פרוזה | בבל איננה

"אולי בפומבדיתא יוכל לברר עוד פרטים על המקום שאליו הגיע, על מה שמצופה ממנו כאן, על זהותו שלו. כרגע, כשכל מה שיש לו הוא השם פומבדיתא, עליו ללכת לשם." סיפור מאת עמנואל יצחק לוי

אמיר תומשוב, מרחב חשוף מספר 10, גרפיט על עץ, 40X20 ס"מ, 2013

נשייה*

עמנואל יצחק לוי

.

"סליחה," פנה מכיר לעובר אורח שחצה עימו את הכביש, "איזה כיוון לפומבדיתא?"

כמה משונה, הרהר, שמאז שאני זוכר את עצמי אני פונה לאנשים ככה, "סליחה," ולא יודע על מה אני מבקש סליחה. ואם נגיד שאני מבקש סליחה על משהו ששכחתי לפני זמן רב, בוודאי גם הם שכחו. ואם כן, למה אני מבקש מהם סליחה? וככה כולם פונים זה לזה, "סליחה", "סליחה","סליחה", בלי לדעת על מה הם מתנצלים. שמו של אדם זה – אני לא יודע; אבל שאני חייב לו סליחה – זה אני כן יודע. זה כולם יודעים.

"לא מכיר פומבדיתא," אמר האיש.

ולפתע עיווה את פניו כמו לפני התעטשות, היטה את ראשו אחורנית ומצמץ. כשפקח את עיניו, התבונן סביבו בתמיהה תינוקית.

"תזכיר לי, מה רצית ממני? רצית ממני משהו."

"פומבדיתא, אם אתה מכיר את פומבדיתא."

האיש גיחך. "פומבדיתא. שם מגוחך, תסלח לי. לא שמעתי. מה איבדת שם?"

סבלנותו של מכיר החלה פוקעת. "אתה זוכר אולי שהייתה פה שריפה באזור?"

"אם אני זוכר שריפה."

"כן."

"כן."

הוא צמצם את עיניו, מתאמץ להיזכר. על פניו עלתה מבוכה של תלמיד כיתה ו' שהתבקש להראות מדינה על מפת העולם.

"סלח לי שאני שואל. שריפה איפה?"

"בפומבדיתא."

"בפומבדיתא," חזר האיש.

"כן."

"מה היה בפומבדיתא?"

מכיר פנה לדרכו בלי להיפרד מהאיש, שנותר במקומו שפל ראש וחסר אונים. מן הסתם, עוד שניות אחדות ישכח את שיחתם, כשם ששכח כל משפט שנאמר לו. מכיר סובב את גוו אחורנית, לראות אם האיש עוד שם, ואכן ראה עוברים ושבים, אבל בעצמו התקשה להיזכר במי מדובר, ומה רצה ממנו. מה בעצם הותיר מאחוריו? לאן עליו ללכת כעת? נראה, לפי רגליו הצועדות, שהוא בדרך לאנשהו, ושנקלע בדרכו לכיכר זו שהוא מצוי בה כעת. אך מדוע גוו פונה אחורנית? האם עליו לצעוד בכיוון שאליו פונות רגליו, או בזה שאליו מופנה גופו?

לאחר התלבטות סובב מכיר את עקביו בעקבות גוו והחל לפסוע, בהיסוס, לעבר גבר לבוש חליפה שעמד מהרהר באמצע מעבר החצייה. את אותו האיש אפשר יהיה לשאול על פומבדיתא – מכיר נזכר בשם המשונה הזה, שם שאי אפשר לשכוח, השם היחיד שזכר. אולי בפומבדיתא יוכל לברר עוד פרטים על המקום שאליו הגיע, על מה שמצופה ממנו כאן, על זהותו שלו. כרגע, כשכל מה שיש לו הוא השם פומבדיתא, עליו ללכת לשם. והייתה עוד תמונה שזכר, של גורד שחקים בוהק באש יוקדת, יורקת ברזלים, גרגרי חצץ, שיניים, כולם ניתזים סביב.

"כן", פנה אליו גבר שבו בהה.

מכיר שקל בכובד ראש מה עליו לעשות. התקשה לדעת אם הזר ניסה ליזום שיחה כיוון שראה את מכיר בוהה בו, או שמא הוא והזר היו באמצע שיחה, והזר השיב לו "כן" בתשובה לשאלה שנשאל. החליט לבסוף שלא לענות לזר, עליו להזדרז לפומבדיתא, ונראה שגם הזר שכח ממנו ופנה לדרכו.

השכונה לא נראתה מוכרת למכיר, ולכן הניח שאין הוא נמצא בפומבדיתא ושעליו לחפש כביש בין־עירוני. פנה אפוא במורד הדרך שנראתה לו מוליכה החוצה מהשכונה: שוק פירות שהסתעף מטה מן הכיכר, ושבסופו נדמה היה לו שראה מרחב פתוח. רעבונו הוליך אותו אל דוכן הפירות השני או השלישי. הפירות ידעו כנראה ימים יפים יותר, ואף על פי כן ראה בהם מכיר תפוז שנראה תפור למידת רעבונו.

נטל מכיר תפוז, והמוכר חייך אליו וחיכה שישלם. גישש מכיר על פני בגדיו, ולא מצא שם לא כיס ולא ארנק. משום־מה היה לבוש אפודה כתומה וזוהרת של פועל בנייה. המוכר הביט בו במצוקה, ומכיר לא ידע אם שילם לו או לא.

"אתה חושב ששילמתי?" שאל את המוכר.

"לא בטוח, אני מנסה להיזכר בעצמי," הודה המוכר. מצוקת המוכר גברה, הוא פתח את הקופה, החל הופך במטבעות ימין ושמאל ונשך את שפתיו. לבסוף פנה אל מכיר. "מה רצית לקנות בעצם?"

מכיר התבונן בידו וראה שהוא אוחז בתפוז. "תפוז," אמר.

המוכר הלך לחפש לו תפוז. מכיר מצא עצמו ניצב אל מול דוכן תפוזים, אוחז בידו תפוז. מוכר לא היה שם. מן הסתם קניתי לי תפוז, והמוכר הלך, שיער מכיר. הנה, כנראה עליתי את כל השוק ועכשיו אני עומד ממש בסופו. המשיך אפוא להתקדם במעלה השוק, ובהולכו קילף את התפוז.

עתה עמד בכיכר זרועת ספסלים, שבעברה האחד השוק ובעברה האחר מעבר חצייה ובו המון אדם. לפומבדיתא עליי להגיע, שב והזכיר לעצמו, התבונן בארבע רוחות הכיכר וניסה לשער איזו מהדרכים תביא אותו לשם. אולי דרך השוק. ונמלא תחושה לא נעימה שכבר היה בכיכר הזו, וכבר חשב את המחשבות הללו. הוא לא זכר מניין הגיע, אך רגליו זכרו היטב את נפתולי מסעו, כאב ועייפות פשו בהם. יהיה עליו לשבת על ספסל, לנוח קמעה. הבל פיו הריח מפרי הדר. ידע אפוא שאכל, ומן הסתם גם האכילה מכבידה על גופו. ישב אפוא על ספסל וחיכה.

לילה החל יורד על תהומות הנשייה. האנשים בהו בדאגה בשמיים ההולכים ומקדרים, בשמש הבאה אל נרתיקה, באופק המדמם. שבקרוב תשתרר עלטה – לא ידעו, ואת אור הצהריים לא זכרו. גם לא שהשחר שב אל שמיו מדי בוקר. ידעו רק שמרגע לרגע דועכים המאורות ומידלדלים הצבעים והם הולכים ומתקשים לזהות איש את רעהו. הם רחשו, התרוצצו והזהירו זה את זה, שכן העולם השחיר והם לא ידעו אם אי־פעם ישובו פניו להאיר. וכל העת החשכה הלכה וגברה.

מכיר הוליך את מבטו ברחבי הכיכר, בין הילדים שפסקו ממשחק, בין הזוגות המבועתים שאחזו ידיים והחיות שנבחו, בעטו, ייללו, שעטו, לנוכח השמיים המאדימים, מאפירים, מכחילים ולבסוף משחירים. מכיר היה שם ובליבו ודאות תמוהה, חסרת אחיזה לחלוטין, שהכול ישוב אל מקומו בשלום. שהשמיים אכן יקדירו, זאת ידע. ואף על פי כן לא חשש מכך, כאותו נביא שצלח עליו לפתע חזיונה של שואה שנגזרה מששת ימי בראשית, שאף מעשה או תפילה לא יוכלו למנוע. אך עוד ידיעה מוצקה הייתה לו – שלאחר החשכה ישובו המאורות ויבהירו השמיים, והוא עצמו לא תפס מדוע הוא בטוח בכך כל כך. כשהשמיים כבר היו זרועי כוכבים, והאנשים נרגעו כי נשתכחה מהם האדמומיות והדמדומים ובכלל הידיעה שאי־פעם היה יום, שאי־פעם היה אור; כשאנשים כבר נולדו אל מאורות הכוכבים, ולא זכרו דבר מלבדם, ולא העלו בדעתם שתיתכן שמש שתאיר את דרכם; עדיין ידע מכיר ידיעה ברורה וחצופה שמצפה לו אורה. לא ידע בחלוף כמה זמן, אך ידע שעתידים השמיים להשתנות ושהשמש תעלה מאחד הכיוונים. והוא עצמו לא ידע מאיזה כיוון.

"סליחה אדוני," פנתה אליו אישה. הוריד את עיניו מן השמיים. "אתה יודע איך מגיעים לפומבדיתא?"

"פומבדיתא?!" הוא פלט בחוסר אמון. פניה לא היו מוכרות לו כהוא זה, אך לראשה עטתה שביס כתום קשור במעגלים ממש כדרך הנשים בפומבדיתא, וגם שמלה לבנה הייתה לה כדרכן, ולרגע אחד נזכר בכול: בביתו בפומבדיתא, באשתו ובבתו, ובבנו התינוק אחוז בידיהן ופורם מהן את שמלות השבת בצהרי שישי בגנים התלויים בבל, שהמלך בנה כדי להזכיר לאשתו את נוף ילדותה. נזכר במלך ובפקודותיו השרירותיות, בפקודת המגדל וראשו בשמיים, במחאות ההמונים ובאומללים שעלו באש כיוון שסירבו לציית. נזכר בבוקר קריסת המגדל, כאשר נשק לאשתו בצאתו, בעודה ממלמלת הגאים חסרי פשר מדמדומי שנתה. ואיך התווכח בתחנה עם מוכר הכרטיסים, שסירב בתוקף למכור לו כרטיס בבבלית וצעק עליו בגרמנית. מכיר ניסה להסביר לו בכל לשון שפניו למגדל בבל, החווה על מדי הפועל שלו, על כלי העבודה, צייר בידיו את מבנה המגדל, אפילו הוציא מהכיס הפנימי הנסתר של בגדיו את כל מעותיו ומסר אותן לכרטיסן. אך הכרטיסן סירב להבין ונראה פגוע ממחוות הידיים המופגנות שלו. לקח את הכסף ולא נתן כרטיס בתמורה. כל שאר הכרטיסנים שמעו גם הם גרמנית בלבד, ולמכיר לא נותר אלא להסתמך על המכונות האוטומטיות, אלא שגם הכיתוב במכונות היה גרמני, ונראה שמן הנימוס הוסיפו גם תרגום להולנדית. מכיר קילל ודילג מעל המשוכה אל הרציף הקבוע, בלי לרכוש כרטיס. פנה להתלונן באוזני שכנו למושב, אלא שהלה לא הבין מה מכיר רוצה ממנו, נראה כסבור שמכיר משוגע וחשש ששיגעונו ידבק בו. הנסיעה הייתה איטית ומכיר הצטער מאוד שלא בחר לעבוד כנהג, אם חילזון כזה נתנו לו להיות נהג הרי שמכיר יכול היה לקבל משכורת כפולה משלו. לפחות היה מאחר באשמתו שלו, ולא באשמת חדל אישים כזה. מכיר ירד תחנה אחת לפני, ובתחנה מצא אנשים צורחים ובורחים, הכול שעטו וניסו להדוף אותו אחורנית, והוא המשיך בנחישות ובדאגה אל מקום עבודתו, אף שריאותיו הלכו ונתמלאו בפיח. אם כפי שחשש אכן שקע האגף המזרחי, שנתון בהשגחתו, יפטרו אותו תיכף ומיד, והוא חייב לפחות לנסות ולעמוד על שלו. אך ככל שהמשיך הרחובות נמלאו זעקות שבר, העשן הלך והשחיר, אנשים דחפו זה את זה ואותו, עד שראה מרחוק שהקרקע נעצרה על סיפו של בולען עצום שלתוכו שקע המגדל עד מחציתו, וראה את הפועלים מנסים להדוף זה את זה בדרכם למטה, מועדים אל עבר התהום, ואת האש האיומה שדלקה בראש המגדל ממטירה לכל עבר רסיסי ברזל ואדם.

"בבל איננה," אמר מכיר, "לקחו אותנו לפה כדי שנשכח אותה."

האישה הייתה ישובה על הארץ מקופלת ברכיים ובהתה במכיר. לא היה לה אף.

"אין לך אף," אמר באימה, ותוך כדי כך תפס בעצמו שגם לו אין אלא זוג נחיריים במקום שנתלש ממנו אפו כשלקחו אותו לכאן.

האישה המשיכה לבהות בו באימה, עיניה מחשבות לפרוץ בבכי, ומכיר לא ידע מדוע אישה זרה, שלא ראה מעודו, דומעת לעומתו בתחנונים כאילו יש לאל ידו לעזור לה. אולי אמר לה משהו? האם שוחחו קודם לכן? אפשר שהוא קשור אליה, ואיננו יודע? עשה את הדבר שנראה לו הגיוני ביותר בהתחשב בנסיבות, ונטל את ידיה. היא התיישבה לצידו על הספסל, אוחזת בידיו. פרק זמן לא ידוע ישבו אחוזי ידיים ושתקו. היא נראתה מוטרדת ביותר, התבוננה אל ידיהם האחוזות, ואל פניו של מכיר, ושוב אל ידיהם האחוזות, כמנסה להבין כיצד נקלעה לכאן ומה מצופה ממנה לעשות כעת. לבסוף רכנה לעבר מכיר בהיסוס, כממלאת חובה לא ברורה שהוטלה עליה, ונשקה לשפתיו. מכיר נעתר לה, ידו טיפסה מגבה אל כתפיה אל עצמות הבריח, והיא הניעה את גופה מעלה על ירכיו, מנשקת בתשוקה את פניו השטוחות, את צווארו. בטעות נקלעו מבטיהם, הם נבוכו וניתקו זה מזו.

מי האישה הזו? מדוע נישק אותה? האם היא אם ילדיו, ארוסתו, בת זוג שהכיר זה מקרוב, אישה שבאה עליו פתאום? האישה התקפלה לצידו על הספסל הצר, מבולבלת כמותו. עיניה תעו בכוכבים.

"זה הצלב הדרומי," אמרה פתאום, עוטפת את עצמה בגופו של מכיר. הצלב הדרומי – משמע שפומבדיתא רחוקה אף יותר משחשב, ולא בנקל ימצא אותה. יהיה עליהם להמשיך ולחפש אותה בפעם אחרת. אסף את האישה אל חיקו, וקיווה שעדיין תהיה חבוקה בזרועותיו כשהירח יעיר אותו משנתו.

.

* "סדר העולם הוא בשבע צורות עגולות. שבע ארצות הן, זו למעלה מזו … והן: ארץ, אדמה, אקרא, גיא, נשיה, ציה, תבל … בגיא ונשיה וציה נפוצו אלו שבנו המגדל, משום שהכעיסו את המלך העליון הקדוש. משום זה נקרב המגדל לאש שורף … בנשיה יש בני אדם מקוצצים וקטנים, ואין להם חוטמים, רק שני נקבים שהרוח יוצא בהם. וכל מה שעושים – שוכחים תיכף. ועל כן נקרא נשיה, שהוא לשון שכחה". (זוהר חדש, פרשת בראשית, מאמר "אדם וקין ושבע ארצות", תרגם מארמית ר' יהודה לייב הלוי אשלג ("בעל הסולם"). בתוך: ספר הזוהר עם פירוש הסולם, מהדורת ישיבת קול יהודה, כרך 17, עמ' 94-92).

.

עמנואל יצחק לוי, משורר ומוזיקאי ("עמנואל והכיסופים"). ספר ביכוריו, "השמש שרה למלכיור" (הבה לאור, 2020), זיכה אותו בפרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אווזים", סיפור קצר מאת נטעלי גבירץ ו"בלרינות", סיפור קצר מאת יעל ישראל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | היום היא בת שנתיים

יומני M: "גאיה" מאת שרון אס, מתוך ספר בכתובים

פרוין שמואלי בוכניק, בסוד הלוויתן, שמן על שטיח, 150X75 ס"מ, 2023. צילום: דורון אדר

שרון אס

מתוך "יומני M" מספר בכתובים: "ויצא העגל הזה: פרוזות"

.

גאיה

ההנאה הזאת: לשבת בשקט גמור והבולבול והעורב והדרור, ציפורי עיר, נושאות מזמור מלאכוֹת, נכנסות פנימה, מהבלתי נראה, המתעורר אל הו התחינה, שאם המילים מטרידות את חיי, תן לי מילים חזקות, כמו מעשים, לתאר – לא. לא לתאר, להעמיד מחדש את 1 בספטמבר ואת הנשים והטף, סהרוריים, ודקים כמחטים עירומות, נחבטים בחולשת קירות הבית. בתי ספר נפתחים, גנים נפתחים, שנה חדשה עומדת בפתח, פוערת פה, מחכה, כמפלצות שהוזהרנו, כמפלצות שחיכינו לשובן מדף לדף, כעת מחכה לנו. ואֵם נוטלת את בנה ביד, ושניהם יוצאים החוצה לרחוב הבולבול והעורב וההרדוף, יורדים בדרך אל הים, אל הגן, אל מעשי ההפקרות של ההורים, שסימנם הוא האמונה שיהיה טוב. הם שרדו. ילדיהם ישרדו. אין מציל. אימהות סהרוריות משוטטות ברחוב, וילדים מכוסי דמעות שקופות לאט לאט מאבדים אמון בהורים. הבגידה הגדולה, טיפין טיפין, נזרעת כשביל הגרגירים, רחוק, פנימה אל היער, רחוק מהבית, אל ההפקר של היתמות, שהיא לב כל ילדוּת. בוודאי אי שם יש ספר בעל דפים מאירים, מסבירי פנים כמה טוב להיעזב, להיטלטל, לעמוד ברעש הנורא של הבכי בין מכוניות קטנות אדומות ובובות רכות סמרטוטים, בוודאי יש סיבה להניח יד ביד המכשפה ולרקוד במעגל, בעוד אֵם מעמידה פני M, ויושבת הרחק, שוקעת  בסבך העלים המבצבצים מהעץ הדפוק למשעי של שולחן הכתיבה.

.

יש לה שם. גאיה. שפירושו ביוונית "אדמה". אולי יום אחד היא תהיה חזירת-אדמה. חזקה, מסוכנת לסובביה, מעוררת אהבה נואשת, מכלה. אבל היום… היום היא בת שנתיים. רגליה מעוגלות מעט החוצה. היא מתקשה ללכת. היא נושאת ידיים גבוה, להילקח גבוה, לראות מהאל על את האדמה שעליה נעזבה. היא בת שנתיים והושארה מאחור בגן, 1 האיום בספטמבר. איני יודעת מדוע אני כותבת עליה, אולי כי בכי מידבק, והכתיבה כמוה כקיפאון או אש, אבל לא הלחות האיומה הזו, הרועדת, שהופכת את גוף התינוקות הזרים בגן, האבודים ליד הדלת, למעוררי פלצות וחלחלה. האם מי מכם ניסה אי פעם לחבק ילד זר רועד ולח? האומללות אינה נעימה למגע. ויש בה משהו המרסן את הצורך להציל. אבל העין – העין יכולה לרחם עד בלי די – העין והיד הכותבת אינן מבקשות את הקורבן של הגוף. אינן מעניקות אותו. מה שעשוי אש וקיפאון אינו מציל תינוקת. אני כותבת על גאיה כי איני אמהּ. אני אֵם של מישהו אחר, ואני מסרבת לעזוב אותו. מסרבת להיכנס למחול השדים הזה בו – איך זה בדיוק מתרחש – הצעדים הם צעדים מדודים מחושבים של הפקרות. הגננות אינן ממהרות להרים את גאיה, שמבלבול צועקת מִיָה ולא אמא, והשיניים המחודדות שלה, העקומות, נוזלות ריר. יותר מכול היא דומה לכבש קטן מלוכלך בוץ. אחת מהן – איך מרגישה טיפשות מבפנים? – חשכה? יהירות? תחושת הבנה? קוצר רוח? – איך מרגישה טיפשות מבפנים, טיפשות לב? – אחת מהן, טיפשה מטופשת במשקפי קרן – הו, בגלל הטיפשה אני מסוגלת לכתוב, לנוכח הטיפשות ההרס מתקומם למעשה של אש וקיפאון – אחת מהן במשקפי קרן שחורים ובשמלה פרחונית וצמידים על רגל, אומרת הרחק משנות השלושים לחייה, לכבשה הקטנה, המלוכלכת, "לא יעזור לבכות, שבי בצד ונסי להירגע", והיא מנשקת אותה ומחליקה על שערה ומותירה אותה לבד בחדר, להירגע. והילדה יושבת בחדר המואר, על מזרן מכוסה דובים אילמים, סמרטוט בפיה והיא בוכה. היא בת שנתיים ועליה להירגע לבד. כי פרידה מחשלת. כי פרידה מחשלת? יש לומר אמת. עדיפה האמת מהצדק. עדיפה אמת בוקר וערב מרמאות. אבל בניגוד לרמאות, הפותחת אפשרויות תזוזה ותנועה, האמת היא מבוי סתום. איננו יודעים מה לעשות בילדינו. הם משעממים אותנו. הם מעייפים אותנו. האהבה להם היא קורבן הכרחי לצמצום המרחבים ההולכים ונפתחים לחלל המתרחב. הילדים הם העול המפחית במידת מה את האנרגיה המיותרת הטורדנית המכלה אותנו חיים בלילות בחלומות שאי אפשר להקיץ מהם ואיננו רוצים להקיץ. הילדים מתישים עד שאין זכר לחלומות, ואנו מסוגלים לעמוד כה קרוב לקיום, כה קרוב להסתפקות במועט, עד שכל סטייה ממנה נדמית לנו אושר בלתי נתפס. כדי להאכיל את הילדים יש להפקיר אותם לזרים גמורים, וההפקרה כרוכה באמונה. הפשע כרוך באמונה. אמונה שאין לה דבר עם אמונה באלוהי הסערה המגיח מאחורי האבן ומחליף ילד באיל. זהו השקר המלא עורמה ולחשים וקתדרלות של רעיונות ושעות אושר מתוקות בין ספרים בספרייה. משליכים ילד לאחור, כפי שמשליכים אבן – נגד עין הרע. אני מאמינה בעין הרע כי אני מאמינה שבכוחכם להרוג אותי. אני מאמינה בכוחו של האנושי. אני מפקירה את הילד לאנושי לא כי אני מצפה לטוב, אלא כי אני מצפה להיות מופתעת, כמו ילדה המצפה למתנה. כי מגיע לה. ככה. כי מגיע. אני מצפה שהילד יוחזר לי כי מגיע לי שיוחזר לי. למה? ככה. גם אתם ככה. גם הוריה של גאיה ככה. האלוהים נתן לי את הילד. ההוכחה לאלוהים היא הגעתם של ילדים לעולם. זו, ולא אחרת, היא ההוכחה. ההפקרות שלהם היא ההוכחה לאנושיות שלי. זו ולא אחרת. אנושיות לא במובן המרומם, אנושיות במובן הפצוע, הפוצע – מדובר בפשיעה. האנושי סימנו הוא הפשע. בלידה מגיעים המאגים להשתחוות לפלא. הכול נראה כי מצביע עליו, סתרים שהוא ליבם המתפענח, השור והחמור וכוכב הצפון. אפילו הרשע המשתולל. הטבע וגזרי הדין מצביעים על המרכז הרך. הנה מה שמופיע, שמותו איום ממותי. כולנו מתבוננים ורואים מה שרואים הנידונים למוות: יפעה כמוסה וגעגועים עזים למה שממילא ברשותנו. ואז – ואז – אנו מותירים אותם בוכים מאחור, פוגעים בהם, הורסים אותם – אנחנו מכניסים אותם עמוק מתחת למבט של כוכב הצפון והשור והחמור שאינם מביטים בהם, אנחנו מכניסים אותם פנימה למקום שבו המרכז חוזר להיות אדיש וריק ושלו לגמרי, חסר הפתעות, מלא נבואות מבשרות רע. כעת תורו של הילד להיהרס ולהפיץ אור כמידת יכולתו: גאיה יושבת על המיטה ובוכה. היא אינה יודעת שהיא מפלסת דרך עכשיו לשאלה – מדוע הייסורים האלה ומה אני עושה כאן – אבא ואמא עייפים מלענות על החידות. לכן הילד, שיותיר את הלב הקר ער, שיגשש לפנינו כרגע באפלה, בעוד אצבעות נשלחות מאחורינו לעשות בנו שמות – אנחנו קרובים כל כך למות מרעב ומפחד, מעוד שיברון לב אחד, הפנים הסדוקות של הילד, לא פנים מתות, הן ההכרחי לנו – אנחנו רואים איך הילד נקרע לגזרים ולא מת. הוא יישאר בחיים אחרינו. גאיה תגלה שבראשית הייתה האדמה, וטרם הראשית הייתה פעירה בלא נודע. חידה בתוך חידה. תנועה, ועם התנועה התבחנות ועם ההתבחנות הלילה והיום והבריתות שיש לכרות עם הכוחות החזקים יותר. חזקים יותר מאהבה. מה חזק יותר מאהבה? לעמוד בזמן ולא לנענע את העמודים. להחזיק. כשהילד ישאל: "מה אתם מחזיקים?" נענה: "אנחנו פשוט מחזיקים".

.

אבל במבוכה, ואחר כך בשמחה שהצפנתי, אני יכולה לענות לו כך:

.

יֵש לִי בַּת קְטַנָּה, יָפָה,

דּוֹמָה לְפֶרַח זוֹהֵר

קְלֵאִיס אֲהוּבָה שֶׁלִּי

לֹא אֶתֵּן אוֹתָךְ בְּעַד

אֶרֶץ-לִידִיָה כֻּלָּהּ. וְלֹא בְּעַד

לֶסְבּוֹס אֶרֶץ-הַחֶמְדָּה.

 

(סאפפו, תרגם יורם ברונובסקי)

.

ספטמבר 2009 – אוגוסט 2023

.

שרון אָס פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, ביניהם בפרס ביאליק ובפרס עמיחי. מלמדת באוניברסיטת תל אביב במסלול לכתיבה יוצרת ומרצה על ספרויות עתיקות במסגרות שונות. ספר שיריה האחרון, "המגרפה", ראה אור ב־2021 בהוצאת אפיק וזכה בפרס ברנר. ספר שירים חדש ״עם בוא הבוקר/שמות העצים״ עתיד לראות אור ב־2024 בהוצאת מקום לשירה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 12 של המוסך ובגיליון מיום 16.02.23, ורשימה פרי עטה פורסמה בגיליון המוסך מיום 28.04.22.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: משה סקאל על ירידת הדורות, אהבה והגירה בקטע מתוך יצירה בכתובים

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | כמה אלים הוא האוויר הנע בכוח

פואמה מאת טליה סיידל כהן

יעל יודקביק, ללא כותרת (שחורות), דיו, עט פיילוט על גבי נייר, 2012

.

כעת, כפסע – (מי יבוא)

טליה סיידל כהן

.

כָּעֵת. כְּפֶסַע מִכָּל אֵלֶּה –

עַיִן אֵינָהּ פּוֹגֶשֶׁת עַיִן. הַזְּגוּגִית

מִתְקַשָּׁה וְהוֹלֶכֶת. מִישֶׁהוּ

שׁוֹעֵט קָדִימָה.

חוֹרֵץ דַּרְכּוֹ –

.

כַּמָּה

הֶדֶף נִגְלָה בַּתְּנוּעָה הַחוֹתֶכֶת,

כַּמָּה אַלִּים הוּא הָאֲוִיר הַנָּע בְּכוֹחַ –

כַּמָּה פְּסִיגִים יִתְפָּרְקוּ, בַּשָּׁעָה הַמֻּקְרֶנֶת

יֻפְּלוּ קְטוּמִים אֶל מַטָּה. אֶל בְּקִיעֵי

הַמִּדְרָכוֹת –

.

כַּמָּה פִּיּוֹת יִתְרַחֲבוּ עִם

הַגִּיעֵךְ לוֹמַר לָךְ –

אַתְּ, אַל תָּבוֹאִי. לֹא

אֶל כָּאן. לֹא אֶל פֹּה –

.

אֶל אֵיזֶה כְּלִי יֻכְנַס גּוּפֵךְ, עֵת יִקָּרֵא הַרְחֵק לִנְסֹעַ

דִּוּוּשׁ יָדַיִם, בַּמִּדְבָּר

חוֹל יִסָּפֵג בְּתוֹךְ רֵאוֹת  –

.

מִי יְקַבְּלֵךְ.

הַאִם הַפְּעִימוֹת – הֵן

לְעוֹלָם לֹא תִּמָּדֵדְנָה

הַאִם

פִּרְפּוּר נִימִים יִפְגֹּשׁ לָעַד

מַפְסֵק שָׁחֹר –

.

אֶל אַיִן –

.

וּמַהִי

הַבְּעֵרָה הַזּוֹ –

נִצְמֶדֶת אֶל רָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים,

נִקְוֵית בְּתוֹךְ שׁוּלֵי הַכְּבִישׁ. אֶת מָה

הִיא מְאַכֶּלֶת – כַּמָּה

אִצְטְרֻבְּלֵי פֶּחָם יֻפְּלוּ

בֵּין הַיָּדַיִם הַפְּקוּחוֹת –

.

וּמִי תַּקִּישׁ

יָדֶיהָ חֶרֶס, עֵינֶיהָ דְּיוֹ עַל

הַוִּילוֹן –

.

תִּקְרָא –

אֲנִי

מִגְּדוֹת הַנַּחַל. כָּל

הַסּוּף לֹא יַצִּילֵנִי –

בְּבֵית חוֹלִים בְּרִיחַ שַׁעַר –

אֶל שָׁם יֹאמְרוּ לִי

לֹא לָבוֹא.

.

יֹאמְרוּ לִי

אֶל מָקוֹם אַחֵר אַתְּ סֹבִּי –

אַתְּ וְרֶחֶם רֹאשָׁנַיִךְ.

אַתֶּם

שׁוּבוּ אֶל הַמַּיִם,

הִסָּפְגוּ לְאֵין חָזוֹר –

.

אַךְ לֹא נוּכַל

לָשׁוּב אֶל שָׁמָּה –

כַּפּוֹת עָלִים לֹא מַמְתִּינוֹת לָשׁוּב לַהֲרוֹתֵנוּ –

הֵן כְּבָר

נִפְלַטְנוּ מִתּוֹכָן. מִתּוֹךְ

הַנַּחַל הַגָּדוֹל –

.

כִּי בָּאנוּ

בְּחַדְרֵי הָאֲדָמָה, בַּחֹרֶשׁ –

כְּמוֹתְכֶם עָטִינוּ בָּם מִטְפַּחַת

עַל רֹאשֵׁנוּ הֶעָגֹל –

וְעִם סִיּוּם הַיּוֹם

גִּשַּׁשְׁנוּ, בְּסַלְעֵי הַדֶּרֶךְ מַטָּה, אֹרֶז נָפַל

בְּקֵפֶל לַיְלָה, כְּמוֹתְכֶם

נִצְמַדְנוּ לָאֵזוֹב –

.

בִּקַּשְׁנוּ – אַל נָא

תַּעֲשׂוּ בִּי כּוֹחַ –

הַבִּיטוּ מַעְלָה, חֹר שָׁמַיִם –

יָרֵחַ שָׁט מֵעַל כֻּלָּנוּ

אֵינוֹ מַבְחִין

בֵּין הַדְּלָתוֹת –

.

אֲבָל הַשַּׁיָּרָה,

הַשַּׁיָּרָה הַזּוֹ,

בְּאֵיזֶה אֵפֶר יוֹלִיכוּהָ –

אֶל אַיִן הִיא נִשְׁלַחַת –

מִי יַמְתִּין לִתְפֹּס בָּהּ מַטָּה

עֵת תִּסּוֹג בְּתוֹךְ גָּרוֹן –

.

כָּעֵת, כְּפֶסַע מִכָּל אֵלֶּה,

כָּעֵת, בְּמִלּוּאוֹ שֶׁל חֹרֶף –

בִּשְׁעַת הַיְּרֵחִים הַמִּתְפַּצְּלִים

הַמְּרַקְּדִים קְרָסִים סְבִיבֵנוּ בְּמַעְגְּלֵי הִלּוֹת –

כָּעֵת, עֵת הַשָּׂפָה

נִצְמֶדֶת אֶל גְּדוֹת נַחַל –

הַשַּׁיָּרָה

מוּבֶלֶת מַטָּה. וּפָנֵינוּ הַמִּדְרוֹן –

.

כֵּיצַד נִפְעָם עֵת יִשְׂתָּרֵג

הָעוֹר בֵּינוֹת עַנְפֵי הַסַּחַף –

מָה מְבַשֵּׂר שָׁם, מְקַנֵּן, נִדְחָס

לְמַטָּה בָּאֵזוֹב –

הַאִם יָשׁוּב הַרְדּוּף הָאֹבֶךְ

כְּמוֹ מִסּוּךְ לְהַכְרִיעֵנִי

יִפְרֹם דַּפֵּי הָעַפְעַפַּיִם –

מִי יָבוֹא בָּם

מִי יָבוֹא –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בקליניקה ומדריכה מתמחים במכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. פואמה פרי עטה פורסמה בגיליון המוסך מתאריך 22.09.22.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "נפילים", פואמה מאת רות פוירשטיין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | תאולוגיה פמיניסטית של אובדן

"אֵבֶל המכונס אל עצמו ומכנס את כל ההיבטים הקוסמולוגיים, את כל צורות הזמנים והקיום, עליונים, ותחתונים ומה שביניהם." רוני צורף על ספר שיריה של אפרת נחמה "הילד / הילדה"

יובל שאול, צבי תומפסון, פוחלץ (מתו מוות טבעי בספארי בר"ג), מתוך הסדרה "כל אחד נגרר אחרי העונג שלו", שהוצגה במוזיאון הרצליה ב-1998. צילום: דני לרנר. אוסף מוזיאון הרצליה

באמצע הספר לב: על "הילד / הילדה", ספר שיריה של אפרת נחמה

רוני צורף

.

עֲזֹר לִי

שֶׁכְּבָר אָבַד עָלַי עוֹלָם

(32)

ספרה של אפרת נחמה הילד / הילדה (פרדס, 2022), בעריכתה של לי ממן, נקרא בנשימה אחת עצורה ומהופכת. זהו מחזור שירים, או ליתר דיוק – מחזור שירים כפול בעל שני ראשים, ללא כותרות, כשהשירים בו ממוספרים בלבד. המבנה יוצא הדופן הזה מובהר בהקדמה קצרה בכריכת הספר: "הילד והילדה מציבים זה אל מול זה בבואות קיום […] הילדה שנולדה וגדלה להיות אם והילד שלא נולד לה הופכים אחד". המספור מסמן את תחילת הספר, שהיה יכול, בלא המספור, להיקרא גם מצידו השני, או מהאמצע. זהו ספר שניכרת בו מחשבה על מבנה, והתאמה בין תוכן לצורה בכמה רבדים. זהו גם ספר קינה. קינה ריקנית – בעלת תהודה, צליל ומראה של ריקנות. שיר מספר 1 מזמין למבט ולתנועה כלפי מטה – אל נפילה. הקריאה בספר היא כולה הנפילה, שמתבטאת בתנועה ובמוזיקה שהספר מַבְנה:

.

וְהוּא נוֹפֵל

 

וְנוֹפֵל

 

כְּבָר שָׁבוּעַ-יָמִים

אָדֹם

וְסָמִיךְ

כְּטָעוּיוֹת שֶׁל

בֵּין-עַרְבַּיִם

.

עָצוּב

כְּמִלְחָמוֹת

.

שׁוֹתֵק

כְּגַּעֲגוּעַ

.

הילד חסר השם, ה"נופל" "כבר שבוע ימים", כשהוא "עצוב כמלחמות", מזמן שלל פירושים אפשריים. הוא ודאי עובר שלא נולד, אך גם חייל אלמוני שנופל ונופל. הספר הוא אולי תיאור של שבעה שמתרחשת־לא מתרחשת, או של נבואה – גורל חתום מראש על אודות הנפילה. החזרה על הנפילה כנושא וכמטפורה בספר מעלה מחשבות אקזיסטנציאליסטיות על המושלכות אל העולם, ובה בעת, כפי שעולה מהשירים, על חוסר היכולת להיות מושלך אליו. שיר הפתיחה יופיע שוב ושוב לאורך מחזור שירי הילד, בשינויים או בחזרה על חלק קטן מהבתים. עד שיופיעו רק שתי מילים:

.

שׁוֹתֵק

                                                                              כְּגַעְגּוּעַ

 (16)

.

מילה אחת משתרעת על כל עמוד, אחת מלמעלה בעמוד הימני אחת מלמטה, בעמוד השמאלי. ושיר נוסף (11), מעט לפני כן, שהוא דף לבן ריק. טכניקה זו תחזור בשירים נוספים. הם יהדהדו זה את זה לאורך מחזור שירים אחד, או כבתמונת מראה במחזור השני. ההדהודים החוזרים מייצרים, להבנתי, תחושה שהשיר כבר מוכר, כמו ששירי קינה אמורים להיות – ידועים, נושאי מסורת. זוהי טכניקה שמאששת את העובדה שהספר הוא מקום לחזור אליו, להתאבל בו, להתאבל באמצעותו.

בפתיחת הספר מופיע ציטוט מספר יחזקאל – "וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (ח, ב) – ציטוט מעורר מחשבה המצטרף לממד הנבואי של הספר. מכאן והלאה מתחיל מחזור שירי הילד. באמצע הספר יש להפוך אותו פעמיים, מלמעלה למטה ואז אל צידו השני, שבו מתחיל מחזור שירי הילדה. ההיפוך הכפול מדמה את תנוחתו של עובר לפני לידתו ביחס לאימו ולשאר בני האדם, ראשו כלפי מטה ופניו לאחור, עולם הבא בתוך עולם הזה. ההיפוך הכפול מדמה גם את משחק הזמנים שמתקיים לאורך הספר – ההווה, שהוא גם "אחרית הימים" (19), המרמז על העבר, שכמו טבוע בו מראשיתו:

.

הִיא מְשַׁנֶּנֶת לְעַצְמָהּ אֵין סוֹף אֵין סוֹף אֵינְסוֹף

וּמַמְתִּינָה

(27)

.

עם ההיפוך למחזור שירי הילדה מתגלה חציו הראשון של הפסוק שצוטט מיחזקאל: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ." הבחירה בפסוק זה מציתה את הדמיון מכיוון שהיא שגורה ואינה שגורה בו בזמן. פסוק אחר מיחזקאל, דומה לו, הוא הידוע יותר: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א, ד). פסוק זה הוא מהפסוקים הפותחים את הספר, ובסוף הפרק שבו הוא מופיע, בפסוק כז, החשמל מופיע שוב: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". אבל אפרת נחמה לא בחרה בשני הפסוקים הללו, שהם גם חלק מחזון המרכבה הידוע של יחזקאל, והביאו עימם שפע של פירושים מחשמלים למילה היחידאית ולטיבו של הנביא; במקומם היא בחרה בפסוק אחר, מוכר פחות, המופיע בהמשך ונושא עימו את ההטיה הייחודית "החשמלה", שמזמינה למחשבות חדשות על כוחות נקביים של אלוהות ובריאה. הבחירה בפסוק זה היא גם מעין הכרזה על מהות הספר, המציבה את הקריאה בו כשותפות בחזיונות אלוהיים שהילדה פורשת. הצפייה באלוהים היא בעצם חוסר היכולת לחזות בילד הלא־נולד:

.

הִיא לֹא מְבִינָה לֹא מַבְחִינָה בֵּין חֶסֶד לְחֶסֶד עֲדַיִן

חֶסֶד עֶלְיוֹן וְחֶסֶד תַּחְתּוֹן,

תַּחְתּוֹנִים וְעֶלְיוֹנִים

אֵשׁ וְחַשְׁמַלָה,

בַּעֲצִימַת עֵינַיִם הַכֹּל נַעֲשָׂה שָׁוֶה לְמוּלָהּ

(26)

.

מחזור שירי הילדה שונה באופיו ממחזור שירי הילד. המלל בו רב יותר, ויש בו יותר דימויים. אפילו מהסתכלות פשוטה במספר המילים ובאופן סידורן על הדף עולה ההבדל בין הריק התהומי של הילד לנוכחות המפורשת יותר של הילדה. החלק הזה הוא מחד גיסא אופטימי יותר, ומאידך גיסא מפורש יותר באשר למושאי הפגיעה שהוא דן בהם. ההיסטוריה של הילדה, שסיפור נפילת הילד מעלה על הכתב, מבליחה אל הקוראים מתוך ניסיון עיקש להעמיד את הילדה על רגליה, לנחם אותה ולרפא לה:

.

ואְֵי שָׁם

בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל

יֶשְׁנָהּ צִפּוֹר

.

אַף אֶחָד אֵינוֹ

יוֹדֵעַ

עַל קִיּוּמָהּ

.

וְכָל הָעוֹלָם

יוֹדֵעַ

עַל

קִיּוּמָהּ

(21)

.

זהו שיר הפתיחה של המחזור השני. הילדה, או אולי החיזיון, נפרש הפעם כמו ציפור. התנועה של הציפור כלפי מעלה היא מצד אחד חיובית, ומצד שני, בגלל ההיפוך, היא גם המשך נפילת הילד. החזרה על "אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל קִיּוּמָהּ" ו"וְכָל הָעוֹלָם יוֹדֵעַ עַל קִיּוּמָהּ" יכולה להיות מוסברת כחוסר ודאות, אך לתחושתי יש בה ניסיון לאשש משהו שאינו שלם ואינו בהיר לגמרי, ניסיון לקיים את הילדה הזאת.

המחזור מסתיים למעשה באמצע הספר. שני השירים שבאמצעו שלובים זה בזה – זה כנגד זה, כמובטח בהתחלה. שניהם אינם ממוספרים ומזמינים לקריאה המשלבת את שני החלקים יחד, והם כמו "נמסים", אם להשתמש במלותיה של נחמה, אל תוך הספר עצמו:

.

[…]

עָמֹק עָמֹק

עָמֹק עָמֹק

עָמֹק עָמֹק

.

עָמֹק הַלֵּב

.

"הלב" הוא ככל הנראה הסיום של הספר. סיום שהוא אמצע, סיום שכבר היה הסיום של מחזור שירי הילד, וחוזר ומשתבלל אל סיום נוסף – של הילדה; ו"הלב" הזה מחזיק איזו תקווה שהספר כולו מנסה להעמיד –

.

נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם

הָרְעָשִׁים וְהַדְּמָמָה

בָּחֲרָה לָקוּם קִימָה

מִשּׁוּם מָה

(22)

.

החריזה החלקית והאנפורות השלובות בשירים מאששות אישוש פנימי את מה שישנו, או שיכול לשוב ולחיות:

.

הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי מְצוּיָה בִּי

צוֹעֶקֶת מִתּוֹכִי הֲלֹךְ וְקָרוֹא

בִּצְעָקוֹת רָמוֹת מְאֹד

יוֹם אַחַר יוֹם אֲנִי בּוֹלַעַת אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ

קוֹבֶרֶת אוֹתָה תַּחְתַּי

וְהִיא בְּשֵׁלָה, הוֹוָה

מְצוּיָה

אֵינָהּ מִתְיַשֶּׁנֶת

רַק קָמָה

לִתְחִיָּה

(40)

.

תיבת התהודה של הספר רחבה, וכוללת בין היתר את יחזקאל, איוב, קהלת, פרקי אבות, יונה וולך, יהודה עמיחי, לאה גולדברג ורחל בלובשטיין. אפשר אולי לומר שזוהי תיבת התהודה הנדרשת עבור שירים על אודות ילדים שלא נולדו. כששערות ראשיהם של הילדים משיריהן של וולך ("אבשלום", מתוך דברים) ובלובשטיין ("עקרה" מתוך מנגד) מעטרים גם את הספר הזה:

.

וְלֹא כְּאָדָם

וְלֹא כְּיֶלֶד מְנֻזָּל וְשׁוֹבָב

עִם תַּלְתַּלֵּי־זהָָב

נוֹשְׁרִים מִפְרָצִים

וְנַעֲשִׂים עִגּוּלִים שְׁחֹרִים סְבִיב עֵינַיִם

וְאַכְזבַָת חַיּיִם

וְנַעֲשִׂים חִפּוּשׂ מְתֻלְתָּל הַמִּטַּלְטֵל

אַחַר מִלּוֹת מֶחֱוָה

אַחַר גַּרְגִּירֵי תִּקְוָה

וְנַעֲשִׂים חִסָּרוֹן

……….לאַָהֲבָה

                         (9)

.

בדומה לכך גם הדובה והאילה ("דובה גריזלית", "מפלצת האילה", מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה) של וולך מופיעות כאן, שתיהן בתפקידים של נשים. הדובה כאן היא הדוברת:

.

בְּלֵאוּת שֶׁל דֹּב קוֹאָלָה

אֲנִי קָמָה הַיְשֵׁר אֶל תּוֹכָהּ שֶׁל הַנְּפִילָה הַסּוֹפִית

(17)

.

והאיילה, כמו גם האיילות של לאה גולדברג ("מה עושות האילות", מתוך: מה עושות האילות) היא מעין קהל נשים שתוכחה מופנית אליו, בשל היעדרו, בדומה לתוכחה על היעדרה של האם:

.

אֵיפֹה הָיִית אַתְּ כְּשֶׁאָמַרְתִּי לָךְ שֶׁשּׂוֹרֵף לִי לְמַטָּה,

אֵיפֹה הָיְתָה מְשׁוֹטֶטֶת אָז

רוּחֵךְ

[…]

אֵיפֹה הָיוּ הָאַיָּלוֹת הַמְּטַיְּלוֹת בַּלֵּילוֹת

כְּשֶׁגּוּפִי קָרַב לַמִּזְבֵּחַ עֶרֶב, עֶרֶב,

הֵן הָיוּ בְּוַדַּאי בְּדַרְכָּן לַמַּעְיָן

לֹא בָּאוּ לְהַצִּיל

.

מַלְאָךְ מֵהַר הַמּוֹרִיָּה מִתְנַשֵּׂא מֵעָלַי עַכְשָׁו

הוּא אוֹמֵר שֶׁיָּדַע אֲבָל לֹא קִבֵּל שׁוּם הוֹרָאָה בְּרוּרָה,

.

הוּא לֹא

הָאֱלֹהִים לֹא

הָאַיָּלוֹת הַתּוֹעוֹת

וְאִמִּי, שֶׁהָיְתָה אָז מְבַשֶּׁלֶת אֵיזוֹ קְדֵרָה,

.

יֵשׁ הֶסְכֵּמִים שֶׁאֵינָם כְּתוּבִים

בַּתּוֹרָה

(37)

.

דמותה של אופליה, הנפוצה בשירה העברית, מתפרשת גם היא על פני הספר כולו ומזהירה מפני קשר אפשרי בין הילד הנופל לגורל הילדה:

.

כְּאֶבֶן

הַמַּפִּילָה עַצְמָהּ לַיָּם

וּמַשְׁאִירָה מַעְגָּלִים

מַעְגָּלִים

                                    (מתוך השיר הלא ממוספר באמצע הספר)

.

תיבת תהודה עשירה זו מוסיפה לממד הקינתי של הספר, לפריטתו על מיתרים מוכרים וקולקטיביים המאפשרים מרחב של אֵבֶל – אבל של נשים ואבל על הנשיוּת. אבל על הילדים, על הילדוֹת, על הילדוּת בעצם. באמצעות תיבת תהודה זו נחמה פורשת מעין תאולוגיה פמיניסטית של אובדן, אֵבֶל המכונס אל עצמו ומכנס את כל ההיבטים הקוסמולוגיים, את כל צורות הזמנים והקיום, עליונים, ותחתונים ומה שביניהם:

.

טוֹב מִשְּׁנֵיהֶם

הוּא הַנִּצָּן הָעֻבָּרִי

הָרַךְ

הַשַּׁבְרִירִי

הַנָּמֵס מִתּוֹכִי

אֶל תְּהוֹמוֹת חַיָּיו

וְשָׁב טֶרֶם נַעֲשָׂה

.

שָׁוְא

(9)

.

לאורך הקריאה החוזרת בספר, מכל הכיוונים האפשריים, ניסיתי לחפש מיהם "הילד" ו"הילדה", או ליתר דיוק – איפה "הילדים" ו"הילדות". כלומר ניסיתי להבין אם יש בתוך מחזור הקינה הייחודי של נחמה גם התייחסות פוליטית לילדים ולילדות בכלל. הספר בוודאי נטוע במסורת הארוכה של השירה העברית – יש בו אזכורים של ירושלים והיבטים של מקומיות. אך גם סיפוריהם של ילדים וילדות מכאן שלא נולדו, או נלקחו בטרם עת, או גופם חולל – הם חלק מהפוליטיות של המקום הזה. הבחירה של נחמה לנקוט שפה תאולוגית בלא מפורשוּת פוליטית היא חיסרון בעיניי, ופספוס של היבט נוסף שהספר היה עשוי לבשר עליו, ולתת ללב חיים.

 

ד"ר רוני צורף היא חוקרת אמנות יהודית וישראלית מנקודת מבט פמיניסטית, בדגש על חילון וקולוניאליזם. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 41 של המוסך ובגיליונות מיום 24.06.21 ומיום 08.12.22.

.

אפרת נחמה, "הילד / הילדה", פרדס, 2022.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על "נא" מאת נועה שקרג'י

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן