.

שלושה שירים מאת אמיר דרוויש

מאנגלית: תמר ס' דרוקר

.

פליט יקר

הַכֵּר תּוֹדָה לַשְּׁבִילִים

לְאַבְנֵי הַדֶּרֶךְ הַמֻּנָּחוֹת לְרַגְלֶיךָ

לַשָּׁמַיִם הַנְּדִיבִים הַמַּרְאִים לְךָ אֶת

הַיָּרֵחַ הַשּׁוֹלֵחַ אֶצְבָּעוֹת אֶל תּוֹךְ עֵינֶיךָ,

אֱמֹר תּוֹדָה לַטֶּבַע, לַנְּהָרוֹת הַמַּרְוִים

אֶת הָאָרֶץ הַמַּרְוָה אוֹתְךָ,

הַכֵּר תּוֹדָה לַחַיִּים וְלָאֲדָמָה

בְּעוֹדָם קוֹרְעִים לִגְזָרִים אֶת לִבְּךָ.

.

עיניה של סוּכֵּינה

בְּעַיִן יָמִין יֵשׁ יָם וְעוֹד יָם:

יָם שָׁחֹר וְיָם לָבָן.

.

בַּיָּם הַלָּבָן אֵין כְּלָל יַבָּשָׁה,

              כֻּלּוֹ מַיִם.

.

בַּיָּם הַשָּׁחֹר יֵשׁ אִי

             בְּמֶרְכָּזוֹ

בַּיִת עַם פְּסֵיפָס אַנְדָּלוּסִי

             גִּנָּה

             וּצְבָאִים

מֵאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא רַק בְּעֵינֶיהָ שֶׁל סוּכֵּינָה.

.

מַיִם זוֹלְגִים מֵהַיָּם הַלָּבָן,

נִכְנָסִים לַבַּיִת וְשׁוֹטְפִים אוֹתוֹ,

מְמַלְּאִים אֶת הַמִּזְרָקָה שֶׁבְּגַלְגַּל הָעַיִן

מֵי שְׁתִיָּה לַצְּבָאִים.

.

בְּעַיִן שְׂמֹאל בֵּינְתַיִם אֵין שׁוּם דָּבָר.

חַכּוּ, יָמִים יַגִּידוּ.

.

סליחה!

דִּבְרֵי הִתְנַצְּלוּת מִמֻּסְלְמִים (וּמִכָּל מִי שֶׁנֶּחְשָׁב מֻסְלְמִי) לָאֱנוֹשׁוּת.

.

אָנוּ מִתְנַצְּלִים עַל כָּל הַסֵּבֶל

שֶׁגָּרַמְנוּ לָאֱנוֹשׁוּת.

סְלִיחָה עַל אַלְגֶּבְּרָה וְעַל הַסִּימָן X

סְלִיחָה עַל כָּל הַמִּלִּים שֶׁאֲנַחְנוּ מְטִיחִים בָּכֶם:

אַקְלִים, הַנְדָּסָה, יַסְמִין, כֻּתְנָה,

כִימְיָה, לִילָךְ, לִימוֹן וְגַם לַיְם,

מֶרְכָּז, פִּתְגָּם, קֹטֶב, תַּאֲרִיךְ,

הַסַּפָּה וְגַם הַפִּיגָ'מָה הַנּוֹחָה בָּהּ נִשְׁכָּבִים עַל הַסַּפָּה,

עַל כָּל אֵלֶּה אָנוּ מִתְנַצְּלִים.

.

סְלִיחָה עַל שֶׁהֵמַרְנוּ אֶת הָאַלְכּוֹהוֹל בְּקָפֶה עֲבוּר הוֹגֵי הַהַשְׂכָּלָה.

וְאִם בְּמַשְׁקָאוֹת חַמִּים עָסְקִינַן,

סְלִיחָה עַל הַקָּפֶה הֶהָפוּךְ שֶׁהֵבִיאוּ הַתּוּרְכִּים

סְלִיחָה עַל סוּסֵי הַמֵּרוֹץ הַשְּׁחֹרִים

עַל הַשָּׁעוֹן,

מָתֵמָטִיקָה,

מַצְנְחִים.

.

עַבְּדוּל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית מִתְנַצֵּל עַל מָה שֶׁמָּה־שְׁמוֹ עָשָׂה;

הוּא לֹא מַכִּיר אוֹתוֹ אֲבָל הוּא בְּכָל זֹאת מִצְטַעֵר.

סְלִיחָה עַל שֶׁלִּוִּינוּ אֶת קוֹלוֹמְבּוּס בְּמַסָּעוֹ לְאָמֵרִיקָה

וּסְלִיחָה עַל הָעַרְבִי שֶׁהָיָה עִמּוֹ,

הָרִאשׁוֹן שֶׁהַנִּיחַ אֶת כַּף רַגְלוֹ עַל הַקַּרְקַע וְקָרָא "הוֹנוֹלוּלוּ"

וְכָךְ נָתַן לַמָּקוֹם אֶת שְׁמוֹ.

סְלִיחָה עַל הָאַדְרִיכָלוּת בִּסְפָרַד וְעַל אַרְמוֹן אַלְהַמְבְּרָה.

אָנוּ מִתְנַצְּלִים עַל הַכְּנֵסִיּוֹת בְּסֵבִילְיָה

עִם עִטּוּרֵי מָגֵן דָּוִד בַּחֲזִית, שֶׁבָּנִינוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ.

אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים סְלִיחָה עַל כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵאֶפֶס עַד טְרִילְיוֹן.

אֲפִלּוּ עַדְנַאן הַיָּזִידִי (שֶׁטּוֹעִים לַחְשֹׁב שֶׁהוּא מֻסְלְמִי)

מִתְנַצֵּל עַל מַעֲשָׂיו שֶׁל אַבּוּ־מִישֶׁהוּ הָעוֹרֵף רָאשִׁים בְּסוּרְיָה.

.

סְלִיחָה עַל כַּסְפִּית כְלוֹרִית הַמְּשַׁמֶּשֶׁת לְחִטּוּי,

אָנָּא, הָבוּ לָנוּ מְעַט –

כִּי הָאַשְׁמָה עַל שֶׁהֵבֵאנוּ עֲלֵיכֶם אֶת כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל

פּוֹעֶרֶת בָּנוּ פֶּצַע עָמֹק מִשִּׁעוּר.

סְלִיחָה עַל הַגִּיטָרָה עָלֶיהָ פָּרְטוּ הַמּוֹרִיסְקוֹס בִּסְפָרַד

לְהַמְתִּיק אֶת כְּאֵבָם כְּשֶׁהֵם גּוֹרְשׁוּ מִמּוֹלַדְתָּם.

סְלִיחָה עַל הַנַּרְגִּילָה שֶׁאַתֶּם מְעַשְּׁנִים בְּכֵּיף

בְּעוֹדְכֶם בּוֹהִים בַּיָּרֵחַ וּמַקְשִׁיבִים לִנְגִינַת הַנֵּאִי.

סְלִיחָה עַל פִּעְנוּחַ צֹפֶן וְנִתּוּחַ מַעַרְכוֹת מֵידָע,

לַחְשֹׁב מָה נִמְצָא בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַלֵּב וְלַחְשֹׂף זֹאת

לָאוֹר.

סְלִיחָה שֶׁצָּבַעְנוּ אֶת גְּרֵנָדָה בְּלָבָן עַל מְנַת לְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַמַּעֲמָדוֹת

סְלִיחָה עַל סִפּוּרֵי אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה.

.

בְּכָל פַּעַם שֶׁאָנוּ רוֹאִים כּוֹכָב, אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים לְהִתְנַצֵּל עַל הָאַסְטְרוֹנוֹמְיָה.

אֲנַחְנוּ מִצְטַעֲרִים שֶׁמּוֹ פַארַח בִּקֵּשׁ מִקְלָט

וְהָפַךְ לְאַלּוּף עוֹלָם בְּרִיטִי.

סְלִיחָה עַל אָמָּנוּת מֻפְשֶׁטֶת,

עַל עָרַבֶּסְקוֹת וְעִטּוּרִים מְסֻגְנָנִים.

אֲנַחְנוּ מִתְנַצְּלִים עַל הָאֹכֶל שֶׁהֵבֵאנוּ לְכָאן:

מִטּוּנָה אוֹ קָארִי עוֹף,

חוּמוּס,

פָלָאפֶל,

מִשְׁמֵשׁ,

קַבַּאבּ,

וְעַד לְשַׁוַארְמַה בְּפִתָּה.

וְאַל תִּשְׁכְּחוּ אֶת הַקּוּסְקוּס.

.

אִם שָׁכַחְנוּ לְהִתְנַצֵּל עַל מַשֶּׁהוּ, סְלִיחָה,

אָנוּ מִתְנַצְּלִים בְּכָל זֹאת אֲפִלּוּ מִבְּלִי דַּעַת בְּעַד מָה.

וְיוֹתֵר מִכָּל אֲנַחְנוּ מִתְנַצְּלִים עַל שִׁירֵי הָאַהֲבָה שֶׁל רוּמִי,

בְּיֵאוּשׁ נָבִיא לָכֶם הֵד מִשִּׁירוֹ:

אֲהוּבִי

קַח אוֹתִי.

תֵּן דְּרוֹר לְנַפְשִׁי.

מַלֵּא אוֹתִי בְּאַהֲבָתְךָ

שַׁחְרֵר אוֹתִי מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת.

אִם אֶתֵּן לִבִּי לְדָבָר אַחֵר עַל פָּנֶיךָ

מִי יִתֵּן וְאֵשׁ תִּשְׂרֹף אֶת תּוֹכִי.

אֲהוּבִי,

קַח מִמֶּנִּי אֶת כָּל שֶׁאֶרְצֶה.

קַח אֶת כָּל שֶׁאֶעֱשֶׂה.

קַח אֶת שֶׁאֲנִי זָקוּק לוֹ.

קַח אֶת כָּל

מָה שֶׁלּוֹקֵחַ אוֹתִי מִמְּךָ.

.

סִלְחוּ לָנוּ בְּבַקָּשָׁה.

אֲנַחְנוּ מִצְטַעֲרִים וּמִתְנַצְּלִים הַיּוֹם עַד בְּלִי דַּי.

.

אמיר דרוויש  (Amir Darwish) הוא משורר יליד חאלב, בריטי־סורי ממוצא כורדי. דרוויש הגיע לבריטניה כמבקש מקלט בשנת 2003 וחי כיום בלונדון. לומד לתואר שלישי באוניברסיטת נורת'האמפטון. דרוויש פרסם שני ספרי שירה, "אל תשכחו את הקוסקוס" (2015), ו"פליט יקר" (2019), וכרך ראשון של אוטוביוגרפיה, "מחאלב, ללא אהבה" (2017). שיריו ראו אור בבריטניה ותורגמו לשפות רבות, בהן ערבית, בנגלית, אסטונית, פינית, איטלקית, ספרדית וטורקית. כמה משיריו ראו אור בעברית בגיליון המקוון של גרנטה.

.

תמר ס' דרוקר השלימה דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת קיימברידג', פרסמה מחקרים על ספרות ימי־הביניים ולימדה ספרות עברית באוניברסיטת לונדון. זהו פרסום שני של תרגום שירה פרי עטה. בימים אלו היא מתרגמת ספר שירים מאת המשוררת האפגנית פארוונה פאייז.

.

»   במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: פרסום ראשון בעברית לסיפור קצר מאת אלזה מורנטה, בתרגומה של שירלי פינצי לב

..

.

Dear Refugee

Be thankful to the roads,

Their stones as they lie before you

To the sky that generously shows you

The moon dangling its legs in your eyes

Say thank you to nature, to the rivers who feed

The earth to feed you

Be thankful to life and earth

When they knock open your heart.

.

Soukaina’s eyes

The right consists of two oceans:

Black and white.

.

The white one has no land whatsoever,

                                It’s all water.

.

The black one has an island

                                In the middle

There is a house with an Andalusian mosaic,

                                Garden

                                And gazelles

The kind that are only found in Soukaina’s eyes.

.

Water from the white ocean often leaks,

Enters the house to wash it,

Fill the fountain in the eyeball

For gazelles to drink.

.

As for the left eye, there is nothing yet,

So wait and time will tell.

.

Sorry!

An apology from Muslims (or those perceived to be Muslims) to humanity

.

We are sorry for everything

That we have caused humanity to suffer from.

Sorry for algebra and the letter X.

Sorry for those words we throw at you:

Amber, candy, chemistry, cotton, giraffe, hazard,

Jar, jasmine, jumper, lemon, lime, lilac,

Oranges, sofa scarlet, spinach,

Talisman, tangerine, tariff, traffic, tulips,

Mattress (yes mattress0 and the massage you enjoy on it:

We are sorry for all of these.

.

Sorry that we replaced alcohol with coffee for Enlightenment philosophers.

Speaking of hot drinks,

We are sorry for the cappuccino the Turks brought over.

Sorry for the black Arabian race horses,

For the clock,

Maths,

Parachutes.

.

Abdul in the US is sorry for what so and so did;

He does not know him but he is sorry anyway.

Sorry that we accompanied Columbus on his journey to the States.

And sorry for the Arab man with him

Who was the first to touch the shore and shout ‘Honolulu’

And named the place after him.

Sorry for the architecture in Spain and the Al Hambra palace there.

We apologise for churches in Seville

With their stars of David at the top that we build with our hands.

We say sorry for every number you use in your daily life from the 0 to the trillion.

Even Adnan the Yezidi (mistaken for a Muslim)

Is sorry for the actions of Abu whatever who beheads people in Syria.

.

Sorry for the mercury chloride that heals wounds,

Please give us some –

Because the guilt of initiating all of the above

Gives us a wound as big as this earth.

Sorry for the guitar that was played by Moriscos in Spain

To ease their pain when they were kicked out of their homes.

Sorry for the hookah as you sip on its lips

And gaze into the moon hearing the Arabian Nay.

Sorry for cryptanalysis and the ability to analyse information systems,

To thank what is at the heart of the heart and bring it to the world.

Sorry for painting Grenada white to evade social hierarchy.

Sorry for the stories in The Arabian Nights.

.

Every time we see a star, we remember to be sorry for Astronomy.

We are sorry that Mo Farah claimed asylum here

And went to become the British champion of the world.

Sorry for non-representation art,

Pattern and surface decoration.

We are sorry for all the food we brought over:

From tuna to chicken tikka masala,

Hummus,

Falafel,

Apricot,

Doner kebab

Right up to the shawarma roll.

And don’t forget the couscous.

.

If we forgot to apologise for something, never mind,

We are sorry for it without even knowing it.

Most of all we are sorry for Rumi’s love poems,

And we desperately echo of them to you.

Oh Beloved,

Take me,

Liberate my soul.

Fill me with your love and

Release me from the two worlds.

If I set my heart on anything but you

Let fire burn me from inside.

Oh Beloved,

Take away what I want,

Take away what I do.

Take away what I need.

Take away everything

That takes me from you.

.

Please forgive us.

We are sorry and cannot be sorry enough today.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כמו כלים שלובים: על "תחת עץ היער" לתומס הארדי ותרגומו לעברית

ראובן וייס

.

התייפחות עצי האשוח, לַחשוּש המֵילה, אוושת ענפי האשור, כל אלו משתרגים בקול שירתו של איש הפוסע לבדו בחשכת הערב. כך נפתח תחת עץ היער (Under the Greenwood Tree,י1872), רומן מוקדם של תומס הארדי, המופיע לראשונה בעברית בתרגומו של רון אגמון – בהרמוניה בין עצי היער לשוכניו. השאיפה להרמוניה, לצירופם התואם של אלמנטים בודדים ונבדלים, חוזרת כפזמון לכל אורכה של יצירה פסטורלית זו, ובאה לידי ביטוי אף בכותרת המשנה של הרומן – The Mellstock Quire: A Rural Painting of the Dutch School – השוזרת יחדיו שלוש אמנויות: המוזיקה, הציור והכתיבה.

העלילה מתרחשת בעיירה מלסטוק שבמחוז ווסקס הבדיוני בדרום הכפרי של אנגליה, שבו מתרחשות רבות מעלילות סיפוריו של הארדי, באמצע המאה התשע־עשרה, תקופה המתוארת כמעין אידיליה טרום־תעשייתית; "גן עדן אבוד", מכנה אותה אגמון בנספח פרי עטו (עמ' 208). "אבוד" מפני שכוחות הקִדמה מתדפקים על שערי העיירה, ולא ניתן עוד לחסום את דרכם. נקודת השבירה היא מוזיקלית: ביוזמתו של  הכומר, הנגנים מהיציע המערבי, ממשיכיה של מסורת ותיקה של נגנים כנסייתיים מקומיים, יוחלפו באורגן, כלי מכני, מודרני, ויחידי. הארדי, שאביו היה חבר במקהלה כזו, מסביר בהקדמתו למהדורה של הרומן מ־1896 כי התוצאה של שינויים כגון זה "הייתה התמעטות ואף איבוד העניין של חברי הקהילה במהלך העניינים בכנסייה" (עמ' 5). ואכן, נראה כי חשיבותו של שינוי זה נעוצה בעיקר בפרימתם של קשרים המעמידים את העיירה על תילה. אותו האיש השר לבדו במשעול היער בפתיחת הרומן, למשל, נמצא בדרכו להתכנסות של המקהלה בביתו של בעל העגלות. יחד, הנגנים יעברו בין בתי העיירה וישירו מזמורים לכבוד חג המולד. בעוברם בין הבתים השונים, חברי המקהלה קושרים ביניהם – ויוצרים קהילה. החלפתם באורגן יחיד, אם כן, שקולה לפירוקה של מלסטוק.

אך זהו אינו פירוק מוחלט. דווקא פיזורה של המקהלה מצביע על חוסנם של הקשרים המחברים בין חברי הקהילה ועל מחויבותם של התושבים להמשכיות ולקיום משותף. כאשר הנגנים מגיעים לביתו של הכומר בניסיון לשכנעו לשנות את החלטתו בנוגע להחלפתם באורגן, הם נתקלים בתשובה שלילית. אך הם אינם מתעקשים להמשיך במחאתם. אדרבא, הם מקבלים את ההחלטה: "אני מניח שבני תמותה לא צריכים לקוות שיקבלו כל מה שהם מבקשים; ואני רוצה להביע בשם כולנו שנעשה את השינוי ונהיה מרוצים ממה שתגיד", אומר בעל העגלות, דוברם של הנגנים. בתאריך המוסכם, הוא ממשיך, "נפַנֶה את מקומנו לדור הבא" (עמ' 92). טובת הקהילה, אם כן, עומדת לנגד עיניהם של הנגנים: הם יודעים שאם יתמידו בהתנגדותם לכומר ייווצר קרע בקהילה, שיחתור תחת פועלה של המקהלה כאחד המוסדות המחברים בין תושבי העיירה. דרך קבלתם של הנגנים את ההחלטה על פירוקה של המקהלה על אף הצער שבדבר, ניתן לראות שהגורמים השונים המרכיבים את מלסטוק פועלים כמו כלים שלובים – בשאיפה מתמדת למצוא איזון, תוך הבנה כי הם כרוכים זה בזה. תחושה זו של שותפות גורל נמצאת בבסיסו של הרומן ומזינה את הנוסטלגיה של המְסַפּר לתקופה אחרת, וגם את האופטימיות לעתיד שעימה נשארים הקוראים: נכון, דברים טובים אבדו במרוצת הזמן, אך החיים ממשיכים במלוא כוחם. לא בכדי הרומן מסתיים כמו שהתחיל, בעירוב הרמוני של הטבע והאדם, הפעם בשירת הזמיר הנשמעת כשפה אנושית: "טיפיוויט! מתו־קית! קי־קי־קי! קרב הנה, קרב הנה, קרב הנה!" (עמ' 207).

כפי שמרמזת שירת הזמיר, גם אהבה יש ברומן. על האורגן, אותו "זרע הפורענות המבשר על חורבן גן העדן", כפי שמכנהו אגמון (עמ' 209), מנגנת המורה החדשה, פאנְסי דֵיי. כאשר הנגנים והקוראים פוגשים בה לראשונה, נראית דמותה – "ממוסגרת כתמונה על ידי מסגרת החלון, מטילה, מבלי משים, בנר שהחזיקה בידה, זוהר מלא חיים על פניה" (עמ' 35) – כפורטרט של יופי שמימי כמעט: "היא הייתה עטופה בחלוק לבן כלשהו, בעוד על כתפיה נפל אשד פזור של שיער עשיר נהדר, המכריז בהיותו כך פרוע, כי רק בשעת לילה, כשאין רואים אותו, הוא מתגלה במצבו זה" (עמ' 35). הניגוד שבין שמימיות ופורענות, חשיפה והסתרה, אור וצל מסתמן כנקודת המגוז המעניקה תחושת עומק לסיפור אהבה שגרתי.

שלא במפתיע, במהרה מוצאת את עצמה פאנסי מחוזרת על ידי שלושה גברים: דיק דיואי, בנו של בעל העגלות; מר מייבולד, הכומר; ומר שיינר, איכר אמיד. קוראים ותיקים של הארדי ודאי יתקשו שלא לחשוב על העלמה דיי כעומדת בצילה של בת־שבע אברדין, גיבורת יצירת המופת הרחק מהמון מתהולל (Far From the Madding Crowd,י1874), אשר אף היא נאלצת לבחור בין שלושה מחזרים. דמותה של פאנסי אמנם מורכבת פחות ועצמאית פחות ממקבילתה המפורסמת, אך היא מייצגת נאמנה את האנושיות והחום הקורנים מהרומן, כמו גם את ההומור. כאשר דיק דיואי, למשל, שוטף את ידיו יחד עם פאנסי באותו הכיור, "הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שנגע באצבעות נערה מתחת למים", הוא מציין לעצמו כי ההרגשה נעימה למדי. פאנסי, מצידה, מעירה כי "באמת, בקושי אני יודעת איזה ידיים שלי ואיזה שלך, הן כל כך התערבבו יחד", לפני שהיא מסיגה את ידיה בזריזות (עמ' 108). על אף הגיחוך פאנסי ודיק אינם נעשים מטרות ללעג, אלא מוצגים בחיבה בלבלובה של אהבה צעירה. לא כאן נמצא את הקדרות האופפת את הדמויות בספריו המאוחרים של הארדי ואת הטרגדיות הרודפות אחריהן. במשיכות מכחול הארדי מביא בפני קוראיו דיוקנאות של אנשים ברגעים הקטנים והמאושרים של חייהם – כשהם שרים, מנגנים, רוקדים ואוהבים.

לסיום, כמה מילים על תרגומו של אגמון. תרגום  ספריו של תומס הארדי הוא משימה כמעט בלתי אפשרית ולעיתים גם כפוית טובה, שכן כתיבתו נטועה עמוק כל כך בשפה האנגלית ובמרחב התרבותי־היסטורי הבריטי, שכל ניסיון להעבירהּ לשפה אחרת בהכרח יאבד משהו מעושרה. אגמון מודע לקשיים הנלווים למלאכה, ומציין כי כאשר עבד על התרגום היה עליו להקדיש תשומת לב לשילובם של כמה אלמנטים: לחשיבותו של הטבע ברומן – והיותו של הארדי "צייר טבע נהדר" (עמ' 211) – המחייבת לדקדק בתרגומם של המונחים הבוטניים הרבים המופיעים בטקסט ולהיעזר בהערות שוליים; לסגנון הגבוה, המשפטים המורכבים והארוכים, והתחביר המפותל אשר לעיתים מקשה את ההבנה; ולשפת השיחה של הדמויות, הכוללת שיבושי לשון והגייה לצד מילים ארכאיות ומטבעות לשון מיושנים הנשמעים זרים לקוראים האנגלים המודרניים, ועל אחת כמה וכמה לקוראים בעברית. עם זאת, נדמה כי דווקא לעברית, כשפה מתחדשת, פוטנציאל לשמר משהו מקסם כתיבתו של הארדי. אחרי הכול, יצירות ספרותיות רבות מערבבות בהצלחה משלבים לשוניים שונים, מבנים תחביריים פתלתלים, ומילים ארכאיות ומודרניות מבלי להישמע מליציות יתר על המידה. מבחינה זו, אולי יהיו קוראים שירגישו שתרגומו של אגמון "רזה" במקצת. אך אין בכך כדי להפחית מהצלחתו של אגמון להתמודד עם הקשיים הרבים בעבודת התרגום, להעביר את חיוּתם של מלסטוק ותושביה, ולספק לקוראים של תחת עץ היער חוויית קריאה מהנה.

.

ראובן וייס הוא דוקטורנט לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרו עוסק בייצוגים של ילדוּת בספרות הבריטית ובקשר שלהם לתודעה היסטורית.

.

תומס הארדי, "תחת עץ היער", אוריון, 2020; מאנגלית: רון אגמון.

.

.

»  במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי פינצי לב על הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השיבה הנצחית: על ספרו של יונתן ברג, "אור וזמן"

צביה ליטבסקי

.

השיר הפותח את ספרו החדש של יונתן ברג, אור וזמן, נקרא "איתקה". לאורך כל ההיסטוריה של התרבות המערבית נושאת איתקה, עירו של אודיסאוס, סמליות טעונה של בית – שייכות ומשפחה כמגדיריו של העצמי הפנימי הנכסף. איתקה היא שם נרדף לתכלית מסע החיים, לחתירה אל האור על אינסוף משמעויותיו. מסע זה אפשרי רק עבור מי  שמישיר מבט אל תהומות הקיום.

בעוד מסעו הממשי של אודיסאוס, לאחר עשר שנות מלחמת טרויה, אורך עשר שנים נוספות, לאיתקה הוא מגיע בהרף עין פלאי – רק לאחר שסיפר את סיפורו לזולת חומל, העניק לו מילים, העמידו כיצירה בעלת מעמד על־זמני. משמעויות אלו של איתקה יוצרות את הפואטיקה הייחודית לשירי הספר של ברג. בקריאתו אנו לוקחים חלק במסע רב־רבדים. כל ניסיון למצוא בו מהלך בעל היגיון מרחבי־גאוגרפי עולה בתוהו, כפי שממדי הזמן אינם מצטרפים לרצף מתקבל על הדעת. בכך נבנית הכרחיות התוהו כנקודת מוצא של מסע קיומי.

כל אחד מן המקומות המוזכרים לאורך הספר – גואה ומומבאי, אמסטרדאם, פריז, ירושלים וחופי הכנרת – מייצג את איתקה כשם שאיננו איתקה, והיעדר הרצף הליניארי במרחב ובזמן מייצג את הרף העין של הגילוי הנכסף, באותה מידה שאין קץ לחיפוש אחריו. את האור יש לחפש, ולגלות, בחושך.

התוהו, כבסיפור המקראי, וכחוויה פנימית, הוא ראשיתו של כל תהליך יוצר, כפי שמסתיים השיר "איתקה": "כָּעֵת, הָאִידֵאוֹת הָעֵירֻמּוֹת / שֶׁל דְּבֵקוּת וְרִיק, אִיתָקָה שֶׁל הַשִּׁיר, מִשְׁכַּן הַמַּחְשָׁבָה כִּי הַיֹּפִי / יְנַצַּח וִיהִי מָה." בהקשר זה עולה בדעתי פסנתרן שצפיתי בו בשעת נגינה. ראיתי כיצד פיו רועד, עיניו נעצמות מתוך חוויית ההשראה – דְּבֵקוּת וְרִיק – וארשת סבל על פניו. והרי זוהי "איתקה של השיר" במילותיו של הדובר: התמסרות מוחלטת למעשה בריאה, מעין העלאת עצמו כקורבן־תמיד לאל, הערגה וסיפוקה בעת ובעונה אחת.

השיר בנוי כהוראות שהדובר נותן לעצמו במהלך המסע:

.

דַּבֵּר לְאַט, אַמֵּן אֶת הָאֲוִיר וְהָאוֹר

בְּאוֹתוֹ שִׁיטוּט חֲסַר מַטָּרָה שֶׁל רַגְלֶיךָ.

…

הַנַּח כַּמָה פְּתָקִים בַּכִּיס – טִפּוֹת הַדֻּבְדְּבָנִים

בַּגַּיִס הָאֹפר שֶׁל טְרוֹם שַׁחַר,

תְּאֵנָה מְבֻקַּעַת עַל רֶקַע אַסְפַלְט.

זְרָדִים נִתְפָּסִים לָאֵשׁ כְּצָמֵא שֶׁמָּצָא מַיִם

לְבַדְּךָ עִם חֲמִשָּׁה מֵיתָרִים וְסַם קַל

בְּטֶקֶס פָּגָנִי בּוֹ אַתָּה הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן.

דְּחֹף לְשָׁם אֶת הָאֵד שֶׁעָלָה מִידֵי אִמְּךָ בִּימֵי שִׁשִּׁי

…

שורות אלה, ואחרות שאיני מביאה מפאת קוצר היריעה, טעונות ביותר: בצרור קטן, המצריך דברים מעטים, אצורים התבוננות במראות הטבע, העדר כל מדרג של חשיבות (התאנה המבוקעת), "קַרְמָה כְּבֵדָה" כמשא אישי ולאומי, וצמא לכל גילום רליגיוזי בהיסטוריה האנושית.

בד בבד עם היציאה לדרך, בניגוד לכל היגיון, קיימת הסתכלות שבדיעבד: "עֵר כָּל הַלַּיְלָה עַל סַפְסַל עֵץ שָׁם שְֹפַת הַכּוֹכָבִים הִיא וֶדָה." – אחת השורות היפות בספר. או: "הַמִּזְרָח שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיךָ וְטָמַן בָּהֶם / כַּמָּה זַרְעֵי חַרְדָּל שֶׁל אֵלִים וְעֹנִי", העומד בו־זמנית עם "עֲלִיָּה לָרֶגֶל הַנִּמְשֶׁכֶת / בְּלֵילוֹת יְרוּשָׁלַיִם." יתר על כן, כל אלה אינם אלא הפתקים שיש לקחת למסע טרם התרחשותו. מעולם לא נתקלתי בעיצוב כה מרחיק לכת בעקירת הזמן מעצם מהותו, בפתיחת מרחב כה עתיר בו־זמניוּת, תוך קישור תלת־ממדי של פנים וחוץ, יש והעדר.

רגע הגילוי, אם כן, קיים גם טרם החיפוש אחריו, כפי שאיתקה נמצאת בכל מקום, בד בבד עם היותה מושא החסר. הבית אינו אלא חלק מן הטבע. זוהי הסמליות העולה מן התיאור שלהלן, מתוך השיר "צהריים", על היסוד הדיאלקטי שבסיומו: "נִרְאֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ אֲבָל הִנֵּה בָּתִים / עוֹלִים כְּעֵשֶֹב, טַחַב אָפֹר עַל פְּנֵי גְּבָעוֹת רַכּוֹת, / עוֹלוֹת בְּלֶהָבָה שֶׁל אֶבֶן. // כְּשֶׁיָּצָאתִי נָעוּ עֲנָנִים בַּמֶּרְחָק / מַצִּיתִים וּמְכַבִּים שָֹדוֹת."

מתוך פתיחה זו המציבה את היעד, התוהו והדרך כבצרור אחד, פורצים שירי הספר תוך היסחפות פראית, ציורית וריתמית, בנפש, בתודעה ובמציאות החיצונית, בלי לאבד ולו קמצוץ מממשותן החושית של ההתרחשויות. אביא כמה דוגמאות לרב־הממדיות הדינמית, המסחררת, המשלחת לכל עבר ברקים של משמעות:

"… נוֹף שׁוֹמְרוֹן, כֶּלֶב מְצֻנָּף וּפָנָיו הַמְּאֻחָרִים שֶׁל / רֶמְבְּרַנְדְט, בַּחוּץ תְּעָלוֹת וְרֵיחַ קָנַבִּיס, סִיגַרְיָה מְגֻלְגֶּלֶת / בְּפֶּר לָשֵׁז מֶלֶךְ לְטָאָה בְּמִכְנְסֵי עוֹר, נִשְׁעָן כְּנֶגֶד / מַצֵּבָה חֲצִי יוֹם צוֹעֵק תְּפִלָּה אֲמֶרִיקָאִית – / גֻּלְגֹּלֶת מְטֹרֶפֶת בְּזָקָן אֲנַרְכִיסְטִי," ("זמן") – הלך הרוח הניו־אייג'י שבשורות אלה מעניק למסע, בצד היבטיו האחרים, גוון של חוויה פורקת עול, האופיינית ל"טיול שאחרי צבא" הישראלי. אותו מניע פנימי מצוי ללא כל סתירה במישור הרוחני: "… מֶדִיטַצְיָה אֲרֻכָּה בִּקְרִירוּת לַחָה, / תְּמוּנוֹת מֵהַבַּיִת, כְּאֵבֵי גּוּף וְאוֹתוֹ מִשְׁטָח רֵיק, / פְּנִימִי, דְּמוּי שֵׁנָה וְעֵר לְגַמְרֵי. / … / מְמַלְמֵל לְעַצְמִי מִי אֲנִי / וּמוֹחֵק בְּסַבְלָנוּת תְּשׁוּבָה אַחַר תְּשׁוּבָה / … / חָפְשִׁי יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמְפֻחָד. / הָאֵל הַיָּשָׁן הָלַךְ וְדָהָה / וּמָה אֶעֱשֶֹה לְלֹא הָרָקִיעַ, הַתַּחֲנוּנִים." ("מערות") – ואכן, היש צורך קיומי מטיל אימה יותר מחוסר אחיזה?

שאלת יסוד זו חוזרת לא פעם במהלך הספר: "… בַּחוּץ מִשְׁתּוֹלֵל גֶּשֶׁם מַחֲרִיב קַרְטוֹן / עָלָיו יוֹשֵׁב חֲסַר בַּיִת / תְּפִלַּת נְעִילָה בֶּן שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה נֶאֱמָן בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה / לְאַבְרָהָם וְלִירוּשָׁלַיִם / מְפֻתָּלִים כְּמוֹ חָלָב קָרוּשׁ…" ("זמן").

הקונפליקט הסוער מעוצב לעיתים תוך ויתור על תחביר סדור, ויתור המשקף התפרקות טראומטית של זמן ושפה: "הַלַּיְלָה בְּחֶבְרוֹן דָּוִד מֵת מְכֻסֶּה טַלִּית כָּתַבְתִּי כְּבָר / בּוֹאוּ נְשִׁימוֹת, בּוֹאוּ נְשִׁימוֹת / לֹֹא בָּאוּ עָלָה תַּן עָלָה נֵץ עָלָה נֶשֶׁר / נוֹצוֹת שְׁחוֹרוֹת." ("הלם") ועל רקע זה מצמררות כל כך מילותיו של הקצין בסוף השיר: "'אֵין שֶׁבִי בַּפְּלֻגָּה שֶׁלִּי אִמָּהוֹת בּוֹכוֹת! מַשָֹא וּמַתָּן לֹא אֶצְלִי!'" (שם)

ברוב השירים מעוצבת הסיטואציה בהווה מתמשך. כך, בצד הסחף הריתמי יש יסוד של השתהות, המרחיבה את הרגע. מתוך הצורך למצות את היש הנוכח על כל ממדיו – זיכרונות עבר בתודעת ההווה, פרספקטיבה הכוללת בעת ובעונה אחת פסגת הר ופרפר זעיר, תפיסת היקום כתודעה, התודעה כיקום (גם אם חווים זאת תוך שימוש ב"חומר לבן") – מתוך צורך זה להוויה כוללת־כול, מבטלת המטפוריקה כל מרווח בין התופעה לייצוגה: "גְּדַת נָהָר מוֹרִידָה אוֹר אֶל עֵבֶר הַמַּיִם", "גַּחֲלֵי הַכּוֹכָבִים אֵינָם מַקְשִׁים כְּלָל עַל הָרֶגֶל הַיְּחֵפָה." ("לבדי על נהר הגנגס"). כל אלה מובילים אל התובנה הבלתי נמנעת: "הַחֶסֶר הוּא עִלַּת הַתְּנוּעָה. / סוֹד הַנְּשִׁימָה, הַשֶׁעוֹת וְהָאוֹר." ("לבן")

.

ברצוני להתעכב על אחד השירים המופלאים בספר, "מעבר יבוק". כותרת השיר מכוונת את הקוראת לראות בסיטואציה המתוארת גילום אישי של מאבק יעקב עם המלאך, שגם בהקשר המקראי הוא רב מסתורין. "… / יָרֵחַ עַל בִּצּוּרֵי אָתוּנָה, עַל / גּוּפי, בַּמַּיִם, מֶלַח זוֹהֵר / עַל עוֹר מְטַפֵּס בְּתוֹכִי לְעֵבֶר / הָאַקְרוֹפּוֹלִיס, … / … מִזְבֵּחַ וְאֵשׁ / …/ מְבַקֶּשֶׁת מִמְּךָ לְהִכָּנֵס / לִמְעָרָה כֵּהָה וּמְהַבְהֶבֶת – יָם –  / צִיֵּר שָׁם אֶת הַשּׁוֹר הַמְּדַמֵּם / וְאֶת עֲיֵפוּת הַצַּיָּד, אֶת יֶרֶךְ הַמַּלְאָךְ / וְיָדָיו הַגַּסּוֹת, אֶת נְסִיגַת הַנֶּפֶשׁ מֵהַבָּשָֹר / וְאֶת הָאֲגָמִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁל / אוֹר הַבֹּקֶר."

מיהו שצייר את הסצנה על קיר המערה – הירח? המלח? הים? ואולי דווקא העדרו של נושא המשפט הוא המעמיד את האמן מחוץ לכל הגדרה? אך אין ספק שהמאבק הנדון מתרחש בתחום היצירה. מעשה האמנות נתפס כמאבק עם שליחהּ של ישות נסתרת, הכרוך בד בבד עם מקדש פגני וציורי מערות פרהיסטוריים, עם העלאת השור הניצוד לקורבן, עם חוויית ההיפרדות – גוף־נפש – של השלם. להפתעתי המדרש תומך בראייתי זו: על פי ילקוט שמעוני קל"ב, המאבק כובל יחדיו את יסוד הנעלם (המלאך מיכאל) עם אדם בשר ודם, כפי שאומר הקב"ה לשליחו: "אתה כוהני ברקיע והוא כוהני בארץ", שעל כן אסור היה לו לפגוע בו. יתר על כן, המלאך מבקש מיעקב "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשַּׁחַר", משום שמלאכי השרת פנו אל מיכאל בזו הלשון: "מיכאל, עֲלֵה, 'עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ'! לומר, אם אין אתה פותח בשיר, נמצא השיר בטֵל."

יעקב כידוע מתנה את שילוחו של המלאך בברכה, וזו כוללת את שינוי שמו לישראל. יעקב קורא למקום האירוע פניאל, "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (בראשית לב 31). מעשה היצירה, אם כן,  הוא עימות אלים עם הטמיר והנעלם, והיכולת להתמודד עימו "פנים אל פנים" הוא ברכת היצירה. ובהתאם לתפיסת הקיום הנבנית בספר, שורש היצירה בדיאלקטיקה ראשונית של גוף ורוח, של מאבק והתגלות. וכך נאמר בשיר העוקב, "אור": "יוֹם עָלָה עַל צוּקִים, עָלָה וְהִצִּית אֲגַם מֶלַח, הֲרֵי אֱדוֹם, נֶאֱבָק בְמַעֲבַר יַבֹּק שֶׁל הַזְּרִיחָה / מַצִּיל חֲבוּרַת נְעָרִים מִצַּוֵּי גִיּוּס. / הָאוֹר נָגַע בִּי" . כשהסיטואציה עוברת ביעף לעמק פרוָטי בהודו, חזרה להריסות כפר ליפתא בדרך לירושלים, משם לאזכור של עמק יזרעאל, גשם על הר בווייטנאם, זיכרון משפחתי, ושתי אמירות העוטפות הפעם, בניגוד לשיר הקודם, את השפע הזה בחסד נעדר סתירה – הכול חוזר אל יסודו: "בָּשָֹר הוּא אוֹר"; "מַנְגִּינָה הִיא אוֹר – "  אכן, "ליטורגיה פרטית", כלשון הדובר, אלא שזו חובקת את כל גילומיה האנושיים־תרבותיים והפיזיים־מטפיזיים כאחת. ובניסוח אחר, הפורץ אל מעבר לפרטי, הכול מצוי ב"הַמֶּרְחָק הַמּוֹנוֹתֵאִיסְטִי מֵהָאֵל, / כּוֹחוֹ הַמֻּחְלָט, נֶעֱדַר הַצֶּבַע" ("מצור"), בלי להפנות עורף לזוועות הנעשות בשמו: "אֲדָמָה סְחוּפָה מִבֵּית הַקְּבָרוֹת הַמֻּסְלְמִי / נִרְמֶסֶת בְּרַגְלֵי יְלָדִים הָאוֹחֲזִים / כִּפּוֹת בַּד בְּיָדָם, בָּאַחֶרֶת אֶבֶן." ("הקסבה")

.

לקראת סיום הספר הולכת ומתממשת השיבה לאיתקה דרך הופעתה של בת זוג. עימה ובזכותה הולכים החיים ומרפים מסחרורם המתיש, וסדרי העולם שבים במידת מה למקומם. בשיר "בזיליקת הלב הקדוש" מתואר מעין טקס נישואים, שבו מבקש הדובר מזוגתו "מַיִם, צְחוֹק, קִרְבָה לְמַעֲשִֹים, / אוֹתוֹ דָּבָר עָגֹל וְחָלָק שֶׁאַתְּ נוֹשֵֹאת", שאין הוא אלא אותו "מעיָן חתום", ההוויה הנשית הפנימית, שחסרונה הוא המניע את הגבר לצאת למסע הארכיטיפי של המעשייה והמיתוס.

התהליך הוא הדרגתי, ואין מדובר בדיכוטומיה בין בית ונכר. עצם הזוגיות היא בית כשהמסע משותף, והיחד מניב את עצמו גם על גדה מזדמנת, בחיבור אל המילה והטבע: "רָטֹב וְחַי הָיָה הַלַּיְלָה / לְצַד הַמַּיִם וּלְלֹא בְּגָדִים. / פְּרָאוּת, מִלָּה שֶׁיֵשׁ בְּתוֹכָה צִמְחִיָּה." ("בית"). בפתיחת מחזור השירים בשם זה יש לראשונה חלל תְחום־קירות של משפחה: "סִדּוּר מְרֻפָּט, כִּתְמֵי קָפֶה …, שָׁטִיחַ, מִישׁוֹר הַסָּלוֹן / קוֹל הַמּוֹבַּיְל, לִיטוּרְגִּיָּה נְטוּלַת מִלִּים."

המסע לא תם, כפי ששיבתו של אודיסאוס אינה סופית. עתיד להיות לו המשך, כמשתמע מן השורות המסיימות את השיר "יופי":

"מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן עָלָיו נָח סֵפֶר תַּלְמוּד וְקוֹלוֹ שֶׁל הָרַבִּי / מַחְבֶּרֶת זוֹלָה כִּתְמֵי דְּיוֹ צָמְחוּ עַל יָדַי שִׁירֵי אַהֲבָה / שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב מֵאָז וְלָעַד לְאוֹתָהּ תְּנוּעָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית בְּתוֹךְ הַזְּמַן וּכְנֶגְדוֹ."

אחתום בשיר "שקיעה", האוצר בתוכו את העושר ההגותי והרגשי בשירתו של ברג בבחינת מעט המחזיק את המרובה:

.

שקיעה

פָּגוֹדוֹת מְנַצְּחוֹת אֶת קַו הָעֵצִים,

שָׁטוֹת בִּמְתִינוּת לְעֵבֶר הָרָקִיעַ.

פַּעֲמוֹנֵי זָהָב וְחֵמָר נִדְלָקִים זֶה אַחַר זֶה בְּהִבְהוּב

מְדוּרוֹת מְבַשְֹּרוֹת עַל הִתְכַּנְּסוּת.

בְּאוֹר צָרוּד מִתְרוֹמְמוֹת סְטוּפּוֹת,

סְפִינוֹת אֶבֶן בְּמֵי הָעֵמֶק.

חָלַפְנוּ, נִקְבַּרְנוּ בֶּעָפָר, אַךְ בַּהֵיכָל עוֹד שָׁרִים,

פָּנֵינוּ נִשְׁטָפוֹת הִתְמַסְּרוּת וּוִתּוּר.

הַגָּדוֹל מֵאִתָּנוּ, הַלֹּא יָדוּעַ, וְיָדָיו הָרַכּוֹת.

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

יונתן ברג, "אור וזמן", מקום לשירה, 2021

 

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: חגית חוף על ספר השירה "סביונים" מאת יהודית דריגס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

?Who are you

אודי בן סעדיה

.

כמה חודשים אחרי שהגענו לאמריקה הודיעו לי שאבא לקה בשבץ מוחי.

זה היה בשעת ערב, על שפת אגם. אחותי התקשרה מהקיבוץ ואמרה שכדאי שאגיע. בחוץ עברו כמה נערות צעירות בדרכן ל־Selection seminar. מי שתצליח במבחנים תיסע איתנו בתור מדריכה בקיץ. ארץ החלב והדבש תזרח בין עיניה ותהפוך עבור הילדים היהודים למסע בלתי נשכח, אבל בינתיים ירח חיוור נתלה בקצה השמיים של מדינת קונטיקט, ועל מסך הטלוויזיה שידרו משחק מתוך ה־March Madness – אליפות המכללות של ארצות הברית, ומייקל ג'ורדן שלח לעיתונים פקס קצר ובו הוא כתב:

"I am back"

באמת שהיה מטורף.

אחרי יומיים כבר הייתי בארץ.

אח שלי בא לקחת אותי משדה התעופה ובדרך עברנו על פני כל הנופים המוכרים: כביש החוף. הארובות של תחנת הכוח ליד חדרה. מחנה שמונים. ואדי ערה. צומת מגידו. יישובי חבל תענך. אביטל. פרזון. יעל שבספל אדירים הקריבה חמאה. הירידה לעמק יזרעאל שתמיד מסחררת קצת את הראש. עין חרוד. בית השיטה. בית שאן – כל מקום והזיכרון החריף שמגיע איתו. הדרך הזאת, שנסעת בה כל כך הרבה פעמים ובכל זאת איכשהו היא מצליחה בכל פעם להפתיע אותך מחדש.

בדרך חלפנו גם על פני היישוב מעלה גדעון. גדעון בן יואש שהציל את בני ישראל מיד מדיין, עמלק ובני קדם. גדעון שהסיפור עליו מופיע בספר שופטים מפרק ו ועד פרק ח. גדעון שהמלאך מברך לשלום ואומר לו: "יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל". כשהיינו ילדים אבא סיפר לי שלא רחוק מכאן, במעין חרוד, גדעון ערך את המבחן המפורסם ללוחמים שלו, אבל אני כבר לא זוכר אם מי שפחד לצאת למלחמה עם בני מדיין ליקק את המים מהמעיין או להפך.

כשהייתי בן שלוש־עשרה כתבתי על הנביא גדעון עבודה גדולה בשיעור תנ"ך. אבא ביקש שאקרא אותה לפני כל בני המשפחה. איך גדעון מבקש מאלוהים סימן ועוד סימן להוכיח שהוא יציל את בני ישראל מידי בני מדיין.

גם אנחנו מבקשים עכשיו סימן, אבל לא כל כך יודעים ממי.

אחי החנה את האוטו ליד הבית הסיעודי בקצה הקיבוץ ונכנסנו לבקר את אבא. הוא ישב על כיסא בקצה החדר ופניו אל החלון, לבוש בחולצת פלנל משובצת. תמיד אהב לשבת כשפניו מופנות החוצה. בשנים האחרונות, אחרי האירוע המוחי הראשון, הוא היא הולך, בכבדות אמנם, ומתיישב על ספסל בקצה שדרת הדקלים כשפניו מופנות לעבר רמת סירין במערב. הוא היה יושב שם שעה ארוכה עד שהשמש הייתה שוקעת, חושב על השנים שחלפו מאז שנולד בשכונה של התימנים בתל אביב, לא רחוק מהמקום שבו עומד היום מגדל שלום, ועד שהגיע לקיבוץ בעמק. חושב על הימים שבהם הוא עבד בתור נער צעיר באורווה של הסופר משה סמילנסקי ברחובות. חושב על הימים שבהם הוא רכב על סוס לאורך נהר הירמוך. ועל הימים שבהם הוא היה עם יגאל אלון ויצחק רבין בפלוגה א של הפלמ"ח. חושב על הימים שבהם הוא בילה בבתי הקפה של דמשק, מאזין לשיחות הבטלות של העוברים והשבים. חושב על היום שבו הוא ראה בפעם הראשונה את אמא. חושב על הזמן שבו אחותי ואחי ואני נולדנו. הוא היה כדבריו "מכור להרהורים". אחר כך הוא היה מוציא מחברת קטנה ובכתב יד עגול ובהיר משאיר שם כמה שורות קצרות – מזכרת זעירה מהזמן שחמק וחלף.

לחצנו את היד שלו ויכולנו להרגיש עדיין את החמימות שלה. אחר כך האחראית על הבית הסיעודי כינסה את כולם במעגל וביקשה שאספר להם מה אני עושה באמריקה. סיפרתי. אני לא יודע מה הם בדיוק הבינו.

כשיצאתי משם היה כבר חושך ואני נזכרתי בציפור האוח שהייתה עומדת שם בלילה ומכווצת לי את הלב בכל פעם שהייתי עובר שם בדרך למגרש הכדורסל.

כמה חודשים אחרי זה נסעתי להרצות בפני דיירים של בית אבות יהודי בניו ג'רזי. סיפרתי להם על העיר ירושלים. סיפרתי להם על העמק שבו נולדתי. הייתי נלהב. משולהב. בטוח שאני כובש את ליבם. כאילו אני שחקן כדורסל שעושה צעד וחצי, מנתר למעלה גבוה ומטביע את הכדור. בלון דמיוני מלא אוויר חם, שהולך ומתרומם ומגרד את תקרת האולם. בסוף ההרצאה מישהו הרים את היד ושאל:

?Excuse me, Who are you

וכל האוויר התרוקן בבת אחת מהבלון.

יומיים אחרי חג השבועות אבא נפטר.

המטוס הנמיך מעל מגדל שלום אבל כבר לא היה אפשר להבחין במקום שבו אבא נולד. הדוד מרחובות לא היה בטוח שאחי ואני אומרים את הקדיש כמו שצריך, לכן הוא החרה החזיק אחרינו ואמר בקול ברור וצלול כדי שלאף אחד לא תהיה חלילה טעות:

"יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא"

אבל שום דבר כבר לא היה שלם, לא למעלה ולא למטה.

על הבמה ליד הדשא הדרומי היו עוד מפוזרות חבילות קש, ושקיות קרועות של במבה שהגיעו היישר מהעמק והגליל, מיהודה והשומרון. הארובות של תחנת הכוח ליד חדרה היו מכוסות ענן אפור, למרות שרשמית האביב כבר התחיל ובכביש החוף התפתל טור ארוך ארוך של מכוניות.

ליד צומת גלילות היה מתוח שלט גדול שעליו היה כתוב "רבין בוגד", ואיש אחד שנהג במכונית לידנו, צפר וצפר והפנים שלו היו גדולות ואדומות. מאיר אריאל שר ברדיו על מטוס גדול שממריא דרך דמעה שקופה, ובחדשות דיווחו על עוד פיגוע תופת ליד כפר דרום.

ומאז אני ממשיך לטוס כמעט פעם בשנה מחוף לחוף. ועדיין אני לא זוכר אם מי שפחד לצאת למלחמה כרע ברך או להפך.

לפעמים, במטוס, אני מתבלבל לרגע ולא זוכר לאיזה כיוון אני טס, אבל אם אני מתאמץ חזק, אני יכול עדיין להרגיש לפעמים את חמימות מגע היד של אבא, ולא לשמוע את הקול הזה ששב מדי פעם ומנקר בי כמו קולה של ציפור האוח בילדות –

?Who are you? Who are you

.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, בתיאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים. ספר סיפורים פרי עטו, "חג שמח אדון נחמיאס", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1994.

.

»  במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אני עוד מחכה לך, קאובוי", סיפור קצר מאת סלעית שחף פולג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן