.
פספורט חובה לקוראת חובבת הנשים
מיתר מורן
.
מידותיה הנוחות לכל כיס ועושר תכניה מקנים לאנתולוגיית השירה הלסבית אַתְּ כל הרצון איכויות של פספורט חובה לקוראת חובבת הנשים המתחילה (או הוותיקה). רבות מאיתנו חיכו לה. האסופה מאגדת, לראשונה, את מיטב השירה הלסבית העברית של העשורים האחרונים עם ייצוג של כארבעים משוררות, ועומדת במשימה המורכבת של מיפוי מסורת שירית נעלמה ברגישות ובנדיבות. היא מקנה גישה למחוזות הסודיים, האינטימיים והנועזים של השירה הלסבית, ומאפשרת היכרות עם ״יעדי חובה״ איקוניים ואיים בודדים מלאי חן ויופי. יציאתה לאור היא מאורע משמח וחשוב, המנגיש אותה לכלל חובבי השירה העברית באשר הם.
פתח הדבר של האסופה הוא טקסט צלול ונגיש, המשמש כמקרא מפה שדרכו אפשר להבין את המוטיבציה, הרקע וההשראה למלאכת הליקוט והמיפוי הענפות שנעשו בו וכן את התמות העיקריות שעולות מתוכו. הוא נכתב בידי העורכת והמשוררת אורית נוימאיר פוטשניק (להלן: נ"פ), מתוך נקודת מבט אישית של מי שהתבגרה בישראל בשנות התשעים ולא נחשפה ליצירות לסביות מובהקות עד שלב מאוחר בחייה. כמו אחרות בדורה, היא שאבה השראה מכתביה של ספפו והזדהתה עם שיברון ליבה של גולדברג או ייסוריו של אלתרמן, אך התקשתה למצוא טקסטים שהביעו את ייסורי נפשה כאישה המרגישה כלפי אישה. בעבור כלל הנשים הלסביות שהתבגרו בשנות התשעים או האלפיים, זה בדיוק התיקון שהאסופה מבקשת לעשות במסורת המקומית. במובן זה נחיצותה יושבת על ציר כפול: גם תרבותי־היסטורי וגם פואטי־אקטואלי.
פריחתה של יצירה להטב״קית מגוונת, חדשנית ורבת מבע בשנים האחרונות, לכאורה מייתרת את הצורך בתת־בידול של שירה לסבית דווקא תחת מטריית הזהויות והסוגות. אפשר לציין לדוגמה את נפלאתה, אנתולוגיית שירה קווירית בעריכת דורי מנור ורונן סוניס, או גאים להציג הקודמת לה בעריכת אילן שיינפלד, שביקשו לייצג קשת רחבה וצבעונית של קולות מקומיים. אך גם היום, בכל הנוגע לייצוגי אהבת נשים, ״השפע הפואטי הזה הוא עדיין נחלתן של יודעות ח״ן בלבד״ כדברי נ"פ, בין מכיוון שתפוצתה וחשיפתה של השירה והשירה הלסבית בפרט מוגבלת ואינה נגישה ברובה לציבור הרחב, ובין מכיוון שמדובר במסורת צעירה יחסית.
מחוווֹת המאזכרות את שירתן של אחרות עוזרות לבסס את תביעת הרצף ההיסטורי. מהבולטות שבהן הן ליאת קפלן במחווה לספפו, או דנה ג' פלג בשיר מחווה מתריס ונועז שנכתב בשנות התשעים, שבו היא משבצת שמות משוררות לסביות כמו שז, דנה אמיר ושרון אס, הנחשבות לאמהות המייסדות של השירה הלסבית העברית. קורפוס חזק ומייצג של שירתן נכלל באסופה זו ומניח את אבני היסוד לבאות אחריהן. ואכן, בצד קולות ותיקים ומבוססים יותר ישנו ייצוג מבורך ונדיב של קולות עכשוויים כמו שני פוקר, אורין רוזנר ואורי פרסטר, ומשוררות מבטיחות בראשית דרכן כמו גיתית דהן, קרן קולטון וסתיו אתלן. הכרונולוגיה הממפה ראשית ורצף היא עיקרון מאגד, אך לא מחייב, של סדר הופעת המשוררות במקבץ, וירוויחו מי שינקטו בגישה ספונטנית לקריאה בו.
האסופה נפתחת בחגיגיות ביונה וולך, בחירה שבמבט ראשון נראית כמותחת מעט את גבולות האנתולוגיה. הצדקתה, על פי נ"פ, היא בישירות המינית ובתעוזה הפורצות דרך בתקופתה, ובעיקר בקוויריות החלוצית, המלהטטת בהיפוכי מגדר הרבה לפני התפתחותה של תיאוריה קווירית בישראל. הקו הנמתח ממנה עובר דרך המבעים הארוטיים של גבריאלה אלישע ושז למשוררות צעירות כמו נדיה אייזנר או גיתית דהן, ששירתה משקפת קול א־בינארי: ״אַתְּ שׁוֹלַחַת לוֹ 'בּוֹאִי', וְהִנֵּה הוּא בָּא, … וְהוּא מַפְשִׁיטָה עַגְבָנִיּוֹת בְּסַבְלָנוּת מִדְּקִיקָתָן״.
השם הנבחר למקבץ לקוח מתוך שורה החותמת שיר מאת אורי פרסטר: ״אֵיךְ לֹא לִרְצוֹת אוֹתָךְ, כְּשֶׁאַתְּ כָּל הָרָצוֹן״. הוא מסמן נקודת מוצא של פנייה אינטימית לאחרת, אך כמו המונה ליזה, המיישירה מבט לכל אחת, הוא נהפך לפנייה כפולה הקוראת לך מן הכריכה. זו נקודת מוצא פשוטה אך מרעישה, המאירה באור יקרות את ההקשר שבו נכתבו החומרים. הפנייה הישירה כמו מכיילת את הקורא.ת לעבר פריזמת מבט ייחודית של האחרוּת הלסבית, ומה שנגלה דרכה הוא מופע חושני, עשיר ונוגע ללב של הפנייה הבלתי מתווכת שבאהבת אישה לאישה.
שירים רבים מבטאים את החירות המתגלמת בתוך המרחב הפואטי המתקיים בין הכותבות לבין מושא תשוקתן, ואת החירות שלנו כקוראות.ים לפסוע לתוך המימד הנסתר והאינטימי הזה. מחד האסופה כומסת את מאווייהן של נשים הכותבות מעמדת מיעוט ו״נותנת מילים לחוסר הלגיטימיות של אהבתן״ כדברי נ"פ, ומאידך חוגגת את הטבע החושק, הרוצה, המעז לבקש לעצמו את מה שהוא חסר. ייצוגים שונים משקפים את הגולמיות הכנה שביצר דרך דימויים הלקוחים מעולם הפנטזיה והחי. החל ביוּנִיקוֹרְן של וולך ו״הָיִיתִי אֲהוּבָתָה שְׁל הַמִּפְלֶצֶת״ של ורד דור, דרך האיילות של לורן מילק ושל שז ב"נעזוב הכול". כך למשל שירה של הילה להב, "חיה", מבטא את תחושת החֶסֶר שאין לו שובע מנקודת מבט של חיה טורפת, ״אֲנִי גּוֹוַעַת בָּרָעָב./ פַּעַם בִּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה בָּאָה אַיָּלָה כָּמוֹךְ/ טוֹבַת עֵינַיּם מְאִירָה בְּלִי הַפְסָקָה –/ אֲנּי לוֹעֶסֶת אֶת בְּשָׂרָהּ בְּמֶשֶׁך חֳדָשִׁים./ בִּטְנִי רֵיקָה״. ממנו נמתח קו לשורות מאת נדיה אייזנר: ״זֶהוּ סוֹף לְמַסַּע הָאִלּוּף/ שֶׁל חַיָּה שֶׁכֻּלָּהּ צִפִּיָּה./ מֵעַכְשָׁו קַיָּם רַק הַגּוּף״.
אחרוּת בהכרח מבקשת ביטוי מדויק ונאמן לרגש ולחוויה שטרם נמצאה להם מראה משקפת. השירה מאפשרת לה את הביטוי הזה, היא מפשירה את המרחק בין הקוראות.ים לכותבות, ומקרבת אל חוויות אישיות שבבסיסן בדידות, ניכור וזרוּת. החיפוש אחר דיוק, אחַר האחרת בבבואה המשתקפת, ניכר למשל בשירהּ היפהפה של טלי לטוביצקי "אַיֵּךְ":
.
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בְּפִנּוֹת
לֹא מְמֹרָקוֹת עֲדַיִן שֶׁל הַזִכָּרוֹן, בִּפְתָקִים שֶׁנִּשְׁמְטוּ,
בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא בָּאוּ עוֹד חֶשְׁבּוֹן,
בְּאִישׁוֹנֵי אֲנָשִׁים שֶׁצְּדוּדִיתֵךְ חָלְפָה בָּהֶם.
בִּדְבֵקוּת,
בּוֹרֵאת וּמְמִיתָה,
מְמוֹטֶטֶת אֶת זִכְרֵךְ עַד שֶׁהוּא נִבָּט מִתּוֹךְ בָּבוּאָתִי
שְׁבַּמָּסָךְ, הוֹכָחָה מַעְגָּלִית מֻשְׁלֶמֶת:
הַחִפּוּשׂ שֶׁלָּךְ אֵינוֹ תּוֹאֵם אַף מִסְמָךְ –
נַסִּי מִלִּים אֲחֵרוֹת.
נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיּוֹת יוֹתֵר.
.
לא רק החיפוש אחר דיוק מאפיין את האחרוּת הלסבית בשדה הפואטי. תמות מרכזיות שהיא עוסקת בהן מבטאות כמיהה, תשוקה, ומלוא החופן נכזבוּת ואובדן. שני פוקר כותבת ״אֵיךְ נֵלֵךְ וּמִכָּל אַבְנִית נִשְׁמַת־אִשְׁתֵּנוּ פּוֹנָה אֵלֵינוּ? אֵיךְ נֵלֵךְ/ וְכָל פָּנַס־רְחוֹב מַזְהִיר אֶת בְּשַׂר עוֹרָהּ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהָאֲוִיר עָגֹל/ כְּחַמּוּקֶיהָ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב?״ שיר המורכב כולו משאלות המבטאות, לעיתים בהומור דק, תחושות של קרע לאחר פרידה. ביטויים נוספים של תחושות אובדן ואף כעס אפשר למצוא אצל גבריאלה אלישע: ״לְפָנַיִךְ זָרוּעַ יְשִׁימוֹן —/ אֵיךְ תִּפְסְחִי עָלָיו/ מַה כָּל הָרַעְיוֹן?״ ברומזה לבדידות שנותרה בלכתה של אהובתה, ומוסיפה: ״וְיוֹם אֶחָד הַכֹּל יֵהָרֵס מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת/ הַקֵּן יִתְפָּרֵק, הַבֵּיצִים יִשָּׁבְרוּ, כִּי יֵשׁ, כִּי יֵשׁ לְרַסֵּן אֶת הָרֶגֶשׁ —״. תחושות דומות מבטאת ליאת קפלן: ״בְּלֶכְתֵּךְ נִשְׁבָּרִים הַשָּׁמַיִם/ יָם רָחָב שָׁב לִהְיוֹת תֹּהוּ אָפֵל״. שבריריות האהבה החד־מינית מקבלת משנה תוקף בשירים אלו ואחרים.
דרך המבט אנחנו מודדות מרחקים בינינו לבין הזולת ומגדירות את עצמנו ביחס למי שהיינו רוצות לקרב אל לב. בבסיסו טמונה המודעות להיעדר, למצב החֶסֶר שמאפיין אותנו, שעוד לא מצאנו לו שם בעולם. ״בִּקַּשְׁתִּי לְהַפְשִׁיטֵךְ/ כְּשֵׁם שֶׁבּוֹחֲרִים מְקוֹם יְשִׁיבָה בְּחֶדֶר זָר;/ תְּחלָּה בְּמַבָּט״, מדגימה דנה גולדברג. מלאכתה של המשוררת: להנביט מן המבט אפשרות קיום רגעית, מזככת, שלא מתאפשרת במציאות החיצונית לה. במישור הפרטני היא מבקשת לזקק ולנסח את חווייתה, ובמישור הרחב מבקשת לעצמה קול בעולם והגדרה עצמית מובחנת באמצעות פנייה לנמענת, כלומר למי שנהפכה תחת מבטה וקולמוסה לאובייקט נפרד ממנה. שורות מאת שרון אס מנכיחות את כוחו של המבט בסימון המרחב – ולעיתים גם המרחק – ״מֵעֵבֶר לַמִּלִּים אֲנִי שׁוֹאֶפֶת/ אֶת הַתְּהוֹם/ הַמְּצִנָּה שֶׁל הַתְּשׁוּקָה/ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת אֶגְמַע, כַּמָּה סוּסִים/ יִתְסְסוּ/ לִפְנֵי שֶׁאַגִּיעַ לַשּׁוּלַיִם הַמְקֵרִים/ לִקְצֵה גּוּף הָאֵם, גּוּף הָאֲהוּבָה/ לַפְּרֵדָה הַשְּׂבֵעָה/ שֶׁבַּשֵּׁנָה״.
אחת התמות החתרניות בשירה הלסבית קשורה ביסוד בסיסי במהותה של האישה: היכולת להרות חיים – וכפועל יוצא, גם מוות – שמקנה לה פרספקטיבה כפולה, גופנית מאוד, של הכלה ואובדן. הילה להב כותבת, לדוגמה: ״באין חיים בתוכי אני הורה מוות״. ביטוי נוסף הוא בזליגת הארוטי והמיני אל תוך המרחב הזה, כאצל דנה אמיר: ״אֲנִי רוֹצָה לַהֲרוֹת אוֹתָךְ כֻּלֵּךְ,/ מְדֻיֶּקֶת, נוֹקֶדֶת בַּבָּשָׂר,/ עוֹשָׂה מַעֲשִׂים מְתוּקִים״, או אצל אורין רוזנר: ״בִּקַּשְׁתִּי לְצַפּוֹת אֶת גּוּפֵךְ בִּזְכוּכִית/ כְּמוֹ אַקְוַרְיוְם,/ לְמַלֵּא אוֹתָךְ מַיִם,/ לִשְׂחוֹת מִצַּד לְצַד בְּבִטְנֵךְ״.
מלאכת העריכה השאפתנית של אסופה משמעותית ורחבת היקף שכזו היא מטלה הנושאת בחובה אחריות רבה. על אף היותה רשות אוטונומית בידיהן הטובות של העורכת וההוצאה, היא מבקשת להיות ייצוגית וכוללנית במידת האפשר ובה בעת לשמור על רף פואטי נטול פשרות, בהיותה נושאת הלפיד של אחרוּת, אך ייתכן שהרכב הספר מונע משיקולים חברתיים־היסטוריים יותר משהוא מונע משיקולים פואטיים. למשל אפשר היה לכלול פחות שירים של משוררות מסוימות, ובהן כאלה שההגדרה "משוררת" או "משוררת לסבית" מעט נכפתה עליהן, לטובת משוררות שחסרות במקבץ (כמו למשל דנה לובינסקי, טובה בורדו, דין אהרוני־רולנד ואחרות).
קל לשכוח שגם האישי הוא פוליטי, ושההשפעה של מבנים חברתיים ופוליטיים על החוויה הפרטית היא משמעותית וניכרת. לא מעט מהשירים במקבץ נכתבו בתקופות שנדרש בהן אומץ ניכר להתבטא בצורה ישירה ולצאת מהמגירה. בהיחשפות לקולות שונים יש פוטנציאל להרחיב נקודות מבט ולפתח שיח, ויתרה מכך, לרכך ולהפיג, אפילו במעט, את הקושי הרב והבדידות הטמונים בחוויית השונוּת. כמו בשירה של דנה גולדברג "תסלחי לי, אבל", ״נְשִׁיקַת הַלַּיְלָה טוֹב שֶׁלָּךְ/ בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן/ הִיא יֶלֶד שֶׁלּוֹחֵץ עַל כָּל הַכַּפְתּוֹרִים/ וְנִמְלָט״, כך גם אַתְּ כל הרצון לוחצת על הכפתורים הנכונים (ואינה נמלטת). יש לקוות שהיא תעורר בקוראות.ים וכותבות.ים סקרנות לנצל את הפספורט הפואטי הזה כדי לבקר ביעדים השונים ולחקור לעומק את קורפוס יצירותיהן הנרחב של משתתפות האסופה ושל אחרות שלא נכללו בה, שכן הוא על־זמני ועשיר מעבר למתאבן המוגש כאן.
.
מיתר מורן, משוררת ואמנית רב־תחומית. בעלת תואר שני מבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק. ספר ביכוריה "פֶסע פֶגע פֶצע" ראה אור ב־2022 בהוצאת עירובין. שיריה התפרסמו בבימות שונות, בין היתר בגיליון 19.08.21 של המוסך.
.
אורית נוימאיר־פוטשניק (עורכת), "אַתְּ כל הרצון", ה־21, אפרסמון והו!, 2022
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על ספרו החדש של יונתן ברג, "אור וזמן"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
