.
החבר הקרוב שלי קבור תחת עץ התאנה
יונתן ברג
.
ילדות
בְּהִלּוּךְ אִטִּי נֶעֶרְמָה שֶׁמֶשׁ
עַל דֶּשֶׁא, אַלְפֵי אֶצְבָּעוֹת נוֹצְצוֹת הֶעֱנִיקוּ
לָרָקִיעַ אֶת פָּנָיו שֶׁל מוֹרֶה
הָרוֹכֵן לְהַדְגִּישׁ אֶת סוֹף הַסִּפּוּר –
הֵם שָׁבוּ הַבַּיְתָה, כֻּלָּם, הַוִּילוֹנוֹת, הַמַּצָּעִים,
הַסַּפָּה, הַמְּנוֹרָה וּשְׁאַר כְּלֵי הָאַהֲבָה
זָהֲרוּ מִפְּנִים הַבַּיִת
מִשָּׁם פָּרַץ גּוּר לֶאֱכֹל אֶת נַעֲלַי
זֶה הַצְּחוֹק הַבִּלְתִּי נִשְׁלָט שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הַצָּהֳרַיִם
בְּתוֹכוֹ הִתְגַּלְגְּלוּ, מְנַצְּחִים הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.
כָּל זֶה הוּא פֶּרַח שֶׁאֲנִי מַגִּישׁ לְעַצְמִי
בְּבֹקֶר זֶה שֶׁל יָרֵחַ, נַעֲלֵי בַּיִת וּנְיָרוֹת.
אֶת הַחֻלְצָה הַקְּרוּעָה וְהַקּוֹל שֶׁאָמַר
הוּא אָחִיךָ, כְּמוֹ הַתְּאֵנָה, הָרָקִיעַ וְהָאוֹר.
.
המפגש הראשון שלי עם ישע היה על הדשא שבפתח האשקובית שבה חיינו בפסגות.
היו לנו קירות מכוסי שפריץ שדקרו את אוויר השומרון, הייתה לנו פיסת דשא, גדר תיל, קול המואזין המסתורי ורכבי הברזל של הבסיס הצבאי. לתוך כל זה אבי שחרר את הגור והוא מצא אותי ואת אחי הקטן שרועים לקראתו. לעיתים נדמה לי שהמשיכה שלנו לחיות קשורה ליכולת שלהן להפגין באופן מרוכז מילה, מטאפורה, שאצלנו תמיד מסתבכת ביותר מדי מילים מסבירות. הוא היה לשעשוע, הגור, מתרוצץ בנינו, מלקק ונושך קלות, עולה ויורד, מושך בחולצה, נסוג אחורה ומותח את גופו לקראת התגובה ומסתער מולה שוב. גם אנחנו הרשינו לעצמנו פראות דומה, קמים ונופלים, אחוזים בו ואז משחררים, נופלים ומוצאים גבעול, גם הוא התנפל על גבעול דומה, ואז שוב הסתער עלינו.
הייתה לי משיכה עזה ובלתי מוסברת לכלבים כבר משנות הילדות המוקדמת. אני לא זוכר הרבה, למען האמת לא זוכר כמעט כלום, אבל בכל זאת יש כמה תמונות שמקועקעות על עור הנפש. אחת מהן מתמקדת במשטח עפר שעמד מעל מגרש הכדורגל ביישוב. לא היה שם דבר מלבד כמה טרשים ומצוק קטן. הנחתי שם כוורת עצומה מאלומיניום, לתוך התאים הולכתי עדה שלמה של כלבים. הם ישנו שם, אכלו ושיחקו, ממתינים שאבוא לטפל בהם מדי יום ביומו. בכל פעם שהתקרבתי שדה העפר התרומם לקראתי ואיבד את היובש שלו, הוא פרח באחת מקולות, מזנבות נלהבים, מהתרוצצות הכלבים שבוא האדם מסמל עבורם סיכוי לאוכל, לחירות קצרה.
הכרזתי על הכוורת שלי בפני שאר הילדים בגאווה והתרגשות. הם דרשו לראות את הכלבים ואני התחמקתי עד שיום אחד כפו עליי וליוו אותי לעבר שדה העפר שהיה ריק לגמרי מלבד כמה סלעים שצברו את חום אב. הצבעתי על הריק וחבורת הילדים געתה בצחוק. הממשי, חבורת ילדים רועשת מלעג, עמד להביס את הדמיון, אך איך זה שעד היום אני זוכר בבהירות רבה יותר את הכוורת, את האפשרות הגלומה בה לעולם הומה, הנע סביבך בתשוקה למשחק, מאשר את האצבעות שכוונו אליי, רועדות מבוז?
כיצד זה שעד היום איני יכול להיות בטוח שלא הייתה כוורת ולא היו כלבים? כיצד זה שאיני מוכן להודות שעדת הכלבים שלי לא הייתה ולא נבראה? איני יכול, כי אותם כלבים היו תחילתו של מסע שנגמר בשירים שאני כותב. מקום שבו אני שולט במציאות, מקום שבו אני מדמיין את עצמי מוקף בכל הנשימות החמות הללו, בהתרוצצות הנלהבת, בשדה עפר הנמלא לפתע בבוהק הפרוות.
אחרי אותה מכלאה דמיונית, אמיתית יותר מחבורת הילדים הלועגת, הגיע אלינו הגור, התגשמות של תשוקת הדמיון בחיים הממשיים. אבי נתן לו את השם ישע, קיצור של יהודה שומרון ועזה, התרסה, כדרכו, כנגד המקום שבו הוא חי. התרסה המלופפת באהבה המלופפת בהתרסה. הגור הקטן קרע לי את החולצה על הדשא, והפך לחבר טוב יותר מאלו שהקיפו אותי למול מכלאות ריקות ושקופות.
.
***
.
כשעברנו לבית הקבע במעלה היישוב ישע קיבל ממלכה משלו. הייתה שם מלונה שהוא כמעט שלא נכנס אליה, עשב יבש ובו כמה גבעולי חיטה ועץ תאנה מפואר ובא בימים. העץ הטיל פירות על האדמה סביבו, וזו הפכה שחורה ותוססת. אבי נטע מטעי נקטרינה וגודגדן, העצים עמדו בשורות והיו לנוף שהקיף אותו, מזמינות ציפורים שניקרו בפירות המתוקים, חרקים שנעו לקראת בריכות המים שנקוו מדי פעם בעקבות פיצוץ בצינור. היה זה, אז, קצה שורת הבתים של היישוב. ישע עמד למול גבעות שעליהן פרווה של סירה קוצנית, הגבעות התרוממו וגלשו לעבר ים המלח שזהר במרחק, הבטחה ואסון גם יחד נרמזו בברק שלו, ברק סכין וכסף גם יחד.
מפעם לפעם, כאילו נמאס לו, היה ישע מסיר את הקולר שלו ושועט. נדמה היה שהוא יכול לעשות זאת בכל עת, אבל הוא בוחר לשכב ימים שלמים תחת עץ התאנה, להביט באופק בעוד גופו מצטנן בצל ושואב את חום האדמה החלש והמנחם. נושם לאט ומביט לעבר העצים שציירו נסיקות ברקיע הריק תדיר שהתקמר על פי מתאר הגבעות.
יצאתי פעם אחת מהבית, מרעיד את דלת הזכוכית, שפעם סדקתי בבעיטה זועמת, בדיוק כשהוא פסע, אלגנטי ושקט, מחוץ לתחום עץ התאנה. הוא הרכין את ראשו, כמו משתחווה בפני משהו, אולי בפני ריח החירות שהגיע אליו מהציפורים שדיברו ללא הרף בצמרות עצי הגודגדן, מחליפות מקום כל כמה שניות, בונות את השתי וערב הצפוף של דילוגים ופטפוט, או אולי רכן למול דמותו הרחוקה של צבי שעמד בפסגת הגבעה. הצבי לא זז שם, ראשו הזדקף כנגד האופק, רגליו הדקות נדמו רועדות, אבל הייתה זו הרוח שרעדה, עוברת גם על שערות ידיי שהצטמררו כשישע הניע כמה פעמים את צווארו והקולר החליק, עמד לשנייה אחת ואז נפל על העשב.
הזינוק! ישע נורה לעבר המורד, רגליו נגעו לא נגעו בסלעים, באבנים הזעירות, בכביש שבו נראו בבירור שני הנקיקים שחרצו גלגלי הטרקטור, הוא הנמיך מעט את ראשו כדי להפחית את החיכוך עם האוויר. יכולתי לראות את גבו השחור, המבריק, מתפתל בכל זינוק של רגליו. הוא עבר את המורד ונעלם בוואדי, מגיח מן העבר השני בזינוק עצום. הטרסות עמדו מולו, אותן מדרגות אבן שהפכו כל גבעה לסולם כלפי מעלה.
הצבי טרם זז, הוא המתין לישע, ראשו עדיין חותך את האופק, רגליו הדקות יציבות ושקטות. הוא הביט מדי פעם בכלב, עוקב אחרי הזינוקים שלו. נותרו שלוש טרסות, אמרתי לעצמי, חרד ונרגש בו זמנית, היה זה כאילו העמדת הפנים תמה, כאילו, בבת אחת, הסיר ישע איזה בגד שחבש עבורנו – מתרגש כשאנו קרבים, מלקק את היד, מתהלך בעדינות ובשקט – ונכנס לגופו האמיתי באחת ונע במהירות לעבר הצבי שכעת, כשישע היה במרחק של צמד טרסות, הועיל להנמיך את ראשו, ואז, במהירות כמעט בלתי נראית, דילג מחומת הטרסה ומיהר לאורך הרכס.
דילוג וזינוק, זינוק ודילוג. התנועות שלהם היו הדגמה של צמד האפשרויות לנוע בעולם. האחת קלילה, לא מסודרת, חסרת מרכז, ואילו האחרת מדויקת, בקו ישר, ממוקדת. לא ידעתי למה לייחל, ביקשתי מהצבי להיעלם ומישע לממש את גופו באופן מוחלט.
.
עם הכלב, טיול ערבית
הָיִינוּ מַגִּיעִים עַד לַשּׁוּלַיִם, הֵיכָן שֶׁנֶּעֶרְמָה
עֲזוּבָה. רוּחַ נָעֲצָה בְּפַרְפָּרֵי תַּיִל כְּסוּפִים
דְּגָלִים מוּבָסִים שֶׁל קַרְטוֹן וּנְיָר,
רַק עִפָּרוֹן חַלָּשׁ נוֹתָר מֵהַגִּבְעָה
קַו מָחוּק כִּמְעַט כֻּלּוֹ שֶׁל הִתְרוֹמְמוּת וּצְנִיחָה.
יָדִי הִצִּיתָה גַּפְרוּר
כְּנֶגֶד פֶּתַח הַצַּוָּאר וּבַעֲבוּר
תְּעָלוֹת הֶעָשָׁן הַדַּקּוֹת בָּהֶן יָכֹלְתִּי
לַעֲבֹר אֶל הַחֲלוֹם, עָשָׁן נוֹסָף, אַךְ זֶה הַמְּסָרֵב לְהִתְנַדֵּף.
אֲוִיר שָׂרוּף – הַנְּעוּרִים הִתְכַּלּוּ –
אַךְ בְּךָ אָחֲזָה תָּמִיד הַיַּלְדוּת,
הַפַּרְוָה רָעֲדָה וּפָנֶיךָ, מְחֻטָּבִים כְּמוֹ הַגַּעְגּוּעַ,
הִמְשִׁיכוּ לְלֹא תְּנוּעָה לַעֲקֹב אַחֲרֵי יָרֵחַ
הָיָה זֶה זְמַן לֹא רַב לִפְנֵי שֶׁהִתְעַיַּפְתָּ כָּלִיל.
זֶה הָיָה אָז שֶׁטָּמַנְתָּ בִּי אֶת הַמִּשְׁפָּט –
תָּמִיד יִהְיֶה קְצֵה מְקוֹם הַיִּשּׁוּב.
מְקוֹם הַסֵּפֶר שֶׁל הַקּוֹל וְהַזְּמַן.
הָאֵפֶר הַנּוֹשֵׁר מִן הַיָּד וְאֶל הַדְּמָמָה, הַשִּׁירָה.
.
טיילתי עם ישע הרבה, הרבה מאוד, מגיל צעיר. ברגע שהיה בכוחי לאחוז ברצועה ולא להיגרר אחרי גופו החזק. אבל אני זוכר רק את הטיולים שלנו מהתקופה שבה שירתי בצבא. זיכרון צריך כובד. הייתי מגיע הביתה, טעון כמו הנשק שהחזקתי ביד. בתוך החך שלי התהפכו מילים שביקשו לתאר את חברון. לא היה למי, ההורים שלי היו עסוקים בשיטוט בהריסות הזוגיות שלהם, אחיי הגדולים כבר נמלטו, הקטן היה בישיבה.
ירדתי, לאחר מקלחת, ללא המדים, עם טריקו ומכנסיים קצרים, לישע. רצועה השתלשלה מידיי, הוא קם והחל לנוע, נרגש, בסיבובים. תחילת הטיול הייתה לא נעימה. הנחת הרצועה, המשיכה אחורה בכל פעם שהוא זינק קדימה, ההליכה המתנגדת. השתררה בי תחושה שלא הייתה רחוקה מאלו שמילאו אותי ממילא: עמדת שמירה, יד על הברזל, עין בולשת, מתוחה, מתוח גם הגוף, ממתין בדריכות לצורך להיכנס לעמדת ירי.
זה לקח בדרך כלל רבע שעה. רבע שעה עד שהצלחנו להגיע לאיזון. עד שאני התאמתי את עצמי אליו והוא אליי. הוא האט מעט ואני הגברתי את צעדיי. חשתי בגופי את הכיוון שאליו הוא רוצה ללכת. התחלתי להריח ריחות מפתים שמושכים אותו, לזהות איזו תנועה קלה בשיחים או בין העצים, לזהות שקית ניילון מרחפת, נעל עזובה. הוא הרגיש מתי העלייה קשה לי, מתי האבנים מאטות את קצב ההליכה שלי. התקרבתי להיות כלב, הוא התקרב להיות אדם.
היינו חולפים, מתואמים כבר, על פני המקווה, סביבו אורנים והדרך אליו מוסתרת בברזנט ירוק, על פני מבנה המועצה, שבקומה התחתונה שלו שכן החמ"ל האזורי. הכרתי אותו ממשמרות שמירה שלקחתי על עצמי כהכנסה צדדית. חלפנו על פני הספרייה האזורית, שם היו שיחי הדס שישע אהב במיוחד, חלפנו על פני הבסיס הצבאי והגענו לשביל ההיקפי של היישוב.
בטונדה עמדה שם כמשפט בהיר על המציאות, סימני רכב הביטחון עוד עמדו על הדרך, גרגרי אבק אחרונים הסתחררו. צעדנו בדממה, רק הנשימות של ישע וחריקת הסנדלים שלי נשמעו. התיישבתי על סלע, חש את החספוס של הטחב, את החום שנצבר שם במשך היום כולו. שחררתי את הרצועה. ישע התרוצץ לפה ולשם, מחפש משהו שיחזיר לו התרגשות.
המבט שלי שוטט במורד הוואדי ועלה אל העיר הפלסטינית. היו שם בתי קומות שאכלסו משפחות, רשת סבוכה של דרכים לא סלולות, אנטנות צמחו על הגגות, חסרות סדר, כמו מחפשות אחר מציאות אחרת. קרוב יותר שקיות ניילון נאחזו בעשבים יבשים, קופסת לוף ריקה נחה הפוכה על צידה, החלודה החלה לאכול בה, היא זהרה באור היום. ארנב נע לפתע, בזריזות, מאחד הסלעים ואל עצי האורן שעמדו בקצה בתי היישוב, המהירות שלו, הפרווה המבהיקה נראו לי כמו לעג. שקעתי שוב בחברון.
ישע התקרב אליי, בהתחלה הניח את ראשו על הירך שלי והביט בי, כשלא זזתי החל מניע את פיו ואפו לקראתי, מגיע עד הבטן, נובר שם קצת, מסמן תנועה של קימה. כשלא זזתי החל מגביר את תנועת הראש, אומר שוב ושוב קדימה. כשלא הגבתי חיפש לרגע עם אפו משהו, משוטט על פני הבטן והירך, מוצא את דרכו אל היד שהייתה קפוצה לאגרוף. הוא הסיע שם את אפו כך שאצבע אחת השתחררה, ואז עוד אחת, ולבסוף הייתה היד פתוחה. אז החל נובר ביד, מעלה אותה שוב ושוב עם אפו ועובר עליה עם לשונו. הוא הרטיב את ידיי ומשם, כך ידע, תעבור הרטיבות לזרוע, לכתף, ופנימה יותר למקום שהחל צוחק, צוחק יותר ויותר עד שחברון נעלמה והתחלפה בהווה, שם נולד הצחוק מתחושת הדגדוג של אפו המנגח בעדינות את פנים כף היד.
.
פגומים
חַיִּים שְׁלֵמִים מְדוּדִים וּנְטוּלֵי פְּרוֹפּוֹרְצִיּוֹת
בְּעוֹד סְבִיבֵנוּ תְּנוּעוֹת רִקּוּד מְזִיזוֹת צִמְחִיָּה.
הֵם מְשׂוֹחֲחִים זֶה עִם זֶה לְצַד הַמַּיִם
וְתָמִיד נִמְלָטִים עִם בּוֹאֵנוּ
מְלֻוִּים בַּחֲבֵרֵנוּ הַיְּחִידִים בַּטֶּבַע – הַמְּנוֹעִים.
אָנוּ מְבַקְּשִׁים לְהַמְשִׁיךְ וְלִינֹק
בְּאֶמְצָעוּת מַשְׁאֵבוֹת כְּבֵדוֹת.
אֵשׁ הַהוֹפֶכֶת הַכֹּל לְעָשָׁן מַמְשִׁיכָה אֶת הַיְּלָלָה כְּלַפֵּי מַעְלָה
מַעֲבִירָה אוֹתוֹ מִתְּחוּם הַפְּנִים לִתְחוּם הַחוּץ,
סוֹף־סוֹף אֵינֶנּוּ צְמֵאִים לְבַד
בְּעוֹד הָרָקִיעַ מִתְקַשֶּׁה לִנְשֹׁם.
מִתְהַלְּכִים וּמְנוֹפְפִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת בְּפַעֲמוֹנֵי הַתּוֹדָעָה,
מְגֻשָּׁמִים מִכְּדֵי לְהָבִין כִּי רַק עֲבוּרֵנוּ הָיָה צֹרֶךְ בְּרֶסֶן הַשָּׂפָה.
נִסּוּ לְפַיֵּס אוֹתָנוּ בִּדְבָרִים כֹּה רַבִּים –
תּוּת, כֶּרֶם, פַּרְפָּרִים, כִּנּוֹר,
הַנֶּחָמָה הַגְּדוֹלָה בְּאָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָמוּת.
לוּ רַק הָיִינוּ דּוֹמִים לִפְרִיחַת הָאַלְמֻגִּים
יוֹדְעִים לְחַקּוֹת אֶת מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַטַּוָּס עֲבוּר אַהֲבָה.
.
***
.
את הבשורה על מותו של ישע קיבלתי בבוליביה. עמדתי ברחוב, בידי שפופרת טלפון ציבורי, הקו חרק ורעש, כמו מה שהיה לאמי לספר. הוריי התגרשו לפני כמה שבועות, עניין צפוי. הבשורה שהייתה לה בשיחה הנוכחית צרבה יותר – ישע מת.
הוא לא עמד בהתפרקות הבית, במעבר למקום אחר, בהיעלמות בני אדם שאהב. נכון, הוא היה כבר בא בימים, בן יותר מחמש־עשרה, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שהוא היה רגיש יותר, יצור עמוק יותר, שברירי יותר, כן יותר.
המילים שאני כותב, המילים שאמרתי לעצמי באותם ימים, המילים שבהן הרגעתי את אמי והיא אותי, המילים הללו, שמנסות כל כך לתאר את הרגש, להפוך אותו לצורה שאפשר להוציא מאיתנו ולהעמיד על המדפים הארוכים של השפה ואז להתבונן בהן כמו בפסלים זעירים שהם אנחנו, שכיות החמדה של היותנו בני אנוש בעלי תודעה, המילים הללו הן בידוד בינינו לבין העולם.
לא היו לו מילים, לישע, היו לו קולות גולמיים, מרוכזים, צלילים שגילמו את מהות הרעב, הצמא, הגעגוע, האושר. היו לו תנועות גוף שחתכו דרך האוויר וזינוק שגמע את אותו אוויר בלגימות גדולות. היה לו צער גדול, חריף ונטול מוצא.
מי חש את הקיום באופן מרוכז יותר? אני כל כך מתאמץ להחזיר את הימים ההם לחיים בדברים שאני כותב, ובכל שורה הזיכרון הולך ומתפוגג. מדוע איני יכול להניח את ראשי בכף היד של הזיכרון, מדוע איני יכול להניע את ראשי הלוך ושוב על פרוותו של ישע, חלקה, ריחה ריח עפר ותאנים וזריזות, מדוע לא עשיתי את זה די כשהייתי יכול? איך זה שלא כאב לי כמוהו כשהבית התפרק?
.
יונתן ברג, משורר וסופר. ספר השירה האחרון שלו עד כה, "אור וזמן", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת מקום לשירה, והוא ניתן לקריאה והורדה חינם ברשת.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
