.

שִׂיחַ הַוְּרָדִים פּוֹרֵחַ לְנֹכַח פְּנֵי הַמָּוֶת: על ספרה של גבריאלה אלישע, "הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000"

צילה זן־בר צור

.

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

מָצָאתִי אֶת הַנַּחַל הַשָּׁקֵט שֶׁל הַשִּׁירָה

עַל גְּדַת הַנַּחַל הַהוּא עָרְבָה שְׁנָתִי

.

שורות אלו (עמ' 175 בספר) נחקקו על מצבתה של המשוררת גבריאלה אלישע, 1954–2019.

.

איך נפרדים ממשוררת? מה כותבים על ספר המאגד את שירתה? באיזה עמוד היא נמצאת כעת בספר החלומות של אלוהים? הערֵבה לה שנתה על גדת הנחל?

במילים אין די. הן סדוקות, מגמגמות, גם כשהן חורגות מגבולות הסמנטיקה.

אני מוצאת כי פרידה וחיבור מחדש יכולים לבוא דרך שער הליריקה של המשוררת עצמה, כמו באה הליריקה לומר: החיים והמוות הם קטגוריות בינאריות אשר ברווח שביניהן הלימינאליות תופסת את שבריריות הגוף המתפרק, וכל ההתפרקות הזו היא שירה. הכול נמצא כאן בספר השירה, אפילו השאלות שנשאלו לעיל, אפילו ההיסטוריה של המוות עצמו, והעתיד, העתיד העלום נכתב כבר בשירה.

אני פותחת את הספר הייתי פסנתר לבדי, אוסף שיריה של גבריאלה אלישע אשר יצא לאור לאחרונה, ומגלה בשירתה יסודות של תחביר חדש. שיעורים באי־אחיזה, בחקר האלוהות ובהוויה רליגיוזית, בהתרסה ובהכנעה, בתשוקות הגוף המייסרות, בפצעי הנפש ('פֶּצַע' אֶקְרָא לְקֹבֶץ הַשִּׁירִים הַבָּא שֶׁלִּי; עמ' 270), ובפורמולות ריפוי, בדיסציפלינות מדעיות (הַחֹמֶר הַכִימִי שֶׁמְּיַצֵּר חָלָב בַּשָּׁדַיִם // הוּא הַחֹמֶר הַכִימִי שֶׁמְּיַצֵּר דְּמָעוֹת בָּעֵינַיִם; עמ' 237), בכוחה של הכתיבה, בשברה, בהמתתה. איך משוררת מקדימה להמית את כתיבתה בטרם מותה שלה, ובד בבד שירתה היא המשכיות הגנום הפואטי שלה. הפוטנציאל האימהי לילודה מגשים עצמו בכתיבת השירים ובהנחלתם לעולם.

.

לְאַחַר מוֹתִי אַנְחִיל לְעוֹלָם

קוֹרְפּוּס שִׁירִי מַרְשִׁים

כִּי אֵין לִי צֶאֱצָאִים אֲחֵרִים

(עמ' 269)

.

אני ממשיכה לקרוא ממבחר שירתה ומגלה עוד ועוד שכבות בנחלה הפואטית שהותירה. כל שיחה איתה תמצתה שיר זה או אחר. וכשלא היו מילים, תמיד הייתה מוזיקה אינהרנטית להן. הטלפון האחרון בינינו היה מירושלים לדארג'ילינג. חודש פברואר 2019, הייתי במסע אופנועים לכיוון ארץ הסיקים בצפון מזרח הודו. היו אלה ימיה האחרונים של המשוררת גבריאלה אלישע. בשלוש השנים האחרונות נהגנו לשוחח על שירה, על חיים ומשמעות, על אקולוגיה ועל מעברים.

"ספרי לי מה את רואה?" היא מבקשת.

אני מספרת לה שאני נמצאת בבית מלון ישן בנוי מעץ כבד ושטיחים מהוהים. הבריטים נהגו לנפוש כאן בתחילת המאה הקודמת. "כאן נולדה מרי בויס, חוקרת התרבות הזורואסטרית," סיפר לי בעל המקום. ממול אני רואה פסגות הרים מושלגות אבל להרף עין אני לא בטוחה אם זה שלג או עננים. וגבריאלה אומרת "הכול אחד". אני מציצה מהחלון למטה ומתארת לה: בקרן הרחוב יושב על הארץ קבצן עיוור, פורט על כלי מיתר ושר בהינדי שיר עממי. לידו  דוכן למכירת פאקורות מטוגנות. גבריאלה מבקשת לשמוע את הקבצן שר. אני פותחת את החלון, אוויר קר וגשום חודר פנימה וגם צלילים מעולם אחר.

גבריאלה אהבה צלילים. צלילים של טבע, צלילים של מוזיקה. בשירתה לא היו רק מילים, היה לחן מגאוגרפיות אחרות. נקרא להן גוף, פסיכה או תודעה. גם השקט היה עוד מתווה של לחן.

.

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת הִגַּעְתִּי לְדַף מֵם

וְיֵשׁ שָׁם צְלִיל שֶׁל מַיִם

(עמ' 178)

.

הבנת שירתה של גבריאלה מצריכה יכולת פענוח של הלחן בתוך המילה. הלחן שעוטף את המילה, לחן המהות של המילה, עד כי המילים מתאדות ונשארת רק המוזיקה שלהן.

.

רַק מוּסִיקָה מְצִיפָה אֶת הַחֶדֶר

בִּישִׁיבָה דְּמוּמָה אֲנִי נִסְחֶפֶת אִתָּהּ

(עמ' 152)

.

המוזיקה בכוחה לחבר, ליצור מעין צליל שהוא כור היתוך של שני עצמים נפרדים, של שתי בדידויות:

.

דַּפֵּי הַיּוֹמָן רוֹעֲדִים רוּחַ מְדַפְדֶּפֶת בָּהֶם

מִסְפָּרִים, כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת

אִם אֲסוֹבֵב אֶת הַחוּגָה בְּאֹפֶן מְסֻיָּם

הַטֵּלֵפוֹן יְצַלְצֵל בְּדִירָתֵךְ בִּנְיוּ יוֹרְק

אוֹמֵר לָךְ: הַמּוּסִיקָה מְחַבֶּרֶת אוֹתִי וְאוֹתָךְ

(עמ' 86)

.

*

.

Interbeing

הָיִיתִי לִרְגָעִים טִפַּת מַיִם רוֹעֶדֶת // שֶׁהַרְבֵּה טִפּוֹת מַיִם רָעֲדוּ בָּהּ

באמירתה "הכול אחד" בשיחתנו האחרונה משתקפת הפילוסופיה הקיומית של גבריאלה, מה שמכנה הנזיר הווייטנאמי תיך נאת האן Interbeing (שלוּבהיוֹת) במסה שכתב, "לב ההבנה".

"שלוּבהיוֹת" הוא צירוף של "שָלוּב" ו־"היוֹת". אומר הנזיר: "בלי ענן לא יהיה לנו נייר ומשום כך הענן והנייר שלובי־קיום". ועוד ומעמיק את דבריו:

אם נעמיק להביט בדף הנייר, נוכל לראות בתוכו את אור השמש. בלי אור השמש, לא יוכל היער לצמוח. למעשה, לא יוכל לצמוח דבר. אפילו אנחנו לא נוכל לגדול בלי אור השמש. אם כך, אנחנו יודעים כי גם אור השמש קיים בתוך דף נייר זה. הנייר ואור השמש שלובי־קיום. ואם נמשיך ונתבונן נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד להיות לנייר. נוכל גם לראות את החיטה. אנחנו יודעים כי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, לכן החיטה, שהפכה ללחם, קיימת גם היא בתוך הדף. כך גם אביו ואמו של החוטב. כשאנחנו מתבוננים בדרך זו, אנחנו רואים כי בלי כל אלה, לא יוכל דף נייר זה להתקיים.

(תיך נאת האן, לב ההבנה: הארות על סוטרת הפראג'נאפאראמיטה, הוצאת פראג, 2015; תרגמו עופר חי ואופירה גמליאל)

.

דף הנייר של המשוררת היה עץ שהמטיר עליו ענן גשם שהוא אידוי של ארץ, של הבל פיה של המשוררת. "הכול אחד", שלוּבהיוֹת:

.

טִפַּת מַיִם רָעֲדָה בָּאוֹקְיָנוֹס

בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת

וְהָפְכָה בִּי הַרְבֵּה טִפּוֹת

שֶׁלֹּא יָדְעוּ כֵּיצַד לָנוּחַ

הָיִיתִי לִרְגָעִים טִפַּת מַיִם רוֹעֶדֶת

שֶׁהַרְבֵּה טִפּוֹת מַיִם רָעֲדוּ בָּהּ

בְּעֹמֶק הָאוֹקְיָנוֹס

(עמ' 43)

.

בשיר יש נגיעה ברזוננס היקומי. דבר משפיע על דבר. כמו "אפקט הפרפר" בתורת הכאוס, המבארת כי משק כנפי פרפר במקום אחד בעולם יכול ליצור שינויים קטנים באטמוספרה, שבסופו של דבר יוכלו לגרום להופעת סופת טורנדו במקום אחר. על משקל זה נוכל להדגים את "אפקט המים" הפואטי בשיר. יסוד המים הקיים בגופה של המשוררת קיים גם באוקיינוס הרחב. וכאשר טיפת מים רועדת באוקיינוס, יש לה תהודה המשפיעה על המים בגופה של הכותבת, שנמצאת במקום אחר. התהודה יוצרת שלוּבהיוֹת עד כי לרגעים אין להבחין עוד בין יסוד המים בגופים הנפרדים, זה של האוקיינוס וזה של המשוררת. גוף המשוררת נטמע בגוף האוקיינוס, יסוד בולע יסוד, גוף המשוררת הוא אוקיינוס רחב, האוקיינוס הוא גוף המשוררת, התודעה מתרחבת ומאפשרת מיזוג שהולך והופך אחד בעומק האוקיינוס. ברגעים האלה יש הכרה בשלוּבהיוֹת עד כדי חוויה רליגיוזית.

.

השלוּבהיוֹת מעמיק את ההבנה שהכול בא ושב אל השורש האחד, כפי שהמשוררת כותבת בשיר "הנשמה היא נצחית":

.

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב מוֹצֵאת אוֹתִי

מְחַכָּה כִּבְיָכוֹל לִזְרִיחָתָהּ

וְהַצִּפּוֹרִים עַל הָאַנְטֵנוֹת

כֻּלִּי כָּאן

לֹא אוּכַל לְשַׁעֵר מָה קוֹרֶה

אֵיפֹה שֶׁקּוֹרֶה

וְאֵיךְ הַכֹּל יוֹצֵא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד

אֶל אוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ עַצְמוֹ

(עמ' 147)

.

הגרם השמימי המוזכר בשיר, השמש, הוא עֵד לזמן ההמתנה של המשוררת לזריחתו. היא ממתינה להופעתו, הוא מבחין בה, מגלה אותה. היא מעידה על נוכחותה המלאה: "כֻּלִּי כָּאן". הרגע הזה הוא רגע של בריאה, של הולדת היום ואף של ההבנה שהנשמה היא נצחית (כך בכותרת השיר). ובתוך הבנת הקוסמוס – הסדר היקומי, אין לשער מה קורה איפה שהוא קורה, כמו הכאוס הוא נמצא עוד במתאר הקיים ועם זה כבר קיימת ההבנה הפלאית כי הַכֹּל יוֹצֵא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד אֶל אוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ עַצְמוֹ. בחתימת השיר המשוררת מותירה את הקוראות והקוראים בשאלה מהו השורש, שורש היותנו? זוהי שאלה בסיסית בתפיסת ה־Interbeing.

.

*

.

יופיים של הדברים הארעיים

שִׂיחַ הַוְּרָדִים פּוֹרֵחַ // לְנֹכַח פְּנֵי הַמָּוֶת

לנוכח הקמילה והמוות פרחי הוורד פורחים. זה אינו אוקסימורון, אלא פואטיקה הבאה להנכיח את יופיים של הדברים הארעיים, הקמלים, את סתיו חייו של האדם. יש יופי בהתכלות ובמות הדברים. זאת תפיסת הוואבי־סאבי. המשוררת מעגנת את תפיסתה במורים רוחניים כדוגמת ריוקן, נזיר ומשורר זן יפני (אלישע מתרגמת את שירתו: "כתונת אחת, קערה אחת: שירת הזן של ריוקן", ואלה מובאים בספר זה).

.

"לעיתים על סף משבר" היא כותבת:

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּרִיּוֹקַן, נָזִיר וּמְשׁוֹרֵר זֵן יַפָּנִי,

אֵי שָׁם בְּשִׁלְהֵי הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה

אֵיךְ כָּתַב אֶת שִׁירָיו בְּבִקְתָּה דַּלָּה

בְּלִבּוֹ שֶׁל יַעַר עָבֹת

כְּשֶׁהוּא מֻקָּף בְּדִידוּת גְּדוֹלָה

חֲפָצִים דּוֹמְמִים מְעַטִּים שֶׁהָיוּ כָּל רְכוּשׁוֹ

הָיְתָה לָהֶם נֶפֶשׁ חַיָּה

כְּמוֹ כֻּתָּנְתּוֹ הָאַחַת

וְקַעֲרַת הָאֹרֶז שֶׁלּוֹ

וּבַחוּץ הַנָּהָר, הַחִזְרָן,

חוֹטֵב־עֵצִים שֶׁעָבַר בְּאַקְרַאי

הָעֲלָטָה הַכְּבֵדָה

(עמ' 153)

.

פשטות החומר וחמלת הארעיות כדרך חיים, ביטוי לזה נמצא בשירה "המדיטציה", והוא חלק מתרגול: בַּשֶּׁקֶט הַגּוֹאֶה אַתָּה זוֹכֵר // מִשְׁגִּים פָטָלִיִּים //אֲבָל שָׁקֵט מִכְּדֵי לְהִתְרַגֵּשׁ (עמ' 118).

גם משוררות ומשוררים אחרים משמשים מורי דרך ומקור השראה למשוררת, למשל ספפו.

שְׂרִידֵי שִׁירָתָהּ שֶׁל סְאַפְּפוֹ – // שׁוּב עָיַנְתִּי בָּהֶם הָעֶרֶב. (עמ' 132)

שרידי השירה הם עבר מתמשך. בכל עיון בהם הם נהווים שוב ומעוררים את הלך רוחה של המשוררת, כמו נסדק הזמן הליניארי וכל העבר וכל העתיד מתכנסים לזמן הווה, הערב הזה.

.

המשוררת יוצרת דיאלוג עם הריק. בריק יש אין. הוא ריק ומלא ללא הגדרות. למעשה הוא תהליך של התאדות עד כי נשארת רק אנרגיה מהתכלותו של החומר.

.

רוֹצָה לְהִתְאַדּוֹת בַּאֲוִיר פְּסָגוֹת צָלוּל

בַּמֶּרְחָבִים שֶׁעַל פְּנֵי שָׂדוֹת

הַמְּבַטְּאִים שֶׁקֶט קוֹסְמִי

בְּאִינְדְּמוּתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי גּוּפִי –

וְלֹא יְצָרַי –

אֶהְיֶה בְּאֵינְהֲוָיָתִי

(עמ' 149)

.

המוות מעסיק את המשוררת: אֵיךְ הִגַּעְתִּי לַחֲשֹׁב עַל אֶפְשָׁרֻיּוֹת מוֹתִי // בְּלֵיל קַיִץ מוּאָר?! (עמ' 148), ובתוך זה, בעליית הגג של התודעה הקולקטיבית ממשיכה המשוררת לארוג קורים רציפים של אלמוות: — בַּעֲלִיַּת הַגַּג // אֲנִי עַכָּבִישׁ, אוֹרֶגֶת // אֶת הָאַלְמָוֶת שֶׁלִּי (עמ' 238). חקר המוות הוא גם חקר של לידה מחדש, זו מהות החניכה.

.

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי—

לְהִתְקַדֵּם אֶל רֶחֶם רוּחָנִי מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי הָרֶגַע

מוֹשָׁה אֶת עַצְמִי, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, לוֹמֶדֶת אֶת

תְּנוּחוֹת הַפְּנִיָּה וְהַהִתְחַבְּרוּת—

(עמ' 201)

.

בכותרת הספר יש פסנתר – כלי נגינה, מהדהד למכונת הכתיבה, קלידים של אותיות, המשוררת יוצרת כלי היברידי של הקלדת צליל, הקלדת מילה, זהו הלחן השמור לה. בכלי ההיברידי הזה היא גם רוקחת תובנות תראפויטיות ואומרת בשיר שכותרתו: "השירה היא טיפול פסיכואנליטי":

.

הַשִּׁירָה מוֹדִיעָה עַל קִיּוּמִי

הַשִּׁירָה גַּם מְרַפֵּאת אוֹתִי

.

בשיר נוסף כותבת המשוררת:

.

ערב אחד בפברואר: מסע קטן אל תחושת סגריריות

הִגִּיעָה גַּם שְׁעַת הַפְּרֵדָה

מֵהָעוֹלָם הָאָפֵל שֶׁל הַשִּׁירָה!

(עמ' 158)

.

איני יודעת כמה שנים חלפו מאז אותו פברואר שבו כתבה המשוררת את פרידתה גם מעולם השירה. אולי עשרים שנה, אולי פחות.

בסוף שיחתנו בקו ירושלים–דארג'ילינג חתמה כל אחת את השיחה בדרכה. גבריאלה איחלה לעצמה "מעבר קל לעולם הבא". אני שתקתי. נשמתי. כששבתי לארץ בסוף פברואר התבשרתי על לכתה. רוח קרה הצליפה בהלווייתה. הייתה מוזיקה, כמו באו הצלילים ללוותה בשריקות רוח, כמו באו הציפורים ונעמדו על סלע הר בוחנות את הָאַיִן.

.

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

וּמְנַסֶּה לְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת

לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

(עמ' 174)

.

צילה זן־בר צור היא חוקרת של תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת חברה ומגדר באקדמיה ומחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). רשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 84, 94 ובגיליון מיום 13.1.22.

.

גברילאה אלישע, "הייתי פסנתר לבדי: מבחר שירים 1973–2000", עם אחרית דבר מאת דן מירון, מוסד ביאליק, 2021.

.

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: ראובן וייס על "תחת עץ היער" מאת תומס הארדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שלושה שירים מאת אמיר דרוויש

מאנגלית: תמר ס' דרוקר

.

פליט יקר

הַכֵּר תּוֹדָה לַשְּׁבִילִים

לְאַבְנֵי הַדֶּרֶךְ הַמֻּנָּחוֹת לְרַגְלֶיךָ

לַשָּׁמַיִם הַנְּדִיבִים הַמַּרְאִים לְךָ אֶת

הַיָּרֵחַ הַשּׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹת אֶל תּוֹךְ עֵינֶיךָ,

אֱמֹר תּוֹדָה לַטֶּבַע, לַנְּהָרוֹת הַמַּרְוִים

אֶת הָאָרֶץ הַמַּרְוָה אוֹתְךָ,

הַכֵּר תּוֹדָה לַחַיִּים וְלָאֲדָמָה

בְּעוֹדָם קוֹרְעִים לִגְזָרִים אֶת לִבְּךָ.

.

עיניה של סוּכֵּינה

בְּעַיִן יָמִין יֵשׁ יָם וְעוֹד יָם:

יָם שָׁחֹר וְיָם לָבָן.

.

בַּיָּם הַלָּבָן אֵין כְּלָל יַבָּשָׁה,

              כֻּלּוֹ מַיִם.

.

בַּיָּם הַשָּׁחֹר יֵשׁ אִי

             בְּמֶרְכָּזוֹ

בַּיִת עַם פְּסֵיפָס אַנְדָּלוּסִי

             גִּנָּה

             וּצְבָאִים

מֵאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא רַק בְּעֵינֶיהָ שֶׁל סוּכֵּינָה.

.

מַיִם זוֹלְגִים מֵהַיָּם הַלָּבָן,

נִכְנָסִים לַבַּיִת וְשׁוֹטְפִים אוֹתוֹ,

מְמַלְּאִים אֶת הַמִּזְרָקָה שֶׁבְּגַלְגַּל הָעַיִן

מֵי שְׁתִיָּה לַצְּבָאִים.

.

בְּעַיִן שְׂמֹאל בֵּינְתַיִם אֵין שׁוּם דָּבָר.

חַכּוּ, יָמִים יַגִּידוּ.

.

סליחה!

דִּבְרֵי הִתְנַצְּלוּת מִמֻּסְלְמִים (וּמִכָּל מִי שֶׁנֶּחְשָׁב מֻסְלְמִי) לָאֱנוֹשׁוּת.

.

אָנוּ מִתְנַצְּלִים עַל כָּל הַסֵּבֶל

שֶׁגָּרַמְנוּ לָאֱנוֹשׁוּת.

סְלִיחָה עַל אַלְגֶּבְּרָה וְעַל הַסִּימָן X

סְלִיחָה עַל כָּל הַמִּלִּים שֶׁאֲנַחְנוּ מְטִיחִים בָּכֶם:

אַקְלִים, הַנְדָּסָה, יַסְמִין, כֻּתְנָה,

כִימְיָה, לִילָךְ, לִימוֹן וְגַם לַיְם,

מֶרְכָּז, פִּתְגָּם, קֹטֶב, תַּאֲרִיךְ,

הַסַּפָּה וְגַם הַפִּיגָ'מָה הַנּוֹחָה בָּהּ נִשְׁכָּבִים עַל הַסַּפָּה,

עַל כָּל אֵלֶּה אָנוּ מִתְנַצְּלִים.

.

סְלִיחָה עַל שֶׁהֵמַרְנוּ אֶת הָאַלְכּוֹהוֹל בְּקָפֶה עֲבוּר הוֹגֵי הַהַשְׂכָּלָה.

וְאִם בְּמַשְׁקָאוֹת חַמִּים עָסְקִינַן,

סְלִיחָה עַל הַקָּפֶה הֶהָפוּךְ שֶׁהֵבִיאוּ הַתּוּרְכִּים

סְלִיחָה עַל סוּסֵי הַמֵּרוֹץ הַשְּׁחֹרִים

עַל הַשָּׁעוֹן,

מָתֵמָטִיקָה,

מַצְנְחִים.

.

עַבְּדוּל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית מִתְנַצֵּל עַל מָה שֶׁמָּה־שְׁמוֹ עָשָׂה;

הוּא לֹא מַכִּיר אוֹתוֹ אֲבָל הוּא בְּכָל זֹאת מִצְטַעֵר.

סְלִיחָה עַל שֶׁלִּוִּינוּ אֶת קוֹלוֹמְבּוּס בְּמַסָּעוֹ לְאָמֵרִיקָה

וּסְלִיחָה עַל הָעַרְבִי שֶׁהָיָה עִמּוֹ,

הָרִאשׁוֹן שֶׁהַנִּיחַ אֶת כַּף רַגְלוֹ עַל הַקַּרְקַע וְקָרָא "הוֹנוֹלוּלוּ"

וְכָךְ נָתַן לַמָּקוֹם אֶת שְׁמוֹ.

סְלִיחָה עַל הָאַדְרִיכָלוּת בִּסְפָרַד וְעַל אַרְמוֹן אַלְהַמְבְּרָה.

אָנוּ מִתְנַצְּלִים עַל הַכְּנֵסִיּוֹת בְּסֵבִילְיָה

עִם עִטּוּרֵי מָגֵן דָּוִד בַּחֲזִית, שֶׁבָּנִינוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ.

אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים סְלִיחָה עַל כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵאֶפֶס עַד טְרִילְיוֹן.

אֲפִלּוּ עַדְנַאן הַיָּזִידִי (שֶׁטּוֹעִים לַחְשֹׁב שֶׁהוּא מֻסְלְמִי)

מִתְנַצֵּל עַל מַעֲשָׂיו שֶׁל אַבּוּ־מִישֶׁהוּ הָעוֹרֵף רָאשִׁים בְּסוּרְיָה.

.

סְלִיחָה עַל כַּסְפִּית כְלוֹרִית הַמְּשַׁמֶּשֶׁת לְחִטּוּי,

אָנָּא, הָבוּ לָנוּ מְעַט –

כִּי הָאַשְׁמָה עַל שֶׁהֵבֵאנוּ עֲלֵיכֶם אֶת כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל

פּוֹעֶרֶת בָּנוּ פֶּצַע עָמֹק מִשִּׁעוּר.

סְלִיחָה עַל הַגִּיטָרָה עָלֶיהָ פָּרְטוּ הַמּוֹרִיסְקוֹס בִּסְפָרַד

לְהַמְתִּיק אֶת כְּאֵבָם כְּשֶׁהֵם גּוֹרְשׁוּ מִמּוֹלַדְתָּם.

סְלִיחָה עַל הַנַּרְגִּילָה שֶׁאַתֶּם מְעַשְּׁנִים בְּכֵּיף

בְּעוֹדְכֶם בּוֹהִים בַּיָּרֵחַ וּמַקְשִׁיבִים לִנְגִינַת הַנֵּאִי.

סְלִיחָה עַל פִּעְנוּחַ צֹפֶן וְנִתּוּחַ מַעַרְכוֹת מֵידָע,

לַחְשֹׁב מָה נִמְצָא בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַלֵּב וְלַחְשֹׂף זֹאת

לָאוֹר.

סְלִיחָה שֶׁצָּבַעְנוּ אֶת גְּרֵנָדָה בְּלָבָן עַל מְנַת לְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַמַּעֲמָדוֹת

סְלִיחָה עַל סִפּוּרֵי אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה.

.

בְּכָל פַּעַם שֶׁאָנוּ רוֹאִים כּוֹכָב, אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים לְהִתְנַצֵּל עַל הָאַסְטְרוֹנוֹמְיָה.

אֲנַחְנוּ מִצְטַעֲרִים שֶׁמּוֹ פַארַח בִּקֵּשׁ מִקְלָט

וְהָפַךְ לְאַלּוּף עוֹלָם בְּרִיטִי.

סְלִיחָה עַל אָמָּנוּת מֻפְשֶׁטֶת,

עַל עָרַבֶּסְקוֹת וְעִטּוּרִים מְסֻגְנָנִים.

אֲנַחְנוּ מִתְנַצְּלִים עַל הָאֹכֶל שֶׁהֵבֵאנוּ לְכָאן:

מִטּוּנָה אוֹ קָארִי עוֹף,

חוּמוּס,

פָלָאפֶל,

מִשְׁמֵשׁ,

קַבַּאבּ,

וְעַד לְשַׁוַארְמַה בְּפִתָּה.

וְאַל תִּשְׁכְּחוּ אֶת הַקּוּסְקוּס.

.

אִם שָׁכַחְנוּ לְהִתְנַצֵּל עַל מַשֶּׁהוּ, סְלִיחָה,

אָנוּ מִתְנַצְּלִים בְּכָל זֹאת אֲפִלּוּ מִבְּלִי דַּעַת בְּעַד מָה.

וְיוֹתֵר מִכָּל אֲנַחְנוּ מִתְנַצְּלִים עַל שִׁירֵי הָאַהֲבָה שֶׁל רוּמִי,

בְּיֵאוּשׁ נָבִיא לָכֶם הֵד מִשִּׁירוֹ:

אֲהוּבִי

קַח אוֹתִי.

תֵּן דְּרוֹר לְנַפְשִׁי.

מַלֵּא אוֹתִי בְּאַהֲבָתְךָ

שַׁחְרֵר אוֹתִי מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת.

אִם אֶתֵּן לִבִּי לְדָבָר אַחֵר עַל פָּנֶיךָ

מִי יִתֵּן וְאֵשׁ תִּשְׂרֹף אֶת תּוֹכִי.

אֲהוּבִי,

קַח מִמֶּנִּי אֶת כָּל שֶׁאֶרְצֶה.

קַח אֶת כָּל שֶׁאֶעֱשֶׂה.

קַח אֶת שֶׁאֲנִי זָקוּק לוֹ.

קַח אֶת כָּל

מָה שֶׁלּוֹקֵחַ אוֹתִי מִמְּךָ.

.

סִלְחוּ לָנוּ בְּבַקָּשָׁה.

אֲנַחְנוּ מִצְטַעֲרִים וּמִתְנַצְּלִים הַיּוֹם עַד בְּלִי דַּי.

.

אמיר דרוויש  (Amir Darwish) הוא משורר יליד חאלב, בריטי־סורי ממוצא כורדי. דרוויש הגיע לבריטניה כמבקש מקלט בשנת 2003 וחי כיום בלונדון. לומד לתואר שלישי באוניברסיטת נורת'האמפטון. דרוויש פרסם שני ספרי שירה, "אל תשכחו את הקוסקוס" (2015), ו"פליט יקר" (2019), וכרך ראשון של אוטוביוגרפיה, "מחאלב, ללא אהבה" (2017). שיריו ראו אור בבריטניה ותורגמו לשפות רבות, בהן ערבית, בנגלית, אסטונית, פינית, איטלקית, ספרדית וטורקית. כמה משיריו ראו אור בעברית בגיליון המקוון של גרנטה.

.

תמר ס' דרוקר השלימה דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', פרסמה מחקרים על ספרות ימי־הביניים ולימדה ספרות עברית באוניברסיטת לונדון. זהו פרסום שני של תרגום שירה פרי עטה. בימים אלו היא מתרגמת ספר שירים מאת המשוררת האפגנית פארוונה פאייז.

.

»   במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: פרסום ראשון בעברית לסיפור קצר מאת אלזה מורנטה, בתרגומה של שירלי פינצי לב

..

.

Dear Refugee

Be thankful to the roads,

Their stones as they lie before you

To the sky that generously shows you

The moon dangling its legs in your eyes

Say thank you to nature, to the rivers who feed

The earth to feed you

Be thankful to life and earth

When they knock open your heart.

.

Soukaina’s eyes

The right consists of two oceans:

Black and white.

.

The white one has no land whatsoever,

                                It’s all water.

.

The black one has an island

                                In the middle

There is a house with an Andalusian mosaic,

                                Garden

                                And gazelles

The kind that are only found in Soukaina’s eyes.

.

Water from the white ocean often leaks,

Enters the house to wash it,

Fill the fountain in the eyeball

For gazelles to drink.

.

As for the left eye, there is nothing yet,

So wait and time will tell.

.

Sorry!

An apology from Muslims (or those perceived to be Muslims) to humanity

.

We are sorry for everything

That we have caused humanity to suffer from.

Sorry for algebra and the letter X.

Sorry for those words we throw at you:

Amber, candy, chemistry, cotton, giraffe, hazard,

Jar, jasmine, jumper, lemon, lime, lilac,

Oranges, sofa scarlet, spinach,

Talisman, tangerine, tariff, traffic, tulips,

Mattress (yes mattress0 and the massage you enjoy on it:

We are sorry for all of these.

.

Sorry that we replaced alcohol with coffee for Enlightenment philosophers.

Speaking of hot drinks,

We are sorry for the cappuccino the Turks brought over.

Sorry for the black Arabian race horses,

For the clock,

Maths,

Parachutes.

.

Abdul in the US is sorry for what so and so did;

He does not know him but he is sorry anyway.

Sorry that we accompanied Columbus on his journey to the States.

And sorry for the Arab man with him

Who was the first to touch the shore and shout ‘Honolulu’

And named the place after him.

Sorry for the architecture in Spain and the Al Hambra palace there.

We apologise for churches in Seville

With their stars of David at the top that we build with our hands.

We say sorry for every number you use in your daily life from the 0 to the trillion.

Even Adnan the Yezidi (mistaken for a Muslim)

Is sorry for the actions of Abu whatever who beheads people in Syria.

.

Sorry for the mercury chloride that heals wounds,

Please give us some –

Because the guilt of initiating all of the above

Gives us a wound as big as this earth.

Sorry for the guitar that was played by Moriscos in Spain

To ease their pain when they were kicked out of their homes.

Sorry for the hookah as you sip on its lips

And gaze into the moon hearing the Arabian Nay.

Sorry for cryptanalysis and the ability to analyse information systems,

To thank what is at the heart of the heart and bring it to the world.

Sorry for painting Grenada white to evade social hierarchy.

Sorry for the stories in The Arabian Nights.

.

Every time we see a star, we remember to be sorry for Astronomy.

We are sorry that Mo Farah claimed asylum here

And went to become the British champion of the world.

Sorry for non-representation art,

Pattern and surface decoration.

We are sorry for all the food we brought over:

From tuna to chicken tikka masala,

Hummus,

Falafel,

Apricot,

Doner kebab

Right up to the shawarma roll.

And don’t forget the couscous.

.

If we forgot to apologise for something, never mind,

We are sorry for it without even knowing it.

Most of all we are sorry for Rumi’s love poems,

And we desperately echo of them to you.

Oh Beloved,

Take me,

Liberate my soul.

Fill me with your love and

Release me from the two worlds.

If I set my heart on anything but you

Let fire burn me from inside.

Oh Beloved,

Take away what I want,

Take away what I do.

Take away what I need.

Take away everything

That takes me from you.

.

Please forgive us.

We are sorry and cannot be sorry enough today.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן