ארוכים | סימני הגוף פוקעים

שיר מאת טליה סיידל כהן

מרים כבסה, לשחק בדמדומים, שמן על פשתן, 100X70 ס"מ, 2021

.

טליה סיידל כהן

שחרית

לר'

.

הַמֵּיתָרִים תְּלוּיִים סְבִיבֵנוּ

בִּשְׁעַת קוֹלוֹת הַצִּפּוֹרִים –

הֵם מְתוּחִים עַד דַּק, הַבִּיטִי

שִׁבְרֵי קַשְׁתִּית, שִׁקּוּף הֵדִים –

וְכָל אֲשֶׁר פָּעַם אֶל דֹּפֶן –

כָּאֵד נָמוֹג וְהֶאֱלִים

.

אָבוֹא אֵלַיִךְ מִן הַחֹרֶשׁ

מִן הָרָחוֹק

מֵרְסִיסִים,

בְּאֶצְבָּעוֹת כָּלוֹת אָבִיא לָךְ

חוֹלוֹת חִשּׂוּף, קוֹלוֹת דַּקִּים –

.

וְשָׁם זָמִיר, וְחֹד הַוֶּרֶד, וְשָׁם יֵשׁ רַחַשׁ אֲנָשִׁים

אֲשֶׁר בָּאִים לִנְקֹר בַּלַּיְלָה

מִתּוֹךְ הָרַעַד בַּגּוּפִים –

עַל שׁוּם אֵינֵךְ – נִבָּט הַפֶּתַח

עַל שׁוּם אֵינֵךְ – הַשְּׁעוֹנִים

נוֹקְפִים זְמַנָּם, מַרְאִים בְּשֶׁקַע

אֶת שֶׁאָבַד הֵם מְסַמְּנִים

.

גּוּפֵי עֵדוּת וְגַם מַצֶּבֶת

אֶל קוֹל הָאֵין וְהָרִיס

כָּעֵת שִׁמְעִי, אָמַרְתְּ – רֹב קֶשֶׁב –

רָכַנְתְּ בַּחֹשֶׁךְ אֵין רוֹאִים –

.

הַבִּיטִי – לַיְלָה, יֵשׁ רַכֶּבֶת, אֲנִי מֵעֵבֶר לַפַּסִּים

.

אִבְחַת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת

חוֹצָה הַצֵּל מִן הַגּוּפִים

כָּעֵת הַבִּיטִי, צִיר מַתֶּכֶת, אֲנִי מֻנַּחַת, מַכְשִׁירִים –

שֻׁלְחַן מַתֶּכֶת. אוֹר הַחֹשֶׁךְ, הַפְּעִיָּה דַּקַּת חוּטִים –

וְהֵם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תָּבוֹאִי

בְּבוֹר הַלַּיְלָה, אַדְמָתִי

אֲנִי נִכְנֶסֶת כְּעִוֶּרֶת

תָּמִיד אַמְתִּין לָךְ

וְאַמְתִּין

.

עַד בּוֹא אֵין לַיִל

בּוֹא אֵין חֹשֶׁךְ

עַד סִימָנֵי הַגּוּף פּוֹקְעִים

אֶרְשֹׁם – עֵינַיִם. צִיר הַלֹּבֶן. אֶרְשֹׁם הַלַּחַץ בַּנִּימִים.

אֶרְשֹׁם עֵינַי. כְּלוֹמַר קוֹלוֹת הֵן. מְסַפְּרוֹת שֶׁאֵין רוֹאִים. אֶרְשֹׁם –

תְּרוּפוֹת בָּאוֹת בְּקֹצֶר

הָרְאִיָּה, בַּמַּדָּפִים –

.

פִּסּוֹת הַמַּיִם, צִיר הַנַּחַל, אָבוֹא לְמַטָּה וְיַכְסִיף –

אֵיךְ הָאֲגַם נִקְוָה בְּחֹרֶשׁ, אֵיךְ הוּא הָיָה שָׁם וְהִמְתִּין –

וְכָל פִּסּוֹת הַדַּף כְּמוֹהֶן

שׁוּב נוֹלְדוּ בָּאֲגַמִּים

לֹא אָבְדוּ הֵן, כִּי הִמְתִּינוּ, עַל אַף הַמַּיִם הַקְּפוּאִים

וְסִימָנֵי הַגּוּף עַד לֹבֶן

מְחַכִּים לִי. מְחַכִּים –

.

עָנָף רָטֹב, לַחוּת הָאֹרֶן, יָדִי תִּדְבַּק בּוֹ פֶּן אַחְלִיק

מַהֵר אֶל אַיִן וְאֶל תֹּפֶת

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁאֵין רוֹאִים –

.

הַכֹּל קָפָא בַּמַּדָּפִים שָׁם. הַבֻּבּוֹת. הַחֲרוּזִים.

פִּיּוֹתֵיהֶן קָפְאוּ. עֵינַיִם. סַלְסִלּוֹת. פַּעֲמוֹנִים –

אַךְ כֻּלָּן קָפְאוּ אֵלַיִךְ. גְּרוֹן הַגּוּמִי. הַפַּגִּים –

גּוּר הֶחָלָב קָפָא בַּחֹשֶׁךְ

הַחוֹל כִּסָּה אֶת

הָרִיסִים

.

שׁוּבֵךְ

מִבַּעַד צִיר הַחֹשֶׁךְ,

שׁוּבֵךְ אֵלַי מִן הַשְּׁחָקִים –

כְּרַפָּאִית בְּתוֹךְ הַחֹרֶף

אִבַּקְתְּ חוֹלוֹת לַחְשֹׂף נִימִים

עִגּוּל הַחֶרֶס הַנִּגְלֶה

בְּתוֹךְ יָדֵךְ

מִן הַיָּמִים

בָּהֶם נָשַׁמְתִּי חוֹל וְחֹשֶׁךְ

בָּהֶם רָחֲקוּ הָאֲזוֹבִים –

וּמַעְגָּל נִטְמַן הַרְחֵק שָׁם

וְאֵין דֶּרֶךְ לַבָּאִים

.

רַק בּוֹאֵךְ,

בִּכְסוּת הַלֹּבֶן

בִּי אוֹחֶזֶת עֵת אָלִיט

עֵינַי לְמַטָּה מִתּוֹךְ בֹּשֶׁת

עַל סִימָנֵי הַגּוּף תַּחְרִיט –

.

בְּקַרְסֻלַּיִם וּבְלִי דֹּפֶן –

בְּעֵת פִּרְכּוּס רֹאשִׁי הִטִּית

וְעֵת חָנְקוּ חָמְרֵי הָאֹבֶךְ –

אֶת רֵאוֹתַי הֵיטֵב כִּסִּית

וְאֶת הַכֹּל נִקַּזְתְּ בַּחֹשֶׁךְ

לִבִּי בָּטַח בָּךְ וְהִבִּיט –

.

בְּעֵת קוּמֵךְ

אֲוִיר הַחֶדֶר

הֵחֵל נֵעוֹר וְנָע סָבִיב –

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

מִתּוֹךְ דֹּפֶן,

פָּקְחוּ עֵינַי וְשָׁם הָיִית –

אֶל תּוֹךְ גָּרוֹן

אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם

אֶל שֶׁהֻטְבַּע בִּי בָּרֵאשִׁית –

מַסְכֵּת הַלֵּב בְּתוֹךְ יָדַיִךְ

עַל הַצְּלָעוֹת. אָמַרְתְּ – אַקְשִׁיב

.

וְכָל לִבִּי

לוֹחֵשׁ אֵלַיִךְ

חֶלְקַת הַצֶּלַע שֶׁהָרִית –

הֵיטֵב מֻנַּחַת. גַּם בַּחֹשֶׁךְ. גַּם בָּרוּחַ הַשְּׁרָבִית –

אַל תִּשְׁכְּחִי. אָנָּא זִכְרִינִי –

עַפְעַפַּיִם. וְעָלִים

פְּקוּחִים אֶל אַתְּ

פְּקוּחִים בַּחֹשֶׁךְ

עַד תֹּם הַלַּיִל,

שַׁחֲרִית –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון ״טריאסט שריג״ לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | שיעורים באי־אחיזה

"איך משוררת מקדימה להמית את כתיבתה בטרם מותה שלה, ובד בבד שירתה היא המשכיות הגנום הפואטי שלה." צילה זן־בר צור כותבת על חברתה המשוררת גבריאלה אלישע ז"ל ועל הספר "הייתי פסנתר לבדי", מבחר משירתה שראה אור השנה

טלי נבון, פרט מהמיצב "אבן על אבן", צילום וגרפיט לבן על נייר, 18X13 ס"מ, 2022 (צילום: נעם נבון)

.

שִׂיחַ הַוְּרָדִים פּוֹרֵחַ לְנֹכַח פְּנֵי הַמָּוֶת: על ספרה של גבריאלה אלישע, "הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000"

צילה זן־בר צור

.

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

מָצָאתִי אֶת הַנַּחַל הַשָּׁקֵט שֶׁל הַשִּׁירָה

עַל גְּדַת הַנַּחַל הַהוּא עָרְבָה שְׁנָתִי

.

שורות אלו (עמ' 175 בספר) נחקקו על מצבתה של המשוררת גבריאלה אלישע, 1954–2019.

.

איך נפרדים ממשוררת? מה כותבים על ספר המאגד את שירתה? באיזה עמוד היא נמצאת כעת בספר החלומות של אלוהים? הערֵבה לה שנתה על גדת הנחל?

במילים אין די. הן סדוקות, מגמגמות, גם כשהן חורגות מגבולות הסמנטיקה.

אני מוצאת כי פרידה וחיבור מחדש יכולים לבוא דרך שער הליריקה של המשוררת עצמה, כמו באה הליריקה לומר: החיים והמוות הם קטגוריות בינאריות אשר ברווח שביניהן הלימינאליות תופסת את שבריריות הגוף המתפרק, וכל ההתפרקות הזו היא שירה. הכול נמצא כאן בספר השירה, אפילו השאלות שנשאלו לעיל, אפילו ההיסטוריה של המוות עצמו, והעתיד, העתיד העלום נכתב כבר בשירה.

אני פותחת את הספר הייתי פסנתר לבדי, אוסף שיריה של גבריאלה אלישע אשר יצא לאור לאחרונה, ומגלה בשירתה יסודות של תחביר חדש. שיעורים באי־אחיזה, בחקר האלוהות ובהוויה רליגיוזית, בהתרסה ובהכנעה, בתשוקות הגוף המייסרות, בפצעי הנפש ('פֶּצַע' אֶקְרָא לְקֹבֶץ הַשִּׁירִים הַבָּא שֶׁלִּי; עמ' 270), ובפורמולות ריפוי, בדיסציפלינות מדעיות (הַחֹמֶר הַכִימִי שֶׁמְּיַצֵּר חָלָב בַּשָּׁדַיִם // הוּא הַחֹמֶר הַכִימִי שֶׁמְּיַצֵּר דְּמָעוֹת בָּעֵינַיִם; עמ' 237), בכוחה של הכתיבה, בשברה, בהמתתה. איך משוררת מקדימה להמית את כתיבתה בטרם מותה שלה, ובד בבד שירתה היא המשכיות הגנום הפואטי שלה. הפוטנציאל האימהי לילודה מגשים עצמו בכתיבת השירים ובהנחלתם לעולם.

.

לְאַחַר מוֹתִי אַנְחִיל לְעוֹלָם

קוֹרְפּוּס שִׁירִי מַרְשִׁים

כִּי אֵין לִי צֶאֱצָאִים אֲחֵרִים

(עמ' 269)

.

אני ממשיכה לקרוא ממבחר שירתה ומגלה עוד ועוד שכבות בנחלה הפואטית שהותירה. כל שיחה איתה תמצתה שיר זה או אחר. וכשלא היו מילים, תמיד הייתה מוזיקה אינהרנטית להן. הטלפון האחרון בינינו היה מירושלים לדארג'ילינג. חודש פברואר 2019, הייתי במסע אופנועים לכיוון ארץ הסיקים בצפון מזרח הודו. היו אלה ימיה האחרונים של המשוררת גבריאלה אלישע. בשלוש השנים האחרונות נהגנו לשוחח על שירה, על חיים ומשמעות, על אקולוגיה ועל מעברים.

"ספרי לי מה את רואה?" היא מבקשת.

אני מספרת לה שאני נמצאת בבית מלון ישן בנוי מעץ כבד ושטיחים מהוהים. הבריטים נהגו לנפוש כאן בתחילת המאה הקודמת. "כאן נולדה מרי בויס, חוקרת התרבות הזורואסטרית," סיפר לי בעל המקום. ממול אני רואה פסגות הרים מושלגות אבל להרף עין אני לא בטוחה אם זה שלג או עננים. וגבריאלה אומרת "הכול אחד". אני מציצה מהחלון למטה ומתארת לה: בקרן הרחוב יושב על הארץ קבצן עיוור, פורט על כלי מיתר ושר בהינדי שיר עממי. לידו  דוכן למכירת פאקורות מטוגנות. גבריאלה מבקשת לשמוע את הקבצן שר. אני פותחת את החלון, אוויר קר וגשום חודר פנימה וגם צלילים מעולם אחר.

גבריאלה אהבה צלילים. צלילים של טבע, צלילים של מוזיקה. בשירתה לא היו רק מילים, היה לחן מגאוגרפיות אחרות. נקרא להן גוף, פסיכה או תודעה. גם השקט היה עוד מתווה של לחן.

.

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת הִגַּעְתִּי לְדַף מֵם

וְיֵשׁ שָׁם צְלִיל שֶׁל מַיִם

(עמ' 178)

.

הבנת שירתה של גבריאלה מצריכה יכולת פענוח של הלחן בתוך המילה. הלחן שעוטף את המילה, לחן המהות של המילה, עד כי המילים מתאדות ונשארת רק המוזיקה שלהן.

.

רַק מוּסִיקָה מְצִיפָה אֶת הַחֶדֶר

בִּישִׁיבָה דְּמוּמָה אֲנִי נִסְחֶפֶת אִתָּהּ

(עמ' 152)

.

המוזיקה בכוחה לחבר, ליצור מעין צליל שהוא כור היתוך של שני עצמים נפרדים, של שתי בדידויות:

.

דַּפֵּי הַיּוֹמָן רוֹעֲדִים רוּחַ מְדַפְדֶּפֶת בָּהֶם

מִסְפָּרִים, כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת

אִם אֲסוֹבֵב אֶת הַחוּגָה בְּאֹפֶן מְסֻיָּם

הַטֵּלֵפוֹן יְצַלְצֵל בְּדִירָתֵךְ בִּנְיוּ יוֹרְק

אוֹמֵר לָךְ: הַמּוּסִיקָה מְחַבֶּרֶת אוֹתִי וְאוֹתָךְ

(עמ' 86)

.

*

.

Interbeing

הָיִיתִי לִרְגָעִים טִפַּת מַיִם רוֹעֶדֶת // שֶׁהַרְבֵּה טִפּוֹת מַיִם רָעֲדוּ בָּהּ

באמירתה "הכול אחד" בשיחתנו האחרונה משתקפת הפילוסופיה הקיומית של גבריאלה, מה שמכנה הנזיר הווייטנאמי תיך נאת האן Interbeing (שלוּבהיוֹת) במסה שכתב, "לב ההבנה".

"שלוּבהיוֹת" הוא צירוף של "שָלוּב" ו־"היוֹת". אומר הנזיר: "בלי ענן לא יהיה לנו נייר ומשום כך הענן והנייר שלובי־קיום". ועוד ומעמיק את דבריו:

אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. בלי אור השמש, לא יוכל היער לצמוח. למעשה, לא יוכל לצמוח דבר. אפילו אנחנו לא נוכל לגדול בלי אור השמש. אם כך, אנחנו יודעים כי גם אור השמש קיים בתוך דף נייר זה. הנייר ואור השמש שלובי־קיום. ואם נמשיך ונתבונן נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד להיות לנייר. נוכל גם לראות את החיטה. אנחנו יודעים כי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, לכן החיטה, שהפכה ללחם, קיימת גם היא בתוך הדף. כך גם אביו ואמו של החוטב. כשאנחנו מתבוננים בדרך זו, אנחנו רואים כי בלי כל אלה, לא יוכל דף נייר זה להתקיים.

(תיך נאת האן, לב ההבנה: הארות על סוטרת הפראג'נאפאראמיטה, הוצאת פראג, 2015; תרגמו עופר חי ואופירה גמליאל)

.

דף הנייר של המשוררת היה עץ שהמטיר עליו ענן גשם שהוא אידוי של ארץ, של הבל פיה של המשוררת. "הכול אחד", שלוּבהיוֹת:

.

טִפַּת מַיִם רָעֲדָה בָּאוֹקְיָנוֹס

בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת

וְהָפְכָה בִּי הַרְבֵּה טִפּוֹת

שֶׁלֹּא יָדְעוּ כֵּיצַד לָנוּחַ

הָיִיתִי לִרְגָעִים טִפַּת מַיִם רוֹעֶדֶת

שֶׁהַרְבֵּה טִפּוֹת מַיִם רָעֲדוּ בָּהּ

בְּעֹמֶק הָאוֹקְיָנוֹס

(עמ' 43)

.

בשיר יש נגיעה ברזוננס היקומי. דבר משפיע על דבר. כמו "אפקט הפרפר" בתורת הכאוס, המבארת כי משק כנפי פרפר במקום אחד בעולם יכול ליצור שינויים קטנים באטמוספרה, שבסופו של דבר יוכלו לגרום להופעת סופת טורנדו במקום אחר. על משקל זה נוכל להדגים את "אפקט המים" הפואטי בשיר. יסוד המים הקיים בגופה של המשוררת קיים גם באוקיינוס הרחב. וכאשר טיפת מים רועדת באוקיינוס, יש לה תהודה המשפיעה על המים בגופה של הכותבת, שנמצאת במקום אחר. התהודה יוצרת שלוּבהיוֹת עד כי לרגעים אין להבחין עוד בין יסוד המים בגופים הנפרדים, זה של האוקיינוס וזה של המשוררת. גוף המשוררת נטמע בגוף האוקיינוס, יסוד בולע יסוד, גוף המשוררת הוא אוקיינוס רחב, האוקיינוס הוא גוף המשוררת, התודעה מתרחבת ומאפשרת מיזוג שהולך והופך אחד בעומק האוקיינוס. ברגעים האלה יש הכרה בשלוּבהיוֹת עד כדי חוויה רליגיוזית.

.

השלוּבהיוֹת מעמיק את ההבנה שהכול בא ושב אל השורש האחד, כפי שהמשוררת כותבת בשיר "הנשמה היא נצחית":

.

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב מוֹצֵאת אוֹתִי

מְחַכָּה כִּבְיָכוֹל לִזְרִיחָתָהּ

וְהַצִּפּוֹרִים עַל הָאַנְטֵנוֹת

כֻּלִּי כָּאן

לֹא אוּכַל לְשַׁעֵר מָה קוֹרֶה

אֵיפֹה שֶׁקּוֹרֶה

וְאֵיךְ הַכֹּל יוֹצֵא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד

אֶל אוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ עַצְמוֹ

(עמ' 147)

.

הגרם השמימי המוזכר בשיר, השמש, הוא עֵד לזמן ההמתנה של המשוררת לזריחתו. היא ממתינה להופעתו, הוא מבחין בה, מגלה אותה. היא מעידה על נוכחותה המלאה: "כֻּלִּי כָּאן". הרגע הזה הוא רגע של בריאה, של הולדת היום ואף של ההבנה שהנשמה היא נצחית (כך בכותרת השיר). ובתוך הבנת הקוסמוס – הסדר היקומי, אין לשער מה קורה איפה שהוא קורה, כמו הכאוס הוא נמצא עוד במתאר הקיים ועם זה כבר קיימת ההבנה הפלאית כי הַכֹּל יוֹצֵא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד אֶל אוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ עַצְמוֹ. בחתימת השיר המשוררת מותירה את הקוראות והקוראים בשאלה מהו השורש, שורש היותנו? זוהי שאלה בסיסית בתפיסת ה־Interbeing.

.

*

.

יופיים של הדברים הארעיים

שִׂיחַ הַוְּרָדִים פּוֹרֵחַ // לְנֹכַח פְּנֵי הַמָּוֶת

לנוכח הקמילה והמוות פרחי הוורד פורחים. זה אינו אוקסימורון, אלא פואטיקה הבאה להנכיח את יופיים של הדברים הארעיים, הקמלים, את סתיו חייו של האדם. יש יופי בהתכלות ובמות הדברים. זאת תפיסת הוואבי־סאבי. המשוררת מעגנת את תפיסתה במורים רוחניים כדוגמת ריוקן, נזיר ומשורר זן יפני (אלישע מתרגמת את שירתו: "כתונת אחת, קערה אחת: שירת הזן של ריוקן", ואלה מובאים בספר זה).

.

"לעיתים על סף משבר" היא כותבת:

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּרִיּוֹקַן, נָזִיר וּמְשׁוֹרֵר זֵן יַפָּנִי,

אֵי שָׁם בְּשִׁלְהֵי הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה

אֵיךְ כָּתַב אֶת שִׁירָיו בְּבִקְתָּה דַּלָּה

בְּלִבּוֹ שֶׁל יַעַר עָבֹת

כְּשֶׁהוּא מֻקָּף בְּדִידוּת גְּדוֹלָה

חֲפָצִים דּוֹמְמִים מְעַטִּים שֶׁהָיוּ כָּל רְכוּשׁוֹ

הָיְתָה לָהֶם נֶפֶשׁ חַיָּה

כְּמוֹ כֻּתָּנְתּוֹ הָאַחַת

וְקַעֲרַת הָאֹרֶז שֶׁלּוֹ

וּבַחוּץ הַנָּהָר, הַחִזְרָן,

חוֹטֵב־עֵצִים שֶׁעָבַר בְּאַקְרַאי

הָעֲלָטָה הַכְּבֵדָה

(עמ' 153)

.

פשטות החומר וחמלת הארעיות כדרך חיים, ביטוי לזה נמצא בשירה "המדיטציה", והוא חלק מתרגול: בַּשֶּׁקֶט הַגּוֹאֶה אַתָּה זוֹכֵר // מִשְׁגִּים פָטָלִיִּים //אֲבָל שָׁקֵט מִכְּדֵי לְהִתְרַגֵּשׁ (עמ' 118).

גם משוררות ומשוררים אחרים משמשים מורי דרך ומקור השראה למשוררת, למשל ספפו.

שְׂרִידֵי שִׁירָתָהּ שֶׁל סְאַפְּפוֹ – // שׁוּב עָיַנְתִּי בָּהֶם הָעֶרֶב. (עמ' 132)

שרידי השירה הם עבר מתמשך. בכל עיון בהם הם נהווים שוב ומעוררים את הלך רוחה של המשוררת, כמו נסדק הזמן הליניארי וכל העבר וכל העתיד מתכנסים לזמן הווה, הערב הזה.

.

המשוררת יוצרת דיאלוג עם הריק. בריק יש אין. הוא ריק ומלא ללא הגדרות. למעשה הוא תהליך של התאדות עד כי נשארת רק אנרגיה מהתכלותו של החומר.

.

רוֹצָה לְהִתְאַדּוֹת בַּאֲוִיר פְּסָגוֹת צָלוּל

בַּמֶּרְחָבִים שֶׁעַל פְּנֵי שָׂדוֹת

הַמְּבַטְּאִים שֶׁקֶט קוֹסְמִי

בְּאִינְדְּמוּתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי גּוּפִי –

וְלֹא יְצָרַי –

אֶהְיֶה בְּאֵינְהֲוָיָתִי

(עמ' 149)

.

המוות מעסיק את המשוררת: אֵיךְ הִגַּעְתִּי לַחֲשֹׁב עַל אֶפְשָׁרֻיּוֹת מוֹתִי // בְּלֵיל קַיִץ מוּאָר?! (עמ' 148), ובתוך זה, בעליית הגג של התודעה הקולקטיבית ממשיכה המשוררת לארוג קורים רציפים של אלמוות: — בַּעֲלִיַּת הַגַּג // אֲנִי עַכָּבִישׁ, אוֹרֶגֶת // אֶת הָאַלְמָוֶת שֶׁלִּי (עמ' 238). חקר המוות הוא גם חקר של לידה מחדש, זו מהות החניכה.

.

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי—

לְהִתְקַדֵּם אֶל רֶחֶם רוּחָנִי מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי הָרֶגַע

מוֹשָׁה אֶת עַצְמִי, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, לוֹמֶדֶת אֶת

תְּנוּחוֹת הַפְּנִיָּה וְהַהִתְחַבְּרוּת—

(עמ' 201)

.

בכותרת הספר יש פסנתר – כלי נגינה, מהדהד למכונת הכתיבה, קלידים של אותיות, המשוררת יוצרת כלי היברידי של הקלדת צליל, הקלדת מילה, זהו הלחן השמור לה. בכלי ההיברידי הזה היא גם רוקחת תובנות תראפויטיות ואומרת בשיר שכותרתו: "השירה היא טיפול פסיכואנליטי":

.

הַשִּׁירָה מוֹדִיעָה עַל קִיּוּמִי

הַשִּׁירָה גַּם מְרַפֵּאת אוֹתִי

.

בשיר נוסף כותבת המשוררת:

.

ערב אחד בפברואר: מסע קטן אל תחושת סגריריות

הִגִּיעָה גַּם שְׁעַת הַפְּרֵדָה

מֵהָעוֹלָם הָאָפֵל שֶׁל הַשִּׁירָה!

(עמ' 158)

.

איני יודעת כמה שנים חלפו מאז אותו פברואר שבו כתבה המשוררת את פרידתה גם מעולם השירה. אולי עשרים שנה, אולי פחות.

בסוף שיחתנו בקו ירושלים–דארג'ילינג חתמה כל אחת את השיחה בדרכה. גבריאלה איחלה לעצמה "מעבר קל לעולם הבא". אני שתקתי. נשמתי. כששבתי לארץ בסוף פברואר התבשרתי על לכתה. רוח קרה הצליפה בהלווייתה. הייתה מוזיקה, כמו באו הצלילים ללוותה בשריקות רוח, כמו באו הציפורים ונעמדו על סלע הר בוחנות את הָאַיִן.

.

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

וּמְנַסֶּה לְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת

לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

(עמ' 174)

.

צילה זן־בר צור היא חוקרת של תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת חברה ומגדר באקדמיה ומחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). רשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 84, 94 ובגיליון מיום 13.1.22.

.

גברילאה אלישע, "הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000", עם אחרית דבר מאת דן מירון, מוסד ביאליק, 2021.

.

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: ראובן וייס על "תחת עץ היער" מאת תומס הארדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | אורלי קסטל־בלום תוהה על המחסור בספרים פראיים

דפנה לוי משוחחת עם אורלי קסטל־בלום על "דולי סיטי" במלאת שלושים שנה לפרסומו, ועל "ביוטופ", ספרה שיראה אור בקרוב

.

שלושים שנה אחרי דולי סיטי וימים אחדים לפני צאת הרומן החדש שלה, ביוטופ, אורלי קסטל־בלום מופתעת (וגם מאוכזבת) מכך שהספרות העברית לא הוצפה בספרים פראיים, פורצי גבולות, שנוגעים בכל מה שאסור לגעת. בשיחה עם דפנה לוי היא מספרת גם על מה שביקשה בלחש מהפירמידות, מי הזהיר נשים שלא יקראו אותה ואיזה רומן השלימה אבל נמחק בתקלת מחשב.

 

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

את הפתיח המוזיקלי כתבה עבורנו שירה פרבר, ואת הלוגו עיצב רועי כהן

.

» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: שירי שפירא בשיחה עם ויקי אס־שיפריס ויעל לוי על פריחתה של תרבות היידיש

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מתגעגעת לאהוד מנור ואוהבת את נועה קירל: נורית הירש חוגגת 80

לכבוד הגעתה של המלחינה פורצת הדרך נורית הירש לגיל גבורות, אירחנו אותה לשיחה על הקריירה המפוארת ומרובת העשורים שלה, על הסיפורים שמאחורי השירים שאנחנו כל כך אוהבים ועל הארכיון המוזיקלי העשיר שתרמה לספרייה

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: נורית הירש

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

היא האישה הראשונה שניצחה על תזמורת סימפונית באירוויזיון. היא כל כך התרגשה מהמעמד שאילנית, הזמרת, הייתה צריכה לסייע לה לרכוס את כפתורי חולצתה. כילדה היא למדה בלט, כנערה היא רקדה בלהקת מחול, ולפני כמה שנים גם למדה ריקודי בטן. היא גרמה לזאב רווח להפסיק לעשן. זה פשוט היה התנאי שלה לעבוד איתו במחזמר "סאלח שבתי". בשיר שלה ושל אהוד מנור "ללכת שבי אחרייך" יש קטע מתוך ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה". והיא המוזיקאית שהלחינה הכי הרבה שירים בזמר העברי. יותר מאלף שש מאות.

ישבנו לשוחח עם המוזיקאית הפורה והיוצרת הייחודית הזאת לשיחה על היצירה הענפה, החברות עם אהוד מנור ואיך כל זה מוצא ביטוי בארכיון העשיר שלה ששמור בספרייה הלאומית. הנה טעימה ממה שמצפה לכם בפרק המיוחד הזה של הסכת הספרנים:

"פרח הלילך" היה בעצם השיר הראשון שהלחנת?
"נכון. זאת בעצם הייתה המנגינה הראשונה שהלחנתי. כי לא הכרתי אז כותבי מילים. הייתי אז בערך בת 16 ואהבתי להמציא מנגינות. זה היה בדמי. לימים כשהייתי בלהקה צבאית נפגשתי עם אורי אסף שהתאים למנגינה מילים. וכך נוצר השיר 'פרח הלילך'".

מאיזה גיל הבנת שהפסנתר הוא כל עולמך?
"בכיתה ב' פנה אל ההורים שלי שלמה קפלן, שהיה מנצח מקהלות ידוע בארץ, ואמר 'הילדה שלכם צריכה לנגן בפסנתר. יש לה שמיעה מוזיקלית מצוינת'. כיוון שלא היה לנו כסף לקיום, השכנים בקומה העליונה ניאותו להרשות לי להתאמן על הפסנתר שלהם. ומאז התאהבתי בפסנתר. אני מרגישה שאני לא בודדה ליד הפסנתר. כשאני עצובה אני מנגנת, כשאני שמחה אני מנגנת. הפסנתר הוא חלק ממני. אני מאוד אוהבת לנגן. ובמיוחד ללוות. החלום שלי היה לנסוע לווינה וללמוד ליווי של זמרי אופרה, ולהופיע איתם בכל העולם. וגם כשהייתי פסנתרנית בתיאטרון החמאם מאוד אהבתי ללוות. עד היום אני אוהבת ללוות. אני לא אוהבת להיות סולנית".

שירים רבים כתבת יחד עם אהוד מנור, וביניהם "אבניבי". את השיר הזה, שזכה במקום הראשון באירוויזיון בשנת 1978, כתבתם די כלאחר יד בשיחת טלפון ביניכם.
"ביני לבין אהוד מנור הייתה ממש סימביוזה. אנחנו חשנו וקראנו אחד את השני. היה בינינו קשר בלתי מובן ולפעמים הוא נתן לי מילים ואני מיד הלחנתי. לפעמים אני הלחנתי שיר ושרתי לו בטלפון והוא כתב את המילים. מה שקישר בינינו זה חוש הקצב. הוא היה רקדן בלהקת הסטודנטים בירושלים. רקדן יוצא מן הכלל. ואני רקדתי באופן מקצועי בלהקת אורי שאול ובלהקת כרמון. כך שהשירים שלנו לא כלואים בתוך תבנית. למשל אצל אלתרמן כל שורה מקבילה לשורה השנייה. גם יורם טהרלב כתב בסגנון של אלתרמן. לאהוד היה חוש. הוא היה פזמונאי בנשמה. הוא כל הזמן חרז. גם בשיחה רגילה הוא חרז. היה לו הומור בלתי רגיל".

זכרונו של מנור מעודד את הירש לספר עוד. "אהוד היה הרעיונאי בינינו. שנינו אהבנו מאוד להתחרות בפסטיבלים, תוכניות זמר. וכשהגיע זמנו של פסטיבל הילדים הוא זרק רעיון. מה דעתך שנכתוב שיר בשפת הבית? עניתי שזה רעיון גאוני. ואז אמרתי באופן ספונטני, מה המשפט הכי שגור שעולה על דעתו שאני שולפת מהחגורה? אני אוהב אותך. איך זה ייצא בשפת הבית? א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך. שאלתי את אהוד מה הוא אומר? והוא ענה, מצוין, הלאה. וישר באה אליי המנגינה של השיר. וזה היה הפזמון. ברבע שעה אולי יש לנו חצי שיר. את מילות הבתים כתב אהוד".

ואיך הושלם השיר שהפך ללהיט עולמי? "הרגשתי שהשיר צריך חלק אמצעי שישבור את השיר, כי זה משעמם עוד פעם א-ב-ני-בי ועוד פעם. ואז צצה במוחי המילה 'אהבה'. עכשיו תבוא אהבה: אהבה היא מילה יפה. וזה מה שנתן לי אורך רוח למשוך טונים. ואחר-כך זה חוזר לקצב. שאלתי את עצמי איך המאזינים והצופים בתחרות יזכו את השיר שלי? אמרתי, אני אחזור על הפזמון כמה שאפשר. חזרתי שמונה פעמים על הפזמון. החלטתי שזה לא מספיק. אז נעשה מודולציה. וזה עבד".

נורית הירש עם ורד ליון ירושלמי בהקלטת ההסכת בספרייה הלאומית

עושה שלום במרומיו הוא השיר שלך בעל הכי הרבה ביצועים. כנראה שמאות. אפילו בהוליווד ובברודווי השתמשו בשיר הזה כי חשבנו שמדובר בשיר עממי שנכתב לפני מאות שנים. אף אחד לא חשב שיש מלחינה צעירה ומוכשרת ישראלית שעומדת מאחורי הלחן הזה.
"זאת לא הפעם הראשונה שבארצות הברית משתמשים בשיר שלי כשיר עם. שהיתי כמה שנים בלוס אנג'לס ויום אחד התקשר אליי חיים חפר, שהיה אז קונסול תרבות. חיים אמר שהוא עכשיו ראה סרט על אנטבה וכל גדולי הכוכבים האמריקאים שרים בעוז את 'עושה שלום במרומיו'. 'האם הם ביקשו רשות? לא, הם חשבו שזה עממי. ואז הגענו לפשרה. הם שילמו לי סכום מסוים, ונסענו לחופשה בהוואי. easy come easy go".

וגם זה לא המקרה היחיד. "המקרה היותר מחמיא הוא שלפני ארבע שנים צלצל אליי המנהל האומנותי של תיאטרון הבימה, משה קפטן, ואומר לי, 'נורית את יודעת שאני חוזר עכשיו מאמריקה ויש שם מחזמר עטור פרסי טוני שהועלה בכל העולם ונקרא Come from away על מגדלי התאומים'. ושוב אותה השאלה: 'תגידי, הם ביקשו ממך רשות?'. עניתי שלא. נסעתי לניו יורק, ראיתי את המחזה המופלא הזה ושמעתי ארבע דקות את אותו שחקן יהודי שמסמל את העם היהודי שר את השיר שלי. פניתי לעורך דין בניו יורק שמתמחה בזכויות יוצרים. קיבלתי תמלוגים אבל מה שהיה הכי חשוב לי שישנו את הקרדיט. לא כל כך הכסף, אבל האגו. ועכשיו כתוב 'מוזיקה – נורית הירש'".

מה דעתך על סגנון השירים היום? פופ ים תיכוני, טקסטים של זמרים כמו סטטיק ובן אל עם "טודו בום", נועה קירל עם "מיליון דולר" ו"מי זאת" של אנה זק?
אל תערבבי את אנה זק, נועה קירל וסטטיק ובן אל. יש דקויות. אני מאוד מעודכנת במוזיקה עכשווית. אבל לשאלתך דעתי היא שהמוזיקה של היום היא בדיוק כמו המוזיקה של פעם: יש מוזיקה טובה, ויש מוזיקה פחות טובה. גם כשאני התחלתי את הקריירה לא כולם כתבו שייקספיר. גם אז הייתה ביקורת. כשהחיפושיות רצו לבוא לארץ אמרו 'חלילה וחס!'. אז היום יש גם מוזיקה נהדרת של מוזיקאים צעירים כמו חנן בן ארי ויונתן רזאל. אני אוהבת מוזיקה של שמח. עכשיו יש דור חדש שבו האני שולט, השירה האישית. ויש מוזיקאים טובים, ופחות טובים. הסגנון זה כבר עניין של טעם. אני אוהבת גם פופ, אני אוהבת את נועה קירל, את סטטיק ובן אל, מוזיקה שאפשר לרקוד ולשמוח איתה!".

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן