פרץ מרקיש אחרי מאסרו (התצלום מארכיון שירות הביטחון הפדרלי, מוסקבה)
.
שבעים שנה להירצחם: מיצירותיהם של סופרי היידיש בברית המועצות
.
12 באוגוסט 1952 היה יום הירצחם של "הרוגי מלכות בברית המועצות", שלושה עשר אנשי רוח יהודים אשר נכלאו באשמת בגידה והוצאו להורג בפקודת סטאלין, ובהם חמישה סופרי יידיש בולטים. כעת מתפרסמים תרגומים חדשים מיצירותיהם במלאות שבעים שנה לטרגדיה שפקדה את ספרות היידיש המודרנית.
פרץ מרקיש (1885–1952) היה מהבולטים בסופרי היידיש בברית המועצות ובעולם כולו. פרסם שירה, פרוזה, מסות ומחזות. השיר "השושנה" מתוך הספר "יערושע", אשר התפרסם בבואנוס איירס לאחר מותו (איקוף, 1959). השיר "גליל" הופיע בספרו "געזאַמלטע ווערק" (עמעס, 1933), שיצא לאור במוסקבה.
.
רחל שליטא, סופרת ומתרגמת, כתבה את הרומנים "אחיות אחיות" (ידיעות ספרים, 2015) ו"דובים ויער" (ספרא, 2020). שניהם תורגמו לצרפתית. רומן חדש פרי עטה עומד לצאת בתחילת 2023. מתרגמת (לרוב שירה) מיידיש. תודת המתרגמת לפרופ' משה טאובה.
.
בני מר, סופר, עורך, מתרגם מיידיש ומצרפתית.לאחרונה ראה אור ספרו "המועדים" בהוצאת אפסרמון וה־21.
איציק פפר (1900–1952) היה משורר יידיש שנודע במחויבותו למפלגה הקומוניסטית. השיר "שבועתי" התפרסם לראשונה ב־1942 תחת הכותרת "השבועה" בכתב העת הניו־יורקי "אייניקייט". כשנכלל בספרו "שײַנ אונ אָפּשײַנ" (דער עמעס, 1946), אשר הודפס במוסקבה, שונה שמו ל"שבועתי".
.
בצלאל שטראוס הוא מאסטרנט במסלול לספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב. עורך בכתב העת המקוון איבערזעץ לתרגומי יידיש לעברית. צעדיו הראשונים בתרגום ובמחקר מתמקדים במשוררת ריקודה פוטש ובספרות יידיש ארץ־ישראלית.
.
דיוקנו של פפר מתוך הספר "געקליבענע ווערק" (מעלוכע־פֿאַרלאַג פֿון אוקראַיִנע, 1929)
.
***
.
הוא צם 40 יום עבור 12 אלף דולר (תמונות ברלינאיות) / דוד ברגלסון
מיידיש: שגב עמוסי
.
נִקמתי ביֵקֶל האפיקורס
בכל ערב תשעה באב המלמד בחדר נהג לספר לנו שבזמן שחרב בית המקדש חי תנא גדול בשם רבי צדוק, ושרבי צדוק היה נחוש בדעתו שלא לתת לבית המקדש להיחרב, וצם למען כך ארבעים שנה תמימות.
כצפוי, רבי צדוק נעשה צנום כמו פרוסת לחם יבש, כולו עור ועצמות. פניו נעשו שקופות כמו זכוכית. אחרי ארבעים שנות צום הוא בלע תאנה מארץ ישראל, ואפשר היה לראות מבעד לעורו השקוף כיצד היא מחליקה אט־אט בגרונו. זמן רב עבר עד שהשלימה את דרכה מטה. רבי צדוק עצמו כבר היה מטבע הדברים אפרפר, והשיער שעל ראשו כבר נשר. נותרו לו רק כמה שערות דקיקות מסביב לפיו הכמוש. גם לדבּר כבר לא היה יכול – הוא רק חיווה בידו או שָרק כמו ציפור קטנטנה, וכל עורו היה מתוח כמו מגילת קלף צהובה, אבל הצום עזר לו מעט מאוד – בית המקדש חרב…
המתפללים שחיכו במעגלים בכל ערב תשעה באב מחוץ לבתי הכנסת כדי לומר קינות היו דנים בסיפורו של רבי צדוק, וממש בלב אותם מעגלים נהג לעמוד, זרועותיו שלובות ונתונות בשרוולים, יֵקֶל האפיקורס. מכנס אחד שלו היה משוך עד מטה, כמנהג כלל הציבור, וקצהו של המכנס האחר היה תחוב בתוך מגפו הנמוך המרוט, כאצל מי שאין לו זמן לסדר את בגדיו – הוא עסוק בדברים חשובים יותר. עיניו היו נעוצות לא באנשים, שהאזינו לדבריו ברוב קשב, אלא בלבנה העולה בשמים, והוא עצמו נהג להגיד שהמעשייה על הצום של רבי צדוק היא המצאה:
– זהו שקר וכזב. זה לא כתוב ביוסיפון (ספר היסטוריה על אודות תקופת החורבן).
ועוד אמר, עיניו נעוצות בלבנה:
– שקר… שקר… אדם לא יכול לצום סתם ככה לא רק ארבעים שנה – אפילו ארבעים יום לא. אחרי שניים־שלושה ימים של צום נגמרים לו הכוחות והוא נופל כמו בהמה…
הייתי אז ילדון קטן – מאותם ילדים קטנים שמביטים ביקל האפיקורס בעיניים מפוחדות ותוהים מדוע היהודים המבוגרים לא מנחיתים עליו מהלומות אף שהם שונאים אותו מאוד, את אותו יקל האפיקורס – הם שונאים אותו מאוד כי הוא מסתכל בעיני הזכוכית שלו בלבנה וקורא שם – באיזו נקודה בלבנה העולה וזורחת – שהמעשייה עם רבי צדוק היא שקר. הוא היה אויב מושבע של רבי צדוק, ובכך ממילא גם אויבי שלי, כי אהבתי מאוד את רבי צדוק השדוף. ואהבתי אותו דווקא מפני שארבעים שנות הצום שלו לא השיגו כלום – בית המקדש חרב הרי, ולא נותר לו דבר מלבד, אבוי, להתענג על עסיסה של תאנה מארץ ישראל. רבי צדוק היה במידה מסוימת אדם שנכשל בחייו, וכל הילדים הקטנים, שלא כמו הגדולים, תמיד לצידם של אלו שנכשלים. חשקתי את שיניי הקטנות, קימצתי את אגרופיי הזעירים, הבטתי ביקל האפיקורס המגודל וחיפשתי נקמה.
– אחרי שניים־שלושה ימים של צום, הוא אומר, נגמרים לאדם כוחותיו והוא נופל מאליו… תכף הוא יגיד לנו שהסיפור על משה שצם על הר סיני ארבעים יום לפני שקיבל את התורה, גם זה שקר.
לאחר כמה שנים כמעט־כמעט הצלחתי לנקום ביקל האפיקורס. זה קרה כשהופיע אצלנו בעיר אחד מרבני חסידות רחמסטריווקה,* וכולם אמרו שהוא צם כבר עשרים ומשהו שנים. מלבד כוס בורשט מוחמץ ולא מבושל מדי ערב בערב הוא אינו אוכל דבר, וגם הוא כבר – כמו שהיה פעם רבי צדוק – צהוב מאוד, שקוף, ולו לא יותר מכמה שערות אפורות ודקות מסביב לפיו. אבל יקל האפיקורס לא האמין גם בצום של אותו הרבי.
נו, ובלילה – עיניו היו נעוצות בקור רוח מעלה, בנקודה עלומה בתקרה – ומי ישמור עליו בלילה, שלא יכניס משהו לפיו? מי שומר עליו כשכולם ישנים?
ממש עכשיו בימים האחרונים, פה בברלין, נקמתי ביקל האפיקורס נקמה אמיתית ומכריעה. דווקא בלב־ליבה של ברלין, שנחילי אפיקורסים מתנקזים אליה מכל ארצות תבל, צם לו בחור אחד, מרצונו החופשי, זה עשרים יום, ועומד לצום מספר זהה של ימים. נכון, אותו בחור נטל על עצמו את ארבעים ימי הצום לא כדי להוריד את התורה מהר סיני, ואפילו לא למען בית המקדש. אם הוא יישאר בחיים אחרי ארבעים ימי הצום הוא פשוט יקבל תמורתם חמישים אלף מארק, אבל זה כבר עניין משני. העיקר הוא שכדי להכעיס את יקל האפיקורס, הבחור עודנו, ביום העשרים ואחד לצומו, עומד על רגליו. חצי ברלין כבר הלכה לצפות בו, וגם החצי השני מתכוון לעשות זאת, ואני שואב מכל זה עונג חריף במיוחד ולא מפסיק לחשוב: איך מביאים לכאן את יקל האפיקורס? מתחשק לי להקניט אותו. אני לא יודע איפה הוא נמצא עכשיו: ברוסיה, או באמריקה. אבל אני בטוח שהוא עדיין חי – לכל האפיקורסים יש חיים ארוכים מאוד… אני ממש משתוקק להתגנב לידו בזמן שהוא נועץ את עיני הזכוכית שלו בלבנה העולה, ואז לחכך את כתפי בזו שלו ולקרוץ לו בנקמה:
– נו, אדון יקל, מה תגיד עכשיו?… הוא צם פה הבחור, אחרי הכול, אה?… כבר היום העשרים ואחד, כל ברלין מאמינה שזה קורה ומדברת עליו… נו, ואתה? אולי אתה רוצה לראות את זה במו עיניך?… בוא, אקח אותך…
.
הצעיר שצם מעבר לזכוכית
במסעדה הברלינאית הגדולה "קרוקודיל", שנמצאת סמוך לשער אורניינבורג,** הקירות מזיעים. בתוך תא זכוכית גדול וחתום, שאפשר להלך בו לא יותר משלושה צעדים, פוסע הלוך ושוב בחור שדוף ושעווני שהיה לשיחת היום בכל בתי הקפה ובכל הדירות בברלין. לחייו הצהובות שקועות, עיניו – שני חורים כהים של מומיה. עשרות אלפי אנשים צרים בכל יום על המסעדה, עומדים זמן רב בטור בגשם במעילי גומי, תחת מטריות רטובות, ומחכים לרגע שבו ימכרו להם כרטיס ברבע דולר ויכניסו אותם לראותו במו עיניהם. כשייתנו להם להיכנס, הם יתבוננו היטב בבחור שמאחורי הזכוכית; הם יבחנו את חותמות השעווה האוטמות את הזכוכית; הם יקראו בעיון בפנקס את השמות של שנים עשר האנשים המהוגנים שערבים לכך שהחותמות לא הוזזו ממקומן, ואולי יהיה להם מזל, ובדיוק בעת שהותם במסעדה יחוש הבחור הצהוב ברע, יאזלו כוחותיו, הוא ימעד לפתע וייפח את נשמתו.
לאחר אחד עשר ימי צום התפשטה דרך העיתונים שמועה בעיר שהבחור התחיל לחוש ברע, נפל, אבל התאושש לבדו. אחרי חמישה עשר ימי צום נפוצה שמועה שהבחור מאחורי הזכוכית נעשה אפור כמו יונה. מאז והלאה החלו המונים להצטופף מסביב למסעדת "קרוקודיל", והדוחק היה איום. כרטיסי הכניסה סופסרו והחלו לעבור מיד ליד.
למסעדת "קרוקודיל" יורדים במדרגות קטנות, כמו למרתף. הכניסה נראית כמו פה פתוח של קרוקודיל ענקי ומטיל אימה – לועו העמוק הוא הכניסה. בתוך המסעדה נעים ורגוע, כמו במערה תת־קרקעית ירוקה וחשוכה למחצה. קרוקודילים ירוקים מגבס, עיניהם לחות ובוכיות, מטפסים בזחילה לאורך ולרוחב התקרה הירוקה והקירות הירוקים. צבע השמן הירוק מזיע על הקרוקודילים תחת בוהק האור החשמלי. העמודים שם הם למעשה קרוקודילים ירוקים עצומים מגבס. המסעדה, על פינותיה החבויות, רחבת ידיים כמו שָׂדֶה, ובין ארבעת העמודים, בדיוק באמצע המסעדה, נמצאת קופסת הזכוכית החתומה. בפנים, מאחורי הזכוכית, פוסע שלושה צעדים הלוך וחזור אותו בחור, זה שעיתוני ברלין מרעישים עליו, שהחשמליות והאוטובוסים הגדושים להתפקע זוכרים אותו, וגם השוטר במעילו הירוק ובכובע הברזל לראשו, שלא מפסיק לכוון בידיו את התנועה בכיכרות העמוסות, שהתנועה בהן סואנת במיוחד – גם לו יש נשמה, והוא רוצה לדעת:
– הבחור הזה שצם, הוא יחזיק מעמד, או לא?
אם הוא יחזיק מעמד, אם הוא יצליח לעבור את כל ארבעים הימים עם סודה ועשן סיגריות, יגמלו לו בחמישים אלף המארק המובטחים וישכחו ממנו. כולם ישמחו להיפטר מן הצורך לחשוב כל כך הרבה על סתם מובטל מן השורה, מין מטרד שכופה על כל כך הרבה אנשים להיזכר בו יום־יום בגלל הצום שלו. אבל אפילו אם לא יחזיק מעמד, גם זה כבר ישמש הוכחה מספקת שלהיטפל לאנשים יכול כבר כל בטלן – רק צריך לדעת במה להיטפל…
אם הוא יחזיק מעמד הוא ייסע לבית מרפא, ושם ישוב לאיתנו ולאחר מכן יחליט מה לעשות הלאה. אולי עם הזמן ינסה לפתוח "עסק" דומה בפריז, בניו יורק או בלונדון. ואולי שם, בעזרת חמישים אלף המארק ש"הרוויח", יפתח בעצמו מסעדה בשם "קרוקודיל" ויסגור שם בחור אחר מאחורי זכוכית חתומה. הוא יעשה זאת בשל כוונות מסוימות: ראשית, המסעדה תרוויח בצד אותו בחור סכום הגבוה פי חמישה או שישה מזה שצפוי לבחור עצמו, ושנית, לא צריך להיות חזיר, מן הראוי לתת גם לאחרים להרוויח, ובינתיים הוא עצמו, חופשי ומאושר, בכובע צילינדר, מעיל שחור וכפפות לבנות, יוכל להתהלך ברחובותיהן של כל ערי העולם הגדולות, כמו כל האנשים ידועי השם, ואם יפגע שם מישהו בכבודו, הוא יכה בחזהו בעלבון ויצעק:
– אתה יודע עם מי אתה מדבר?… אתה יודע מי אני?…
יכול להיות שעל כל זה חושב עכשיו הבחור במשך ימים שלמים בעודו פוסע את שלושת צעדיו הספוּרים, הלוך וחזור, מאחורי הזכוכית החתומה. יכול להיות שבזכות השתוקקותו להגשים את כל זאת הוא שוכח למשך שעות שלמות את ייסורי הרעב הנוראים שלו. אבל האנשים סביבו, אלה ששילמו רבע דולר – בין שהשיגו אותו בעמל ובין שלא – לא רוצים שישכח את ייסוריו; הם כועסים אם הוא שוכח שהוא רעב; הם לא מעוניינים לשלם ללא תמורה…
אחדים מבין המבקרים ניגשים בכוונה לזכוכית החתומה עם פרוסת נקניק עבה ביד אחת וחתיכת לחם נגוס וטעים ביד האחרת; הם לועסים בתיאבון גדול משהם חשים באמת, ורומזים דרך הזכוכית לבחור הצם שאוכל הוא דבר נהדר.
כמה אנשים אינטליגנטים במיוחד ניגשים לזכוכית החתומה עם כוס קרה של בירה שחורה ומקציפה בידם, ובתנועת השפתיים הנמרצת שבה הם מושכים לתוך פיהם את הטיפות האחרונות שנותרו בכוס, הם מעוניינים להבהיר לבחור שהבירה טובה וטעימה; עיניהם אומרות לו:
– בירה מצוינת…
אחרים עומדים בצד ומדברים, לא בלי תרעומת בקולם:
– בפריז בחור כזה לא הצליח להחזיק מעמד.
– הוא נפל ביום התשעה עשר.
– וזה פה מחזיק מעמד, איך?
– הוא כבר מספיק צהוב ורזה.
– הראש שלו, כמו של מת, הגולגולת, אתה רואה שם? – נושר לו השיער.
– אבל תראה איך הוא מסתובב כאן, עדיין יציב.
– יש לו עוד כוח, לכל הרוחות…
– אומרים שבימים האחרונים הוא יוכל רק לשכב… רק לשכב ולא להזיז איבר, כך שיהיה קשה לדעת אם הוא מת או לא.
– אומרים שידביקו לו נוצה קטנה ליד האף, כדי שתמיד אפשר יהיה לדעת: נושם עדיין, או כבר מת…
ואחרים בתורם מתכעסים ואומרים שזה לא המקום לצחוק או להתלוצץ. הם משלחים מבט חמור של מומחים, ואומרים שמדובר במין סוג חדש של ספורט:
– כלומר, לשבור שיא בהימנעות מאוכל.
– זה שימושי בדיוק כמו שחייה, או, לדוגמה, להחזיק כמה שיותר זמן באוויר.
– נגיד, למשל, בזמן מלחמה, כשאתה מכותר בידי האויב וצריך להישאר באותו מקום כמה שיותר זמן בלי מזון.
ועוד ועוד מקרים נמנים שם, ש"הדבר הזה" יוכל להועיל בהם.
גם לי עצמי יש כמה מחשבות על מקרים ש"הדבר הזה" יכול להועיל בהם. "הדבר הזה" דומה מעט, במידה מסוימת, לדברים רבים שאירופה מעסיקה בהם את עצמה בשנים האחרונות; כל אירופה מצויה בשנים האחרונות בתעניות משונות שלא מועילות בדבר: היא לא מורידה בעזרתן תורה חדשה מהר סיני, והיא לא מונעת בהן את חורבנו של "בית המקדש" שלה. תעניות כאלו עברו עליה בזמן המלחמה הגדולה, שלא הצמיחה לה שום תועלת; פניהם של כל הנציגים בחבר הלאומים נראות מורעבות, וייתכן שאותו חבר לאומים יתגלה ביום בהיר אחד כחסר תועלת בעבור אותם נציגים.
ועוד ועוד דוגמאות יכולתי להביא על שיאי ספורט עקרים שאירופה שברה בשנים האחרונות, אבל אני מפחד ממכרי הוותיק יקל האפיקורס, שבוודאות עוד חי אי־שם, ברוסיה או באמריקה – אני מפחד שהוא יתחיל פתאום לנעוץ את עיניו בלבנה הזורחת, ואז יגיד לי שכל הסיפור עם הבחור הצם הוא שקר, ושהבחור זולל וסובא בלילה, כשאיש לא רואה.
– אף אחד, הוא יגיד לי, לא יכול לצום, לצום באמת, אפילו שלוש־ארבע יממות… הכוחות שלו אוזלים והוא נופל, כמו בהמה…
.
_____________________
* חסידות רחמסטריווקה – חצר חסידית שנוסדה בעיירה רוטמיסטרובקה שבאוקראינה.
** שער אורניינבורג (Oranienburger Tor) – שער כניסה לעיר העתיקה של ברלין.
.
דוד ברגלסון (1884–1952) הוא מגדולי הפרוזאיקונים ביידיש. בין השנים 1921–1933 חי בברלין, וכמה מהסיפורים הקצרים שכתב באותה התקופה מתרחשים בעיר ומושפעים ממנה ומחיי התרבות בה. הסיפור "הוא צם 40 יום עבור 12 אלף דולר" פורסם ב־1926 ביומון האמריקני "פֿאָרווערטס".
.
שגב עמוסי מתרגם מאמרים לכתב העת "אות". סיפורים קצרים שכתב פורסמו בכתבי עת. תודת המתרגם לדורית רובינשטיין על עצותיה המועילות.
.
דוד ברגלסון (התצלום מארכיון העבודה על שם פנחס לבון, בית לוחמי הגטאות)
"אי אפשר לומר על יהודי ברית המועצות, ובוודאי לא על שכבת האמנים שבהם, שלא שמרו מצוות. הם שמרו את מצוותיהם – מצוות האמנות והתרבות". ולרי מיכאילובסקי במסה לזכר סופרי היידיש שנרצחו בברית המועצות ב־12 באוגוסט 1952
מתוך ההצגה "מסעות בנימין השלישי" בתיאטרון גוסט, מוסקבה 1927 (התצלום באדיבות המוזיאון און־ליין של התיאטרון היהודי, אלה זוסקין־פרלמן ו"במה, כתב עת לתיאטרון")
.
בין התחומים, בתהום הנשייה
ולרי מיכאילובסקי
.
ב־1945, כשסבתא שלי הייתה בת חמש, היא חזרה עם אִמה לקייב בתום שהות בת חמש שנים באזור סיביר, בזמן המלחמה. רוב יהודי העיר כבר לא היו בין החיים ויידיש כבר לא נשמעה ברחובות. במרחק מאות קילומטרים משם, בתחילת המלחמה, פרסם פרץ מרקיש במוסקבה את הפואמה "המחוללת בחוצות": "כֵּיצַד, בַּמֶּה אַסְבִּיר לְךָ, כִּי חָשׁוּב / שֶׁלֹּא תַּחְסִירִי אַף מִלָּה אַחַת שָׁם, / וְלֹא שׁוּם אוֹת, לֹא שׁוּם סִימָן רָשׁוּם? / הַכֹּל כִּבְסַכִּין הֵיטֵב נֶחֱרַת שָׁם!" (מתוך: למחוללת יהודיה, מסדה, 1976; מיידיש: חנוך קלעי, עמ' 25). אך הד השאלות האלה לא הגיע לרוב יהודי ברית המועצות. שבע שנים נוספות נשמעה היידיש בבירוֹת ברית המועצות אחרי שואת יהודי אירופה, עד שקולה נדם.
כעבור חמישים שנה, ב־1995, נולדתי אני באותה עיר משוקמת ששוב נאבקה על שרידותה בין אירועי הפירוק של סוף המאה. מהר מאוד עזבתי אותה לישראל בלי לדעת שאני משאירה מאחוריי את הרחובות שהיו השראה למרקיש, לשני הדָּוִדים – ברגלסון והופשטיין – ולאמנים אל ליסיצקי ויששכר בר ריבק. ידעתי שאני נוסעת למרכז של יהודים, אבל לא היה לי מושג שאני עוזבת מקום שהיה מרכז יהודי מפואר לא פחות.
בבית אִמי הפסנתרנית בקייב, ולימים גם בישראל, מילאו את מדפי הספרים בצד פרוזה ושירה גם ממוארים: זיכרונות וסיפורי התהוותם של אמנים, מוזיקאים ושחקנים. הם נאבקו ליצור גם בתקופות החשוכות ביותר – סרגיי רחמנינוב ליד סביאטוסלב ריכטר, הבימאי אלדר ריזאנוב ליד המתרגמת ליליאנה לונגינה. הם היו מהגרים בנפשם גם אם נשארו בארצם, ואמנותם הייתה דתם ממש כמו בביתנו. אך גם מהמדפים האלה נעדר הפרק שקראתי רק שנים רבות אחרי ההגירה.
על רקע ספרייה כזו, ואחרי שכמעט שוכנעתי בבית הספר שלא למדנו על יהדות ברית המועצות פשוט כי לא הייתה כזו, אין זה מפתיע שאת הדרך הארוכה שלי הביתה עשיתי דווקא דרך ספרות זיכרונות. כמעט במקרה התגלגל אליי ספרה של אסתר מרקיש לחזור מדרך ארוכה, שיצא מחדש ברוסית ב־2018, כשהתחלתי ללמוד יידיש. הספר תורגם לעברית בשנות השבעים ונשכח (הקיבוץ המאוחד, 1977; מרוסית: עמנואל ביחובסקי), כמו האירועים שבהם הוא עוסק. הרגשתי שנפרסת לפניי יריעה חדשה בהיסטוריה, והפעם היא הייתה קרובה מתמיד לסיפור של משפחתי ושל יהודים אחרים שהגיעו מברית המועצות.
התרגשתי לקרוא על נופים מוכרים שקמו לתחייה פתאום ושהתמלאו בסיפורים, באנשים, בחיים יהודיים שהתקיימו ממש במקביל, ממש ליד הבתים והרחובות שבהם חיה גם משפחתי. "הבה נשוב לקייב של שנות השלושים", הציעה אסתר. "משנודע דבר בואו של מרקיש, באו אליו רבים לשאול עצה, לבקש עזרה או להשיח את הלב. בין הבאים – נח לוריא היפהפה, סופר מן הדור הישן; בוריס מהרשק – המתרגם מיידיש לרוסית; הצייר היהודי יבגני מנדלברג".
האמנים היהודים האלה היו שונים מהאמנים היהודים שעליהם קראתי עד כה, שיהדותם נטמעה בתרבות הכללית בברית המועצות. להבדיל מאלה שיהדותם הייתה רק ברקע, הד מהעבר, היו לייב קוויטקו, מרקיש, ברגלסון והופשטיין נאמנים לשפתם. הם מצאו את עצמם במוסקבה אחרי סיבוב באירופה וגיחה לארץ ישראל דווקא כי סירבו לכתוב בכל שפה אחרת.
"אפשר להניח במידה מסוימת של ביטחון, שפרץ מרקיש בא לארץ ישראל … בתקווה לגלות תחת שמי התנ"ך את היהודים 'שלו' ואת ה'יידישקייט' היקר לליבו, שהוא הותיר בין עיי החרבות של היידישלנד", כתב בנו דוד בספרו בין התחומים (הקיבוץ המאוחד, 2021; מרוסית: דינה מרקון), אשר הוקדש לדור היוצרים שאליו השתייך האב ולמאורעות שבהם מצאו את מותם. "אחרי שהתבונן מרקיש סביבו בארץ ישראל, הוא לא מצא שם את היהודים 'שלו' – את קוראיו הדוגלים בערכי תרבות זהים לשלו. ככל שאימץ את מבטו במרירות ובכאב, לא השכיל לראות שום עתיד לתרבות היהודית ביידיש בארץ ישראל. … בחודשים שבילה בארץ ישראל לא פורסם אף לא טור אחד משיריו – לא ביידיש ולא בעברית". גם את שפות התרבות האחרות סירבו המשוררים והסופרים האלה לקבל תחת היידיש, אף על פי שיכלו לפנות לרוסית כפי שעשו יהודים אחרים לפניהם, דוגמת אוסיפ מנדלשטם ואיסאק באבל.
בפרק שבו תיארה את המפגש עם אביו של מרקיש עמדה אסתר על המגוון הלשוני שאפיין את יהודי ברית המועצות. מגוון זה היה קשור במידה רבה גם לפערי הדורות ולפיזורם הגאוגרפי במדינה: "נרגשת הייתי בציפייה לאורח, ולא ידעתי נפשי. מרקיש אמר שאביו אינו יודע אפילו מילה אחת ברוסית, ומשום כך לא אוכל בכלל לדבר עִמו. – אבל כיצד אברכו לשלום? – שאלתי. – לו ידעתי לפחות כמה מילים ביידיש… – טוב – אמר מרקיש – אמרי לו: 'וואָס, ווער, וועמען', והזקן יהיה מרוצה. רשמתי את המילים ולמדתין בעל־פה".
בזמן שקראתי את התיאור הזה, גם אני עשיתי את צעדיי הראשונים ביידיש ושקדתי על למידת המילים האלה בעל פה, בצד שינון נטיות פועל ותוויות יידוע. לפתע יהדות ברית המועצות ויוצריה עברו מבחינתי לקדמת הבימה. את הצמא לידע הרוויתי גם בספרים שמחבריהם כתבו רוסית והיו שייכים לדור ההמשך, דור היידיש הגדועה. מסִפריהן של אָלה זוסקין־פרלמן ונטליה ופסי־מיכאלס, שהנציחו את זכר אבותיהן, גיליתי שבמוסקבה מרכז חיי הקהילה לא היה בית הכנסת אלא התיאטרון.
הבנות תיעדו את הוריהן – שלמה מיכאלס ובנימין זוסקין – בראש ובראשונה כאנשי מקצוע, כאמנים. זוסקין־פרלמן מתארת בספרה מסעות בנימין זוסקין (כרמל, 2006), שהוקדש לתיאטרון היהודי ולאביה השחקן, את ההתלבטויות של אביה לפני שקיבל את תפקיד הלץ ב"המלך ליר". העלאת ההצגה הזאת בתיאטרון היהודי בידי מיכאלס הייתה במידה רבה סמל לעימות בין שתי התרבויות – המערבית והיהודית – בקרב אמנים יהודים בברית המועצות.
.
"חזרה – עבודה. הצגה – חגיגה. כך הבינונו אנו, הילדים, את חיי המבוגרים", כתבה נטליה ופסי־מיכאלס בספרה אבי, שלמה מיכאלס (הקיבוץ המאוחד, 1982; מרוסית: מנחם בן אייר). "את כולם איחדה שאיפה משותפת – ליצור הצגה מעניינת, מיוחדת במינה. ואכן נוצרו הצגות כאלה, שלמרות הרפרטואר היהודי המובהק, ביקרו בהן לא רק יהודים. ואילו היהודים ראו בתיאטרון בית, בית־כנסת, מועדון, מקום לפגישות ולהעלאת זיכרונות, שם יכלו לשמוע את השירים האהובים עליהם עוד מימי ילדותם, להיפגש עם ידידים ולשוחח בחופשיות, בלא להנמיך קול ביידיש".
גם אסתר מרקיש תיארה את הלהט של פרץ מרקיש בכל הנוגע לספרות: "כשהיו הדברים מגיעים לעיסוק בספרות, היה בא הקץ לטוב־לִבו וליחס החמלה שהיה מגלה בדרך כלל לבני־אדם. בעניינים כגון אלה לא היו קיימים לגביו שיקולים של ידידות, ואפילו לא נוהל של נימוס". אי אפשר לומר על יהודי ברית המועצות, ובוודאי לא על שכבת האמנים שבהם, שלא שמרו מצוות. הם שמרו את מצוותיהם – מצוות האמנות והתרבות. הם הצליחו ליצור את מה שנראה בעיניי כשילוב המנצח בין תרבות לבין יצירה גדולה ויהדות, בלי לגרוע משלושתן.
אבל הזיכרון של גורלם ופועלם נפל בין השפות ובין המקומות. ב־1948 נהרג מיכאלס בידי השלטונות בתאונה מבוימת. ב־1949 נעצרו ונאסרו 13 פעילים של הוועד היהודי האנטי־פשיסטי בברית המועצות, ובהם מרקיש, זוסקין, הופשטיין וברגלסון, וב־1952 הוצאו להורג. הידיעות על כך הושקטו ברחבי ברית המועצות, ובני הדור של סבתי – שהיו אז ילדים ונערים – לא היו שותפים לאובדן.
ליל 12 באוגוסט זכה ברוסית לכינוי "ליל המשוררים שהוצאו להורג", ובעברית הקבוצה כונתה "הרוגי המלכות". בשנות השישים, כשטוהרו השמות של ההרוגים ושל בני משפחותיהם, כבר היה מאוחר מדי. יהודי ברית המועצות כבר היו מבוהלים דיים כדי לא להתפתות להקמת היכל קודש יהודי תרבותי חדש. הם יצרו תרבות אחרת, יהודית־רוסית, ששורשיה צמחו מתוך היידיש.
אפילו ילדיהם של הרוגי המלכות פעלו לשמר את זיכרון ההורים ברוסית, משום שלא הספיקו לרשת את שפת אבותיהם ומשום שקהל קוראיה הצטמצם פלאים. אחדים מבניהם ובנותיהם של ההרוגים, ובהם דוד מרקיש ואלה זוסקין־פרלמן, הגיעו לישראל בתחילת שנות השבעים, בגלי העלייה הראשונים מברית המועצות שפרצו את מסך הברזל. אף שספרי הזיכרונות שלהם תורגמו לעברית, זכרם של הרוגי המלכות נותר בשוליים, כתרבות של מיעוט גם בישראל. זוסקין־פרלמן כתבה: "את האנשים האלה חיסלו פעמיים. פעם באופן ממשי, כשהוציאו אותם להורג, ופעם באמצעות השִׁכחה המוחלטת, הערפל שעטף את שמותיהם".
למרבה האירוניה הושמעה הטענה על היעדר היהדות בברית המועצות, שבחלוף הזמן הלכה ונעשתה רווחת, מוקדם משדמיינתי. כשחיפשתי חומרים על הרוגי המלכות בעיתונות נתקלתי בכותרת בעל המשמר מ־9 בנובמבר 1972: "העולים עכשיו – כאלה שאינם יודעים יהדות מהי". כמה עמודים לפני הכותרת הזאת הופיעה ידיעה אחרת שכותרתה: "אסתר ודוד מרקיש הגיעו לישראל: 'אני מרגישה כמו אדם שנולד מחדש'".
בהמשך לימודי היידיש נתקלתי בשמות וביצירות של אותם יהודים מעורפלי שמות מברית המועצות. הם תוארו לא אחת כגדולי היוצרים בספרות היהודית העולמית וכעמודי התווך שלה. שבעים השנים למותם שמצוינות ב־12 באוגוסט השנה אינן רק מספר עגול וסמלי, אלא מועד בעל חשיבות רבה לתחייה מחודשת של יצירה: שבעים שנים אחרי מות המחבר פג תוקף זכויות היוצרים על כתביו, והם נעשים לנחלת הכלל. כעת נותר רק לקוות שהחופש לתרגם אותם שוב ולצטטם במגוון דרכים יציל את הזיכרון.
.
ולרי מיכאילובסקי, ילידת קייב (1995), היא עורכת חדשות ב-TheMarker, מתרגמת וסטודנטית לתואר שני בתרבות יידיש באוניברסיטה העברית. תרגומיה מרוסית פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ובכתבי העת "הו!", "הליקון" ו"אלכסון". שירים מאת זויה אזרוחי בתרגומה פורסמו בגיליון 56 של המוסך.
"יום אחד אמא, שהייתה יפה מאוד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה בלי להגיד שלום, אפילו לבֶּפִּי הקטן." פרסום ראשון בעברית לסיפור קצר מאת אלזה מורנטה, בתרגומה של שירלי פינצי לב, במלאת 110 שנה להולדת הסופרת
ורד נחמני, זיקוקים 9 (פרט), שמן על עץ לבוד, 33.5X43.5 ס"מ, 2013
.
הרומן על בֶּפִּי הקטן / אלזה מורנטה
מאיטלקית: שירלי פינצי לב
.
פעם אחת, כשהיה קטן יותר, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא שלו מתנשקת עם ד"ר פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום, והבין שזה אחד הדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. ד"ר פל היה יפה, הוא נתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובּפּי לא אהב אותו.
אבא של בפּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק לרחוק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער תקתק במכונה. לכן בפּי לא הרעיש אף פעם, וכמעט תמיד ישב וחשב. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו ספרים רבים, ושני ספרים יפהפיים שנקראו "יולנדה בתו של שודד הים השחור" ו"שובו של סנדוקאן". בפּי חשב שוב ושוב על כל ההרפתקאות האלה ועל הפחד שהיה תוקף אותו אילו היו קורות לו. לפעמים הוא דיבר על זה עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה לו, וברגע הכי יפה הייתה מתחילה לדבר על משהו אחר. בזמן שהוא דיבר על סנדוקאן, היא העירה: "טוב, בסדר. גם היום אני צריכה ללכת לתופרת."
אמא לא נשארה איתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר איתו, לעיתים קרובות. ערבים רבים הם הלכו לטייל יחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל לפעמים ליטף אותו, ובפּי הקטן נהנה מאוד להרהר, בזמן שנתן יד לאבא שלו.
יום אחד אמא, שהייתה יפה מאוד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה בלי להגיד שלום, אפילו לבפי הקטן. זמן־מה אבא היה חולה, ואחר כך חזר להכתיב ואמר שאמא מתה. אבל בפי הבין, מי יודע איך, שהיא הלכה אל ד"ר פל.
למעשה יום אחד, פתאום, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבפּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בפּי לא קיבל אותה יפה במיוחד, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא הייתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב במקומות שעברה. מיד אחרי שהגיעה שמעו אותה צועקת, ולבפי נדמה היה שאבא בוכה. ואז היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר: "אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה חלש יותר. ואבא צרח, כאילו זרקו אותו לאש.
הדלת נפתחה והוא ראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבפי כאילו בפי הקטן היה רע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבפי הקטן. הוא קפץ ונסוג לאחור, אבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"
אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ועם הדובי בידיים: "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים," אמרה לו. אבל בפי בכה בלי קול, הוא פחד, ולא הבין למה גירשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, לנעוץ את הרגליים ולא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא כבר לא רצה שהוא יהיה איתו. לכן לא היה טעם.
הם הלכו לבית קטן יותר, אבל יפה, וכל הרהיטים בו היו חדשים, הבית שבו גר גם ד"ר פל. ד"ר פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו, ואמא אמרה בבכי: "תראה, זה אבא שלך." אבל בפי לא הצליח להתרגל לקרוא לד"ר פל אבא. אמא וד"ר פל התחבקו לעיתים קרובות, ואמא דיברה מהר יותר, צחקה ושרה. יום אחד היא תפסה את בפי בזרוע ונישקה אותו: "תראה, מיום ליום הוא נעשה יותר דומה לך," אמרה לד"ר פל. וההוא הרים אותו וחיבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בפי הקטן.
לשניים האלה כמעט לא היה אכפת ממנו, ולפעמים שלחו אותו בבוקר להסתובב בגנים עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לקראתו, הוא חשב שאולי כבר סלח לו. אבל אבא דווקא הסתכל בו באותו מבט רע ומבוהל, של אותו ערב, ואמר לו: "טוב. תסתלק."
הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובפי הסתלק משם בלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן גדול.
בפּי לא סיפר לאיש שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה לשמוע ממנו יותר, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם ד"ר פל. אבל ערב אחד ד"ר פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לארוחה למחרת, ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה, זרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצרוח. השוערת באה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."
השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצרוח שם. העיניים שלה היו יבשות ויצא לה קצף מהפה. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראשה והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שלא היה אפשר להבין, אבל אחר כך הפסיקה לדבר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בפי בכה, ונשאר ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך: אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון ולהיאנח, חיוורת ופרועה לגמרי, הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בפי, אני בפי!", אבל היא לא ראתה אותו.
בפי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות: הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.
הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בפי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בפי סימן לו לשתוק ושאל אותו אם אבא שם, ובאותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בפי זיהה, מאחורי המשקפיים, את אותו מבט.
לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה," אמר, "היא מאוד חולה," הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו אדם מבוגר שם את המילים בפיו: "היא לבד, אתה יודע. אנחנו לבד."
אבא החוויר מאוד ושפתיו רטטו. הוא צנח לכיסא ומעך לעצמו את הידיים, בלי להביט בבפי הקטן. גם היום היה לו זקן גדול, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובפי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בפי אמר לה שלא צריך כלום.
אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והיו לה עוויתות חזקות בגוף. אבא נפל על ברכיו ליד המיטה, התייפח וליטף לאמא את הראש. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…" בפי ישב בפינה וגם הוא התייפח.
לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול חד: "המנורה." בפי לא ממש הגיע למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא חזרו להיות בהירות, תכולות, ואחת מידיה התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר חזק והתקרב אליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.
ירד כבר הלילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה אפל כמעט, כי האור לא דלק, אלא רק המנורה של המדונה. אמא ואבא התחבקו: האיש האומלל והאישה האומללה התפייסו והתנחמו זה בזה.
אבל בפינה שהאפלה הסתננה אליה ראשונה, מאחור, בפי הקטן היה לבדו.
Published by arrangement with The Italian Literary Agency and the Cohen Shiloh Literary Agency.
.
אלזה מורנטה (1912–1985) הייתה מגדולי הסופרים האיטלקים של המאה העשרים. כתבה ארבעה רומנים, שני קובצי סיפורים ומעט שירה. הרומן "אלה תולדות", המגולל את סיפורם של גיבוריו בשולי ההיסטוריה במלחמת העולם השנייה, הוא יצירת המופת שלה. "הרומן על בֶּפִּי הקטן" (Romanzo del piccolo Bepi) הוא מיצירותיה המוקדמות ביותר; הוא התפרסם בשנות השלושים בשני כתבי עת, ולא נכלל בשום קובץ מקובצי הסיפורים שלה.
.
שירלי פינצי לב, מהנדסת מחשבים שפנתה לעסוק בספרות. כתבה תזה על הרומנים של אלזה מורנטה וכיום היא מתרגמת ספרות מאיטלקית ומרצה עליה.
