ארוכים | סימני הגוף פוקעים

.

טליה סיידל כהן

שחרית

לר'

.

הַמֵּיתָרִים תְּלוּיִים סְבִיבֵנוּ

בִּשְׁעַת קוֹלוֹת הַצִּפּוֹרִים –

הֵם מְתוּחִים עַד דַּק, הַבִּיטִי

שִׁבְרֵי קַשְׁתִּית, שִׁקּוּף הֵדִים –

וְכָל אֲשֶׁר פָּעַם אֶל דֹּפֶן –

כָּאֵד נָמוֹג וְהֶאֱלִים

.

אָבוֹא אֵלַיִךְ מִן הַחֹרֶשׁ

מִן הָרָחוֹק

מֵרְסִיסִים,

בְּאֶצְבָּעוֹת כָּלוֹת אָבִיא לָךְ

חוֹלוֹת חִשּׂוּף, קוֹלוֹת דַּקִּים –

.

וְשָׁם זָמִיר, וְחֹד הַוֶּרֶד, וְשָׁם יֵשׁ רַחַשׁ אֲנָשִׁים

אֲשֶׁר בָּאִים לִנְקֹר בַּלַּיְלָה

מִתּוֹךְ הָרַעַד בַּגּוּפִים –

עַל שׁוּם אֵינֵךְ – נִבָּט הַפֶּתַח

עַל שׁוּם אֵינֵךְ – הַשְּׁעוֹנִים

נוֹקְפִים זְמַנָּם, מַרְאִים בְּשֶׁקַע

אֶת שֶׁאָבַד הֵם מְסַמְּנִים

.

גּוּפֵי עֵדוּת וְגַם מַצֶּבֶת

אֶל קוֹל הָאֵין וְהָרִיס

כָּעֵת שִׁמְעִי, אָמַרְתְּ – רֹב קֶשֶׁב –

רָכַנְתְּ בַּחֹשֶׁךְ אֵין רוֹאִים –

.

הַבִּיטִי – לַיְלָה, יֵשׁ רַכֶּבֶת, אֲנִי מֵעֵבֶר לַפַּסִּים

.

אִבְחַת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת

חוֹצָה הַצֵּל מִן הַגּוּפִים

כָּעֵת הַבִּיטִי, צִיר מַתֶּכֶת, אֲנִי מֻנַּחַת, מַכְשִׁירִים –

שֻׁלְחַן מַתֶּכֶת. אוֹר הַחֹשֶׁךְ, הַפְּעִיָּה דַּקַּת חוּטִים –

וְהֵם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תָּבוֹאִי

בְּבוֹר הַלַּיְלָה, אַדְמָתִי

אֲנִי נִכְנֶסֶת כְּעִוֶּרֶת

תָּמִיד אַמְתִּין לָךְ

וְאַמְתִּין

.

עַד בּוֹא אֵין לַיִל

בּוֹא אֵין חֹשֶׁךְ

עַד סִימָנֵי הַגּוּף פּוֹקְעִים

אֶרְשֹׁם – עֵינַיִם. צִיר הַלֹּבֶן. אֶרְשֹׁם הַלַּחַץ בַּנִּימִים.

אֶרְשֹׁם עֵינַי. כְּלוֹמַר קוֹלוֹת הֵן. מְסַפְּרוֹת שֶׁאֵין רוֹאִים. אֶרְשֹׁם –

תְּרוּפוֹת בָּאוֹת בְּקֹצֶר

הָרְאִיָּה, בַּמַּדָּפִים –

.

פִּסּוֹת הַמַּיִם, צִיר הַנַּחַל, אָבוֹא לְמַטָּה וְיַכְסִיף –

אֵיךְ הָאֲגַם נִקְוָה בְּחֹרֶשׁ, אֵיךְ הוּא הָיָה שָׁם וְהִמְתִּין –

וְכָל פִּסּוֹת הַדַּף כְּמוֹהֶן

שׁוּב נוֹלְדוּ בָּאֲגַמִּים

לֹא אָבְדוּ הֵן, כִּי הִמְתִּינוּ, עַל אַף הַמַּיִם הַקְּפוּאִים

וְסִימָנֵי הַגּוּף עַד לֹבֶן

מְחַכִּים לִי. מְחַכִּים –

.

עָנָף רָטֹב, לַחוּת הָאֹרֶן, יָדִי תִּדְבַּק בּוֹ פֶּן אַחְלִיק

מַהֵר אֶל אַיִן וְאֶל תֹּפֶת

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁאֵין רוֹאִים –

.

הַכֹּל קָפָא בַּמַּדָּפִים שָׁם. הַבֻּבּוֹת. הַחֲרוּזִים.

פִּיּוֹתֵיהֶן קָפְאוּ. עֵינַיִם. סַלְסִלּוֹת. פַּעֲמוֹנִים –

אַךְ כֻּלָּן קָפְאוּ אֵלַיִךְ. גְּרוֹן הַגּוּמִי. הַפַּגִּים –

גּוּר הֶחָלָב קָפָא בַּחֹשֶׁךְ

הַחוֹל כִּסָּה אֶת

הָרִיסִים

.

שׁוּבֵךְ

מִבַּעַד צִיר הַחֹשֶׁךְ,

שׁוּבֵךְ אֵלַי מִן הַשְּׁחָקִים –

כְּרַפָּאִית בְּתוֹךְ הַחֹרֶף

אִבַּקְתְּ חוֹלוֹת לַחְשֹׂף נִימִים

עִגּוּל הַחֶרֶס הַנִּגְלֶה

בְּתוֹךְ יָדֵךְ

מִן הַיָּמִים

בָּהֶם נָשַׁמְתִּי חוֹל וְחֹשֶׁךְ

בָּהֶם רָחֲקוּ הָאֲזוֹבִים –

וּמַעְגָּל נִטְמַן הַרְחֵק שָׁם

וְאֵין דֶּרֶךְ לַבָּאִים

.

רַק בּוֹאֵךְ,

בִּכְסוּת הַלֹּבֶן

בִּי אוֹחֶזֶת עֵת אָלִיט

עֵינַי לְמַטָּה מִתּוֹךְ בֹּשֶׁת

עַל סִימָנֵי הַגּוּף תַּחְרִיט –

.

בְּקַרְסֻלַּיִם וּבְלִי דֹּפֶן –

בְּעֵת פִּרְכּוּס רֹאשִׁי הִטִּית

וְעֵת חָנְקוּ חָמְרֵי הָאֹבֶךְ –

אֶת רֵאוֹתַי הֵיטֵב כִּסִּית

וְאֶת הַכֹּל נִקַּזְתְּ בַּחֹשֶׁךְ

לִבִּי בָּטַח בָּךְ וְהִבִּיט –

.

בְּעֵת קוּמֵךְ

אֲוִיר הַחֶדֶר

הֵחֵל נֵעוֹר וְנָע סָבִיב –

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

מִתּוֹךְ דֹּפֶן,

פָּקְחוּ עֵינַי וְשָׁם הָיִית –

אֶל תּוֹךְ גָּרוֹן

אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם

אֶל שֶׁהֻטְבַּע בִּי בָּרֵאשִׁית –

מַסְכֵּת הַלֵּב בְּתוֹךְ יָדַיִךְ

עַל הַצְּלָעוֹת. אָמַרְתְּ – אַקְשִׁיב

.

וְכָל לִבִּי

לוֹחֵשׁ אֵלַיִךְ

חֶלְקַת הַצֶּלַע שֶׁהָרִית –

הֵיטֵב מֻנַּחַת. גַּם בַּחֹשֶׁךְ. גַּם בָּרוּחַ הַשְּׁרָבִית –

אַל תִּשְׁכְּחִי. אָנָּא זִכְרִינִי –

עַפְעַפַּיִם. וְעָלִים

פְּקוּחִים אֶל אַתְּ

פְּקוּחִים בַּחֹשֶׁךְ

עַד תֹּם הַלַּיִל,

שַׁחֲרִית –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון ״טריאסט שריג״ לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן