פרוזה | קבורת חמור

"הם הורידו אותה מהחמור, הוליכו אותה אל תוך הפרדס של סבא שלה, הביאו אותה אל גומה גדולה והורו לה לעמוד על שוליה ולהשתין." סיפור קצר מאת זמירה הייזנר

דורית פיגוביץ גודארד, ללא כותרת, צבע דפוס ופחם על נייר, 90X70 ס"מ, 2020

.

קבורת חמור

זמירה הייזנר

.

בשנת אחר הצהריים של הכפר התאספו, נייר פוליו שקוף למחצה ששוליו מצהיבים, ספוג ריח עובש, מודפס במכונת כתיבה ברווחים כפולים בין האותיות והפיסוק, מגולגל בין עוד כמה חפצים אישיים שנשמרו ונשכחו בחלוף הזמן ובחילופי הדורות – מזכרת מבית המשפחה הישן שפונה ונמכר. המילים המודפסות דהו בחלקן אך עדיין נותרו מקועקעות בדף גם בהעדרן ככתב ברייל. היה יום שמש אביבי, ריח תחמיץ של תפוזים מרקיבים עמד באוויר. לאו דווקא זה. אדמה שרועה על גבה מהודקת וריח גשם. הם היו סקרנים ונרגשים להבריח את החמור הזקן של ברל הפרדסן העשיר והקמצן ולהציל אותו מהקבורה הצפויה לו. אין זכר לגגות רעפים משופעים מעל בתים נוטים על צידם, פזורים אי פה אי שם בין גושי פרדסים – מעמקים וגבהים משוטחים לקרעי צבע דו־ממדיים מגובה עשרות אלפי רגל בדרך לבית אחר ביבשת אחרת. חמור לבן ורזה קשור לעץ סמוך לגדר בחצר עמוסת גרוטאות שברל אסף במסעותיו עם החמור רתום לעגלת עץ בין הפרדסים ובית האריזה, ומחוצה לה שדה טרשים גדול מוגבה – בית קברות לכל החמורים הזקנים הקודמים שברל קנה בזול, העביד בפרך והאכיל במשורה עד שהתפגרו. א' התנדב להתיר את החמור וחזר אליהם רכוב על גבו והכריז בקול: קבלו את המשיח על החמור הלבן! לקול צחוקם ותרועותיהם. הצחוק נדם באחת כשלפתע גילו שמאחורי גבו של א' מסתתרת ילדה רזה ושקופה ופיה קשור בפיסת בד קרועה שהייתה פעם לבנה. א' הסביר שזו הנכדה של ברל שהגיעה מחוץ לכפר ואולי אפילו מחוץ לארץ לביקור אצל סבא וסבתא שלה. הוא מצא אותה משוטטת בחצר והחליט לחטוף אותה, כדי שלא תזעיק את ברל. הילדה ישבה שקטה, גם לאחר שחשף את פיה, ועיניה היו קרועות ומזוגגות. א' דרבן ברגליו את החמור והם רצו אחריהם עד למרגלות הר החול סמוך למגדל המים, מקום המפגש הקבוע שלהם. כשהגיעו למחוז חפצם, משכו את הילדה ממרומי החמור כאילו הייתה מטען חורג שצריך לפרוק. החמור עמד עזוב לנפשו ונראה אובד עצות. הם דרבנו אותו בזרדים שירוץ ויברח לחופשי, אבל הוא קרטע קלות על צידו וליחך את העשב שצמח בשולי השביל. א' טפח לו על הגב "דיו דיו" והחמור התחפר עוד יותר בחול, ניער את ראשו העיקש מצד לצד ונער נעירה רפויה אך ממושכת. מישהו הציע להרכיב את הילדה על החמור עד לשורת הברושים שעל גבול הכפר ולהשאיר את שניהם שם ביחד חופשיים לגורלם. כיוון שלא היה להם רעיון טוב יותר, העלו את הילדה שוב על גב החמור ומשכו אותם בחבל בשביל החול המתפתל בין הפרדסים והרחיקו לכת עד אל מעבר לגבול עולמם עד לסוף הפסקה – שכבה של טיפקס לבן ומעליה שבכה של דיו. מה היה ונשאר ומה נמחק? סיפור של זיכרון ילדות, אמר ביבושת בשיחת ווטסאפ קולית אחרי ששלחה לו נרעשת את הדף סרוק באימייל. לא כי שאריות זיכרון שנקבר בתהום הנשייה של הילדות.

הילדה שתקה לאורך כל המסע והם איבדו בה עניין עד שלפתע מלמלה משהו לא מובן והם הופתעו לגלות שהיא מדברת. א' עצר את החמור ב"הוייסה" ובמשיכת רסן ושאל אותה  בקוצר רוח מה היא רוצה. פיפי. זה מה שהיא אמרה, תרגם להם א' לקול צחוקם הפרוע. הם הורידו אותה מהחמור, הוליכו אותה אל תוך הפרדס של סבא שלה, הביאו אותה אל גומה גדולה והורו לה לעמוד על שוליה ולהשתין. הילדה עמדה אובדת עצות. כולם הביטו בה בעניין, מבקשים לדעת מה יקרה. היא המשיכה לעמוד ללא נוע. הם החליטו שהבנות תשמורנה עליה ושהבנים יתרחקו מהמקום, ישמרו על החמור ויתצפתו מרחוק. הבנות הורו לה שוב להשקות את העץ של סבא שלה והפעם צייתה, שלשלה למטה את מכנסיה הקצרים ביחד עם התחתונים, כרעה והתיזה זרם חזק וצהבהב שפרץ כמו מצינור מפוצץ לתוך הגומה ועל שוליה והרטיב קצת גם את רגליה ותחתוניה. היה זה זרם בלתי פוסק שכאשר סוף סוף ייפסק ותצא מהשירותים למסדרון צר, צהוב וארוך המוליך אל סלון דירתה המושכרת עם ריהוט מלא – תגלה שהדייט כבר הלך והדירה חזרה להיות ריקה ומוכרת עד לזרא. ליבן נכמר עליה להרף קל אך התקשח באחת. מישהי מהן הבחינה בעגלת ילדים ישנה מונחת בסמוך על צידה ובעוד תחתוניה ומכנסיה משולשלים מסביב לקרסוליה – היא הושבה כשחלק מפלג גופה התחתון בתוכה וחלקו מחוצה לה. הבנים הצטרפו אליהן והם יצאו ביחד אל השביל המקיף את הפרדס, מושכים בחמור לבן, עגלה ובה ילדה עירומה ממותניה ומטה. כל אותו הזמן הם לא יכלו להסיר את עיניהם מהחריץ שבין רגליה הפשוקות בין דפנות העגלה. הם רצו להרים לה את התחתונים והמכנסיים ולהסתיר אותו, אבל לא לפני שמישהו מהם הכניס לתוכו שברים מהזרדים שבהם דרבנו קודם את החמור ואחרים הצטרפו לסייע לו ורק אז משכו מעלה את המכנסיים עם התחתונים שהוסרו בקוצר רוח והושלכו לרגלי מיטת קינג סייז במלון עדן ריזורטס במתחם של שדה התעופה בחניית ביניים שהתארכה מעבר למתוכנן, מחמת תנאי מזג אוויר קשים. שלג נערם על אדני חלונות וכרכובים והרוח שרקה בחוזקה ובלי קול מעבר לשמשות כפולות. עיני חרוזים של דובי גדול – שהספיקה לקנות בדיוטי פרי, והיה מונח על ידית טרולי ירוק שלא הצליחה לדחוס אותו לתוכו – הביטו בה כהות ומזוגגות. כיצד תתרץ שקנתה רק דובי אחד לתאומים? עדיף לא לקנות בכלל ולא רק אחד, כך תמיד הייתה אומרת לו, ואלמלא התעכבה בדיוטי פרי לא היו נפגשים משני קצות העולם וממשיכים יחד לחדר במלון. מה ביקשו לבדות אחרי כל כך הרבה שנים של מסלולי חיים נפרדים? החימום היה גבוה מדי, למרות שפלג גופה התחתון היה חשוף, אבל היה כבר מאוחר להנמיך אותו, עכשיו כשהיה כבר עמוק בתוכה וריח של זרע מהול בזיעה לא שלה מילא את נקבוביות עורה ונחיריה, כמו אז, כששכבו מעל מצע השמיכה שפרש על הרצפה בדירתו, כששניהם עוד חיו בתל אביב וכשעזבה שאל אם זה בגלל ריח גופו. צריך להודיע בבית על האיחור, מה השעה שם עכשיו, היא עייפה מדי לחשב את הפרש השעות ולדעת מתי תנחת, חייבת עוד קצת לישון, לפניה עוד מסע ארוך והם דוחפים את העגלה קדימה בפראות כדי להיפרע ממנה ומהכול. החמור ממשיך ללכת ללא כל התנגדות לאן שמושכים אותו. שתיקה מעיקה. צריך לחזור, נעשה מאוחר מדי ועוד מעט יחשיך וההורים שכבר התעוררו ידאגו להם ויתחילו לחפש אחריהם ואם יגלו – יבולע להם, ולא יישאר בהם מתום. הם מסובבים את העגלה על ציריה הנוקשים כשהיא ישובה חצי בתוכה וחצי מחוצה לה ומושכים ברסן החמור ודוחפים אותו. מישהו אומר שאולי נשארו שברי מקלות בתוכה ובתוך התחתונים שלה וזה יהיה הסוף שלהם. דוחפים ונדחפים הם מצטופפים מסביבה, רוכנים מעליה כדי להיטיב לראות שם אפלת תהום עמוקה פוצה את פיה, בולעת אותם אל תוכה ללא שיור. ולא נודע כי באו אל קרבה.

.

ד״ר זמירה הייזנר, מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הדרמה, התאטרון והמיצג. פרסמה עד כה בעיקר מאמרים אקדמיים ושני ספרים: "החוויה התאטרונית: מבוא לדרמה ולתאטרון" (עם קרין חזקיה; או"פ, 2006); "׳תמר רבן: שפה / פעולה / מציאות של אמנית מופע" (רסלינג, 2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "תחתונים מכותנה", סיפור מאת רחלי שנהב גולדברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | קליפות עצים וזמן

שירים מאת לי ממן וענת לב־אדלר

רונה שחר, גן בנימין, מרקרים על נייר, 25X17 ס"מ, 2017

.

לי ממן

שנת הארבעים, טריפטיך

1.

אֵין שֶׁקֶט אַף רֶגַע.

הַנְּעוּרִים בְּרַעַשׁ גָּדוֹל בְּכָל פִּנַּת רְחוֹב,

בִּצְוָחוֹת בִּלְתִּי נִכְבָּשׁוֹת, מְהַדְהֲדִים

אֶת הַזְּמַן אָחוֹרָה:

מָה שֶׁהָיִית

כְּבָר לֹא תִּהְיִי.

אֲנִי עוֹבֶרֶת בְּגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים

עִם בְּנִי הַקָּטָן.

צִלּוֹ הַיָּרֹק אָרוּג בָּעֵשֶׂב,

לַח מֵאֶפְשָׁרוּיוֹת.

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ:

תִּרְאֶה, הִנֵּה הַנַּדְנֵדָה. עוֹד מְעַט

וְנַגִּיעַ. אֲנִי מְאַחֶרֶת לְכָל מָקוֹם, אֲבָל אַתָּה

הִשָּׁאֵר קָרוֹב, הִשָּׁאֵר דּוֹמֶה, דַּע טוֹב מִמֶּנִּי

לִמְלֹךְ בַּזְּמַן, לְנַתֵּב אֶת הַהִשְׁתַּנּוּת

בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן – מֵהַפְּנִים הַחוּצָה.

.

2.

מָה שֶׁהֶחְשַׁבְתִּי פַּעַם לְמוּצָק

הִתְפַּזֵּר בֵּינְתַיִם לְכָל רוּחַ.

רַק גָּלְמֵי הַגְּרָבִיטַצְיָה נוֹתְרוּ, פְּזוּרִים

כַּחֲרוּזִים לְהַשְׁחִיל בָּזֶה אַחַר זֶה

לְמַרְאִית עַיִן שֶׁל סֵדֶר:

מָתַי אוֹכְלִים

מָה לוֹבְשִׁים

בְּאֵיזוֹ שָׁעָה עוֹבֵר הָאוֹטוֹבּוּס.

רְשִׁימוֹת הַמִּצְרָכִים נִמְחָקוֹת וְחוֹזְרוֹת

בְּשִׁנּוּיִים קַלִּים בִּלְבַד. הַמְּחִירִים יוֹרְדִים,

עוֹלִים. קַל וָחֹמֶר הַכֵּלִים,

הָרִצְפָּה, שֶׁטֶף הַנָּהָר

שֶׁעוֹבְרִים בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁנִּקְוִים הַמַּיִם

לְרֶגַע אֶחָד וּמִיַּד שָׁבִים

לְהָגִיחַ מִן הַנֶּעֱלָם. וְהַנֶּעֱלָם

לְעוֹלָם אֵינוֹ חָדֵל

.

3.

לִכְאוֹרָה הַתּוֹצָאָה בְּרוּרָה:

כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ מִן הַכּוֹחוֹת.

אֲבָל הַהֶפֶךְ נָכוֹן לֹא פָּחוֹת, וְהַיֵּשׁ

גַּם כְּשֶׁהוּא גּוֹדֵשׁ אֶת הַפְּתָחִים

עֲדַיִן טוֹב הוּא אֵין מוֹנִים

מִן הָאֵין.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם גַּם הַצִּיּוּר הַפָּרוּעַ שֶׁל הַיַּלְדָּה

נִשְׁמַע לִגְבוּלוֹת הַדַּף, כִּתְרֵי פְּלַסְטִיק קְטַנִּים

מְעַטְּרִים אֶת רָאשֵׁי הַצְּבָעִים, וּבַשּׁוּלַיִם

מִצְטָרְפוֹת זוֹ אֶל זוֹ אוֹתִיּוֹת

לְהַרְכִּיב בִּכְתַב רְאִי אֶת הַשֵּׁם

שֶׁנָּתַתִּי אֲנִי לְכָל זֶה

.

לי ממן היא משוררת ועורכת, חברת המערכת המייסדת של המוסך. ספר ביכוריה "לְמָה הדבר דומה" זיכה אותה, בין השאר, בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 19 של המוסך. ספרה השני עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

.

ענת לב־אדלר

אמא בארגזים, מחזור

1.

הֵקַצְנוּ שְׁנַיִם

עֲשׂוּיֵי קְלִפּוֹת עֵצִים וּזְמַן

רוֹחֲשִׁים בְּרוּחַ אַחַר הַצָּהֳרַיִם

שֶׁל חַיֵּינוּ

מוּל לְטִיפַת יָרֵחַ הָעוֹלֶה בַּחַלּוֹן –

קָצְרָה הַפְּעִימָה

בֵּין זְרִיחָה לִשְׁקִיעָה.

וּבַלֵּילוֹת, עַל מִשְׁכָּבֵנוּ,

פְּחָדַי בְּלוּלִים בְּכַף יָדְךָ –

כִּי מִסְּבַךְ הַשָּׁנִים

אֵיךְ אֵדַע עוֹד

לְהַפְקִיעַ חוּטִים אֶל הָאוֹר

.

2.

הֵן יְלָדֵינוּ לֹא יִתְפָּרְצוּ שׁוּב מֵחַדְרֵיהֶם

כְּפִי שֶׁהִתְפָּרְצוּ מִתּוֹךְ גּוּפִי

וְהַבַּיִת שֶׁבִּכְתָלָיו טְבוּעוֹת כַּפּוֹת יְדֵיהֶם

בִּשְׁכָבוֹת מִתְחַלְּפוֹת שֶׁל צֶבַע

זוֹ־עוֹלָה־עַל־זוֹ־עוֹלָה־עַל־זוֹ

הוּא כְּבָר מִזְּמַן

לֹא כֻּלֵּי עָלְמָא עֲבוּרָם.

בָּאַרְגָּזִים שֶׁגְּלוּלִים בָּהֶם כָּעֵת חֶפְצֵיהֶם

מַמְתִּינִים לְנַעֲלֵי הַסַּבָּלִים –

מְעֻרְסֶלֶת גַּם הָאִמָּא שֶׁהָיִיתִי,

מִתְרַגֶּלֶת לְעַצְמָהּ הַחֲדָשָׁה:

לֹא זְרוֹעוֹת

פְּשׁוּטוֹת,

לֹא לֵב כְּכַדּוּר

לִמְסִירוֹת,

רַק

פְּעִימָה בְּהַשְׁהָיָה

אֲוִיר בִּמְשׂוּרָה.

.

3.

וְאַתְּ,

אַל תָּנִיחִי לִילָדַיִךְ

לְהִמָּשֵׁךְ מִמֵּךְ.

הֵם מַבְטִיחִים לָשׁוּב

וְרַק לִפְרָקִים מְקַיְּמִים.

הִנֵּה, רְאִי:

עַד הַיּוֹם פְּרוּשׂוֹת

יָדֶיהָ שֶׁל אִמֵּךְ

כִּסְדִינֵי צִפִּיָּה

שֶׁיָּבְשׁוּ בָּרוּחַ

וְהָאָרֶץ מֶטְרוֹנוֹם שָׁבוּר:

הַשָּׂדוֹת כְּבָר לֹא נִמְתָּחִים

עַד לְהֵיכָן שֶׁהַדִּמְיוֹן מַגִּיעַ,

הָעֲנָנִים מְזַיְּפִים

גֹּבַהּ,

אֲבָל בְּכָל פַּעַם

שֶׁתִּפָּתַח הַדֶּלֶת

וְהֵם יַנִּיחוּ רֶגֶל עַל הַמִּפְתָּן:

"נִזְכַּרְנוּ שֶׁאַתְּ כָּאן" –

יִתַּמֵּר בְּגוּפֵךְ בְּרוֹשׁ

.

ענת לב־אדלר היא סופרת ועיתונאית בידיעות אחרונות. פרסמה שני ספרי פרוזה: "כותבת ומוחקת אהבה" (ידיעות ספרים, 2013) ו"אישה בעונת מעבר" (ידיעות ספרים, 2021), ובקרוב עתיד לראות אור ספר ילדים פרי עטה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 16 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "להזות תאנים בקצה המחוק של הליפסטיק".

.

»  במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נעמה שקד ודביר שרעבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | "גרעין רימון" מאת אדית וורטון

שני חלקים אחרונים מתוך סיפור הרוחות המפורסם מאת אדית וורטון, בתרגומה של מיכל זכריה. שני החלקים הראשונים הופיעו בגיליון ראש השנה

אדית וורטון, 1890~ (צילום: E. F. Cooper)

גרעין רימון / אדית וורטון

מאנגלית: מיכל זכריה

 

שני החלקים הראשונים בסיפור הופיעו בגיליון ראש השנה של המוסך.

 

ג

היא עדיין הרהרה בכך כשהמשרתת המופתעת נכנסה ומצאה אותה. לא, אמרה שרלוט, אין בכוונתה להתלבש לארוחת הערב; מר אשבי לא רוצה לאכול. הוא עייף מאוד והלך לנוח בחדרו; אחר כך תבקש שיביאו לה משהו על מגש לחדר האורחים. היא טיפסה במדרגות לחדרה. שמלת הערב שלה הייתה מונחת על המיטה, ולמראהּ אחזה בה השגרה השקטה של חייה והיא החלה להרגיש כאילו השיחה המוזרה שזה עתה ניהלה עם בעלה התרחשה בוודאי בעולם אחר, בין שתי בריות שלא היו שרלוט גוֹרְס וקנת אשבי, אלא תעתועים שבדה דמיונה הקודח. היא נזכרה בשנה שחלפה מאז נישואיה – במסירותו הקבועה של בעלה; בעדינותו המתמדת, העיקשת מדי כמעט; בתחושה שנתן לה לעיתים כי הוא להוט מדי להיתלות בה, חקרני מדי בקרבתו אליה, כאילו אין די אוויר בין נפשה לנפשו. נראה לה מגוחך, כשנזכרה בכל זאת, שלפני רגעים אחדים האשימה אותו ברומן עם אישה אחרת! אבל, אם כך, מה –

שוב חשה דחף לגשת אליו, לבקש את סליחתו ולנסות להתבדח על אי־ההבנה. אך החשש שמא תפלוש לפרטיותו ריסן אותה. הוא היה טרוד ואומלל, התייסר בחבלי אבל או פחד; והוא הראה לה שברצונו להילחם בקרב לבדו. נבון יותר, וגם נדיב יותר, לכבד את בקשתו. אך כמה מוזר, כמה בלתי נסבל, להיות שם, בחדר הסמוך לחדרו, ולהרגיש שהיא בקצה השני של העולם! בסערת נפשה כמעט התחרטה שלא היה לה האומץ לפתוח את המכתב ולהניחו שוב על השולחן במסדרון לפני בואו. לפחות הייתה יודעת את הסוד, והשד היה בא אל מנוחתו. משום שכעת החלה לחשוב על התעלומה כעל דבר־מה מודע, זדוני: רדיפה סודית שמפניה רעד, אך לא היה יכול להשתחרר ממנה. פעם או פעמיים נדמה לה שאיתרה בעיניו המתחמקות השתוקקות לעזרה, דחף להתוודות, שמיד רוסן ודוכא. כאילו חש שהיא יכולה לעזור לו אם רק תדע, ולמרות זאת לא היה מסוגל לומר לה!

הרעיון לפנות לאמו חלף בראשה. היא חיבבה מאוד את גברת אשבי המבוגרת, ישישה מוצקה וצלולת עיניים, שדיבורה החד והישיר תאם את הכנות והפשטות שבטבעה של שרלוט. שררה ביניהן ברית שבשתיקה מאז היום שבו גברת אשבי המבוגרת באה לראשונה לארוחת צהריים עם כלתה החדשה, פגשה את שרלוט בספרייה, וכשהציצה בקיר הריק מעל שולחן הכתיבה של בנה, הפטירה קצרות: ״אלזי איננה, אה?״ והוסיפה, בתגובה להסבר הממולמל של שרלוט: ״שטויות. אל תגני עליה. שניים זה מספיק.״ שרלוט, משקראה זו את מחשבותיה, בקושי יכלה שלא להחליף חיוך של שותפוּת לדבר עבירה עם חמותה; וכעת נדמה לה שהישירות העל־טבעית כמעט של גברת אשבי עשויה לחדור ללב התעלומה החדשה. אך כאן היססה שוב, כי הרעיון כמעט גבל בבגידה. איזו זכות הייתה לה לגייס מישהי אחרת, אפילו קרובה כל כך, כדי לחשוף סוד שבעלה ניסה להסתיר מפניה? ״אולי, בחלוף הזמן, הוא ידבר עם אמו מיוזמתו,״ חשבה, ואז סיכמה: ״אבל מה זה משנה? הוא ואני מוכרחים ליישב את העניין בינינו.״

היא עדיין הרהרה בבעיה כשנשמעה נקישה בדלת ובעלה נכנס לחדר. הוא היה לבוש לארוחת הערב ונראה מופתע למצוא אותה ישובה שם, כששמלת הערב מונחת זנוחה על המיטה.

״את לא יורדת?״

״חשבתי שאתה לא מרגיש טוב ושהלכת לנוח,״ גמגמה.

הוא חייך חיוך מאולץ. ״אני לא מרגיש טוב במיוחד, אבל כדאי שנרד.״ פניו, אף שעדיין היו קודרים, נראו רגועים יותר מאשר כשנמלט במעלה המדרגות שעה קודם לכן.

״הנה; הוא יודע את תוכן המכתב ושוב סיים את מאבקו, יהיה אשר יהיה,״ חשבה, ״ואילו אני עדיין בעלטה.״ היא צלצלה בפעמון והורתה בחיפזון להגיש את ארוחת הערב מהר ככל האפשר – די בארוחה קצרה, מה שאפשר להכין בזריזות, כי היא ומר אשבי עייפים ולא רעבים במיוחד.

ארוחת הערב הוכרזה, והם התיישבו לאכול. תחילה נראה שאיש מהם אינו יודע מה לומר; ואז אשבי התחיל להשיח בחזות קלילה שהייתה מעיקה יותר משתיקתו. ״כמה שהוא עייף! כמה תשוש!״ אמרה שרלוט לעצמה, חושבת על ענייניה שלה בעודו מפטפט על פוליטיקה מקומית, תעופה, תערוכת ציור צרפתי מודרני, בריאותה של דודה זקנה והתקנת הטלפון האוטומטי. ״אלוהים אדירים, כמה הוא עייף!״

כשסעדו לבדם הלכו בדרך כלל לספרייה אחרי ארוחת הערב, ושרלוט נהגה להתכרבל על הדיוואן עם כלי הסריגה שלה בעוד הוא התיישב בכורסתו תחת המנורה והדליק מקטרת. אך הערב, מכוח הסכמה שקטה, נמנעו מהחדר שבו התרחשה השיחה המוזרה, ועלו לחדר האורחים של שרלוט.

הם ישבו ליד האח, ושרלוט אמרה: ״המקטרת שלך?״ אחרי שהניח את הקפה שבקושי טעם.

הוא הניד בראשו. ״לא, לא הערב.״

״אתה צריך ללכת לישון מוקדם; אתה נראה עייף נורא. אני בטוחה שמעבידים אותך קשה מדי במשרד.״

״אני מניח שכולנו עובדים קשה מדי לפעמים.״

היא קמה ועמדה מולו בנחישות פתאומית. ״ובכן, אני לא מוכנה שתכלה את כוחותיך בעבודת פרך כזו. זה בלתי מתקבל על הדעת. אני רואה שאתה חולה.״ היא רכנה מעליו והניחה יד על מצחו. ״קנת האומלל שלי. תתכונן לחופשה ארוכה בקרוב.״

הוא הרים אליה את מבטו, מבוהל. ״חופשה?״

״בהחלט. לא ידעת שאני מתכוונת לחטוף אותך מכאן בחג הפסחא? בעוד שבועיים נצא למסע של חודש ליעד כזה או אחר. על אוניית שיט גדולה.״ היא השתהתה ורכנה קרוב יותר, שפתיה נוגעות במצחו. ״גם אני עייפה, קנת.״

נראה שלא התייחס למילותיה האחרונות, אלא ישב, ידיו על ברכיו, ראשו נסוג מעט מלטיפתה, ונעץ בה מבט דאוג. ״שוב? יקירתי, איננו יכולים; איני יכול לנסוע בשום פנים ואופן.״

״אני לא מבינה מדוע אתה אומר ׳שוב׳, קנת; לא יצאנו לחופשה אמיתית השנה.״

״בחג המולד בילינו שבוע בכפר עם הילדים.״

״כן, אבל הפעם אני מתכוונת בלי הילדים, בלי משרתים, בלי הבית. בלי כל מה שמוכר ומייגע. אמך תשמח לבלות עם ג׳ויס ופיטר.״

הוא קימט את מצחו והניד בראשו באיטיות. ״לא, יקירה; אינני יכול להשאיר אותם אצל אמי.״

״הרי אין בכך היגיון, קנת! היא כרוכה אחריהם. לא היססת להשאיר אותם איתה במשך יותר מחודשיים כשנסענו להודו המערבית.״

הוא שאף עמוקות ונעמד חסר מרגוע. ״זה היה שונה.״

״שונה? מדוע?״

״אני מתכוון, אז עדיין לא הבנתי״ – הוא השתתק כמו כדי לברור מילים ואז המשיך: ״אמי כרוכה אחר הילדים, כפי שאמרת. אבל היא לא תמיד שקולה בדעתה. סבתות תמיד מפנקות את הילדים. ולפעמים היא מדברת מולם בלי לחשוב.״ הוא פנה אל אשתו בהפצרה כמעט מעוררת חמלה. ״אל תבקשי ממני לעשות זאת, יקירה.״

שרלוט שקעה במחשבות. נכון שגברת אשבי המבוגרת נתנה דרור ללשונה, אך היא הייתה האחרונה בעולם שתגיד או תרמוז מול נכדיה דבר־מה שיפגע ולו בהורה הקפדן ביותר. שרלוט הביטה בבעלה מבולבלת.

״אינני מבינה.״

הוא המשיך להביט בה באותו מבט טרוד ומפציר. ״אל תנסי,״ מלמל.

״לא לנסות?״

״לא עכשיו – עדיין לא.״ הוא הרים את ידיו והידק אותן לרקותיו. ״אינך רואה שאין טעם להתעקש? אינני יכול לנסוע, אפילו אם אני רוצה.״

שרלוט עדיין בחנה אותו בחומרה. ״השאלה היא, האם אתה רוצה?״

הוא החזיר לה מבט לרגע; אז שפתיו החלו לרטוט, והוא אמר, קולו בקושי גובר על נשימתו: ״אני רוצה – כל מה שאת רוצה.״

״ובכל זאת – ״

״אל תבקשי ממני. אינני יכול לעזוב – אינני יכול!״

״אתה מתכוון שאינך יכול לנסוע הרחק מהמכתבים הללו!״

עד כה עמד מולה בעלה באי־שקט ובמעין היסוס; כעת פנה ממנה בחדות וחצה את החדר לאורכו פעם או פעמיים, ראשו חפוי, עיניו נעוצות בשטיח.

שרלוט הרגישה את טינתה גואה ואיתה גם חששותיה. ״זה העניין,״ התעקשה. ״מדוע אינך מודה? אתה לא מסוגל לחיות בלעדיהם.״

הוא המשיך בפסיעה טרודה לאורך החדר; ואז עצר בפתאומיות, צנח אל תוך כיסא וכיסה את פניו בידיו. לפי הרעד בכתפיו, שרלוט ראתה שהוא מתייפח. היא מעולם לא ראתה גבר בוכה, מלבד אביה לאחר מות אמה, כשהייתה ילדה קטנה; ועדיין זכרה כמה הפחיד אותה המראה. היא פחדה כעת; היא הרגישה שבעלה נגרר הרחק ממנה אל תוך עבדות עלומה כלשהי, ושעליה להקדיש את כל כוחה עד האטום האחרון למאבק על חירותו, וחירותה.

״קנת – קנת!״ הפצירה, כורעת על ברכיה לידו. ״לא תסכים להקשיב לי? לא תנסה לראות מה אני סובלת? אני לא מגזימה, יקירי; באמת שלא. אני מניחה שמעולם לא הייתי מבחינה במכתבים אילולא השפיעו עליך ככה. אני לא נוהגת לחטט בענייניהם של אחרים; ואפילו אם ההשפעה הייתה אחרת – כן; כן; הקשב לי – לו הייתי רואה שהמכתבים משמחים אותך, שאתה מצפה להם, סופר את הימים בין מכתב למכתב, שאתה רוצה בהם, שהם נותנים לך דבר־מה שאינני יודעת לתת – הרי, קנת, איני אומרת שהדבר לא היה מסב לי סבל גם כן; אבל סבל אחר, ואז היו לי הכוח להסתיר את תחושתי, והתקווה שיום יבוא ותרגיש כלפיי כפי שאתה מרגיש כלפי כותבת המכתבים. אבל מה שאיני יכולה לשאת הוא לראות כמה אתה חרד מפניהם, כמה סבל הם מסבים לך, וכיצד למרות זאת אינך מסוגל לחיות בלעדיהם ולא תיסע מחשש שמא תחמיץ את אחד המכתבים בזמן שתיעדר. או אולי,״ הוסיפה, קולה נשבר בקריאה מאשימה – ״אולי הסיבה היא שהיא אסרה עליך לעזוב. קנת, אתה מוכרח לענות לי! האם זו הסיבה? האם לא תיסע איתי כי היא אסרה עליך?״

היא המשיכה לכרוע לידו, הרימה את ידיה ומשכה את ידיו מטה בעדינות. היא התביישה בעקשנותה, התביישה לגלות את פניו הפרועים הנבוכים, אך הייתה נחושה ששום פקפוק לא יעצור בעדה. עיניו הביטו מטה, השרירים בפניו רטטו; היא הסבה לו סבל חמור משסבלה בעצמה. אך הדבר לא ריסן אותה עוד.

״קנת, זה העניין? היא לא מרשה לנו לנסוע יחד?״

גם עתה לא דיבר או הפנה אליה את מבטו; ותחושה של תבוסה הציפה אותה. ככלות הכול, חשבה, המאבק נועד לכישלון. ״אתה לא צריך לענות. אני רואה שאני צודקת,״ אמרה.

לפתע, בעודה מתרוממת, הוא פנה ושוב משך אותה מטה. ידיו תפסו את ידיה ולחצו אותן חזק כל כך עד שהרגישה שטבעותיה חותכות בבשרה. באחיזתו היה משהו מבועת, עוויתי; הייתה זו לפיתה של אדם שמרגיש שהוא מחליק מעל פי תהום. הוא הרים אליה את מבטו כעת, כאילו הגאולה טמונה בפניה הרוכנים מעליו. ״מובן שניסע ביחד. ניסע לאן שתרצי,״ אמר בקול חלש ומבולבל; הוא כרך את זרועו סביבה ומשך אותה אליו והצמיד את שפתיו לשפתיה.

 

ד

שרלוט אמרה לעצמה: ״הלילה אישן,״ אך במקום זאת ישבה מול האח בחדרה עד השעות הקטנות, קשובה לכל צליל שנשמע מחדרו של בעלה. אך ניכר שהוא, על כל פנים, נח אחרי סערת הערב. פעם או פעמיים התגנבה אל הדלת ובאור הקלוש שנכנס מהרחוב בעד החלון הפתוח ראתה אותו מוטל שקוע בשינה עמוקה – שינה של חולשה ותשישות. ״הוא חולה,״ חשבה – ״אין ספק שהוא חולה. ולא מעבודה קשה; אלא מהרדיפה המסתורית הזו.״

היא נשמה בהקלה. היא נאבקה במאבק המתיש עד סופו וזכתה בניצחון – לפחות בינתיים. לו רק יכלו לצאת לדרך מיד – לכל מקום שהוא! היא ידעה שאין טעם לבקש ממנו לנסוע לפני החגים; ובינתיים ההשפעה הסודית – שבנוגע אליה עדיין הייתה בעלטה מוחלטת – תמשיך לפעול נגדה, והיא תיאלץ לחדש את מאבקה מדי יום ביומו עד שיצאו לדרכם. אך אחרי כן הכול יהיה שונה. אם תצליח לקחת את בעלה הרחק אל מתחת שמיים אחרים, ולעצמה בלבד, לא היה ספק בליבה שתוכל לשחרר אותו מהלחש המרושע שהוטל עליו. המחשבה הזו הרגיעה אותה, ולבסוף גם היא ישנה.

כשהתעוררה הייתה השעה מאוחרת הרבה יותר מהרגיל, והיא התיישבה במיטה מופתעת ורוגזת על שאיחרה לקום. היא תמיד אהבה לרדת ולאכול ארוחת בוקר עם בעלה ליד האח בספרייה; אך מבט חטוף בשעון הבהיר לה שהוא בוודאי יצא למשרד לפני זמן רב. כדי להיות בטוחה זינקה מהמיטה והלכה לחדרו; אבל החדר היה ריק. מן הסתם ביקר בחדרה לפני צאתו, ראה שהיא עוד ישנה, וירד בלי להפריע לה; ויחסיהם היו אוהבים דיים כדי שתצטער שהחמיצה את שעת הבוקר שלהם.

היא צלצלה ושאלה אם מר אשבי כבר יצא. כן, לפני שעה כמעט, אמרה המשרתת. הוא הורה לא להעיר את גברת אשבי ולא לשלוח אליה את הילדים עד שתקרא להם . . . כן, הוא עלה לחדר הילדים בעצמו כדי לתת את ההוראה. הכול נשמע שגרתי למדי; ושרלוט בקושי ידעה מדוע שאלה: ״והאם מר אשבי לא השאיר שום הודעה נוספת?״

כן, אמרה המשרתת, הוא השאיר הודעה נוספת; היא מצטערת מאוד ששכחה. הוא אמר לה, ממש עם עזיבתו, לומר לגברת אשבי שהוא הולך לטפל בנסיעתם, והאם תוכל בבקשה להיות מוכנה להפליג מחר?

שרלוט הדהדה את המילה ״מחר״, וישבה בוהה באישה בתימהון. ״מחר – את בטוחה שאמר שנפליג מחר?״

״הו, בטוחה לגמרי, גברת. אני לא יודעת איך שכחתי להזכיר זאת.״

״ובכן, לא חשוב. הכיני לי את האמבט, בבקשה.״ שרלוט זינקה ממקומה, התלבשה בחטף, ותפסה את עצמה שרה אל דמותה שבמראה כשישבה להבריש את שיערה. הזכייה בניצחון שכזה גרמה לה להרגיש שוב צעירה. האישה האחרת נעלמה לכדי כתם על קו האופק, ואילו האישה הזו, המושלת בחזית, חייכה אל השתקפות שפתיה ועיניה. הוא אוהב אותה, אם כן – אוהב אותה בלהט כמו תמיד. הוא ניחש את סבלה, הבין שאושרם תלוי בכך שייסעו מיד, בכך ששוב ימצאו זה את זו אחרי הגישוש הנואש בערפל אמש. טבעה של ההשפעה שעמדה ביניהם קודם לא העסיק את שרלוט כעת; היא התעמתה עם השד וגירשה אותו. ״אומץ – זה הסוד! לו רק אנשים מאוהבים לא היו חוששים תמיד לסכן את אושרם בכך שיסתכלו לו בעיניים.״ בעודה מברישה אחורנית את שיערה הבהיר השופע, הוא התנופף מחושמל מעל ראשה, כמו זרי דפנה. אה, ובכן, יש נשים שיודעות איך לנהל גברים, ויש נשים שלא – ורק היפות – עיבדה את האִמרה בעליצות – ראויות לאמיצים! היא בהחלט נראתה יפה מאוד.

הבוקר ריקד כמו צדפות על פני ים בוהק – כמו הים שבקרוב יחושו על פניו. היא הורתה לבשל ארוחת ערב טובה במיוחד, שלחה את הילדים ללימודיהם, ביקשה להוריד את מזוודותיה, התייעצה עם המשרתת בנוגע לבגדי הקיץ שיש להוציא – כי כמובן פניהם מועדות לחום ואור שמש – ותהתה אם עליה להוציא את חליפות הפלנל של קנת מן הנפטלין. ״אך כמה משונה,״ הרהרה, ״שעדיין איני יודעת לאן אנחנו נוסעים!״ היא הביטה בשעון, ראתה ששעת הצהריים קרבה, והחליטה לצלצל אליו במשרד. הייתה שהות קלה; אז שמעה את קול המזכירה אומר שמר אשבי ביקר לרגע מוקדם בבוקר, ועזב כמעט מיד . . . הו, בסדר גמור; שרלוט תצלצל אחר כך. מתי הוא צפוי לחזור? המזכירה ענתה שאינה יודעת; כל שידעו במשרד הוא שבעוזבו אמר שהוא ממהר כי עליו לנסוע אל מחוץ לעיר.

מחוץ לעיר! שרלוט הניחה את השפופרת והתיישבה, בוהה בפנים חתומים אל תוך עלטה חדשה. מדוע יצא מהעיר? ולאן הלך? ומכל הימים, מדוע בחר בערב נסיעתם הפתאומית? היא חשה רעד קל של דאגה. כמובן הלך לראות את האישה ההיא – ללא ספק כדי לבקש את רשותה לנסוע. עד כדי כך היה משועבד לה; ושרלוט הייתה פתיה מספיק כדי לראות את זרי הדפנה על מצחה. היא פרצה בצחוק, חצתה את החדר, והתיישבה שוב מול המראה. אילו פנים שונים ראתה! החיוך על שפתיה החיוורות נראה כלועג לדמותה הסמוקה של השרלוט האחרת. אך הצבע הזדחל בהדרגה בחזרה אל פניה. ככלות הכול, הייתה לה הזכות לטעון לניצחון, כי בעלה עשה את הדבר שביקשה, ולא את שדרשה ממנו האישה האחרת. אך טבעי, לאור החלטתו הפתאומית לעזוב מחר, שיש לו סידורים לעשות, עניינים עסקיים להשלים; אין כל צורך להניח שהנסיעה המסתורית היא ביקור אצל כותבת המכתבים. אולי פשוט נסע לפגוש לקוח שגר מחוץ לעיר. כמובן לא יספרו זאת לשרלוט במשרד; המזכירה היססה לגלות לה אפילו מידע פעוט כמו העובדה שמר אשבי איננו. בינתיים תמשיך בהכנות העליזות, ותסתפק בלגלות אחר כך לאיזה אי תענוגות ייקח אותה.

השעות נקפו, או ליתר דיוק חלפו ביעף בשטף של התכוננות להוטה. לבסוף כניסתה של המשרתת שבאה להגיף את הווילונות העירה את שרלוט ממלאכתה, ולהפתעתה ראתה שהשעון מורה על השעה חמש. והיא עדיין לא יודעת לאן הם נוסעים מחר! היא צלצלה למשרד של בעלה, ונאמר לה שמר אשבי לא היה שם מאז שעות הבוקר המוקדמות. היא ביקשה לשוחח עם השותף שלו, אך השותף לא יכול להוסיף דבר למידע שברשותה, כי הוא עצמו, שהרכבת הפרברית שלו איחרה, הגיע למשרד אחרי שאשבי כבר בא והלך. שרלוט עמדה מבולבלת; ואז החליטה לצלצל לחמותה. מובן שקנת, ערב היעדרות בת חודש, הלך לבקר את אמו. די בעובדה שהילדים – חרף התנגדותו העמומה – לבטח צריכים להישאר עם גברת אשבי המבוגרת, כדי שיהיה ברור שעליו להחליט עימה בכל מיני עניינים. במקרה אחר הייתה שרלוט עלולה לחוש עלבון קל על שנמנע ממנה להשתתף בהתייעצותם, אך דבר לא שינה כעת כשהיא המנצחת, כשבעלה עדיין שלה ולא של אחרת. בעליזות צלצלה לגברת אשבי, שמעה את קולה הידידותי ופתחה: ״ובכן, החדשות של קנת הפתיעו אותך? מה את חושבת על הבריחה שלנו?״

כמעט בו ברגע, לפני שגברת אשבי הספיקה לענות, ידעה שרלוט מה תהיה תשובתה. גברת אשבי לא ראתה את בנה, היא לא שמעה ממנו ולא הבינה למה מתכוונת כלתה. שרלוט עמדה שותקת בעוצמת ההפתעה. ״אבל אם כך, היכן הוא?״ חשבה. אז, מתעשתת, הסבירה לגברת אשבי את החלטתם הפתאומית, ותוך כדי הסבר חזרו אליה ביטחונה העצמי ואמונתה שדבר לא יוכל שוב לעמוד בין קנת לבינה. גברת אשבי קיבלה את החדשות ברוגע ובאהדה. גם היא חשבה שקנת נראה מודאג ומותש, והסכימה עם כלתה שבמקרים כאלה שינוי הוא התרופה הטובה ביותר. ״אני תמיד שמחה כל כך כשהוא יוצא לחופש. אלזי שנאה נסיעות; היא תמיד מצאה אמתלות כדי למנוע ממנו ללכת. איתך, תודה לאל, זה אחרת.״ גם לא הפתיע את גברת אשבי שלא היה לו פנאי לספר לה על הנסיעה. בוודאי היה עליו להזדרז מהרגע שנפלה ההחלטה; אך ללא ספק יקפוץ לביקור לפני ארוחת הערב. שיחה של חמש דקות היא כל שנחוץ להם. ״אני מקווה שבהדרגה תרפאי את קנת מהשיגעון שלו לדוש שוב ושוב בסוגיות שניתן ליישב בכמה מילים. הוא מעולם לא היה כזה, ואם יביא את ההרגל לעבודתו המקצועית יאבד במהרה את כל לקוחותיו . . . כן, בואי אליי לדקה, יקירה, אם יש לך פנאי; הוא ללא ספק יופיע בזמן שאת כאן.״ צלצול קולה הממריץ של גברת אשבי הדהד בביטחון בחדר השקט בעוד שרלוט המשיכה בהכנות.

לקראת השעה שבע צלצל הטלפון, והיא זינקה אליו. כעת תדע! אך זו הייתה רק המזכירה השקדנית, שאמרה שמר אשבי לא חזר או שלח הודעה, ולפני שהמשרד נסגר חשבה שעליה ליידע את גברת אשבי. ״הו, זה בסדר. תודה רבה!״ קראה שרלוט בצהלה, והניחה את השפופרת ביד רועדת. אך אולי בשעה זו, חשבה, הוא כבר אצל אמו. היא סגרה את המגירות והארונות, עטתה כובע ומעיל ומסרה לחדר הילדים שהיא יוצאת לדקה לראות את סבתם.

גברת אשבי גרה בקרבת מקום, ותוך כדי ההליכה הקצרה בדמדומי האביב הקרירים נדמה לשרלוט שכל דמות קרבה היא בעלה. אך היא לא נתקלה בו בדרך, וכשנכנסה אל הבית מצאה את חמותה בגפה. קנת לא התקשר ולא בא. גברת אשבי המבוגרת ישבה ליד האח המאיר, מחטי הסריגה מבזיקים ביציבות בין ידיה הזקנות הפעילות, ודי היה בנוכחותה הגופנית כדי לנסוך בשרלוט ביטחון. כן, בהחלט תמוה שקנת נעלם ליום שלם בלי להודיע ולו לאחת מהן; אבל, ככלות הכול, עליהן לצפות לכך. עורך דין עסוק מחזיק בידיו חוטים רבים כל כך עד שכל שינוי פתאומי בתוכניות מחייב אותו לערוך כל מיני סידורים והתאמות בלתי ידועים. ייתכן שהלך לפגוש לקוח בפרברים והתעכב שם; אמו זכרה שסיפר לה כי הוא אחראי לענייניו המשפטיים של תימהוני ישיש ומתבודד אי־שם בניו ג׳רזי, שהיה עשיר מופלג אך קמצן מכדי להחזיק בטלפון. סביר מאוד שקנת נתקע שם.

אך שרלוט חשה שהדאגה משתלטת עליה. כשגברת אשבי שאלה אותה באיזו שעה יפליגו למחרת והיא נאלצה לומר שאיננה יודעת – שקנת רק השאיר לה הודעה שהוא הולך לטפל בנסיעתם – המילים שהגתה הבהירו לה שוב כמה משונה המצב. אפילו גברת אשבי הודתה שהדבר מוזר; אבל מיד הוסיפה שזו רק עדות לחיפזון שבו הוא מצוי.

״אבל, אמא, כבר כמעט שמונה! הוא בוודאי מבין שאני מוכרחה לדעת מתי נצא מחר.״

״הו, מן הסתם הספינה לא תפליג עד הערב. לעיתים הם צריכים להמתין לגאות עד חצות. כנראה קנת מסתמך על כך. אחרי הכול, יש לו ראש על הכתפיים.״

שרלוט נעמדה. ״זה לא העניין. קרה לו משהו.״

גברת אשבי הסירה את משקפיה וקיפלה את כלי הסריגה. ״אם תתחילי להרשות לעצמך לדמיין דברים – ״

״את לא חרדה אפילו קצת?״

״אני לעולם לא חרדה עד שאין לי ברירה אחרת. אשמח אם תצלצלי לארוחת הערב, יקירתי. תישארי לאכול? הוא בטח יקפוץ לביקור בדרכו הביתה.״

שרלוט התקשרה לביתה. לא, אמרה המשרתת, מר אשבי לא בא ולא התקשר. היא תגיד לו ברגע שיגיע שגברת אשבי סועדת אצל אמו. שרלוט נכנסה לחדר האוכל אחרי חמותה והתיישבה מול הצלחת הריקה בגרון יבש, בעוד גברת אשבי אכלה ברוגע וביעילות את הארוחה, שהייתה קצרה אך הוכנה בקפדנות. ״כדאי שתאכלי משהו, ילדה, או שתהיי גרועה כמו קנת . . . כן, עוד קצת אספרגוס, בבקשה, ג׳יין.״

היא התעקשה ששרלוט תשתה כוס שרי ותכרסם פרוסת צנים; אז חזרו לחדר האורחים, שבו הודלק האח, הכריות על הכורסה של גברת אשבי נוערו והוחלקו. כמה בטוחים ומוכרים נראו כל אלה; ובחוץ, אי־שם באי־הוודאות והמסתורין של הלילה, ארבה התשובה לניחושיהן של שתי הנשים, כמו דמות עמומה המשחרת לטרף על מפתן הבית.

לבסוף קמה שרלוט ואמרה: ״כדאי שאחזור. בשעה כזו קנת בוודאי ילך ישר הביתה.״

גברת אשבי חייכה בפייסנות. ״לא מאוחר מאוד, יקירתי. ולשני דרורים לא לוקח זמן רב לאכול.״

״כבר אחרי תשע.״ שרלוט רכנה לנשק אותה. ״למען האמת, אינני יכולה לשבת בשקט.״

גברת אשבי הדפה הצידה את מלאכתה והניחה את שתי ידיה על מסעדי הכיסא. ״אני באה איתך,״ אמרה, מסייעת לעצמה לקום.

שרלוט מחתה שכבר מאוחר מדי, שאין צורך, שתתקשר ברגע שקנת יגיע, אך גברת אשבי כבר צלצלה לקרוא למשרתת. הייתה לה צליעה קלה, והיא עמדה שעונה על מקל ההליכה שלה בזמן שזו הביאה את מעילה. ״אם מר קנת מופיע, אמרי לו שיוכל למצוא אותי בביתו,״ הורתה למשרתת כששתי הנשים נכנסו אל תוך המונית שהוזמנה. במשך הנסיעה הקצרה הייתה שרלוט אסירת תודה על שאינה חוזרת הביתה לבד. היה משהו חם וממשי בעובדת קרבתה של גברת אשבי, משהו שהלם את צלילות עיניה ומרקם פניה הרעננים המוצקים. כשעצרה המונית היא הניחה את ידה בעידוד על ידה של שרלוט. ״את תראי; תהיה הודעה.״

הדלת נפתחה בתגובה לצלצולה של שרלוט והשתיים נכנסו. ליבה של שרלוט הלם בהתרגשות; המרץ שנבע מהביטחון של חמותה החל לזרום בעורקיה שלה.

״את תראי – את תראי,״ חזרה גברת אשבי ואמרה.

המשרתת שפתחה את הדלת אמרה שלא, מר אשבי לא הגיע, ולא התקבל שום מסר ממנו.

״את בטוחה שהטלפון לא מקולקל?״ הציעה אמו; והמשרתת אמרה, ובכן, הוא בהחלט לא היה מקולקל לפני חצי שעה, אך היא תלך ותצלצל רק כדי לוודא. היא נעלמה, ושרלוט פנתה להסיר את כובעה ומעילה. כשעשתה זאת נח מבטה על השולחן במסדרון, ושם הייתה מונחת מעטפה אפורה, שמו של בעלה משורטט עליה חלושות. ״הו!״ היא קראה בקול, ערה פתאום לכך שלראשונה זה חודשים נכנסה לביתה בלי לתהות אם אחת המעטפות האפורות תהיה שם.

״מה העניין, יקירתי?״ שאלה גברת אשבי במבט מופתע.

שרלוט לא השיבה. היא הרימה את המעטפה ועמדה בוהה בה כאילו יכלה לחדור אל תוכנה בכוח מבטה. אז עלה בה רעיון. היא פנתה והושיטה את המעטפה לחמותה.

״את מכירה את כתב היד הזה?״ שאלה.

גברת אשבי לקחה את המכתב. היה עליה לגשש בידה השנייה אחר משקפי הראייה שלה, וכשהרכיבה אותם הניפה את המעטפה אל האור. ״הרי – ״ קראה; ואז עצרה. שרלוט הבחינה שהמכתב רעד בידה היציבה בדרך כלל. ״אבל המכתב ממוען לקנת,״ אמרה גברת אשבי לבסוף, בקול חלש. נימת קולה רמזה שהרגישה ששאלתה של כלתה נמהרת במקצת.

״כן, לא חשוב,״ דיברה שרלוט מתוך החלטה פתאומית. ״אני רוצה לדעת – את מכירה את הכתב?״

גברת אשבי החזירה לה את המכתב. ״לא,״ אמרה בקול ברור.

שתי הנשים נכנסו אל הספרייה. שרלוט הדליקה את המנורה החשמלית וסגרה את הדלת. היא עדיין החזיקה את המעטפה בידה.

״אני הולכת לפתוח אותה,״ הכריזה.

היא קלטה את מבטה המבוהל של חמותה. ״אבל, יקירה – מכתב שאינו ממוען אלייך? יקירתי, אינך יכולה!״

״כאילו אכפת לי – עכשיו!״ היא המשיכה להביט בגברת אשבי בריכוז. ״המכתב הזה עשוי לגלות לי היכן קנת.״

לבלובה המבהיק של גברת אשבי נמחה בחיוורון מהיר; נראה שלחייה המוצקות מתכווצות וקמלות. ״מדוע שיגלה זאת? מה גורם לך להאמין – לא ייתכן – ״

שרלוט נעצה עיניים יציבות בפנים שהשתנו. ״אה, אז את אכן מכירה את הכתב?״ זרקה בתשובה.

״מכירה את הכתב? כיצד אכיר אותו? אחרי כל ההתכתבויות של בני . . . אבל אני יודעת – ״ גברת אשבי השתתקה והביטה בכלתה במבט מפציר, מפוחד כמעט.

שרלוט תפסה את פרק ידה. ״אמא! מה את יודעת? אמרי לי! את חייבת!״

״שאיני מאמינה ששום דבר טוב יכול לצאת מכך שאישה פותחת את מכתביו של בעלה מאחורי גבו.״

לאוזניה הנרגזות של שרלוט נשמעו המילים יבשות כמו משפט שלוקט מספר אמרות מוסריות. היא צחקה בקוצר רוח והרפתה מפרק היד של חמותה. ״זה הכול? שום דבר טוב לא יצא מהמכתב הזה, פתוח או סגור. זאת אני יודעת היטב. אבל יהיה הרוע שבו אשר יהיה, אני מתכוונת לגלות את תוכנו.״ ידיה רעדו כשאחזו במעטפה, אך כעת נעשו יציבות, וכך גם קולה. היא עדיין הביטה בריכוז בגברת אשבי. ״זהו המכתב התשיעי הכתוב באותו כתב יד שקנת קיבל מאז שנישאנו. תמיד אותן מעטפות אפורות. ספרתי אותן כי אחרי כל אחת הוא נהג כאדם שעבר זעזוע נורא. עוברות שעות עד שהוא מתנער מהשפעתם. אמרתי לו. אמרתי לו שאני חייבת לדעת ממי הם מגיעים, כי אני יכולה לראות שהם הורגים אותו. הוא לא מוכן לענות על שאלותיי; הוא אומר שאינו יכול לומר לי דבר על המכתבים; אבל אתמול בלילה הבטיח לנסוע איתי – הרחק מהם.״

גברת אשבי, צעדיה רועדים, ניגשה אל אחת הכורסאות והתיישבה עליה, ראשה צונח קדימה על חזה. ״אה,״ מלמלה.

״אז כעת את מבינה – ״

״הוא אמר לך שתיסעו כדי להתרחק מהם?״

״הוא אמר, לנסוע – לנסוע. הוא התייפח עד שבקושי הצליח לדבר. אבל אמרתי לו שאני יודעת שזו הסיבה.״

״ומה הוא אמר?״

״הוא עטף אותי בזרועותיו ואמר שילך לאן שארצה.״

״אה, תודה לאל!״ אמרה גברת אשבי. שקט שרר, ובשעתו המשיכה לשבת בראש חפוי, עיניה מופנות מכלתה והלאה. לבסוף הרימה את מבטה ודיברה. ״את בטוחה שהיו תשעה מכתבים?״

״לחלוטין. זהו התשיעי. ספרתי אותם.״

״והוא סירב בכל תוקף להסביר?״

״בכל תוקף.״

גברת אשבי דיברה מבעד לשפתיים קפוצות חיוורות. ״מתי הם התחילו להגיע? את זוכרת?״

שרלוט שוב צחקה. ״זוכרת? הראשון הגיע בלילה שחזרנו מירח הדבש.״

״כל הזמן הזה?״ גברת אשבי הרימה את ראשה ודיברה במרץ פתאומי. ״אם כך – כן, פתחי אותו.״

המילים היו כה בלתי צפויות ששרלוט חשה את הדם ברקותיה, וידיה שוב החלו לרעוד. היא ניסתה להחליק את אצבעה תחת דש המעטפה, אך הוא הודבק חזק כל כך שהיה עליה לחפש אחר סכין השנהב של בעלה על שולחן הכתיבה שלו. בעודה דוחפת הנה והנה את החפצים המוכרים שידיו נגעו בהם אך לאחרונה, הם שלחו בה את הרעד הקפוא הנובע מחפציו האישיים של מי שזה עתה מת. בדממה העמוקה של החדר נשמעה קריעת הנייר כששיספה את המעטפה כמו זעקה אנושית. היא הוציאה את הדף ולקחה אותו אל המנורה.

״ובכן?״ שאלה גברת אשבי בלחישה.

שרלוט לא זעה או ענתה. היא רכנה מעל הדף בגבות מכווצות, מקרבת אותו עוד ועוד אל האור. ראייתה בוודאי הייתה מטושטשת, או מסונוורת בגלל השתקפות אור המנורה בנייר החלק, כי, אף על פי שאימצה את עיניה, הצליחה להבחין רק בכמה משיכות עט קלושות, קלושות וחלשות כל כך עד שכמעט לא היה אפשר לפענח אותן.

״אני לא מצליחה לראות,״ אמרה.

״למה את מתכוונת, יקירה?״

״הכתב לא ברור מספיק . . . חכי.״

היא חזרה אל השולחן, וביושבה קרוב למנורת הקריאה של קנת, הניחה את המכתב תחת זכוכית מגדלת. כל אותו זמן הרגישה שחמותה מתבוננת בה בריכוז.

״ובכן?״ נשפה גברת אשבי.

״ובכן, זה לא ברור יותר. איני יכולה לקרוא.״

״את מתכוונת שהנייר ריק לחלוטין?״

״לא, לא בדיוק. כתוב עליו דבר־מה. אני מצליחה לקרוא משהו כמו ׳שלי׳ – הו, ו׳בוא׳. אולי ׳בוא׳.״

גברת אשבי נעמדה בפתאומיות. פניה החווירו אפילו יותר מקודם. היא התקדמה אל השולחן, הניחה עליו את שתי ידיה ונשמה עמוקות. ״תני לי לראות,״ אמרה, כאילו אילצה את עצמה למאמץ מאוס.

שרלוט חשה שהחיוורון שלה מידבק. ״היא יודעת,״ חשבה. היא דחפה את המכתב לצד השני של השולחן. חמותה הרכינה מעליו את ראשה בדממה, אך בלי לגעת בו בידיה החיוורות הקמוטות.

שרלוט עמדה והביטה בה כשם שהיא עצמה, כשניסתה לקרוא את המכתב, הייתה תחת מבטה של גברת אשבי. זו האחרונה גיששה אחר משקפיה, קירבה אותם לעיניה ורכנה קרוב יותר אל העמוד הפרוס, כדי, כך נדמה, להימנע מלגעת בו. אור המנורה נפל ישירות על פניה הקשישים, ושרלוט הרהרה אילו עומקים נעלמים עשויים לארוב תחת תווי הפנים הבהירים והגלויים ביותר. היא מעולם לא ראתה את פני חמותה מבטאים רגש שאינו פשוט ובריא – לבביות, שעשוע, אהדה נדיבה; פה ושם הבזק של כעס מיטיב. כעת הם לבשו מבע של פחד ומשטמה, חרדה ספקנית והתרסה כמעט מכווצת. כאילו הרוחות הנאבקות בקרבה עיוותו את פניה בדמותן. לבסוף הרימה את ראשה. ״איני יכולה – איני יכולה,״ אמרה בקול מצוקה ילדותית.

״גם את לא מצליחה לקרוא?״

היא הנידה בראשה, ושרלוט ראתה שתי דמעות מתגלגלות במורד לחייה.

״אף שהכתב מוכר לך?״ התעקשה שרלוט ועווית על שפתיה.

גברת אשבי לא הגיבה לאתגר. ״איני מצליחה לקרוא כלום – כלום.״

״אבל את מכירה את הכתב?״

גברת אשבי הרימה את ראשה בחשש; עיניה החרדות התגנבו במבט מפוחד סביב החדר השקט המוכר. ״כיצד אוכל לדעת? בהתחלה נבהלתי . . .״

״נבהלת מהדמיון?״

״ובכן, חשבתי – ״

״כדאי שתגידי, אמא! ידעת מיד שזה הכתב שלה?״

״הו, חכי, יקירתי – חכי.״

״לחכות למה?״

גברת אשבי הביטה מעלה; עיניה, שחלפו לאיטן על פני שרלוט, טיפסו אל הקיר הריק מאחורי שולחן הכתיבה של בנה.

שרלוט, שעקבה אחר המבט, פרצה בצחוק צורם ומאשים. ״לא אחכה עוד! הרי ענית לי כעת! את מביטה היישר אל הקיר שעליו הייתה תלויה תמונתה!״

גברת אשבי הרימה את ידה במלמול של אזהרה. ״ששש.״

״הו, אל תחשבי שמשהו עוד יכול להפחיד אותי!״ זעקה שרלוט.

חמותה עדיין נשענה על השולחן. שפתיה נעו בעצב. ״אבל אנחנו יוצאות מדעתנו – שתינו יוצאות מדעתנו. אנחנו יודעות שדברים כאלה אינם אפשריים.״

כלתה הביטה בה ברחמים. ״אני יודעת כבר זמן רב שהכול אפשרי.״

״אפילו זה?״

״כן, בדיוק זה.״

״אבל המכתב – ככלות הכול, אין שום דבר במכתב – ״

״אולי בעבורו יש. איך אוכל לדעת? אני זוכרת שאמר לי פעם שמי שרגיל לכתב יד יוכל לקרוא בו את משיכת העט הקלושה ביותר. כעת אני מבינה למה התכוון. הוא אכן היה רגיל לכתב.״

״אבל הקווים המעטים שהצלחתי לראות חיוורים כל כך. איש לא יכול לקרוא את המכתב הזה.״

שרלוט צחקה שוב. ״אני מניחה שהכול חיוור ברוח רפאים,״ אמרה בחדות.

״הו, בתי – בתי – אל תגידי דבר כזה!״

״מדוע לא, כשאפילו הקירות הריקים זועקים זאת? האין זה היינו הך אם את ואני איננו יכולות לקרוא את מכתביה? אם אפילו את יכולה לראות את פניה על הקיר הריק, מדוע שהוא לא יקרא את כתב ידה מהנייר הריק? אינך רואה שהיא בכל מקום בבית, וקרובה אליו יותר משום שלכל אחד אחר היא בלתי נראית?״ שרלוט צנחה אל תוך כורסה וכיסתה את פניה בידיה. סערה של התייפחויות זעזעה אותה מכף רגל ועד ראש. לבסוף מגע בכתפה גרם לה להביט מעלה, והיא ראתה את חמותה רוכנת מעליה. פניה של גברת אשבי נראו קטנים ותשושים יותר, אך שבו ועטו את מבטם השקט הרגיל. חרף הייסורים שטלטלו אותה, הרגישה שרלוט את השפעתה של אותה רוח נחושה.

״מחר – מחר. את תראי. מחר יהיה הסבר.״

שרלוט קטעה את דבריה. ״הסבר? מי עומד לספק אותו, אני תוהה?״

גברת אשבי נסוגה והתיישרה בגבורה. ״קנת עצמו,״ קראה בקול רם. שרלוט לא אמרה דבר, והקשישה המשיכה: ״אך בינתיים עלינו לפעול; עלינו להודיע למשטרה. עכשיו, ללא שיהוי. עלינו לעשות הכול – הכול.״

שרלוט נעמדה, איטית ונוקשה; היא חשה שמפרקיה מכווצים כאלה של אישה זקנה. ״ממש כאילו אנחנו מאמינות שיועיל לעשות דבר־מה?״

בנחישות קראה גברת אשבי: ״כן!״ ושרלוט ניגשה אל הטלפון והרימה את השפופרת.

 

© 1937 by Edith Wharton
Reprinted by permission of the estate of Edith Wharton and the Watkins/Loomis Agency.

.

אדית וורטון (1862–1937), סופרת אמריקאית עטורת שבחים והאישה הראשונה שזכתה בפרס הפוליצר לספרות. הרומנים שכתבה על חיי המעמדות העליונים בניו יורק של העידן המוזהב קנו לה תהילה, וסיפורי הרוחות שלה זכו להתעניינות מחודשת בשנים האחרונות. סיפורה ״גרעין רימון״ (Pomegranate Seed) פורסם לראשונה בכתב העת Ladies' Home Journal בשנת 1931, ואחר כך נכלל בשני קובצי סיפורים קצרים פרי עטה.
מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, גרנטה בעברית ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. חברת מערכת המוסך.

 

»   במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שלושה שירים מאת המשורר אמיר דרוויש

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נובל | "ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה"

"אני לא מצליחה לזוז מהפִּסקה. עברו שנתיים מאז שקראתי אותה בפעם האחרונה ועד זכייתה של אנני ארנו בפרס נובל לספרות והיא צרובה שם באישוני", דורית שילה חוזרת אל הפִּסקה שטלטלה אותה בספר "האירוע" מאת אנני ארנו

אנני ארנו, מתוך: YouTube

הפִּסקה / דורית שילה

מחשבות בעקבות "האירוע" מאת אנני ארנו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2022

.

הרגשתי צורך עצום לחרבן. רצתי לשירותים, שהיו בצידו השני של המסדרון, וכרעתי מעל האסלה כשפניי לדלת. ראיתי את המרצפות בין ירכיי. דחפתי בכל כוחותיי. זה פרץ כמו רימון, בהתזת מים שהגיעה עד לדלת. ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה.
הדלת של או' הייתה פתוחה קמעה, אור בקע מבפנים, קראתי לה בשקט: "זהו זה".
שתינו בחדר שלי. אני יושבת על המיטה, והעובר בין הרגליים. אנחנו לא יודעות מה לעשות. אני אומרת לאו' שצריך לחתוך את חבל הטבור. היא לוקחת מספריים, אנחנו לא יודעות איפה בדיוק צריך לחתוך, אבל היא עושה את זה. אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי, עם הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה. או' מתיישבת על שרפרף, היא בוכה. אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שֵם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן.
אין לנו מושג מה לעשות בעובר. או' הולכת להביא מהחדר שלה שקית צנימים ריקה ומניחה אותו בפנים. אני הולכת עם השקית לשירותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי המים.
[מתוך: האירוע מאת אנני ארנו, מצרפתית: נורה בונה, רסלינג, סדרת ושתי, עמ' 82-81]

*

אם מיישירים מבט אל השמש, היא צורבת את חוּמה במרכז העין ומשחירה את שדה הראייה. לרגעים ארוכים נקודת החוֹם הזאת מלווה את המבט לאן שלא ילך. כאילו שהשמש טבעה חותמת על האישונים ומסתירה את כל הנקרה בדרך עד שזה עובר. יש צריבות שאינן עוברות. "המתרחץ" שתלוי בין רגליה של אנני ארנו בפסקה הזאת, הלקוחה מספרה האירוע, נצרב בעיני רוחי לנצח. ארנו, אז סטודנטית צעירה בצרפת של שנות השישים, עברה הפלה לא־חוקית מסכנת חיים ונפש. את האירוע היא מוסרת לנו הקוראות באופן מסודר ובלשון נקייה, כאומרת, "עכשיו זה גם האירוע שלכן".

אני רואה אותו מתנדנד בין רגליה לאורך מסדרון מעוֹנות הסטודנטים (אולי "מעוּנות הסטודנטיות" מתאים כאן יותר) עד שהיא מגיעה לחדרה וצונחת איתו באפיסת כוחות על מיטתה. אני מריצה לאחור. הצריבה מסתירה את תלאות התחלת הספר ואת עינויי ההמשך. כל המילים מוסתרות בידי "המתרחץ" השחור, תלוי על חבל הטבור. הכול נעלם מאחורי כף ידה של המספרת שמחזיקה אותו: ל"זה" היה "משקל מוזר", היא אומרת. הנקודה השחורה מריצה את עצמה במהירות כפולה לאחור, כמו בתוכנת עריכת וידיאו, ושוב יוצאת לדרך: "אסלה", "מתרחץ", "נרתיק", "תלוי", "החזקתי". אין טעם שאמשיך לקרוא עכשיו, אין טעם שאתאמץ להיזכר מה היה לפני. הלופ שבמסדרון השחיר את שדה הראייה שלי ולא נראה שזה יעבור.

*

לאחר שהכול השחיר, אני חושבת על שמות שניתנים לדברים, על השם שאנני ארנו נתנה ל"זה" – "המתרחץ". רציתי לעזוב הכול ולברר מהי המילה הצרפתית. שיערתי שהיא baigneur (בֶּנְייר: זה שמתרחץ, רוחץ, טובל, וגם זה שמתבוסס בדמו). התמונה הראשונה שהמילה הצרפתית מעלה בעיני רוחי היא של בחור צעיר ושזוף בבגד ים, כולו שחוֹק ונעורים פראיים, מזנק מסלע גבוה אל מי נהר קרירים, לקול מצהלות חבריו שקפצו אל המים לפניו ועתה הם רוחצים בהנאה. אני מדמיינת את המתרחץ שלי קופץ אל מי נהר הטארן שבדרום צרפת, ערוץ עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים. אני בעצמי טבלתי במימיו בצעירותי והתבוננתי במתרחץ כזה מזנק אל המים הבהירים. אני לא קפצתי. יש לי פחד גבהים, אפילו על כיסא אני לא מטפסת. אבל התמונה של הגוף הגמיש, לח מזיעה ומים, שמח ברגע הנתון הזה של קפיצה למים חיים, גם הוא נצרב בעיני רוחי. זה היה רגע של קנאה. הייתי צעירה כמוהו אבל לא התפארתי בגופי ונופפתי בו באוויר לעיני כולם. המשקל הסגולי שלי היה כבד משלו, אני רחצתי בסתר מאחורי עץ, נכנסתי למים אט־אט ולא משתי ממקומי.

אני חושבת על "המתרחץ" העברי. אם המילה במקור היא אכן baigneur, הרי שבתרגום שלה לעברית יש גם משמעות של ניקיון שאין במילה הצרפתית. העובר מתרחץ במי השפיר. ה"זה" שומר על היגיינה, הוא רוצה להגיע לעולם נקי, מסורק, לבוש בחולצה לבנה ומגוהצת. בעברית הוא גם משתכשך במי האמבטיה ולא רק רוחץ במי נהר הטארן, אולי משתעשע עם ברווז פלסטיק צהוב, אולי משחק בבועות סבון, אולי. אל טבילה במקווה מחשבותיי לא הגיעו, אני שומרת נפשי מפני המקום הזה אפילו בדמיונותיי. עולם האמבטיה שנכנס לטקסט העברי מוסיף שכבת כאב נוספת, שכן התוכניות שאני מייחסת לעובּר, לצאת לעולם כמו חתן של שבת, לא מתגשמות. ההתערבות האלימה בגופה של המספרת גורמת לו לפרוץ החוצה כמו רימון יד, להתיז את עצמו ואת מי הרחצה עד לדלת השירותים; הוא תלוי על חבל, מתבוסס בדמו, ומסיים את חייו באסלה.

לא בדקתי אם המילה הצרפתית היא אכן baigneur. מה זה משנה? קוראת העברית שבי הרוויחה שכבה נוספת. האישה שבי שחררה צעקה כפולה.

*

אני לא מצליחה לזוז מהפִּסקה. עברו שנתיים מאז שקראתי אותה בפעם האחרונה ועד זכייתה של אנני ארנו בפרס נובל לספרות והיא צרובה שם באישוני, שורפת כמו מבט ישיר בשמש. אני מעולם לא הייתי בהיריון אבל כן נולדתי. נולדתי לתוך המצב הנשי שחיכה להפוך אותי למה שנועד לי, ולמזלי מבחינה זאת, מצב משופר מזה של אנני ארנו כמה עשורים לפני. לא הייתי סטודנטית בצרפת של שנות השישים, שבה נשים שתבעו זכות על גופן נחשבו עברייניות על פי חוקי המדינה והחברה, ואלה העבירו אותן מסכת ייסורים. הייתי סטודנטית שם בשנות האפס של המאה העשרים ואחת, ולו הייתי זקוקה להפלה היה לי למי לגשת, ממי לבקש עזרה. המדינה הייתה מממנת, שומרת על נפשי וגופי ומסייעת ל"מתרחץ" ולי להיפרד בנקודת הזמן שבה הוא עדיין צלול כמו מים ולא פצוע מתבוסס בדם. פרידות הן דבר כל כך חשוב, באיזו זכות לא מאפשרים לנו להיפרד.

ואני אוחזת היום באותה "הפִּסקה" בשתי ידיי ולא שוכחת שגם אם הייתה מי שסיפרה אז, היא זכתה למבט מבזה. אני פוקדת על עצמי להקשיב. והגדתְּ לבנותייךְ בכל דור ודור שיש לנו הנשים הרבה מאוד להפסיד אם לא נקרא בה שוב ושוב, אם לא ננפנף בה זקופות לעיני כולם ונקפוץ יחד איתה אל תוך המים. יש לנו הפִּסקה הזאת כדי שלא נמצא את עצמנו שוב מבודדות, מדממות, כורעות מעל האסלה, בוכות בסתר. ומעל לכול, לספרות טובה יש היכולת לקחת את ה"אני", את מה ש"שלי" ולהשמיע דרכו את קולן של כל הנשים, כפי שעושה אנני ארנו באופן המעורר השתאות בספר האירוע.

 

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת, מרצה בתוכנית לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב. ספרה "אחרי הספירה" (פרדס) ראה אור ב־2020. מעורכות המוסך.

 

אנני ארנו, "האירוע", רסלינג, 2008. מצרפתית: נורה בונה

 

 

» במדור נובל בגיליון קודם של המוסך: דפי קודיש ורפי וייכרט קוראים בשיריה של גליק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן