורך החדר; ואז עצר בפתאומיות, צנח אל תוך כיסא וכיסה את פניו בידיו. לפי הרעד בכתפיו, שרלוט ראתה שהוא מתייפח. היא מעולם לא ראתה גבר בוכה, מלבד אביה לאחר מות אמה, כשהייתה ילדה קטנה; ועדיין זכרה כמה הפחיד אותה המראה. היא פחדה כעת; היא הרגישה שבעלה נגרר הרחק ממנה אל תוך עבדות עלומה כלשהי, ושעליה להקדיש את כל כוחה עד האטום האחרון למאבק על חירותו, וחירותה.

״קנת – קנת!״ הפצירה, כורעת על ברכיה לידו. ״לא תסכים להקשיב לי? לא תנסה לראות מה אני סובלת? אני לא מגזימה, יקירי; באמת שלא. אני מניחה שמעולם לא הייתי מבחינה במכתבים אילולא השפיעו עליך ככה. אני לא נוהגת לחטט בענייניהם של אחרים; ואפילו אם ההשפעה הייתה אחרת – כן; כן; הקשב לי – לו הייתי רואה שהמכתבים משמחים אותך, שאתה מצפה להם, סופר את הימים בין מכתב למכתב, שאתה רוצה בהם, שהם נותנים לך דבר־מה שאינני יודעת לתת – הרי, קנת, איני אומרת שהדבר לא היה מסב לי סבל גם כן; אבל סבל אחר, ואז היו לי הכוח להסתיר את תחושתי, והתקווה שיום יבוא ותרגיש כלפיי כפי שאתה מרגיש כלפי כותבת המכתבים. אבל מה שאיני יכולה לשאת הוא לראות כמה אתה חרד מפניהם, כמה סבל הם מסבים לך, וכיצד למרות זאת אינך מסוגל לחיות בלעדיהם ולא תיסע מחשש שמא תחמיץ את אחד המכתבים בזמן שתיעדר. או אולי,״ הוסיפה, קולה נשבר בקריאה מאשימה – ״אולי הסיבה היא שהיא אסרה עליך לעזוב. קנת, אתה מוכרח לענות לי! האם זו הסיבה? האם לא תיסע איתי כי היא אסרה עליך?״

היא המשיכה לכרוע לידו, הרימה את ידיה ומשכה את ידיו מטה בעדינות. היא התביישה בעקשנותה, התביישה לגלות את פניו הפרועים הנבוכים, אך הייתה נחושה ששום פקפוק לא יעצור בעדה. עיניו הביטו מטה, השרירים בפניו רטטו; היא הסבה לו סבל חמור משסבלה בעצמה. אך הדבר לא ריסן אותה עוד.

״קנת, זה העניין? היא לא מרשה לנו לנסוע יחד?״

גם עתה לא דיבר או הפנה אליה את מבטו; ותחושה של תבוסה הציפה אותה. ככלות הכול, חשבה, המאבק נועד לכישלון. ״אתה לא צריך לענות. אני רואה שאני צודקת,״ אמרה.

לפתע, בעודה מתרוממת, הוא פנה ושוב משך אותה מטה. ידיו תפסו את ידיה ולחצו אותן חזק כל כך עד שהרגישה שטבעותיה חותכות בבשרה. באחיזתו היה משהו מבועת, עוויתי; הייתה זו לפיתה של אדם שמרגיש שהוא מחליק מעל פי תהום. הוא הרים אליה את מבטו כעת, כאילו הגאולה טמונה בפניה הרוכנים מעליו. ״מובן שניסע ביחד. ניסע לאן שתרצי,״ אמר בקול חלש ומבולבל; הוא כרך את זרועו סביבה ומשך אותה אליו והצמיד את שפתיו לשפתיה.

 

ד

שרלוט אמרה לעצמה: ״הלילה אישן,״ אך במקום זאת ישבה מול האח בחדרה עד השעות הקטנות, קשובה לכל צליל שנשמע מחדרו של בעלה. אך ניכר שהוא, על כל פנים, נח אחרי סערת הערב. פעם או פעמיים התגנבה אל הדלת ובאור הקלוש שנכנס מהרחוב בעד החלון הפתוח ראתה אותו מוטל שקוע בשינה עמוקה – שינה של חולשה ותשישות. ״הוא חולה,״ חשבה – ״אין ספק שהוא חולה. ולא מעבודה קשה; אלא מהרדיפה המסתורית הזו.״

היא נשמה בהקלה. היא נאבקה במאבק המתיש עד סופו וזכתה בניצחון – לפחות בינתיים. לו רק יכלו לצאת לדרך מיד – לכל מקום שהוא! היא ידעה שאין טעם לבקש ממנו לנסוע לפני החגים; ובינתיים ההשפעה הסודית – שבנוגע אליה עדיין הייתה בעלטה מוחלטת – תמשיך לפעול נגדה, והיא תיאלץ לחדש את מאבקה מדי יום ביומו עד שיצאו לדרכם. אך אחרי כן הכול יהיה שונה. אם תצליח לקחת את בעלה הרחק אל מתחת שמיים אחרים, ולעצמה בלבד, לא היה ספק בליבה שתוכל לשחרר אותו מהלחש המרושע שהוטל עליו. המחשבה הזו הרגיעה אותה, ולבסוף גם היא ישנה.

כשהתעוררה הייתה השעה מאוחרת הרבה יותר מהרגיל, והיא התיישבה במיטה מופתעת ורוגזת על שאיחרה לקום. היא תמיד אהבה לרדת ולאכול ארוחת בוקר עם בעלה ליד האח בספרייה; אך מבט חטוף בשעון הבהיר לה שהוא בוודאי יצא למשרד לפני זמן רב. כדי להיות בטוחה זינקה מהמיטה והלכה לחדרו; אבל החדר היה ריק. מן הסתם ביקר בחדרה לפני צאתו, ראה שהיא עוד ישנה, וירד בלי להפריע לה; ויחסיהם היו אוהבים דיים כדי שתצטער שהחמיצה את שעת הבוקר שלהם.

היא צלצלה ושאלה אם מר אשבי כבר יצא. כן, לפני שעה כמעט, אמרה המשרתת. הוא הורה לא להעיר את גברת אשבי ולא לשלוח אליה את הילדים עד שתקרא להם . . . כן, הוא עלה לחדר הילדים בעצמו כדי לתת את ההוראה. הכול נשמע שגרתי למדי; ושרלוט בקושי ידעה מדוע שאלה: ״והאם מר אשבי לא השאיר שום הודעה נוספת?״

כן, אמרה המשרתת, הוא השאיר הודעה נוספת; היא מצטערת מאוד ששכחה. הוא אמר לה, ממש עם עזיבתו, לומר לגברת אשבי שהוא הולך לטפל בנסיעתם, והאם תוכל בבקשה להיות מוכנה להפליג מחר?

שרלוט הדהדה את המילה ״מחר״, וישבה בוהה באישה בתימהון. ״מחר – את בטוחה שאמר שנפליג מחר?״

״הו, בטוחה לגמרי, גברת. אני לא יודעת איך שכחתי להזכיר זאת.״

״ובכן, לא חשוב. הכיני לי את האמבט, בבקשה.״ שרלוט זינקה ממקומה, התלבשה בחטף, ותפסה את עצמה שרה אל דמותה שבמראה כשישבה להבריש את שיערה. הזכייה בניצחון שכזה גרמה לה להרגיש שוב צעירה. האישה האחרת נעלמה לכדי כתם על קו האופק, ואילו האישה הזו, המושלת בחזית, חייכה אל השתקפות שפתיה ועיניה. הוא אוהב אותה, אם כן – אוהב אותה בלהט כמו תמיד. הוא ניחש את סבלה, הבין שאושרם תלוי בכך שייסעו מיד, בכך ששוב ימצאו זה את זו אחרי הגישוש הנואש בערפל אמש. טבעה של ההשפעה שעמדה ביניהם קודם לא העסיק את שרלוט כעת; היא התעמתה עם השד וגירשה אותו. ״אומץ – זה הסוד! לו רק אנשים מאוהבים לא היו חוששים תמיד לסכן את אושרם בכך שיסתכלו לו בעיניים.״ בעודה מברישה אחורנית את שיערה הבהיר השופע, הוא התנופף מחושמל מעל ראשה, כמו זרי דפנה. אה, ובכן, יש נשים שיודעות איך לנהל גברים, ויש נשים שלא – ורק היפות – עיבדה את האִמרה בעליצות – ראויות לאמיצים! היא בהחלט נראתה יפה מאוד.

