.
הרומן על בֶּפִּי הקטן / אלזה מורנטה
מאיטלקית: שירלי פינצי לב
.
פעם אחת, כשהיה קטן יותר, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא שלו מתנשקת עם ד"ר פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום, והבין שזה אחד הדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. ד"ר פל היה יפה, הוא נתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובּפּי לא אהב אותו.
אבא של בפּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק לרחוק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער תקתק במכונה. לכן בפּי לא הרעיש אף פעם, וכמעט תמיד ישב וחשב. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו ספרים רבים, ושני ספרים יפהפיים שנקראו "יולנדה בתו של שודד הים השחור" ו"שובו של סנדוקאן". בפּי חשב שוב ושוב על כל ההרפתקאות האלה ועל הפחד שהיה תוקף אותו אילו היו קורות לו. לפעמים הוא דיבר על זה עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה לו, וברגע הכי יפה הייתה מתחילה לדבר על משהו אחר. בזמן שהוא דיבר על סנדוקאן, היא העירה: "טוב, בסדר. גם היום אני צריכה ללכת לתופרת."
אמא לא נשארה איתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר איתו, לעיתים קרובות. ערבים רבים הם הלכו לטייל יחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל לפעמים ליטף אותו, ובפּי הקטן נהנה מאוד להרהר, בזמן שנתן יד לאבא שלו.
יום אחד אמא, שהייתה יפה מאוד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה בלי להגיד שלום, אפילו לבפי הקטן. זמן־מה אבא היה חולה, ואחר כך חזר להכתיב ואמר שאמא מתה. אבל בפי הבין, מי יודע איך, שהיא הלכה אל ד"ר פל.
למעשה יום אחד, פתאום, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבפּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בפּי לא קיבל אותה יפה במיוחד, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא הייתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב במקומות שעברה. מיד אחרי שהגיעה שמעו אותה צועקת, ולבפי נדמה היה שאבא בוכה. ואז היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר: "אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה חלש יותר. ואבא צרח, כאילו זרקו אותו לאש.
הדלת נפתחה והוא ראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבפי כאילו בפי הקטן היה רע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבפי הקטן. הוא קפץ ונסוג לאחור, אבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"
אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ועם הדובי בידיים: "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים," אמרה לו. אבל בפי בכה בלי קול, הוא פחד, ולא הבין למה גירשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, לנעוץ את הרגליים ולא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא כבר לא רצה שהוא יהיה איתו. לכן לא היה טעם.
הם הלכו לבית קטן יותר, אבל יפה, וכל הרהיטים בו היו חדשים, הבית שבו גר גם ד"ר פל. ד"ר פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו, ואמא אמרה בבכי: "תראה, זה אבא שלך." אבל בפי לא הצליח להתרגל לקרוא לד"ר פל אבא. אמא וד"ר פל התחבקו לעיתים קרובות, ואמא דיברה מהר יותר, צחקה ושרה. יום אחד היא תפסה את בפי בזרוע ונישקה אותו: "תראה, מיום ליום הוא נעשה יותר דומה לך," אמרה לד"ר פל. וההוא הרים אותו וחיבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בפי הקטן.
לשניים האלה כמעט לא היה אכפת ממנו, ולפעמים שלחו אותו בבוקר להסתובב בגנים עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לקראתו, הוא חשב שאולי כבר סלח לו. אבל אבא דווקא הסתכל בו באותו מבט רע ומבוהל, של אותו ערב, ואמר לו: "טוב. תסתלק."
הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובפי הסתלק משם בלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן גדול.
בפּי לא סיפר לאיש שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה לשמוע ממנו יותר, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם ד"ר פל. אבל ערב אחד ד"ר פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לארוחה למחרת, ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה, זרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצרוח. השוערת באה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."
השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצרוח שם. העיניים שלה היו יבשות ויצא לה קצף מהפה. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראשה והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שלא היה אפשר להבין, אבל אחר כך הפסיקה לדבר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בפי בכה, ונשאר ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך: אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון ולהיאנח, חיוורת ופרועה לגמרי, הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בפי, אני בפי!", אבל היא לא ראתה אותו.
בפי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות: הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.
הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בפי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בפי סימן לו לשתוק ושאל אותו אם אבא שם, ובאותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בפי זיהה, מאחורי המשקפיים, את אותו מבט.
לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה," אמר, "היא מאוד חולה," הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו אדם מבוגר שם את המילים בפיו: "היא לבד, אתה יודע. אנחנו לבד."
אבא החוויר מאוד ושפתיו רטטו. הוא צנח לכיסא ומעך לעצמו את הידיים, בלי להביט בבפי הקטן. גם היום היה לו זקן גדול, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובפי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בפי אמר לה שלא צריך כלום.
אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והיו לה עוויתות חזקות בגוף. אבא נפל על ברכיו ליד המיטה, התייפח וליטף לאמא את הראש. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…" בפי ישב בפינה וגם הוא התייפח.
לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול חד: "המנורה." בפי לא ממש הגיע למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא חזרו להיות בהירות, תכולות, ואחת מידיה התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר חזק והתקרב אליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.
ירד כבר הלילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה אפל כמעט, כי האור לא דלק, אלא רק המנורה של המדונה. אמא ואבא התחבקו: האיש האומלל והאישה האומללה התפייסו והתנחמו זה בזה.
אבל בפינה שהאפלה הסתננה אליה ראשונה, מאחור, בפי הקטן היה לבדו.
..
© Elsa Morante Estate.
Published by arrangement with The Italian Literary Agency and the Cohen Shiloh Literary Agency.
.
אלזה מורנטה (1912–1985) הייתה מגדולי הסופרים האיטלקים של המאה העשרים. כתבה ארבעה רומנים, שני קובצי סיפורים ומעט שירה. הרומן "אלה תולדות", המגולל את סיפורם של גיבוריו בשולי ההיסטוריה במלחמת העולם השנייה, הוא יצירת המופת שלה. "הרומן על בֶּפִּי הקטן" (Romanzo del piccolo Bepi) הוא מיצירותיה המוקדמות ביותר; הוא התפרסם בשנות השלושים בשני כתבי עת, ולא נכלל בשום קובץ מקובצי הסיפורים שלה.
.
שירלי פינצי לב, מהנדסת מחשבים שפנתה לעסוק בספרות. כתבה תזה על הרומנים של אלזה מורנטה וכיום היא מתרגמת ספרות מאיטלקית ומרצה עליה.
.
» לקריאת רשימתה של שירלי פינצי לב על הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה, בגיליון זה של המוסך
» במדור בעברית בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת מרינה צבטייבה, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן
.