נפילים

רות פוירשטיין

.

א.

אַחִים, אֵיכָה אָנוּ נוֹפְלִים מִתּוֹךְ גּוּפֵינוּ? ——

אֵיכָה נְפִילִים בִּזְרוֹעוֹת־הַשָּׂדֶה — אֵיךְ פְּרוּחֵי־מִלְחָמָה וּתְלוּשֵׁי טֶרֶם־עֵת?

מָתַי אָנוּ גְּדֵלִים מֵעִם הַשֶּׁמֶשׁ בְּנֶשֶׁק־אֲוִיר וּתְפִלּוֹת הַטַּל?

עַל פָּנֵינוּ הַגְּדוֹלִים זִכְרוֹנוֹת הָעוֹלָם, כְּטַבְּעוֹת הָעֵצִים וְעֵדוֹת הַשָּׁרָשִׁים

כְּמַסְלוּלֵי הַשָּׁמַיִם הַשְּׁקוּפִים לִתְעוּפַת נְחִילֵי צִפּוֹרִים

…………מַפְלִיגוֹת עַל פָּנֵינוּ —

…………………..עַל זְמַן הַמָּתוּחַ כְּעוֹר.

אַחִים, אֲנִי רוֹצָה לִלְטֹף לְעוֹר הַזְּמַן

לִנְשֹׁק לְעוֹר הַזְּמַן אֲשֶׁר בָּגַד —

הוֹתִירָנוּ סְגוּרִים וְעִוְּרִים וְעָלֵינוּ בִּלְבַד לֹא נָשַׁב בְּשׂוֹרָתוֹ.

לִלְטֹף לְעוֹר הַזְּמַן, לִנְשֹׁק לְעוֹר הַזְּמַן, לִקְרֹס תַּחַת גּוּפוֹ הַכָּבֵד;

לְהִתְרוֹקֵן אֶל גּוּף מַצֵּבַת־אַהֲבָה שֶׁל עֲיֵפוּתוֹ –

נְשִׁימוֹתָיו הַשְּׁטוּחוֹת וְהַבֶּכִי. לְבַקֵּשׁ עַל יְלָדַי, עַל נְכָדַי שֶׁעוֹד אֵינָם

לְבַקֵּשׁ מֵעִמּוֹ כִּי יָבוֹאוּ. –––  יָקוּם לָתֵת בָּהֶם חַיִּים בְּגוּפִים חֲדָשִׁים

בַּעֲצָמוֹת חֲרִישִׁיּוֹת וְאֵיבְרֵי־לֵב פְּקוּחִים, יִנְשֹׁב עַל עוֹרָם אֲהָבוֹת

וְהִרְהוּרִים בִּתְעוּפַת כּוֹכָבִים בְּהִירִים;

יְנַצַּח צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים אֶל מִלִּים

שֶׁפִּינוּ הוֹלֵךְ וְשׁוֹכֵחַ.

………….אַחַי הַאִם יָדַעְנוּ לְבַקֵּשׁ פַּעַם? פִּתְחוֹן הַפֶּה שֶׁלִּי הוֹלֵךְ וְנֶעֱצָם.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת גְּרוֹנִי בִּפְנֵי כָּל דַּף, בִּפְנֵי כָּל גֶּבֶר, אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת גְּרוֹנִי

בִּפְנֵי הָאֱלֹהִים –  שֶׁיִּכְרֶה אֶת אַהֲבָתִי וְאֶת הַצַּעַר

שֶׁיְּפַזֵּר אֶת פִּסּוֹת הַצְּוָחָה אֶל עוֹלָמוֹ הָרָעֵב.

……….אַחִים יָבְשׁוּ

……….הַסְּלָעִים הַגְּדוֹלִים, —– רַחְמָם שְׁדוּדָה מִפַּז

……….דָּמְמוּ תְּהוֹמוֹת וְיַמּוֹת מִלַּחֲשֵׁי עֵדוֹת דָּגָה;

……….מָה נִגְאֶה וְנִשְׁפֹּל מִשְּׁמָמָה לִשְׁמָמָה —–

……….הַשָּׁמַיִם הָרֵיקִים וְעַתָּה — תּוּרַק הָאָרֶץ. אֵיבְרֵי

……….אֱלֹהִים בְּזֶרַע עוֹלִים דּוֹמְמִים בְּגִדּוּל־הַבֵּטוֹן

……….אֵבֶר־הַבַּרְזֶל זָקוּר רֵיקָם אֶל הָרְקִיעִים

……….כְּמוֹ מִילָה לַעֲנָנִים —— וְנִשְׁכְּחָה.

.

אַחִים, הַמִּלִּים בְּבִטְנֵנוּ

שְׁכוּחוֹת, אָנוּ בִּרְכַּת טַל וּמָטָר שֶׁנִּתְיַבְּשָׁה.

אֵיכָה אָנוּ נוֹפְלִים מִתּוֹךְ גּוּפֵינוּ – נוֹפְלִים מִן הַמָּעוֹף

אֶל נוֹף הָעוֹלָם? מִי יִפֹּל בֶּן־אֱנוֹשׁ מִשְּׁמֵי־יָהּ לִשְׁמָמָה –

מִן הַיֵּאוּשׁ לָאֵימָה? וּמִי מֵרִים הַנְּפָשׁוֹת מִתּוֹךְ הַצַּעַר לַצָּמָא

וּמִן הַצָּמָא אֶל הַצֶּדֶק?

.

ב.

אֲחָיוֹת,

מָה עוֹד שׁוֹכֵן בַּגֶּחָלִים הָרְדוּמוֹת שֶׁל אַדְמָתֵנוּ שְׁכוּחַת הָאֵל וַחֲרוּכַת

הַדָּם? אֵיךְ יַעֲלֶה אֶל יָדֵינוּ פְּרִי שֶׁאֵינֶנּוּ בֹּסֶר – עֻבָּר תְּפוּחַ מַיִם וְחוֹלֵה זָהָב

הַפֵּרוֹת צוֹעֲקִים בְּבִטְנֵנוּ, אֵינְכֶן שׁוֹמְעוֹת? גַּם עֵץ הַשָּׁקֵד מְבַשֵּׂר

כִּי הִגִּיעָה שָׁעָה: רֵיחוֹ רָקַב וְעֵינָיו אֶל לְשׁוֹנֵנוּ:—

וּלְוַאי הָעוֹלָם הָיָה גַּן יָמֶיךָ וּדְשָׁאִים מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לְהַלֵּךְ בָּם,

…וַאֲוִיר הַמִּישׁוֹרִים רְצוֹנְךָ לִנְשֹׁם – שׁוּבָה אֲדֹנָי אֶל מְעוֹנְךָ

………..שׁוּבָה קוֹל הָאֲדֹנָי שֶׁל כָּל צֹאנְךָ, לְהַגִּיד אוֹתְךָ תְּפִלָּה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

……………….וְרֵיחָן נְשִׁימוֹתֶיךָ יַהֲלֹם: שׁוּבָה אֲדֹנָי אֶל מְעוֹנֶךָ.

…………………….שׁוּבָה אוֹר הָאֲדֹנָי אֶל עֵין רוֹאֶיךָ, אִישׁוֹנַי שְׁחֹרִים יָדַי

…………………………..בְּלֶהָבוֹת אָדֹם — הַשָּׁעָה זוֹרַחַת נֶצַח לָבָן

………………………………….אֶל תּוֹךְ שְׂפָתַי – שׁוּבָה אֲדֹנָי שׁוּבָה אֲדֹנָי

.

שׁוּבוֹ אַחֲיוֹתַי אֶל טַל הַבְּקָרִים אָנוּ הַגֶּחָלִים הַלּוֹחֲשׁוֹת

אֶל רַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם: לֹא בָּאֵשׁ, לֹא בַּדָּם, לֹא בַּמַּיִם, לֹא בַּתֹּפֶת

לֹא בָּעֲרִיפָה, לֹא בַּמַּגֵּפָה. רַק בָּרוּחַ עַל פָּנֵינוּ אַחֲיוֹת גֶּחָלִים רַק בַּהִבְהוּב

רַק בָּרָקָב, רַק בַּטַּחַב עַל גּוּף חֲטָאַי הַבֵּטוֹן וּפִצְעֵי הַבַּרְזֶל בָּאֲדָמָה.

אֲחָיוֹת,

גַּרְמֵי שָׁמַיִם מִתְהוֹלְלִים עַל בְּשָׂרֵינוּ, צְעָקוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּנוּ

חֲרָבוֹת מִתְהַפְּכוֹת מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה עַל צַוָּאר לְלַבֵּן בָּנוּ רַעַד הַשְּׁתִיקָה.

וְעַתָּה בָּאָה שָׁעָה, וְקוֹלֵנוּ אָפוּף מִדַּעַת, וְקוֹלֵנוּ אָפוּף תְּהוֹם וְלֹא נֹאמַר

אֶלָּא – אֵל־בּוֹא־הֲלוֹם, בּוֹא וַהֲלֹם בְּלֵאוּת הָאֲדָמָה, שְׁלַח לִוְיָתָן

נָבִיא לֶעָרִים, רַעַשׁ מַשַּׁק כַּנְפֵי הַחַיּוֹת – שִׂים בִּנְדוּדֵיהֶן אֶת מוֹעֲדֶיךָ.

…………………….אֲחָיוֹת,

…………………….לֹא עוֹד נַעֲלֶה בְּבוּשָׁה שֶׁאָנוּ מְפֻחֲמוֹת לַיְלָה,

…………………….שֶׁאָנוּ זוֹלְגוֹת אֶל לֹבֶן הַיַּמִּים בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

…………………….יָדֵינוּ אֵין־שָׁלָל פְּשׁוּטוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם, וּפִינוּ, פִּינוּ שִׁירָה.

.

ג.

אֵלִים, כֵּיצַד לִקְרֹא אֶת צִיּוּרֵי הָעֲנָנִים, וּלְטַפֵּס בְּדִמְיוֹנְכֶם אֶל גּוּף

שֶׁאֵין בּוֹ בָּבוּאָה? פִּסְגוֹת שָׁמַיִם בּוֹעֲרוֹת נֶעֱמָדוֹת אֶל הֶהָרִים,

לָבָן שׂוֹרֵף אֶת הָאִישׁוֹן שֶׁל שְׂדוֹת שָׁמַיִם מַזְהִירִים, מִנִּיצוֹצוֹת פְּנֵיכֶם

הַשָּׁבִים וְעוֹלִים כְּהֵד גּוּפֵינוּ – כָּל בְּשָׂרֵינוּ הַמַּרְאָה.

