"לשסף את הלב ולהגיש" – על "בחוץ שֶׁקֶט"' מאת יעל סטטמן
רתם פרגר וגנר
.
בספרה האחרון של יעל סטטמן, בחוץ שֶׁקֶט (הקיבוץ המאוחד, 2023), יש משא ומתן מפתיע ומתריס בין שירה שמפציעה מתוך מצבי היומיום של אישה, בת, אם ובת זוג, לבין עמדה או נטיית לב חסידית. איני מתכוונת לחסידוּת בצורתה הממסדית־שמרנית־מנוונת במאה העשרים ואחת, וגם לא לכל מיני תופעות נאו־חסידיות שהתפתחו בעשורים האחרונים, אלא לתנועה החסידית־מהפכנית־עממית ההיסטורית, שהופיעה באמצע המאה השמונה־עשרה במזרח אירופה וקשורה בדמותו של מבשרה־מייסדה הבעל שם טוב. תנועה זו ביקשה לחדש את יחסיו של יהודי עם אלוהיו דרך מעשה יומיומי, פשוט וגשמי ובה בעת העתיקה את הזירה של יחסים אלה אל הנפש פנימה. ספרה של יעל סטטמן נכתב כאן ועכשיו על ידי משוררת שהשירה העברית והישראלית – ביאליק, זלדה, וולך, רביקוביץ – ניכרת בלשונה, ובה בעת היא מחיה בדרכים לא שגורות משהו מהחסידות ההיא, המקורית. ליתר דיוק, היא מהדהדת יסודות מסוימים מתוך המחשבה ואורח החיים החסידיים, שמתאפיינים בהקשבה עמוקה לשיברון לב, בתחושת קיום מלאה פרדוקסים ובתנועה על קו תפר דק מאוד שבין אמונה לכפירה ובין יש לאין. יסודות אלה באים לידי ביטוי בשירים הן בשיחה חסרת המנוחה עם אלוהים ועל אודותיו, הן בדרמה הפנימית, הן בשפת החטא והאשמה, ובעיקר בריאליזציה, לא פעם פרודית, של ביטויים, מונחים, סיפורים ורעיונות מעולמה של החסידות, שמוכנסים מצידה האחד של ה"מכונה" השירית ויוצאים בוהקים, זכים ומרוסקים מצידה השני.
צריך לומר, ביטויים מעולם המחשבה הקבלי־חסידי מצויים בשירה שנכתבת כאן בעשורים האחרונים – מחביבה פדיה ועד סיוון הר־שפי – ורובם מסתעפים במידה זו או אחרת משירת זלדה, אבל שירתה של יעל סטטמן, בספרה הראשון וביתר שאת בספרה הנוכחי, חורגת ממגמות אלה. היא לא נוקטת שפה חסידית במובן של זיקה רוחנית מרובת אזכורים, אלא מבצעת דיבור שירי קצוב ופרוזאי, שנדמה כמו שיטפון שגורף ממעמקים שברים של תורות חסידיות. אפשר להפריז ולומר שהיא יוצרת מעין אסכולה חסידית מקורית של אישה אחת. מה עושה אותה לאסכולה חסידית? העובדה שהיא יוצרת וממחיזה שיח תאולוגי אינטנסיבי, אישי ובה בעת קולקטיבי, עמוס בספקות, באינטרוספקציה ובתשוקה אל אלוהים או אל משהו טהור ושלם אחר, בלי יכולת להניח לרגע לרגש כוסס של אי־נחת עקרוני, ואגב תנועה מתמדת בין ימי החול ומצביהם לבין תחושות רפאים של קדושה.
שירתה מקבילה לזו של זלדה בעצם התופעה העקרונית של יצירת שפה שירית חסידית־מודרנית יחידאית שכותבת אישה, אך שונה ממנה לחלוטין בכל היבט אחר. היא גם עוסקת במפורש בהשפעה של זלדה – האם השירית של כל נטיית לב חסידית בשירה הישראלית – על כתיבתה, והופכת את שפתה על פיה. כך, למשל, השיר "שלומי" (עמ' 21) נקרא כשם שירה הידוע של זלדה שנפתח כך: "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט/ אֶל שְׁלוֹמְךָ" (שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, עמ' 52), ומייד משבש אותו; הדוברת בשיר של זלדה פונה אל נמען יחיד, נוכח, שהוא אהובה ושותפה לחיים, והשיר כולו הוא שיר אהבה ששוזר בהרמוניה אני ואתה ועולם ומלואו. בשיר של סטטמן ה"שלומך" מוסב לגוף שלישי רבים: "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט/ אֶל שְׁלוֹמָם / בְּחֶבֶל / בְּדָם". ההרחקה והשבירה של המטפוריקה העדינה־דקה של זלדה אל שדה סמנטי של חבל ודם, כלומר אל ייצוג פרגמנטרי־גופני של גוף היולדת, יוצרת ריאליזציה של הזיקה שלומי־שלומם לקשר שבין אם לילדיה במובנו הקונקרטי ביותר. בבית השני של השיר חוט השלום של זלדה נשבר שוב, או ליתר דיוק, מתפצל ונקרע: "אֲבָל / שְׁלוֹמִי מְסֹעָף, וְהַחוּט קָצָר". ה"שלומי" המסועף, המפוצל, שלמעשה מתנתק מהחוט הקצר, יוצא כנגד השפה השירית של זלדה בכל רובד אפשרי: בתמונה, בטיב הקשר ובפואטיקה. במקום מטפוריקה שמאייכת זיקה עשירה, נמשכת וגדושה בין הדוברת לזולת בשיר של זלדה, היא מעמידה מין סטקטו מקוטע שיוצר חוסר שקט, אי־ודאות ואירוניה עצמית. בבית האחרון היא כותבת: "לְמָשָׁל / בַּלֵּילוֹת שְׁלוֹמִי מִתְהַפֵּךְ / וְהַיְלָדִים יְשֵׁנִים יָפָה // מַה חָסֵר כְּשֶׁהַכֹּל מָלֵא?". השאלה שמפנה האם הדוברת בשיר אל עצמה, זו ששלומה מתהפך בלילות גם כשהילדים ישנים יפה, עשויה להתפרש כחיווי נואש של אישה חסרת שקט; היא מנוסחת בעברית מדוברת וחפה לכאורה ממטענים תאולוגיים, אבל למעשה היא מעין גלגול לשוני מחולן של התהייה החסידית על אודות היחס הפרדוקסלי שבין יש ואין. לתהייה הזו יש ביטויים רבים בספרות החסידית, ותמציתה ניכרת באמרה של רבי שניאור זלמן מלאדי: "וזהו יסוד כל התורה להיות ביטול היש לאין" (תורה אור נח, ד, יב). השפה התאולוגית הזו, או לפחות רסיסים מתוכה, עוברת שינוי צורה ומוסבת בשירה של יעל סטטמן למצב נפש, שצידו האחד הוא טרוניה עצמית וצידו האחר הוא עניין מטפיזי לענות בו.
השאלה "מַה חָסֵר כְּשֶׁהַכֹּל מָלֵא?" חוזרת ומהדהדת בווריאציות שונות בשירי הקובץ ומעידה על חוויית הקיום שבתשתיתו: היא עולה מכותרתו של הספר – "בחוץ שקט" – שמצביעה מייד על הקוטב המנוגד, החסר, שהוא השקט בבית פנימה: "וּמַה קָּרָה, בַּחוּץ שֶׁקֶט/ וַאֲנַחְנוּ מַפְגִּיזִים אֶת פְּנִים הַבַּיִת" (עמ' 14), והיא נוכחת בכל כוחה הקדחתני בשיר הפותח את הקובץ, "מחכה לצדיק" (עמ' 7):
.
מחכה לצדיק
וַאֲנִי יוֹשְׁבָה בּוֹכִיָּה בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, הָאַחְרָיוּת מִמֶּנִּי וָהָלְאָה,
מַדּוּעַ שְׂעָרִי אָרֹךְ כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁל תִּינֹקֶת
וְהַזְּמַן הוּא הַזְּמַן הָאַכְזָר בְּיוֹתֵר, כְּלוֹמַר עֶרֶב שַׁבָּת
וְנָהוּג לְהוֹסִיף עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ שֶׁזֶּה לְשַׁסֵּף אֶת הַלֵּב וּלְהַגִּישׁ.
מֵאֲחוֹרֵינוּ הַזְּמַן שֶׁנִּקְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
וּלְפָנֵינוּ צֵאת הַכּוֹכָבִים,
וּלְפָנֵינוּ מַרְבָד פָּרוּשׂ שֶׁהוּא הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ,
מַרְגָּלִית לַשְּׂמֵחִים בָּהּ, אֶבֶן טוֹבָה לַמִּתְנַחֲמִים בָּהּ,
וּבָאוּ הָאוֹבְדִים מֵאֶרֶץ דִיזְנְגוֹף וְהִתְנַחֲלוּ אֶצְלִי בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת
וּמָשְׁכוּ אוֹתִי לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת "יָקָר", זֶה שְׁמוֹ, בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב,
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶם אַל תִּדְאֲגוּ, הַשַּׁבָּת נִכְנֶסֶת כְּשֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתָהּ.
בֵּינְתַיִם יֵשׁ לִי שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת לָרִיב עִם חֲבֶרְתִּי
בַּטֶּלֶפוֹן עַל הַמַּדְרֵגָה הַשְּׁבוּרָה,
כָּכָה הַדְּבָרִים קוֹרִים תָּמִיד בְּעֶרֶב שַׁבָּת,
מֵרֹב קְדֻשָּׁה הַהֲגַנּוֹת יוֹרְדוֹת
וַאֲנִי שׁוֹפֶכֶת אֶת דְּמֵי הַחֲבֵרוּת שֶׁלָּנוּ לְאֹרֶךְ הַמַּדְרֵגוֹת
בְּנַעֲלֵי בַּיִת וּבְלִי הֲכָנָה מֵרֹאשׁ,
בְּלִי לְהִזָּכֵר אֲפִלּוּ מְעַט בְּיוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבָּת
שֶׁמָּצָא דֶּרֶךְ לְקַדֵּשׁ אֶת הָעֹנִי
וְלִשְׂמֹחַ בַּדְּמָעוֹת, רַק אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מָתַי לַעֲצֹר
.
מִי אֲנִי אִם לֹא בַּעַל הַפֻּנְדָּק הַזּוֹלֵל, חֲסַר מַעֲצוֹרִים,
שׁוֹכֵחַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ צַדִּיק לָעִיר וְאָז בִּבְכִי גָּדוֹל
מִתְוַדֶּה, בְּרֶגַע הָאֱמֶת מְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, כָּכָה אֲנִי מְחַכָּה
לַצַּדִּיק שֶׁיַּגִּיד לִי שׁוּם דָּבָר מִכָּל זֶה אֵינוֹ אַשְׁמָתֵךְ עַד הָעוֹלָם
וַאֲנִי אֶתְמַלֵּא שׁוּב בְּכֹחַ וּבְאַחְרָיוּת וְאָקוּם וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם.
.
השפה דמוית הדיבור של הדוברת בְּגוף ראשון בשיר הזה עשויה מכיתות מכיתות של פסוקים, מושגים רווחים בדת, בטקס, במנהג ובהלכה היהודית, סיפור חז"לי שנהיה לסיפור מוסר עממי, מושגים מעולמם של החסידות והסיפור החסידי, ומשפטים בעברית מדוברת, עכשווית, שתחבירם חסר ומקוטע, למשל השורה הפותחת "וַאֲנִי יוֹשְׁבָה בּוֹכִיָּה בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, הָאַחְרָיוּת מִמֶּנִּי וָהָלְאָה", שנקודת המוצא שלה היא פרפרזה על פסוק ידוע מאיכה: "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם וגו'" (א, טז). הפסוק מתאר את דמותה הנשית האלגורית של ירושלים המבכה את חורבנה, והוא מופקע כאן מהקשרו לתיאור של סיטואציה ומרחב יומיומיים ופרוזאיים: חדר מדרגות, אישה יושבת ובוכה, לא ברור על מה. היא מעידה על עצמה שהיא חסרת אחריות ועוברת לשאלה תמוהה – "מַדּוּעַ שְׂעָרִי אָרֹךְ כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁל תִּינֹקֶת" – שלא ברור מה הקשר בינה לבין מה שקדם לה, אבל היא מעלה על הדעת שהאני הזו, שמחכה לצדיק, כפי שמשתמע מכותרת השיר, נוטה לתפוס את עצמה כילדה, כלומר כחסרת כוח, מה שייתן לה אולי הנחה מסוימת בבית הדין הפנימי שמחכה לגזר דינו של הצדיק.
הדיבור הזה, שהוא באמצע הדברים, נעשה במהלך השיר לטקסט שנע בין מונולוג וידויי לבין פרודיה על שיעור מוסר או על דרשה באולפנה מצויה לבנות. הוא נרקח מתערובת מלאת ניגודים של שפת קודש ועברית של חול ורחוב: "וּבָאוּ הָאוֹבְדִים מֵאֶרֶץ דִיזְנְגוֹף וְהִתְנַחֲלוּ אֶצְלִי בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת". מצטייר מתוכו מין תיאטרון של אישה אחת, שרבה עם חברתה בטלפון שמונה־עשרה דקות לפני כניסת השבת בעודה יושבת על מדרגה שבורה. המדרגה השבורה – כמו המרגלית, שבת קודש, בין השמשות, צאת הכוכבים, האובדים, בעל הפונדק, הצדיק, כל הארסנל הזה של שפה חסידית וריטואל דתי – טעונה במטעני נפץ רוחניים ומוסריים ומטריפה את דעתה ובה בעת מעניקה לה הזדמנות להתייסר על כך שאינה ממלאת את תפקיד הגיבורה הטובה – במקרה זה תפקידו של יוסף מוקיר שבת – בדרמה הפנימית.
האפקט הפרודי נוצר בעיקר מהסמכת מושגים הטעונים בקדושה לחיוויים פראיים ומפתיעים: "וְהַזְּמַן הוּא הַזְּמַן הָאַכְזָר בְּיוֹתֵר, כְּלוֹמַר עֶרֶב שַׁבָּת" (במקרה זה החיווי נשען על הניגוד הבלתי צפוי בשורת הפתיחה הנודעת של ארץ השממה מאת ט"ס אליוט: "אפריל הוא האכזר בחודשים"), או לחיווי גוזמאי־קיצוני־אלים: "וְנָהוּג לְהוֹסִיף עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ שֶׁזֶּה לְשַׁסֵּף אֶת הַלֵּב וּלְהַגִּישׁ." התהומות האלה שנפערות בין המילים ובין מצבי העניינים הן מצחיקות גם כשהן נואשות, וככל שהשיר מתנקז אל סופו, כך גובר בו האפקט הקומי: "וַאֲנִי אֶתְמַלֵּא שׁוּב בְּכֹחַ וּבְאַחְרָיוּת וְאָקוּם וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם."
השיר משרטט קווים לדמותה של הדוברת בקובץ כולו, זו שאני רואה בה מעין חסידה חדשה. היא תזזיתית, חסרת מנוחה ומשתוקקת למנוחה, אובססיבית, דברנית עד קוצר נשימה, רפלקטיבית עד כדי מחנק, ויש לה תשוקה בלתי נלאית לחשוף את האמת. היא מצחיקה. היא ספקנית ונוטה לסבך את עצמה בכל סבך אפשרי או בלתי אפשרי אף שהיא כמהה לפשטות. היא מיטלטלת – כפי שעולה מסיפורי חסידים רבים – בין תחושת אפסות לתחושת ערך עצמי, ולמעשה היא מין חוטאת־בעיני־עצמה תמימה שיכולה הייתה להיקלע לסיפור חסידי, לו היה מוכן לשאת דמות של גיבורה נשית. מעל הכול, יש לה שפה וטון משל עצמה שמוליכים את כל המשא הדחוס הזה של הסכסוך הפנימי, שאחוז בשפה דתית ורוצה־לא־רוצה למלט עצמו ממנה.
פרודיה, לימדונו הפורמליסטים הרוסים, מסמנת את מיצויה של פואטיקה אחת ואת תחילתה של אחרת. בשירתה של יעל סטטמן הפרודיה של ה"טקסט" הדתי־חסידי הבסיסי, גריסתו לחתיכות שמנותקות זו מזו וממשיכות להפעיל את מוראות הנפש וחיי היומיום, משילה ממנו את העור המת ומעניקה לו חיים חדשים, מפתיעים, ושפה שהולכת חשופה על סף הלא כלום:
.
לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצַחַת אֶת עַצְמִי
עִם שָעוֹן מְעוֹרֵר, אֵין בְּרֵרָה
רַק מִשְׁאָלָה: לָשׁוּב אֶל בֵּית הַשֵּׁם
.
לְהַכְנִיעַ אֶת הָאֲרָיוֹת,
בִּכְבִיש רֵיק לִתְפֹּס אֶת הַהֶגֶה
בְּאֶפֶס בּוּשָׁה, לְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה
.
בְּכֹחַ הַמַחְשָׁבָה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ.
(בכוח המחשבה, עמ' 59)
.
רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. רשימות רבות פרי עטה פורסמו במוסך, בין השאר בגיליונות 82, 103, ובגיליון יוני 2024. חברת מערכת המוסך.
.
יעל סטטמן, בחוץ שקט, הקיבוץ המאוחד, 2023
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: איתן דקל על "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
