ממואר | צערו של הכלב ישע

"כשלא הגבתי חיפש לרגע עם אפו משהו, משוטט על פני הבטן והירך, מוצא את דרכו אל היד שהייתה קפוצה לאגרוף." ממואר עם שירים מאת יונתן ברג

ארז אוזן, שומרי הסף, שמן על בד, 130X110 ס"מ, 2018

.

החבר הקרוב שלי קבור תחת עץ התאנה

יונתן ברג

.

ילדות

בְּהִלּוּךְ אִטִּי נֶעֶרְמָה שֶׁמֶשׁ

עַל דֶּשֶׁא, אַלְפֵי אֶצְבָּעוֹת נוֹצְצוֹת הֶעֱנִיקוּ

לָרָקִיעַ אֶת פָּנָיו שֶׁל מוֹרֶה

הָרוֹכֵן לְהַדְגִּישׁ אֶת סוֹף הַסִּפּוּר –

הֵם שָׁבוּ הַבַּיְתָה, כֻּלָּם, הַוִּילוֹנוֹת, הַמַּצָּעִים,

הַסַּפָּה, הַמְּנוֹרָה וּשְׁאַר כְּלֵי הָאַהֲבָה

זָהֲרוּ מִפְּנִים הַבַּיִת

מִשָּׁם פָּרַץ גּוּר לֶאֱכֹל אֶת נַעֲלַי

זֶה הַצְּחוֹק הַבִּלְתִּי נִשְׁלָט שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הַצָּהֳרַיִם

בְּתוֹכוֹ הִתְגַּלְגְּלוּ, מְנַצְּחִים הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.

כָּל זֶה הוּא פֶּרַח שֶׁאֲנִי מַגִּישׁ לְעַצְמִי

בְּבֹקֶר זֶה שֶׁל יָרֵחַ, נַעֲלֵי בַּיִת וּנְיָרוֹת.

אֶת הַחֻלְצָה הַקְּרוּעָה וְהַקּוֹל שֶׁאָמַר

הוּא אָחִיךָ, כְּמוֹ הַתְּאֵנָה, הָרָקִיעַ וְהָאוֹר.

.

המפגש הראשון שלי עם ישע היה על הדשא שבפתח האשקובית שבה חיינו בפסגות.

היו לנו קירות מכוסי שפריץ שדקרו את אוויר השומרון, הייתה לנו פיסת דשא, גדר תיל, קול המואזין המסתורי ורכבי הברזל של הבסיס הצבאי. לתוך כל זה אבי שחרר את הגור והוא מצא אותי ואת אחי הקטן שרועים לקראתו. לעיתים נדמה לי שהמשיכה שלנו לחיות קשורה ליכולת שלהן להפגין באופן מרוכז מילה, מטאפורה, שאצלנו תמיד מסתבכת ביותר מדי מילים מסבירות. הוא היה לשעשוע, הגור, מתרוצץ בנינו, מלקק ונושך קלות, עולה ויורד, מושך בחולצה, נסוג אחורה ומותח את גופו לקראת התגובה ומסתער מולה שוב. גם אנחנו הרשינו לעצמנו פראות דומה, קמים ונופלים, אחוזים בו ואז משחררים, נופלים ומוצאים גבעול, גם הוא התנפל על גבעול דומה, ואז שוב הסתער עלינו.

הייתה לי משיכה עזה ובלתי מוסברת לכלבים כבר משנות הילדות המוקדמת. אני לא זוכר הרבה, למען האמת לא זוכר כמעט כלום, אבל בכל זאת יש כמה תמונות שמקועקעות על עור הנפש. אחת מהן מתמקדת במשטח עפר שעמד מעל מגרש הכדורגל ביישוב. לא היה שם דבר מלבד כמה טרשים ומצוק קטן. הנחתי שם כוורת עצומה מאלומיניום, לתוך התאים הולכתי עדה שלמה של כלבים. הם ישנו שם, אכלו ושיחקו, ממתינים שאבוא לטפל בהם מדי יום ביומו. בכל פעם שהתקרבתי שדה העפר התרומם לקראתי ואיבד את היובש שלו, הוא פרח באחת מקולות, מזנבות נלהבים, מהתרוצצות הכלבים שבוא האדם מסמל עבורם סיכוי לאוכל, לחירות קצרה.

הכרזתי על הכוורת שלי בפני שאר הילדים בגאווה והתרגשות. הם דרשו לראות את הכלבים ואני התחמקתי עד שיום אחד כפו עליי וליוו אותי לעבר שדה העפר שהיה ריק לגמרי מלבד כמה סלעים שצברו את חום אב. הצבעתי על הריק וחבורת הילדים געתה בצחוק. הממשי, חבורת ילדים רועשת מלעג, עמד להביס את הדמיון, אך איך זה שעד היום אני זוכר בבהירות רבה יותר את הכוורת, את האפשרות הגלומה בה לעולם הומה, הנע סביבך בתשוקה למשחק, מאשר את האצבעות שכוונו אליי, רועדות מבוז?

כיצד זה שעד היום איני יכול להיות בטוח שלא הייתה כוורת ולא היו כלבים? כיצד זה שאיני מוכן להודות שעדת הכלבים שלי לא הייתה ולא נבראה? איני יכול, כי אותם כלבים היו תחילתו של מסע שנגמר בשירים שאני כותב. מקום שבו אני שולט במציאות, מקום שבו אני מדמיין את עצמי מוקף בכל הנשימות החמות הללו, בהתרוצצות הנלהבת, בשדה עפר הנמלא לפתע בבוהק הפרוות.

אחרי אותה מכלאה דמיונית, אמיתית יותר מחבורת הילדים הלועגת, הגיע אלינו הגור, התגשמות של תשוקת הדמיון בחיים הממשיים. אבי נתן לו את השם ישע, קיצור של יהודה שומרון ועזה, התרסה, כדרכו, כנגד המקום שבו הוא חי. התרסה המלופפת באהבה המלופפת בהתרסה. הגור הקטן קרע לי את החולצה על הדשא, והפך לחבר טוב יותר מאלו שהקיפו אותי למול מכלאות ריקות ושקופות.

.

***

.

כשעברנו לבית הקבע במעלה היישוב ישע קיבל ממלכה משלו. הייתה שם מלונה שהוא כמעט שלא נכנס אליה, עשב יבש ובו כמה גבעולי חיטה ועץ תאנה מפואר ובא בימים. העץ הטיל פירות על האדמה סביבו, וזו הפכה שחורה ותוססת. אבי נטע מטעי נקטרינה וגודגדן, העצים עמדו בשורות והיו לנוף שהקיף אותו, מזמינות ציפורים שניקרו בפירות המתוקים, חרקים שנעו לקראת בריכות המים שנקוו מדי פעם בעקבות פיצוץ בצינור. היה זה, אז, קצה שורת הבתים של היישוב. ישע עמד למול גבעות שעליהן פרווה של סירה קוצנית, הגבעות התרוממו וגלשו לעבר ים המלח שזהר במרחק, הבטחה ואסון גם יחד נרמזו בברק שלו, ברק סכין וכסף גם יחד.

מפעם לפעם, כאילו נמאס לו, היה ישע מסיר את הקולר שלו ושועט. נדמה היה שהוא יכול לעשות זאת בכל עת, אבל הוא בוחר לשכב ימים שלמים תחת עץ התאנה, להביט באופק בעוד גופו מצטנן בצל ושואב את חום האדמה החלש והמנחם. נושם לאט ומביט לעבר העצים שציירו נסיקות ברקיע הריק תדיר שהתקמר על פי מתאר הגבעות.

יצאתי פעם אחת מהבית, מרעיד את דלת הזכוכית, שפעם סדקתי בבעיטה זועמת, בדיוק כשהוא פסע, אלגנטי ושקט, מחוץ לתחום עץ התאנה. הוא הרכין את ראשו, כמו משתחווה בפני משהו, אולי בפני ריח החירות שהגיע אליו מהציפורים שדיברו ללא הרף בצמרות עצי הגודגדן, מחליפות מקום כל כמה שניות, בונות את השתי וערב הצפוף של דילוגים ופטפוט, או אולי רכן למול דמותו הרחוקה של צבי שעמד בפסגת הגבעה. הצבי לא זז שם, ראשו הזדקף כנגד האופק, רגליו הדקות נדמו רועדות, אבל הייתה זו הרוח שרעדה, עוברת גם על שערות ידיי שהצטמררו כשישע הניע כמה פעמים את צווארו והקולר החליק, עמד לשנייה אחת ואז נפל על העשב.

הזינוק! ישע נורה לעבר המורד, רגליו נגעו לא נגעו בסלעים, באבנים הזעירות, בכביש שבו נראו בבירור שני הנקיקים שחרצו גלגלי הטרקטור, הוא הנמיך מעט את ראשו כדי להפחית את החיכוך עם האוויר. יכולתי לראות את גבו השחור, המבריק, מתפתל בכל זינוק של רגליו. הוא עבר את המורד ונעלם בוואדי, מגיח מן העבר השני בזינוק עצום. הטרסות עמדו מולו, אותן מדרגות אבן שהפכו כל גבעה לסולם כלפי מעלה.

הצבי טרם זז, הוא המתין לישע, ראשו עדיין חותך את האופק, רגליו הדקות יציבות ושקטות. הוא הביט מדי פעם בכלב, עוקב אחרי הזינוקים שלו. נותרו שלוש טרסות, אמרתי לעצמי, חרד ונרגש בו זמנית, היה זה כאילו העמדת הפנים תמה, כאילו, בבת אחת, הסיר ישע איזה בגד שחבש עבורנו – מתרגש כשאנו קרבים, מלקק את היד, מתהלך בעדינות ובשקט – ונכנס לגופו האמיתי באחת ונע במהירות לעבר הצבי שכעת, כשישע היה במרחק של צמד טרסות, הועיל להנמיך את ראשו, ואז, במהירות כמעט בלתי נראית, דילג מחומת הטרסה ומיהר לאורך הרכס.

דילוג וזינוק, זינוק ודילוג. התנועות שלהם היו הדגמה של צמד האפשרויות לנוע בעולם. האחת קלילה, לא מסודרת, חסרת מרכז, ואילו האחרת מדויקת, בקו ישר, ממוקדת. לא ידעתי למה לייחל, ביקשתי מהצבי להיעלם ומישע לממש את גופו באופן מוחלט.

.

עם הכלב, טיול ערבית

הָיִינוּ מַגִּיעִים עַד לַשּׁוּלַיִם, הֵיכָן שֶׁנֶּעֶרְמָה

עֲזוּבָה. רוּחַ נָעֲצָה בְּפַרְפָּרֵי תַּיִל כְּסוּפִים

דְּגָלִים מוּבָסִים שֶׁל קַרְטוֹן וּנְיָר,

רַק עִפָּרוֹן חַלָּשׁ נוֹתָר מֵהַגִּבְעָה

קַו מָחוּק כִּמְעַט כֻּלּוֹ שֶׁל הִתְרוֹמְמוּת וּצְנִיחָה.

יָדִי הִצִּיתָה גַּפְרוּר

כְּנֶגֶד פֶּתַח הַצַּוָּאר וּבַעֲבוּר

תְּעָלוֹת הֶעָשָׁן הַדַּקּוֹת בָּהֶן יָכֹלְתִּי

לַעֲבֹר אֶל הַחֲלוֹם, עָשָׁן נוֹסָף, אַךְ זֶה הַמְּסָרֵב לְהִתְנַדֵּף.

אֲוִיר שָׂרוּף – הַנְּעוּרִים הִתְכַּלּוּ –

אַךְ בְּךָ אָחֲזָה תָּמִיד הַיַּלְדוּת,

הַפַּרְוָה רָעֲדָה וּפָנֶיךָ, מְחֻטָּבִים כְּמוֹ הַגַּעְגּוּעַ,

הִמְשִׁיכוּ לְלֹא תְּנוּעָה לַעֲקֹב אַחֲרֵי יָרֵחַ

הָיָה זֶה זְמַן לֹא רַב לִפְנֵי שֶׁהִתְעַיַּפְתָּ כָּלִיל.

זֶה הָיָה אָז שֶׁטָּמַנְתָּ בִּי אֶת הַמִּשְׁפָּט –

תָּמִיד יִהְיֶה קְצֵה מְקוֹם הַיִּשּׁוּב.

מְקוֹם הַסֵּפֶר שֶׁל הַקּוֹל וְהַזְּמַן.

הָאֵפֶר הַנּוֹשֵׁר מִן הַיָּד וְאֶל הַדְּמָמָה, הַשִּׁירָה.

.

טיילתי עם ישע הרבה, הרבה מאוד, מגיל צעיר. ברגע שהיה בכוחי לאחוז ברצועה ולא להיגרר אחרי גופו החזק. אבל אני זוכר רק את הטיולים שלנו מהתקופה שבה שירתי בצבא. זיכרון צריך כובד. הייתי מגיע הביתה, טעון כמו הנשק שהחזקתי ביד. בתוך החך שלי התהפכו מילים שביקשו לתאר את חברון. לא היה למי, ההורים שלי היו עסוקים בשיטוט בהריסות הזוגיות שלהם, אחיי הגדולים כבר נמלטו, הקטן היה בישיבה.

ירדתי, לאחר מקלחת, ללא המדים, עם טריקו ומכנסיים קצרים, לישע. רצועה השתלשלה מידיי, הוא קם והחל לנוע, נרגש, בסיבובים. תחילת הטיול הייתה לא נעימה. הנחת הרצועה, המשיכה אחורה בכל פעם שהוא זינק קדימה, ההליכה המתנגדת. השתררה בי תחושה שלא הייתה רחוקה מאלו שמילאו אותי ממילא: עמדת שמירה, יד על הברזל, עין בולשת, מתוחה, מתוח גם הגוף, ממתין בדריכות לצורך להיכנס לעמדת ירי.

זה לקח בדרך כלל רבע שעה. רבע שעה עד שהצלחנו להגיע לאיזון. עד שאני התאמתי את עצמי אליו והוא אליי. הוא האט מעט ואני הגברתי את צעדיי. חשתי בגופי את הכיוון שאליו הוא רוצה ללכת. התחלתי להריח ריחות מפתים שמושכים אותו, לזהות איזו תנועה קלה בשיחים או בין העצים, לזהות שקית ניילון מרחפת, נעל עזובה. הוא הרגיש מתי העלייה קשה לי, מתי האבנים מאטות את קצב ההליכה שלי. התקרבתי להיות כלב, הוא התקרב להיות אדם.

היינו חולפים, מתואמים כבר, על פני המקווה, סביבו אורנים והדרך אליו מוסתרת בברזנט ירוק, על פני מבנה המועצה, שבקומה התחתונה שלו שכן החמ"ל האזורי. הכרתי אותו ממשמרות שמירה שלקחתי על עצמי כהכנסה צדדית. חלפנו על פני הספרייה האזורית, שם היו שיחי הדס שישע אהב במיוחד, חלפנו על פני הבסיס הצבאי והגענו לשביל ההיקפי של היישוב.

בטונדה עמדה שם כמשפט בהיר על המציאות, סימני רכב הביטחון עוד עמדו על הדרך, גרגרי אבק אחרונים הסתחררו. צעדנו בדממה, רק הנשימות של ישע וחריקת הסנדלים שלי נשמעו. התיישבתי על סלע, חש את החספוס של הטחב, את החום שנצבר שם במשך היום כולו. שחררתי את הרצועה. ישע התרוצץ לפה ולשם, מחפש משהו שיחזיר לו התרגשות.

המבט שלי שוטט במורד הוואדי ועלה אל העיר הפלסטינית. היו שם בתי קומות שאכלסו משפחות, רשת סבוכה של דרכים לא סלולות, אנטנות צמחו על הגגות, חסרות סדר, כמו מחפשות אחר מציאות אחרת. קרוב יותר שקיות ניילון נאחזו בעשבים יבשים, קופסת לוף ריקה נחה הפוכה על צידה, החלודה החלה לאכול בה, היא זהרה באור היום. ארנב נע לפתע, בזריזות, מאחד הסלעים ואל עצי האורן שעמדו בקצה בתי היישוב, המהירות שלו, הפרווה המבהיקה נראו לי כמו לעג. שקעתי שוב בחברון.

ישע התקרב אליי, בהתחלה הניח את ראשו על הירך שלי והביט בי, כשלא זזתי החל מניע את פיו ואפו לקראתי, מגיע עד הבטן, נובר שם קצת, מסמן תנועה של קימה. כשלא זזתי החל מגביר את תנועת הראש, אומר שוב ושוב קדימה. כשלא הגבתי חיפש לרגע עם אפו משהו, משוטט על פני הבטן והירך, מוצא את דרכו אל היד שהייתה קפוצה לאגרוף. הוא הסיע שם את אפו כך שאצבע אחת השתחררה, ואז עוד אחת, ולבסוף הייתה היד פתוחה. אז החל נובר ביד, מעלה אותה שוב ושוב עם אפו ועובר עליה עם לשונו. הוא הרטיב את ידיי ומשם, כך ידע, תעבור הרטיבות לזרוע, לכתף, ופנימה יותר למקום שהחל צוחק, צוחק יותר ויותר עד שחברון נעלמה והתחלפה בהווה, שם נולד הצחוק מתחושת הדגדוג של אפו המנגח בעדינות את פנים כף היד.

.

פגומים

חַיִּים שְׁלֵמִים מְדוּדִים וּנְטוּלֵי פְּרוֹפּוֹרְצִיּוֹת

בְּעוֹד סְבִיבֵנוּ תְּנוּעוֹת רִקּוּד מְזִיזוֹת צִמְחִיָּה.

הֵם מְשׂוֹחֲחִים זֶה עִם זֶה לְצַד הַמַּיִם

וְתָמִיד נִמְלָטִים עִם בּוֹאֵנוּ

מְלֻוִּים בַּחֲבֵרֵנוּ הַיְּחִידִים בַּטֶּבַע – הַמְּנוֹעִים.

אָנוּ מְבַקְּשִׁים לְהַמְשִׁיךְ וְלִינֹק

בְּאֶמְצָעוּת מַשְׁאֵבוֹת כְּבֵדוֹת.

אֵשׁ הַהוֹפֶכֶת הַכֹּל לְעָשָׁן מַמְשִׁיכָה אֶת הַיְּלָלָה כְּלַפֵּי מַעְלָה

מַעֲבִירָה אוֹתוֹ מִתְּחוּם הַפְּנִים לִתְחוּם הַחוּץ,

סוֹף־סוֹף אֵינֶנּוּ צְמֵאִים לְבַד

בְּעוֹד הָרָקִיעַ מִתְקַשֶּׁה לִנְשֹׁם.

מִתְהַלְּכִים וּמְנוֹפְפִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת בְּפַעֲמוֹנֵי הַתּוֹדָעָה,

מְגֻשָּׁמִים מִכְּדֵי לְהָבִין כִּי רַק עֲבוּרֵנוּ הָיָה צֹרֶךְ בְּרֶסֶן הַשָּׂפָה.

נִסּוּ לְפַיֵּס אוֹתָנוּ בִּדְבָרִים כֹּה רַבִּים –

תּוּת, כֶּרֶם, פַּרְפָּרִים, כִּנּוֹר,

הַנֶּחָמָה הַגְּדוֹלָה בְּאָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָמוּת.

לוּ רַק הָיִינוּ דּוֹמִים לִפְרִיחַת הָאַלְמֻגִּים

יוֹדְעִים לְחַקּוֹת אֶת מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַטַּוָּס עֲבוּר אַהֲבָה.

.

***

.

את הבשורה על מותו של ישע קיבלתי בבוליביה. עמדתי ברחוב, בידי שפופרת טלפון ציבורי, הקו חרק ורעש, כמו מה שהיה לאמי לספר. הוריי התגרשו לפני כמה שבועות, עניין צפוי. הבשורה שהייתה לה בשיחה הנוכחית צרבה יותר – ישע מת.

הוא לא עמד בהתפרקות הבית, במעבר למקום אחר, בהיעלמות בני אדם שאהב. נכון, הוא היה כבר בא בימים, בן יותר מחמש־עשרה, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שהוא היה רגיש יותר, יצור עמוק יותר, שברירי יותר, כן יותר.

המילים שאני כותב, המילים שאמרתי לעצמי באותם ימים, המילים שבהן הרגעתי את אמי והיא אותי, המילים הללו, שמנסות כל כך לתאר את הרגש, להפוך אותו לצורה שאפשר להוציא מאיתנו ולהעמיד על המדפים הארוכים של השפה ואז להתבונן בהן כמו בפסלים זעירים שהם אנחנו, שכיות החמדה של היותנו בני אנוש בעלי תודעה, המילים הללו הן בידוד בינינו לבין העולם.

לא היו לו מילים, לישע, היו לו קולות גולמיים, מרוכזים, צלילים שגילמו את מהות הרעב, הצמא, הגעגוע, האושר. היו לו תנועות גוף שחתכו דרך האוויר וזינוק שגמע את אותו אוויר בלגימות גדולות. היה לו צער גדול, חריף ונטול מוצא.

מי חש את הקיום באופן מרוכז יותר? אני כל כך מתאמץ להחזיר את הימים ההם לחיים בדברים שאני כותב, ובכל שורה הזיכרון הולך ומתפוגג. מדוע איני יכול להניח את ראשי בכף היד של הזיכרון, מדוע איני יכול להניע את ראשי הלוך ושוב על פרוותו של ישע, חלקה, ריחה ריח עפר ותאנים וזריזות, מדוע לא עשיתי את זה די כשהייתי יכול? איך זה שלא כאב לי כמוהו כשהבית התפרק?

.

יונתן ברג, משורר וסופר. ספר השירה האחרון שלו עד כה, "אור וזמן", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת מקום לשירה, והוא ניתן לקריאה והורדה חינם ברשת.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | בלב העיר ובלב היער

"בין שתי הנשים, שני הכלבים ושני הסיפורים מפרידים כשלושת אלפים קילומטרים, ויחסי האדם־חיה המוצגים בהם כאילו נלקחו מעולמות שונים." דפנה לוי על "הכלבה" מאת פילאר קינטנה ועל The Friend מאת סיגריד נונז

ירמי עדני, צללים כלב, בריסטול שחור, 70X50 ס"מ, 2021

.

מאת דפנה לוי

.

אל תוך חייה של אישה השרויה באבל כבד נכנס, באופן לגמרי בלתי צפוי, כלב. היא לא ממש יודעת מה לעשות בו, משום שהנוכחות שלו פורעת את השגרה שלה, מאיימת על ביתה, מעוררת בה מחשבות ורגשות שלא הכירה. אבל היא נאחזת בכלב, ובתוך מערכת היחסים הנובטת ביניהם, אט־אט היא משתנה. התקציר הזה מתאים לשני ספרים קצרים ועזי מבע שראו אור לאחרונה: הכלבה מאת פילאר קינטנה ו־The Friend מאת סיגריד נוּנֶז (שטרם תורגם). אלא שבין שתי הנשים, שני הכלבים ושני הסיפורים מפרידים כשלושת אלפים קילומטרים, ויחסי האדם־חיה המוצגים בהם כאילו נלקחו מעולמות שונים.

גיבורת הכלבה היא דמריס, אישה שחורה החיה בקהילה כפרית בקולומביה, על המצוקים המוקפים בג׳ונגל, לא רחוק משפת האוקיינוס השקט. הטבע שסביבה מרהיב אבל תוקפני, פראי ומשחר לטרף, וכמוהו גם בני האדם, שעיניים פולקלוריסטיות מדגישות את גופיהם השריריים ואת שמחת החיים שלהם, אבל במבט מקרוב, העוני, ההזנחה וקשיי ההישרדות מלווים בגילויי אכזריות שהיא ברובה עניינית ולא סנטימנטלית. צבע העור של דמריס והעובדה שהיא אינה מצליחה להרות וללדת מציבים אותה בתחתית הסולם החברתי, כך שכשהיא מאמצת גורת כלבים זעירה שמצאה אחת משכנותיה, דואגת לה ואף מוצאת חום ושמחה בקשר עם הכלבה, בעיני קרוביה ושכניה היא נראית עלובה עוד יותר ומעוררת רחמים.

דמריס ובעלה רוחליו מתגוררים בבית שנטשה המשפחה העשירה (או הפחות ענייה) בכפר אחרי שבנם טבע באוקיינוס. הבית מוזנח מאוד, וקרבתו אל הג׳ונגל מצריכה תחזוקה שוטפת, שעיקרה התגוננות מפני חיות טרף שעלולות לחצות את הגבול. לשם כך יש לרוחליו ודמריס כלבים, כלבי שמירה שהיחס אליהם אינסטרומנטלי בלבד, ולעתים גם פחות מזה, שכן רוחליו נוטה להתפרצויות אלימות, בעיקר כלפיהם. הכלבה החדשה אמורה הייתה להצטרף אליהם, אלא שמרגע שדמריס מצמידה אותה לחזה ומריחה ממנה את ריח החלב, היא אינה מסוגלת שוב לראות בה יצור המשתייך לקטגוריה שונה לגמרי ממנה – היא מפנקת אותה, חרדה לה, גאה בה, זקוקה לה רגשית ובהמשך גם כועסת על הכלבה כשזו יוצאת לתור בעצמה את הג׳ונגל, מקנאה בה משום שהיא הרה וממליטה גורים, ומגלה בתוך עצמה דחפים חייתיים עזים, הסודקים לגמרי את התמונה הראשונית המניחה כי בני האדם עליונים על בעלי החיים, ומביטים בטבע מבחוץ, כאילו אינם חלק ממנו.

הקהילה המתוארת בהכלבה היא קהילה שכאילו נשכחה לחלוטין, אפילו מממשלת קולומביה. אין באזור תשתיות מינימליות כמו מים זורמים, שירותי בריאות או בתי ספר סבירים, מרבית התושבים חסרי השכלה, ומאחר שמדובר במקום גשום במיוחד שאין בו דרכים סלולות, המעבר ממקום למקום קשה ומצריך לעיתים חתירה מאומצת, ואחריה הליכה וטיפוס על סלעים חלקלקים, עם המשוט על הכתפיים. הקרבה הגדולה לטבע רחוקה מלהיות אידילית. לכאורה בני האדם שולטים בטבע – הם כורתים עצים, הם יוצאים לדיג, בעבר אפילו כרו זהב – אבל בפועל הם בני ערובה שלו. באפלה שבין העצים הגבוהים צומחים קוצים המאיימים לשסף את כפות הרגליים, הגשמים יוצרים מפולות אדמה ושיטפונות הסוחפים את כל מה שנקרה בדרכים, נחשים ארסיים זוחלים על הקרקע, את הבתים העשויים מעץ מכרסמים טרמיטים, וכדי להתרחק מגבולות הבתים מוכרחים להצטייד במצ׳טה, שבלעדיה הסיכוי לחזור קטן מאוד.

במקום כזה המושג "חיית מחמד" לא קיים. בני האדם אמנם מוקפים בבעלי חיים אבל איש אינו מעלה בדעתו לייחס לאלה תודעה, רגשות או רצונות. כשדמריס מאמצת את הגורה היא חוצה את הגבול הזה, והמעשה שלה הוא זר ומוזר בעיני הסביבה. היא מתנהלת מול הכלבה כמו אם מול תינוקהּ: היא נהנית מן התלות וההערצה שהכלבה מרעיפה עליה, היא עוקבת בהתפעלות אחר התפתחותה, והיא חווה שבר של ממש כשזו יוצאת לעצמאות. ומאחר שהעצמאות הזו יצרית מאוד ומתרחשת באותו מקום אפל ומסוכן שלדמריס אין גישה אליו – היא גם מעוררת בה זעם ותחושת בגידה. דמריס, כמובן, אינה מודעת לכל זה, ודבר מכלי הניתוח והפיצוח הזמינים לאישה עירונית משכילה – כמו גיבורת The Friend למשל – אינו עומד לרשותה. אין לה עם מי לדבר על כך וברור שאינה יכולה ללכת לטיפול, ובליל הרגשות העזים כל כך מוביל אותה בהכרח לצעד קיצוני באכזריותו.

דווקא במנהטן, מקום שבו הטבע מרוסן, מגודר ומתויג, מזומנים לכלב, כלבהּ של המספרת ב־The Friend, חיים נוחים פי כמה, ואף שגם שם נשמעות מצד הסביבה הערות שחלקן לעגניות ואפילו ארסיות, מרבית השכנים, החברים, עוברי האורח מתפעלים מיופיו של הכלב, שקרוי בצדק, כנראה, אפולו.

את אפולו קיבלה המספרת בירושה. חבר קרוב, סופר ידוע ומרצה לספרות התאבד, ואשתו, "אישה מס׳ 3", מצלצלת אל המספרת ומבשרת לה שהמנוח ביקש למסור לה את הכלב, כלב שהוא עצמו מצא זנוח בפארק שנים קודם לכן, והאלמנה מיהרה כעת לשגר למכלאה. את העניינים מסבכות מאוד העובדות שהמספרת חסרת השם (לאף אחת מהדמויות בספר, חוץ מהכלב, אין שם) מעדיפה חתולים ומעולם לא גידלה כלב, ושאפולו הוא כלב דני ענק, שנוכחותו בדירה הניו יורקית הזעירה שלה מורגשת היטב.

מערכת היחסים בין הכלב לאישה מתוארת כמובן בצבעים הרבה פחות דרמטיים מאלה ששימשו את קינטנה בסיפור הקולומביאני. בניו יורק, אחרי הכול, אישה המוליכה כלב לטיול, גם אם הוא עצום בגודלו ומטיל גללי צואה בהתאם, אינה מושכת תשומת לב רבה. דווקא בעיר, שכבר ריסנה את הטבע ומיגנה את עצמה מפניו עד שהיא כמעט אינה זוכרת את קיומו, החיה זוכה לתנאי חיים נוחים בהרבה. פה ושם יש אמנם מי ששואלים את האישה אם אפולו הוא המאהב שלה, אבל זה לא הסיפור שנונז מנסה לספר. היא עוקבת אחר התהליך הרגשי העובר על המספרת, המתאוששת מן ההלם של אובדן החבר האנושי באמצעות התקרבות שכולה חמלה והזדהות לחבר אחר, כלבי. אגב, ה־friend שבכותרת מתייחס לזה וגם לזה, וגם למספרת עצמה, שהייתה קרובה במיוחד לגבר שהתאבד, והנשים הרבות מאוד בחייו מתקשות להאמין שהייתה חברה ולא מאהבת שלו.

אפולו הוא כלב מבוגר, הוא שוקל תשעים קילו, סובל מדלקת פרקים ואינו אנרגטי במיוחד. המספרת, שגם היא כותבת ומלמדת כתיבה באוניברסיטה, משוכנעת שהוא שבור לב בעקבות מות בעליו. מאחר שחייה מתנהלים בתוך המילייה הספרותי של ניו יורק, היא גודשת את הסיפור בדיונים על יחסי בעלי חיים ובני אדם כפי שאלה משתקפים בספרות ובשאלות כמו "האם הקריאה מלמדת אותנו אמפתיה?" ו"האם הכתיבה מחדדת את יכולת הראייה שלנו?". את היכולת שלה לגלות אמפתיה לכלב הממלא את דירתה היא שואבת מספרים, ספרים על כלבים שברובם, כמובן, גורלם של אלה אינו סימפטי, בלשון המעטה. "הם לא בוכים", היא אומרת, "אבל הם יכולים להיות מדוכאים וגם להתפרק לרסיסים, והלב שלהם עלול להישבר". ההתקרבות שלה אל אפולו איטית אבל מושלמת: היא משייפת את ציפורניו, מניחה לו לישון במיטתה וכדי להרגיע אותו היא קוראת באוזניו את מכתבים למשורר צעיר של ריינר מריה רילקה. וכשלבעל הדירה, האוסר החזקת בעלי חיים בנכס, נודע על קיומו של אפולו והוא מאיים לפנות אותה, היא כבר אינה מסוגלת אפילו להעלות בדעתה להיפרד ממנו – "אנחנו שתי בדידויות שמגינות ומנחמות זו את זו", היא מצטטת את רילקה.

שני הספרים מציגים תפיסות הפוכות של יחסי אדם־חיה־טבע, ומעניין במיוחד לראות שאלה מנוגדות לרוח הרומנטית ואולי גם הספוגה אשמה שמרחפת מעל סיפורים רבים בתקופה של חשבון נפש על נזקי האדם לסביבה. לעומת סצנת מותה האכזרי של הכלבה, שנדמית אקראית אף שעל פי נקבעה מראש על פי חוקי הג׳ונגל שהאדם הוא חלק מטורפיו, תיאור מותו של אפולו עדין, רגיש וכמעט מיסטי, אף שהוא מתרחש בעיר סואנת, מנוכרת, שבעל החיים משתלב בה רק אחרי שסורס ואולף. לשתי הנשים ניתנת הזדמנות לגאולה, אך גם זו דורשת מבט הפוך: האחת נדרשת להתרחק מן הטבע ומאכזריותו הדבקה גם בה, והאחרת נדרשת למצוא את אותם שרידי טבע זעירים בסביבתה ולהתנחם בהם.

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, בעלת הפודקאסט "על החיים ועל המוות", חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ וחברת מערכת המוסך.

.

פילאר קינטנה, "הכלבה", חרגול, 2022. מספרדית: מיכל שליו.
Sigrid Nunez, The Friend, Riverhead Books, 2019.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על קובץ הסיפורים "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

קומיקס | תשובה חתולית טיפוסית

אילנה זפרן מספרת על החיות המדברות בסיפוריה ומגיעה למסקנה בלתי נמנעת

אילנה זפרן, מתוך "חיות או לא להיות"

.

חיות או לא להיות

מאת אילנה זפרן

.

.

אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים ״רישומון״ ועיבוד לסיפור ״יגון״ של צ׳כוב. ספר הילדים ״נמוכונות״ שאותו כתבה ואיירה ראה אור לאחרונהבהוצאת טל-מאי. רצועות קומיקס פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 61, 76 ו־93.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חתול הכיסופים

"אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, על דרכו האגבית, המשועממת כמעט, להשליט את מרותו שאינה יודעת סייג. האמת היא שהחתול הזה פשוט יהיר מכדי להתרברב במעמדו או בהישגיו". סיפור קצר מאת אמיר פלג

נעמי בריקמן, חתול עייף במיוחד (פרט), מונוטייפ, 27X23 ס"מ, 2010

.

יוז'יק

אמיר פלג

.

1.

ככל הנראה וו המתכת שניסוט בנקישה שחק והגדיל במשך הזמן את החור הקבוע במשקוף שקולט אותו, ייתכן גם שהצירים עקומים, או רופפים, ומכל מקום די במשב קל בלבד, בלתי מורגש לחלוטין, כדי שהדלת הנעולה תנוע במקומה ותנקוש בלי הרף, כאילו מעצמה.

אני יושב על קצה המיטה, לפניי דלת החדר פתוחה לרווחה, וקצת מעבר לה, בפתח המבואה, נסתרת מעיניי דלת הכניסה לדירה. הרגעים שחלפו מאז נקשה בפעם האחרונה מתארכים עכשיו כל כך, עד שאני מתפתה להתמתח לימיני, לחזור ולוודא שהדלת עודנה עומדת סגורה. ואולם בטרם אספיק להטות את גופי, תשוב ותלפות אותי אותה נאקת סבל מרה: מעט מאחוריי, מתחת לחלון המוגף, שוכבת אמי הגוססת, זה עתה חזרה ונרדמה; רחש הרדיו וזמזום התאורה העמומה מכאן, ומשקל גופי על המזרן מכאן, מחזיקים את שנתה כנראה בשיווי משקל. איני מזיז איבר אפוא, אלא עוצם את עיניי בלבד: לפניי, מעבר לחדר, מעבר למבואת הכניסה, בתוך חדר האורחים החשוך, השרוי בדממה גמורה – מן הסתם אפשר היה לשמוע משם את הזעיר מכול, את החרישי מכול, אפשר היה, אילולא אותה דממה אטומה עצמה, הניזונה מכל מה שרוחש חיים סביבה – שם, על השטיח הקטן, רובץ לו יוז'יק: די לו במשב קל בלבד, בלתי מורגש לחלוטין, וכבר זוקף הוא את אוזניו.

אם אתמהמה עוד רגע בטרם אפקח את עיניי, אם אניח להמתנה לאותה נקישה מתאחרת לחזור ולהפיל תנומה על חושיי, מיד יופיע יוז'יק ויקפוץ לאמי על בטנה: רק עליה, כמדומה, הוא מסוגל לישון שינה של ממש. ואולם כיוון שהמחלה התפשטה כבר בכל איבריה כמעט, הרי כל תנועה קלה – שלא לומר לחיצות כפותיו של חתול המיטיב את רבצו – מסיבה לה כאב כזה, שלא פעם אני נאלץ להתאמץ ממש כדי להתנער מן המחשבה שאולי היא בכל זאת קצת מגזימה.

ואף על פי כן אני מוכרח, לכל הפחות, לאפשר ליוז'יק תנועה חופשית בדירה, אחרת הוא יתחיל ליילל, ואל היללה הזו תחבור מיד גם אמי בקול קינה נורא. שעל כן למעט דלת הכניסה, עומדות פתוחות דלתות הדירה כולן. מפעם לפעם מתנער יוז'יק מרבצו וחוצה את המסדרון בכיוון המטבח; בדרכו חזרה הוא עוצר רגע ומשתהה על סיפו של החדר: נועץ בי מבט אדיש והופך את פניו, מחכך את ראשו כנגד המשקוף, ופונה בחזרה אל חדר האורחים. אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, על דרכו האגבית, המשועממת כמעט, להשליט את מרותו שאינה יודעת סייג. האמת היא שהחתול הזה פשוט יהיר מכדי להתרברב במעמדו או בהישגיו; ובעצם גם יוז'יק, כמוהו כיתר בני מינו, אינו אלא ענוותן ממש: עושה את הכרתו בערך עצמו לחידה אפופת סוד כל כך, עד שנדמה כי רק הוא לבדו ניצב איתן כנגד כוח הפיתוי של מקסמיו.

.

2.

מתוך שנתה הטרופה שבה אמי וממלמלת את שמו של משוש חייה, שנעשה לאויבה המר. קודם התחננה שאסלקו, עכשיו שוב מייחלת לשובו. דומה כי טינתה רק גדלה בכל פעם שאני מגרשו מעליה, ובכל פעם ששב יוז'יק וקופץ על בטנה מעמיקים מכאוביה את טינתה עוד ועוד.

אני שומר על מיטת אמי אפוא, איני מצפה להכרת טובה, כמובן, שעל כן אין לי אלא להמשיך ולהזין את נחישותי בייסוריה. עד מתי אחזיק מעמד? הדעת נותנת כי לא אוכל להמשיך כך זמן רב, כבר עכשיו הצטמצמה הווייתי כל כך, עד ששוב איני יכול לחשוב בבהירות על דבר מחוץ למאבקי האבוד ביוז'יק. ואף על פי כן, דומה כי ככל שמותה הוודאי של אמי מתאחר, בכל זאת הולך כוחי וגדל. עד מתי תחזיק היא מעמד? הדעת נותנת כי לא הרבה, אך כל המצוי מחוץ לגסיסתה נראה לי ממשי פחות ופחות.

.

3.

ערב. יוז'יק מיילל, הגיעה שעת הטונה שלו. אמי פוקחת עיניים זרות, צופנות רעה; עם רדת החשכה עולה חום גופה ועינויי הזיה אוחזים בה ומסכסכים את שנתה. אני ממהר אל המטבח אבל יוז'יק משיג אותי, הוא מתפתל בין רגליי, דוחק בי ומכשיל את צעדיי. אני שולף את קופסת הטונה מן המזווה והיללות נעשות עמוקות יותר, מקוטעות ונמרצות יותר.  – מים! אפשר מים? – זועקת אמי בגרון ניחר –  חייבת מים… מים קרים… – היא מייבבת חסרת נחמה כמו ילדה עזובה, ובכייה הגואה שוטף וממרק את קולה. אני פותח את קופסת הטונה, יוז'יק אינו יודע את נפשו. יללותיו המיוסרות משתברות אל תוך בכייה של אמי במזמור בלול ייאוש וחמדה. אני ממהר ונותן לו את הטונה וקוטע את שירת הצמד הנוראה; אני לוקח את בקבוק המים מן המקרר ופונה בחזרה אל החדר. ואולם בטרם אצא מן המטבח אני מוכרח לחטוף עוד מבט קצר בבעל החיים הזה – איך הוא זולל את המנה בעונג שאינו יודע שובעה. זעקת עלבון מרה נדחקת חיש ועוקרת את מבטי מן החיה העלובה.

.

4.

כשאני מתיישב לצידה היא שוב שקטה; עיניה עצומות; אני מקרב את הכוס אל שפתיה, אך היא מעווה את פיה בסלידה; אני מרחיק מעט את הכוס ותוחב קשית אל בין שפתותיה – היא מתחילה לשתות. גרונה, שנצפד ונתדלדל כל כך, נרשת ערוצים דקים המפכים בעוז בזמן שהיא יונקת את הנוזל בבהילות, בחמדה נואשת, ואילו כפות ידיה הגרומות נכרכות סביב ידי האוחזת בכוס ומתנועעות על גביה כשני עכבישים – לוחצות ומרפות בתנועות יניקה, כפי שנוהג יוז'יק להתנהל עם כפותיו על בטנה. כעבור רגע היא נאנחת ומושכת את ראשה לאחור. – זה טוב, כן, זה טוב… – היא ממלמלת בסיפוק כמעט, וממלטת יפחה רפה – לישון, רוצה לישון… למה לא נותנים לישון… – אני מרחיק לאט את הכוס מפיה, אבל אצבעות ידיה השלדיות המגוידות ממשיכות לאחוז בידי ולעסותה. אני מושיט את ידי השנייה ומלטף את צמד העכבישים העלובים האלה, המתבוססים בלא תוחלת בתאוותם הטמומה.

נשמע קול מצריד, קטוע, דומה יותר לקרקור של צפרדע מאשר ליללה; אני הופך את פניי: יוז'יק עומד על מפתן הדלת, עיניו נעוצות בי. אמי אינה נלאית מלהלל את החתול הזה על דברנותו, על שלל הקולות שהוא יודע להפיק מגרונו, ואולם את צליל המיאוס המיוחד הזה נוהג יוז'יק להשמיע רק כתגובה לאיזה חיזור עיקש, ולאחר שהיה אילם שעה ארוכה. יוז'יק – אני לוחש, אך הוא בוהה בי בשתיקה. יוז'יק – אני חוזר פעם נוספת. אין תגובה. יוזי'ק – אני לוחש בתחינה כמעט, ואמנם הפעם הוא מנופף קלות בזנבו, כפי שיעשה לא פעם אם למראה גרגרנותו המתוקה יקראו בשמו פתאום, והוא עודנו שקוע כולו בזלילה.

אני מחזיר את מבטי אל אמי, שנסוגה בינתיים בחזרה אל שנתה הרופפת, שניכרים בה לאות ורפיון אך לא הקלה. חרחור עמוק מחריד את חזה, עיניה נפקחות אך לרגע ומיד נעצמות. עווית של תמיהה, או של חדווה סתומה, חולפת בזוויות עיניה ומרעידה את קצות שפתיה, כמקבילה פני זיכרון רחוק או שכחה קרובה.

.

5.

יוז'יק נכרך סביבי; הוא מתפתל בשמיניות בין רגליי – מחכך ראשו כנגד האחת ומתלפף בזנבו סביב האחרת; עיניו מצטמצמות כדי סדק צר ולחלוחי, ולחייו הגרויות נגרדות־נקלפות מעל הלסתות הוורודות, המהודקות בחוזקה; מין רטט עמום פועם באיבריו, ואי שם, בעומק גרגורי העונג המרעידים את גופו, ניעורה כמדומה גם איזו אי־נחת, איזו בהלה לנוכח רעב אחר המתגנב בחשאי אל בשרו. הוא נושך נשיכה רפה ברגלי, הופך את פניו ומתיישב בגבו אליי. אני מושיט את ידי ללטפו, אך הוא הודפה בראשו ואצבעותיי נחשקות לטבעת סביבו; הוא משרבב פנימה את ראשו עד קצה צווארו המתעגל כלפי מעלה, ומושכו לאחור, חוזר ותוחבו, ושב ומחלצו; כך זה חוזר פעמים מספר, ודומה כי ככל שמתהדקת הטבעת סביב ראשו וגרגוריו מעמיקים, כן הולך אותו רעב סתום וממלא את נפשו.

אמי אינה נלאית מלהלל את החתול הזה, שכל הווייתו הומה כיסופים אין־קץ ואף על פי כן אינו יודע לאהוב. בלב נכמר היא מהללת אותו, על כך שדווקא בשל כיסופיו הנואשים לעולם לא יוכל הוא לאהוב – אלא מתוך ריחוק וזרות. לבסוף נושך יוז'יק נשיכה רפה את ידי, אני מושיט את גב כף ידי השנייה ומניחה ברכות על לחיו; הוא מתחכך בה נוגע־לא־נוגע מלוא גופו המתעגל, מתיישב על מקומו, זוקף את ראשו ומלקק פעם ועוד פעם את צווארו המתארך. מבטו נפנה אל בטנה של אמי ואיבריו נדרכים לקראת זינוק; אני פושט את זרועי לחסום את דרכו וגופו מתרפה באחת. הוא הופך את פניו, ובצעד קליל ושאנן, יוצא מן החדר.

.

6.

לילה. נשימותיה הכבדות של אמי מכאן, ואוזניו הכרויות האורבות של יוז'יק מכאן, מחזיקים את ערותי כנראה בשיווי משקל. הבטן הכבדה עולה ויורדת. הדלת נוקשת פעם ועוד פעם, וחדלה. אני עוצם את עיניי: לפניי, מעבר לדלת החדר, מעבר למבואת הכניסה, בתוך חדר האורחים החשוך, השרוי בדממה גמורה – מן הסתם אפשר היה לשמוע משם את החרישי מכול, את הזעיר מכול, אפשר היה אילולא אותה דממה אטומה עצמה, הניזונה מכל מה שרוחש חיים סביבה – שם, על השטיח הקטן, רובץ לו יוז'יק: די לו בהרף עין בטל, בלתי מורגש כמעט, וכבר מתעטף הוא בשינה. הדלת נוקשת פעם ועוד פעם, וחדלה. אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, המוציא את כל ימיו בשינה ואף על פי כן לעולם ממתין לשוב ולעלות על משכבה.

.

אמיר פלג, מתגורר בתל אביב, מורה לספרות בתיכון. לאחרונה ראה אור בהוצאת פרדס תרגום שלו ושל מימון קרל מאור לנובלה "לנץ" מאת גאורג ביכנר.

.

 » במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מי הרעיל את עץ השקמה?", סיפור מאת גולי דולב־השילוני

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן