.
"המבוכה המחליאה של היותי רק חומר אנושי"
נגה רש
.
שמה של הנובלה הבז הנודד, שראתה אור בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ותורגמה לאחרונה לעברית, עלול לגרום לקוראים וקוראות פוטנציאליים לחשוב שזהו ספר על העוף הדורס – המין הנפוץ ביותר של בז, והחיה המהירה ביותר בעולם – ציפור שלמרבה הפלא אינה מצויה בסכנת הכחדה ואף מקננת בישראל. אך כותרת המשנה, "סיפור אהבה", שהצירוף שלה ושל שם הספר יוצר מתח מסקרן, היא שמעידה ביתר דיוק על תוכנו.
הנובלה, שכתב גלנוויי וסקוט, מתרחשת בשנות העשרים של המאה הקודמת ומסופרת במבט לאחור משנות הארבעים מפי מר טאואר, אמריקאי ששואף להיות סופר ושוהה אצל אלכס, בת ארצו, בבית בכפר קטן בצרפת. הסיפור מתחיל כאשר בני הזוג קאלן מגיעים מאירלנד לבקר את אלכס, מלווים בבז נודד ממין נקבה בשם לוסי. המפגש עם הזוג מהאיים הבריטיים, עם הבזה המאולפת שלהם ועם היחסים המשולשים שמתפתחים ביניהם מחלץ מטאואר הבחנות ותובנות על טבע האדם, על יחסים ועל אהבה, על שבי ועל חירות, בראי עינה החודרנית של הבזה השבויה לוסי ובראי האופן שבו הוא תופס אותה. "אדם אל מול מבט של חיה נעשה מודע לעצמו ומחזיר מבט", כתב ג'ון ברג'ר במסתו המפורסמת "למה להתבונן בבעלי חיים" (בתוך ברג'ר, על ההתבוננות, הוצאת פיתום, 2012; מאנגלית: אסתר דותן). המבט הוא דמות מרכזית בנובלה הבז הנודד, והוא שמכונן את תמורותיה.
ליבה של הנובלה והקסם שלה מתנקזים למבט: המספר משקיף על הבריות האחרות שבחדר ומנתח אותן בחדות מעט מרוחקת, בחודרנות מדעית־כמעט. המבט שלו, ומתוך כך השפה שלו, מתמקדים תחילה בנקבת הבז, שלא יכולה להביט בו בחזרה כי ראשה מכוסה בברדס, ומתארים אותה כפי שאנשים מתארים בעלי חיים: מרחוק, בדקדקנות, מתוך פליאה על מנגנונים טבעיים, על יצר ועל השליטה בו, ודרך השוואות בלתי נמנעות "בינם" ל"בינינו". המבט, נדמה, חף מהשלכות; תכליתו איסוף מידע מילולי על יצור ששפתו חסרת פשר מבחינתנו.
כך למשל הוא מתאר את לוסי כאשר מוגשת לה ארוחת הערב שלה, יונה מדממת:
נדרשו שתיים־שלוש דקות לתאבונה של לוסי להתפתח, להצטבר. במצב הטבעי, הדבר תלוי מן הסתם בהנאת המרדף, האוויר המענג בכנפיה, הריחוף וההתגרות, ואהבתה של לוסי למזון לא תתבטא בשום עווית בטרם תחוש אותו במקורה. עכשיו נדרשה שהות למקבילה כלשהי לכל זה להתרחש במוחה הצר; שהות לפחות לגעגוע לכך. היה צורך להתגבר על שיממון הסעודה הכמו־משפחתית הזאת; לכן היא פקפקה ושקלה ודמיינה. (עמ' 53)
.
טאואר עצמו מודע למה שמבטו על הציפור יוצר, לאופן שבו הוא "משתמש" בה:
הציפור הקסימה אותי כל כך שלשום דבר מלבדה לא נודעה חשיבות רבה. והיא היתה לי התגלמות או סמל לכל נושאי השיחה המעניינים באמת שהאנשים החברותיים, למודי המסעות, הספורטיביים האלה נמנעים מהם על פי רוב: חולי, מין, דת, אמנות. כל אימת שהתחלתי להשתעמם, מבט חמור מעיניה המטורפות סייע לי להפסיק להאזין ובמקום זה לחשוב בריכוז על עצמי, או פשוט בכוחות עצמי. (עמ' 15)
.
אך אותו מבט זולג גם אל היושבים האנושיים שבחדר: הזוג "מתרדד" לכדי אוסף התנהגויות מובחנות ומבוזרות, איבריו נסרקים ומבוכותיו נחשפות לאורו של מיקרוסקופ אנושי. מר וגברת קאלן הם מקרה מבחן לאנושיות, כפי שנקבת בז נודד אחת היא מקרה מבחן למין כולו.
בדומה לאופן שבו בני אדם משקיפים על בעלי החיים, ההשקפה הפסיבית־כביכול של המספר על בני הזוג נהפכת לאקטיבית, וטאואר אף מבצע בהם "ניסויים": הוא מתערב בסיפורם, משקה את הבעל לשוכרה, משקיף בהתלהבות על שרשרת האירועים שנוצרת, ובהתערבות מינימלית־כביכול מחכה לראות מה יקרה, בלי לתת את הדעת על הטייתו את הממצאים:
השכרות אכן מכסה במוזרות ובאטימות המיוחדות לה – התנהלות חדגונית, ניחוח משונה, גובה הקול ועווית עצבנית – על שאר אנושיותו של אדם; על האישיות שהכרת במצב של פיכחות. אבל גרועות מזה, כמין אשנבים קטנים שווילונותיהם הופשלו פתאום או חורים קטנים שנוקבו, השקיפות והחשיפה של נבכי האופי הפשוטים. הדבר דומה לשיעור באנטומיה: הבט וראה את הצינורות והתעלות והשלפוחיות של הנפש, המשותפים לכל נפש חיה מעולם! … הרגשתי את המבוכה המחליאה של היותי אף אני רק חומר אנושי. נראה לי שרק לאמנות יש הזכות לגרום הרגשה כזאת. (עמ' 66)
.
אך ההתערבות הראשונית שלו מתגלמת במבטו, שמופנה לאנשים ולבעלי החיים שבחדר באופן חסר פניות לכאורה. המבט הוא האמנות של המספר ושל הסופר המתהווה ממנו. אמנותו מקיימת את הבטחתה: המבוכה המחליאה של החומר האנושי נחשפת במלוא תפארתה.
הנובלה נכתבה אמנם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אך ראתה אור בעברית רק לאחרונה בהוצאת אפרסמון, בתרגומו של משה רון, שהעמיד לה גרסה עברית קולחת ונהדרת. מובן שקריאתה בשנת 2022, באקלים הנוכחי, שונה בתכלית מקריאתה בעת צאתה לאור; לפני שמונים שנה השבר שבתפיסת האדם התגלם בטלטלות הפוליטיות של התקופה, והקינה על עולם שאיננו עוד הייתה שיח פנים־אנושי בלבד. אחד הדברים שהסבו לי הנאה גדולה בקריאה, מעבר לתובנות המבריקות והחדות ולסיפוק המילולי מהשפה, היה המשחק בין הזמנים והמחשבות שהקריאה בנובלה מעוררת על היסטוריה.
כמו שציינתי, הנובלה נכתבה מנקודת מבט של מספר שנזכר בסיפור שהתרחש יותר מעשר שנים לפני כן. בפתיחת המהדורה העברית אף נכתב שהספר נערך בידי הסופר בשנת 1968, כשלושים שנה לאחר שפורסם. העיסוק בזמנים שהיו וחלפו חוזר גם בנובלה עצמה – למשל בפתיחת הסיפור: "בשנות העשרים לא היה חריג לפגוש זרים בארץ כלשהי, זרה להם כפי שהיא לך, כשמסלול נדודיך פשוט הצטלב בשלהם" (עמ' 7). הבחירה לתרגם את הספר לעברית בזמננו מוסיפה לנובלה עוד שכבה היסטורית; קריאה שלו היום, עם המודעות ההולכת וגוברת למשבר האקלים, למשבר האקולוגי ולמשבר האדם שנחשף באמצעותם, מטעינה אותו במשמעויות נוספות. כך סיפור האהבה, שהוא כביכול מרכז הסיפור ומרב תשומת הלב הספרותית מוקדש לו, נדחק לשוליים, וההיררכיה בין שמו של הספר – הבז הנודד – לבין כותרת המשנה שלו – "סיפור אהבה" – נדמית מוצדקת.
לעומת סרטי טבע, שמפנים לטבע מבט "שקוף" דרך המצלמה, הספרות נגועה בשפה – אותה מחיצה שיצרה את הקרע בין האדם לבעלי החיים מלכתחילה. הנובלה הבז הנודד מזכירה לנו את ההבדל בין כוחו של הקולנוע לכוחה של הספרות: התיאורים וההבחנות המבריקות של המספר מאפשרים לנו להבין את החיה דרך מסננת השפה, אך גם חותרים תחת אותם ההבדלים באמצעות ההקבלה שהם עושים בין תיאורי הבז לבין תיאורי בני האדם שבסיפור – אף אחד לא חף מהגרוטסקה של המין שלו. עם זאת, יש הבדל בין האופן שבו טאואר מתאר את הבז לבין האופן שבו הוא מתאר את האנשים; תיאורי הבז הם ישירים, ומתייחסים לצרכים המידיים של הציפור ולרגשותיה החד־משמעיים כביכול, ואילו את בני האדם אופפת תמיד הילה של כפל משמעות. בני האדם אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר; מתחת למעטה החיצוני שלהם, לגינוניהם ולהפגנות הרגש והבעות פניהם רוחשת תמיד משמעות מחתרתית, נסתרת, סאבטקסט שיש לפענח. כך, למשל, הוא מתאר את העצים בפארק:
האופן שבו הם ניצבו בקבוצות לא סדורות, או בטור או לבדם בריחוק מה, נראה תואם לא רק את אמנות הגינון אלא מביע את רגשותיהם זה כלפי זה, רגשות ייחודיים של חיבה או ציות, של גאווה או כאב. ושלא כדמויות אנוש בחברותא כזאת, הם לא הבטיחו ולא איימו, לא השתמעו מהם פרשיות או התפתחויות. (עמ' 34–35)
.
לעומתם, בבני האדם יש משהו מתעתע. כך מתאר המספר את גברת קאלן: "כפי שהתרשמתי אחרי שהאזנתי לה זמן מה, היא חוותה איזו הזיה מוזרה שגאתה בקרבה או איזו מצוקה שקשה להתעלם ממנה, וניסתה להפיג אותה בדיבור, במין כפל משמעות מתמשך." (עמ' 21)
ה"טבע" הוא כביכול המקום שבו נעצרת הפרשנות, מקום לנוח מהשניוּת של בני האדם, מדו־משמעות מתמשך שהתקשורת האנושית רוויה בו. הטבע נתפס כמקום של שקט, של התבוננות. אך האם באמת אפשר ליטול מהטבע את תחכומו, את ערמומיותו?
הדבר שהופך את הבז הנודד לספר נפלא הוא היכולת שלו לגעת בקצוות של ההוויה האנושית, של ההוויה בעולם, מתוך ובאמצעות המרכיבים הבסיסיים ביותר שלה: בעלי החיים שאנחנו; היחסים הקרובים בחיינו; המבט שלנו על אחרים והאופן שבו הם מתכוננים דרכו; והמבט של אחרים עלינו, שיוצר אותנו.
זה לא רק סיפור על אהבה של זוג, ואף לא על אהבה שבין בזייר לבזו – בין גברת קאלן ללוסי, שמר קאלן מתלונן על שנגזלה ממנו. זהו סיפור על מה שג'ון ברג'ר מכנה "השימוש האוניברסלי בחיות כסמלים למיפוי אופני הקליטה של האדם את העולם" – סיפור על אהבה נרקיסית, שמתגלמת במבטה של הבזה לוסי, המכוסה בברדס; אהבת האדם לבבואתו.
.
נגה רש, כותבת, עורכת ומתרגמת. עורכת המשנה של מגזין גרנטה בעברית ומאסטרנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בקרוב יראה אור בעריכתה גיליון גרנטה החדש, המוקדש לאקולוגיה וליחסי האדם והטבע.
.
גלנוויי וסקוט, "הבז הנודד", אפרסמון, 2022. מאנגלית: משה רון
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: יעל בארי על "הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח" מאת לילך וולך
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