הבוקר ריקד כמו צדפות על פני ים בוהק – כמו הים שבקרוב יחושו על פניו. היא הורתה לבשל ארוחת ערב טובה במיוחד, שלחה את הילדים ללימודיהם, ביקשה להוריד את מזוודותיה, התייעצה עם המשרתת בנוגע לבגדי הקיץ שיש להוציא – כי כמובן פניהם מועדות לחום ואור שמש – ותהתה אם עליה להוציא את חליפות הפלנל של קנת מן הנפטלין. ״אך כמה משונה,״ הרהרה, ״שעדיין איני יודעת לאן אנחנו נוסעים!״ היא הביטה בשעון, ראתה ששעת הצהריים קרבה, והחליטה לצלצל אליו במשרד. הייתה שהות קלה; אז שמעה את קול המזכירה אומר שמר אשבי ביקר לרגע מוקדם בבוקר, ועזב כמעט מיד . . . הו, בסדר גמור; שרלוט תצלצל אחר כך. מתי הוא צפוי לחזור? המזכירה ענתה שאינה יודעת; כל שידעו במשרד הוא שבעוזבו אמר שהוא ממהר כי עליו לנסוע אל מחוץ לעיר.

מחוץ לעיר! שרלוט הניחה את השפופרת והתיישבה, בוהה בפנים חתומים אל תוך עלטה חדשה. מדוע יצא מהעיר? ולאן הלך? ומכל הימים, מדוע בחר בערב נסיעתם הפתאומית? היא חשה רעד קל של דאגה. כמובן הלך לראות את האישה ההיא – ללא ספק כדי לבקש את רשותה לנסוע. עד כדי כך היה משועבד לה; ושרלוט הייתה פתיה מספיק כדי לראות את זרי הדפנה על מצחה. היא פרצה בצחוק, חצתה את החדר, והתיישבה שוב מול המראה. אילו פנים שונים ראתה! החיוך על שפתיה החיוורות נראה כלועג לדמותה הסמוקה של השרלוט האחרת. אך הצבע הזדחל בהדרגה בחזרה אל פניה. ככלות הכול, הייתה לה הזכות לטעון לניצחון, כי בעלה עשה את הדבר שביקשה, ולא את שדרשה ממנו האישה האחרת. אך טבעי, לאור החלטתו הפתאומית לעזוב מחר, שיש לו סידורים לעשות, עניינים עסקיים להשלים; אין כל צורך להניח שהנסיעה המסתורית היא ביקור אצל כותבת המכתבים. אולי פשוט נסע לפגוש לקוח שגר מחוץ לעיר. כמובן לא יספרו זאת לשרלוט במשרד; המזכירה היססה לגלות לה אפילו מידע פעוט כמו העובדה שמר אשבי איננו. בינתיים תמשיך בהכנות העליזות, ותסתפק בלגלות אחר כך לאיזה אי תענוגות ייקח אותה.

השעות נקפו, או ליתר דיוק חלפו ביעף בשטף של התכוננות להוטה. לבסוף כניסתה של המשרתת שבאה להגיף את הווילונות העירה את שרלוט ממלאכתה, ולהפתעתה ראתה שהשעון מורה על השעה חמש. והיא עדיין לא יודעת לאן הם נוסעים מחר! היא צלצלה למשרד של בעלה, ונאמר לה שמר אשבי לא היה שם מאז שעות הבוקר המוקדמות. היא ביקשה לשוחח עם השותף שלו, אך השותף לא יכול להוסיף דבר למידע שברשותה, כי הוא עצמו, שהרכבת הפרברית שלו איחרה, הגיע למשרד אחרי שאשבי כבר בא והלך. שרלוט עמדה מבולבלת; ואז החליטה לצלצל לחמותה. מובן שקנת, ערב היעדרות בת חודש, הלך לבקר את אמו. די בעובדה שהילדים – חרף התנגדותו העמומה – לבטח צריכים להישאר עם גברת אשבי המבוגרת, כדי שיהיה ברור שעליו להחליט עימה בכל מיני עניינים. במקרה אחר הייתה שרלוט עלולה לחוש עלבון קל על שנמנע ממנה להשתתף בהתייעצותם, אך דבר לא שינה כעת כשהיא המנצחת, כשבעלה עדיין שלה ולא של אחרת. בעליזות צלצלה לגברת אשבי, שמעה את קולה הידידותי ופתחה: ״ובכן, החדשות של קנת הפתיעו אותך? מה את חושבת על הבריחה שלנו?״

כמעט בו ברגע, לפני שגברת אשבי הספיקה לענות, ידעה שרלוט מה תהיה תשובתה. גברת אשבי לא ראתה את בנה, היא לא שמעה ממנו ולא הבינה למה מתכוונת כלתה. שרלוט עמדה שותקת בעוצמת ההפתעה. ״אבל אם כך, היכן הוא?״ חשבה. אז, מתעשתת, הסבירה לגברת אשבי את החלטתם הפתאומית, ותוך כדי הסבר חזרו אליה ביטחונה העצמי ואמונתה שדבר לא יוכל שוב לעמוד בין קנת לבינה. גברת אשבי קיבלה את החדשות ברוגע ובאהדה. גם היא חשבה שקנת נראה מודאג ומותש, והסכימה עם כלתה שבמקרים כאלה שינוי הוא התרופה הטובה ביותר. ״אני תמיד שמחה כל כך כשהוא יוצא לחופש. אלזי שנאה נסיעות; היא תמיד מצאה אמתלות כדי למנוע ממנו ללכת. איתך, תודה לאל, זה אחרת.״ גם לא הפתיע את גברת אשבי שלא היה לו פנאי לספר לה על הנסיעה. בוודאי היה עליו להזדרז מהרגע שנפלה ההחלטה; אך ללא ספק יקפוץ לביקור לפני ארוחת הערב. שיחה של חמש דקות היא כל שנחוץ להם. ״אני מקווה שבהדרגה תרפאי את קנת מהשיגעון שלו לדוש שוב ושוב בסוגיות שניתן ליישב בכמה מילים. הוא מעולם לא היה כזה, ואם יביא את ההרגל לעבודתו המקצועית יאבד במהרה את כל לקוחותיו . . . כן, בואי אליי לדקה, יקירה, אם יש לך פנאי; הוא ללא ספק יופיע בזמן שאת כאן.״ צלצול קולה הממריץ של גברת אשבי הדהד בביטחון בחדר השקט בעוד שרלוט המשיכה בהכנות.

לקראת השעה שבע צלצל הטלפון, והיא זינקה אליו. כעת תדע! אך זו הייתה רק המזכירה השקדנית, שאמרה שמר אשבי לא חזר או שלח הודעה, ולפני שהמשרד נסגר חשבה שעליה ליידע את גברת אשבי. ״הו, זה בסדר. תודה רבה!״ קראה שרלוט בצהלה, והניחה את השפופרת ביד רועדת. אך אולי בשעה זו, חשבה, הוא כבר אצל אמו. היא סגרה את המגירות והארונות, עטתה כובע ומעיל ומסרה לחדר הילדים שהיא יוצאת לדקה לראות את סבתם.