וְכֵיצַד עַתָּה עָלֵינוּ, אֵלִים, לִקְרֹא שָׁמַיִם בְּמַבָּט הַסַּנְוֵרִים הָעִוֵּר

אֶל הָאָדָם? לְבוּשֵׁי אוֹר כְּשַׂלְמָה אַתֶּם צוֹבְאִים עַל הָעֵינַיִם,

לְהָצִיף בַּחֲזוֹנֵנוּ הֹלֶם־לֹבֶן מִלְחָמָה:

…………..כָּל הָאֲרָצוֹת הַמֻּבְטָחוֹת לָנוּ שׁוֹקְעוֹת בִּרְחוֹבוֹת הוֹמֵי־שָׁלוֹם

וְסוֹאֲנֵי־לֵאוּת שְׁלֵוָה, בִּסְעָרוֹת שֶׁל כִּכָּרוֹת וּמְדִינוֹת גָּדֵר בְּצוּרוֹת,

בְּגוּפוֹת חוֹמָה עוֹלוֹת מִגְּרוֹן אַרְצֵנוּ כִּבְשׂוֹרוֹת;

וְאַיֵּה שִׂפְתֵי הַדְּבַשׁ שֶׁל אֶרֶץ אִמָּא וְאָבוֹת

לְבַשֵּׂר בָּנוּ עַל אֶרֶץ חֲרֵבָה?

…………אֵלִים, חָשַׁכְנוּ תַּחַת מַלְבּוּשֵׁי הָאֲדָמָה, אַךְ לֹא חָשַׁכְנוּ דַּי.

יָמִים רָצִים עַל לֵילוֹתֵינוּ, חֲלוֹמוֹת – סְפִינוֹת טְרוּפוֹת

כּוֹכָבִים – גְּרוּרוֹת אֵינְסוֹף שֶׁל זְמַן עֵינְכֶם הָעֶלְיוֹנָה.

אַךְ בְּשָׂרֵנוּ הָאָפֵל הוֹמֶה כְּיוֹנָה אֶל שׁוֹבַךְ עַפְעַפַּיִם כְּבֵדוֹת.

אֶל קִרְבֵי הָרִים נֶעֱצָמִים עַל הֶעָרִים, צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים

מִפִּיּוֹת שְׂרוּפֵי שְׂפָתַיִם. לָנוּ נֹגַהּ הַשָּׁמַיִם כִּפְתִיחַת מַעֲטָפָה

שֶׁל שִׂפְתוֹתֵינוּ  — וְאַיֵּה מִכְתָּב?

…………..הוֹמֶה גַּם עָב הַלּוֹכֵד מַבָּטִי בְּקוֹלוֹת נִקְרְעוּ מִשָּׁמַיִם

…………..וּכְמוֹ יָם אַחֲרוֹן תַּפְלִיג בּוֹ תִּקְוָתִי, יְשׁוֹטֵט כְּהִמְנוֹן מֵעַם שְׁכוּחַ אָזְנַיִם,

…………..אֲלֵיכֶם — שְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם צְלוּלָה, הֵד הַנְּשִׁיקָה עַל לֶחְיוֹ שֶׁל עוֹלָם, צַעַר

…………..הָאָדָם בְּגֵאוּת זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא רָשַׁם בָּם אֶת גּוּפוֹ, שֶׁאַךְ חָלַם.

…………..אֵלִים, קוֹלְכֶם יָשׁוּב אֶל בֵּין קִירוֹת רְקִיעִים, כְּמוֹ פְּנִינָה נִרְקֶמֶת

…………..אֶל מִלָּה. אָז בִּבְשַׂר הַמַּרְאָה שֶׁל דְּמוּתֵנוּ נַבִּיט, וְנִשְׁלֶה מֵעָמְקָהּ

…………..—- לְדָוִד תְּהִלָּה

.

ד.

אֲדוֹן צֵל עוֹלֶה עַל צִיּוֹן, הַאִם

כְּבַד־רָצוֹן אַתָּה שָׁב אֶל הָהָר?

כְּבָר שׁוֹטְטִים בִּשְׂפָתֶיךָ־הַס כְּבִרְחוֹבוֹת, נֶחְנָקִים מַס־חוֹבוֹת עַל בָּתֵּי

כְּנֵסִיּוֹת; לוֹהֲטִים מַעֲשִׂיּוֹת אֱלֹהֵי־רַע חוֹשְׁבִים הִרְהוּרֵי הַכְּפִירָה

כִּמְצֻוִּים. חַג־כּוֹכָבִים הַלֵּב חָשׁ בְּצִיּוֹן

………..כְּצִוְחַת־מְאוֹרוֹת; בְּנֵי־אָדָם זָעִים קְרִינָה בַּחֲצֵרוֹת –

נָעִים־שְׁגוּעִים כִּזְרָעִים בְּהָרִיַּת הַשְּׁכִינָה, כָּל בְּרִיאָה הֲמּוּמַת־חֶבְיוֹנָהּ

תִּתְגַּדַּל לְעוֹלָל בּוֹעֵט בֶּטֶן הָאֵם. אֲהָהּ אֲדוֹנִי, הַאִם אֵין מְנַחֵם לִשְׁלוּחֵי

הָעוֹלָם־הֱקִיאָם— מִמְּרוֹם צַעַר מוֹתְךָ לִתְהוֹם הַבְטָחָה אַדְנוּתִית־רִבּוֹנִית

לִמְלוּכָה? הַאִם בִּי מְנַחֵם? וְאֵיכָה אֲנַחֵם וְלִבִּי־פַּחַד שְׁאוֹן הָאַחֲרִית —

אֲנִי – הַקּוֹרֵאת וְעוֹנָה, מְשַׁלַּחַת יוֹנָה כְּמוֹ־מִמְּךָ – מְשַׁקֶּרֶת הַבְּרִית.

כְּלוּם יוֹנָה תְּנַחֵם? וְאֵיכָה תְּנַחֵם הַדְּמוּמָה אַךְ הוֹמָה וְהוֹמָה,

וַאֲנִי אֲדוֹבֵב אֶת קוֹלְךָ כְּמוֹ־מִמֶּנָּה כִּדְבַר נְבוּאָה בְּמִרְמָה:

.

"דֹּע־דְּעִי כִּי אֵימָה לְפִתְחֵךְ אוֹר רוֹבֶצֶת עוֹפוֹת

נִשָּׂאִים כְּהֵדֵי יוֹם לָבָן, שֶׁאֵינֶנּוּ מַגִּיעַ, אֵינֶנּוּ הוֹלֵךְ

כִּי כְּמוֹ רַעַל יָשָׁן תַּהֲרִי בְּקוֹלֵךְ אֶת דִּמְמַת אֲדוֹנֵךְ

הַדַּקָּה. וּבִשְׁמֵי תְּעוּקָה עוֹד אָבוֹא כְּנִסְתָּר; צֵל עוֹלֶה עֲלֵי צִיּוֹן

……………………………………………צֵל־רָצוֹן חָרוּץ בָּהָר"

.

ה.

מִי יָשִׁיר בָּכֶן שָׁנִים רָעוֹת? בַּחֲלוֹמִי עֲמַדְתֶּן עַל הַנָּהָר וּבְלַעְתֶּן

מָה שֶׁנִּקְרָה, כָּל מָה שֶׁנִּקְרָה, וְרָעוֹת נוֹתַרְתֶּן

רָעוֹת וְחִוְּרוֹת. עֲלִיתֶן עַל הַכִּכָּרוֹת, הִשְׁתַּפַּלְתֶּן לָעֲמָקִים

צְבַעְתֶּן פְּנֵי צִפּוֹרִים בְּמָעוֹף עָיֵף.      וְהַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת —

……………………..מִי יִבְכֶּה אֶת הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת? וּגְרוֹנֵנוּ שָׁנִים רָעוֹת

…………שֶׁבְּלָעָן; וְאָנוּ שָׁנִים רָעוֹת אֵינְסְפוֹר עַל הַנָּהָר, אָנוּ שָׁנִים רָעוֹת

…………בֶּהָרִים. עָלִינוּ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, כְּעֵדֶר, רוֹעֶה לָנוּ הַזְּמַן וְקוֹלוֹ

…………כּוֹכָבִים – צַעֲקוֹת עִדָּנִים שֶׁבָּאִים אֶל קִצָּם. צַעֲקוֹת עִדָּנִים לֹא

…………יָבוֹאוּ.

.

עַתָּה מִי יְפָרֵשׁ חֲלוֹמִי לְחִידָה? וּפָרוּשׂ הוּא כֻּלּוֹ לְפָנֵינוּ

וּפְרוּשָׂה כָּל הָאָרֶץ לְאָכְלָהּ וּלְבָלְעָהּ, אַךְ תּוֹסִיף וְתִגְדַּל בְּבִטְנֵנוּ —

לְאַנְחוֹת יְלָדִים שׁוֹעֲטֵי אֶל לֵדָה, לְלֵאוּת מַלְאָכִים מִלְּנַסּוֹת

לָתֵת בְּלֹעוֹת הַבָּאִים אֶת קוֹלָם – הֵד תִּשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת הָעוֹלָם

מֵי נְהָרוֹת וּמוֹתָם אֶל הַיָּם כְּלַהֲטֵי פַּרְפָּרִים אֶל אוֹרוֹת.

…………………….שָׁנִים רָעוֹת, עָיַפְתִּי בָּכֶן, בְּעֵינַיִם מְרֻטָּשׁוֹת לִרְוָחָה,

כָּל הַלְמֵי הָעוֹלָם וּמֵרוֹצֵי הָאֲוִיר נִתְלָשִׁים מִמְּקוֹמָם אֶל רֶחֶם אִישׁוֹנַי:

בְּכָל אֲשֶׁר אַבִּיט אֵלֵד פַּחַד הָעוֹלָם, צַעֲקוֹת הָעוֹלָם וְקִלְלוֹתָיו.

וּתְמוּרוֹת רָעוֹת רָאוּ עֵינַי – גַּם כְּלָבִים בּוֹכִים בַּמִּדְרוֹנוֹת; גַּם כְּרוּבִים

בִּדְמוּת פֶּרַח וּפֶרַח, וְצוּף נִגָּר מִנְּשִׁיקָתָם אֶל הָרְחוֹבוֹת

בָּם יָדַעְנוּ לְהַלֵּךְ, בָּם הָיִינוּ בְּרוּכֵי צְעָדִים רַבִּים וְלֵילוֹת אֲרֻכִּים

פָּקְדוּ מִדְשָׁאוֹת בְּאַלְפֵי טַל.

.

שָׁנִים רָעוֹת —

כֵּיצַד נָשִׁיר סִבְלֵנוּ אֶל הָאֵל, וְאָנוּ מוֹהֲלִים אֶת לֵילוֹתֵינוּ מִפַּחַד הַקִּינָה –

בְּזַרְנוּקֵי נֵאוֹן, בִּכְוִיּוֹת חַשְׁמַל עַל פְּנֵי פָּנָיו הָאֲפֵלוֹת. צְעָקוֹת נֶאֱלָמוֹת אֶל

אוֹרָהּ שֶׁל הָעִיר, וְחִוְּרוֹת הַשָּׁנִים הָרָעוֹת. וְרַבּוֹת וְרַבּוֹת וְרַבּוֹת לְהַכְאִיב

וּמִי יָשִׁיר כִּי הֵן רַבּוֹת, וְכִי רָבְתָה הָאֲחִיזָה?

 

רות פוירשטיין היא משוררת, אמנית רב תחומית ומאסטרנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון, "ספר שכחה וגאולה", עתיד לראות אור בהוצאת בלימה. מחזור השירים שכאן מתוך ספר נוסף שבכתובים.

 

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: פרגמנטים מתוך ספר בכתובים מאת אלמוג בהר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בספרה העשירי "מה קרה להגר באילת?" עופרה עופר אורן מספרת את סיפורה של צעירה שבורחת מבית אלים אך אינה מצליחה להימלט מפגיעות חוזרות ונשנות, עד לתפנית דרמטית בחייה שלכאורה מעניקה לה הזדמנות להתחיל מחדש. דפנה לוי משוחחת עם הסופרת והמשוררת שבחרה להרכיב את הרומן הזה מ־336 סונטות – על יכולתן המשחררת של הצורות המגבילות, על הקשר בין צורה לתוכן ובין פיוטיות, יומיומיות וכאב.

.

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: דפנה לוי משוחחת עם ארנה קזין על ספרה ״איך להתנגד״

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שני פרקים מתוך הרומן "נמצאת" / דן זמל

 

9

ראיתי צבע בהיר רועד על הקיר. הוא לא הפסיק לזוז. הסתכלתי מה ניסה לעשות. מסביב היה חושך. לא יכולתי לישון. הרמתי את הראש לראות יותר טוב. חשבתי איך הוא ככה זז. כשקמתי לגעת בו עבר הצבע ליד שלי. הרחקתי אותה מהקיר וחזרתי למיטה.

"איט איז מוֹרנינג," שמעתי. פתחתי עיניים. זאת שהסתובבה בחדר הרעישה ממקום למקום. באה אלי, רצתה שאקום ואלך אִתה. עשיתי מה שאמרה. התקלחתי, לבשנו בגדים. חיפשתי את החור בחולצה והיא עזרה לי להוציא את היד. היא רצתה שאתקרב לברז, החזקתי את המקל שנתנה. לא ידעתי מה לעשות בו. הרמתי אותו כדי לסדר את השיער, אבל היא סימנה שאשתמש בו בפה.

לא רציתי את השרשרת שבחרה. ראיתי אותה מחפשת בקופסה. "את רוצה לקחת אחת לעצמך?" שאלתי, והיא ענתה שהיא מנסה למצוא בשבילי. סימנתי לה את זאת עם הכדורים הלבנים. היא קשרה לי אותה וירדנו במדרגות. ראיתי שהיא פותחת את הדלת. שאלתי לאן היא הולכת אבל היא נשארה.

שמעתי דפיקות ורעש של מכונות. ניגשתי אל החלון לבדוק מה קורה. איש ועוד אחד אחריו יצאו מהבית ממול עם שקים בידיים. בדקתי מה הם מתכוונים לעשות. ראיתי אותם מרוקנים את השקים לארגז גדול וחוזרים לכיוון הבית. אחד אחר יצא עם שק על הגב, רוקן אותו גם וחזר. בתוך הארגז גדלה הערמה. חשבו אולי שכדאי להגדיל אותה עוד.

"אמא," שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את הבן שלי. שאלתי מה הוא עושה כאן, והוא ענה שבא לבקר אותי. "עשית לי הפתעה," אמרתי, רציתי לתת לו נשיקה. התקרבתי ושאלתי מה יש לו על הפנים.

"אלה זיפים," ענה.

"אלה מה?" לא שמעתי, והוא אמר, "זיפים, שערות." אמרתי לו שהן דוקרות.

ישבנו, והוא הציע שנפתור ביחד תשבץ. שאלתי אותו בשביל מה, והוא ענה שזה עוזר לשמור על המוח שלא יתקלקל. "למה שהוא יתקלקל?" שאלתי, והוא ענה שזה קורה לכולם עם הזמן. אמרתי לו שיפסיק לדבר שטויות. פתחנו את החוברת. הוא ביקש שאחשוב על מילה בת שתי אותיות שפירושה לעצמי.

"לי," אמרתי.

"יופי אמא," אמר. וביקש שאמצא מילה בת שתי אותיות שפירושה אפילו.

"גם."

הוא הסתכל עלי ואמר, "כל הכבוד." לא הבנתי למה הוא מתפלא, אמרתי שהשאלות שלו קלות מאוד. לבית נכנס אורח עם קופסה ביד ורצה לדעת מה שלומי. שאלתי אם הקופסה בשבילי. הוא הניח אותה על השולחן וענה, "כן. את יודעת מי אני?" הסתכלתי עליו.

"אני יגאל, אח שלך," אמר.

"כמובן," אמרתי. שאלתי מה יש בתוך הקופסה. הוא ענה, "את יכולה לפתוח ולראות." פתחתי את הקופסה ומצאתי בפנים עוגיות. לקחתי אחת ואכלתי. "זוכרת את העוגיות האלה?" הסתכל עלי. אמרתי שזה לא מתוק. הוא אמר, "נכון, אלה עוגיות מלוחות," ופנה לבן שלי ואמר, "סבתא שלך הייתה מכינה לנו אותן בכל סוף שבוע כשהיינו ילדים," והבן שלי אמר, "אני יודע. בימי שישי בצהריים, לא? הייתה אופה אותן ביחד עם סבא." הוא ענה לו איזה דבר והם דיברו ודיברו.

"תיקחו לכם בּיסקוֹצ'יקוֹס," אמרתי. שניהם הסתכלו עלי וחייכו, "את זוכרת אותן?" שאלו. "כמובן," עניתי. כולנו אכלנו מהעוגיות.

עוד אורחים הגיעו והתיישבו על הספה ועל הכיסאות. כולם רצו לדבר עם הבן שלי. שמעתי אותם שואלים כל מיני והוא ענה. רציתי שהוא ידבר גם אתי. החזקתי לו את היד ואמרתי, "חמישה ברזים ממלאים חמש בריכות בחמש שעות. בכמה זמן ממלא ברז אחד בריכה אחת?"

"חמש שעות," ענה. שאלתי אם הוא מכיר את התרגיל הזה, והוא ענה לי שכן. הוא הרים את החוברת מהשולחן ושאל אותי אם ארצה להמשיך לפתור את התשבץ. "כמובן," עניתי. הוא קירב אותה אלי ואמר, "מילה בת ארבע אותיות שמשמעותה חיבה גדולה."

"חיבה גדולה?" שאלתי. הוא הנהן. הסתכלתי עליו, שאלתי אם הוא יודע את התשובה, והוא ענה שכן. ביקשתי שיגלה לי אבל הוא רצה שאחשוב בעצמי. חיפשתי את המילים כתובות והוא הראה לי.

"מה זה חיבה גדולה?" שאלתי. הוא שתק לרגע, ואמר שחיבה גדולה זה משהו שאני והוא מרגישים אחד כלפי השני. הודעתי לו שמה שאני מרגישה כלפיו זה משהו אחר לגמרי. "נו, ומה זה?" שאל. בדקתי את הפנים שלו. "אתה הבן שלי או אח שלי?" לא הייתי בטוחה.

"אני הבן שלך אמא," ענה. "זה מה שחשבתי," אמרתי. הוא הסתכל עלי ואמר, "יש לך שני ילדים אמא, נכון?"

"נכון מאוד."

"ומה את מרגישה כלפיהם?" שאל. עניתי שאני אוהבת אותם מאוד. "יופי, אז מה זו חיבה גדולה?"

"די, תפסיק, אתה מלחיץ אותי," אמרתי. הוא הניח לי והרחיק את החוברת. שאלתי אם הוא רוצה לצאת להליכה.

אישה גדולה בכובע שחור הופיעה בבית וקראה, "שלום מלכה." היא התקרבה אלי עם חיוך והבן שלי אמר, "שלום שִמחה. כמה טוב שבאת." הוא פינה לה מקום לידי והיא התיישבה בינו לביני. הגוף שלה מילא חצי ספה. ראיתי שקשה לה לנשום.

"את לא הולכת להתעמלות?" שאלתי. היא צחקה ואמרה שלא.

"מה שלומך מלכה?" פנתה אלי והורידה את הכובע. אמרתי שאני בסדר גמור. היא הסתכלה מסביב על הקירות כאילו שהיא מחפשת איזה דבר. "היא עדיין מציירת?" שאלה את הבן שלי. "למה את לא שואלת אותי?" אמרתי. היא ביקשה סליחה ופנתה אלי. עניתי לה שהציורים פה הם כולם שלי.

"את זה אני יודעת," חייכה אלי, "ואת יודעת," אמרה, "שאצלי בבית תלויה תמונה שציירת לפני יותר משלושים שנה?" "באמת?" שאלתי. היא הוציאה את המכשיר שלה והראתה לנו תמונה של בית ביער. "זה ציור שלה?" שאל הבן שלי וביקש לראות אותו מקרוב.

היא הנהנה וסיפרה שנתתי לה אותו במתנה ליום הולדת ארבעים, ושהיא לא היחידה מבין המורים שהזמינה ציורים ממני, אבל היא היחידה שקיבלה. "לא ידעתי את זה," אמר הבן שלי והסתכל עלי. חשבתי שהוא רוצה להגיד לי משהו אבל הוא רק הסתכל. האישה אמרה, "כששאלנו אותה למה היא לא מציגה את הציורים בתערוכה הייתה לה תמיד אותה תשובה, שהיא מציירת בשביל עצמה," והבן שלי אמר, "גם לנו היא אמרה את אותו הדבר."

ביקשתי לראות את התמונה. "אני ציירתי את זה?" שאלתי, והם הנהנו. אמרתי שזה היה כנראה מזמן. לחדר נכנסה הבת שלי, ירדה אל האישה שישבה וחיבקה אותה. "אני זוכרת את הציור הזה," אמרה והצביעה על התמונה, "זו בקתה שהיא קראה עליה בספר שקנתה על אלסקה וקיוותה יום אחד לנסוע לראות אותה. לקח לה הרבה מאוד זמן לסיים אותו." עוד אנשים הגיעו וישבו במעגל על כיסאות, כולם מסביב דיברו והרעישו. האישה שלידי אמרה, "היא לא ציירה אז הרבה. היא עבדה במשרה מלאה ואחר הצהריים הייתה צריכה לטפל בכם. כשאמנון עבד בחו"ל היא לא ציירה בכלל." הבן שלי אמר, "היא אהבה ללמד, את חושבת?"

"אתם מדברים עלי?" שאלתי אותם.

הבן שלי הנהן והסביר שהם מדברים על התקופה שהייתי מורה. ביקשתי שישתפו בשיחה גם אותי, והוא שאל אם אהבתי ללמד בבית הספר.

"למה לא?" אמרתי. הסתכלתי על כולם. הבת שלי אמרה, "זה לא שבחרה ללמד כי תמיד רצתה. היא חיפשה משרה עם שעות נוחות שתתאים לגדל אותנו ותאפשר לאבא להיות יותר מחוץ לבית." "אולי זה מה שרצתה," אמר הבן שלי. והאישה אמרה, "אני חושבת שהיא באמת אהבה את הילדים. היא נהנתה תמיד לעורר בהם סקרנות והייתה נותנת להם כל מיני חידות ומשחקי חשיבה."

"איך את יודעת את כל זה?" שאלתי, והיא קראה, "אני שִמחה. לימדנו הרבה שנים ביחד ואנחנו חברות. זוכרת?"

"כמובן שאני זוכרת," עניתי. היא פנתה אלי ואמרה, "את לימדת חשבון ואני אמנות. בהפסקות היית באה אלי לחדר אמנות והיינו מפטפטות הרבה."

"באמת?" חייכתי. היא הסתכלה עלי והנהנה. ואז היא פנתה לאחי ואמרה שכשהגיעה לבית הספר כבר הייתי מורה ותיקה, ושמיד נהיינו חברות. היא לקחה עוגייה מהקופסה ואכלה. דאגתי שהיא תגמור את כולן ובדקתי כמה נשארו. ספרתי שיש עוד שמונה. לקחתי אחת לעצמי. היא אמרה, "עברתי אז תהליך גירושים קשה. חשבתי למכור את הסטודיו והתייעצתי אִתה מה לעשות."

"את מדברת עלי?" שאלתי. "כן," ענתה, וסיפרה שהיא לעולם לא תשכח מה אמרתי לה כשבאתי אז לבקר אותה. "את תספרי לי?" שאלתי. היא התקרבה אלי ואמרה, "הזהרת אותי שאם אוותר על הסטודיו אני עלולה לוותר גם על היצירה. זה היה רגע מאוד חשוב בשבילי."

"את יודעת עלי הרבה דברים," אמרתי.

"נו טוב, היינו חברות הרבה שנים," אמרה והסתכלה עלי, "ואנחנו עדיין חברות, נכון?" היא הניחה את היד על הגב שלי וליטפה. ישבנו ככה, והיא שאלה איפה השירותים. הבן שלי עמד והראה לה לאן ללכת. היא קמה לאט על הרגליים, ראיתי שהיא מתנדנדת מצד לצד. "תראה איך היא בקושי הולכת," אמרתי, והוא סימן לי באצבע שלא אדבר בקול רם.

 

10

ישבתי עם האורחים בחצר ולא כל הידיים היו על השולחן. שתיים היו מונחות על רגליים ואחת החזיקה בכוס. שלי היו על הכיסא. אחת נחה באור והשנייה לא. כשהזזתי אותה הצדה צבע האור גם אותה. "את רוצה לעבור לכאן?" שאלה האישה שלידי. עניתי שלא, והיא חזרה לדבר עם האישה שלידה. הרמתי את היד למעלה וכל האור נעלם. איש אחד הופיע מאחורי ושאל איך אני מרגישה. הסתכלתי עליו, זה היה הבן שלי. אמרתי, "מרגישה שחיכיתי כבר שתבוא."

"בא לך קצת לברוח מפה?" שאל.

"כמובן," עניתי.

קמתי ויצאנו דרך השער. בחוץ לא היו אנשים. אף אחד לא חיכה בתחנה. הבן שלי חיבק לי את היד. שאלתי אותו לאן נלך. הוא רצה לדעת אם יש מקום שאני מעדיפה. הסתכלתי עליו, והוא שאל אם אני רוצה ללכת לקנות גלידה. "כמובן," שמחתי. בדקתי, ולא מצאתי את התיק עלי. אמרתי שאני לא יודעת איפה התיק שלי, אבל הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג.

הלכנו ברחוב ליד הבתים. לא היה אפשר לראות מה יש מאחוריהם. רק ביניהם, רחוק, היה קצת ירוק. עברנו משמאל ליד גינה ועצרתי לראות מה יש בפנים. "תראי את אלה," אמר, והצביע על הכתומים בכניסה. הסברתי לו שזה לא טבע אמיתי פה, והוא אמר, "נכון, זה לא." רציתי לראות את הפרחים מקרוב. שאלתי אם נוכל לקחת כמה אתנו.

"הם לא שלנו. הם שייכים לשכנים," אמר.

"כמובן," הסכמתי, נגעתי בעלים. "אבל שמו לנו אותם בחוץ," אמרתי.

הוא חייך אלי, ואז התקרב וגזר אחד. "זה בשבילך," אמר, ונתן לי את הפרח.

"למה הוצאת ככה?" שאלתי. והוא קרא, "זה לא מה שרצית?" הסתכלתי עליו ואמרתי, "צריך לגזור עוד."

"אבל הם לא שלנו," אמר, והסביר שיכעסו עלינו אם יראו שלקחנו אפילו אחד.

"אתה בטוח?" שאלתי, והוא הנהן. אמרתי, "אז בוא נלך מהר."

יצאנו לדרך. שאלתי לאן אנחנו מתכננים ללכת והוא ענה, "לקנות גלידה בקניון." "באמת?" שמחתי, והוא ענה, "באמת." עברנו ליד הגדר בקצה הרחוב וראיתי משם את היער. אמרתי שבאזור הזה טיילתי פעם הרבה. הוא אמר, "היית הולכת לשם לפעמים כדי לצייר." "אתה חושב ככה?" הסתכלתי עליו. הוא הנהן. ממול התקדמה לעברנו אישה. "לאן זאת הולכת?" שאלתי, אבל הבן שלי לא ידע.

הגענו למקום גדול ורועש עם הרבה חנויות ואנשים. הלכנו אל אלה שיושבים ונעמדנו ליד שולחן. הוא ביקש שאשב ואחכה לו ואמר שהוא כבר חוזר. נשארתי לעמוד. ראיתי אותו ניגש לחנות ממול ומדבר עם האיש ששם. כשהסתובב נופפתי לו שיראה איפה אני נמצאת. הוא התקרב אלי עם שתי גלידות ביד. "מה זה?" שאלתי, והוא נתן לי אחת. אמרתי שזה רעיון נהדר וליקקתי את הגלידה. "טעים לך?" שאל אותי. עניתי, "טעים מאוד."

בשולחן שלפנינו הרעישו שני ילדים. הם ישבו ואכלו גלידה והיא נזלה להם על הידיים ועל הבגדים. לא ראיתי את ההורים שלהם לידם. "איך השאירו אותם ככה?" שאלתי. הבן שלי הצביע לכיוון אחר וענה שהאמא שלהם שם. הסתכלתי עליה, היא דיברה עם אישה אחרת. אמרתי לו שהיא צריכה להיות עם הילדים. קראתי לה, סימנתי שהילדים נמצאים פה. היא התקרבה ואמרה שהיא יודעת.

"אמא," קרא הבן שלי, רצה שאפנה אליו. הוא אמר שיש לו משהו לספר לי. התעניינתי מה יש לו לספר. הוא התקרב אלי ואמר שלא סיפר זאת עדיין לאף אחד, שאני הראשונה שהוא מגלה לה. הסתכלתי עליו, רציתי כבר לדעת מה יגיד, והוא נגע לי ביד ואמר שבעוד כמה חודשים הוא יהיה אבא.

"באמת?" התפלאתי, והוא הנהן.

"מה, אתה כבר התחתנת?" שאלתי.

"בטח שהתחתנתי," ענה. "פגשת את טל הרבה מאוד פעמים." הסתכלתי עליו, והוא אמר, "ראית אותה בארוחות ערב שבת אצלך בבית וביום ההולדת שלך, ונפגשתן כמה פעמים אצלנו בדירה." "באמת?" שאלתי והוא הנהן. אמרתי, "זה היה כנראה מזמן." הוא התרחק קצת ואמר, "יכול להיות."

גמרתי את הגלידה לפניו. חייכתי ואמרתי שהשגתי אותו. שאלתי למה הוא לא אוכל את הגלידה שלו. הוא שיחק בה באצבעות וענה שאין לו חשק לסיים אותה. אמרתי לו שהוא צריך לאכול את הגלידה עד הסוף. הוא הסתכל עלי בלי לצחוק. אמרתי לו, "אני האמא שלך, ואתה צריך לשמוע בקולי." הסתכלתי על הפנים שלו, על השיער, על העיניים. חשבתי, "הוא יצא מהבטן שלי."

שמענו קולות מהחנות. הרבה אנשים עמדו קרוב אחד לשני שם וניסו לדבר עם האיש שמכר. הסתכלתי על מה שקורה. כולם רצו שיתייחס אליהם אבל הוא עמד במקום לבדו. "צריך שיהיה יותר מאחד," אמרתי. אלה שישבו לידנו אכלו ודיברו והרעישו. לא ידעתי למה באנו למקום הזה. שאלתי את הבן שלי, והוא ענה שיצאנו להתאוורר קצת מהשבעה. "לא טוב לך פה?" שאל.

"בסדר," עניתי, והוא שאל, "מה לא בסדר?" אמרתי, "בסדר, רק שאני מעדיפה ללכת למקומות שיש בהם ירוק."

"חשבתי שתשמחי לאכול גלידה," אמר.

"כמובן שאשמח," אמרתי, הוא הסתכל עלי כאילו משהו קרה.

"יש לך גלידה?" שאלתי.

"אכלנו גלידה הרגע," אמר.

"אני אכלתי גלידה?" שאלתי, "מה פתאום."

הוא הנהן וחייך אלי.

"את רוצה לאכול גלידה?" שאל.

"כמובן," עניתי.

הוא קם והלך אל האנשים שעומדים. עקבתי אחריו בעיניים, בדקתי מה הוא מתכנן לעשות. ראיתי אותו נעמד לפני החנות. כשהסתכל לאחור נופפתי לו, שיראה איפה אני. עוד אנשים הגיעו ונעמדו לידי. לא יכולתי לראות אותו. מסביבי התרוצצו ילדים והרעישו. "איפה האמא שלכם?" קראתי, אבל הם לא ענו. דאגתי שלא יוכל למצוא אותי וקמתי, חיפשתי אותו בין האנשים.

"אפשר לשבת פה?" שאלה אותי מישהי. לא ידעתי מה לענות.

ראיתי אותו מתקרב ושמחתי. אמרתי שכבר התחלתי לדאוג. הוא נתן לי להחזיק גלידה. "זה בשבילי?" שאלתי, והוא הנהן. שאלתי איפה הגלידה שלו, והוא ענה שקנה רק לי. אמרתי שהוא מפסיד דבר טעים. רציתי לדעת לאן נלך עכשיו. הוא אמר שמתחיל להיות מאוחר והציע שנחזור הביתה. "נלך לבית שלך?" שאלתי, והוא ענה, "לא, לבית שלך." אמרתי שהבית שלי בכלל באזור אחר.

יצאנו החוצה לרחוב והלכנו לכיוון המכוניות. בדקתי מה השעה, ראיתי שכבר אחרי שש. אמרתי שאמנון צריך לחזור עוד מעט. הוא הסתכל עלי ולא ענה. עברנו לצד השני של הכביש והלכנו עד הפנייה. ראיתי משהו מעניין על הרצפה. ירדתי להרים אותו אבל הוא אמר שזה מלוכלך ושלא אגע. "בואי אמא," הושיט לי את היד. הלכתי אתו. עברנו את אלה שהסתכלו. התקדמנו מהר מדי וביקשתי רגע לעמוד, הרגשתי לחץ בבטן. "אמרו לך איך ללכת?" שאלתי, והוא הנהן וענה שאנחנו כבר מגיעים. אוטובוס התקרב אלינו, האט אבל לא נעצר. הסתכלתי פנימה, לא ראיתי בו אנשים. חשבתי איך הוא ממשיך לנסוע כשאין בו אף אחד.

 

דן זמל, "נמצאת", פרדס הוצאה לאור, 2023.

 

» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: שני פרקים מתוך "המופקרים", מאת מעין בן הגיא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן