מדוע החזירו יהודי מרוקו את משה רבנו להגדה של פסח?

יהודי מרוקו (ויהודי מערב אלג׳יריה באזורים הסמוכים למרוקו) פותחים עד עצם היום הזה את הסדר של פסח בטקסט קצר בערבית יהודית, שבמרכזו עומדת דמותו של משה רבנו.

פרופ' יוסף שיטרית
29.03.2020
כ״י ביל גרוס 168, המאה הכ׳, מתאפילאלת - הנוסח הארוך של הטקסט ׳האכּדא קצם לאה לבחר לאבייאנא׳ [=כך חצה האל את הים לאבותינו]

כידוע, ההגדה של פסח עוסקת כולה ביציאת מצרים ובחציית ים סוּף שבאה אחריה, ומעלה מערכי שבחים והודיה לבורא על הניסים והנפלאות שעשה לעם ישראל כדי לגאול אותו ולהוציאו משעבוד לחירות. על פי המסופר בהרחבה בפרקים הראשונים של ספר שמות, ליווה משה רבנו את כל אירועי יציאת מצרים וחציית ים סוּף מאז שהאל הטיל עליו ליד הסנה הבוער את השליחות לפרעה מלך מצרים, ועד לחציית ים סוּף כמו ביַבָּשָׁה. הוא הנהיג אחר כך את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה ועד יום מותו לפני הכניסה לארץ כנען. והינה, בכל פרקי ההגדה לא מוזכרת אפילו פעם אחת דמותו המקראית הדומיננטית כל כך של משה רבנו. יתר על כן, בהגדה אנו קוראים: ״ויוציאנו ה׳ ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו…״. מדוע הוצאה בצורה גורפת כל כך דמותו של משה רבנו מן ההגדה של פסח? – טקסט ההגדה המוכר לנו התגבש סופית במאה הרביעית לספירה, בדור הרביעי והחמישי של האמוראים. בתקופה זו, גברה התעמולה הנוצרית שהעמידה את דמותו של ישו כדמות אלוהית מרכזית כתוצאה מהתפשטות האמונה הנוצרית. יש הסבורים שחז״ל חששו אז שתקום בישראל תנועה עממית שתעמיד מנגד את דמותו של משה רבנו כדמות האלוהית האמיתית. לכן, הם השתדלו להעלים את דמותו של משה אף מזיכרון האירועים המייסדים המזוהים איתו כאלה המסופרים בהרחבה בהגדה, הטקסט המרכזי של ליל הסדר שעיצב את התודעה היהודית לדורותיה.

אלא שיהודי מרוקו (ויהודי מערב אלג׳יריה באזורים הסמוכים למרוקו) פותחים עד עצם היום הזה את הסדר של פסח בטקסט קצר בערבית יהודית, שבמרכזו עומדת דמותו של משה רבנו. את הטקסט הם אומרים בתחנת ״יחץ״ שלפני קריאת ההגדה. בתחנה זו, המסדר מרים את שלוש המצות שבקערה, מוציא את המצה האמצעית וחוצה אותה לשני חלקים. בזמן החלוקה הוא מחזיק גבוה את המצה ואומר את הטקסט בערבית יהודית. בטקסט קצר זה נאמר שהאל חצה את ים סוּף לאבותינו לשתים עשרים דרכים על ידי משה רבנו ונביאנו. אחר כך נישאת בו תפילה, שכשם שהוא הוציא את אבותינו ממצרים מעבדות לחירות –  כך הוא יציל את בני קהילותינו מן הגלות ויביאם לארץ הקודש. הטקסט הערבי־היהודי התגבש בשני נוסחים עיקריים שונים אך קרובים זה לזה, כפי שיודגם בהמשך מתוך כתבי יד שונים. נוסח אחד נהג בקהילות תאפילאלת ובקהילות הסמוכות להן בדרום מזרח ובצפון מזרח מרוקו, ונוסח אחר, קצר יותר, נהג בשאר הקהילות. בכל קהילה חלו גם שינויים קלים בנוסח שנהג בה כיאה לטקסט שנאמר בעיקרו על פה.

כ״י פאול דהן, בריסל, 4464 מתאפילאלת, תחילת המאה ה־19 – חלקו הראשון של הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳, באדיבות הבעלים של כה״י
 

מדוע יהודי מרוקו ראו צורך להחזיר את משה רבנו לליל הסדר ולסיפור יציאת מצרים? ומתי זה קרה? כפי שניתן להבחין מן הלשון הערבית של שני הנוסחים שיובאו כאן, הטקסט על משה רבנו התגבש בסוף המאה השלוש עשרה או בתחילת המאה הארבע עשרה. בתקופה זו, היו עדיין בשימוש גלגוליה האחרונים של הערבית היהודית הספרותית של ימי הביניים, הנקראת הערבית היהודית הבינונית. בטקסט שלפנינו נותרו שרידים רבים של לשון קדומה זו למרות שחיקתה בחלוף הדורות בשל אמירת הטקסט בעל פה.

מהו הקשר בין לשון זו ובין התגבשותו של טקסט מיוחד זה? ובכן, החזרת דמותו של משה רבנו ומפעלו לתודעת בני הקהילה נעשתה בתקופה שבה הקהילות היהודיות במרוקו וביתר ארצות צפון אפריקה ואנדלוסיה, היינו ספרד המוסלמית, הורשו לחזור ליהדותן בסוף המאה השלוש עשרה תחת שליטי שושלת בני מרין הראשונים. במה דברים אמורים? – באירוע דרמטי ואף טרגי ומתמשך שהחריב את כל קהילות צפון אפריקה ואנדלוסיה בתחילת שלטונה של שושלת המֻווַחִדוּן, שראשיתה בכת מוסלמית פונדמנטליסטית. שליטיה הראשנים של שושלת זו אילצו את כל היהודים שהיו תחת שלטונם להשתמד ולחיות כאנוסים במשך תקופה ארוכה של יותר ממאה ועשרים שנה; מי שסירב להתאסלם נידון מייד למיתה. תקופת השמד התחילה בשנת 1140 לערך, בראשית ההשתלטות של כת המֻוחִדוּן על מרוקו וצפון אפריקה, כולל לוב ואנדלוסיה, והסתיימה אחרי התפוררותה הסופית של האימפריה שהם הקימו. הדבר קרה בשנת 1269 כשנכבשה מראכּש בידי שבטי בני מרין, שהשתלטו לפני כן בהדרגה על רוב אזוריה של מרוקו.

בראשיתה של תקופת השמד, שבה חיו הרמב״ם ובני משפחתו בפאס (בשנים 1165-1160), תנאי השמד אפשרו ליהודים לחיות כמוסלמים מחוץ לביתם וכיהודים בתוך בתיהם אם רצו בכך, אך נאסר עליהם להתפלל בבתי הכנסת ולקיים כל טקס יהודי פומבי. על תקופה זו של השמד, שנקרא לה ׳השמד הרך׳, כתב הרמב״ם באיגרת השמד שהוא שלח ליהודי פאס בשנת 1167 או 1168 כדי לעודד את רוחם של אלה שהחזיקו בסתר ביהדותם: ״ומעשה ידיו יעשה בסתר כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא [ההדגשה שלי – י״ש] שאין כופין בו כי אם על הדיבור בלבד״. אולם, תנאי השמד הוחמרו לאין ערוך לאחר מכן תחת שלטונם של הסולטאן אבו יוּסוף יעקוּב אל-מנצור (מלך בשנים 1199-1184) ובנו מוחמד אלנאצר (מלך בשנים 1214-1199). שני השליטים הטילו על יהודי צפון אפריקה ואנדלוסיה גזרות קשות מאוד, הן בתחום החיים החברתיים והדתיים הן בתחום הכלכלה, אך זכר הרדיפות מתועד אצל יהודי מרוקו בלבד. עדות אישית על מסכת הרדיפות וההשפלות שהוטלו אז על יהודי מרוקו השאיר לנו הפרשן והרופא ר׳ יוסף בן יהודה אבן עקנין (1150?-1220?), שחי את המאורעות הקשים בפאס לפני שהצליח לעזוב את מרוקו. עדותו כללה גם תוכחה קשה נגד יהודי מרוקו שלא עזבו את מרוקו כדי להינצל מן השמד. היא מופיעה בפרק הששי של חיבורו ׳טב אלנפוס׳ [=רפואת הנפשות]. בפרק זה הוא תיאר מכלי ראשון את מסכת הרדיפות שהייתה מנת חלקם של יהודי מרוקו: הבוז מצד המוסלמים וההשפלות היומיומיות שהם ספגו מהם; הפחד המתמיד שמא ילשינו עליהם שאין הם שומרים את חוקי דת האסלאם ויאבדו את רכושם, את נשותיהם ואף את נפשותיהם כעונש; האיסור על כל סימן של חיים יהודיים גם בבתים, והאיסור לחנך את הילדים בדת היהודית וללמד אותם תורה; השכחת התורה והלשון העברית שנבעה מכך; הלבוש המבזה שנכפה עליהם; הוצאת הילדים מבתי היהודים כדי שיתחנכו מלכתחילה בדת האסלאם; ולבסוף האיסור שהוטל עליהם לעסוק במסחר, שסיפק להם את מטה לחמם.

כ״י בר אילן 122 מתאפילאלת, המאה ה-19 – הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳
 

תקופה שנייה זו של ׳השמד הקשה׳ פגעה אנושות בשרידי ׳השמד הרך׳. היא נעלמה כמעט כליל מן המחקר ההיסטורי מחוסר תיעוד זמין. בתודעה ההיסטורית נשאר רק תיאורו המקל של הרמב״ם של ׳השמד הנפלא׳, שהיה רחוק מלשקף את הגזרות החמורות שהוטלו לאחר מכן על יהודי מרוקו בפרט, משום שמקום מושבם של השליטים אבו יוּסוף יעקוּב אל-מנצור ובנו מחמד אלנאצר היה בפאס. במשך כשמונים שנים נאלצו אם כך האנוסים לחיות כמוסלמים לכל דבר, להשתתף בתפילות במסגדים ולבטל כל סממן יהודי. אומנם בתנאים מחמירים אלו חלה הקלה במהלך התפוררותה של אימפריית המווחדון, אך גם אז נמשך האיסור לקיים חיים יהודיים. כשהשלימו שבטי בני מרין את השתלטותם על מרוקו ועל חלקים נרחבים נוספים של אימפריית המווחדון הם כאמור הרשו ליהודים שרצו בכך לחזור ליהדותם, אולם הם דרשו מהם לא לעשות זאת בהפגנתיות מפחד האוכלוסיות המוסלמיות השכנות ששנאתן ליהודים טופחה תחת המווחדון. את חזרתם ליהדות ראו האנוסים כיציאת מצרים שנייה.

זאת ועוד, כתוצאה מן החינוך המוסלמי הכפוי שהם קיבלו, והדרשות המוסלמיות שהם נאלצו לשמוע במסגדים, הדמות המרכזית שנחרתה בדימיונות האנוסים הייתה דמותו של הנביא מוחמד, שמאז ומתמיד עמדה במרכז הפולחן והאמונה של האסלאם. ראשי הקהילות שביקשו לשקם את החיים היהודיים ואת התודעה היהודית בקרב ניצולי השמד נזקקו להשכיח את דמותו של נביא האסלאם ולהעמיד נגדה דמות יהודית מרכזית שתאפיל עליה. מכאן הזדקקותם לדמותו של משה רבנו, שכבר הרמב״ם קבע אותה כאחד משלושה עשר העיקרים של האמונה היהודית, כפי שתואר לאחר מכן בפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ שחובר בתחילת המאה הארבע עשרה בידי רבי דניאל בן יהודה הדיין: ״לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו״.

כ״י פאול דהן, בריסל, 3363, מתאפילאלת המאה ה-20. בכ״י זה מופיע הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳
 

בסוף המאה השלוש עשרה ובמאה הארבע עשרה חזרה והופיעה דמותו של משה רבנו בשירים ובטקסטים ערביים־יהודיים נוספים שעמדו ביסוד התרבות הערבית היהודית וביסוד השירה הערבית היהודית שהתפתחו בקרב יהודי מרוקו מאז עד התפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה העשרים. שירים אלו, שנכתבו רובם ככולם בערבית יהודית של סוף ימי הביניים, כוללים שירים לכבוד הרך הנולד שנאמרו בבית היולדת ערב ברית המילה; שירים על יציאת מצרים ונפלאותיה לפי המדרש; שירים בשבח משה רבנו; מערכת הטקסטים של הצ׳היר של פסח המיוחדים ליהודי מרוקו; טקסט עשרת הדברות הארוך שקראו בחג השבועות. במאה הארבע עשרה תורגמו גם הטקסטים המקראיים וטקסטים פארה־ליטורגיים נוספים בערבית יהודית של סוף ימי הביניים, שהם תרגומי ה׳שרח׳ המוכרים לנו כיום. בטקסטים ערביים־יהודיים אלה נעשה במכוון שימוש במונחים מוסלמיים שתיארו את תכונותיו העילאיות של מוחמד והוסבו למשה רבנו, כדי להדגיש שהוא שליח האל (׳רסל אלאה׳) האמיתי וראש הנביאים שדיבר עם האל מפה אל פה (׳כלים אלאה׳).

לסיום, רשימה זו היא קדימון בלבד לחיבור שלם הנמצא אצלי בשלבי כתיבה אחרונים והמוקדש כולו לראשית התפתחותה של השירה הערבית היהודית במרוקו. במחקר חדש זה אני מגולל בהרחבה את מה שתואר כאן בקיצור נמרץ.

כ״י הספרייה הלאומית 2618=38 מתאפילאלת, המאה ה-19, עם הנוסח הארוך והמלא של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳
 

בכתב יד זה הנוסח הארוך של ׳האכּדא קסם אלאה לבחר׳ מופיע פעמיים, מימין בכתיב מרובע ומשמאל בכתיב קורסיב:

נוסח הטקסט: ״האכּדא קצם אלאה לבחר לאבאייאנא עלא תנאעץ לטיריק חין כרזו ישראל מן מאצר עלא יד סידנא ונבינא מוצא בן עמרם עליה סלאם; וגאתהום ופכּהום מן לכדמא צעיבא לראחא ומן לעבודייא לחורייא. רסאלהו יתעאלא אן יפעל מענא לחן אייצ׳א כּדאלךּ; ויזמע סמאלנא לבית קודשיהו לכריב; ויפוךּ אסרנא מן האד לגלות למען שמו הגדול והקדוש.

[=כך חצה האל את הים לאבותינו לשתים עשרה דרכים כאשר יצאו בני ישראל ממצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם עליו השלום; הוא הושיע אותם והציל אותם מעבודה קשה למנוחה ומעבדות לחירות. שלח אותו יתעלה שמו כדי שינהג אתנו היום גם כן באותה הדרך; יאסוף את קהילותינו לבית קודשו החרב, ויציל את שבויינו מגלות זו למען שמו הגדול והקדוש.] — במונח ׳שבויים׳ כינו האנוסים את עצמם בשירים שונים.

כתב יד ביל גרוס MO.011.009_005 מאחת הקהילות בדרום מערב מרוקו, המאה ה-20, באדיבות הבעלים של כה״י
 

בכתב יד זה מופיעה גרסה מקוצרת של הנוסח הארוך של ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳: ״האגדא קצם לאה לבחר עלא טנאעץ טריק וטריק חין כרזו ישראל מן מאצאר עלא ייאד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה סלאם ורדא. ואפכּום ואגאתהום מן לכדמא צעיבא לראחא ומן לעבודייא לחורייא. ראסלו יתעאלא  האגדאךּ יעמל מעאנא לחן ויפכּנא למען שמו הגדול והקדוש; אמן״.

[=כך חצה האל את הים לשתים עשרה דרכים נפרדות כאשר יצאו בני ישראל ממצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם, עליו השלום והאהבה. הוא הציל אותם והושיע אותם מעבודה קשה למנוחה ומשעבוד לחירות. שלח אותו האל יתעלה שמו. כך יעשה לנו כעת ויציל אותנו למען שמו הגדול והקדוש; אמן.]

כ״י מיכאל קרופ 3288, המאה הכ׳, מאחת מקהילות דרום מערב מרוקו
  בכתב יד זה מופיע הנוסח הקצר של הטקסט ׳האגדא קצם לאה לבחר׳ [=כך חצה האל את הים]: "האגדא קצם לאה לבחר חין כרזו זדודנא מן ארד מאצר עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם, עליה סלאם וורדא. חין פכהום וגאתהום מן לכדמא צעיבא לחורייא יפכנא לאה מן האד לגלות. וכן יהי רצון ונאמר אמן." [=כך חצה האל את הים כאשר יצאו אבותינו מארץ מצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם, עליו השלום והאהבה. כשם שהציל אותם והושיע אותם מעבודת פרך לחירות כך יציל אותנו האל מגלות זו. וכן יהי רצון ונאמר אמן.]  

כתבות נוספות

האם חד גדיא הוא שיר הילדים הראשון? הכירו את "הגדה די היטליר" ממרוקו העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation