.
"זֶה רִחוּף הַמַּמָּשִׁי סְבִיבִי": על קובץ השירים "בצל מחלה" מאת מאיה בז'רנו
מעין הראל
.
"בצל מחלה" הוא מחזור בן תריסר שירים שכתבה המשוררת מאיה בז'רנו בעקבות אשפוזה במחלקה ההמטולוגית בבית החולים איכילוב. הוא התפרסם לראשונה בספטמבר 2019 בהארץ וכבר אז קשה היה שלא להיסחף אחר מילותיו, שנעו בתווך שבין כאב הגוף לבין התודעה המפליגה למרחקים, ובמידה רבה הדהדו שורות ומקצבים מתוך שירי עיבוד הנתונים של בז'רנו, שהודות להם פרצה לתודעה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. בקיץ האחרון ראו אור שירי המחזור בתוך קובץ הנושא את אותו שם, וכולל גם שירים נוספים (בצל מחלה: שירים 2019–2022, הוצאת פרפר).
שירה שבמרכזה חוויית החולי היא עתיקת יומין ואוניברסלית. בשירה העברית היא נמשכת מאבן גבירול דרך רחל וזלדה ועד להורביץ ואחרים. במופעיה המודרניים יותר היא כוללת גם תיאורים של האשפוז המתלווה למחלה, אשר לעתים קרובות מעצים את אופייה הלימינלי, כמו גם את הטלטלות בין בריאות למוות, בין מרכזיותו של הגוף לבין סערות הנפש ובין הסבל הפרטי והאינטימי לבין ההימצאות החשופה בתוך המסגרת המוסדית הכפויה של בית החולים.
שירתה של בז'רנו, גם כאשר היא נטועה ביומיומי ובפרטיו, שואפת מראשיתה גם אל המטאפיזי, אל ממד של יופי שמעבר לחולין. כך, לעיתים קרובות אובייקט מוחשי, יסוד חומרי או הרף רגעי סתמי מתגלים כמוליכים אל מחוזות מופשטים ומופלאים, והדוברת של בז'רנו נהפכת מאישה גשמית לדמות אשר "רְכוּבָה/ עַל סִיב אוֹפְּטִי שָׁקוּף/ … קֶרֶן אוֹר קַלָּה, תֶּדֶר קוֹל/ מִסְפָּר בִּינָארִי" (מתוך "הסיב האופטי", עיבוד נתונים 0-1, כרמל, 2021). על הרקע הזה, מעניין להתבונן בשירי המחלה שלה ולראות אם החריגה מן המוחשי מתרחשת גם בהם, בתוך מחוז הבשר והדם של הגוף הכואב.
כבר בשיר הראשון במחזור אפשר לזהות את השניוּת שבין הפיזי והמטאפיזי, כאשר לנוכח החומריות של כוס המים ופרוסת הלחם המוגשות לה, הדוברת, המתארת את עצמה כ"נְגוּסַת חֹלִי", חרדה מפני האופן שבו החומריות והפיזיות מאיימות על קיומה, ובכל זאת, בה בעת, היא מתרחקת "אֶל מַעֲמַקֵּי הֶחָלָל הַגָּלַקְטִי שֶׁל הַזְּמַן". בשורה שלאחר מכן היא קובעת כי "זֶה רִחוּף הַמַּמָּשִׁי סְבִיבִי". כלומר, דווקא הממשי, המעוגן אל המקום ואל פרטיו נחווה על ידה באופן אוקסימורוני כהוויה חסרת משקל, נעה ברוח. זוהי חוויה הכופתת אותה מצד אחד אל המציאות הגשמית, ומצד שני מנתקת אותה ממנה, באופן שאין בו רק שחרור אלא גם חשש מפני קיפאון ומוות, העולה מתוך השאלה שבה מסתיים השיר: "בְּאֵיזוֹ נְקֻדַּת אֶמְצַע קְפוּאָה,/לְלֹא זִיעַ אֶהְיֶה?"
בשיר הבא במחזור הדוברת היא מי שעינה "חֲסוּמָה בְּעַפְעַף מוּרָד" ובכל זאת היא מיטיבה לראות אל תוך חשכת גופה, ושם היא צופה בצמיחתו של הגידול הסרטני, המתואר כאן בריאליזציה של מטאפורה כ"שִׂיחַ קוֹצִים פִּרְאִי" אשר "מַשְׁקֶה וּמֵזִין עַצְמוֹ בְּדָמִי". הראייה פנימה מאפשרת את ההתבוננות הפנטסטית־פיגורטיבית, המרחיקה, בגוף ובכאביו.
דימוי מורחב נוסף מעין זה מופיע גם בשיר "ארשת הלימפומה", שבו מתוארת המחלה כהוויה ייחודית־עצמאית, אלימה מצד אחד ובה בעת מרתקת בתנועתה ובאסתטיקה המופשטת שלה:
.
בֶּחָלָל הַפְּנִימִי שֶׁל הַגּוּף, כַּחֲלָלִית שְׁקוּפָה חֲרִישִׁית,
זוֹלֶלֶת כֹּל מְפָרֶקֶת תָּאִים, הִיא מְהִירָה וְחוֹמֶקֶת
לֹא נִתְפֶּסֶת מִתְכַּוֶּצֶת לְפֶתַע לְכַדּוּר וְנֶחְבֵּאת אָז
מִתְפַּשֶּׁטֶת שׁוּב לְרִבּוּעַ עֲנָק – רֶשֶׁת סִיבִים דַּקִּיקִים נִימִים
מְשֻׁנָּנִים.
.
הדוברת מביטה במחלתה כאילו התחוללה בזירה נפרדת. היא משתאה על תנועת המחול שלה, שבהמשך נוספת לה גם צבעוניות, כחלק מן הקרב המתנהל מולה: "מַשְׁלִיכִים עָלֶיהָ כַּדּוּרִים/ וְרֻדִּים, יְרֻקִּים צְהֻבִּים לְפִתָּיוֹן, לְהַפְצִיץ אוֹתָהּ לְהִתְפָּרְקוּת". ראיית המחלה כדמות או כישות עצמאית, הנבדלת מן ה"אני", היא מוסכמה רווחת למדי בייצוגים ספרותיים של חולי, אך מעטות הדוגמאות שבהן תיאורה כמעין מפלצת אשר "כְּבָר נָגְסָה חֲתִיכוֹת מִגּוּפִי הַשָּׁלֵם" כולל בה בעת התפעמות מתנועותיה, צבעיה, גמישותה.
בשירים אחרים כפל הפנים הזה קשור למתח שבין תפאורת בית החולים וחפציה לבין התודעה המשוחררת, הנתונה להשראה ולעוצמתן של המילים. כך למשל בשיר העשירי במחזור, שבמרכזו:
.
בּוּעַת זְמַן הַנַּיְלוֹן הַשְּׁקוּפָה שֶׁל הָאִינְפוּזְיָה
אֲבָל זוֹ בּוּעַת הַבַּרְזֶל שֶׁל חֻמְרַת הֶחֳמָרִים
אֲנִי מַפְלִיגָה בְּתוֹכָהּ לְמֶרְחַקִּים –
הֵיכָן נְקֻדַּת הַכֹּחַ הַמֶּנְטָלִית שֶׁלָּךְ,
שֶׁמְּצִיפָה אוֹתָךְ בְּדִמּוּיִים …
.
מעניין לשים לב למעבר המהיר שמתרחש כאן: תחילה בין התיאור הנוזלי, השקוף, של שקית האינפוזיה לבין ראייתה כ"בועת ברזל" היצוקה בחומר, ובהמשך – אל האופן שהיא מאפשרת לדוברת "הפלגה למרחקים", וגורמת לה לבקש ולמצוא בתוכה את נקודת הכוח, שתציף אותה לא בנוזלים מרפאים כי אם בדימויים. גם כאן, נראה כי המחלה, אורחותיה ואביזריה נוטעים את הדוברת בתוך ההוויה של נבכי גופה ומשבשים את הערוצים שבהם היא יכולה להגיע אל מרחקי המופלא ("וַאֲנִי מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּכְאֵב הַחֹלִי, / בְּאִלְּמוּת שֶׁל קוֹל חָבוּי", נכתב למשל בשיר השלישי במחזור), אך באותה נשימה – הם מרחיבים את תודעתה ואת לשונה, גם אם לפרקי זמן קצרים.
בשיר "ספירת המוניטורים" רעש המוניטורים המוחשי, הארצי והמונוטוני, שהוא מעין מקצב קבוע שמלווה את השהייה בבית החולים ומנוגד כל כך לכמיהתה של הדוברת אל המוזיקה, מהווה רקע למעין חזיון שבו הדוברת, המזוהה כאן עם בז'רנו עצמה, מתבקשת לשהות לצידה של אישה מאושפזת אחרת:
.
בִּקְצֵה חֶדֶר מוּאָר, לָבָן, מִטָּה וְאִשָּׁה חוֹלָה זְקֵנָה מְאֹד
שׁוֹכֶבֶת בָּהּ מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַפֶּתַח לְעוֹלָם הַבָּא …
בּוֹאִי מָאיָה
בּוֹאִי בּוֹאִי, תַּרְאִי לִי,
בּוֹאִי אָנָה…
.
הדוברת כאן היא בה בעת בת דמותה של אותה אישה חולה, ובכל זאת – דומה שהיא מחזיקה בידיה לא רק את האפשרות להרחיק אל "המרחבים הגלקטיים" ואל הפיגורות, אלא גם אל העולם המיתי, עולם האמת שלאחר המוות, באופן שמסמן הבחנה נוספת, שונה, בין גוף לרוח.
בסיומו של שיר זה, ולאחר מותה של האשה הזקנה, צלילי המוניטורים החיצוניים נהפכים לפנימיים ומייצגים את פעימות הלב, ליבה של הדוברת: "חֹק הַלֵּב וּפְעִימוֹתָיו". המרחב המקיף אותה כמו נטמע בגופה. זאת, ממש כשם שדייסת הבוקר הסמיכה המוגשת לה מעוררת בה מחשבות על "דַּיְסַת הַמֹּחַ הַנָּתוּן/ בַּגִּדּוּל אִלֵּם", בשיר אחר. בהקשר זה מעניין לציין את הפער בין שירי המחזור עצמם, המתרחקים או מתעלמים לרוב מדמויות אנושיות ממשיות החולקות עם הדוברת את המרחב של בית החולים, לבין הבחירה, המאוחרת יותר כפי הנראה, להקדיש אותם לרופא ספציפי ולמחלקה אחת בבית החולים, הנזכרת בשמה. ייתכן שבחירה זו מעידה על שינוי הפרספקטיבה של בז'רנו: מהניתוק מן האנושי שחוותה כחולה מאושפזת – ליכולת להעניק את שיריה לנמענים לאחר החלמתה.
כאמור, בצד מחזור השירים "בצל מחלה", כולל הקובץ שירים נוספים, שגם בהם בולטים התשוקה אל המטאפיזי והניסיונות לזהות את המופלא או המאיים בתוך מראות היום־יום, תוך הצגת הקושי הכרוך בכך. כך למשל תיאורו של שיח או סבך צמחים כמי ש"שְׁבִיבֵי זֹהַר נוֹצְצִים מִתּוֹכוֹ,/ … זְנַב שָׁבִיט מוּאָר יָרֹק/ מִתְנוֹעֵעַ מְשֻׁנָּן בָּרוּחַ הַחַמָּה". אותו זוהר מופיע גם בשיר פרוזה שבו חוזה הדוברת בקור שקוף ותוהה על קסמו: "פַּרְפַּר שֶׁנִּלְכַּד? זַהֲרוּר אוֹר?", אולם כאשר היא נוגעת בו מתגלה כי מדובר בעלה יבש למחצה, לכוד בקור עכביש, והיא נוכחת לדעת כי המגע הממשי "קָטַע הַכֹּל" וגרם לאשליה להתפורר. הזוהר של בז'רנו מהדהד את "זהר", הפואמה הידועה של ביאליק ואת מהלכה – גם הוא מגיע אל קיצו ומותיר את הדוברת לבדה אל מול המציאות העירומה.
אך המחלה שבה ונזכרת, אולי במפתיע, גם בחלקו השני של הקובץ, אם כי הפעם בגלגול אחר, בשיר "מגפה", שנכתב על רקע ימי הקורונה. לכאורה זהו שיר ריאליסטי המתאר את האופן שבו הדוברת חולקת את גורלה עם בני אדם בעולם כולו, החווים כמוה סגרים ובידוד, ודווקא בכך חשה עצמה כחלק מהמון. ובכל זאת, בסיומו של השיר היא יוצאת לבדה מביתה:
.
הוֹלֶכֶת בַּשְּׂדֵרוֹת הַשּׁוֹמְמוֹת
בְּרַחֲבַת הַתֵּאַטְרוֹן הָרֵיקָה, לְאַחַר שֶׁחָמַקְתִּי
מִדָּלֶת אַמּוֹתַי, מִתָּאִי
לוֹבֶשֶׁת מַגֵּפָה לְפִי מִדּוֹתַי
זהו הרגע שבו מתאפשר לה המפגש עם השמיימי, הנגוע־לא־נגוע, נראה ואינו נראה:
וְעָנָן נָגוּעַ בִּלְתִּי נִרְאֶה
מֵעָלַי
.
ד"ר מעין הראל, מלמדת וחוקרת ספרות. ספרה "מבוא לשירה" ראה לאחרונה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
.
מאיה בז'רנו, "בצל מחלה: שירים 2019–2021", הוצאת פרפר, 2022.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "פֶּסע פֶּגע פֶּצע", ספר הביכורים של מיתר מורן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