גברת אשבי גרה בקרבת מקום, ותוך כדי ההליכה הקצרה בדמדומי האביב הקרירים נדמה לשרלוט שכל דמות קרבה היא בעלה. אך היא לא נתקלה בו בדרך, וכשנכנסה אל הבית מצאה את חמותה בגפה. קנת לא התקשר ולא בא. גברת אשבי המבוגרת ישבה ליד האח המאיר, מחטי הסריגה מבזיקים ביציבות בין ידיה הזקנות הפעילות, ודי היה בנוכחותה הגופנית כדי לנסוך בשרלוט ביטחון. כן, בהחלט תמוה שקנת נעלם ליום שלם בלי להודיע ולו לאחת מהן; אבל, ככלות הכול, עליהן לצפות לכך. עורך דין עסוק מחזיק בידיו חוטים רבים כל כך עד שכל שינוי פתאומי בתוכניות מחייב אותו לערוך כל מיני סידורים והתאמות בלתי ידועים. ייתכן שהלך לפגוש לקוח בפרברים והתעכב שם; אמו זכרה שסיפר לה כי הוא אחראי לענייניו המשפטיים של תימהוני ישיש ומתבודד אי־שם בניו ג׳רזי, שהיה עשיר מופלג אך קמצן מכדי להחזיק בטלפון. סביר מאוד שקנת נתקע שם.

אך שרלוט חשה שהדאגה משתלטת עליה. כשגברת אשבי שאלה אותה באיזו שעה יפליגו למחרת והיא נאלצה לומר שאיננה יודעת – שקנת רק השאיר לה הודעה שהוא הולך לטפל בנסיעתם – המילים שהגתה הבהירו לה שוב כמה משונה המצב. אפילו גברת אשבי הודתה שהדבר מוזר; אבל מיד הוסיפה שזו רק עדות לחיפזון שבו הוא מצוי.

״אבל, אמא, כבר כמעט שמונה! הוא בוודאי מבין שאני מוכרחה לדעת מתי נצא מחר.״

״הו, מן הסתם הספינה לא תפליג עד הערב. לעיתים הם צריכים להמתין לגאות עד חצות. כנראה קנת מסתמך על כך. אחרי הכול, יש לו ראש על הכתפיים.״

שרלוט נעמדה. ״זה לא העניין. קרה לו משהו.״

גברת אשבי הסירה את משקפיה וקיפלה את כלי הסריגה. ״אם תתחילי להרשות לעצמך לדמיין דברים – ״

״את לא חרדה אפילו קצת?״

״אני לעולם לא חרדה עד שאין לי ברירה אחרת. אשמח אם תצלצלי לארוחת הערב, יקירתי. תישארי לאכול? הוא בטח יקפוץ לביקור בדרכו הביתה.״

שרלוט התקשרה לביתה. לא, אמרה המשרתת, מר אשבי לא בא ולא התקשר. היא תגיד לו ברגע שיגיע שגברת אשבי סועדת אצל אמו. שרלוט נכנסה לחדר האוכל אחרי חמותה והתיישבה מול הצלחת הריקה בגרון יבש, בעוד גברת אשבי אכלה ברוגע וביעילות את הארוחה, שהייתה קצרה אך הוכנה בקפדנות. ״כדאי שתאכלי משהו, ילדה, או שתהיי גרועה כמו קנת . . . כן, עוד קצת אספרגוס, בבקשה, ג׳יין.״

היא התעקשה ששרלוט תשתה כוס שרי ותכרסם פרוסת צנים; אז חזרו לחדר האורחים, שבו הודלק האח, הכריות על הכורסה של גברת אשבי נוערו והוחלקו. כמה בטוחים ומוכרים נראו כל אלה; ובחוץ, אי־שם באי־הוודאות והמסתורין של הלילה, ארבה התשובה לניחושיהן של שתי הנשים, כמו דמות עמומה המשחרת לטרף על מפתן הבית.

לבסוף קמה שרלוט ואמרה: ״כדאי שאחזור. בשעה כזו קנת בוודאי ילך ישר הביתה.״

גברת אשבי חייכה בפייסנות. ״לא מאוחר מאוד, יקירתי. ולשני דרורים לא לוקח זמן רב לאכול.״

״כבר אחרי תשע.״ שרלוט רכנה לנשק אותה. ״למען האמת, אינני יכולה לשבת בשקט.״

גברת אשבי הדפה הצידה את מלאכתה והניחה את שתי ידיה על מסעדי הכיסא. ״אני באה איתך,״ אמרה, מסייעת לעצמה לקום.

שרלוט מחתה שכבר מאוחר מדי, שאין צורך, שתתקשר ברגע שקנת יגיע, אך גברת אשבי כבר צלצלה לקרוא למשרתת. הייתה לה צליעה קלה, והיא עמדה שעונה על מקל ההליכה שלה בזמן שזו הביאה את מעילה. ״אם מר קנת מופיע, אמרי לו שיוכל למצוא אותי בביתו,״ הורתה למשרתת כששתי הנשים נכנסו אל תוך המונית שהוזמנה. במשך הנסיעה הקצרה הייתה שרלוט אסירת תודה על שאינה חוזרת הביתה לבד. היה משהו חם וממשי בעובדת קרבתה של גברת אשבי, משהו שהלם את צלילות עיניה ומרקם פניה הרעננים המוצקים. כשעצרה המונית היא הניחה את ידה בעידוד על ידה של שרלוט. ״את תראי; תהיה הודעה.״

הדלת נפתחה בתגובה לצלצולה של שרלוט והשתיים נכנסו. ליבה של שרלוט הלם בהתרגשות; המרץ שנבע מהביטחון של חמותה החל לזרום בעורקיה שלה.

״את תראי – את תראי,״ חזרה גברת אשבי ואמרה.

המשרתת שפתחה את הדלת אמרה שלא, מר אשבי לא הגיע, ולא התקבל שום מסר ממנו.

״את בטוחה שהטלפון לא מקולקל?״ הציעה אמו; והמשרתת אמרה, ובכן, הוא בהחלט לא היה מקולקל לפני חצי שעה, אך היא תלך ותצלצל רק כדי לוודא. היא נעלמה, ושרלוט פנתה להסיר את כובעה ומעילה. כשעשתה זאת נח מבטה על השולחן במסדרון, ושם הייתה מונחת מעטפה אפורה, שמו של בעלה משורטט עליה חלושות. ״הו!״ היא קראה בקול, ערה פתאום לכך שלראשונה זה חודשים נכנסה לביתה בלי לתהות אם אחת המעטפות האפורות תהיה שם.

״מה העניין, יקירתי?״ שאלה גברת אשבי במבט מופתע.

שרלוט לא השיבה. היא הרימה את המעטפה ועמדה בוהה בה כאילו יכלה לחדור אל תוכנה בכוח מבטה. אז עלה בה רעיון. היא פנתה והושיטה את המעטפה לחמותה.

״את מכירה את כתב היד הזה?״ שאלה.

גברת אשבי לקחה את המכתב. היה עליה לגשש בידה השנייה אחר משקפי הראייה שלה, וכשהרכיבה אותם הניפה את המעטפה אל האור. ״הרי – ״ קראה; ואז עצרה. שרלוט הבחינה שהמכתב רעד בידה היציבה בדרך כלל. ״אבל המכתב ממוען לקנת,״ אמרה גברת אשבי לבסוף, בקול חלש. נימת קולה רמזה שהרגישה ששאלתה של כלתה נמהרת במקצת.

״כן, לא חשוב,״ דיברה שרלוט מתוך החלטה פתאומית. ״אני רוצה לדעת – את מכירה את הכתב?״

גברת אשבי החזירה לה את המכתב. ״לא,״ אמרה בקול ברור.

שתי הנשים נכנסו אל הספרייה. שרלוט הדליקה את המנורה החשמלית וסגרה את הדלת. היא עדיין החזיקה את המעטפה בידה.

״אני הולכת לפתוח אותה,״ הכריזה.

היא קלטה את מבטה המבוהל של חמותה. ״אבל, יקירה – מכתב שאינו ממוען אלייך? יקירתי, אינך יכולה!״

״כאילו אכפת לי – עכשיו!״ היא המשיכה להביט בגברת אשבי בריכוז. ״המכתב הזה עשוי לגלות לי היכן קנת.״

לבלובה המבהיק של גברת אשבי נמחה בחיוורון מהיר; נראה שלחייה המוצקות מתכווצות וקמלות. ״מדוע שיגלה זאת? מה גורם לך להאמין – לא ייתכן – ״

שרלוט נעצה עיניים יציבות בפנים שהשתנו. ״אה, אז את אכן מכירה את הכתב?״ זרקה בתשובה.

״מכירה את הכתב? כיצד אכיר אותו? אחרי כל ההתכתבויות של בני . . . אבל אני יודעת – ״ גברת אשבי השתתקה והביטה בכלתה במבט מפציר, מפוחד כמעט.

שרלוט תפסה את פרק ידה. ״אמא! מה את יודעת? אמרי לי! את חייבת!״

״שאיני מאמינה ששום דבר טוב יכול לצאת מכך שאישה פותחת את מכתביו של בעלה מאחורי גבו.״

לאוזניה הנרגזות של שרלוט נשמעו המילים יבשות כמו משפט שלוקט מספר אמרות מוסריות. היא צחקה בקוצר רוח והרפתה מפרק היד של חמותה. ״זה הכול? שום דבר טוב לא יצא מהמכתב הזה, פתוח או סגור. זאת אני יודעת היטב. אבל יהיה הרוע שבו אשר יהיה, אני מתכוונת לגלות את תוכנו.״ ידיה רעדו כשאחזו במעטפה, אך כעת נעשו יציבות, וכך גם קולה. היא עדיין הביטה בריכוז בגברת אשבי. ״זהו המכתב התשיעי הכתוב באותו כתב יד שקנת קיבל מאז שנישאנו. תמיד אותן מעטפות אפורות. ספרתי אותן כי אחרי כל אחת הוא נהג כאדם שעבר זעזוע נורא. עוברות שעות עד שהוא מתנער מהשפעתם. אמרתי לו. אמרתי לו שאני חייבת לדעת ממי הם מגיעים, כי אני יכולה לראות שהם הורגים אותו. הוא לא מוכן לענות על שאלותיי; הוא אומר שאינו יכול לומר לי דבר על המכתבים; אבל אתמול בלילה הבטיח לנסוע איתי – הרחק מהם.״

גברת אשבי, צעדיה רועדים, ניגשה אל אחת הכורסאות והתיישבה עליה, ראשה צונח קדימה על חזה. ״אה,״ מלמלה.

״אז כעת את מבינה – ״

״הוא אמר לך שתיסעו כדי להתרחק מהם?״

״הוא אמר, לנסוע – לנסוע. הוא התייפח עד שבקושי הצליח לדבר. אבל אמרתי לו שאני יודעת שזו הסיבה.״

״ומה הוא אמר?״

״הוא עטף אותי בזרועותיו ואמר שילך לאן שארצה.״

״אה, תודה לאל!״ אמרה גברת אשבי. שקט שרר, ובשעתו המשיכה לשבת בראש חפוי, עיניה מופנות מכלתה והלאה. לבסוף הרימה את מבטה ודיברה. ״את בטוחה שהיו תשעה מכתבים?״

״לחלוטין. זהו התשיעי. ספרתי אותם.״

״והוא סירב בכל תוקף להסביר?״

״בכל תוקף.״

גברת אשבי דיברה מבעד לשפתיים קפוצות חיוורות. ״מתי הם התחילו להגיע? את זוכרת?״

שרלוט שוב צחקה. ״זוכרת? הראשון הגיע בלילה שחזרנו מירח הדבש.״

״כל הזמן הזה?״ גברת אשבי הרימה את ראשה ודיברה במרץ פתאומי. ״אם כך – כן, פתחי אותו.״

המילים היו כה בלתי צפויות ששרלוט חשה את הדם ברקותיה, וידיה שוב החלו לרעוד. היא ניסתה להחליק את אצבעה תחת דש המעטפה, אך הוא הודבק חזק כל כך שהיה עליה לחפש אחר סכין השנהב של בעלה על שולחן הכתיבה שלו. בעודה דוחפת הנה והנה את החפצים המוכרים שידיו נגעו בהם אך לאחרונה, הם שלחו בה את הרעד הקפוא הנובע מחפציו האישיים של מי שזה עתה מת. בדממה העמוקה של החדר נשמעה קריעת הנייר כששיספה את המעטפה כמו זעקה אנושית. היא הוציאה את הדף ולקחה אותו אל המנורה.

״ובכן?״ שאלה גברת אשבי בלחישה.

שרלוט לא זעה או ענתה. היא רכנה מעל הדף בגבות מכווצות, מקרבת אותו עוד ועוד אל האור. ראייתה בוודאי הייתה מטושטשת, או מסונוורת בגלל השתקפות אור המנורה בנייר החלק, כי, אף על פי שאימצה את עיניה, הצליחה להבחין רק בכמה משיכות עט קלושות, קלושות וחלשות כל כך עד שכמעט לא היה אפשר לפענח אותן.

״אני לא מצליחה לראות,״ אמרה.

״למה את מתכוונת, יקירה?״

״הכתב לא ברור מספיק . . . חכי.״

היא חזרה אל השולחן, וביושבה קרוב למנורת הקריאה של קנת, הניחה את המכתב תחת זכוכית מגדלת. כל אותו זמן הרגישה שחמותה מתבוננת בה בריכוז.

״ובכן?״ נשפה גברת אשבי.

״ובכן, זה לא ברור יותר. איני יכולה לקרוא.״

״את מתכוונת שהנייר ריק לחלוטין?״

״לא, לא בדיוק. כתוב עליו דבר־מה. אני מצליחה לקרוא משהו כמו ׳שלי׳ – הו, ו׳בוא׳. אולי ׳בוא׳.״

גברת אשבי נעמדה בפתאומיות. פניה החווירו אפילו יותר מקודם. היא התקדמה אל השולחן, הניחה עליו את שתי ידיה ונשמה עמוקות. ״תני לי לראות,״ אמרה, כאילו אילצה את עצמה למאמץ מאוס.

שרלוט חשה שהחיוורון שלה מידבק. ״היא יודעת,״ חשבה. היא דחפה את המכתב לצד השני של השולחן. חמותה הרכינה מעליו את ראשה בדממה, אך בלי לגעת בו בידיה החיוורות הקמוטות.

שרלוט עמדה והביטה בה כשם שהיא עצמה, כשניסתה לקרוא את המכתב, הייתה תחת מבטה של גברת אשבי. זו האחרונה גיששה אחר משקפיה, קירבה אותם לעיניה ורכנה קרוב יותר אל העמוד הפרוס, כדי, כך נדמה, להימנע מלגעת בו. אור המנורה נפל ישירות על פניה הקשישים, ושרלוט הרהרה אילו עומקים נעלמים עשויים לארוב תחת תווי הפנים הבהירים והגלויים ביותר. היא מעולם לא ראתה את פני חמותה מבטאים רגש שאינו פשוט ובריא – לבביות, שעשוע, אהדה נדיבה; פה ושם הבזק של כעס מיטיב. כעת הם לבשו מבע של פחד ומשטמה, חרדה ספקנית והתרסה כמעט מכווצת. כאילו הרוחות הנאבקות בקרבה עיוותו את פניה בדמותן. לבסוף הרימה את ראשה. ״איני יכולה – איני יכולה,״ אמרה בקול מצוקה ילדותית.

״גם את לא מצליחה לקרוא?״

היא הנידה בראשה, ושרלוט ראתה שתי דמעות מתגלגלות במורד לחייה.

״אף שהכתב מוכר לך?״ התעקשה שרלוט ועווית על שפתיה.

גברת אשבי לא הגיבה לאתגר. ״איני מצליחה לקרוא כלום – כלום.״

״אבל את מכירה את הכתב?״

גברת אשבי הרימה את ראשה בחשש; עיניה החרדות התגנבו במבט מפוחד סביב החדר השקט המוכר. ״כיצד אוכל לדעת? בהתחלה נבהלתי . . .״

״נבהלת מהדמיון?״

״ובכן, חשבתי – ״

״כדאי שתגידי, אמא! ידעת מיד שזה הכתב שלה?״

״הו, חכי, יקירתי – חכי.״

״לחכות למה?״

גברת אשבי הביטה מעלה; עיניה, שחלפו לאיטן על פני שרלוט, טיפסו אל הקיר הריק מאחורי שולחן הכתיבה של בנה.

שרלוט, שעקבה אחר המבט, פרצה בצחוק צורם ומאשים. ״לא אחכה עוד! הרי ענית לי כעת! את מביטה היישר אל הקיר שעליו הייתה תלויה תמונתה!״

גברת אשבי הרימה את ידה במלמול של אזהרה. ״ששש.״

״הו, אל תחשבי שמשהו עוד יכול להפחיד אותי!״ זעקה שרלוט.

חמותה עדיין נשענה על השולחן. שפתיה נעו בעצב. ״אבל אנחנו יוצאות מדעתנו – שתינו יוצאות מדעתנו. אנחנו יודעות שדברים כאלה אינם אפשריים.״

כלתה הביטה בה ברחמים. ״אני יודעת כבר זמן רב שהכול אפשרי.״

״אפילו זה?״

״כן, בדיוק זה.״

״אבל המכתב – ככלות הכול, אין שום דבר במכתב – ״

״אולי בעבורו יש. איך אוכל לדעת? אני זוכרת שאמר לי פעם שמי שרגיל לכתב יד יוכל לקרוא בו את משיכת העט הקלושה ביותר. כעת אני מבינה למה התכוון. הוא אכן היה רגיל לכתב.״

״אבל הקווים המעטים שהצלחתי לראות חיוורים כל כך. איש לא יכול לקרוא את המכתב הזה.״

שרלוט צחקה שוב. ״אני מניחה שהכול חיוור ברוח רפאים,״ אמרה בחדות.

״הו, בתי – בתי – אל תגידי דבר כזה!״

״מדוע לא, כשאפילו הקירות הריקים זועקים זאת? האין זה היינו הך אם את ואני איננו יכולות לקרוא את מכתביה? אם אפילו את יכולה לראות את פניה על הקיר הריק, מדוע שהוא לא יקרא את כתב ידה מהנייר הריק? אינך רואה שהיא בכל מקום בבית, וקרובה אליו יותר משום שלכל אחד אחר היא בלתי נראית?״ שרלוט צנחה אל תוך כורסה וכיסתה את פניה בידיה. סערה של התייפחויות זעזעה אותה מכף רגל ועד ראש. לבסוף מגע בכתפה גרם לה להביט מעלה, והיא ראתה את חמותה רוכנת מעליה. פניה של גברת אשבי נראו קטנים ותשושים יותר, אך שבו ועטו את מבטם השקט הרגיל. חרף הייסורים שטלטלו אותה, הרגישה שרלוט את השפעתה של אותה רוח נחושה.

״מחר – מחר. את תראי. מחר יהיה הסבר.״

שרלוט קטעה את דבריה. ״הסבר? מי עומד לספק אותו, אני תוהה?״

גברת אשבי נסוגה והתיישרה בגבורה. ״קנת עצמו,״ קראה בקול רם. שרלוט לא אמרה דבר, והקשישה המשיכה: ״אך בינתיים עלינו לפעול; עלינו להודיע למשטרה. עכשיו, ללא שיהוי. עלינו לעשות הכול – הכול.״

שרלוט נעמדה, איטית ונוקשה; היא חשה שמפרקיה מכווצים כאלה של אישה זקנה. ״ממש כאילו אנחנו מאמינות שיועיל לעשות דבר־מה?״

בנחישות קראה גברת אשבי: ״כן!״ ושרלוט ניגשה אל הטלפון והרימה את השפופרת.

 

© 1937 by Edith Wharton
Reprinted by permission of the estate of Edith Wharton and the Watkins/Loomis Agency.

.

אדית וורטון (1862–1937), סופרת אמריקאית עטורת שבחים והאישה הראשונה שזכתה בפרס הפוליצר לספרות. הרומנים שכתבה על חיי המעמדות העליונים בניו יורק של העידן המוזהב קנו לה תהילה, וסיפורי הרוחות שלה זכו להתעניינות מחודשת בשנים האחרונות. סיפורה ״גרעין רימון״ (Pomegranate Seed) פורסם לראשונה בכתב העת Ladies' Home Journal בשנת 1931, ואחר כך נכלל בשני קובצי סיפורים קצרים פרי עטה.
מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, גרנטה בעברית ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. חברת מערכת המוסך.

 

»   במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שלושה שירים מאת המשורר אמיר דרוויש

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נובל | "ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה"

"אני לא מצליחה לזוז מהפִּסקה. עברו שנתיים מאז שקראתי אותה בפעם האחרונה ועד זכייתה של אנני ארנו בפרס נובל לספרות והיא צרובה שם באישוני", דורית שילה חוזרת אל הפִּסקה שטלטלה אותה בספר "האירוע" מאת אנני ארנו

אנני ארנו, מתוך: YouTube

הפִּסקה / דורית שילה

מחשבות בעקבות "האירוע" מאת אנני ארנו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2022

.

הרגשתי צורך עצום לחרבן. רצתי לשירותים, שהיו בצידו השני של המסדרון, וכרעתי מעל האסלה כשפניי לדלת. ראיתי את המרצפות בין ירכיי. דחפתי בכל כוחותיי. זה פרץ כמו רימון, בהתזת מים שהגיעה עד לדלת. ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה.
הדלת של או' הייתה פתוחה קמעה, אור בקע מבפנים, קראתי לה בשקט: "זהו זה".
שתינו בחדר שלי. אני יושבת על המיטה, והעובר בין הרגליים. אנחנו לא יודעות מה לעשות. אני אומרת לאו' שצריך לחתוך את חבל הטבור. היא לוקחת מספריים, אנחנו לא יודעות איפה בדיוק צריך לחתוך, אבל היא עושה את זה. אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי, עם הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה. או' מתיישבת על שרפרף, היא בוכה. אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שֵם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן.
אין לנו מושג מה לעשות בעובר. או' הולכת להביא מהחדר שלה שקית צנימים ריקה ומניחה אותו בפנים. אני הולכת עם השקית לשירותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי המים.
[מתוך: האירוע מאת אנני ארנו, מצרפתית: נורה בונה, רסלינג, סדרת ושתי, עמ' 82-81]

*

אם מיישירים מבט אל השמש, היא צורבת את חוּמה במרכז העין ומשחירה את שדה הראייה. לרגעים ארוכים נקודת החוֹם הזאת מלווה את המבט לאן שלא ילך. כאילו שהשמש טבעה חותמת על האישונים ומסתירה את כל הנקרה בדרך עד שזה עובר. יש צריבות שאינן עוברות. "המתרחץ" שתלוי בין רגליה של אנני ארנו בפסקה הזאת, הלקוחה מספרה האירוע, נצרב בעיני רוחי לנצח. ארנו, אז סטודנטית צעירה בצרפת של שנות השישים, עברה הפלה לא־חוקית מסכנת חיים ונפש. את האירוע היא מוסרת לנו הקוראות באופן מסודר ובלשון נקייה, כאומרת, "עכשיו זה גם האירוע שלכן".

אני רואה אותו מתנדנד בין רגליה לאורך מסדרון מעוֹנות הסטודנטים (אולי "מעוּנות הסטודנטיות" מתאים כאן יותר) עד שהיא מגיעה לחדרה וצונחת איתו באפיסת כוחות על מיטתה. אני מריצה לאחור. הצריבה מסתירה את תלאות התחלת הספר ואת עינויי ההמשך. כל המילים מוסתרות בידי "המתרחץ" השחור, תלוי על חבל הטבור. הכול נעלם מאחורי כף ידה של המספרת שמחזיקה אותו: ל"זה" היה "משקל מוזר", היא אומרת. הנקודה השחורה מריצה את עצמה במהירות כפולה לאחור, כמו בתוכנת עריכת וידיאו, ושוב יוצאת לדרך: "אסלה", "מתרחץ", "נרתיק", "תלוי", "החזקתי". אין טעם שאמשיך לקרוא עכשיו, אין טעם שאתאמץ להיזכר מה היה לפני. הלופ שבמסדרון השחיר את שדה הראייה שלי ולא נראה שזה יעבור.

*

לאחר שהכול השחיר, אני חושבת על שמות שניתנים לדברים, על השם שאנני ארנו נתנה ל"זה" – "המתרחץ". רציתי לעזוב הכול ולברר מהי המילה הצרפתית. שיערתי שהיא baigneur (בֶּנְייר: זה שמתרחץ, רוחץ, טובל, וגם זה שמתבוסס בדמו). התמונה הראשונה שהמילה הצרפתית מעלה בעיני רוחי היא של בחור צעיר ושזוף בבגד ים, כולו שחוֹק ונעורים פראיים, מזנק מסלע גבוה אל מי נהר קרירים, לקול מצהלות חבריו שקפצו אל המים לפניו ועתה הם רוחצים בהנאה. אני מדמיינת את המתרחץ שלי קופץ אל מי נהר הטארן שבדרום צרפת, ערוץ עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים. אני בעצמי טבלתי במימיו בצעירותי והתבוננתי במתרחץ כזה מזנק אל המים הבהירים. אני לא קפצתי. יש לי פחד גבהים, אפילו על כיסא אני לא מטפסת. אבל התמונה של הגוף הגמיש, לח מזיעה ומים, שמח ברגע הנתון הזה של קפיצה למים חיים, גם הוא נצרב בעיני רוחי. זה היה רגע של קנאה. הייתי צעירה כמוהו אבל לא התפארתי בגופי ונופפתי בו באוויר לעיני כולם. המשקל הסגולי שלי היה כבד משלו, אני רחצתי בסתר מאחורי עץ, נכנסתי למים אט־אט ולא משתי ממקומי.

אני חושבת על "המתרחץ" העברי. אם המילה במקור היא אכן baigneur, הרי שבתרגום שלה לעברית יש גם משמעות של ניקיון שאין במילה הצרפתית. העובר מתרחץ במי השפיר. ה"זה" שומר על היגיינה, הוא רוצה להגיע לעולם נקי, מסורק, לבוש בחולצה לבנה ומגוהצת. בעברית הוא גם משתכשך במי האמבטיה ולא רק רוחץ במי נהר הטארן, אולי משתעשע עם ברווז פלסטיק צהוב, אולי משחק בבועות סבון, אולי. אל טבילה במקווה מחשבותיי לא הגיעו, אני שומרת נפשי מפני המקום הזה אפילו בדמיונותיי. עולם האמבטיה שנכנס לטקסט העברי מוסיף שכבת כאב נוספת, שכן התוכניות שאני מייחסת לעובּר, לצאת לעולם כמו חתן של שבת, לא מתגשמות. ההתערבות האלימה בגופה של המספרת גורמת לו לפרוץ החוצה כמו רימון יד, להתיז את עצמו ואת מי הרחצה עד לדלת השירותים; הוא תלוי על חבל, מתבוסס בדמו, ומסיים את חייו באסלה.

לא בדקתי אם המילה הצרפתית היא אכן baigneur. מה זה משנה? קוראת העברית שבי הרוויחה שכבה נוספת. האישה שבי שחררה צעקה כפולה.

*

אני לא מצליחה לזוז מהפִּסקה. עברו שנתיים מאז שקראתי אותה בפעם האחרונה ועד זכייתה של אנני ארנו בפרס נובל לספרות והיא צרובה שם באישוני, שורפת כמו מבט ישיר בשמש. אני מעולם לא הייתי בהיריון אבל כן נולדתי. נולדתי לתוך המצב הנשי שחיכה להפוך אותי למה שנועד לי, ולמזלי מבחינה זאת, מצב משופר מזה של אנני ארנו כמה עשורים לפני. לא הייתי סטודנטית בצרפת של שנות השישים, שבה נשים שתבעו זכות על גופן נחשבו עברייניות על פי חוקי המדינה והחברה, ואלה העבירו אותן מסכת ייסורים. הייתי סטודנטית שם בשנות האפס של המאה העשרים ואחת, ולו הייתי זקוקה להפלה היה לי למי לגשת, ממי לבקש עזרה. המדינה הייתה מממנת, שומרת על נפשי וגופי ומסייעת ל"מתרחץ" ולי להיפרד בנקודת הזמן שבה הוא עדיין צלול כמו מים ולא פצוע מתבוסס בדם. פרידות הן דבר כל כך חשוב, באיזו זכות לא מאפשרים לנו להיפרד.

ואני אוחזת היום באותה "הפִּסקה" בשתי ידיי ולא שוכחת שגם אם הייתה מי שסיפרה אז, היא זכתה למבט מבזה. אני פוקדת על עצמי להקשיב. והגדתְּ לבנותייךְ בכל דור ודור שיש לנו הנשים הרבה מאוד להפסיד אם לא נקרא בה שוב ושוב, אם לא ננפנף בה זקופות לעיני כולם ונקפוץ יחד איתה אל תוך המים. יש לנו הפִּסקה הזאת כדי שלא נמצא את עצמנו שוב מבודדות, מדממות, כורעות מעל האסלה, בוכות בסתר. ומעל לכול, לספרות טובה יש היכולת לקחת את ה"אני", את מה ש"שלי" ולהשמיע דרכו את קולן של כל הנשים, כפי שעושה אנני ארנו באופן המעורר השתאות בספר האירוע.

 

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת, מרצה בתוכנית לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב. ספרה "אחרי הספירה" (פרדס) ראה אור ב־2020. מעורכות המוסך.

 

אנני ארנו, "האירוע", רסלינג, 2008. מצרפתית: נורה בונה

 

 

» במדור נובל בגיליון קודם של המוסך: דפי קודיש ורפי וייכרט קוראים בשיריה של גליק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | החיפוש אחַר האחרת בבבואה המשתקפת

"האסופה מאגדת, לראשונה, את מיטב השירה הלסבית העברית של העשורים האחרונים, ועומדת במשימה המורכבת של מיפוי מסורת שירית נעלמה ברגישות ובנדיבות." מיתר מורן על "אַתְּ כל הרצון", מבחר שירה לסבית עכשווית

מיה בלוך, שיעור ריקוד, עט על נייר, 29X22 ס"מ, 2017

.

פספורט חובה לקוראת חובבת הנשים

מיתר מורן

.

מידותיה הנוחות לכל כיס ועושר תכניה מקנים לאנתולוגיית השירה הלסבית אַתְּ כל הרצון איכויות של פספורט חובה לקוראת חובבת הנשים המתחילה (או הוותיקה). רבות מאיתנו חיכו לה. האסופה מאגדת, לראשונה, את מיטב השירה הלסבית העברית של העשורים האחרונים עם ייצוג של כארבעים משוררות, ועומדת במשימה המורכבת של מיפוי מסורת שירית נעלמה ברגישות ובנדיבות. היא מקנה גישה למחוזות הסודיים, האינטימיים והנועזים של השירה הלסבית, ומאפשרת היכרות עם ״יעדי חובה״ איקוניים ואיים בודדים מלאי חן ויופי. יציאתה לאור היא מאורע משמח וחשוב, המנגיש אותה לכלל חובבי השירה העברית באשר הם.

פתח הדבר של האסופה הוא טקסט צלול ונגיש, המשמש כמקרא מפה שדרכו אפשר להבין את המוטיבציה, הרקע וההשראה למלאכת הליקוט והמיפוי הענפות שנעשו בו וכן את התמות העיקריות שעולות מתוכו. הוא נכתב בידי העורכת והמשוררת אורית נוימאיר פוטשניק (להלן: נ"פ), מתוך נקודת מבט אישית של מי שהתבגרה בישראל בשנות התשעים ולא נחשפה ליצירות לסביות מובהקות עד שלב מאוחר בחייה. כמו אחרות בדורה, היא שאבה השראה מכתביה של ספפו והזדהתה עם שיברון ליבה של גולדברג או ייסוריו של אלתרמן, אך התקשתה למצוא טקסטים שהביעו את ייסורי נפשה כאישה המרגישה כלפי אישה. בעבור כלל הנשים הלסביות שהתבגרו בשנות התשעים או האלפיים, זה בדיוק התיקון שהאסופה מבקשת לעשות במסורת המקומית. במובן זה נחיצותה יושבת על ציר כפול: גם תרבותי־היסטורי וגם פואטי־אקטואלי.

פריחתה של יצירה להטב״קית מגוונת, חדשנית ורבת מבע בשנים האחרונות, לכאורה מייתרת את הצורך בתת־בידול של שירה לסבית דווקא תחת מטריית הזהויות והסוגות. אפשר לציין לדוגמה את נפלאתה, אנתולוגיית שירה קווירית בעריכת דורי מנור ורונן סוניס, או גאים להציג הקודמת לה בעריכת אילן שיינפלד, שביקשו לייצג קשת רחבה וצבעונית של קולות מקומיים. אך גם היום, בכל הנוגע לייצוגי אהבת נשים, ״השפע הפואטי הזה הוא עדיין נחלתן של יודעות ח״ן בלבד״ כדברי נ"פ, בין מכיוון שתפוצתה וחשיפתה של השירה והשירה הלסבית בפרט מוגבלת ואינה נגישה ברובה לציבור הרחב, ובין מכיוון שמדובר במסורת צעירה יחסית.

מחוווֹת המאזכרות את שירתן של אחרות עוזרות לבסס את תביעת הרצף ההיסטורי. מהבולטות שבהן הן ליאת קפלן במחווה לספפו, או דנה ג' פלג בשיר מחווה מתריס ונועז שנכתב בשנות התשעים, שבו היא משבצת שמות משוררות לסביות כמו שז, דנה אמיר ושרון אס, הנחשבות לאמהות המייסדות של השירה הלסבית העברית. קורפוס חזק ומייצג של שירתן נכלל באסופה זו ומניח את אבני היסוד לבאות אחריהן. ואכן, בצד קולות ותיקים ומבוססים יותר ישנו ייצוג מבורך ונדיב של קולות עכשוויים כמו שני פוקר, אורין רוזנר ואורי פרסטר, ומשוררות מבטיחות בראשית דרכן כמו גיתית דהן, קרן קולטון וסתיו אתלן. הכרונולוגיה הממפה ראשית ורצף היא עיקרון מאגד, אך לא מחייב, של סדר הופעת המשוררות במקבץ, וירוויחו מי שינקטו בגישה ספונטנית לקריאה בו.

האסופה נפתחת בחגיגיות ביונה וולך, בחירה שבמבט ראשון נראית כמותחת מעט את גבולות האנתולוגיה. הצדקתה, על פי נ"פ, היא בישירות המינית ובתעוזה הפורצות דרך בתקופתה, ובעיקר בקוויריות החלוצית, המלהטטת בהיפוכי מגדר הרבה לפני התפתחותה של תיאוריה קווירית בישראל. הקו הנמתח ממנה עובר דרך המבעים הארוטיים של גבריאלה אלישע ושז למשוררות צעירות כמו נדיה אייזנר או גיתית דהן, ששירתה משקפת קול א־בינארי: ״אַתְּ שׁוֹלַחַת לוֹ 'בּוֹאִי', וְהִנֵּה הוּא בָּא, … וְהוּא מַפְשִׁיטָה עַגְבָנִיּוֹת בְּסַבְלָנוּת מִדְּקִיקָתָן״.

השם הנבחר למקבץ לקוח מתוך שורה החותמת שיר מאת אורי פרסטר: ״אֵיךְ לֹא לִרְצוֹת אוֹתָךְ, כְּשֶׁאַתְּ כָּל הָרָצוֹן״. הוא מסמן נקודת מוצא של פנייה אינטימית לאחרת, אך כמו המונה ליזה, המיישירה מבט לכל אחת, הוא נהפך לפנייה כפולה הקוראת לך מן הכריכה. זו נקודת מוצא פשוטה אך מרעישה, המאירה באור יקרות את ההקשר שבו נכתבו החומרים. הפנייה הישירה כמו מכיילת את הקורא.ת לעבר פריזמת מבט ייחודית של האחרוּת הלסבית, ומה שנגלה דרכה הוא מופע חושני, עשיר ונוגע ללב של הפנייה הבלתי מתווכת שבאהבת אישה לאישה.

שירים רבים מבטאים את החירות המתגלמת בתוך המרחב הפואטי המתקיים בין הכותבות לבין מושא תשוקתן, ואת החירות שלנו כקוראות.ים לפסוע לתוך המימד הנסתר והאינטימי הזה. מחד האסופה כומסת את מאווייהן של נשים הכותבות מעמדת מיעוט ו״נותנת מילים לחוסר הלגיטימיות של אהבתן״ כדברי נ"פ, ומאידך חוגגת את הטבע החושק, הרוצה, המעז לבקש לעצמו את מה שהוא חסר. ייצוגים שונים משקפים את הגולמיות הכנה שביצר דרך דימויים הלקוחים מעולם הפנטזיה והחי. החל ביוּנִיקוֹרְן של וולך ו״הָיִיתִי אֲהוּבָתָה שְׁל הַמִּפְלֶצֶת״ של ורד דור, דרך האיילות של לורן מילק ושל שז ב"נעזוב הכול". כך למשל שירה של הילה להב, "חיה", מבטא את תחושת החֶסֶר שאין לו שובע מנקודת מבט של חיה טורפת, ״אֲנִי גּוֹוַעַת בָּרָעָב./ פַּעַם בִּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה בָּאָה אַיָּלָה כָּמוֹךְ/ טוֹבַת עֵינַיּם מְאִירָה בְּלִי הַפְסָקָה –/ אֲנּי לוֹעֶסֶת אֶת בְּשָׂרָהּ בְּמֶשֶׁך חֳדָשִׁים./ בִּטְנִי רֵיקָה״. ממנו נמתח קו לשורות מאת נדיה אייזנר: ״זֶהוּ סוֹף לְמַסַּע הָאִלּוּף/ שֶׁל חַיָּה שֶׁכֻּלָּהּ צִפִּיָּה./ מֵעַכְשָׁו קַיָּם רַק הַגּוּף״.

אחרוּת בהכרח מבקשת ביטוי מדויק ונאמן לרגש ולחוויה שטרם נמצאה להם מראה משקפת. השירה מאפשרת לה את הביטוי הזה, היא מפשירה את המרחק בין הקוראות.ים לכותבות, ומקרבת אל חוויות אישיות שבבסיסן בדידות, ניכור וזרוּת. החיפוש אחר דיוק, אחַר האחרת בבבואה המשתקפת, ניכר למשל בשירהּ היפהפה של טלי לטוביצקי "אַיֵּךְ":

.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בְּפִנּוֹת

לֹא מְמֹרָקוֹת עֲדַיִן שֶׁל הַזִכָּרוֹן, בִּפְתָקִים שֶׁנִּשְׁמְטוּ,

בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא בָּאוּ עוֹד חֶשְׁבּוֹן,

בְּאִישׁוֹנֵי אֲנָשִׁים שֶׁצְּדוּדִיתֵךְ חָלְפָה בָּהֶם.

בִּדְבֵקוּת,

בּוֹרֵאת וּמְמִיתָה,

מְמוֹטֶטֶת אֶת זִכְרֵךְ עַד שֶׁהוּא נִבָּט מִתּוֹךְ בָּבוּאָתִי

שְׁבַּמָּסָךְ, הוֹכָחָה מַעְגָּלִית מֻשְׁלֶמֶת:

הַחִפּוּשׂ שֶׁלָּךְ אֵינוֹ תּוֹאֵם אַף מִסְמָךְ –

נַסִּי מִלִּים אֲחֵרוֹת.

נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיּוֹת יוֹתֵר.

.

לא רק החיפוש אחר דיוק מאפיין את האחרוּת הלסבית בשדה הפואטי. תמות מרכזיות שהיא עוסקת בהן מבטאות כמיהה, תשוקה, ומלוא החופן נכזבוּת ואובדן. שני פוקר כותבת ״אֵיךְ נֵלֵךְ וּמִכָּל אַבְנִית נִשְׁמַת־אִשְׁתֵּנוּ פּוֹנָה אֵלֵינוּ? אֵיךְ נֵלֵךְ/ וְכָל פָּנַס־רְחוֹב מַזְהִיר אֶת בְּשַׂר עוֹרָהּ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהָאֲוִיר עָגֹל/ כְּחַמּוּקֶיהָ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב?״ שיר המורכב כולו משאלות המבטאות, לעיתים בהומור דק, תחושות של קרע לאחר פרידה. ביטויים נוספים של תחושות אובדן ואף כעס אפשר למצוא אצל גבריאלה אלישע: ״לְפָנַיִךְ זָרוּעַ יְשִׁימוֹן —/ אֵיךְ תִּפְסְחִי עָלָיו/ מַה כָּל הָרַעְיוֹן?״ ברומזה לבדידות שנותרה בלכתה של אהובתה, ומוסיפה: ״וְיוֹם אֶחָד הַכֹּל יֵהָרֵס מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת/ הַקֵּן יִתְפָּרֵק, הַבֵּיצִים יִשָּׁבְרוּ, כִּי יֵשׁ, כִּי יֵשׁ לְרַסֵּן אֶת הָרֶגֶשׁ —״. תחושות דומות מבטאת ליאת קפלן: ״בְּלֶכְתֵּךְ נִשְׁבָּרִים הַשָּׁמַיִם/ יָם רָחָב שָׁב לִהְיוֹת תֹּהוּ אָפֵל״. שבריריות האהבה החד־מינית מקבלת משנה תוקף בשירים אלו ואחרים.

דרך המבט אנחנו מודדות מרחקים בינינו לבין הזולת ומגדירות את עצמנו ביחס למי שהיינו רוצות לקרב אל לב. בבסיסו טמונה המודעות להיעדר, למצב החֶסֶר שמאפיין אותנו, שעוד לא מצאנו לו שם בעולם. ״בִּקַּשְׁתִּי לְהַפְשִׁיטֵךְ/ כְּשֵׁם שֶׁבּוֹחֲרִים מְקוֹם יְשִׁיבָה בְּחֶדֶר זָר;/ תְּחלָּה בְּמַבָּט״, מדגימה דנה גולדברג. מלאכתה של המשוררת: להנביט מן המבט אפשרות קיום רגעית, מזככת, שלא מתאפשרת במציאות החיצונית לה. במישור הפרטני היא מבקשת לזקק ולנסח את חווייתה, ובמישור הרחב מבקשת לעצמה קול בעולם והגדרה עצמית מובחנת באמצעות פנייה לנמענת, כלומר למי שנהפכה תחת מבטה וקולמוסה לאובייקט נפרד ממנה. שורות מאת שרון אס מנכיחות את כוחו של המבט בסימון המרחב – ולעיתים גם המרחק – ״מֵעֵבֶר לַמִּלִּים אֲנִי שׁוֹאֶפֶת/ אֶת הַתְּהוֹם/ הַמְּצִנָּה שֶׁל הַתְּשׁוּקָה/ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת אֶגְמַע, כַּמָּה סוּסִים/ יִתְסְסוּ/ לִפְנֵי שֶׁאַגִּיעַ לַשּׁוּלַיִם הַמְקֵרִים/ לִקְצֵה גּוּף הָאֵם, גּוּף הָאֲהוּבָה/ לַפְּרֵדָה הַשְּׂבֵעָה/ שֶׁבַּשֵּׁנָה״.

אחת התמות החתרניות בשירה הלסבית קשורה ביסוד בסיסי במהותה של האישה: היכולת להרות חיים –  וכפועל יוצא, גם מוות – שמקנה לה פרספקטיבה כפולה, גופנית מאוד, של הכלה ואובדן. הילה להב כותבת, לדוגמה: ״באין חיים בתוכי אני הורה מוות״. ביטוי נוסף הוא בזליגת הארוטי והמיני אל תוך המרחב הזה, כאצל דנה אמיר: ״אֲנִי רוֹצָה לַהֲרוֹת אוֹתָךְ כֻּלֵּךְ,/ מְדֻיֶּקֶת, נוֹקֶדֶת בַּבָּשָׂר,/ עוֹשָׂה מַעֲשִׂים מְתוּקִים״, או אצל אורין רוזנר: ״בִּקַּשְׁתִּי לְצַפּוֹת אֶת גּוּפֵךְ בִּזְכוּכִית/ כְּמוֹ אַקְוַרְיוְם,/ לְמַלֵּא אוֹתָךְ מַיִם,/ לִשְׂחוֹת מִצַּד לְצַד בְּבִטְנֵךְ״.

מלאכת העריכה השאפתנית של אסופה משמעותית ורחבת היקף שכזו היא מטלה הנושאת בחובה אחריות רבה. על אף היותה רשות אוטונומית בידיהן הטובות של העורכת וההוצאה, היא מבקשת להיות ייצוגית וכוללנית במידת האפשר ובה בעת לשמור על רף פואטי נטול פשרות, בהיותה נושאת הלפיד של אחרוּת, אך ייתכן שהרכב הספר מונע משיקולים חברתיים־היסטוריים יותר משהוא מונע משיקולים פואטיים. למשל אפשר היה לכלול פחות שירים של משוררות מסוימות, ובהן כאלה שההגדרה "משוררת" או "משוררת לסבית" מעט נכפתה עליהן, לטובת משוררות שחסרות במקבץ (כמו למשל דנה לובינסקי, טובה בורדו, דין אהרוני־רולנד ואחרות).

קל לשכוח שגם האישי הוא פוליטי, ושההשפעה של מבנים חברתיים ופוליטיים על החוויה הפרטית היא משמעותית וניכרת. לא מעט מהשירים במקבץ נכתבו בתקופות שנדרש בהן אומץ ניכר להתבטא בצורה ישירה ולצאת מהמגירה. בהיחשפות לקולות שונים יש פוטנציאל להרחיב נקודות מבט ולפתח שיח, ויתרה מכך, לרכך ולהפיג, אפילו במעט, את הקושי הרב והבדידות הטמונים בחוויית השונוּת. כמו בשירה של דנה גולדברג "תסלחי לי, אבל", ״נְשִׁיקַת הַלַּיְלָה טוֹב שֶׁלָּךְ/ בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן/ הִיא יֶלֶד שֶׁלּוֹחֵץ עַל כָּל הַכַּפְתּוֹרִים/ וְנִמְלָט״, כך גם אַתְּ כל הרצון לוחצת על הכפתורים הנכונים (ואינה נמלטת). יש לקוות שהיא תעורר בקוראות.ים וכותבות.ים סקרנות לנצל את הפספורט הפואטי הזה כדי לבקר ביעדים השונים ולחקור לעומק את קורפוס יצירותיהן הנרחב של משתתפות האסופה ושל אחרות שלא נכללו בה, שכן הוא על־זמני ועשיר מעבר למתאבן המוגש כאן.

.

מיתר מורן, משוררת ואמנית רב־תחומית. בעלת תואר שני מבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק. ספר ביכוריה "פֶסע פֶגע פֶצע" ראה אור ב־2022 בהוצאת עירובין. שיריה התפרסמו בבימות שונות, בין היתר בגיליון 19.08.21 של המוסך.

.

אורית נוימאיר־פוטשניק (עורכת), "אַתְּ כל הרצון", ה־21, אפרסמון והו!, 2022

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על ספרו החדש של יונתן ברג, "אור וזמן"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן