פרוזה | תחתונים מכותנה

"כשיעל מרגישה את המתח הזה בבטן ובלב, היא יודעת שהגוף שלה והנשמה מתחננים שתביא אותם לפורקן. אבל החיים השתנו". סיפור קצר מאת רחלי שנהב גולדברג

מירי נשרי, מתוך הסדרה מוטלת בספק, קפה, דיו ואקוורל על נייר מיילר, 50X40, 2014

תחתונים מכותנה

רחלי שנהב גולדברג

 

״מה קרה?״ יעל שאלה והעירה אותו כמו מתוך חלום.

״בפעם אחרת,״ עודד לחש ומשך את השמיכה עד פניו, מבקש להתחבא כילד שפוחד ממה שהחושך של הלילה יביא איתו.

יעל, כשרק תחתונים לגופה, קפאה במקומה. פעם ראשונה שעודד מסרב לה.

״ותקני תחתונים חדשים,״ עודד שבר את הדממה כשמגרונו יוצא קול חד.

יעל לא ידעה שעודד יכול להפיק תדרים כה חדים. היא הרגישה שהמילים שלו מושלכות אליה כמו אבני החצץ שרונן, השכן שלה, היה זורק עליה ועל דנה.

זה היה מזמן, אי־שם בשנות השמונים, בתקופה שבה חומרי בנייה היו מפוזרים בערמות בכל פינת רחוב, ממתינים לבניית עתיד חדש לכמה משפחות שלקחו את הסיכון והעתיקו את מקומן מנוף הים אל הרי השומרון. ולמרות שהיסטוריית גופה כללה מכאובים ושמחות רבות מאז, כאב פגישת האבנים בעורה ותחושת חוסר האונים התעוררו בן רגע עם מילותיו של עודד.

**

בדרך כלל, יעל ועודד הם לא. וכשהם כן, זה לא אחד עם השנייה. היא עם הוויברטור שהוא קנה לה ליומולדת ארבעים והוא עם ההיא מהעבודה שלו.

זו מהעבודה שלו היא לא הטעם שלו, אולי זו הסיבה שהוא מזדיין דווקא איתה.

ככה אין סיכוי שיעל תחשוד. אבל אולי הוא בחר דווקא אותה, כי היא אף פעם לא לובשת תחתונים מכותנה. יש לה את האדומים עם התחרה השחורה מלמעלה, את השחורים מסאטן, ואת הסגולים שיש להם חור בדיוק במקום הנכון כדי שהוא יוכל להשתחל אל תוכה מבלי להפשיט אותה.

לזאתי מהעבודה יש שיער שחור מלמטה עד למעלה. מתולתלת שמחליקה וקולנית. כשהיא גומרת, קירות המשרד רועדים. אחרי שהמשרד מתרוקן, ורק הוא והיא נשארים, הוא צועד אל שולחן הקבלה, מסובב את הכיסא שלה אליו ומרים אותה כמו בקסם עם שפתיו – מתכופף אליה, מצמיד את שפתיו לשפתיה ואז מתחיל להתרחק, והיא, כדי שלא להתנתק מטעם המנטה שלו, מתרוממת מהכיסא.

אז הוא לוקח אותה יד ביד ומצמיד אותה עם הגב אל הדלפק, מחזיק את מותניה ומניף אותה מעלה לישיבה. מרים את החצאית, מזיז את תחתוני הסאטן ודוחף את עצמו אל המקום הרטוב הזה שלה. שתמיד מוכן עבורו.

עם יעל, זה כבר לא כמו פעם. הוא צריך לעשות הכנות: שלא יהיה מאוחר מדי, לא לריב לפני, להתקלח, להיכנס מתחת לשמיכה כי קר, להביא את חומר הסיכה. כי היא צריכה עזרה שם למטה, ככה היא קוראת לזה.

זו מהמשרד קוראת ללמטה שלה כוּס.

**

כשיעל ועודד היו ממש בהתחלה שלהם, עודד היה קורא ליעל נינו. הקיצור שלו לנינפומנית. זה לא העליב אותה, להפך. היא הייתה גאה בחשק המיני שלה ועם עודד זה היה בדיוק מה שהיא רצתה. היה בעודד משהו שפשוט נענה לה. כמו מים שמתאימים את עצמם לכלי שאליו הם נשפכים. בלי חריקות של מאמץ, אפס חיכוך.

בשנה הראשונה הם עדיין לא גרו ביחד. למרות שעודד היה בן עשרים ושבע, הוא עדיין גר עם ההורים שלו בתל אביב, כי זה היה קרוב לאוניברסיטה והרבה יותר כלכלי. יעל גרה עם שותפות ברחובות, כי זה היה קרוב למכון ויצמן, ששם היא למדה. וגם כי היא הייתה צריכה את המרחק מההורים, שגרו באורנית.

היה בעודד משהו מאוד מחושב וזהיר. אבל כשהיא סימנה לו, הוא נענה תמיד. הם היו מזדיינים במכונית בדרך מרחובות לתל אביב כשיצאו לבילוי, ובדרך חזרה לרחובות. הם היו מזדיינים בשירותים של מועדונים, בתי קפה, ובשירותים הציבוריים בדיזנגוף סנטר, אלו שבקומה העליונה, לא רחוק מאיפה שכל הפאנקיסטים היו מתאספים. פעם הוא אפילו נגע בה עד לאנחת הסיום שלה כשישבו בתיאטרון הקאמרי. המעיל כיסה את הבטן שלה עד הירכיים, וכשכבו האורות, היא לקחה את ידו והניחה אותה על הלמטה שלה. אז היא עוד קראה ללמטה שלה כוס. היה נדמה להם שהאיש בחליפה עם העניבה הכחולה והאישה בשמלת הקטיפה הסגולה שמו לב, אבל ליעל ועודד לא היה אכפת. יעל רצתה לצעוק חופש, ועודד רצה לרצות את יעל.

בשנים האחרונות הם כבר לא. כאילו משהו נכנס ליחסי המין שלהם וכיבה את האור. ריקי, המטפלת של יעל, אומרת שזה טבעי. ״התשוקה היא לא קבוע מתמטי,״ היא אוהבת לחזור על עצמה ומוסיפה שיעל ועודד השתנו, החיים השתנו ולכן גם התשוקה ביניהם השתנתה.

כשיעל מרגישה את המתח הזה בבטן ובלב, היא יודעת שהגוף שלה והנשמה מתחננים שתביא אותם לפורקן. אבל החיים השתנו, ויש את הימים שהיא לא מצליחה להפסיק לחשוב על הדד־ליין הבא בעבודה. פעמים אחרות היא פשוט עייפה מהסעות הילדים לחוגים אחר הצהריים, מהכנת ארוחות ערב, אמבטיות והשכבות לשינה. וכל יום היא מנסה להדחיק את העובדה שלא החליפה מצעים במיטה כבר כמה שבועות ושאולי זה הזמן לחפש שוב מנקה, כי היא לא טאטאה את הבית ולא העבירה סמרטוט בשירותים מאז היומולדת של עמית.

לא נשאר לה זמן וכוח למשחק מקדים.

היא מעדיפה להיות פרקטית.

כשעודד בעבודה עד מאוחר, היא נשכבת במיטה בתחתונים הכי נוחים שלה, אלו הישנים עם החורים, מזיזה אותם קצת הצידה ועושה עם הוויברטור שלה זבנג וגמרנו.

לפעמים יעל עוצרת ותוהה לאיפה השובבות שהייתה בה נעלמה.

דנה, החברה הכי טובה שלה, טוענת שהיא צריכה רומן. לדנה יש אחד כזה, והיא אומרת שזה מוריד הרבה לחץ מיואב מבלי שהוא בכלל יודע. אבל יעל בחיים לא תבגוד בעודד. היא יודעת שעודד גם בחיים לא יבגוד בה.

היום היא הייתה בדיזנגוף סנטר, כי הייתה צריכה לאסוף את בגד הגוף של מאיה למופע המחול שיתקיים מחר. בדרך לחנות המחול היא עברה בקומה העליונה. הפאנקיסטים כבר לא שם, אבל יעל התגעגעה פתאום לאיך שהיא ועודד היו פעם.

בדרך לאוטו היא נכנסה ל"לנז'רי מי". בקופה עמדה זו מהעבודה של עודד. היא לא זוכרת איך קוראים לה, אבל היא זוכרת את השיער השחור שלה שמקבל את כל מי שנכנס למשרד בהבזק של מבריקות שיש רק לנשים בנות עשרים, רגע לפני שהחיים מטפסים עליהן.

יעל ראתה את המוכרת אורזת לה תחתוני תחרה אדומים.

״יש לנו גם בסגול את אותו הדגם, תרצי?״ המוכרת שאלה את זאתי מהעבודה של עודד.

״ברור,״ היא ענתה בהתלהבות והרימה מבט לכיוונה של יעל.

יעל מצאה את עצמה בורחת החוצה מהחנות.

בדרך למכונית יעל הרהרה עם עצמה מתי הפכה להיות כל כך ביישנית. פעם סקס היה חלק טבעי מהחיים. היא הייתה גאה ביצר המיני שלה וחגגה את התשוקה בכל הזדמנות. היום היא לא רוצה שילדה בת עשרים תחשוב שהיא צריכה להתאמץ לפתות את בעלה.

**

אתמול, יעל ועודד היו כמעט; שמונה בערב, הם לא רבו, עודד התקלח וחיכה ליעל מתחת לשמיכה כשחומר הסיכה על השידה לידו.

יעל בדיוק סיימה פרויקט גדול בעבודה, חזרה מוקדם הביתה להחליף מצעים ואפילו הספיקה לטאטא את הבית. הילדים ישנו אצל ההורים של עודד. אמא שלו קראה לזה קייטנת סבתא. יעל חשבה שזה פתטי אבל שמחה לערב אחד עם פחות משימות.

היא התפנתה להרגיש את הלחץ הזה בלב ובבטן.

כשיעל החלה בטקס קילוף השכבות, עודד התרגש, בלמטה שלו, וגם קצת בחזה – הלב שלו דפק קצת יותר חזק.

יעל כבר הייתה חשופה. איך הוא אוהב את החזה שלה. למרות הלידות, הוא עומד יפה ומקושט בשתי פטמות זקורות. יעל הניחה את החולצה בעדינות על הכיסא שליד המיטה והחלה לפשוט את מכנסי הטרנינג שלה, אז נגלו לעיניו התחתונים.

תחתונים לבנים מכותנה שאיבדו צורה מרוב כביסות. קצת משוחררים באזור הישבן ועם תפר פרום בין הגומי לבד בשני מקומות בצד הקדמי.

איך שהוא ראה את התחתונים, ההתרגשות בחזה הפכה למחנק בגרון.

הוא נזכר באמא של עומרי.

כשהיו בכיתה ז׳ הייתה פעם אחת שהוא חיכה לעומרי לבד בבית שלו. הוא הקדים בטעות בשעה.

צילה, אמא של עומרי, פתחה את הדלת.

״עודד, מה שלומך?״ היא שאלה בחיוך רחב, מופתעת. ״עומרי לא פה. הוא באימון כדורסל.״

״אה, התבלבלתי כנראה בשעה, אני אחזור מאוחר יותר. קבענו ללכת לסרט.״

״בוא תיכנס ותחכה לו בפנים,״ צילה הציעה וסימנה לו עם היד להיכנס פנימה.

אימהות תמיד אהבו אותו. אבל אף פעם לא ככה.

הוא לא רצה להיכנס. אבל לא היה לו נעים לסרב. משם זה כבר קרה ממש מהר. וכל מה שהוא זוכר מהפעם הראשונה שלו עם אישה זה את השילוב של ההנאה ממגע השפתיים סביב הלמטה שלו, יחד עם הבושה והאשמה.

הוא זכר גם את התחתונים שלה. תחתונים מרוטים מכותנה לבנה.

הוא הסתובב עם הגב ליעל ומלמל ״בפעם אחרת,״ והוסיף ״ותקני תחתונים חדשים.״

 

רחלי שנהב גולדברג, בעלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב, השלימה פוסט־דוקטורט באוניברסיטת טורונטו. גדלה בתל אביב ומתגוררת כיום במדינת ניו יורק. סיפור ראשון פרי עטה, "מזווה האוכל של מר וגברת גרוצקי", פורסם בכתב העת המקוון קול ההמון.

 

 »  במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: סיפור מאת אודי בן סעדיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

המלצות המוסך | זר ספרים בפרוס החג

כמדי ראש השנה – המוסך ממליץ על ספרים שלא כדאי להחמיץ

שי אזולאי, Flaying Moment, שמן על בד, 80X70 ס"מ, 2016

.

הנתניהוז / ג׳ושוע כהן

ממליצה: מיכל זכריה

בשנות החמישים של המאה העשרים הגיע ההיסטוריון הישראלי בנציון נתניהו לראיון עבודה באוניברסיטת קורנל עם אשתו ושלושת ילדיו וזעזע את מארחו האמריקאי, חוקר הספרות הנודע הרולד בלום. בערוב ימיו חזר בלום על האנקדוטה באוזניו של הסופר ג׳ושוע כהן, והלה חיבר על בסיסה את הנתניהוז – סיפור המפגש בין דמותו הבדיונית של רובן בלום, היסטוריון יהודי באוניברסיטה נידחת במדינת ניו יורק, ודמותו המציאותית של בנציון נתניהו. נעליו הבלויות והלהט הרוויזיוניסטי של נתניהו מטרידים את בלום הזהיר ומעמתים אותו עם עמדתו המעורערת כיהודי אמריקאי, או אמריקאי יהודי, והמתח בסיפור הולך וגובר עד לסיומו הכאוטי. הסאטירה האקדמית של כהן מנתרת בקלות ובהומור מדמיע בין סיפור בגוף ראשון, למכתב המלצה, להרצאה אקדמית, ונותנת ברק חדש לשאלות ותיקות על היהדות העולמית ויחסיה עם מדינת ישראל. דרך אחת להבין את המעשה של כהן, מבעד לעיניו של רובן בלום, היא כניסיון נוסף להשתתף בעיצוב החברה האמריקאית על ידי ניסוח המתחים שבתוכה במקום יישובם: ״עד עצם היום הזה,״ אומר בלום, ״התמרת הסכסוכים העתיקים עודנה התהליך העיקרי שבאמצעותו מהגרים מתאקלמים: חידוש הסכסוך הוא־הוא ההיטמעות.״

אמנם חוכמה קטנה היא להמליץ על ספר שזה עתה זכה בפרס הפוליצר – המלצה נרחבת וכבדת משקל כשלעצמה – אך כלילתו של הנתניהוז בזר הנוכחי מאפשרת לשבח גם את השותפים העבריים להישג הספרותי של כהן: מתרגם הספר ארז וולק, שמנווט במומחיות בסבך הסוגות והרבדים הלשוניים של הרומן, ומו״ל הבה לאור עודד כרמלי, שהיה המו״ל הישראלי היחיד שהסכים לפרסמו; ראייה נוספת לחיוניות של ההוצאות העצמאיות לספרות המקומית.

.

ג׳ושוע כהן, "הנתניהוז: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד", הבה לאור, 2021. מאנגלית: ארז וולק

.

.

 

.

***

.

שירים טחובים לילדים רטובים / רומן אייזנברג

ממליצה: שירי שפירא

טחב ורטיבות הם התרחשויות אינטימיות אך דוחות ומוחבאות על פי רוב, ובכל זאת אין להכחיש שכשמתבוננים בהם ללא שיפוט מוצאים איכויות דינמיות מרתקות. בספר הביכורים של המשורר רומן אייזנברג אמנם יש מבט מכבד אל העבר, ריבוי ציטוטים של משוררים אחרים ושלל אישים ידועים ואלמוניים, אבל המבט על השירה ובכלל הוא מבודח: "צִ'יפְּסְיוֹנֶר הוֹפֵךְ בַּסּוֹף לְפֶּנְסְיוֹנֶר, זֶה טוֹב./ מְשׁוֹרֵר הוֹפֵךּ לִיּוֹת חִוֵּר, עִוֵּר וּמְמֻּרְמָר, זֶה רַע." הלחלוחית שהקאנון העבש אמור להעלות בעיניים נהפכת בפיו של רומן לטיפות ריר ניגרות, רעבתניות, ואלה נאספות לכדי סמוחטה עסיסית שהמשורר נכון לרוקק אל המדרכה, כנהוג ברחובות הערים ובירושלים בפרט.

רומן מביע אמון גדול ביכולת לתקשר, בשפה שירש מאחרים ושהוא מצטט בדרכו הבלתי מתחייבת אך בסגנון חינני שכל־כולו שלו, כולל כללי כתיב אידיוסינקרטיים. מלבד ציטוט קולות של אחרים (ובהם שיתוף פעולה עם אלי ניסנבוים, שהוסיף איורים מלבבים) הספר מלא בהקדשות ונמענים: דבר ראוי לציון בתקופה שבה נדמה שהקוראים רק נוטשים את הרפובליקה הספרותית העברית. רומן מדבר לכל נמעניו כמו לחברים. למשל אל נמענת שחוקה כמו המולדת הוא פונה בישירות מרעננת: "אוֹהֵב אוֹתָךְ מוֹלֶדֶת מְכַבֵּד תַּמוֹסָדוֹת/ אֲבָל לָמָּה לֹא תֶּצִּי לִי מֵהַוְּרִיד".

כותב טוב יודע מי הנמען שלו, וכותב טוב אף יותר הוא כותב שמצליח לברוא לעצמו נמען. ההשתוקקות שבה התקבל הספר בשנה האחרונה מעידה שקוראות וקוראים מבקשים להיווצר בשביל שירה כזאת.

.

רומן אייזנברג, "שירים טחובים לילדים רטובים", תשע נשמות, 2021

.

.

.

***

.

הארגונאוטים / מגי נלסון

ממליצה: ריקי כהן

עברו כחודשיים מאז קראתי את הארגונאוטים והוא עדיין שט במוחי כמעט מדי יום. במהלך הקריאה הרגשתי לא פעם התרוממות רוח משונה, ורצון לחזור ולקרוא פסקאות שלמות, אפילו לסמן אותן. נלסון היא משוררת שכתבה ממואר פרגמנטרי המשלב תאוריה פמיניסטית ומגדרית וציטוטים מהגות, פילוסופיה וספרות. מאז יצא לאור במקור הוא זכה למעמד של ספר מכונן של הקוויריות במאה ה־21.

המילה הזו, קוויריות, שבה והתגרתה בי במהלך הקריאה, בשאלה מה מעניק לי זכות לחשוב על עצמי כעל כזו בבועת הקונפורמיזם שלי. בסיפור מתארת נלסון את התאהבותה בהארי דודג', שנולד כנקבה ועבר שינוי מגדרי, אבל מסרב להזדהות כגבר. שדה המוקשים של הא־בינאריות והסירוב לשתף פעולה עם ההגדרות ניצב במרכז התפתחות הרומן היצרי הזה, ההופך לזוגיות יציבה ואינטנסיבית, ונלסון נכנסת להיריון ויולדת תינוק, בשיא עלילתי של טרנספורמציה גופנית, מול זו של הארי. המהמורות הפנימיות והחיצוניות של הזוג באמריקה בת ימינו (הספר יצא לאור ב־2015), העמדה הנוקבת והמעמיקה של נלסון, המבקשת לנפץ קטגוריות ומוסכמות מגדריות ואחרות, גם בנוגע לאימהות, היא סוחפת. לשם כך היא לא מסתפקת בדיון תאורטי, אלא חושפת חלקים אינטימיים במיוחד – גופניים ורגשיים – מהזוגיות והאימהות, ללא שמץ סנסציוניות. "איך מגיעים לתובנה שהדרך הטובה ביותר לדעת איך אנשים מרגישים ביחס למגדר או למיניות שלהם – או לגבי כל דבר אחר, האמת – היא להקשיב למה שהם אומרים, לנסות להתייחס אליהם בהתאם, בלי לכפות על גרסת המציאות שלהם את זו שלכם?" היא שואלת, ולכל הרוחות עם העברית הסקס־מניאקית, והלוואי שרבים ורבות יקראו את זה.

.

מגי נלסון, "הארגונאוטים", אסיה, 2022. מאנגלית: תמר משמר

.

.

.

***

.

פֶּסע פֶּגע פֶּצע / מיתר מורן 

ממליצה: טל ניצן

הכותרת היא שיר קטן, אפילו סיפור, בפני עצמו: את מעזה לפסוע פסיעה, את נפגעת, את נותרת עם פצע. מהות הפסיעה, הפגיעה, הפציעה נחשפת בספר בהדרגה עד שהיא מתבארת בשיר הבא: "אין די לָאהבה / ובכל זאת / הלא־מספיק מתחפר בךְ // כמו נעליים קטנות מידה / לצעוד בהן במעלה מתלול / ולא להשכיל להשילן; // פצע פגע פסע / קלועים זה בזה / כחלת מלכודת דבש / בוצעים ממֵך // פיסה אחר פיסה."

זו חוויית יסוד בקיום האנושי, וכיוון שכך, גם בייצוגה הפואטי, אבל אין שום דבר שחוק בביטויֶיה בספר הזה. האופן וליתר דיוק האופנים שבהם מיתר מורן מעבדת, פורשׂת, מפרקת אותה ומלהטטת בה בספר הביכורים שלה, מעוררים השתאות. מורן מתגלה כמשוררת נועזת ומתוחכמת, חמושה בארסנל פואטי ואמנותי־ויזואלי רב השראה והמצאה, שנוטל מתחומי המתמטיקה, הפיזיקה, טיפוס הרים ושאר חומרים לאו־דווקא־פואטיים או צפויים. "בשעה שנפל המטפס הפנימי / אבדה תנופתי / אבדה אחיזתי בעולם", היא כותבת. מתוך הנפילה היא יצרה ספר שירה ואמנות מרהיב, בשפה חדשה שהמציאה במיוחד עבורו.

.

מיתר מורן, "פֶּסע פֶּגע פֶּצע", עירובין, 2022

.

.

.

***

.

שוליית הקוסמת / תמר הוכשטטר

ממליצה: רתם פרגר וגנר

בספרה של תמר הוכשטטר, שוליית הקוסמת, משובצים – מעשה קסמים – אזכורים ורסיסי אזכורים מסיפורים, שירים, מעשיות ואגדות רבים. בעיקר סיפורי קסם וכישוף: שוליית הקוסם קודם לכול, וגם – החתול במגפיים, הקוסם מארץ עוץ וטרילוגיית הקוסם מארץ ים, ספרי המומינים, ספרי אליס, מסע הפלאים של נילס הולגרסון, עוץ לי גוץ לי, עוף החול, פינוקיו, אצבעוני, התרנגולת שהטילה ביצי זהב, החלילן מהמלין, המסע לאי אולי, ספרי המכשפות של רונית חכם, איתמר וכובע הקסמים של דוד גרוסמן, סיפורי תנינה של נורית זרחי, דוכיפת הזהב מ"בין נהר פרת לנהר חידקל" של ביאליק, שד תלמודי אחד ועוד. אבל עיקר כוחו של הספר היפהפה הזה הוא לא בעצם העושר העצום הזה של היצירות שמהדהדות בתוכו, אלא באופן שבו הן נשזרות לסיפור אחד כתוב היטב, שעומקו כבאר עתיקה, ועם זאת הוא חדש ומצחיק ומפחיד ועצוב ומנחם כמו שרק סיפור גדול יכול להיות.

הסיפור בנוי משני מהלכים עלילתיים שסופם שהם מצטלבים ופותרים זה את זה: האחד, שהוא העיקרי, מספר על נוח, שוליה צעיר של הקוסמת הגדולה מומבּיזָאן, שמנסה את כוחו בכישוף והופך אותה בטעות הרת גורל לקוסמת בגודל חציל, שאיבדה את כוחה. בעקבות התקרית הזו יוצאים השניים למסע ארוך – כשמומביזאן תלויה על חזהו של נוח – כדי למצוא מכשף מסוים שיוכל להחזירה לגודלה הרגיל. הסיפור השני עוסק בילד צעיר שעצם נתקעה בגרונו וגרמה לכך שקולו נעשה מפחיד, ובעקבות זאת הוליכה אותו לנידוי ובדידות ומסע מייסר, שמכשירו להיות מכשף איום. כל אחד מהמהלכים העלילתיים האלה הוא סיפור הרפתקאות נפתל ומפתיע לעצמו, והקשר ביניהם, שמתברר ככל שהם מסתבכים והולכים, הוא מפתיע אף יותר. בד בבד נטווית ביניהם מערכת של הקבלות וניגודים ונפרשים שלל שאלות ונושאים. אבל הנושא הגדול מכולם הוא מערכת היחסים שבין ילד לאמו; האופן שבו דמות האם לובשת צורות שונות לעיניו של ילד צעיר, יחסי הכוח והתלות המשתנים ביניהם, פערי הידע ונקודות המבט השונות שבין ילד למבוגר, האפשרות להתחיל מהתחלה והשאלה הגדולה מי נולד ממי ומה קדם למה, הביצה או התרנגולת, ולבסוף – שאלה לא פחות גדולה על רגש ועל כוחה של אהבה שבין ילד לאם ובעצם בין אדם לזולתו.

.

תמר הוכשטטר, "שוליית הקוסמת", עם עובד, 2022

.

.

***

.

קנאת סופרות / מאיה ערד

ממליצה: דורית שילה

קראתי את קנאת סופרות של מאיה ערד בימים של מכאובי גוף, בימים שבהם דווקא הקריאה היא הפעולה הראשונה שאנחנו נוטות להשליך הצידה לטובת המסכים המרצדים. בימים של כאבים חזקים רעשי הרקע מתעמעמים משום שאינם חשובים באמת, ההכרה מתחדדת והחיבור בין הקוראת לסיפור מזדכך. אם ברגעים יקרים אלה את נופלת בידיה של יצירה מעולה – אשרייך. וזה בדיוק מה שקרה לי.

קראתי אותו חודשים אחרי שהפייסבוק שלי געש בטענות שלא הצלחתי להבין עד הסוף, כגון שערד לא אוהבת את הגיבורה שלה, או אפילו בזה לה, ושספריה מלוטשים מדי ולכן לא מרגשים מספיק; נטען אף שאביגיל, גיבורת הרומן, היא בעצמה חסרת חמלה. טענות תמוהות כשמדובר בספרות, כאילו אביגיל, סופרת מצליחה למדי שמתישה את עצמה במדידה בלתי פוסקת של הצלחתה (כמו עלייה טורדנית בכל בוקר על המשקל), היא בעצם אישה בשר ודם ולא דמות פיקטיבית פרי דמיונה של הסופרת. כאילו היא צריכה לנהוג בדיוק כמונו הקוראות שלעולם לא מקנאות, חומדות, או צרות עין, חלילה. אולם לספרות טובה אין כללים והיא אינה מחויבת לדגדג לאיש בבלוטת הרגש; למען האמת לא צריכים להתקיים בה שום תנאים פרט להיותה ספרות טובה.

מאיה ערד כתבה רומן מבריק, ובעיקר כן מאוד; יש בו אמת עמוקה שלא פשוט להסתכל לה בעיניים. הוא כתוב היטב וגם כאשר הוא מפלרטט עם עמדות ארס־פואטיות הוא אינו גולש לדידקטיות. אביגיל של ערד היא דמות שלמה, שפגמיה האנושיים נחשפים אט־אט, אך אין בה פגמים ספרותיים. ומעל לכול, היא מצליחה לייצר את הרגע הזה – שנהיה נדיר יותר ויותר משום שהרבה סופרות וסופרים באמת חושבים שהקוראות מצפות שירגשו אותן – שבו הספרות מייצרת קריאה מזוקקת. רגע של צלילה מוחלטת אל הסיפור, רגע שיש בכוחו להעלים את כל מה שמחוץ לספר, כולל מכאובים.

.

מאיה ערד, "קנאת סופרות", חרגול, 2021

.

.

.

***

.

אנא סמר / זמירה פורן ציון

ממליצה: נטלי תורג'מן

"אנא סמר" הוא השיר הפותח את ספרה של זמירה פורן ציון ונושא את שמו, אולם יותר מכך וחשוב מכך, הוא גם נושא שוב את שמה. השם הערבי־העיראקי המקורי של זמירה, שניתן לה בלידתה, זה שכולל בתוכו את חוויית ההגירה והכאב, זה שהוחלף על ידי הישות ההגמונית – אותו היא בוחרת להציב בחזית. זהו החוט הראשון של כתיבתה.

אַנַא סַמַר סַמְרָה זְמִירָה

בְּנְת דֵּיְזִי בְּנְת לוּלוּ

בְּנְת רַחְמָה

מְן בְּרְ'דָאד.

הספר כולו יוצר שפה ייחודית שממזגת בין שתי השפות, העברית והערבית־עיראקית, ונוצרת שפה שהיא מכנה "עִבְרָאקִית". עטיפת הספר היא ציור שלה שכותרתו "אנא סמר אל סודא" – אני סמר השחורה. זמירה היא אקטיביסטית פמיניסטית מזרחית ועמדה זו עולה בשירתה בשפה מפתיעה ומקורית, ממקום אישי שאינו מפסיק לתור אחר ביטויי כתיבה חדשים. בבסיסו של הספר ניצבת האמונה בכל אחת שתלך בדרכה וזוהי גם הקריאה של השיר האחרון. ואין זה מקרה שהוא השיר שחותם את המסע כולו.

.

זִכְרִי, תָּמִיד זוֹ אַתְּ

הַהוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

גַּם אִם לֹא אַתְּ בָּחַרְתְּ בָּהּ.

זִכְרִי, אַתְּ הוֹלֶכֶת בָּהּ

עוֹד מֵאָז –

מִכְּפַר יַלְדוּתֵךְ הַמָּחוּק

שֶׁטְּרַקְטוֹרִים עָצְרוּ אֶת לִבּוֹ

רוֹקְנוּ אֶת בִּטְנוֹ

עַד שֶׁלֹּא נוֹתַר מִמֶּנּוּ דָּבָר.

לֹא בַּיִת, לֹא חוֹמָה,

אֲפִלּוּ לֹא שְׁבִיל עָפָר.

וְכָעֵת זִכְרוֹן הַשְּׁבִיל

הַהוּא

עֲדַיִן פּוֹעֵם בָּךְ

וּמַמְשִׁיךְ לְהוֹלִיכֵךְ בַּדֶּרֶךְ

הַסּוֹאֶנֶת שֶׁאַתְּ

הוֹלֶכֶת בָּהּ כָּעֵת – דֶּרֶךְ

שֶׁאָבִיךְ יָדַע שֶׁתֵּלְכִי בָּהּ

וְאִמֵּךְ הָדְפָה אוֹתָךְ לְתוֹכָהּ

כְּשֶׁנִּצְּבָה עַל סַף תְּהוֹם.

וְהִנֵּה אַתְּ בּוֹחֶרֶת בָּהּ שׁוּב

בַּדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה

בּוֹחֶרֶת בָּהּ בַּחֲרוֹן אַף

וּבְפָנִים גְּלוּיוֹת.

שַׁפִּירִית חוּצוֹת.

.

זמירה פורן ציון, "אנא סמר", עיתון 77, 2022

.

.

***

.

בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי / יאלי השש

ממליצה: דפנה לוי

דבר ראשון, כשאת מקבלת סטיגמה כזאת, יש לך שתי אפשרויות. או שאת אומרת, אני מוציאה את הסטיגמה הזאת ממני – שזה הדבר הכי קשה בעולם! את לא מבינה כמה שזה קשה, או להתעלם… זו ממש מועקה כזאת שאי אפשר להוציא, זה פה [מצביעה על הגרון].

הדוברת היא ענת, בת 14 מלוד, בשיחה עם חוקרת שבדקה את הכינוי ״פרחה״, במחקר העוסק באופן שבו צעירות אשכנזיות בישראל הורשו להפוך את ההתנסויות המיניות שלהן לאידיאל ליברלי המבטא אוטונומיה, בעוד צעירות מזרחיות תויגו כזולות, הנכנעות ליצריהן או ליצריהם של גברים ללא הבחנה. הציטטה הזו היא חלק ממארג מרשים של נתונים וזיכרונות שד״ר יאלי השש טווה בספרה בת של מי את?, אשר נוסף על המידע ההיסטורי יש בו גם קריאה לפעולה, כמתחייב מנושאו: הפמיניזם המזרחי.

השש, היסטוריונית העומדת בראש התוכנית למגדר וקרימינולוגיה במכללת אור יהודה, סוקרת את צמיחת הפמיניזם המזרחי מן המפגש הראשון בין יהודי מערב אירופה ליהודי ארצות ערב ומאירה את הסוגיות שנשים מזרחיות נאלצו להתמודד איתן במהלך השנים, ובכלל זה את היותן שקופות לגמרי עבור מי שאמורות היו להיות אחיותיהן למאבק הפמיניסטי. גזענות מוסדית מובנית, אתוסים של ניקיון, טוהר ומסירות לעומת דעות קדומות על לכלוך והזנחה, החלשה מתמשכת ומכוונת של אוכלוסיות מסומנות וסימון האימהוּת המזרחית כפגומה – בכל אלה ועוד דנה השש באמצעות שילוב בין ציטטות ממחקרים, ניתוח מעמיק וחכם של תזות שהציגו חוקרות שקדמו לה ועדויות אישיות – מחייה שלה ומחיי אקטיביסטיות מזרחיות אחרות. התוצאה אינה – וגם אינה מתיימרת להיות – אנציקלופדיה מלאה של המאבק הפמיניסטי המזרחי, אלא ספר מבוא מרתק ומאיר עיניים, שאולי יאפשר התקדמות נוספת בדרך לעצירת מה שהשש מתארת כהעברת הכאב הבין־דורי.

.

יאלי השש, "בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי", הקיבוץ המאוחד, 2022

.

.

***

.

צומת / ג'ונתן פראנזן

ממליצה: יעל אברך

תמיד נעים לקרוא על דברים מוכרים: על המקום שאנחנו גרות בו, על הסטטוס המשפחתי שאנחנו נמצאות בו. אבל ספרות היא במיטבה דווקא כשהדמויות בה רחוקות שנות אור מהקוראות והקוראים בה, ועדיין מוצאות דרך לליבן. צומת בהחלט שייך לסוג השני של הספרים. הדילמות של בני משפחת הילדברנט רחוקות מאוד מחייהם של הקוראות.ים הישראליות.ים: הם אמריקאים, נוצרים, וחיים את חייהם בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כשהדי מלחמת וייטנאם מרחפים מעליהם וגם שאריות ההיפיוּת משנות השישים. קשה להאמין שהבעיות של אב המשפחה, הכומר, או של הבן האתאיסט שלא רוצה להמשיך ללמוד בקולג' ומעדיף למלא את חובתו ולהתגייס בשם השוויון, יתפסו אותנו בחיבוטי הנפש הפרטיים שלנו.

אבל בני המשפחה בסך הכול מנסים להתמודד עם הקשיים ועם תחושות האשמה שנובעות מרצונם לחיות את העצמי האמיתי שלהם ומניסיון לברר מהו העצמי הזה. הדרך שהם עוברים נטועה בחינוך שעליו הם גדלו, המיוסד על אתוס ההקרבה העצמית וחיי העולם הבא. הפסיכולוגיה וההיסטוריה של כל אחד מהם מעניקות פירוש שונה לדת ומייצרות פסיפס של גישות, שבכל אחת מהן שב ועולה אותו גרעין טהור: הרצון להיגאל.

הנושא לא פשוט, אבל שזור בעלילה קצבית ובדיאלוגים משובחים, כמו שפראנזן יודע לכתוב. שלא כמו יצירות קודמות שלו, הספר הזה אינטימי יותר ולא יוצא החוצה למחוזות רחבים של ביקורת תרבות. הוא מינורי, ומצליח לזקק את השאלות על משפחה, אמונה ועצמי גם מהדרך הצדדית שבה הוא הולך. קסמו של הספר ניכר בשני מישורים: ראשית, דרך תהליך ההזרה של הבעיות היומיומיות של חיי אדם הוא מצליח לעורר מבט מחודש על החיים. שנית, ובעיקר, דרך ההבנה שגם "האחר", הרחוק, הלא־נגיש, חי את אותן בעיות, בכל תקופה ובכל מקום, ובסך הכול כולנו רקמה מבולבלת אחת, שתרה אחרי הדרך שלה לאושר.

.

ג'ונתן פראנזן, "צומת", עם עובד, 2022. מאנגלית: עתליה זילבר

.

.

.

***

.

האיש שאהב עצים / נטלי וקסמן שנקר

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

גיורא אוהב עצים. יום אחד, בדרכו על אופניו, הוא רואה כי קבוצת פועלים באה לעקור עץ תפוח. הוא רוצה להגן על העץ, אבל מתברר לו שעקירת העץ קיבלה אישור. גיורא חופר סביב העץ, עוקר אותו בעצמו ונוטע אותו מחדש ליד ביתו.

מה יקרה כעת? הרי עץ התפוח אינו העץ היחיד בסביבה הזקוק לעזרה, יש גם הפיקוס והסיגלון ואחרים. ואיך ייראה ביתו של גיורא בכל אחת מעונות השנה?

מה אנחנו עושים כשאנו נתקלים בפגיעה שאנו חושבים שהיא לא צודקת אבל איננו יכולים למנוע אותה? איך אפשר לפעול בכל זאת? איך אפשר לעזור לעצים בסכנה? ומה עושים כשכבר אי אפשר לעזור לבד?

בעדינות, ובלי טיפה של נימה חינוכית מאולצת, מספרת נטלי וקסמן שנקר על גיורא, "האיש שאהב עצים", ומאפשרת לכל השאלות הגדולות לעלות כשהן ארוגות בתוך עלילת הסיפור, וגם למצוא פתרונות, מתאימים למידותנו, מתאימים ליום־יום. ועוד, היא מצליחה לבנות דמות שאפשר להזדהות איתה, גיורא, שאת אהבתו לעצים ואת הכאב שלו נוכח פגיעה בהם היא מצליחה להעביר באופן עמוק ובלי להרבות במילים. אפשר לחוש את המבט שלו אל העצים, ולהתחיל להתבונן בהם, כמוהו, באכפתיות.

וקסמן שנקר גם איירה את הספר, בהרבה גווני ירוק וחום וקצת כתום ואדום, בשפה שהיא מעט יותר מאופקת מהמקובל בספרי ילדים, ודווקא לכן מאפשרת לנקות את המבט ולראות את מה שיש לראות.

ובן הכמעט חמש שכאן מוסיף: "זה ספר יפה בגלל שאני אוהב את העונות". והוא צודק, כי הספר הזה הוא באמת הזמנה לאהוב.

.

נטלי וקסמן שנקר, "האיש שאהב עצים", עם עובד, 2019

.

.

***

.

תפרים / ארז ביטון

ממליץ: גיא פרל

תפרים הוא ספר שיריו התשיעי של המשורר עתיר הזכויות ארז ביטון. בשיא בשלותו הפואטית וממרום מעמדו כמשורר, חוזר ביטון אל ההתחלה, אל הטראומה שעצבה את חייו – פציעתו הקשה מפיצוץ רימון יד שמצא בחצר ביתו בהיותו בן אחת־עשרה, פציעה שגרמה לעיוורונו ולנכות נוספת. ביטון חוזר ומתכנס אל רגע הפיצוץ והמאורעות הקשים שבאו אחריו, בסגנון ייחודי ונדיר המשלב בין האישי והמיתי. מחד גיסא, סיפור המעשה מסופר בנימה אישית, בשפה צלולה ולפרטי פרטיו, מנקודת מבטו של הילד העיוור המבחין, מרגיש ויודע הרבה מכפי שסביבתו ואנו יכולים להעלות על דעתנו. מאידך גיסא, באופן מרתק, דווקא הישירות והצלילות המרבית, דווקא ההיצמדות לסיפור המעשה האישי, מוסיפים לכתיבתו ממד מיתי. בכתיבתו של ביטון ניכרת איכות מבטו  הרואה־כול של טרזיאס, הנביא העיוור, מבט המקלף את המיותר ומגיע אל לב ליבם החשוף של הדברים, אל מקום פנימי, אישי וחשוף במידה שהופכת אותו גם לעל־אישי. אנו קוראים את סיפורו של הילד ביטון ובה בעת את סיפורם של כל יורדי הבור, מי שחרב עליהם עולמם, מי שנותרו לבדם בחשכת לילה נצחי.

הדרך

לֹא עָקְדוּ אוֹתִי

וְלֹא הָיִיתִי יִצְחָק

אֶל מוּל הַמַּאֲכֶלֶת

וְלֹא הָיָה לִי אַיִל בַּסְּבַךְ

כִּי יוֹם יוֹם נִצְרְבָה בִּי הַדֶּרֶךְ

אֶל הַר הַמּוֹרִיָּה

כִּי יוֹם יוֹם מַתִּי

וְיוֹם יוֹם קַמְתִּי לִתְחִיָּה

בֵּן אַחַת עֶשְׂרֵה לְעֵרֶךְ

נָשָׂאתִי עֲווֹן אָבוֹת וְאִמָּהוֹת

הָיִיתִי כַּפָּרַתְכֶם

אֲנִי כַּפָּרַתְכֶם

.

ארז ביטון, "תפרים", הקיבוץ המאוחד, 2022

.

.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מפסח

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

ראש השנה | מסדר הפתיחות הגדולות

"אם הפתיחה של בראשית היא הגדולה שבפתיחות, במובן זה שהיא שלמה ובוראת עולם באמצעות השפה, הרי הפתיחה של המשנה היא היפוכה". רתם פרגר וגנר על פתיחות ומהפכות בשלושה חיבורים גדולים

זהר כהן, אל אמיר, טמפרה על בד, 254X164 ס"מ, 2020

.

מִסְדר הפתיחות הגדולות

רתם פרגר וגנר

.

להתחלות נודע תפקיד מיוחד בניסיון המתמיד שלנו למשמע את המפגש עם העולם. הן אחת מהדרכים הבסיסיות ביותר ליצור סדר ברצף האין־סופי והכאוטי של האירועים שסביבנו. מכאן, ככל הנראה, הרגישות שלנו כלפי התחלות והנטייה להקצות להן מעמד מובחן. נטייה זו ניכרת במיוחד בפתיחות של ספרים וסיפורים; אחד הדימויים החזקים ביותר של התחלה הוא פתיחה של ספר, דף ריק ולאחריו: היה היה, היה או לא היה, בוקר אחד, בשמי ערב כחולים, לפני הרבה־הרבה שנים וכמה טובות היו השנים ההן הלכה פרה גועה בדרך וכו'. הנוסחאות האלה השגורות והשגורות פחות של פתיחות סיפורים הן המחשות למבנה המנטלי הזה שאנו מטילים על הזמן והמרחב וקוראים לו התחלה.

מבין כל ההתחלות שבעולם, לפסוק שפותח את ספר בראשית – בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ – יש מקום ייחודי. על פניו הוא מסֵדר אונטולוגי אחר. בכל פעם מחדש נדמה שהוא מקפל בתוכו את כל מה שיבוא אחריו ואפשר להשתהות בו, לטעום בו טעם של התחלה. זו בוודאי התכונה המובהקת ביותר של פתיחה גדולה. שולמית הראבן תיארה זאת מנקודת מבטה של מי שכותבת:

כולנו יודעים שהנגיעה בספר מתחילה מיד במשפט הראשון, במילים הראשונות. כל סופר יודע שעל משפט הפתיחה, כמו על וו, תלוי הספר כולו; ואם יש לך משפט פתיחה נכון, הספר כבר קיים באיזשהו מקום, וכל מה שצריך מכאן ואילך הוא רק לא להפיל אותו ("כל ההתחלות", בתוך: עיוורים בעזה: ספרות, מדיניות, חברה, זמורה־ביתן, 1991).

מה עושה את "בראשית ברא" לפתיחה כה מיוחדת במינה? קודם כול כמובן עצם עיסוקה בהתחלת ההתחלות, בראשית של כל הראשיות שיבואו אחריה. שנית, זהו פסוק שניחן בסדר מופתי: שתי המילים הפותחות אותו מהדהדות זו את זו מצלולית וגרפית; הוא מתחיל בזמן ומסיים במרחב, שתי הקטגוריות הגדולות וההכרחיות לכל נקודת התחלה; הוא קצר וסימטרי: יש בו חמש תיבות קצובות ומוטעמות ועוד שתיים קצרות, שמהודקות זו לזו; שתי מילות היחס החוזרות תומכות את המבנה המאוזן שלו; והוא מגדיר עקרון יסוד שינחה את כל מהלכה של הבריאה, שהוא עקרון ההבדלה. הוא יוצר הבדלה בזמן, זו הראשית, והבדלה יסודית במרחב: שמיים וארץ. כל פרק הבריאה שלאחריו ייבנה מהבדלות שנגזרות מהבדלת היסוד הזו. זאת ועוד, במרכזו של הפסוק, בין הישויות הרחבות והחובקות כול של הזמן והמרחב, מוצב נושאו, אלוהים, ומעניק לו את העוצמה השמורה לו לבדו. שלישית, זה פסוק סמכותי להפליא, הוא נמסר מפי מספר יודע־כול שאינו מסגיר דבר בנוגע לנקודת המבט שלו או למקורות הידע שלו, מה שמעניק לו תוקף של אמת מוחלטת ושרירה. רק לשם השוואה, הטור הפותח של האיליאדה להומרוס, שאף הוא שייך למסדר הפתיחות הגדולות, הולך כך: שִׁירִי, בַּת־הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֵּן־פֵּלֵס (בתרגום טשרניחובסקי). כלומר, המספר פונה אל המוזה, בת האלים, שהיא הערבה לכוחו השירי, וחושף את אנושיותו ואת ההיתלות שלו במקור סמכות שאינו אנושי. המספר שלנו אינו סובל מבעיות זהות שכאלה. עוצמתו כעוצמת האירוע שעליו הוא מספר.

ואחרי שאמרתי את כל זה, צריך להודות שהפתיחה הגדולה מכולן הזו היא הפתיחה הצלולה ביותר ובה בעת הסתומה ביותר בתולדות הדברים. תילי תילים של שאלות, פערים וסתירות היא מעוררת ועוררה בכל הדורות. המלבי"ם, מפרשני המקרא האחרונים, סיכם אותן בקצרה כך:

אם בראשונה ברא שמים וארץ שהוא כולל הכל מה ברא אחר כך. למה אמר בראשית ולא בראשונה או בתחילה. מדוע בכל מקום כתיב ויאמר אלהים ולא פה. שהיה לו לומר ויאמר אלהים יהי שמים וארץ. למה לא אמר אלהים ברא בראשית, שבתחלת הענין ראה להקדים השם שהוא העיקר שאלהים הוא הבורא ולא נברא מעצמו. ולמה לא נזכר בריאת המלאכים ועולמות שלמעלה. ולמה תפס פה מלת ברא ובכל מקום אמר ויעש או ויצר. ולמה בכל פרשת מעשה בראשית תפס שם אלהים ולא שם הויה. ולמה אמר את השמים בה"א הידיעה היה לו לומר בראשית ברא אלהים שמים וארץ. ומה הם התהו והבהו ומי הוא החושך שעל פני תהום והרוח המרחף שנבוכו כל המפרשים בפירושם: …

אם לא די בכל השאלות הטובות האלה, הטקסט המקראי עצמו מערער על תוקפו של "בראשית ברא", שכן עם סיומו של סיפור הבריאה, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וגו', הוא פותח בסיפור בריאה שני: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם וגו', ומכניס אותנו לסיפור בריאה אחר לחלוטין. בדרך כלל אני חושבת ששתי הגרסאות האלה של הבריאה הן בעצם המחשה של שתי דרכים של עשייה במילים: הסיפור הראשון מתאר את הבריאה בלשון שירה ובו נבראת השירה: יש לו מקצב וחזרות רבות, ופזמון חוזר וחלוקה לבתים ושאר תכונות של שירה. ואילו סיפור הבריאה השני מתאר את בריאת הסיפור: אלה תולדות. אבל זה נושא לדיון אחר.

הכפילות הזו בפתיחות, על הפערים והסתירות שביניהן, חושפת משהו על טיבן של התחלות, שהן לא פעם עמומות וחמקמקות, ואינן כה חד־משמעיות וחותכות כפי שאנו נוטים לשרטט אותן. למעשה היא מסגירה את העובדה שלכל התחלה יש מִכפלת נסתרת, שבה מוחבאות הנחות, תפיסות ותמונות עולם, שמשום מה אינן מסופרות.

ועל אף זאת, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ היא הפתיחה השלמה מכולן. היא כל כך שלמה שפתיחות רבות לאחריה מתייחסות אליה בין בגלוי בין בהיחבא.

אני רוצה להתעכב כאן על שתי פתיחות גדולות אחרות בספרות העברית והיהודית. האחת היא פתיחת המשנה, שהיא החיבור העברי הגדול שנחתם לאחר המקרא, בתחילת המאה השלישית לספירה בארץ ישראל. ספרים תמיד נכתבים בין ספרים אחרים וביחס אליהם, ופתיחות מנהלות ביניהן כל מיני סוגים של שיחה. אפשר לצַפות אם כן שהמשנה תתייחס באיזה אופן לדגם שהציב החיבור הגדול שנחתם לפניה. המשנה, הפותחת במסכת ברכות, נפתחת במשפט התמוה: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית (והמשכה: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.)

אם הפתיחה של בראשית היא הגדולה שבפתיחות, במובן זה שהיא שלמה ובוראת עולם באמצעות השפה, הרי הפתיחה של המשנה היא היפוכה. היא פתיחה של "באמצע הדברים", in medias res. היא ממש מסמנת את עצמה כאמצע של דיון, כמו פרוטוקול שנפתח באקראי בשאלה על זמן קריאת שמע, והיא מניחה מערכת שלמה של הנחות שהיא אינה מבארת. למשל שיש לקרוא את קריאת שמע. איפה נאמר שצריך לקרוא אותה ואיך אנחנו אמורים לדעת זאת? זו הרי המשנה הראשונה. (ואכן הגמרא על משנה זו שואלת: תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי ״מֵאֵימָתַי״? [התנא, היכן הוא עומד כשהוא שונה מאימתי], כלומר, המשך של אילו דברים היא משנה זו.)

על פניו, אם כן, המשפט הפותח של המשנה, עשוי מחומר אחר מזה של "בראשית ברא" ואינו מתייחס אליו. הוא פרוטוקולי, כתוב בעברית שכל הסולם המוזיקלי, התחבירי והלקסיקלי שלה הוא במובהק לא מקראי, והוא עוסק בעיצוב סדר יומו של אדם יהודי, שנפתח באמירת קריאת שמע (היום המקראי מתחיל בערב, כמו שעוצב בבראשית א 5: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד). מה לעניינים אלה ולבריאת עולם? אבל בעצם אם נציב את המשפט הפותח את המשנה מול "בראשית ברא" נראה שהוא מגיב אליו באופן משתמע ויוצר מעין טרנספורמציה של חומריו הגדולים אל עניינים פרוזאיים: מאימתי זו מילת שאלה שמתייחסת לזמן וניצבת כנגד בראשית; הפועל, קורין, עומד כנגד ברא ומעביר עולם שלם שבו אלוהים פועל במציאות ומתהלך בה, לעולם של פעולה אנושית; קריאת שמע ניצבת כנגד אלוהים וממירה את נוכחותו ממרכז המבנה הסימטרי בפסוק שבבראשית א 1 לפסוק אחר (שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, דברים ו 4) שמגדיר את הזיקה של האדם או הקבוצה – ישראל – אל אלוהיו, והערבית מהדהדת את וַיְהִי עֶרֶב שנזכר לעיל. מה שנעדר מן ההקבלה הוא המרחב. בפסוק הפותח של המשנה אין מרחב נוכח, אלא משתמע, וחסר זה מעיד על העולם החדש שמשפט הפתיחה הענייני לכאורה הזה משרטט: זהו עולם שלאחר החורבן ולפיכך יש בו חולשה מסוימת, והוא מתייחס לממד הזמן לבדו. הוא פותח בשאלה ולא בקביעה, במקום ראייה – שהיא פעולה בעלת תפקיד מכריע במעשה הבריאה – יש בו שמיעה, ומציאות המקום מסומנת בו על ידי העדרה. שכן, המשכה של משנה ראשונה זו – מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, קובע ציון זמן שמתייחס לריטואל המקדשי – וכשמשנה זו נשנית המציאות המקדשית כבר אינה קיימת זה שנים רבות. הפתיחה המינורית לכאורה של המשנה מתעמתת אם כן עם הפתיחה הגדולה של בראשית במין אופן מובלע, ועם זאת היא בעצם מכריזה על מהפכה. היא פותחת ספר חדש ועידן חדש שבו עבודת המקדש תומר לתפילה, עבודת אלהים תוסב ללימוד תורה ורוח אלהים תתגלה בפסוקים ושברי פסוקים.

הפתיחה השלישית שאני רוצה להזכיר כאן היא זו של בראשית רבה, מדרש אגדה אמוראי קדום, שקובץ ונערך ככל הנראה יותר ממאתיים שנה לאחר חתימת המשנה, והוא דורש את פסוקי בראשית בזה אחר זה. הוא נפתח כך:

רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו', אָמוֹן פַּדְּגוֹג, אָמוֹן מְכֻסֶּה, אָמוֹן מֻצְנָע, וְאִית דַּאֲמַר אָמוֹן רַבָּתָא. אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. אָמוֹן מְכֻסֶּה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד, ה): הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע וגו'. אָמוֹן מֻצְנָע, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (אסתר ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה. אָמוֹן רַבָּתָא, כְּמָא דְתֵימָא (נחום ג, ח): הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, וּמְתַרְגְּמִינַן הַאַתְּ טָבָא מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא רַבָּתָא דְּיָתְבָא בֵּין נַהֲרוֹתָא. דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.

איזו מין פתיחה זו? איזה עולם היא פותחת לעינינו? איזו ברית סמויה היא כורתת איתנו הקוראים? מה היא מייחדת להתחלה?

ראשית היא פותחת בפתיחה: רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח, כלומר היא פותחת באמירה שמיוחסת לחכם מסוים, שמיד תתברר כדרך מסוימת מאוד של עבודה עם מילים. רבי הושעיה פותח בפסוק מהכתובים ושואל על מילה מוקשה בתוכו. הוא מציע ארבעה פירושים שונים ומשונים ולכאורה בלתי קשורים זה לזה. ולבסוף הוא מביא פירוש נוסף ואיתו סיפור, שמוליך לפסוק שעל הסדר, "בראשית ברא אלהים". לדרך הזאת קוראים מדרש ולסוג המדרש המסוים הזה קוראים פתיחתא: פתיחה בפסוק מהכתובים וקישורו בדרך המדרש לפסוק מהתורה. עם זאת, הפתיחה שלנו, שכרוכה במיומנות פרשנית כה סבוכה, אינה מסבירה את עצמה אלא היא מבצעת את עצמה.

המעבר מהפתיחה הנשגבת של בראשית ומהלשון המדודה והמוטעמת של המשנה לפתיחה של רבי הושעיה הוא מעבר חריף מסגנון קלאסי למין בארוקיות. הכול כאן מפוזר ומפוצל ומפותל ומרובה ואפשר לומר כך או כך או כך. בעצם ביסוד של הפתיחה הזו יש אי־בהירות לשונית. כלומר, אבני היסוד של השפה עצמה הן נושא לבירור ועניין להשתהות עליו. הבעיה הפרשנית היא מה משמעותה של המילה אָמוֹן והתשובה עליה היא סבוכה ומתמיהה. מה עולה ממנה? ש"בראשית ברא" לא נמסר מפי מספר יודע־כול, סמכותי ונעלם, אלא מפי התורה, שהיא דמות מואנשת, בת שעשועיו של הקדוש ברוך הוא בימים הרחוקים של לפני הבריאה, והיא גם מין מחברת שרטוט שכזו, שבה הביט אלוהים ועל פיה ברא את עולמו. מתברר אם כן שהבעיה הפרשנית החביאה תחת כנפיה את השאלה הגדולה שהטרידה את עולמם של יוצרי המדרש: איך זה שהתורה לא נוכחת בפסוק הפותח את ספר בראשית? הסיפור הפנטסטי הזה הוא בעצם מניפסט משתמע של המהפכה התאולוגית והמטאפיזית שיצר המדרש, שכן בפתיחה הזו אלוהים הוא אוּמן, מוציא לפועל של תוכנית הגלומה בתורה. ההעזה הגדולה הזו, של העמדת הפתיחה המפוארת "בראשית ברא" על ראשה והכנסת התורה כגיבורה הגדולה שלה, לא נשארת, כמובן, רק בתחומה של הבריאה. היא מעין דוגמה לעולמו של המדרש, עולם חדש ועתיר אפשרויות עד מאוד, שבו התורה תהפוך למגרש המשחקים הגדול של הלומדים אותה.

מבראשית ברא לבראשית רבה, שלוש פתיחות, שלושה ספרים, אשרי המעיזים להתחיל.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | "גרעין רימון" מאת אדית וורטון

שני חלקים ראשונים מתוך סיפור הרוחות המפורסם מאת וורטון, בתרגומה של מיכל זכריה. שני החלקים האחרונים יופיעו בגיליון חג הסוכות

אדית וורטון, 1890~ (צילום: E. F. Cooper)

.

גרעין רימון / אדית וורטון

מאנגלית: מיכל זכריה

.

א

שרלוט אשבי השתהתה על מפתן דלתה. חשכה ירדה על בוהק אחר הצהריים של חודש מרץ, וחיי הרחוב הצורמניים של העיר היו בשיאם. היא הפנתה אליהם את גבה ועמדה לרגע במבואה המיושנת, המרוצפת שיש, לפני שהכניסה את המפתח למנעול. צמד הווילונות שכיסו את זגוגיות הדלת הפנימית ריככו את האור שבפנים לכדי דוק חמים שדרכו לא נראה אף פרט. הייתה זו השעה שבה, בחודשים הראשונים של נישואיה לקנת אשבי, אהבה במיוחד לחזור לאותו בית שקט בִּרחוב שעסקים ואופנה עזבוהו מזמן. תמיד נגע בה עמוקות הניגוד בין השאגה חסרת הנשמה של ניו יורק, הלהט הטורף של אורותיה, לחץ התנועה הגדושה, הבתים הגדושים, חיים, נפשות ובין המקלט הנסתר שכינתה בית. בלב־ליבו של ההוריקן היא מצאה איוֹן זעיר משלה – או חשבה שמצאה אותו. ועכשיו, בחודשים האחרונים, הכול השתנה, והיא תמיד היססה על המפתן ונאלצה להכריח את עצמה להיכנס.

בעודה עומדת שם העלתה בדמיונה את התמונה שבפנים: ההדפסים הישנים במסדרון, המדרגות דמויות הסולם, ומשמאל הספרייה המרופטת של בעלה, מלאה בספרים ומקטרות וכורסאות בלות שמזמינות השתקעות במחשבות. כמה אהבה את החדר הזה פעם! אחרי כן, בקומה העליונה, חדר האורחים שלה, שבו, מאז מותה של אשתו הראשונה של קנת, לא הוחלפו הרהיטים ואף לא שטיחי הקיר, כי מעולם לא היה די כסף, אך שרלוט הפכה אותו לשלה בכך שהזיזה את הרהיטים הנה והנה והוסיפה עוד ספרים, מנורה נוספת, שולחן לכתבי העת החדשים. אפילו בביקורה היחיד אצל גברת אשבי הראשונה – אישה מרוחקת, מרוכזת בעצמה, שבקושי הכירה – היא הסתכלה סביבה בקנאה תמה והרגישה שזהו בדיוק חדר האורחים שהייתה רוצה לעצמה; ועכשיו כבר יותר משנה שהוא שלה לעשות בו כראות עיניה – החדר שאליו מיהרה לשוב בדמדומי החורף, שבו ישבה וקראה ליד האח, או ענתה למכתבים על גבי השולחן המרווח והנעים, או עיינה בספרי הלימוד של ילדיה החורגים, עד ששמעה את צעדיו של בעלה.

לעיתים קפצו ידידים לביקור; לעיתים – לעיתים קרובות יותר – היא הייתה לבדה; ואת זאת אהבה במיוחד, כי זו הייתה עוד דרך להיות עם קנת, להרהר בדברים שאמר כשנפרדו בבוקר, לדמיין מה יגיד כשיזנק במעלה המדרגות, ימצא אותה בגפה ויצמיד אותה אליו.

עכשיו, במקום זאת, היא חשבה על דבר אחד בלבד – המכתב שהיא עשויה למצוא או לא למצוא על השולחן במסדרון. עד שווידאה אם הוא שם או לא, לא היה מקום במחשבותיה לשום דבר אחר. המכתב תמיד היה זהה – מעטפה מרובעת אפרפרה שעליה נכתב ״קנת אשבי, עורך דין״ באותיות בוטחות אך קלושות. כבר בפעם הראשונה נראה לשרלוט מוזר שכתב יד כה יציב משורטט כה בעדינות; הכתובת נכתבה תמיד כאילו לא היה מספיק דיו בעט, או שפרק היד שאחזה בו היה חלש מכדי ללחוץ אותו מטה. עוד עניין משונה היה שחרף עיקולו הגברי, הכתב היה נשי בבירור. יש כתבי יד שאין להם מין, ויש כתבי יד גבריים, במבט ראשון; הכתב על המעטפה האפורה, למרות הכוח והביטחון שבו, היה שייך ללא ספק לאישה. המעטפה מעולם לא נשאה דבר מלבד שם הנמען; בלי בול, בלי כתובת. כנראה המכתב נמסר באופן אישי – אבל על ידי מי? ללא ספק שולשל אל תוך תיבת הדואר, ומשם המשרתת, כשהגיפה את התריסים והדליקה את האורות, קרוב לוודאי הוציאה אותו. כך או כך, כששרלוט ראתה אותו מונח שם היה זה תמיד בשעות הערב, אחרי רדת החשכה. היא חשבה על המכתב בגוף יחיד, כ״זה״, כי, אף על פי שהיו כמה מכתבים מאז חתונתה – שבעה, ליתר דיוק – הם נראו כה דומים עד שהתמזגו זה בזה במחשבותיה, נהפכו למכתב אחד, נהפכו ל״זה״.

הראשון הגיע יום אחרי שחזרו מירח הדבש שלהם – מסע שהרחיק עד איי הודו המערבית, שממנו שבו לניו יורק לאחר יותר מחודשיים של היעדרות. כששוב נכנסה אל הבית עם בעלה, מאוחר בערב הראשון ההוא – הם אכלו ארוחת ערב אצל אמו – היא ראתה, יחידה על השולחן במסדרון, את המעטפה האפורה. היא הבחינה בה לפני קנת, ומחשבתה הראשונה הייתה: ״הרי כבר ראיתי את כתב היד הזה פעם,״ אבל היא לא הצליחה להיזכר היכן. הזיכרון היה מובחן דיו כדי שתוכל לזהות את הכתב בכל פעם שהביט בה חלושות מאותה מעטפה חיוורת; אבל ביום הראשון ההוא היא לא הייתה מקדישה למכתב מחשבה נוספת אילולא, כשנח עליו מבטו של בעלה, היא בדיוק הסתכלה בו. הכול קרה בבת אחת – עיניו הרואות את המכתב, ידו הנשלחת אליו, המגביהה אותו אל עיניו קצרות הרואי כדי לפענח את הכיתוב הקלוש, זרועו שהייתה שלובה בזרועה של שרלוט נמשכת לפתע ומוסטת אל המנורה התלויה, גבו המופנה אליה. היא המתינה – המתינה לצליל, לקול קריאה; המתינה שיפתח את המכתב; אבל הוא טמן אותו בכיסו בלי לומר מילה והלך אחריה אל תוך הספרייה. ושם הם ישבו ליד האח והדליקו סיגריות, והוא המשיך לשתוק, ראשו שעון אחורנית על הכורסה מתוך הרהור, עיניו קבועות באח, וכעת העביר יד על מצחו ואמר: ״היה חם במיוחד אצל אמא שלי הערב, לא? יש לי כאב ראש איום. אכפת לך אם אפרוש למיטה?״

זו הייתה הפעם הראשונה. מאז שרלוט מעולם לא הייתה שם כשקיבל את המכתב. בדרך כלל המכתב הגיע לפני שחזר הביתה מהמשרד, והיה עליה לעלות לקומה העליונה ולהשאיר אותו שם. אבל אפילו אילולא ראתה אותו, היא הייתה יודעת שהגיע לפי השינוי בפניו של קנת כשהצטרף אליה – באותם הערבים, כמעט שלא עשה זאת לפני שנפגשו בארוחת הערב. יהיה אשר יהיה תוכן המכתב, ניכר שהוא רצה להתמודד איתו לבדו; וכששב והופיע, הוא נראה מבוגר בכמה שנים, נראה מרוקן מחיוניות ומעוז, ובקושי מודע לנוכחותה. לעיתים שתק בשאר הערב; ואם דיבר, היה זה לרוב כדי לבקר במרומז את דרכיה בארגון משק הבית, להציע שינוי כלשהו בניהולו, לשאול, במתיחות קלה, אם אינה חושבת שהאומנת של ג׳ויס צעירה למדי ומעופפת, או אם היא עצמה דאגה אי פעם שפיטר – שהיה לו גרון רגיש – התלבש חם מספיק בלכתו לבית הספר. בזמנים כאלה הייתה שרלוט נזכרת באזהרות הידידותיות שקיבלה כשהתארסה לקנת אשבי: ״להתחתן עם אלמן שבור לב! זה לא קצת מסוכן? את יודעת שאלזי אשבי שלטה בו לחלוטין;״ וכיצד התבדחה בתשובה: ״אולי הוא ישמח לקצת חופש לשם שינוי.״ ומבחינה זו היא צדקה. איש לא צריך היה לספר לה, בחודשים הראשונים, שבעלה מאושר איתה. כשחזרו מירח הדבש הממושך שלהם אמרו אותם החברים: ״מה עשית לקנת? הוא נראה צעיר בעשרים שנה;״ והפעם היא ענתה בשמחה חפה מדאגות: ״כנראה הוצאתי אותו מהשגרה.״

אך הדבר שהבחינה בו אחרי שהמכתבים האפורים החלו להגיע לא היה הביקורתיות המתוחה המהוססת – שנראתה תמיד כאילו נכפתה עליו – אלא המבט בעיניו כשהצטרף אליה אחרי שקיבל את המכתב. המבט לא היה נעדר אהבה, אפילו לא אדיש; היה זה מבטו של אדם שהתרחק כל כך מהעניינים הרגילים עד שבשובו לדברים המוכרים הם נראים לו מוזרים. הדבר טרד את רוחה יותר מהביקורתיות.

אף שהייתה בטוחה מההתחלה שכתב היד שעל המעטפה האפורה שייך לאישה, חלף זמן רב עד שקישרה את המכתבים המסתוריים לסוד סנטימנטלי כלשהו. היא הייתה בטוחה מדי שבעלה אוהב אותה, משוכנעת מדי שהיא ממלאת את חייו, מכדי להעלות בדעתה רעיון כזה. היה הרבה יותר סביר בעיניה שהמכתבים – שבהחלט לא הסבו לו נחת – יועדו לעורך הדין העסוק ולא לאיש הפרטי. מן הסתם היו מלקוחה טרחנית כזו או אחרת – נשים, כך אמר לה תכופות, הן כמעט תמיד טרחניות בתור לקוחות – שלא רצתה שהמזכירה תפתח את מכתביה ולכן שלחה אותם לביתו. כן; אך במקרה הזה האישה האלמונית בוודאי קשה במיוחד, לפי ההשפעה של מכתביה. ובכל זאת, אמנם הסודיות המקצועית שלו הייתה ללא דופי, אך מוזר שמעולם לא הפליט הערה חסרת סבלנות, מעולם לא הזכיר באוזניה של שרלוט, ברגע של התרווחות, שישנה אישה טורדנית שמציקה לו בנוגע לתיק שהוכרע לרעתה. הוא גילה לה סודות למחצה מעין אלו יותר מפעם – כמובן בלי לציין שמות או פרטים; אך בנוגע לכותבת המכתבים המסתורית הזו היו שפתיו חתומות.

הייתה אפשרות אחרת: מה שנקרא בלשון נקייה ״התחייבות קודמת״. שרלוט אשבי הייתה אישה מתוחכמת. לא היו לה הרבה אשליות בנוגע למורכבות הלב האנושי; היא ידעה שלא פעם יש התחייבויות קודמות. אך כשנישאה לקנת אשבי, חבריה, במקום לרמוז על אפשרות כזאת, אמרו: ״יש לך הרבה עבודה לעשות. להתחתן עם דון ז׳ואן היה קל יותר. קנת לא הסתכל על שום אישה אחרת מאז שראה לראשונה את אלזי קוֹרדֶר. בכל שנות נישואיהם הוא דמה יותר למאהב מתוסכל מאשר לבעל מרוצה. הוא לעולם לא ייתן לך להזיז כורסה או להעביר מנורה ממקומה; וכל דבר שתנסי לעשות הוא ישווה בליבו למה שאלזי הייתה עושה במקומך.״

מלבד, פה ושם, ספקנות שמקורה באי־שקט בנוגע ליכולתה להסתדר עם הילדים – ספקנות שהלכה והתפוגגה בזכות מזגה הטוב וחיבתם הברורה של הילדים כלפיה – שום תחזית מן התחזיות הקודרות הללו לא התגשמה. האלמן הנדכא, שחבריו הקרובים אמרו עליו שרק השתקעות בענייניו המקצועיים הצילה אותו מהתאבדות אחרי מותה של אשתו הראשונה, התאהב, בחלוף שנתיים, בשרלוט גוֹרְס, ואחרי חיזור להוט נישא לה ולקח אותה לירח דבש טרופי. ומאז הרעיף עליה רוך ואהבה כמו באותם שבועות זוהרים. לפני שהציע לה נישואין דיבר איתה גלויות על האהבה הגדולה שרחש לאשתו הראשונה ועל הייאוש שפקד אותו אחרי מותה הפתאומי; אבל אפילו אז הוא לא לבש ארשת הלומת צער, או רמז שאין סיכוי שהחיים ישובו ויתחדשו. הוא היה פשוט וטבעי, והתוודה בפני שרלוט שקיווה שהעתיד צופן לו טובות כבר מההתחלה. וכאשר, אחרי החתונה, שבו לבית שבו בילה שתים עשרה שנים עם אשתו הראשונה, הוא אמר לשרלוט מיד שהוא מצטער שאינו יכול להרשות לעצמו לעצב אותו מחדש עבורה, אך ידוע לו שלכל אישה יש דעות משלה על רהיטים וענייני משק בית כאלה ואחרים שגבר לעולם לא ישגיח בהם, והפציר בה לערוך כל שינוי שתרצה בלי לטרוח להתייעץ איתו. בעקבות זאת היא שינתה רק את המעט ההכרחי; אבל האופן שבו התחיל את חייהם החדשים במקום הישן היה כה גלוי לב וחף ממבוכה שהיא הרגישה בנוח מיד, וכמעט הצטערה לראות שדיוקנה של אלזי אשבי, שקודם לכן נתלה מעל שולחן הכתיבה בספרייה, הועבר בהיעדרם לחדר הילדים. היא ידעה שהיא הסיבה העקיפה לגירוש, ודיברה על כך עם בעלה; אך הוא ענה: ״אה, חשבתי שכדאי להם לגדול תחת מבטה.״ התשובה נגעה לליבה של שרלוט והניחה את דעתה; ובחלוף הזמן היה עליה להודות שהרגישה יותר בבית בביתה, יותר נינוחה ובטוחה עם בעלה, מאז שהפנים הארוכים ובעלי היופי הצונן שעל קיר הספרייה הפסיקו לעקוב אחריה בעיניים זהירות. היה זה כאילו חדרה אהבתו של קנת אל הסוד שבקושי הודתה בו בפני עצמה – הצורך העז שלה להרגיש שהיא מושלת אפילו בעברו.

היות שמאגרים כה שופעים של אושר עומדים לרשותה, מוזר שלאחרונה מצאה את עצמה נכנעת לדאגה ולמתח. אך הדאגה הייתה שם; ובאותו אחר צהריים – אולי משום שהייתה עייפה מהרגיל, או בגלל הקושי למצוא טבחית חדשה, או בגלל סיבה זניחה אחרת, נפשית או גופנית – מצאה את עצמה חסרת אונים אל מול ההרגשה. כשהמפתח בידה, היא הביטה אחור במורד הרחוב השקט לעבר המהומה והתאורה של הדרך הראשית, ומעלה אל השמיים שכבר בערו בחיים הליליים של העיר. ״שם בחוץ,״ חשבה, ״גורדי שחקים, פרסומות, טלפונים, מקלטי רדיו, מטוסים, סרטים, מנועים וכל יתר המאה העשרים; ומעבר לדלת דבר־מה שאיני יכולה להסביר, שאיני יכולה ליישב עם כל אלה. משהו עתיק כמו העולם, מסתורי כמו החיים . . . שטויות! ממה אני דואגת? לא היה שום מכתב כבר שלושה חודשים – מאז שחזרנו מהכפר אחרי חג המולד . . . משונה שהם תמיד מגיעים אחרי החופשות שלנו! . . . מדוע שאחשוב שיהיה אחד הערב!״

אין שום סיבה, אבל החלק הגרוע מכול – מהגרועים ביותר! – היה שבימים אחדים עמדה שם קפואה ורועדת מתחושה של דבר־מה בלתי מובן, בלתי נסבל, שעליה להתמודד איתו מעבר לזגוגיות עטויות הווילון; וכשפתחה את הדלת ונכנסה לא היה שם כלום; ובימים אחרים, כשהרגישה את אותה צינה מבשרת רעות, תחושתה אומתה כשראתה את המעטפה האפורה. וכך מאז המכתב האחרון הרגישה קור וחשש מדי ערב בערב, כי מעולם לא פתחה את הדלת בלי לחשוב שהמכתב עשוי להיות שם.

ובכן, נמאס לה; זה בטוח. היא לא יכלה להמשיך ככה. בעלה אולי התאושש אחרי שהחוויר כסיד וחטף כאב ראש בימים שהגיע המכתב; אבל היא לא הצליחה. במקרה שלה המתח נעשה כרוני, ולא קשה להבין מדוע. בעלה ידע מניין הגיע המכתב ומה כתוב בו; הוא היה מוכן מראש למה שלא היה עליו להתמודד איתו ושלט במצב, גרוע ככל שיהיה; ואילו היא נותרה בעלטה עם השערותיה.

״אני לא יכולה לשאת את זה! ולו לעוד יום אחד!״ היא קראה בקול רם כשהכניסה את המפתח למנעול. היא סובבה את המפתח ונכנסה; ושם, על השולחן, היה מונח המכתב.

 

ב

היא כמעט שמחה לראות אותו. נראה שהוא הצדיק את הכול, טבע חותם של מוחלטות על כל העניין המעורפל. מכתב לבעלה; מכתב מאישה – ללא ספק עוד מקרה גס של ״התחייבות קודמת״. כמה טיפשי מצידה לפקפק בכך, לנקר במוחה כדי למצוא הסבר מובהק פחות! היא הרימה את המעטפה ביד יציבה ומלגלגת, בחנה את האותיות הקלושות, החזיקה אותה אל מול האור וראתה אך בקושי את קווי המתאר של הדף המקופל שבתוכה. היא ידעה שכעת לא תדע מנוח עד שתגלה מה כתוב בו.

בעלה עדיין לא בא; רק לעיתים רחוקות חזר מהמשרד לפני שש וחצי או שבע, והשעה אפילו לא הייתה שש. יהיה לה זמן לקחת את המכתב אל חדר האורחים, להחזיקו מעל לקומקום התה שבשעה זו תמיד בעבע ליד האח בציפייה לשובה, לפתור את התעלומה ולהחזיר את המכתב למקום שבו מצאה אותו. איש לא יֵדע, וכך תחוסל אי־הוודאות המכרסמת בה. לחלופין, כמובן, יכלה לתשאל את בעלה; אבל הדבר נראה אפילו קשה עוד יותר לביצוע. היא שקלה את המכתב בין האגודל לאצבע המורה, הביטה בו שוב מתחת לאור, החלה לעלות במדרגות ובידה המעטפה – וחזרה למטה והניחה אותה על השולחן.

״לא, מתברר שאינני יכולה,״ אמרה, מאוכזבת.

מה עליה לעשות, אם כן? היא לא יכלה לעלות לבדה אל אותו חדר חמים ומזמין, למזוג את התה, לעיין במכתביה, להציץ בספר או בכתב עת – לא כל עוד המכתב מונח למטה וידוע לה כי במהרה יבוא בעלה, יפתח אותו וייכנס לבדו אל הספרייה, כפי שעשה תמיד בימים שהמעטפה האפורה הגיעה.

לפתע החליטה. היא תמתין בספרייה ותראה בעצמה; תראה מה מתרחש בינו לבין המכתב כשהם חושבים שאיש אינו רואה. היא התפלאה שהרעיון לא עלה בדעתה קודם לכן. אם תשאיר את הדלת פתוחה, ותשב בפינה שמאחוריה, תוכל לצפות בו מבלי להיראות . . . ובכן, אם כך, היא תצפה בו! היא משכה כיסא אל הפינה, התיישבה, עיניה נעוצות בחריץ הדלת, והמתינה.

למיטב זיכרונה, הייתה זו הפעם הראשונה שניסתה לחשוף את סודו של אדם אחר, אבל היא לא חשה שום נקיפות מצפון. היא רק הרגישה כאילו היא נאבקת להתקדם מבעד לערפל מחניק שעליה לצאת ממנו בכל מחיר.

לבסוף שמעה את המפתח של קנת וקפצה בבהלה. הדחף למהר החוצה ולפגוש בו כמעט השכיח ממנה את מטרתה; אבל היא נזכרה בזמן ושבה והתיישבה. נקודת התצפית שלה כיסתה את טווח תנועותיו במלואו – היא ראתה אותו נכנס למסדרון, מוציא את המפתח מהדלת ומסיר את הכובע והמעיל שלו. אז הסתובב כדי להשליך את כפפותיו על השולחן במסדרון, ובאותו הרגע ראה את המעטפה. האור הציף את פניו, והדבר הראשון ששרלוט הבחינה בו היה מבע של הפתעה. ניכר כי לא ציפה למכתב – לא חשב על האפשרות שיהיה שם באותו היום. אך על אף שלא ציפה לו, כעת משראה אותו ידע היטב מה הוא מכיל. הוא לא פתח אותו מיד, אלא עמד בלא ניע, הצבע אוזל לאיטו מפניו. נראה שלא יכול היה להחליט לגעת בו; אך לבסוף שלח את ידו, פתח את המעטפה, ולקח אותה איתו אל האור. בעשותו כן הפנה את גבו אל שרלוט, והיא ראתה רק את ראשו החפוי וכתפיו הכפופות קמעה. כנראה הכתוב היה כולו על גבי עמוד אחד, כי הוא לא הפך את הדף אלא המשיך לבהות בו במשך זמן כה רב עד שבוודאי חזר וקרא אותו תריסר פעמים – או כך נראה לאישה שצפתה בו בנשימה עצורה. בסופו של דבר היא ראתה אותו זע; הוא הרים את המכתב קרוב יותר לעיניו, כאילו עדיין לא פענח אותו במלואו. אז הרכין את ראשו, והיא ראתה את שפתיו נוגעות בדף.

״קנת!״ היא קראה, ויצאה אל המסדרון.

כשהמכתב לפות בידו, בעלה הסתובב והביט בה. ״איפה היית?״ אמר בקול חלש ונבוך, כמו איש שנעור משנתו.

״בספרייה, חיכיתי לך.״ היא ניסתה לייצב את קולה: ״מה העניין! מה יש במכתב הזה? אתה נראה נורא.״

נראה שרגשתה מרגיעה אותו, ומיד הכניס את המעטפה לכיסו בבת שחוק. ״נורא? אני מצטער. היה לי יום קשה במשרד – תיק מורכב או שניים. אני נראה סחוט, אני מניח.״

״לא נראית עייף כשנכנסת. רק כשפתחת את המכתב הזה – ״

הוא נכנס בעקבותיה אל הספרייה, והם עמדו והביטו זה בזו. שרלוט הבחינה במהירות שבה התעשת; מקצועו אימן אותו למשול בזריזות בפניו ובקולו. היא הבינה מיד שתהיה בעמדת נחיתות אם תנסה לחשוף את סודו, אבל בו ברגע איבדה כל רצון לתמרן אותו, להערים עליו כדי שיגלה את מה שרצה להסתיר. היא עדיין קיוותה לפענח את התעלומה, אבל רק כדי שתוכל לעזור לו לשאת את העול שנרמז בה. ״אפילו אם זו אכן אישה אחרת,״ חשבה.

״קנת,״ היא אמרה, ליבה הולם בהתרגשות, ״חיכיתי כאן בכוונה כדי לראות אותך נכנס. רציתי לצפות בך כשאתה פותח את המכתב הזה.״

פניו, שהחווירו קודם, קיבלו גוון אדום כהה; ואז החווירו שוב. ״המכתב הזה? למה דווקא המכתב הזה?״

״כי הבחנתי שבכל פעם שאחד המכתבים הללו מגיע נראה שיש לו השפעה מוזרה כל כך עליך.״

חריץ של כעס שמעולם לא ראתה קודם הופיע בין עיניו, והיא אמרה לעצמה: ״החלק העליון של פניו צר מדי; זו הפעם הראשונה שהבחנתי בכך.״

היא שמעה אותו ממשיך בנימה הקרירה, האירונית מעט של עורך דין מטעם התביעה המציג את טיעוניו: ״אה; אז את נוהגת לצפות באנשים פותחים את מכתביהם כשאינם יודעים שאת שם?״

״זה לא מנהג. מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם. אבל הייתי חייבת לגלות מה היא כותבת לך, באופן קבוע, במעטפות האפורות הללו.״

הוא שקל זאת לרגע; ואז: ״לא באופן קבוע,״ אמר.

״הו, אני מניחה שאתה עוקב אחר התאריכים היטב ממני,״ הטיחה בו, נדיבות ליבה נעלמת בתגובה לנימת קולו. ״כל שאני יודעת הוא שבכל פעם שהאישה הזו כותבת לך – ״

״למה את מניחה שזו אישה?״

״זה כתב יד של אישה. אתה מכחיש?״

הוא חייך. ״לא, אני לא מכחיש. שאלתי רק כי באופן כללי הכתב אמור להיראות יותר כמו כתב של גבר.״

שרלוט התעלמה מדבריו בחוסר סבלנות. ״והאישה הזו – על מה היא כותבת לך?״

שוב נראה שהוא מתחבט. ״על עסקים.״

״עסקים משפטיים?״

״בדרכם, כן. עסקים בכלל.״

״אתה מטפל בשבילה בענייניה?״

״כן.״

״אתה מטפל בהם כבר הרבה זמן?״

״כן. הרבה מאוד זמן.״

״קנת, יקירי, לא תספר לי מי זו?״

״לא. אינני יכול.״ הוא השתהה, והפטיר, כבהיסוס־מה: ״סודיות מקצועית.״

הדם חש מליבה של שרלוט אל רקותיה. ״אל תגיד את זה – אל!״

״למה לא?״

״כי ראיתי אותך נושק למכתב.״

השפעתן של המילים הייתה כה מדאיגה עד שהיא התחרטה מיד שאמרה אותן. בעלה, שעד כה הסכים לחקירה הנגדית שלה במעין שלווה מלגלגת, כאילו נעתר לילד שלא מוכן לשמוע בקול ההיגיון, הביט בה באימה ובמצוקה. במשך דקה נראה שאינו מסוגל לדבר; אז חזר לעצמו במאמץ וגמגם: ״הכתב קלוש מאוד; כנראה ראית אותי מחזיק את המכתב קרוב לעיניי כדי לנסות לפענח אותו.״

״לא; ראיתי אותך נושק לו.״ הוא שתק. ״לא כך ראיתי?״

הוא שקע שוב באדישות. ״אולי.״

״קנת! אתה עומד שם ואומר דבר כזה – לי?״

״במה זה נוגע לך? המכתב קשור בעסקים, כפי שאמרתי לך. את חושבת שהייתי משקר? הכותבת היא ידידה ותיקה מאוד שלא ראיתי זה זמן רב.״

״גברים לא מנשקים מכתבים עסקיים, אפילו מנשים שהן ידידות ותיקות מאוד, אלא אם הם היו נאהבים, והם עדיין מצטערים על כך.״

הוא משך בכתפיו ופנה ממנה, כאילו הדיון נגמר מבחינתו והוא חש גועל קל נוכח התפנית שחלה בו.

״קנת!״ שרלוט התקרבה אליו ותפסה את זרועו.

הוא עצר במבט נלאה והניח את ידו על ידה. ״את לא מוכנה להאמין לי?״ שאל ברכות.

״איך אוכל להאמין לך? אני רואה את המכתבים האלה מגיעים אליך – הם מגיעים כבר חודשים. מאז שחזרנו מהודו המערבית – מכתב אחד קידם את פניי בו ביום שהגענו. ולאחר כל אחד מהם אני רואה את השפעתם המסתורית עליך, אני רואה שאתה טרוד, אומלל, כאילו מישהי מנסה להרחיק אותך ממני.״

״לא, יקירה; לא זה. לעולם לא!״

היא התרחקה והביטה בו בתחינה משולהבת. ״ובכן, אם כך, תוכיח לי, יקירי. זה כל כך קל!״

הוא חייך חיוך מאולץ. ״לא קל להוכיח שום דבר לאישה ברגע שעולה בה רעיון.״

״עליך רק להראות לי את המכתב.״

ידו עזבה את ידה והוא התרחק והניד בראשו.

״לא תראה לי?״

״אינני יכול.״

״אז האישה שכתבה אותו היא המאהבת שלך.״

״לא, יקירה. לא.״

״אולי לא עכשיו. אני מניחה שהיא מנסה לגרום לך לחזור אליה, ואתה נאבק, מתוך רחמים כלפיי. קנת האומלל שלי!״

״אני נשבע שהיא מעולם לא הייתה המאהבת שלי.״

שרלוט חשה את הדמעות נקוות בעיניה. ״אה, אם כן, זה גרוע מכך – זה חסר תקווה! הזהירוֹת שבהן, הן הטיפוס שגברים לא יכולים להשתחרר ממנו. כולנו יודעים.״ היא הרימה את ידיה והסתירה בהן את פניה.

בעלה התמיד בשתיקתו; הוא לא הציע נחמה או הכחשה, ולבסוף היא מחתה את דמעותיה ונשאה את עיניה כמעט בביישנות אל עיניו.

״קנת, שקול בדעתך! אנחנו נשואים זמן קצר כל כך. נסה לדמיין מה אתה גורם לי לסבול. אתה אומר שאינך יכול להראות לי את המכתב. אתה מסרב אפילו להסביר.״

״אמרתי לך שזה מכתב בנושא עסקים. ואני מוכן להישבע בכך.״

״גבר יישבע בכל דבר כדי להסתיר אישה. אם אתה רוצה שאאמין לך, לפחות גלה לי את שמה. אם תגלה אותו, אני מבטיחה לך שלא אבקש לראות את המכתב.״

רגע ארוך ומתוח חלף, שבו הרגישה את ליבה הולם בצלעותיה בדפיקות זריזות ומאשימות, כאילו הזהיר אותה מפני הסכנה שהיא ממיטה על עצמה.

״אינני יכול,״ אמר לבסוף.

״אפילו לא את שמה?״

״לא.״

״אתה לא יכול לספר לי עוד כלום?״

״לא.״

שוב הפוגה; הפעם נראה ששניהם הגיעו לסוף טיעוניהם וכעת עמדו זה מול זו חסרי אונים וביניהם שממה מבלבלת של חוסר הבנה.

שרלוט עמדה ונשמה במהירות, ידיה על חזה. היא הרגישה כאילו רצה במרוץ קשה ופספסה את המטרה. היא התכוונה לגעת בליבו של בעלה והצליחה רק להרגיז אותו; והחישוב השגוי הזה כמו הפך אותו לזר, בריה עלומה וסתומה שאף טיעון או תחינה שלה לא יכולים להגיע עדיה. הדבר המוזר היה שהיא לא חשה בשום עוינות או אפילו חוסר סבלנות מצידו, רק בריחוק, בחסימה, שקשה הרבה יותר להתגבר עליהם. היא הרגישה שהיא מודרת, זוכה להתעלמות, נמחקת מחייו. אבל לאחר רגע או שניים, כשהביטה בו ביתר רוגע, ראתה שהוא סובל באותה מידה כמוה. כאב ניסך בפניו הרחוקים הזהירים; הגעתה של המעטפה האפורה, אף שתמיד הטילה צל, מעולם לא הותירה בו חותם כה עמוק כמו השיחה הזו עם אשתו.

שרלוט התעודדה; אולי, ככלות הכול, היא לא בזבזה את החץ האחרון שלה. היא התקרבה אליו ושוב הניחה את ידה על זרועו. ״קנת האומלל! לו ידעת כמה צר לי עליך – ״

נדמה לה שנרתע קלות מביטוי האהדה הזה, אבל הוא נטל את ידה ולחץ אותה.

״אינני יכולה לחשוב על דבר גרוע יותר מלא להיות מסוגל לאהוב לאורך זמן,״ המשיכה; ״לחוש את יופייה של אהבה גדולה ולא להיות יציב מספיק כדי לשאת את עולה.״

הוא פנה אליה בתוכחה עגומה. ״הו, אל תדברי עליי ככה. לא יציב!״

היא הרגישה שעלתה סוף כל סוף על המסלול הנכון, וקולה רעד בהתרגשות כשהמשיכה: ״אז מה בנוגע אליי ואל האישה האחרת הזו? לא שכחת את אלזי כבר פעמיים בתוך שנה אחת?״

רק לעיתים רחוקות הגתה את שמה של אשתו הראשונה; הוא לא עלה על דל שפתיה בטבעיות. היא השליכה אותו החוצה כעת כאילו השליכה חומר נפץ מסוכן למרחב שביניהם וצעדה צעד אחורה, ממתינה לשמוע את המוקש מתפוצץ.

בעלה לא זע; הבעתו הלכה ונעצבה, אבל לא הסגירה כל טינה. ״מעולם לא שכחתי את אלזי,״ אמר.

שרלוט לא יכלה להסתיר בת שחוק. ״אם כך, יקירי האומלל, בין שלושתנו – ״

״אין – ״ הוא החל; ואז חדל והניח את ידו על מצחו.

״אין מה?״

״אני מצטער; נראה לי שאיני יודע מה אני אומר. יש לי כאב ראש איום.״ הוא נראה חיוור וקמוט מספיק כדי לאמת את האמירה, אבל התחמקותו הרגיזה אותה.

״אה, כן; כאב הראש של המעטפה האפורה!״

היא ראתה את ההפתעה בעיניו. ״שכחתי שאת עוקבת אחריי מקרוב,״ אמר בקור. ״אם תסלחי לי, אני חושב שאלך ואנסה לבלות שעה בחשכה, לראות אם אני יכול להיפטר מהכאב החד הזה.״

היא התלבטה; ואז אמרה, בהחלטיות נואשת: ״אני מצטערת שכואב לך הראש. אבל לפני שתלך אני רוצה לומר שבמוקדם או במאוחר נצטרך ליישב את הסוגיה. מישהי מנסה להפריד בינינו, ולא אכפת לי במה יעלה לי לגלות מי זו.״ היא הביטה אל תוך עיניו במבט יציב. ״אם זה יעלה לי באהבתך, לא אכפת לי! אם אינך יכול לבטוח בי אני לא רוצה ממך שום דבר.״

הוא עדיין הביט בה בעגמומיות. ״תני לי זמן.״

״זמן למה? זו סתם מילה שאתה אומר.״

״זמן להראות לך שאני אוהב אותך ובוטח בך.״

״ובכן, אני מחכה.״

הוא פנה אל הדלת, ואז הציץ אחורנית בהיסוס. ״הו, חכי באמת, אהובתי,״ אמר, ויצא מהחדר.

היא שמעה את צעדיו היגעים במדרגות ואת דלת חדר השינה נסגרת מעליה. אז צנחה אל כיסא וטמנה את פניה בזרועותיה השלובות. הדבר הראשון שחשה היה נקיפות מצפון; נדמה לה שהייתה קשוחה, בלתי אנושית, חסרת דמיון. ״לחשוב שאמרתי לו שלא אכפת לי אם העקשנות שלי תעלה לי באהבתו! איזה שקר שטותי!״ היא קמה כדי ללכת בעקבותיו ולקחת בחזרה את המילים הריקות. אבל מחשבותיה עצרו בעדה. הוא קיבל את מבוקשו, אחרי הכול; הוא חמק מכל מתקפה על סודו, וכעת הסתגר לבד בחדרו וקרא את מכתבה של האישה האחרת.

 

שני החלקים האחרונים בסיפור מופיעים בגיליון סוכות של המוסך.

.

 

© 1937 by Edith Wharton
Reprinted by permission of the estate of Edith Wharton and the Watkins/Loomis Agency.

.

אדית וורטון (1862–1937), סופרת אמריקאית עטורת שבחים והאישה הראשונה שזכתה בפרס הפוליצר לספרות. הרומנים שכתבה על חיי המעמדות העליונים בניו יורק של העידן המוזהב קנו לה תהילה, וסיפורי הרוחות שלה זכו להתעניינות מחודשת בשנים האחרונות. סיפורה ״גרעין רימון״ (Pomegranate Seed) פורסם לראשונה בכתב העת Ladies' Home Journal בשנת 1931, ואחר כך נכלל בשני קובצי סיפורים קצרים פרי עטה.
מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, גרנטה בעברית ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. חברת מערכת המוסך.

.

 »   במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: שלושה שירים מאת המשורר אמיר דרוויש

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן