.

טליה סיידל כהן

שחרית

לר'

.

הַמֵּיתָרִים תְּלוּיִים סְבִיבֵנוּ

בִּשְׁעַת קוֹלוֹת הַצִּפּוֹרִים –

הֵם מְתוּחִים עַד דַּק, הַבִּיטִי

שִׁבְרֵי קַשְׁתִּית, שִׁקּוּף הֵדִים –

וְכָל אֲשֶׁר פָּעַם אֶל דֹּפֶן –

כָּאֵד נָמוֹג וְהֶאֱלִים

.

אָבוֹא אֵלַיִךְ מִן הַחֹרֶשׁ

מִן הָרָחוֹק

מֵרְסִיסִים,

בְּאֶצְבָּעוֹת כָּלוֹת אָבִיא לָךְ

חוֹלוֹת חִשּׂוּף, קוֹלוֹת דַּקִּים –

.

וְשָׁם זָמִיר, וְחֹד הַוֶּרֶד, וְשָׁם יֵשׁ רַחַשׁ אֲנָשִׁים

אֲשֶׁר בָּאִים לִנְקֹר בַּלַּיְלָה

מִתּוֹךְ הָרַעַד בַּגּוּפִים –

עַל שׁוּם אֵינֵךְ – נִבָּט הַפֶּתַח

עַל שׁוּם אֵינֵךְ – הַשְּׁעוֹנִים

נוֹקְפִים זְמַנָּם, מַרְאִים בְּשֶׁקַע

אֶת שֶׁאָבַד הֵם מְסַמְּנִים

.

גּוּפֵי עֵדוּת וְגַם מַצֶּבֶת

אֶל קוֹל הָאֵין וְהָרִיס

כָּעֵת שִׁמְעִי, אָמַרְתְּ – רֹב קֶשֶׁב –

רָכַנְתְּ בַּחֹשֶׁךְ אֵין רוֹאִים –

.

הַבִּיטִי – לַיְלָה, יֵשׁ רַכֶּבֶת, אֲנִי מֵעֵבֶר לַפַּסִּים

.

אִבְחַת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת

חוֹצָה הַצֵּל מִן הַגּוּפִים

כָּעֵת הַבִּיטִי, צִיר מַתֶּכֶת, אֲנִי מֻנַּחַת, מַכְשִׁירִים –

שֻׁלְחַן מַתֶּכֶת. אוֹר הַחֹשֶׁךְ, הַפְּעִיָּה דַּקַּת חוּטִים –

וְהֵם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תָּבוֹאִי

בְּבוֹר הַלַּיְלָה, אַדְמָתִי

אֲנִי נִכְנֶסֶת כְּעִוֶּרֶת

תָּמִיד אַמְתִּין לָךְ

וְאַמְתִּין

.

עַד בּוֹא אֵין לַיִל

בּוֹא אֵין חֹשֶׁךְ

עַד סִימָנֵי הַגּוּף פּוֹקְעִים

אֶרְשֹׁם – עֵינַיִם. צִיר הַלֹּבֶן. אֶרְשֹׁם הַלַּחַץ בַּנִּימִים.

אֶרְשֹׁם עֵינַי. כְּלוֹמַר קוֹלוֹת הֵן. מְסַפְּרוֹת שֶׁאֵין רוֹאִים. אֶרְשֹׁם –

תְּרוּפוֹת בָּאוֹת בְּקֹצֶר

הָרְאִיָּה, בַּמַּדָּפִים –

.

פִּסּוֹת הַמַּיִם, צִיר הַנַּחַל, אָבוֹא לְמַטָּה וְיַכְסִיף –

אֵיךְ הָאֲגַם נִקְוָה בְּחֹרֶשׁ, אֵיךְ הוּא הָיָה שָׁם וְהִמְתִּין –

וְכָל פִּסּוֹת הַדַּף כְּמוֹהֶן

שׁוּב נוֹלְדוּ בָּאֲגַמִּים

לֹא אָבְדוּ הֵן, כִּי הִמְתִּינוּ, עַל אַף הַמַּיִם הַקְּפוּאִים

וְסִימָנֵי הַגּוּף עַד לֹבֶן

מְחַכִּים לִי. מְחַכִּים –

.

עָנָף רָטֹב, לַחוּת הָאֹרֶן, יָדִי תִּדְבַּק בּוֹ פֶּן אַחְלִיק

מַהֵר אֶל אַיִן וְאֶל תֹּפֶת

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁאֵין רוֹאִים –

.

הַכֹּל קָפָא בַּמַּדָּפִים שָׁם. הַבֻּבּוֹת. הַחֲרוּזִים.

פִּיּוֹתֵיהֶן קָפְאוּ. עֵינַיִם. סַלְסִלּוֹת. פַּעֲמוֹנִים –

אַךְ כֻּלָּן קָפְאוּ אֵלַיִךְ. גְּרוֹן הַגּוּמִי. הַפַּגִּים –

גּוּר הֶחָלָב קָפָא בַּחֹשֶׁךְ

הַחוֹל כִּסָּה אֶת

הָרִיסִים

.

שׁוּבֵךְ

מִבַּעַד צִיר הַחֹשֶׁךְ,

שׁוּבֵךְ אֵלַי מִן הַשְּׁחָקִים –

כְּרַפָּאִית בְּתוֹךְ הַחֹרֶף

אִבַּקְתְּ חוֹלוֹת לַחְשֹׂף נִימִים

עִגּוּל הַחֶרֶס הַנִּגְלֶה

בְּתוֹךְ יָדֵךְ

מִן הַיָּמִים

בָּהֶם נָשַׁמְתִּי חוֹל וְחֹשֶׁךְ

בָּהֶם רָחֲקוּ הָאֲזוֹבִים –

וּמַעְגָּל נִטְמַן הַרְחֵק שָׁם

וְאֵין דֶּרֶךְ לַבָּאִים

.

רַק בּוֹאֵךְ,

בִּכְסוּת הַלֹּבֶן

בִּי אוֹחֶזֶת עֵת אָלִיט

עֵינַי לְמַטָּה מִתּוֹךְ בֹּשֶׁת

עַל סִימָנֵי הַגּוּף תַּחְרִיט –

.

בְּקַרְסֻלַּיִם וּבְלִי דֹּפֶן –

בְּעֵת פִּרְכּוּס רֹאשִׁי הִטִּית

וְעֵת חָנְקוּ חָמְרֵי הָאֹבֶךְ –

אֶת רֵאוֹתַי הֵיטֵב כִּסִּית

וְאֶת הַכֹּל נִקַּזְתְּ בַּחֹשֶׁךְ

לִבִּי בָּטַח בָּךְ וְהִבִּיט –

.

בְּעֵת קוּמֵךְ

אֲוִיר הַחֶדֶר

הֵחֵל נֵעוֹר וְנָע סָבִיב –

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

מִתּוֹךְ דֹּפֶן,

פָּקְחוּ עֵינַי וְשָׁם הָיִית –

אֶל תּוֹךְ גָּרוֹן

אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם

אֶל שֶׁהֻטְבַּע בִּי בָּרֵאשִׁית –

מַסְכֵּת הַלֵּב בְּתוֹךְ יָדַיִךְ

עַל הַצְּלָעוֹת. אָמַרְתְּ – אַקְשִׁיב

.

וְכָל לִבִּי

לוֹחֵשׁ אֵלַיִךְ

חֶלְקַת הַצֶּלַע שֶׁהָרִית –

הֵיטֵב מֻנַּחַת. גַּם בַּחֹשֶׁךְ. גַּם בָּרוּחַ הַשְּׁרָבִית –

אַל תִּשְׁכְּחִי. אָנָּא זִכְרִינִי –

עַפְעַפַּיִם. וְעָלִים

פְּקוּחִים אֶל אַתְּ

פְּקוּחִים בַּחֹשֶׁךְ

עַד תֹּם הַלַּיִל,

שַׁחֲרִית –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון ״טריאסט שריג״ לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שִׂיחַ הַוְּרָדִים פּוֹרֵחַ לְנֹכַח פְּנֵי הַמָּוֶת: על ספרה של גבריאלה אלישע, "הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000"

צילה זן־בר צור

.

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

מָצָאתִי אֶת הַנַּחַל הַשָּׁקֵט שֶׁל הַשִּׁירָה

עַל גְּדַת הַנַּחַל הַהוּא עָרְבָה שְׁנָתִי

.

שורות אלו (עמ' 175 בספר) נחקקו על מצבתה של המשוררת גבריאלה אלישע, 1954–2019.

.

איך נפרדים ממשוררת? מה כותבים על ספר המאגד את שירתה? באיזה עמוד היא נמצאת כעת בספר החלומות של אלוהים? הערֵבה לה שנתה על גדת הנחל?

במילים אין די. הן סדוקות, מגמגמות, גם כשהן חורגות מגבולות הסמנטיקה.

אני מוצאת כי פרידה וחיבור מחדש יכולים לבוא דרך שער הליריקה של המשוררת עצמה, כמו באה הליריקה לומר: החיים והמוות הם קטגוריות בינאריות אשר ברווח שביניהן הלימינאליות תופסת את שבריריות הגוף המתפרק, וכל ההתפרקות הזו היא שירה. הכול נמצא כאן בספר השירה, אפילו השאלות שנשאלו לעיל, אפילו ההיסטוריה של המוות עצמו, והעתיד, העתיד העלום נכתב כבר בשירה.

אני פותחת את הספר הייתי פסנתר לבדי, אוסף שיריה של גבריאלה אלישע אשר יצא לאור לאחרונה, ומגלה בשירתה יסודות של תחביר חדש. שיעורים באי־אחיזה, בחקר האלוהות ובהוויה רליגיוזית, בהתרסה ובהכנעה, בתשוקות הגוף המייסרות, בפצעי הנפש ('פֶּצַע' אֶקְרָא לְקֹבֶץ הַשִּׁירִים הַבָּא שֶׁלִּי; עמ' 270), ובפורמולות ריפוי, בדיסציפלינות מדעיות (הַחֹמֶר הַכִימִי שֶׁמְּיַצֵּר חָלָב בַּשָּׁדַיִם // הוּא הַחֹמֶר הַכִימִי שֶׁמְּיַצֵּר דְּמָעוֹת בָּעֵינַיִם; עמ' 237), בכוחה של הכתיבה, בשברה, בהמתתה. איך משוררת מקדימה להמית את כתיבתה בטרם מותה שלה, ובד בבד שירתה היא המשכיות הגנום הפואטי שלה. הפוטנציאל האימהי לילודה מגשים עצמו בכתיבת השירים ובהנחלתם לעולם.

.

לְאַחַר מוֹתִי אַנְחִיל לְעוֹלָם

קוֹרְפּוּס שִׁירִי מַרְשִׁים

כִּי אֵין לִי צֶאֱצָאִים אֲחֵרִים

(עמ' 269)

.

אני ממשיכה לקרוא ממבחר שירתה ומגלה עוד ועוד שכבות בנחלה הפואטית שהותירה. כל שיחה איתה תמצתה שיר זה או אחר. וכשלא היו מילים, תמיד הייתה מוזיקה אינהרנטית להן. הטלפון האחרון בינינו היה מירושלים לדארג'ילינג. חודש פברואר 2019, הייתי במסע אופנועים לכיוון ארץ הסיקים בצפון מזרח הודו. היו אלה ימיה האחרונים של המשוררת גבריאלה אלישע. בשלוש השנים האחרונות נהגנו לשוחח על שירה, על חיים ומשמעות, על אקולוגיה ועל מעברים.

"ספרי לי מה את רואה?" היא מבקשת.

אני מספרת לה שאני נמצאת בבית מלון ישן בנוי מעץ כבד ושטיחים מהוהים. הבריטים נהגו לנפוש כאן בתחילת המאה הקודמת. "כאן נולדה מרי בויס, חוקרת התרבות הזורואסטרית," סיפר לי בעל המקום. ממול אני רואה פסגות הרים מושלגות אבל להרף עין אני לא בטוחה אם זה שלג או עננים. וגבריאלה אומרת "הכול אחד". אני מציצה מהחלון למטה ומתארת לה: בקרן הרחוב יושב על הארץ קבצן עיוור, פורט על כלי מיתר ושר בהינדי שיר עממי. לידו  דוכן למכירת פאקורות מטוגנות. גבריאלה מבקשת לשמוע את הקבצן שר. אני פותחת את החלון, אוויר קר וגשום חודר פנימה וגם צלילים מעולם אחר.

גבריאלה אהבה צלילים. צלילים של טבע, צלילים של מוזיקה. בשירתה לא היו רק מילים, היה לחן מגאוגרפיות אחרות. נקרא להן גוף, פסיכה או תודעה. גם השקט היה עוד מתווה של לחן.

.

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת הִגַּעְתִּי לְדַף מֵם

וְיֵשׁ שָׁם צְלִיל שֶׁל מַיִם

(עמ' 178)

.

הבנת שירתה של גבריאלה מצריכה יכולת פענוח של הלחן בתוך המילה. הלחן שעוטף את המילה, לחן המהות של המילה, עד כי המילים מתאדות ונשארת רק המוזיקה שלהן.

.

רַק מוּסִיקָה מְצִיפָה אֶת הַחֶדֶר

בִּישִׁיבָה דְּמוּמָה אֲנִי נִסְחֶפֶת אִתָּהּ

(עמ' 152)

.

המוזיקה בכוחה לחבר, ליצור מעין צליל שהוא כור היתוך של שני עצמים נפרדים, של שתי בדידויות:

.

דַּפֵּי הַיּוֹמָן רוֹעֲדִים רוּחַ מְדַפְדֶּפֶת בָּהֶם

מִסְפָּרִים, כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת

אִם אֲסוֹבֵב אֶת הַחוּגָה בְּאֹפֶן מְסֻיָּם

הַטֵּלֵפוֹן יְצַלְצֵל בְּדִירָתֵךְ בִּנְיוּ יוֹרְק

אוֹמֵר לָךְ: הַמּוּסִיקָה מְחַבֶּרֶת אוֹתִי וְאוֹתָךְ

(עמ' 86)

.

*

.

Interbeing

הָיִיתִי לִרְגָעִים טִפַּת מַיִם רוֹעֶדֶת // שֶׁהַרְבֵּה טִפּוֹת מַיִם רָעֲדוּ בָּהּ

באמירתה "הכול אחד" בשיחתנו האחרונה משתקפת הפילוסופיה הקיומית של גבריאלה, מה שמכנה הנזיר הווייטנאמי תיך נאת האן Interbeing (שלוּבהיוֹת) במסה שכתב, "לב ההבנה".

"שלוּבהיוֹת" הוא צירוף של "שָלוּב" ו־"היוֹת". אומר הנזיר: "בלי ענן לא יהיה לנו נייר ומשום כך הענן והנייר שלובי־קיום". ועוד ומעמיק את דבריו:

אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. בלי אור השמש, לא יוכל היער לצמוח. למעשה, לא יוכל לצמוח דבר. אפילו אנחנו לא נוכל לגדול בלי אור השמש. אם כך, אנחנו יודעים כי גם אור השמש קיים בתוך דף נייר זה. הנייר ואור השמש שלובי־קיום. ואם נמשיך ונתבונן נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד להיות לנייר. נוכל גם לראות את החיטה. אנחנו יודעים כי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, לכן החיטה, שהפכה ללחם, קיימת גם היא בתוך הדף. כך גם אביו ואמו של החוטב. כשאנחנו מתבוננים בדרך זו, אנחנו רואים כי בלי כל אלה, לא יוכל דף נייר זה להתקיים.

(תיך נאת האן, לב ההבנה: הארות על סוטרת הפראג'נאפאראמיטה, הוצאת פראג, 2015; תרגמו עופר חי ואופירה גמליאל)

.

דף הנייר של המשוררת היה עץ שהמטיר עליו ענן גשם שהוא אידוי של ארץ, של הבל פיה של המשוררת. "הכול אחד", שלוּבהיוֹת:

.

טִפַּת מַיִם רָעֲדָה בָּאוֹקְיָנוֹס

בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת

וְהָפְכָה בִּי הַרְבֵּה טִפּוֹת

שֶׁלֹּא יָדְעוּ כֵּיצַד לָנוּחַ

הָיִיתִי לִרְגָעִים טִפַּת מַיִם רוֹעֶדֶת

שֶׁהַרְבֵּה טִפּוֹת מַיִם רָעֲדוּ בָּהּ

בְּעֹמֶק הָאוֹקְיָנוֹס

(עמ' 43)

.

בשיר יש נגיעה ברזוננס היקומי. דבר משפיע על דבר. כמו "אפקט הפרפר" בתורת הכאוס, המבארת כי משק כנפי פרפר במקום אחד בעולם יכול ליצור שינויים קטנים באטמוספרה, שבסופו של דבר יוכלו לגרום להופעת סופת טורנדו במקום אחר. על משקל זה נוכל להדגים את "אפקט המים" הפואטי בשיר. יסוד המים הקיים בגופה של המשוררת קיים גם באוקיינוס הרחב. וכאשר טיפת מים רועדת באוקיינוס, יש לה תהודה המשפיעה על המים בגופה של הכותבת, שנמצאת במקום אחר. התהודה יוצרת שלוּבהיוֹת עד כי לרגעים אין להבחין עוד בין יסוד המים בגופים הנפרדים, זה של האוקיינוס וזה של המשוררת. גוף המשוררת נטמע בגוף האוקיינוס, יסוד בולע יסוד, גוף המשוררת הוא אוקיינוס רחב, האוקיינוס הוא גוף המשוררת, התודעה מתרחבת ומאפשרת מיזוג שהולך והופך אחד בעומק האוקיינוס. ברגעים האלה יש הכרה בשלוּבהיוֹת עד כדי חוויה רליגיוזית.

.

השלוּבהיוֹת מעמיק את ההבנה שהכול בא ושב אל השורש האחד, כפי שהמשוררת כותבת בשיר "הנשמה היא נצחית":

.

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב מוֹצֵאת אוֹתִי

מְחַכָּה כִּבְיָכוֹל לִזְרִיחָתָהּ

וְהַצִּפּוֹרִים עַל הָאַנְטֵנוֹת

כֻּלִּי כָּאן

לֹא אוּכַל לְשַׁעֵר מָה קוֹרֶה

אֵיפֹה שֶׁקּוֹרֶה

וְאֵיךְ הַכֹּל יוֹצֵא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד

אֶל אוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ עַצְמוֹ

(עמ' 147)

.

הגרם השמימי המוזכר בשיר, השמש, הוא עֵד לזמן ההמתנה של המשוררת לזריחתו. היא ממתינה להופעתו, הוא מבחין בה, מגלה אותה. היא מעידה על נוכחותה המלאה: "כֻּלִּי כָּאן". הרגע הזה הוא רגע של בריאה, של הולדת היום ואף של ההבנה שהנשמה היא נצחית (כך בכותרת השיר). ובתוך הבנת הקוסמוס – הסדר היקומי, אין לשער מה קורה איפה שהוא קורה, כמו הכאוס הוא נמצא עוד במתאר הקיים ועם זה כבר קיימת ההבנה הפלאית כי הַכֹּל יוֹצֵא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד אֶל אוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ עַצְמוֹ. בחתימת השיר המשוררת מותירה את הקוראות והקוראים בשאלה מהו השורש, שורש היותנו? זוהי שאלה בסיסית בתפיסת ה־Interbeing.

.

*

.

יופיים של הדברים הארעיים

שִׂיחַ הַוְּרָדִים פּוֹרֵחַ // לְנֹכַח פְּנֵי הַמָּוֶת

לנוכח הקמילה והמוות פרחי הוורד פורחים. זה אינו אוקסימורון, אלא פואטיקה הבאה להנכיח את יופיים של הדברים הארעיים, הקמלים, את סתיו חייו של האדם. יש יופי בהתכלות ובמות הדברים. זאת תפיסת הוואבי־סאבי. המשוררת מעגנת את תפיסתה במורים רוחניים כדוגמת ריוקן, נזיר ומשורר זן יפני (אלישע מתרגמת את שירתו: "כתונת אחת, קערה אחת: שירת הזן של ריוקן", ואלה מובאים בספר זה).

.

"לעיתים על סף משבר" היא כותבת:

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּרִיּוֹקַן, נָזִיר וּמְשׁוֹרֵר זֵן יַפָּנִי,

אֵי שָׁם בְּשִׁלְהֵי הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה

אֵיךְ כָּתַב אֶת שִׁירָיו בְּבִקְתָּה דַּלָּה

בְּלִבּוֹ שֶׁל יַעַר עָבֹת

כְּשֶׁהוּא מֻקָּף בְּדִידוּת גְּדוֹלָה

חֲפָצִים דּוֹמְמִים מְעַטִּים שֶׁהָיוּ כָּל רְכוּשׁוֹ

הָיְתָה לָהֶם נֶפֶשׁ חַיָּה

כְּמוֹ כֻּתָּנְתּוֹ הָאַחַת

וְקַעֲרַת הָאֹרֶז שֶׁלּוֹ

וּבַחוּץ הַנָּהָר, הַחִזְרָן,

חוֹטֵב־עֵצִים שֶׁעָבַר בְּאַקְרַאי

הָעֲלָטָה הַכְּבֵדָה

(עמ' 153)

.

פשטות החומר וחמלת הארעיות כדרך חיים, ביטוי לזה נמצא בשירה "המדיטציה", והוא חלק מתרגול: בַּשֶּׁקֶט הַגּוֹאֶה אַתָּה זוֹכֵר // מִשְׁגִּים פָטָלִיִּים //אֲבָל שָׁקֵט מִכְּדֵי לְהִתְרַגֵּשׁ (עמ' 118).

גם משוררות ומשוררים אחרים משמשים מורי דרך ומקור השראה למשוררת, למשל ספפו.

שְׂרִידֵי שִׁירָתָהּ שֶׁל סְאַפְּפוֹ – // שׁוּב עָיַנְתִּי בָּהֶם הָעֶרֶב. (עמ' 132)

שרידי השירה הם עבר מתמשך. בכל עיון בהם הם נהווים שוב ומעוררים את הלך רוחה של המשוררת, כמו נסדק הזמן הליניארי וכל העבר וכל העתיד מתכנסים לזמן הווה, הערב הזה.

.

המשוררת יוצרת דיאלוג עם הריק. בריק יש אין. הוא ריק ומלא ללא הגדרות. למעשה הוא תהליך של התאדות עד כי נשארת רק אנרגיה מהתכלותו של החומר.

.

רוֹצָה לְהִתְאַדּוֹת בַּאֲוִיר פְּסָגוֹת צָלוּל

בַּמֶּרְחָבִים שֶׁעַל פְּנֵי שָׂדוֹת

הַמְּבַטְּאִים שֶׁקֶט קוֹסְמִי

בְּאִינְדְּמוּתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי גּוּפִי –

וְלֹא יְצָרַי –

אֶהְיֶה בְּאֵינְהֲוָיָתִי

(עמ' 149)

.

המוות מעסיק את המשוררת: אֵיךְ הִגַּעְתִּי לַחֲשֹׁב עַל אֶפְשָׁרֻיּוֹת מוֹתִי // בְּלֵיל קַיִץ מוּאָר?! (עמ' 148), ובתוך זה, בעליית הגג של התודעה הקולקטיבית ממשיכה המשוררת לארוג קורים רציפים של אלמוות: — בַּעֲלִיַּת הַגַּג // אֲנִי עַכָּבִישׁ, אוֹרֶגֶת // אֶת הָאַלְמָוֶת שֶׁלִּי (עמ' 238). חקר המוות הוא גם חקר של לידה מחדש, זו מהות החניכה.

.

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי—

לְהִתְקַדֵּם אֶל רֶחֶם רוּחָנִי מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי הָרֶגַע

מוֹשָׁה אֶת עַצְמִי, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, לוֹמֶדֶת אֶת

תְּנוּחוֹת הַפְּנִיָּה וְהַהִתְחַבְּרוּת—

(עמ' 201)

.

בכותרת הספר יש פסנתר – כלי נגינה, מהדהד למכונת הכתיבה, קלידים של אותיות, המשוררת יוצרת כלי היברידי של הקלדת צליל, הקלדת מילה, זהו הלחן השמור לה. בכלי ההיברידי הזה היא גם רוקחת תובנות תראפויטיות ואומרת בשיר שכותרתו: "השירה היא טיפול פסיכואנליטי":

.

הַשִּׁירָה מוֹדִיעָה עַל קִיּוּמִי

הַשִּׁירָה גַּם מְרַפֵּאת אוֹתִי

.

בשיר נוסף כותבת המשוררת:

.

ערב אחד בפברואר: מסע קטן אל תחושת סגריריות

הִגִּיעָה גַּם שְׁעַת הַפְּרֵדָה

מֵהָעוֹלָם הָאָפֵל שֶׁל הַשִּׁירָה!

(עמ' 158)

.

איני יודעת כמה שנים חלפו מאז אותו פברואר שבו כתבה המשוררת את פרידתה גם מעולם השירה. אולי עשרים שנה, אולי פחות.

בסוף שיחתנו בקו ירושלים–דארג'ילינג חתמה כל אחת את השיחה בדרכה. גבריאלה איחלה לעצמה "מעבר קל לעולם הבא". אני שתקתי. נשמתי. כששבתי לארץ בסוף פברואר התבשרתי על לכתה. רוח קרה הצליפה בהלווייתה. הייתה מוזיקה, כמו באו הצלילים ללוותה בשריקות רוח, כמו באו הציפורים ונעמדו על סלע הר בוחנות את הָאַיִן.

.

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

וּמְנַסֶּה לְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת

לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

(עמ' 174)

.

צילה זן־בר צור היא חוקרת של תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת חברה ומגדר באקדמיה ומחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). רשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 84, 94 ובגיליון מיום 13.1.22.

.

גברילאה אלישע, "הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000", עם אחרית דבר מאת דן מירון, מוסד ביאליק, 2021.

.

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: ראובן וייס על "תחת עץ היער" מאת תומס הארדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שלושים שנה אחרי דולי סיטי וימים אחדים לפני צאת הרומן החדש שלה, ביוטופ, אורלי קסטל־בלום מופתעת (וגם מאוכזבת) מכך שהספרות העברית לא הוצפה בספרים פראיים, פורצי גבולות, שנוגעים בכל מה שאסור לגעת. בשיחה עם דפנה לוי היא מספרת גם על מה שביקשה בלחש מהפירמידות, מי הזהיר נשים שלא יקראו אותה ואיזה רומן השלימה אבל נמחק בתקלת מחשב.

 

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

את הפתיח המוזיקלי כתבה עבורנו שירה פרבר, ואת הלוגו עיצב רועי כהן

.

» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: שירי שפירא בשיחה עם ויקי אס־שיפריס ויעל לוי על פריחתה של תרבות היידיש

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן