.
קבורת חמור
זמירה הייזנר
.
בשנת אחר הצהריים של הכפר התאספו, נייר פוליו שקוף למחצה ששוליו מצהיבים, ספוג ריח עובש, מודפס במכונת כתיבה ברווחים כפולים בין האותיות והפיסוק, מגולגל בין עוד כמה חפצים אישיים שנשמרו ונשכחו בחלוף הזמן ובחילופי הדורות – מזכרת מבית המשפחה הישן שפונה ונמכר. המילים המודפסות דהו בחלקן אך עדיין נותרו מקועקעות בדף גם בהעדרן ככתב ברייל. היה יום שמש אביבי, ריח תחמיץ של תפוזים מרקיבים עמד באוויר. לאו דווקא זה. אדמה שרועה על גבה מהודקת וריח גשם. הם היו סקרנים ונרגשים להבריח את החמור הזקן של ברל הפרדסן העשיר והקמצן ולהציל אותו מהקבורה הצפויה לו. אין זכר לגגות רעפים משופעים מעל בתים נוטים על צידם, פזורים אי פה אי שם בין גושי פרדסים – מעמקים וגבהים משוטחים לקרעי צבע דו־ממדיים מגובה עשרות אלפי רגל בדרך לבית אחר ביבשת אחרת. חמור לבן ורזה קשור לעץ סמוך לגדר בחצר עמוסת גרוטאות שברל אסף במסעותיו עם החמור רתום לעגלת עץ בין הפרדסים ובית האריזה, ומחוצה לה שדה טרשים גדול מוגבה – בית קברות לכל החמורים הזקנים הקודמים שברל קנה בזול, העביד בפרך והאכיל במשורה עד שהתפגרו. א' התנדב להתיר את החמור וחזר אליהם רכוב על גבו והכריז בקול: קבלו את המשיח על החמור הלבן! לקול צחוקם ותרועותיהם. הצחוק נדם באחת כשלפתע גילו שמאחורי גבו של א' מסתתרת ילדה רזה ושקופה ופיה קשור בפיסת בד קרועה שהייתה פעם לבנה. א' הסביר שזו הנכדה של ברל שהגיעה מחוץ לכפר ואולי אפילו מחוץ לארץ לביקור אצל סבא וסבתא שלה. הוא מצא אותה משוטטת בחצר והחליט לחטוף אותה, כדי שלא תזעיק את ברל. הילדה ישבה שקטה, גם לאחר שחשף את פיה, ועיניה היו קרועות ומזוגגות. א' דרבן ברגליו את החמור והם רצו אחריהם עד למרגלות הר החול סמוך למגדל המים, מקום המפגש הקבוע שלהם. כשהגיעו למחוז חפצם, משכו את הילדה ממרומי החמור כאילו הייתה מטען חורג שצריך לפרוק. החמור עמד עזוב לנפשו ונראה אובד עצות. הם דרבנו אותו בזרדים שירוץ ויברח לחופשי, אבל הוא קרטע קלות על צידו וליחך את העשב שצמח בשולי השביל. א' טפח לו על הגב "דיו דיו" והחמור התחפר עוד יותר בחול, ניער את ראשו העיקש מצד לצד ונער נעירה רפויה אך ממושכת. מישהו הציע להרכיב את הילדה על החמור עד לשורת הברושים שעל גבול הכפר ולהשאיר את שניהם שם ביחד חופשיים לגורלם. כיוון שלא היה להם רעיון טוב יותר, העלו את הילדה שוב על גב החמור ומשכו אותם בחבל בשביל החול המתפתל בין הפרדסים והרחיקו לכת עד אל מעבר לגבול עולמם עד לסוף הפסקה – שכבה של טיפקס לבן ומעליה שבכה של דיו. מה היה ונשאר ומה נמחק? סיפור של זיכרון ילדות, אמר ביבושת בשיחת ווטסאפ קולית אחרי ששלחה לו נרעשת את הדף סרוק באימייל. לא כי שאריות זיכרון שנקבר בתהום הנשייה של הילדות.
הילדה שתקה לאורך כל המסע והם איבדו בה עניין עד שלפתע מלמלה משהו לא מובן והם הופתעו לגלות שהיא מדברת. א' עצר את החמור ב"הוייסה" ובמשיכת רסן ושאל אותה בקוצר רוח מה היא רוצה. פיפי. זה מה שהיא אמרה, תרגם להם א' לקול צחוקם הפרוע. הם הורידו אותה מהחמור, הוליכו אותה אל תוך הפרדס של סבא שלה, הביאו אותה אל גומה גדולה והורו לה לעמוד על שוליה ולהשתין. הילדה עמדה אובדת עצות. כולם הביטו בה בעניין, מבקשים לדעת מה יקרה. היא המשיכה לעמוד ללא נוע. הם החליטו שהבנות תשמורנה עליה ושהבנים יתרחקו מהמקום, ישמרו על החמור ויתצפתו מרחוק. הבנות הורו לה שוב להשקות את העץ של סבא שלה והפעם צייתה, שלשלה למטה את מכנסיה הקצרים ביחד עם התחתונים, כרעה והתיזה זרם חזק וצהבהב שפרץ כמו מצינור מפוצץ לתוך הגומה ועל שוליה והרטיב קצת גם את רגליה ותחתוניה. היה זה זרם בלתי פוסק שכאשר סוף סוף ייפסק ותצא מהשירותים למסדרון צר, צהוב וארוך המוליך אל סלון דירתה המושכרת עם ריהוט מלא – תגלה שהדייט כבר הלך והדירה חזרה להיות ריקה ומוכרת עד לזרא. ליבן נכמר עליה להרף קל אך התקשח באחת. מישהי מהן הבחינה בעגלת ילדים ישנה מונחת בסמוך על צידה ובעוד תחתוניה ומכנסיה משולשלים מסביב לקרסוליה – היא הושבה כשחלק מפלג גופה התחתון בתוכה וחלקו מחוצה לה. הבנים הצטרפו אליהן והם יצאו ביחד אל השביל המקיף את הפרדס, מושכים בחמור לבן, עגלה ובה ילדה עירומה ממותניה ומטה. כל אותו הזמן הם לא יכלו להסיר את עיניהם מהחריץ שבין רגליה הפשוקות בין דפנות העגלה. הם רצו להרים לה את התחתונים והמכנסיים ולהסתיר אותו, אבל לא לפני שמישהו מהם הכניס לתוכו שברים מהזרדים שבהם דרבנו קודם את החמור ואחרים הצטרפו לסייע לו ורק אז משכו מעלה את המכנסיים עם התחתונים שהוסרו בקוצר רוח והושלכו לרגלי מיטת קינג סייז במלון עדן ריזורטס במתחם של שדה התעופה בחניית ביניים שהתארכה מעבר למתוכנן, מחמת תנאי מזג אוויר קשים. שלג נערם על אדני חלונות וכרכובים והרוח שרקה בחוזקה ובלי קול מעבר לשמשות כפולות. עיני חרוזים של דובי גדול – שהספיקה לקנות בדיוטי פרי, והיה מונח על ידית טרולי ירוק שלא הצליחה לדחוס אותו לתוכו – הביטו בה כהות ומזוגגות. כיצד תתרץ שקנתה רק דובי אחד לתאומים? עדיף לא לקנות בכלל ולא רק אחד, כך תמיד הייתה אומרת לו, ואלמלא התעכבה בדיוטי פרי לא היו נפגשים משני קצות העולם וממשיכים יחד לחדר במלון. מה ביקשו לבדות אחרי כל כך הרבה שנים של מסלולי חיים נפרדים? החימום היה גבוה מדי, למרות שפלג גופה התחתון היה חשוף, אבל היה כבר מאוחר להנמיך אותו, עכשיו כשהיה כבר עמוק בתוכה וריח של זרע מהול בזיעה לא שלה מילא את נקבוביות עורה ונחיריה, כמו אז, כששכבו מעל מצע השמיכה שפרש על הרצפה בדירתו, כששניהם עוד חיו בתל אביב וכשעזבה שאל אם זה בגלל ריח גופו. צריך להודיע בבית על האיחור, מה השעה שם עכשיו, היא עייפה מדי לחשב את הפרש השעות ולדעת מתי תנחת, חייבת עוד קצת לישון, לפניה עוד מסע ארוך והם דוחפים את העגלה קדימה בפראות כדי להיפרע ממנה ומהכול. החמור ממשיך ללכת ללא כל התנגדות לאן שמושכים אותו. שתיקה מעיקה. צריך לחזור, נעשה מאוחר מדי ועוד מעט יחשיך וההורים שכבר התעוררו ידאגו להם ויתחילו לחפש אחריהם ואם יגלו – יבולע להם, ולא יישאר בהם מתום. הם מסובבים את העגלה על ציריה הנוקשים כשהיא ישובה חצי בתוכה וחצי מחוצה לה ומושכים ברסן החמור ודוחפים אותו. מישהו אומר שאולי נשארו שברי מקלות בתוכה ובתוך התחתונים שלה וזה יהיה הסוף שלהם. דוחפים ונדחפים הם מצטופפים מסביבה, רוכנים מעליה כדי להיטיב לראות שם אפלת תהום עמוקה פוצה את פיה, בולעת אותם אל תוכה ללא שיור. ולא נודע כי באו אל קרבה.
.
ד״ר זמירה הייזנר, מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הדרמה, התאטרון והמיצג. פרסמה עד כה בעיקר מאמרים אקדמיים ושני ספרים: "החוויה התאטרונית: מבוא לדרמה ולתאטרון" (עם קרין חזקיה; או"פ, 2006); "׳תמר רבן: שפה / פעולה / מציאות של אמנית מופע" (רסלינג, 2018).
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "תחתונים מכותנה", סיפור מאת רחלי שנהב גולדברג
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
