וּבְעִבְרִית | סיפור קצר מאת אלזה מורנטה

"יום אחד אמא, שהייתה יפה מאוד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה בלי להגיד שלום, אפילו לבֶּפִּי הקטן." פרסום ראשון בעברית לסיפור קצר מאת אלזה מורנטה, בתרגומה של שירלי פינצי לב, במלאת 110 שנה להולדת הסופרת

ורד נחמני, זיקוקים 9 (פרט), שמן על עץ לבוד, 33.5X43.5 ס"מ, 2013

.

הרומן על בֶּפִּי הקטן / אלזה מורנטה

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

.

פעם אחת, כשהיה קטן יותר, פתח בֶּפִּי את דלת החדר וראה את אמא שלו מתנשקת עם ד"ר פָּל. מיד סגר את הדלת כאילו לא ראה כלום, והבין שזה אחד הדברים שאסור לספר עליהם לאף אחד. ד"ר פל היה יפה, הוא נתן לו עוגיות ולעיתים ליטף אותו בהיסח הדעת, אבל היה לו קול רועם ופרצוף קשוח ובּפּי לא אהב אותו.

אבא של בפּי היה רזה והרכיב משקפיים מפני שראה רק לרחוק. הוא תמיד הכתיב ובחור אדום שיער תקתק במכונה. לכן בפּי לא הרעיש אף פעם, וכמעט תמיד ישב וחשב. לא שלחו אותו לבית הספר, אבל הוא ידע לקרוא ולכן היו לו שני קמטים. הבחור אדום השיער השאיל לו ספרים רבים, ושני ספרים יפהפיים שנקראו "יולנדה בתו של שודד הים השחור" ו"שובו של סנדוקאן". בפּי חשב שוב ושוב על כל ההרפתקאות האלה ועל הפחד שהיה תוקף אותו אילו היו קורות לו. לפעמים הוא דיבר על זה עם אבא שלו, שהקשיב לו. לעומת זאת אמא מעולם לא הקשיבה לו, וברגע הכי יפה הייתה מתחילה לדבר על משהו אחר. בזמן שהוא דיבר על סנדוקאן, היא העירה: "טוב, בסדר. גם היום אני צריכה ללכת לתופרת."

אמא לא נשארה איתו אף פעם, אבל אבא כן נשאר איתו, לעיתים קרובות. ערבים רבים הם הלכו לטייל יחד, ואבא נתן לו יד. אבא לא דיבר אף פעם, אבל לפעמים ליטף אותו, ובפּי הקטן נהנה מאוד להרהר, בזמן שנתן יד לאבא שלו.

יום אחד אמא, שהייתה יפה מאוד והיה לה שיער כמו החושך ועיניים תכולות, הסתלקה בלי להגיד שלום, אפילו לבפי הקטן. זמן־מה אבא היה חולה, ואחר כך חזר להכתיב ואמר שאמא מתה. אבל בפי הבין, מי יודע איך, שהיא הלכה אל ד"ר פל.

למעשה יום אחד, פתאום, אמא באה ודחפה לו דובי לידיים. היא לא זכרה שבפּי גדול וכבר לא משחק בדובים? בפּי לא קיבל אותה יפה במיוחד, ופחד שהיא תפגע באבא שלו. היא הייתה לבושה באפור והשאירה מאחוריה ריח טוב במקומות שעברה. מיד אחרי שהגיעה שמעו אותה צועקת, ולבפי נדמה היה שאבא בוכה. ואז היא צעקה: "אני רוצה את הילד. אתה חייב להשאיר לי את הילד." ואבא צחק צחוק נורא ואמר: "אבל את מטורפת. תסתלקי." בסוף אמא אמרה: "אתה רוצה לדעת למה אנחנו רוצים את הילד? אתה רוצה לדעת?" ודיברה חלש יותר. ואבא צרח, כאילו זרקו אותו לאש.

הדלת נפתחה והוא ראה את אבא. הוא היה מכוער, בלי משקפיים, והעיניים שלו הביטו בבפי כאילו בפי הקטן היה רע. העיניים של אבא לא הביטו ככה מעולם בבפי הקטן. הוא קפץ ונסוג לאחור, אבא אמר לו בקול רועד משנאה: "תסתלק, תסתלק. לך עם אמא ואבא שלך. לך!"

אמא באה ותפסה אותו ביד, כמו שהוא, בבגדי בית ועם הדובי בידיים: "אני אקנה לך הרבה בגדים יפים וחדשים," אמרה לו. אבל בפי בכה בלי קול, הוא פחד, ולא הבין למה גירשו אותו ככה. הוא רצה לצעוק, לנעוץ את הרגליים ולא לזוז, אבל הוא היה גדול מדי, וחוץ מזה אבא כבר לא רצה שהוא יהיה איתו. לכן לא היה טעם.

הם הלכו לבית קטן יותר, אבל יפה, וכל הרהיטים בו היו חדשים, הבית שבו גר גם ד"ר פל. ד"ר פל לקח אותו על הידיים כאילו היה קטן, חיבק אותו ונישק אותו, ואמא אמרה בבכי: "תראה, זה אבא שלך." אבל בפי לא הצליח להתרגל לקרוא לד"ר פל אבא. אמא וד"ר פל התחבקו לעיתים קרובות, ואמא דיברה מהר יותר, צחקה ושרה. יום אחד היא תפסה את בפי בזרוע ונישקה אותו: "תראה, מיום ליום הוא נעשה יותר דומה לך," אמרה לד"ר פל. וההוא הרים אותו וחיבק אותו, בדרך הלא נעימה שלו שהרגיזה את בפי הקטן.

לשניים האלה כמעט לא היה אכפת ממנו, ולפעמים שלחו אותו בבוקר להסתובב בגנים עם המשרתת. פעם אחת ראה מרחוק את אבא שלו, ההוא מפעם, ורץ לקראתו, הוא חשב שאולי כבר סלח לו. אבל אבא דווקא הסתכל בו באותו מבט רע ומבוהל, של אותו ערב, ואמר לו: "טוב. תסתלק."

הוא היה רזה ולבש בגדים עלובים, ובפי הסתלק משם בלי שיהיה לו אומץ לשאול אותו: "אבל אבא, לא רחצת את הפנים?" היו לאיש פנים מלוכלכים, מלאי קמטים וזקן גדול.

בפּי לא סיפר לאיש שפגש אותו. אבל התחיל להבין שאבא שלו לא רוצה לשמוע ממנו יותר, מי יודע במה הוא אשם, ושהוא חייב להישאר לתמיד עם אמא ועם ד"ר פל. אבל ערב אחד ד"ר פל לא הגיע, ואפילו לא הגיע לארוחה למחרת, ושלח נערה עם מכתב. אמא קראה, זרקה את עצמה על הרצפה, והתחילה להתגלגל ולצרוח. השוערת באה ואמרה: "אוי, גברת אומללה!" ובשקט אמרה למשרתת: "מגיע לה."

השוערת והמשרתת הצליחו להשכיב את אמא במיטה, והיא התחילה לצרוח שם. העיניים שלה היו יבשות ויצא לה קצף מהפה. היא שרטה לעצמה את הפנים, ומדי פעם הושיטה יד לראשה והחזירה אותה מלאה בשערות כהות. היא אמרה הרבה דברים שלא היה אפשר להבין, אבל אחר כך הפסיקה לדבר. היא המשיכה להיאנח, ונראה שלא רצתה או לא יכלה לבכות, כי הגרון כאב לה. בפי בכה, ונשאר ליד המיטה גם אחרי ששתי הנשים הלכו משם והתחיל להחשיך: אמא המשיכה לגעת לעצמה בגרון ולהיאנח, חיוורת ופרועה לגמרי, הוא ניסה להגיד לה: "את לא רואה אותי? אני בפי, אני בפי!", אבל היא לא ראתה אותו.

בפי הקטן לא בכה יותר. הלילה ירד והוא חשב שאמא שלו עומדת למות: הוא ליטף לה את היד ורץ למטה, אחרי שלקח את מפתחות הבית. הוא כבר לא זכר לאן ללכת, אבל ידע את שם הרחוב ושאל את האנשים בעיר. אחר כך זיהה מרחוק את השער ואת החלונות.

הבחור אדום השיער ישב בכניסה ואכל. הוא שמח לראות את בפי ושאל אם הוא רוצה את "הנמר של מומפראסם". אבל בפי סימן לו לשתוק ושאל אותו אם אבא שם, ובאותו רגע בדיוק אבא יצא מחדר העבודה. בפי זיהה, מאחורי המשקפיים, את אותו מבט.

לכן הצליח לדבר רק בקול קצת מבוהל וצרוד: "אמא חולה," אמר, "היא מאוד חולה," הוא גם שיקר: "היא רוצה אותך." והוא הזדרז להוסיף, כאילו אדם מבוגר שם את המילים בפיו: "היא לבד, אתה יודע. אנחנו לבד."

אבא החוויר מאוד ושפתיו רטטו. הוא צנח לכיסא ומעך לעצמו את הידיים, בלי להביט בבפי הקטן. גם היום היה לו זקן גדול, הוא היה מכוער ומעורר רחמים. הוא קם ולקח את הכובע ובפי הקטן הראה לו את הדרך. מאחורי הדלת הם מצאו את השוערת, אבל בפי אמר לה שלא צריך כלום.

אמא כבר לא נאנחה, אבל לא ישנה: היא שכבה כל הזמן בעיניים פקוחות, והיו לה עוויתות חזקות בגוף. אבא נפל על ברכיו ליד המיטה, התייפח וליטף לאמא את הראש. הוא גם אמר: "מריה, מריה שלי… אהובתי…" בפי ישב בפינה וגם הוא התייפח.

לבסוף נראה שאמא מתחילה לראות אותם, ואבא אמר בקול חד: "המנורה." בפי לא ממש הגיע למנורה הגדולה והדליק את המנורה הקטנה, ליד התמונה של המדונה. העיניים של אמא חזרו להיות בהירות, תכולות, ואחת מידיה התחילה ללטף את הראש של אבא. הגוף שלה עדיין רעד, אבל היא אמרה: "סלח לי…" אבא התייפח עוד יותר חזק והתקרב אליה. ראשיהם היו סמוכים. הראש של אבא היה לבן.

ירד כבר הלילה. נשמע צלצול פעמון. החדר היה אפל כמעט, כי האור לא דלק, אלא רק המנורה של המדונה. אמא ואבא התחבקו: האיש האומלל והאישה האומללה התפייסו והתנחמו זה בזה.

אבל בפינה שהאפלה הסתננה אליה ראשונה, מאחור, בפי הקטן היה לבדו.

..

© Elsa Morante Estate.
Published by arrangement with The Italian Literary Agency and the Cohen Shiloh Literary Agency.
.
אלזה מורנטה (1912–1985) הייתה מגדולי הסופרים האיטלקים של המאה העשרים. כתבה ארבעה רומנים, שני קובצי סיפורים ומעט שירה. הרומן "אלה תולדות", המגולל את סיפורם של גיבוריו בשולי ההיסטוריה במלחמת העולם השנייה, הוא יצירת המופת שלה. "הרומן על בֶּפִּי הקטן" (Romanzo del piccolo Bepi) הוא מיצירותיה המוקדמות ביותר; הוא התפרסם בשנות השלושים בשני כתבי עת, ולא נכלל בשום קובץ מקובצי הסיפורים שלה.

.

שירלי פינצי לב, מהנדסת מחשבים שפנתה לעסוק בספרות. כתבה תזה על הרומנים של אלזה מורנטה וכיום היא מתרגמת ספרות מאיטלקית ומרצה עליה.

.

» לקריאת רשימתה של שירלי פינצי לב על הורים וילדים ביצירתה של אלזה מורנטה, בגיליון זה של המוסך

»  במדור בעברית בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת מרינה צבטייבה, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | הבחירה להביט ולראות

"דריגס פונה אל אשת לוט, שבחרה, הביטה אחור במתיה ונהפכה במדבר לנציב מלח, להבדיל מאמה, שלא בחרה ונידונה לכף הקלע, ואין בה מנוח לא בין החיים ולא בין המתים." חגית חוף על ספר השירה "סביונים" מאת יהודית דריגס

אברהם אילת, מתוך הסדרה נופי־ריק, תצריב, 80X51 ס"מ, 1995

.

סביונים על פתח השאול

חגית חוף

.

את ספר שיריה השישי, סביונים, פותחת יהודית דריגס במוטו מתוך שירו האחרון של יאיר הורוביץ, "אוּלַי כָּל הֶחָצוּב מִתּוֹכֵנוּ אֵינוֹ אֶלָּא שִׂיחָה בֵּין חַיִּים לְמֵתִים".

בשירה מלאה בכאב ובחוסר שקט שבה המשוררת לשיח שהייתה עדה לו בילדותה כבת לניצולי שואה, שיח שהתנהל בין אלו שנותרו בחיים ובין מתיהם. נפשה מבקשת לפענח את השיח מתוך צו פנימי כדי לפתור את הבלתי פתיר שהיה לה לשפת אם. לשם כך היא מותחת חֶבל שירי בין העולמות, וממנו היא כותבת את שיריה. כדבריה: "תַּחְתַּי גֶּשֶׁר חֲבָלִים עָשׂוּי בֶּהָלָה" (עמ' 22). ברשימה זו אהלך בעקבותיה על גשר החבלים, ודרך כמה שירים ודמויות משיריה אביא מהניסיונות שלה למפגש עם אלו שיצאו ובאו בין עולם המתים לעולם החיים, אציג את חיפושיה אחר המבט ככוח המחבר או המפריד בין העולמות ואנסה להתחקות אחר מה שמבטה שלה פוגש.

.

שלש וחצי בלילה

עַל מִטַּת לַיְלָה

עֲשׂוּיָה מֵהֶבֶל נִשְׁמוֹת הוֹרַי,

תְּלוּשָה כְּמוֹ דַּף מַחְבֶּרֶת

אֲנִי מִתְכַּרְבֶּלֶת בְּזִכְרוֹנוֹת עֲטוּפֵי תַּכְרִיכִים.

תַּחַת הַמִּטָּה צְבִירֵי מִלִּים

בּוֹר הַתָּמִיד שֶׁעָלַי לְמַלֵּא.

.

זהו השיר הראשון בספר, ודרכו דריגס משתפת בשורשי הצו שבו היא פוגשת בחשכת הלילה. שם שוכנת ירושת הוריה שעולָה כמו בטקס סיאנס לא רצוני, ואין לה אלא לכתוב. מכאן עולה תנועת הכתיבה של דריגס בשירי הספר, והקוראים פוסעים אחריה, אוחזים "בחבלי הבהלה" עד עמקי הספר, כשלפתע, בשיר "מלאכת החיים" (עמ' 42) מופיעה אזהרה: "קְלָלָה תּוּטַל עַל הַנּוֹגֵעַ בָּחֳמָרַי הַנְּדִירִים". ובסיומו של השיר השאלה: "הַאִם עָדִיף הָיָה לִי לִשְׁתּוֹק?". דריגס מודעת לקללה ומיידעת על אודותיה, אך כפי שראינו, לה אין בחירה לשתוק, נותר לה רק לשתף בסכנה. גם לקוראיה אין בחירה, הם כבר הילכו אחריה במחוזות בלתי נתפסים של בני הדור השני לשואה.

באחד הבתים בשיר היא משתפת בחוסר האפשרות לחמוק:

.

דֶּרֶךְ חֹר בְּדֹפֶן הַנִּרְאֶה

אֲנִי זוֹחֶלֶת פְּנִימָה, נִלְחֶמֶת בָּאָבָק, נוֹשֶׁמֶת מִבְּלִי דַּעַת.

מוּזָר מָה יַעֲשֶׂה אָדָם כְּדֵי לֹא לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמוֹ.

בְּמַטָּרָה לְהִתְקַיֵּם

אֲנִי מוֹשִׁיטָה יָד לַוִּיזָה, מַטְאֲטֵא, סוּגֵי שַׁלָּטִים מַזְגָן אוֹ עִפָּרוֹן

כְּדֵי לְהָאֵט אֶת הַזְּמַן

דַּי בִּנְגִיסָה בָּעַגְבָנִיָּה לְהַחְזִיר אוֹתִי לַיַּלְדוּת.

עֲדַיִן מַאֲמִינָה שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן מַשֶּׁהוּ, אוּלַי

לְהַחְזִיר אֶת אָבִי, אוֹתוֹ אֶשְאַל מִי הָיָה בֶּאֱמֶת

אוּלַי אַרְאֶה לוֹ סֵפֶר שֶׁפִּרְסַמְתִּי תַּחַת שְׁמִי שֶׁהוּא שְׁמוֹ.

תָּמִיד אֶפְשָׁר לִשְלוֹחַ תְּפִלָּה לְהִתְחַדְּשׁוּת הָאַהֲבָה.

.

הניסיון של המשוררת לחמוק מלפגוש את עצמה גורם לה להתהלך הלוך ושוב ביומיום, אך הליכה זו חופרת את הבור בכל מקום. גם אם היא מסיטה את מבטה הרחק מן הנראה, מביטים אליה צבירי המילים שתחת מיטתה. היא נזקקת לתיקון, אולי להעלות את אביה מעולם המתים. אך איך תפגוש את אביה המשוררת אשר "פַּעַם יָדְעָה לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל וְלַעֲלוֹת" (עמ' 30)?

דריגס, שכותבת "חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי יַלְדוּתִי כְּמוֹ כֶּלֶב מְשֻׁגָּע/ לְאֹרֶךְ שְׁבִיל הַשֵּׁמוֹת הֶעָשׂוּי אֵפֶר" (עמ' 16), איבדה את היכולת שהייתה לה "לָרֶדֶת וְשׁוּב לַעֲלוֹת" בפתחי השאול. היא מנסה להשיב את הידע האבוד ופונה לדמויות מיתולוגיות שעשו זאת ונותרו בתודעה הקולקטיבית כמי שנעו בין שני העולמות:

.

וְאַתְּ כְּפֶּרְסֵפוֹנֶה. מִתְעוֹרֶרֶת לְתוֹךְ חֹרֶף

מִתַּחַת לְאַדְמַת הַחוֹל,

אֲפוּפַת מַעֲטֵה שִׁכְחָה.

(עמ' 65)

.

דריגס מתחברת לפרספונה, שקטפה פרחי בר בפתח השאול ונבלעה בתוכו לאחר שנחטפה בידי האדס, מלך השאול. אִמה דמטר, אלת האדמה והפריון, לא נחה ולא שקטה, השביתה את העולם מצמיחה, והצליחה להעלות את בתה משם. אך פרספונה לא נזהרה וטעמה בשאול כמה גרגירי רימון, ולכן נידונה לשוב לשם מדי שנה בשנה, "לְתוֹךְ חֹרֶף", ולעלות רק למחצית האחרת.

המשוררת פונה גם לאורפאוס:

.

מִזְּמַן שָׁכְחָה מֵהָאוֹלִימְפּוּס, מִפְּרַנְסוּס, מֵאוֹרְפֵאוּס

אֲהוּבָהּ שֶׁיִּתֵּן בָּהּ חַיִּים.

פַּעַם יָדְעָה לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל וְלַעֲלוֹת,

לְהַפְרִיחַ אֶת מֶרְחַב הַבַּיִת,

חַמָּנִיּוֹת, מַרְגָּנִיּוֹת, פְרֶזְיוֹת, תַּבְלִינֵי־עַד, רַקָּפוֹת וְסַבְיוֹנִים.

(עמ' 30)

.

אורפאוס הוא הנגן האלוהי שירד לשאול כדי לפדות את אהובתו אאורידיקה, שהוכשה בידי נחש ביום כלולותיהם. לפי כמה מהגרסאות לא אחרת מאשר פרספונה, העולה ויורדת בפתחי השאול, אפשרה לו לעלות ולהעלות עימו את אאורידיקה המתה אל בין החיים. אולם היא עשתה זאת לא לפני שהזהירה אותו שלא יסב את מבטו להביט באאורידיקה ההולכת מאחוריו. כמעט עלה בידו, אך בשער השאול, כשרגלו האחת כבר בארץ החיים וקרני השמש החלו להיראות, הוא הסב את מבטו אחור, הביט באאורידיקה, והיא נבלעה שם לנצח. מאז חי אורפאוס כל ימיו ולילותיו כשהוא מנגן ניגונים פלאיים על אובדן ושברון לב. אלא שפרספונה ואורפאוס אינם נותנים מענה לדריגס. בחייה אין הפרדה כה מובהקת בין החיים למתים.

את הצו שלא להביט אחור דריגס מכירה היטב מאז היותה בעריסה:

.

סביונים

בְּתוֹךְ סוֹדוֹת הָרִצְפָּה שֶׁלִּי

אֲנִי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת אֶת סַבְיוֹנֵי הַיַּלְדוּת

לִכְבוֹדֵךְ אִמָּא.

פָּנִית לְאָחוֹר

כְּשֶׁבָּאָה רוּחַ הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלָה

עֵינַיִךְ הִבִּיטוּ לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים

וְלֹא רִחַמְתְּ

עָלֵינוּ הַכְּלוּאִים בֵּין סוֹרְגֵי הַלּוּל.


אֶת חַיֵּינוּ

הָיִינוּ נוֹתְנִים

שֶׁתִּסֹּבִּי לְאָחוֹר

שֶׁתַּבִּיטִי בָּנוּ –

קָרְבְּנוֹת אַהֲבָתֵךְ

.

הצו שהפר אורפאוס נשמר בקפדנות על ידי אִמה של דריגס. היא חייתה בחוקי שאול משלה. מי שהייתה "נוֹשֵׂאת מֵתִים עַל יָדַיִךְ" (עמ' 14) העלתה את המוות על פני האדמה, לא נפרדה ממתיה שנספו, ולא הסבה מבטה לאחור להביט בחיים.

בעקבות האין־מבט מאמה, דריגס נדרשת לשאול שעלה בעת אחרת אל פני האדמה: כשאלוהים "הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" וחילץ משם את לוט, אשתו ושתי בנותיהם, "וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ … הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶה … וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט).

דריגס פונה אל אשת לוט, שבחרה, הביטה אחור במתיה ונהפכה במדבר לנציב מלח, להבדיל מאִמה, שלא בחרה ונידונה לכף הקלע, ואין בה מנוח לא בין החיים ולא בין המתים. דריגס מתבוננת באם המתגוררת בארץ החיים, יולדת ונותנת חיים לבִתה, ובה בעת נושאת את מתיה בזרועותיה ושומרת עליהם מכל משמר. היא מוכנה להפוך את היוצרות, לתת את חייה תמורת מבט של האם.

דריגס, שמבקשת בשיריה את המבט, נותרת בידיים ריקות, ופונה לזו שהביטה לאחור:

.

אשת לוט

מִתּוֹךְ גַּעְגּוּעַי הִתְיַצַּבְתִּי

גְּבִישִׁית, עֲשׂוּיָה מֶלַח הָאָרֶץ.

אֲנִי שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְשַׁמֵּר אֶת חַיַּי, נִמְחַקְתִּי.

צִירֵי יַלְדוּתִי הֶחְלִידוּ מִזְּמַן.

פִּתְקֵי חַיַּי נִדְלָקִים וְכָבִים.

הַאִם הַהִזָּכְרוּת הִיא הָעֹנֶשׁ שֶׁלִּי?

מַבָּטִי מֻשְׁפָּל שֶׁלֹּא אֶסְפֹּג לְתוֹכִי חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים.

בַּחוּץ יְצוּרֵי פֶּרֶא מִתְהַלְּכִים. עוֹלָם חָדָשׁ לִכְבוֹדָם נִפְתַּח.

לְרֶגַע אֲנִי מְרַצֶּדֶת, אֲלֻמָּה מְאִירָה אוֹתִי הַמְּנַסָּה לְהִתְרַחֵשׁ.

תַּצְלוּם יָשָׁן, קָמֵעַ מַצְהִיב. דְּמוּת אָדָם מְנוֹפֶפֶת בַּמֶּרְחָק. קוֹלוֹ בְּעִקְבוֹתַי.

בּוֹרַחַת נִצְחִית אֲנִי זוֹרָה מֶלַח עַל קוֹל צְעָדַי הַמְּהַדְהֵד לְאֹרֶךְ הַפְּרוֹזְדוֹר,

אוֹתוֹ חָצִינוּ פְּנִימָה וְעוֹד יוֹתֵר פְּנִימָה לְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ אֲנִי נִכְנֶסֶת.

צִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת שׁוֹמְרוֹת סַף צוֹחֲקוֹת וְיוֹרְקוֹת אוֹתִי שׁוּב.

לֹא חַיָּה וְלֹא מֵתָה אֲנִי:

לְכוּדָה בְּרֶשֶׁת מִלִּים חַסְרוֹת פֵּשֶׁר, עֵינַי יוֹקְדוֹת אֶת עַצְמָן.

הַבִּיטוּ בִּי, פְּצוּעַת מִלְחָמָה אֲנִי. כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי לֵב.

שָׁרָשַׁי מִסְתַּעֲפִים לִמְקוֹמוֹת שֶׁל בֵּטוֹן וְאַסְפַלְט.

הָבִיאוּ אֶת הַצְּלָב. שֶׁתִּקְוָה תִּנְעַץ בִּי שִׁנֶּיהָ.

אֲנִי אֲתַר פְּסֹלֶת מָלֵא חָמְרֵי גֶּלֶם וַחֲלוֹמוֹת מְשֻׁכְפָּלִים.

יֵשׁ הֶרֶף שֶׁל מַלְאָךְ:

בְּתוֹךְ זְמַן כָּפוּל עַכְשָׁו אֲנִי גָּרָה. בְּלִי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי.

אוּלַי רַק זִכְרוֹן אִמִּי הַמְּסָרֶקֶת אֶת שַׂעֲרוֹתַי, קוֹלַעַת צַמָּה בְּיָד בְּטוּחָה.

וְהַמִּלִּים קַדּוֹת קִדָּה בְּהַכְנָעָה, הִנֵּה אֲנַחְנוּ כָּאן אִתָּךְ.

וְאִם אַפְנֶה אֶת עֵינַי תֵּעָלְמוּ שׁוּב?

הִנֵּה הִיא הַיָּד שֶׁקָּפְאָה.

.

למגינת ליבה, דריגס נוכחת שילדותה חזקה ממנה, שפת אמה חזקה מכול ואף היא עצמה אינה פה ואינה שם: "בְּתוֹךְ זְמַן כָּפוּל עַכְשָׁו אֲנִי גָּרָה. בְּלִי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי". לשווא היא מנסה לעגון בחיים: "לְרֶגַע אֲנִי מְרַצֶּדֶת, אֲלֻמָּה מְאִירָה אוֹתִי הַמְּנַסָּה לְהִתְרַחֵשׁ./ מֹחִי מִתְאַמֵּץ לִהְיוֹת וְכָבֶה". גם ממחוזות השאול היא מגורשת: "צִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת שׁוֹמְרוֹת סַף צוֹחֲקוֹת וְיוֹרְקוֹת אוֹתִי שׁוּב./ לֹא חַיָּה לֹא מֵתָה אֲנִי".

"הַאִם הַהִזָּכְרוּת הִיא הָעֹנֶשׁ שֶׁלִּי?" דריגס שואלת. ההיזכרות כה בודדה, כה מעורערת ומערערת ללא כל מבט מהאחר, ובפרט לא מאִמה. רק זיכרון אחד בספר לא נזקק למבט האם: "אוּלַי רַק זִכְרוֹן אִמִּי הַמְּסָרֶקֶת אֶת שַׂעֲרוֹתַי, קוֹלַעַת צַמָּה בְּיָד בְּטוּחָה". מאחורי גבה, במקום שאין בו סכנה למפגש, אין צורך להיזהר ממבט, אמה הרדופה יכולה לשמוט לרגע את המתים שהיא נושאת בזרועותיה וביד בטוחה לקלוע צמה לבתה החיה.

"הִנֵּה הִיא הַיָּד שֶׁקָּפְאָה" – מהמפגש שהתרחש, צבירי המילים שעשו בכתיבתה כבשלהם נשמעים לה. היד הכותבת מתאחדת עם היד הקולעת לה צמה מאחורי גבה. אפשרות מפגש ויצירה ללא המבט המתעתע. ומי שלמדה על בשרה את חוסר היכולת לחיות ללא מבט שואלת: "וְאִם אַפְנֶה אֶת עֵינַי תֵּעָלְמוּ שׁוּב?"

הקוראים נותרים עם השאלה: מהיכן תפנה מבטה? מה היא רואה?

ייתכן שהתשובה מצויה בשלושה שירים בסופו של הספר, בעמ' 56–59: "חבלות במחוז", "בכפר אל בקעה שלמרגלות קריית ארבע", ו"בחדר בריחה". שם דריגס משתפת אותנו במראות שמהם אין היא מפנה מבטה, בשאול של האחר; שם היא מיישירה את מבטה אל איכרים שיכולים לעבד את אדמתם "רַק בְּחָסוּת הַחֹשֶׁךְ לִפְעָמִים"; שם היא משתפת ב"גְּדִיעָה/ כְּרִיתָה/ הַצָּתָה/ עֲקִירָה/ גְּנֵבָה/ מְדֻבָּר בְּאִישׁוֹן לַיְלָה. שָׁעוֹת רֵיקוֹת. עוֹלָם שֶׁמַּסְתִּיר פָּנָיו". היא רואה גם איך העולם סביב, לא רק שאינו שותף למראות שהיא רואה, אלא הוא בוחר להסתיר פניו מפני המראות הקשים: "בְּטֵרָסַת הָאֶבֶן הַבֶּהָלָה גְּדוֹלָה/ בְּמוֹרַד הַגָּרוֹן סוֹרְגִים", "גֶּפֶן הַבַּרְזֶל נִרְעֶדֶת/ מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת/ אֲנָשִׁים מֵחֻקֵּי פָּנִים בּוֹלְעִים צְעָקָה", "בָּחַרְנוּ לֹא לִרְאוֹת/ בָּרַחְנוּ כְּדֵי לֹא לָדַעַת". שירים אלו מחדדים את מבטם הרואה של המשוררים מאז ועד עולם, ואת הצורך המוסרי שלהם להוציא לאור את המראות שנותרים במחשכים. דריגס, כמשוררת שחייה לימדו אותה להביט בחשכה ורבים משיריה נכתבים מתוך החשכה וסובבים סביב החשכה, יודעת כי החושך כולל בתוכו את כל החשכות, גם את זו של האחר.

בימים אלו משוררים צריכים אומץ למסור הלאה את שראו. האם גם לחומרי כתיבה אלו, שאולי היה עדיף לשתוק על אודותם, מכוונת דריגס? ומה שלא נשתק, "הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם תֻּטַּל עָלָיו קְלָלָה"?

דריגס כותבת ומפרסמת את שיריה מתוך בחירה. שירי הספר הולכים ונבנים מבלבול, טשטוש וחוסר אונים, לאמירה צלולה וחד־משמעית: הבחירה אפשרית. שהרי אם נמצא כוחות ונבחר להביט אל תוככי החשכה שלנו יהיה קשה להסיט מבט מן החשכה של האחר, שאף היא נמצאת שם.

רק בחירה יכולה לסמן גבולות ברורים כאלו שדריגס כה מבקשת בשיריה, והכתיבה של שירים אלו מסמנת את הגבול ומאפשרת את המבט האנושי הצלול. ולה ולנו מתאפשר לרדת לזמן־מה "מִגֶּשֶׁר חֲבָלִים עָשׂוּי בֶּהָלָה", אל המשך שירו האחרון של יאיר הורוביץ:

.

… אוּלַי כָּל הֶחָצוּב מִתּוֹכֵנוּ

אֵינוֹ אֶלָּא שִׂיחָה בֵּין חַיִּים לְמֵתִים.

קוֹלוֹת הַנֶּאֱסָפִים לְאוֹקְיָנוֹס הַדְּמָמָה

הַמַּחֲזִיר אֵלֵינוּ בְּגַלָּיו שִׁירִים וְקִינוֹת

עַכְשָׁו אַתְּ שָׁרָה אֲלֵיהֶם מִכָּאן,

וּמַחֲזִירָה אוֹתָם אֵלֵינוּ מִשָּׁם.

(יאיר הורביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2008)

.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה. רשימות פרי עטה פורסמו בין היתר בגיליון 88 של המוסך, ובגיליון מיום 15.12.21.

.

יהודית דריגס, "סביונים", פרדס, 2021.

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מאיה ויינברג על הספר "הנשמה שיש לחומרים" מאת המשוררת היידית דבורה פוגל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגובה | אנחנו זקוקים לדור חדש של עורכות ועורכים. דחוף

רון דהן משיב ליובל שמעוני: על הספרות העברית לא רק לטפח דור חדש של סופרות וסופרים, אלא גם להיפטר מהשמרנות המו"לית

אורית ישי, מתוך הסדרה Blocked, הדפס למבדה סי־פרינט, 80X70 ס"מ, 2008

.

שמרנות היא אסון – לא רק בפוליטיקה אלא גם בספרות

רון דהן

.

בדבר אחד צודק יובל שמעוני במאמרו "סלינו על כתפינו, אבל לא רק הם", שפורסם במדור הספרות של מוסף "7 לילות" בתאריך 29.7.2022. אם הוצאות הספרים לא ישכילו לטפח דור חדש של סופרים וסופרות, הן יגזרו כליה על עצמן ועל השוק כולו, שגם ככה נמצא בפרפורי גסיסה. ברגע שהסופרים הוותיקים יעברו מן העולם, ייוותר בור ריק, חלול, שיגדע את הענף שעליו כולנו יושבים – סופרות, עורכים, מבקרים, חנויות ספרים.

המאמר עצמו עוסק בסיבות, לדעתו של שמעוני, למצבם העגום של סופרי הביכורים וספרי הביכורים בעברית. למעשה זהו מאמר תגובה לטענתו של הסופר והעורך עודד וולקשטיין, שפורסמה בשבוע שלפני כן במסגרת ריאיון, ולפיה סופר צעיר שאין לו רשת קשרים בעולם הספרות לא יצליח להוציא את ספרו לאור. לדעתי המאמר של יובל שמעוני הוא מאמר אומלל שמזיק לספרות ששמעוני כל כך אוהב ושהוא עצמו משמש חלק נכבד ומכובד ממנה.

ראשית, כותב שמעוני, ספרי ביכורים שיצאו בהוצאה שהוא אחד מעורכיה זכו במשך השנים בלא מעט פרסי ספיר לספר ביכורים, ואחרים היו מועמדים ולא זכו. הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה, בהוצאה שהוא עובד בה זה שנים רבות כן יוצאים ספרי ביכורים ללא מימון המחבר, ואף זוכים בפרסים. זה נכון כמובן, והפרגון כולו ראוי לעם עובד, שלא מוותרת על ספרי ביכורים. יחד עם זאת, ההצגה של פרס ספיר כהוכחה להצלחה הוא, בעיניי, מוטעה. ספרי עם עובד זוכים בפרסים ובהערכה מפני שהם בדיוק החומר שוועדות הפרסים אוהבות. רומנים ריאליסטיים, נטורליסטיים, המנסים לתפוס רגע בישראליות או להדהד את ההיסטוריה היהודית. ספר הביכורים האחרון שיצא בהוצאה הוא דוגמה מצוינת: ללכת למקום אחר מאת רחל גץ־סלומון, שעוסק בין היתר בשואת יהודי תוניסיה ומסופר מנקודת מבטה של אישה מבוגרת המתגוררת בחיפה. לא יהיה מופרך להאמין שהיא תהיה מועמדת לפרס ספיר גם כן. ירח לדורי פינטו (2020) מתרחש בשכונת עמק רפאים בירושלים בערב נחיתת אפולו 11 על הירח, המטבח האחורי לרומית סמסון (2021) עוסק בדרמה משפטית סביב יוזמת נדל"ן. ועוד, בשנים האחרונות, האצבעות על הגבעה לאיתן דרור־פריאר (2015) עוסק בין היתר בהלם קרב. ולא רק בספרי הביכורים כמובן: בנגאזי־ברגן־בלזן ליוסי סוכרי (2013) עוסק בשואת יהודי לוב, וגדר חיה לדורית רביניאן (2014) עוסק ביחסים בין פלסטיני לישראלית. כל הספרים שמניתי ועוד רבים אחרים הם ספרות שהריאליזם שלה צר ופסיכולוגי ברובו, הטכנולוגיה כמעט אינה נוכחת, הטבע הוא רק שמועה והליבידו מתחבא. יחד עם זאת כולם ספרים מוצלחים, זוכי פרסים, אבל אלו נושאים מוכרים, לעוסים, שחוקים ומאוד אהובים באקדמיה, בוועדות הפרסים – בחלק די נכבד ממוסד הביקורת. עוד אחזור לנושא הזה בהמשך הדברים.

בעבר היה לי מנהג: לפתוח ספר מקור של עם עובד ולקרוא כמה עמודים, לראות אם השתנה משהו מבחינה סגנונית. לצערי תמיד התבדיתי. אותה שפה מדודה וחסרת אפיון, תחביר פורמלי וחסר דמיון. ספרות מגוהצת לטעמי, חסרת ליבידו במובן העמוק ביותר, פס ייצור של ספרות "טובה". עם עובד היא מפלגת המרכז של הספרות הישראלית, לטוב וגם לרע.

אבל ליובל שמעוני יש טענות כלפי הדור הצעיר, השפה העכשווית והטכנולוגיה, שבה הוא תולה את האשמה העיקרית ל"מגפת חוסר הראייה".  לדבריו, "נזקי המגפה הזאת לספרות עמוקים, ואנחנו כבר נגועים בה בהמונינו". אחר כך הוא מתפייט על העבר, כשאדם יכול היה "לשבת ולהתבונן לאחור אל חוויות היום…". הוא מתרעם על הסמרטפון, על האפשרות לצלם הכול, ומתגעגע בנוסטלגיה לאלבומי התמונות של פעם. הוא מלין על שהזמן הושטח ל"עכשיו" נצחי, שאין אפשרות לעבד את הדברים, "ללוש אותם במחשבה ובלב" כדבריו, "לנסח אותם במילים קודם כל לעצמנו" ורק אז לשלוח להוצאות הספרים כתב יד שלם ומושלם.

לבסוף הוא גם טוען שסופרים צעירים שולחים כתבי יד עם טעויות כתיב, שאינם קוראים את גדולי הספרות, שהם ממהרים, עושים הכול בלחיצת כפתור, ואף מגייס אמירה של ארנסט המינגוויי שלפיה חייבים לקרוא את גדולי הספרות כדי לדעת את מי "לנצח".

ראשית, איני יודע באיזו מציאות חי שמעוני, אבל לרוב האנשים בעולם, ובכלל זה סופרים ואמניות, מעולם לא היה זמן לעבד את היום, ללוש את השפה ולכתוב בנחת. רובם, עד היום, צריכים להתפרנס ולעבור את המכשולים שהחיים המודרניים מספקים להם ובראשם חוסר זמן פנוי. ייתכן שמתי מעט אכן יכלו להתרווח להם ולכתוב בנחת, ואם שמעוני מתגעגע לחונטה הזו, שיבושם לו, זכותו של אדם להיות מנותק, גם אם הוא עורך חשוב ואמור להיות מחובר יותר. שנית, האמירה של המינגוויי היא אמירה אומללה, שכן אין צורך לנצח אף אחד, הספרות היא לא זירת קרב של סופרים גברים המתגוששים בינם לבין עצמם. זה בהחלט היה כך בעבר, אבל האם שמעוני מתגעגע לעבר הזה?

נוסף על כך, אני מתקשה להאמין שבעבר לא היו לסופרים או לסופרות שגיאות כתיב וטעויות איות כאלה ואחרות. זה עניין אנושי לחלוטין. אשאל אחרת: האם יובל שמעוני יכול לנהל שיחה עם בחור צעיר בן 24 למשל? האם הוא מבין את השפה? האם הוא לא נהפך לעילג ברגע שאינו מצליח לזהות את המסומנים של השפה העכשווית, המרעננת, המתקדמת, המרחיבה את העברית למגרש משחקים נהדר ולא תוקעת אותה בגטו של השפה הישנה, שכולה תוצר של פטריארכיה ומיליטנטיות?

לטכנולוגיה, כמו להרבה המצאות אחרות, יש יתרונות ויש חסרונות. אלה גם אלה אינם רלוונטיים כלל, כי המציאות אינה נוהגת על פי ערכים מוחלטים, אנכרוניסטיים ככל שיהיו, אלא לקיום עצמו ולמה שקורה בתוכו, והוא תמיד, מה לעשות, מורכב וחמקמק. מלבד זאת שהטענות של שמעוני הן חסרות תכלית ומעידות על פחד וחשש יותר מאשר על עמדה מוסרית ונבונה, הן בעיקר מעידות על חוסר הבנה של מה, בין היתר, עושה ספרות לאמנות טובה, והוא – לנסח את הזמן כפי שהוא, ללא עמדה שיפוטית אלא בדיוק עילאי, באירוניה, ברגש, ומתוך חיוב המציאות וללא כפיפתה לערכים ספרותיים מדומיינים.

יובל שמעוני חושף את ליבת המאבק הגדול ביותר של האמנות והספרות: המאבק נגד השמרנות, ונגד השמרנים. העמדה השמרנית ששמעוני מציג במאמר היא מהגרועות ביותר, מפני שהיא בטוחה בצדקתה הפונדמנטלית, ואין לה הצניעות הנדרשת להתפתחות ספרותית. נוסטלגיה, האמונה שפעם היה טוב יותר, היא מפלטו של השמרן. זה שקר, תמיד היה ותמיד יהיה. לצערי הרב הגישה השמרנית מגובה היטב בעולם הספרותי הישראלי, לפחות בחלקו, ונוגעת בכל חלקי הפאזל, החל בטקסטים עצמם וכלה במבקרים שמרנים, חוקרים שמרנים ולקטורים שמרנים. הספרות הישראלית היא מראה לפוליטיקה, וגם שם השמרנים מנצחים. חשוב לומר בפה מלא: השמרנות היא אסון לספרות, לחיוּת שלה, לחיוניות. אם מר שמעוני רוצה להבין מדוע אין קוראים, מדוע אנחנו מדשדשים בבינוניות, מדוע אין דור צעיר שמצעיד את הספרות קדימה, הוא צריך להסתכל במראה ולשאול את עצמו מדוע הוא מוציא ספרים שמרניים, שאמנם זוכים בפרסים אבל תוקעים את הרכבת.

ובנימה אישית: בתור משורר וסופר, בתור מי שהספרות הישראלית חשובה לו, כואב ומכעיס לקרוא מאמר כזה, מנותק, ששוב מבהיר לי ולשכמותי שאנחנו מפסידים במאבק על הספרות. שמה שהיה הוא שיהיה, ושלעורכים כמו יובל שמעוני יש הכוח להחליט מה "ספרותי" ומה לא. אנחנו זקוקים לדור חדש של עורכות ועורכים. דחוף.

.

רון דהן הוא משורר, סופר ועורך. הוציא עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"העיקר שאמא שלי חושבת שאני מוכשר": כשצביקה פיק היה כוכב נולד

"אני רואה את כל העסק הזה כסולם. העיקר לא לעמוד במקום", אמר צביקה פיק בן ה-21 בראיון, והוכיח כי גם כשהוא היה צעיר, פיק היה יוצר שיטתי ובוגר, שסימן לו את הדרך לכוכבות והגשים את כל יעדיו

צביקה פיק. ינואר, 1972. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"כל אחד מאתנו אוהב משהו אחר. אני אוהב פופ קל, שיר שנשמע יפה ומלודי. התפקיד ב'שיער' נתן לי ביטחון עצמי, והחלטתי ללכת בדרך שלי".

את המשפט הזה, המסכם את פועלו של צביקה פיק בעשרות השנים האחרונות, לא אמר פיק המבוגר בערוב ימיו, אלא פיק הצעיר – עוד בטרם הוציא שיר סולו אחד. ואכן צביקה פיק, כבר בהיותו בן עשרים ואחת, הלך בדרכו שלו. הוא אפילו בחר לקרוא לאלבום הבכורה שלו: "זוהי הדרך שלי".

בעת הכנת הכתבה הזו שקעתי בריאיונות הראשונים שהעניק פיק הצעיר לעיתונות כשעוד היה אלמוני למחצה. מהריאיונות מצטייר פיק ככוכב נוסק, אליל נוער בהתהוות וצעיר שאוהב לבלות, אך גם כאדם בוגר ושאפתן, מחושב ועקבי, ממוקד מטרה, שיודע שהוא עומד להצליח, ויודע בדיוק מה צופן לו העתיד.

כוכב מדורי רכילות, אבל גם אמן שאפתן וממוקד מטרה. "העולם הזה", יולי 1970

צביקה פיק הצעיר של תחילת שנות השבעים היה כבר בעל ניסיון חיים עשיר. כנצר למשפחת מוזיקאים מוכרת מוורוצלאב, פולין, למד פיק פסנתר כבר מגיל חמש. גם לאחר שעלה ארצה עם משפחתו התמיד בלימודי הנגינה. כנער כבר היה נגן מוביל בסצנת להקות הקצב שהתהוותה בתל אביב. בין היתר ניגן  בלהקות "טלסטאר", "השמנים והרזים" ו"השוקולדה".

זמן קצר לפני גיוסו לצבא נפטר אביו. פיק שוחרר מהצבא כדי לעזור בפרנסת המשפחה וחווה משבר אישי קשה. "יש לי סיוטים, רודפים אותי חלומות זוועה", סיפר פיק לשרגא הר-גיל ממעריב בינואר 1971, "בצה"ל פיטרו אותי לפי סעיף שאיני זוכר את מספרו".

"יש לי סיוטים". "מעריב", 10 בינואר, 1971

אם כך, להקה צבאית לא הייתה דרכו של המוזיקאי הצעיר והמוכשר. עם "השוקולדה", הלהקה שחלק עם גבי שושן ושוקי לוי, זכה להצלחה מסוימת כשהשתתפו בפסקול הסרט "לופו". ואז הגיעה הפריצה הגדולה: השלישייה התקבלה לעיבוד העברי למחזמר "שיער" שעלה על הבמות בקיץ 1970. פיק הפך לכוכב המחזה כשגילם את קלוד – אחת משתי הדמויות הראשיות. הזמר המוכשר, הגבוה ובעל רעמת השיער בלט שם מיד: "הייתי ב'שיער', צעד גדול קדימה. 'שיער' שינה את כל תרבות הפופ בארץ, ובשבילי זו הייתה עלייה בסולם", סיפר ל"להיטון".

צביקה פיק. ינואר, 1972. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"יש לי המון רעיונות, הכרתי אנשים רציניים, שוב אינני מסתובב בחברת אנשים שלא יכולים להוסיף לי הרבה", אמר פיק למעריב, "אני מצפה ומחכה".

"שיער שינה את כל תרבות הפופ בארץ, ובשבילי זאת היתה עלייה בסולם". כרזת המחזמר המצליח: "שיער". 1970. אוסף עיריית תל-אביב יפו.

הציפייה השתלמה. פיק לא הפסיק "לטפס על הסולם". בריאיון לשבועון "העולם הזה" במאי 1971, הסביר בכנות את התפיסה שלו: "אני רואה את כל העסק הזה כסולם. העיקר לא לעמוד במקום. צריך לטפס שלב אחרי שלב. היום מה שנראה ב'שיער' כמחתרת נחשב מיושן. המוזיקה משתדלת להעתיק את התבניות האירופיות. הנה 'שני תפוחים' שהקלטתי במיוחד עבור מצעד הפזמונים הצליח להיקלט, דווקא כי הקהל מחכה לפופ מתקדם".

צביקה פיק, נובמבר 1971. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אחרי עוד סימון וי, המשיך פיק לטפס על סולם ההצלחה. משלב זה ואילך הפך פיק לכוכב פופ לכל דבר, כיכב במדורי רכילויות, שמו נקשר ברומנים שונים ומשונים, ובמקביל החל לקבל לגיטימציה כמלחין. עוד בתחילת דרכו הלחין שירים לחווה אלברשטיין, אילנה רובינא, עדנה לב ואושיק לוי. הכוכב נולד, והחל לפרוע שטרות.

ההצלחה הגדולה לא שינתה אותו. פיק בן העשרים ושלוש נותר אותו אדם שיטתי. בנובמבר 1972 התראיין על ידי יוסי חרסונסקי ב"מעריב" וסיפר: "אני עושה את שלי, ואף שואף להתקדם מבחינה מוסיקלית. איני מצפה עוד מאנשים שיקחו אותי ברצינות, ומאידך גיסא, אחת השאיפות שלי – להגיע לקהל רחב יותר".

עד לסוף העשור הגיע פיק לקהל הרחב ביותר האפשרי. הוא הקליט שמונה אלבומים מצליחים שהכילו אינספור להיטי זהב: מ"שושנת פלאים" ועד ל"רקדן האוטומטי", מ"נאסף תשרי'" ועד ל"מוזיקה (מעלה מעלה)", השתתף בהלחנת פסקולים לרבי המכר: "רקדנית בחצות", "דיזינגוף 99" ו"שלאגר", השתתף בפסטיבלים שונים, וכבש את מצעדי הפזמונים ואולמות ההופעות.

"בסוף הגעתי למסקנה שאני צריך ללכת קדימה. לעשות משהו עם עצמי". פיק בראיון לעמוס אורן. שבועון הבידור "להיטון", אוקטובר 1970.

פיק הפך כפי שציפה לכוכב גדול. את העשור ההוא סיים כזמר השנה שלוש פעמים ברציפות, כמלחין מבוקש וככוכב הפופ האמיתי הראשון בארץ, אך זרעי ההצלחה היו טמונים כבר בכוכב הצעיר שהיה עולה חדש, קלידן בלהקות שוליים ויתום מאב אבל מוכשר וכריזמטי, שאפתן ויוזם, או כפי שסיכם זמנית את מצבו בריאיון ל"מעריב" בשנת 1972:

"תראה, אני בן עשרים ושתיים בערך, ועברתי כבר הרבה. אמשיך לכתוב מוסיקה במסגרות שונות כאוות נפשי. והאמן לי, חשוב לי יותר שאמא שלי חושבת שאני מוכשר (היא אפילו טוענת שאני גאון…)"

את צביקה פיק המבוגר ראינו כולנו בפריים טיים של הערוץ השני שלושה וחצי עשורים לאחר מכן, בתוכנית כשרונות צעירים בשם "כוכב נולד", שם עמדו מולו צעירים נרגשים ושאפתנים עם חלומות גדולים. מעניין אם בצילומי התוכנית נזכר פיק בעצמו הצעיר, הכוכב הנולד, איש השיער והשוקולדה שהלך על פי הדרך שלו.