.

שלושה שירים מאת אמיר דרוויש

מאנגלית: תמר ס' דרוקר

.

פליט יקר

הַכֵּר תּוֹדָה לַשְּׁבִילִים

לְאַבְנֵי הַדֶּרֶךְ הַמֻּנָּחוֹת לְרַגְלֶיךָ

לַשָּׁמַיִם הַנְּדִיבִים הַמַּרְאִים לְךָ אֶת

הַיָּרֵחַ הַשּׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹת אֶל תּוֹךְ עֵינֶיךָ,

אֱמֹר תּוֹדָה לַטֶּבַע, לַנְּהָרוֹת הַמַּרְוִים

אֶת הָאָרֶץ הַמַּרְוָה אוֹתְךָ,

הַכֵּר תּוֹדָה לַחַיִּים וְלָאֲדָמָה

בְּעוֹדָם קוֹרְעִים לִגְזָרִים אֶת לִבְּךָ.

.

עיניה של סוּכֵּינה

בְּעַיִן יָמִין יֵשׁ יָם וְעוֹד יָם:

יָם שָׁחֹר וְיָם לָבָן.

.

בַּיָּם הַלָּבָן אֵין כְּלָל יַבָּשָׁה,

              כֻּלּוֹ מַיִם.

.

בַּיָּם הַשָּׁחֹר יֵשׁ אִי

             בְּמֶרְכָּזוֹ

בַּיִת עַם פְּסֵיפָס אַנְדָּלוּסִי

             גִּנָּה

             וּצְבָאִים

מֵאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא רַק בְּעֵינֶיהָ שֶׁל סוּכֵּינָה.

.

מַיִם זוֹלְגִים מֵהַיָּם הַלָּבָן,

נִכְנָסִים לַבַּיִת וְשׁוֹטְפִים אוֹתוֹ,

מְמַלְּאִים אֶת הַמִּזְרָקָה שֶׁבְּגַלְגַּל הָעַיִן

מֵי שְׁתִיָּה לַצְּבָאִים.

.

בְּעַיִן שְׂמֹאל בֵּינְתַיִם אֵין שׁוּם דָּבָר.

חַכּוּ, יָמִים יַגִּידוּ.

.

סליחה!

דִּבְרֵי הִתְנַצְּלוּת מִמֻּסְלְמִים (וּמִכָּל מִי שֶׁנֶּחְשָׁב מֻסְלְמִי) לָאֱנוֹשׁוּת.

.

אָנוּ מִתְנַצְּלִים עַל כָּל הַסֵּבֶל

שֶׁגָּרַמְנוּ לָאֱנוֹשׁוּת.

סְלִיחָה עַל אַלְגֶּבְּרָה וְעַל הַסִּימָן X

סְלִיחָה עַל כָּל הַמִּלִּים שֶׁאֲנַחְנוּ מְטִיחִים בָּכֶם:

אַקְלִים, הַנְדָּסָה, יַסְמִין, כֻּתְנָה,

כִימְיָה, לִילָךְ, לִימוֹן וְגַם לַיְם,

מֶרְכָּז, פִּתְגָּם, קֹטֶב, תַּאֲרִיךְ,

הַסַּפָּה וְגַם הַפִּיגָ'מָה הַנּוֹחָה בָּהּ נִשְׁכָּבִים עַל הַסַּפָּה,

עַל כָּל אֵלֶּה אָנוּ מִתְנַצְּלִים.

.

סְלִיחָה עַל שֶׁהֵמַרְנוּ אֶת הָאַלְכּוֹהוֹל בְּקָפֶה עֲבוּר הוֹגֵי הַהַשְׂכָּלָה.

וְאִם בְּמַשְׁקָאוֹת חַמִּים עָסְקִינַן,

סְלִיחָה עַל הַקָּפֶה הֶהָפוּךְ שֶׁהֵבִיאוּ הַתּוּרְכִּים

סְלִיחָה עַל סוּסֵי הַמֵּרוֹץ הַשְּׁחֹרִים

עַל הַשָּׁעוֹן,

מָתֵמָטִיקָה,

מַצְנְחִים.

.

עַבְּדוּל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית מִתְנַצֵּל עַל מָה שֶׁמָּה־שְׁמוֹ עָשָׂה;

הוּא לֹא מַכִּיר אוֹתוֹ אֲבָל הוּא בְּכָל זֹאת מִצְטַעֵר.

סְלִיחָה עַל שֶׁלִּוִּינוּ אֶת קוֹלוֹמְבּוּס בְּמַסָּעוֹ לְאָמֵרִיקָה

וּסְלִיחָה עַל הָעַרְבִי שֶׁהָיָה עִמּוֹ,

הָרִאשׁוֹן שֶׁהַנִּיחַ אֶת כַּף רַגְלוֹ עַל הַקַּרְקַע וְקָרָא "הוֹנוֹלוּלוּ"

וְכָךְ נָתַן לַמָּקוֹם אֶת שְׁמוֹ.

סְלִיחָה עַל הָאַדְרִיכָלוּת בִּסְפָרַד וְעַל אַרְמוֹן אַלְהַמְבְּרָה.

אָנוּ מִתְנַצְּלִים עַל הַכְּנֵסִיּוֹת בְּסֵבִילְיָה

עִם עִטּוּרֵי מָגֵן דָּוִד בַּחֲזִית, שֶׁבָּנִינוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ.

אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים סְלִיחָה עַל כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵאֶפֶס עַד טְרִילְיוֹן.

אֲפִלּוּ עַדְנַאן הַיָּזִידִי (שֶׁטּוֹעִים לַחְשֹׁב שֶׁהוּא מֻסְלְמִי)

מִתְנַצֵּל עַל מַעֲשָׂיו שֶׁל אַבּוּ־מִישֶׁהוּ הָעוֹרֵף רָאשִׁים בְּסוּרְיָה.

.

סְלִיחָה עַל כַּסְפִּית כְלוֹרִית הַמְּשַׁמֶּשֶׁת לְחִטּוּי,

אָנָּא, הָבוּ לָנוּ מְעַט –

כִּי הָאַשְׁמָה עַל שֶׁהֵבֵאנוּ עֲלֵיכֶם אֶת כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל

פּוֹעֶרֶת בָּנוּ פֶּצַע עָמֹק מִשִּׁעוּר.

סְלִיחָה עַל הַגִּיטָרָה עָלֶיהָ פָּרְטוּ הַמּוֹרִיסְקוֹס בִּסְפָרַד

לְהַמְתִּיק אֶת כְּאֵבָם כְּשֶׁהֵם גּוֹרְשׁוּ מִמּוֹלַדְתָּם.

סְלִיחָה עַל הַנַּרְגִּילָה שֶׁאַתֶּם מְעַשְּׁנִים בְּכֵּיף

בְּעוֹדְכֶם בּוֹהִים בַּיָּרֵחַ וּמַקְשִׁיבִים לִנְגִינַת הַנֵּאִי.

סְלִיחָה עַל פִּעְנוּחַ צֹפֶן וְנִתּוּחַ מַעַרְכוֹת מֵידָע,

לַחְשֹׁב מָה נִמְצָא בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַלֵּב וְלַחְשֹׂף זֹאת

לָאוֹר.

סְלִיחָה שֶׁצָּבַעְנוּ אֶת גְּרֵנָדָה בְּלָבָן עַל מְנַת לְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַמַּעֲמָדוֹת

סְלִיחָה עַל סִפּוּרֵי אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה.

.

בְּכָל פַּעַם שֶׁאָנוּ רוֹאִים כּוֹכָב, אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים לְהִתְנַצֵּל עַל הָאַסְטְרוֹנוֹמְיָה.

אֲנַחְנוּ מִצְטַעֲרִים שֶׁמּוֹ פַארַח בִּקֵּשׁ מִקְלָט

וְהָפַךְ לְאַלּוּף עוֹלָם בְּרִיטִי.

סְלִיחָה עַל אָמָּנוּת מֻפְשֶׁטֶת,

עַל עָרַבֶּסְקוֹת וְעִטּוּרִים מְסֻגְנָנִים.

אֲנַחְנוּ מִתְנַצְּלִים עַל הָאֹכֶל שֶׁהֵבֵאנוּ לְכָאן:

מִטּוּנָה אוֹ קָארִי עוֹף,

חוּמוּס,

פָלָאפֶל,

מִשְׁמֵשׁ,

קַבַּאבּ,

וְעַד לְשַׁוַארְמַה בְּפִתָּה.

וְאַל תִּשְׁכְּחוּ אֶת הַקּוּסְקוּס.

.

אִם שָׁכַחְנוּ לְהִתְנַצֵּל עַל מַשֶּׁהוּ, סְלִיחָה,

אָנוּ מִתְנַצְּלִים בְּכָל זֹאת אֲפִלּוּ מִבְּלִי דַּעַת בְּעַד מָה.

וְיוֹתֵר מִכָּל אֲנַחְנוּ מִתְנַצְּלִים עַל שִׁירֵי הָאַהֲבָה שֶׁל רוּמִי,

בְּיֵאוּשׁ נָבִיא לָכֶם הֵד מִשִּׁירוֹ:

אֲהוּבִי

קַח אוֹתִי.

תֵּן דְּרוֹר לְנַפְשִׁי.

מַלֵּא אוֹתִי בְּאַהֲבָתְךָ

שַׁחְרֵר אוֹתִי מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת.

אִם אֶתֵּן לִבִּי לְדָבָר אַחֵר עַל פָּנֶיךָ

מִי יִתֵּן וְאֵשׁ תִּשְׂרֹף אֶת תּוֹכִי.

אֲהוּבִי,

קַח מִמֶּנִּי אֶת כָּל שֶׁאֶרְצֶה.

קַח אֶת כָּל שֶׁאֶעֱשֶׂה.

קַח אֶת שֶׁאֲנִי זָקוּק לוֹ.

קַח אֶת כָּל

מָה שֶׁלּוֹקֵחַ אוֹתִי מִמְּךָ.

.

סִלְחוּ לָנוּ בְּבַקָּשָׁה.

אֲנַחְנוּ מִצְטַעֲרִים וּמִתְנַצְּלִים הַיּוֹם עַד בְּלִי דַּי.

.

אמיר דרוויש  (Amir Darwish) הוא משורר יליד חאלב, בריטי־סורי ממוצא כורדי. דרוויש הגיע לבריטניה כמבקש מקלט בשנת 2003 וחי כיום בלונדון. לומד לתואר שלישי באוניברסיטת נורת'האמפטון. דרוויש פרסם שני ספרי שירה, "אל תשכחו את הקוסקוס" (2015), ו"פליט יקר" (2019), וכרך ראשון של אוטוביוגרפיה, "מחאלב, ללא אהבה" (2017). שיריו ראו אור בבריטניה ותורגמו לשפות רבות, בהן ערבית, בנגלית, אסטונית, פינית, איטלקית, ספרדית וטורקית. כמה משיריו ראו אור בעברית בגיליון המקוון של גרנטה.

.

תמר ס' דרוקר השלימה דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', פרסמה מחקרים על ספרות ימי־הביניים ולימדה ספרות עברית באוניברסיטת לונדון. זהו פרסום שני של תרגום שירה פרי עטה. בימים אלו היא מתרגמת ספר שירים מאת המשוררת האפגנית פארוונה פאייז.

.

»   במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: פרסום ראשון בעברית לסיפור קצר מאת אלזה מורנטה, בתרגומה של שירלי פינצי לב

..

.

Dear Refugee

Be thankful to the roads,

Their stones as they lie before you

To the sky that generously shows you

The moon dangling its legs in your eyes

Say thank you to nature, to the rivers who feed

The earth to feed you

Be thankful to life and earth

When they knock open your heart.

.

Soukaina’s eyes

The right consists of two oceans:

Black and white.

.

The white one has no land whatsoever,

                                It’s all water.

.

The black one has an island

                                In the middle

There is a house with an Andalusian mosaic,

                                Garden

                                And gazelles

The kind that are only found in Soukaina’s eyes.

.

Water from the white ocean often leaks,

Enters the house to wash it,

Fill the fountain in the eyeball

For gazelles to drink.

.

As for the left eye, there is nothing yet,

So wait and time will tell.

.

Sorry!

An apology from Muslims (or those perceived to be Muslims) to humanity

.

We are sorry for everything

That we have caused humanity to suffer from.

Sorry for algebra and the letter X.

Sorry for those words we throw at you:

Amber, candy, chemistry, cotton, giraffe, hazard,

Jar, jasmine, jumper, lemon, lime, lilac,

Oranges, sofa scarlet, spinach,

Talisman, tangerine, tariff, traffic, tulips,

Mattress (yes mattress0 and the massage you enjoy on it:

We are sorry for all of these.

.

Sorry that we replaced alcohol with coffee for Enlightenment philosophers.

Speaking of hot drinks,

We are sorry for the cappuccino the Turks brought over.

Sorry for the black Arabian race horses,

For the clock,

Maths,

Parachutes.

.

Abdul in the US is sorry for what so and so did;

He does not know him but he is sorry anyway.

Sorry that we accompanied Columbus on his journey to the States.

And sorry for the Arab man with him

Who was the first to touch the shore and shout ‘Honolulu’

And named the place after him.

Sorry for the architecture in Spain and the Al Hambra palace there.

We apologise for churches in Seville

With their stars of David at the top that we build with our hands.

We say sorry for every number you use in your daily life from the 0 to the trillion.

Even Adnan the Yezidi (mistaken for a Muslim)

Is sorry for the actions of Abu whatever who beheads people in Syria.

.

Sorry for the mercury chloride that heals wounds,

Please give us some –

Because the guilt of initiating all of the above

Gives us a wound as big as this earth.

Sorry for the guitar that was played by Moriscos in Spain

To ease their pain when they were kicked out of their homes.

Sorry for the hookah as you sip on its lips

And gaze into the moon hearing the Arabian Nay.

Sorry for cryptanalysis and the ability to analyse information systems,

To thank what is at the heart of the heart and bring it to the world.

Sorry for painting Grenada white to evade social hierarchy.

Sorry for the stories in The Arabian Nights.

.

Every time we see a star, we remember to be sorry for Astronomy.

We are sorry that Mo Farah claimed asylum here

And went to become the British champion of the world.

Sorry for non-representation art,

Pattern and surface decoration.

We are sorry for all the food we brought over:

From tuna to chicken tikka masala,

Hummus,

Falafel,

Apricot,

Doner kebab

Right up to the shawarma roll.

And don’t forget the couscous.

.

If we forgot to apologise for something, never mind,

We are sorry for it without even knowing it.

Most of all we are sorry for Rumi’s love poems,

And we desperately echo of them to you.

Oh Beloved,

Take me,

Liberate my soul.

Fill me with your love and

Release me from the two worlds.

If I set my heart on anything but you

Let fire burn me from inside.

Oh Beloved,

Take away what I want,

Take away what I do.

Take away what I need.

Take away everything

That takes me from you.

.

Please forgive us.

We are sorry and cannot be sorry enough today.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת עינת מרבך־בר

.

לפני ארבע שנים ראה אור התרגום העברי לכרך הראשון של הרומן הסיני הגדול חלום המשכנות האדומים מאת צָאו סוּ'אֶה־צִ'ין, ולאחרונה יצא תרגום הכרך השני (מתוך ארבעה שצפויים לראות אור). שמחה גדולה היא שרומן זה מהמאה השמונה־עשרה, שנחשב לאחת מפסגות היצירה הסינית, מתורגם לעברית, ועל השמחה מעיבה רק העובדה שהתרגום איננו תרגום מלא. אל נקודה זו אחזור בהמשך, ותחילה אזמין אתכם לצעוד יחד איתי אל סין שלפני שלוש מאות שנה, אל נבכי האחוזה של משפחת ג'יה העשירה, על שלל דמויותיה ומנהגיה, ואל השאלה מהי אמת, מהי אשליה, והאם יש הבדל בין השתיים.

היצירה חלום המשכנות האדומים נפתחת בסיפור־מסגרת פנטסטי בעל מטען דתי־פילוסופי. שני נזירים תימהוניים, האחד כוהן דאו והשני נזיר בודהיסט, מהלכים במקום פלאי ונתקלים באבן קסומה בעלת תודעה. הם מחליטים לשלוח את האבן להתגלגל אל עולם בני האדם; שם היא תחווה תשוקה ואובדן ועל ידי כך תגיע לחוכמה ולשחרור מהבלי עולם האדם.

אבן קסומה זו מתגלגלת אל עולם האדם כגיבור הסיפור, ג'יה באו־יו (כנהוג בסין שם המשפחה בא תחילה, כלומר שמו הפרטי הוא באו־יו), הנולד ובפיו אבן מסתורית. באו־יו הוא נער צעיר, ברוך כישרונות, עדין ומלא רגש, הגדל באחוזת המשפחה מוקף בקרובות משפחתו – צעירות חכמות, רגישות ומלומדות. משולש אהבה נוצר עם שתיים מהן. סו'אה באו־צ'אי היא כלתו המיועדת, בחורה חכמה, יפה, נעימה, שמקפידה שלא לפגוע ברגשות אחרים, ולעשות תמיד את הדבר הנכון על פי מוסכמות החברה. אלא שליבו של באו־יו נמשך לאחרת, ללין דאי־רו הרגישה וחריפת השכל והלשון, החולנית והנוטה לעצבות. בין באו־יו לדאי־רו קיים קשר עתיק – בגלגולו הקודם של באו־יו כאבן בעולם המיתי הוא פגש פרח והשקה אותו. הפרח רצה להשיב לאבן כגמולה על שהשקתה אותו, ועל כן התגלגל אל עולם האדם בדמותה של דאי־רו, כדי להחזיר את חוב המים בצורת דמעות. אכן לא מעט דמעות תשפוך דאי־רו במהלך הספר – על יתמותה, בדידותה, ותסכולה מבאו־יו, מבלי שהגיבורים מודעים להיסטוריה הפנטסטית של טרום־חייהם.

באו־יו וקרובות משפחתו מבלים יחדיו ברחבי האחוזה ובגן "חזון האין־קץ" שבו הם עוברים להתגורר (מעט לפני סוף הכרך הראשון) – גן באחוזה המעוצב בתשומת לב אוהבת, משובץ פינות טבע מרחיבות לב, ופסוקי שירה כתובים בו על סלעים וביתנים. הצעירים רבים ומתפייסים, כותבים שירים (העומדים בכללי המבנה הנוקשים של השירה הסינית) להנאתם וכדי לבטא את רחשי ליבם, עוסקים בקליגרפיה, ומצטטים פילוסופים קדומים כדי לחזק את טענותיהם או כדי לקנטר זה את זה. יחסיהם מתעצבים ומשתנים במהלך הסיפור, לאורך שנות התבגרותם.

את הצעירים מקיפה המשפחה המורחבת, משפחת ג'יה, משפחת אצולה שעולה לגדולה כשאחת מבנותיה נבחרת להיות פילגש לקיסר. צאו סו'אה־צ'ין פורש בפני הקוראים בפירוט רב את חיי היומיום באחוזה הגדולה, הכוללים שיחות ומנהגים, חגיגות ומשחקי שתייה, תפילות במקדשים, התייעצות עם רופאים, ניהול כספים, שחיתויות ותככים פוליטיים. בין המשתאות, הצגות האופרה וכתיבת השירים המעודנים מתרחשים באחוזה גם דברים קשים: אביו של באו־יו, המאוכזב תדיר מבנו, מכה אותו כמעט עד מוות, משרתות מתאבדות עקב עוולות שנעשו להן, ועוד.

את בני המשפחה מקיפים משרתים ומשרתות, שהם חלק חשוב ובלתי נפרד מחייהם. המשרתות הן גם נשות סוד, חברות לבילוי, ולבאו־יו הן גם מחנכות הדואגות לו ונוזפות בו על שאינו מתקן את דרכיו. אולם למשרתות ברומן ניתן מקום גם כדמויות בפני עצמן. לכל אחת מהן יש האופי המובחן שלה, שאיפות משלה, ובעיות שהיא נתקלת בהן. אנו למדים מהסיפור גם על היחסים המורכבים בין מעמד המשרתים למעמד האדונים, ועל הקשיים העצומים הכרוכים במעמד זה, למשל כשאדון רוצה לקחת משרתת למיטתו.

חלום המשכנות האדומים מלא אמפתיה למשרתות ולנשים בכלל. הרומן חושף בפנינו את החיים ב"חדרים הפנימיים" – מגורי הנשים, שבאותה תקופה לא הורשו לצאת אל מחוץ לבית או לפגוש גברים שאינם בני משפחתם. בעולם הפטריארכלי של סין דאז, שהתנהל במידה רבה על פי תורתו של קונפוציוס, על האישה לציית לאביה, לבעלה ולבנה, ולהתרכז בנעשה בבית פנימה. כפי שאומרת באו־צ'אי, המקפידה על כללי המוסר הקונפוציאניים, לדאי־יו (בפרק 42): "מוטב לנו, הבנות, שלא נדע קרוא וכתוב כלל … מן הראוי שנתרכז במעשה מחט ובטוויה, די לנו בזה." אך מחבר הרומן צאו ס'ואה־צ'ין מאתגר את התפיסה הזו ושם את הנשים במרכז סיפורו, לא כדמויות משנה או כמושא התאהבות בלבד אלא כסובייקטים. הנשים הצעירות ברומן הן נבונות, משכילות, כותבות שירים בכישרון רב, ובאחוזה כולה שולטות בפועל הנשים – ואנג סי־פנג הצעירה התוססת והחריפה המנהלת את כל ענייני האחוזה, וסבתא ג'יה המכובדת שעל פיה יישק דבר, ואפילו בניה, ראשי האחוזה באופן רשמי, חוששים להרגיזה.

.

נשאיר עתה את הדמויות באחוזתן, מתענגות על פריחת השזיף ומוגנות מפגעי הזמן ומהמשך עלילת הרומן, ונשוב לשני הנזירים התימהוניים שפגשנו בתחילת הסיפור (הם מגיחים מדי פעם לאורך העלילה) ולתמה הדתית־פילוסופית המלווה את הספר. כאן המקום להסביר דבר מה, בקיצור נפשע, על הדתות והפילוסופיות בסין באותה תקופה. שלוש תורות עיקריות רווחו בסין עוד טרם ימי הקמת האימפריה הסינית לפני כאלפיים שנה: קונפוציאניזם (כך שמה במערב, על שם קונפוציוס מייסדה; בסין נקראת התורה רו ג'יה – "תורת המלומדים"); דאואיזם; והבודהיזם, שהגיע לסין מהודו בשלב מאוחר יותר, וקיבל בה צביון ייחודי.

בתקופת שושלת צ'ינג, שבה נכתב הרומן, רווחו אמנם רעיונות שהצביעו על המאחד בין התורות השונות, אך בחלום המשכנות האדומים ניתן לראות קונפליקט בין האידיאל הקונפוציאני – להיות אדם מלומד ההולך בדרך המוסרית וממלא את דרישות מקומו במשפחה ובחברה – לבין אידיאל השחרור הדאואיסטי/בודהיסטי. יש אמנם הבדלים לא מעטים בין הדאואיזם לבודהיזם, אך ברומן זה אין הבחנה ברורה בין שתי התורות, והחשוב הוא המשותף להן – שתיהן רואות את העולם הזה כמלא הבל: אהבה, תשוקה, הישגים, הצלחה, כולם חולפים, חסרי משמעות, מסתיימים בכאב, וכדי להגיע לשחרור אמיתי יש לזנוח אותם ולהתנתק רגשית ופיזית מענייני האדם.

באו־יו, גיבור הסיפור, קרוע בין הדרישות החברתיות של הקונפוציאניזם, המתבטאות במחויבויותיו המשפחתיות ובציפיות של אביו ומשפחתו שילך בנתיב של המלומד פקיד הממשל (נתיב שנחשב לקריירה הראויה ביותר בסין), לבין רצונו להיות חופשי וללכת בעקבות ליבו. אך יש עוד מאבק, שבאו־יו אינו מודע לו בעצמו אך הקוראים מודעים אליו למן הפרק הראשון – מאבק בין הכזב המפתה של עולם האדם לבין ההבנה הדאואיסטית/בודהיסטית על הבלותו של עולם זה. תקוות הנזירים ששלחו את האבן שהיא באו־יו אל עולם האדם הייתה שמתוך חוויה מלאה של התשוקה והאובדן יבין באו־יו את חוסר המשמעות שבחוויות אלו, וישתחרר מהן.

הרעיון של חיים מלאים, שההתנסות בהם מביאה להבנה של חוסר משמעותם, התקיים בתרבות הסינית מאות שנים לפני שנכתב חלום המשכנות האדומים. עולה על דעתי הסיפור "תיעוד מפנים הכרית" מאת שן ג'יג'י (המאה השמינית), סיפור ידוע בתרבות הסינית שעובד בסין לאורך הדורות למחזות מפורסמים. בסיפור זה מלומד צעיר פוגש בכוהן דאו בפונדק, וכשהוא מתחיל להתנמנם כהן הדאו נותן לו כרית לישון עליה. הסיפור מתאר את חייו של המלומד בחמישים השנים שלאחר מכן: הוא מתחתן, עובר את הבחינות הקיסריות וזוכה במשרה רמה, מוכפש על ידי יריביו הפוליטיים ונשלח לשממה, ולבסוף זוכה שוב לכבוד ועושר. בסופם של חיים ארוכים הוא נופל למשכב, מת ממחלתו, ומתעורר בפונדק כשכהן הדאו לצידו. אז מבין הצעיר שהכול היה חלום, וחיי אדם על שאיפותיהם ומאבקיהם הם חסרי משמעות כחלום. הוא מקבל עליו את תורת הדאו וזונח את הבלי העולם.

חלום המשכנות האדומים מציג תמונה מורכבת יותר. אין כאן רק חלוקה דיכוטומית בין עולם האדם על אשליותיו לבין השחרור שהוא ההכרה באמת. אמת וכזב, מציאות ואשליה, ערוּת וחלום משמשים לכל אורך הספר בערבוביה, משתלבים זה בזה וגבולותיהם מיטשטשים, עד שלא תמיד ניתן להבחין ביניהם, ולדעת אם בכלל קיימת הבחנה כזו.

"שעה שהכזב נעשה לאמת, גם האמת נכזבת", אנו קוראים כבר בפרק הראשון ברומן. בחירת שמות הדמויות מעידה גם היא על הערבוב בין מושגי האמת והכזב: בתחילת הפרק הראשון אנו פוגשים במספר, המאמץ לעצמו את השם ג'ן שה־יין, שמשמעותו היא "מסתיר דברי האמת". שמה של המשפחה שעל עלילותיה נסב הרומן הוא ג'יה, הומופון למילה שמשמעותה בסינית היא כזב, זיוף, תרמית.

בפרק 56 (בכרך שטרם תורגם לעברית) שומע הגיבור ג'יה באו־יו – הומופון של "באו-יו הכוזב" – שיש לו כפיל: בחור בן גילו שנראה כמוהו ומתנהג כמוהו, בשם ג'ן באו־יו – הומופון של  "באו־יו האמיתי". ג'יה באו־יו נרדם וחולם שהוא פוגש את כפילו זה, שבאותו רגע מתעורר משינה, והכפיל מספר שהוא זה עתה חלם עליו, על ג'יה באו־יו, וראה אותו שוכב ישן במיטתו. הכפיל, ג'ן באו־יו, שואל בחלום את ג'יה באו־יו, "היתכן שזה אינו חלום?" וג'יה באו־יו עונה לו: "איך יהיה זה חלום? זה יותר אמיתי מאמיתי!" הכוזב חולם על האמיתי, הנחלם בחלום חולם על החולם, החלום נחווה כאמת ללא עוררין. אם כך מהי אמת, מהו כזב, מהו חלום?

ובל נשכח את שם הרומן עצמו – "חלום המשכנות האדומים". הביטוי "משכנות אדומים" בסינית יכול לרמז על בניינים מפוארים שצבעם אדום, על מגורי הנשים בתוך אחוזות העשירים, וכן על הביטוי הבודהיסטי "אבק אדום" שמשמעותו עולם האדם המלא בתכונה ורִגשה ואינו אלא אשליה. כל אלה, שהם מתכניו של הרומן: האחוזה העשירה, בנות המשפחה, והקיום שהוא אשליה – חוסים תחת אותו חלום שבכותרת.

אלו רק דוגמאות מעטות, והקוראים המתעניינים בזה ימצאו בסיפור עוד שמות המרמזים על בדיון, חלומות המדברים אמת, התייחסות של הרומן לעצמו ולמעשה הכתיבה, מראָה שאשליית התשוקה המתוקה המשתקפת בה מובילה למוות והמוות המשתקף בה מוביל לשחרור ולחיים, ועוד כהנה דוגמאות לערבוב בין חלום למציאות, בין אמת לאשליה.

ועם כל זאת, ולמרות סיפור המסגרת המתייחס לחיי האדם כמלאי הבל, הרומן מאמץ אל ליבו את כל פכי החיים הללו. חלום המשכנות האדומים רווי בתיאורים מפורטים של עושר חומרי, חפצי נוי, תענוגות, אוכל, אמנות, שירה, מריבות קטנוניות וחיבור רגשי עז. הסיפור ספוג באבק האדום ונושם אותו עד תום באהבה ובכמיהה. גם אם חיי האדם הם הבל ואשליה, זוהי אשליה סוחפת, כואבת ונהדרת.

.

כאן המקום להערה קצרה על התרגום. המתרגמים, אנדרו פלקס ואמירה כץ, קיבלו על עצמם מפעל כביר ועשו ככלל עבודה מצוינת. הם הוציאו מתחת ידם תרגום סוחף, המצליח להעביר לעברית בצורה קולחת את הדחיסות העשירה של הרומן על כל פרטיו ותיאוריו. התרגום עובר בנינוחות בין שפה עשירה ויפה לשפה טבעית וזורמת בדיאלוגים בין הדמויות, ומקרב בהצלחה את התרבות הסינית הרחוקה אל קוראות וקוראי העברית בני ימינו.

אך למרבה הצער אין זה תרגום מלא של הרומן; המתרגמים כותבים במבוא שלמגינת ליבם משיקולים שונים (שהם אינם חולקים עם הקוראות והקוראים) הם נאלצו להשמיט פסקאות מהרומן (בכרך א מרבית ההשמטות מסומנות, ובכרך ב – רק הגדולות ביותר). מדוע בחרו המתרגמים להשמיט דווקא את הפסקאות שהשמיטו איננו יודעים. ואין מדובר בעניין זניח – פסקאות לא מעטות הושמטו, כמעט בכל הפרקים, ולעיתים הקטעים שהושמטו ארוכים למדי.

הדבר פוגם ביצירה בכמה אופנים. בראש ובראשונה, הקוראים מפסידים קטעים יפים שלא תורגמו; נוסף על כך, דיאלוג או סצנה שהושמטו מהם קטעים מאבדים מהמורכבות והעושר שבמקור; השמטתם של דיאלוגים שלמים גורעת מהקוראים פרטים שהיו יכולים להבהיר טוב יותר את היחסים בין הדמויות; השמטות שונות פוערות לעיתים חורים ברצף הסיפור: דמויות נמצאות במקום אחד ואז מופיעות באחר, או מזכירות משהו שקרה וסופר לפני כן וקוראי התרגום אינם מודעים אליו. הם יכולים אמנם להשלים בראשם את מה שקרה, אך במקור הדברים מתוארים ברצף קולח, ואילו מהתרגום עולה תחושת קיטוע. ההשמטות בסופו של דבר פוגעות בזרימתו של הסיפור ובתחושה ובטעם שהוא משאיר בפי הקוראים.

אין אלא להצטער על כך שעד שקם מפעל התרגום הזה, הראוי לשבח, והושקעו בו ודאי זמן ומאמץ רבים, ואעז לשער שאף אהבה רבה – לא היה ביכולתם של המתרגמים וההוצאה לאור להעניק לקורא העברי את הרומן המלא. עם זאת ניתן להתנחם בכך שגם בצורתו הקצוצה משהו של הרומן, הקריאה בתרגום העברי מסיבה עונג גדול, ומושכת את הקוראות והקוראים אל תוך חלום של עולם שאבד, על יופיו הרב וצערו נוקב הלב, עולם שיישאר עימם עוד זמן רב לאחר תום הקריאה.

.

עינת מרבך־בר, בעלת תואר שני בלימודי מזרח אסיה ובפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת תל אביב. עבודות המחקר שלה בתאריה אלו עסקו בתפיסת החלום, פרשנויותיו ותפקידיו בסין, ובמודלים של "עצמי" בפסיכולוגיה העכשווית ובבודהיזם המוקדם. תרגמה מסינית את המחזה "שלג בקיץ" מאת גַאוֺ שׅׄינְג־גְְ'יֵאן עבור פרויקט "קריאה ראשונה" של תיאטרון הקאמרי. תרגומיה מסינית וכן שירים ופרוזה פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, ננופואטיקה, עתון77, מוטיב, הליקון והמוסך.

.

צאו סו'אה־צ'ין, "חלום המשכנות האדומים", כרך א ו־ב, הוצאת מוסד ביאליק. מסינית: אנדרו פלקס ואמירה כץ. מבוא מאת אנדרו פלקס.

.

.

» קטע מתוך כרך א של "חלום המשכנות האדומים", במדור "מודל 2018" במוסך

»  במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על "ככל שאני ממהרת אני קטֵנה" מאת שֶרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְד

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כמו כלים שלובים: על "תחת עץ היער" לתומס הארדי ותרגומו לעברית

ראובן וייס

.

התייפחות עצי האשוח, לַחשוּש המֵילה, אוושת ענפי האשור, כל אלו משתרגים בקול שירתו של איש הפוסע לבדו בחשכת הערב. כך נפתח תחת עץ היער (Under the Greenwood Tree,י1872), רומן מוקדם של תומס הארדי, המופיע לראשונה בעברית בתרגומו של רון אגמון – בהרמוניה בין עצי היער לשוכניו. השאיפה להרמוניה, לצירופם התואם של אלמנטים בודדים ונבדלים, חוזרת כפזמון לכל אורכה של יצירה פסטורלית זו, ובאה לידי ביטוי אף בכותרת המשנה של הרומן – The Mellstock Quire: A Rural Painting of the Dutch School – השוזרת יחדיו שלוש אמנויות: המוזיקה, הציור והכתיבה.

העלילה מתרחשת בעיירה מלסטוק שבמחוז ווסקס הבדיוני בדרום הכפרי של אנגליה, שבו מתרחשות רבות מעלילות סיפוריו של הארדי, באמצע המאה התשע־עשרה, תקופה המתוארת כמעין אידיליה טרום־תעשייתית; "גן עדן אבוד", מכנה אותה אגמון בנספח פרי עטו (עמ' 208). "אבוד" מפני שכוחות הקִדמה מתדפקים על שערי העיירה, ולא ניתן עוד לחסום את דרכם. נקודת השבירה היא מוזיקלית: ביוזמתו של  הכומר, הנגנים מהיציע המערבי, ממשיכיה של מסורת ותיקה של נגנים כנסייתיים מקומיים, יוחלפו באורגן, כלי מכני, מודרני, ויחידי. הארדי, שאביו היה חבר במקהלה כזו, מסביר בהקדמתו למהדורה של הרומן מ־1896 כי התוצאה של שינויים כגון זה "הייתה התמעטות ואף איבוד העניין של חברי הקהילה במהלך העניינים בכנסייה" (עמ' 5). ואכן, נראה כי חשיבותו של שינוי זה נעוצה בעיקר בפרימתם של קשרים המעמידים את העיירה על תילה. אותו האיש השר לבדו במשעול היער בפתיחת הרומן, למשל, נמצא בדרכו להתכנסות של המקהלה בביתו של בעל העגלות. יחד, הנגנים יעברו בין בתי העיירה וישירו מזמורים לכבוד חג המולד. בעוברם בין הבתים השונים, חברי המקהלה קושרים ביניהם – ויוצרים קהילה. החלפתם באורגן יחיד, אם כן, שקולה לפירוקה של מלסטוק.

אך זהו אינו פירוק מוחלט. דווקא פיזורה של המקהלה מצביע על חוסנם של הקשרים המחברים בין חברי הקהילה ועל מחויבותם של התושבים להמשכיות ולקיום משותף. כאשר הנגנים מגיעים לביתו של הכומר בניסיון לשכנעו לשנות את החלטתו בנוגע להחלפתם באורגן, הם נתקלים בתשובה שלילית. אך הם אינם מתעקשים להמשיך במחאתם. אדרבא, הם מקבלים את ההחלטה: "אני מניח שבני תמותה לא צריכים לקוות שיקבלו כל מה שהם מבקשים; ואני רוצה להביע בשם כולנו שנעשה את השינוי ונהיה מרוצים ממה שתגיד", אומר בעל העגלות, דוברם של הנגנים. בתאריך המוסכם, הוא ממשיך, "נפַנֶה את מקומנו לדור הבא" (עמ' 92). טובת הקהילה, אם כן, עומדת לנגד עיניהם של הנגנים: הם יודעים שאם יתמידו בהתנגדותם לכומר ייווצר קרע בקהילה, שיחתור תחת פועלה של המקהלה כאחד המוסדות המחברים בין תושבי העיירה. דרך קבלתם של הנגנים את ההחלטה על פירוקה של המקהלה על אף הצער שבדבר, ניתן לראות שהגורמים השונים המרכיבים את מלסטוק פועלים כמו כלים שלובים – בשאיפה מתמדת למצוא איזון, תוך הבנה כי הם כרוכים זה בזה. תחושה זו של שותפות גורל נמצאת בבסיסו של הרומן ומזינה את הנוסטלגיה של המְסַפּר לתקופה אחרת, וגם את האופטימיות לעתיד שעימה נשארים הקוראים: נכון, דברים טובים אבדו במרוצת הזמן, אך החיים ממשיכים במלוא כוחם. לא בכדי הרומן מסתיים כמו שהתחיל, בעירוב הרמוני של הטבע והאדם, הפעם בשירת הזמיר הנשמעת כשפה אנושית: "טיפיוויט! מתו־קית! קי־קי־קי! קרב הנה, קרב הנה, קרב הנה!" (עמ' 207).

כפי שמרמזת שירת הזמיר, גם אהבה יש ברומן. על האורגן, אותו "זרע הפורענות המבשר על חורבן גן העדן", כפי שמכנהו אגמון (עמ' 209), מנגנת המורה החדשה, פאנְסי דֵיי. כאשר הנגנים והקוראים פוגשים בה לראשונה, נראית דמותה – "ממוסגרת כתמונה על ידי מסגרת החלון, מטילה, מבלי משים, בנר שהחזיקה בידה, זוהר מלא חיים על פניה" (עמ' 35) – כפורטרט של יופי שמימי כמעט: "היא הייתה עטופה בחלוק לבן כלשהו, בעוד על כתפיה נפל אשד פזור של שיער עשיר נהדר, המכריז בהיותו כך פרוע, כי רק בשעת לילה, כשאין רואים אותו, הוא מתגלה במצבו זה" (עמ' 35). הניגוד שבין שמימיות ופורענות, חשיפה והסתרה, אור וצל מסתמן כנקודת המגוז המעניקה תחושת עומק לסיפור אהבה שגרתי.

שלא במפתיע, במהרה מוצאת את עצמה פאנסי מחוזרת על ידי שלושה גברים: דיק דיואי, בנו של בעל העגלות; מר מייבולד, הכומר; ומר שיינר, איכר אמיד. קוראים ותיקים של הארדי ודאי יתקשו שלא לחשוב על העלמה דיי כעומדת בצילה של בת־שבע אברדין, גיבורת יצירת המופת הרחק מהמון מתהולל (Far From the Madding Crowd,י1874), אשר אף היא נאלצת לבחור בין שלושה מחזרים. דמותה של פאנסי אמנם מורכבת פחות ועצמאית פחות ממקבילתה המפורסמת, אך היא מייצגת נאמנה את האנושיות והחום הקורנים מהרומן, כמו גם את ההומור. כאשר דיק דיואי, למשל, שוטף את ידיו יחד עם פאנסי באותו הכיור, "הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שנגע באצבעות נערה מתחת למים", הוא מציין לעצמו כי ההרגשה נעימה למדי. פאנסי, מצידה, מעירה כי "באמת, בקושי אני יודעת איזה ידיים שלי ואיזה שלך, הן כל כך התערבבו יחד", לפני שהיא מסיגה את ידיה בזריזות (עמ' 108). על אף הגיחוך פאנסי ודיק אינם נעשים מטרות ללעג, אלא מוצגים בחיבה בלבלובה של אהבה צעירה. לא כאן נמצא את הקדרות האופפת את הדמויות בספריו המאוחרים של הארדי ואת הטרגדיות הרודפות אחריהן. במשיכות מכחול הארדי מביא בפני קוראיו דיוקנאות של אנשים ברגעים הקטנים והמאושרים של חייהם – כשהם שרים, מנגנים, רוקדים ואוהבים.

לסיום, כמה מילים על תרגומו של אגמון. תרגום  ספריו של תומס הארדי הוא משימה כמעט בלתי אפשרית ולעיתים גם כפוית טובה, שכן כתיבתו נטועה עמוק כל כך בשפה האנגלית ובמרחב התרבותי־היסטורי הבריטי, שכל ניסיון להעבירהּ לשפה אחרת בהכרח יאבד משהו מעושרה. אגמון מודע לקשיים הנלווים למלאכה, ומציין כי כאשר עבד על התרגום היה עליו להקדיש תשומת לב לשילובם של כמה אלמנטים: לחשיבותו של הטבע ברומן – והיותו של הארדי "צייר טבע נהדר" (עמ' 211) – המחייבת לדקדק בתרגומם של המונחים הבוטניים הרבים המופיעים בטקסט ולהיעזר בהערות שוליים; לסגנון הגבוה, המשפטים המורכבים והארוכים, והתחביר המפותל אשר לעיתים מקשה את ההבנה; ולשפת השיחה של הדמויות, הכוללת שיבושי לשון והגייה לצד מילים ארכאיות ומטבעות לשון מיושנים הנשמעים זרים לקוראים האנגלים המודרניים, ועל אחת כמה וכמה לקוראים בעברית. עם זאת, נדמה כי דווקא לעברית, כשפה מתחדשת, פוטנציאל לשמר משהו מקסם כתיבתו של הארדי. אחרי הכול, יצירות ספרותיות רבות מערבבות בהצלחה משלבים לשוניים שונים, מבנים תחביריים פתלתלים, ומילים ארכאיות ומודרניות מבלי להישמע מליציות יתר על המידה. מבחינה זו, אולי יהיו קוראים שירגישו שתרגומו של אגמון "רזה" במקצת. אך אין בכך כדי להפחית מהצלחתו של אגמון להתמודד עם הקשיים הרבים בעבודת התרגום, להעביר את חיוּתם של מלסטוק ותושביה, ולספק לקוראים של תחת עץ היער חוויית קריאה מהנה.

.

ראובן וייס הוא דוקטורנט לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרו עוסק בייצוגים של ילדוּת בספרות הבריטית ובקשר שלהם לתודעה היסטורית.

.

תומס הארדי, "תחת עץ היער", אוריון, 2020; מאנגלית: רון אגמון.

.

.

»  במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי פינצי לב על הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן