שני פרקים מתוך "נמצאת", רומן חדש הכתוב כמונולוג של אישה דמנטית ומתחקה אחר תהליך התפוררות התודעה
9
ראיתי צבע בהיר רועד על הקיר. הוא לא הפסיק לזוז. הסתכלתי מה ניסה לעשות. מסביב היה חושך. לא יכולתי לישון. הרמתי את הראש לראות יותר טוב. חשבתי איך הוא ככה זז. כשקמתי לגעת בו עבר הצבע ליד שלי. הרחקתי אותה מהקיר וחזרתי למיטה.
"איט איז מוֹרנינג," שמעתי. פתחתי עיניים. זאת שהסתובבה בחדר הרעישה ממקום למקום. באה אלי, רצתה שאקום ואלך אִתה. עשיתי מה שאמרה. התקלחתי, לבשנו בגדים. חיפשתי את החור בחולצה והיא עזרה לי להוציא את היד. היא רצתה שאתקרב לברז, החזקתי את המקל שנתנה. לא ידעתי מה לעשות בו. הרמתי אותו כדי לסדר את השיער, אבל היא סימנה שאשתמש בו בפה.
לא רציתי את השרשרת שבחרה. ראיתי אותה מחפשת בקופסה. "את רוצה לקחת אחת לעצמך?" שאלתי, והיא ענתה שהיא מנסה למצוא בשבילי. סימנתי לה את זאת עם הכדורים הלבנים. היא קשרה לי אותה וירדנו במדרגות. ראיתי שהיא פותחת את הדלת. שאלתי לאן היא הולכת אבל היא נשארה.
שמעתי דפיקות ורעש של מכונות. ניגשתי אל החלון לבדוק מה קורה. איש ועוד אחד אחריו יצאו מהבית ממול עם שקים בידיים. בדקתי מה הם מתכוונים לעשות. ראיתי אותם מרוקנים את השקים לארגז גדול וחוזרים לכיוון הבית. אחד אחר יצא עם שק על הגב, רוקן אותו גם וחזר. בתוך הארגז גדלה הערמה. חשבו אולי שכדאי להגדיל אותה עוד.
"אמא," שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את הבן שלי. שאלתי מה הוא עושה כאן, והוא ענה שבא לבקר אותי. "עשית לי הפתעה," אמרתי, רציתי לתת לו נשיקה. התקרבתי ושאלתי מה יש לו על הפנים.
"אלה זיפים," ענה.
"אלה מה?" לא שמעתי, והוא אמר, "זיפים, שערות." אמרתי לו שהן דוקרות.
ישבנו, והוא הציע שנפתור ביחד תשבץ. שאלתי אותו בשביל מה, והוא ענה שזה עוזר לשמור על המוח שלא יתקלקל. "למה שהוא יתקלקל?" שאלתי, והוא ענה שזה קורה לכולם עם הזמן. אמרתי לו שיפסיק לדבר שטויות. פתחנו את החוברת. הוא ביקש שאחשוב על מילה בת שתי אותיות שפירושה לעצמי.
"לי," אמרתי.
"יופי אמא," אמר. וביקש שאמצא מילה בת שתי אותיות שפירושה אפילו.
"גם."
הוא הסתכל עלי ואמר, "כל הכבוד." לא הבנתי למה הוא מתפלא, אמרתי שהשאלות שלו קלות מאוד. לבית נכנס אורח עם קופסה ביד ורצה לדעת מה שלומי. שאלתי אם הקופסה בשבילי. הוא הניח אותה על השולחן וענה, "כן. את יודעת מי אני?" הסתכלתי עליו.
"אני יגאל, אח שלך," אמר.
"כמובן," אמרתי. שאלתי מה יש בתוך הקופסה. הוא ענה, "את יכולה לפתוח ולראות." פתחתי את הקופסה ומצאתי בפנים עוגיות. לקחתי אחת ואכלתי. "זוכרת את העוגיות האלה?" הסתכל עלי. אמרתי שזה לא מתוק. הוא אמר, "נכון, אלה עוגיות מלוחות," ופנה לבן שלי ואמר, "סבתא שלך הייתה מכינה לנו אותן בכל סוף שבוע כשהיינו ילדים," והבן שלי אמר, "אני יודע. בימי שישי בצהריים, לא? הייתה אופה אותן ביחד עם סבא." הוא ענה לו איזה דבר והם דיברו ודיברו.
"תיקחו לכם בּיסקוֹצ'יקוֹס," אמרתי. שניהם הסתכלו עלי וחייכו, "את זוכרת אותן?" שאלו. "כמובן," עניתי. כולנו אכלנו מהעוגיות.
עוד אורחים הגיעו והתיישבו על הספה ועל הכיסאות. כולם רצו לדבר עם הבן שלי. שמעתי אותם שואלים כל מיני והוא ענה. רציתי שהוא ידבר גם אתי. החזקתי לו את היד ואמרתי, "חמישה ברזים ממלאים חמש בריכות בחמש שעות. בכמה זמן ממלא ברז אחד בריכה אחת?"
"חמש שעות," ענה. שאלתי אם הוא מכיר את התרגיל הזה, והוא ענה לי שכן. הוא הרים את החוברת מהשולחן ושאל אותי אם ארצה להמשיך לפתור את התשבץ. "כמובן," עניתי. הוא קירב אותה אלי ואמר, "מילה בת ארבע אותיות שמשמעותה חיבה גדולה."
"חיבה גדולה?" שאלתי. הוא הנהן. הסתכלתי עליו, שאלתי אם הוא יודע את התשובה, והוא ענה שכן. ביקשתי שיגלה לי אבל הוא רצה שאחשוב בעצמי. חיפשתי את המילים כתובות והוא הראה לי.
"מה זה חיבה גדולה?" שאלתי. הוא שתק לרגע, ואמר שחיבה גדולה זה משהו שאני והוא מרגישים אחד כלפי השני. הודעתי לו שמה שאני מרגישה כלפיו זה משהו אחר לגמרי. "נו, ומה זה?" שאל. בדקתי את הפנים שלו. "אתה הבן שלי או אח שלי?" לא הייתי בטוחה.
"אני הבן שלך אמא," ענה. "זה מה שחשבתי," אמרתי. הוא הסתכל עלי ואמר, "יש לך שני ילדים אמא, נכון?"
"נכון מאוד."
"ומה את מרגישה כלפיהם?" שאל. עניתי שאני אוהבת אותם מאוד. "יופי, אז מה זו חיבה גדולה?"
"די, תפסיק, אתה מלחיץ אותי," אמרתי. הוא הניח לי והרחיק את החוברת. שאלתי אם הוא רוצה לצאת להליכה.
אישה גדולה בכובע שחור הופיעה בבית וקראה, "שלום מלכה." היא התקרבה אלי עם חיוך והבן שלי אמר, "שלום שִמחה. כמה טוב שבאת." הוא פינה לה מקום לידי והיא התיישבה בינו לביני. הגוף שלה מילא חצי ספה. ראיתי שקשה לה לנשום.
"את לא הולכת להתעמלות?" שאלתי. היא צחקה ואמרה שלא.
"מה שלומך מלכה?" פנתה אלי והורידה את הכובע. אמרתי שאני בסדר גמור. היא הסתכלה מסביב על הקירות כאילו שהיא מחפשת איזה דבר. "היא עדיין מציירת?" שאלה את הבן שלי. "למה את לא שואלת אותי?" אמרתי. היא ביקשה סליחה ופנתה אלי. עניתי לה שהציורים פה הם כולם שלי.
"את זה אני יודעת," חייכה אלי, "ואת יודעת," אמרה, "שאצלי בבית תלויה תמונה שציירת לפני יותר משלושים שנה?" "באמת?" שאלתי. היא הוציאה את המכשיר שלה והראתה לנו תמונה של בית ביער. "זה ציור שלה?" שאל הבן שלי וביקש לראות אותו מקרוב.
היא הנהנה וסיפרה שנתתי לה אותו במתנה ליום הולדת ארבעים, ושהיא לא היחידה מבין המורים שהזמינה ציורים ממני, אבל היא היחידה שקיבלה. "לא ידעתי את זה," אמר הבן שלי והסתכל עלי. חשבתי שהוא רוצה להגיד לי משהו אבל הוא רק הסתכל. האישה אמרה, "כששאלנו אותה למה היא לא מציגה את הציורים בתערוכה הייתה לה תמיד אותה תשובה, שהיא מציירת בשביל עצמה," והבן שלי אמר, "גם לנו היא אמרה את אותו הדבר."
ביקשתי לראות את התמונה. "אני ציירתי את זה?" שאלתי, והם הנהנו. אמרתי שזה היה כנראה מזמן. לחדר נכנסה הבת שלי, ירדה אל האישה שישבה וחיבקה אותה. "אני זוכרת את הציור הזה," אמרה והצביעה על התמונה, "זו בקתה שהיא קראה עליה בספר שקנתה על אלסקה וקיוותה יום אחד לנסוע לראות אותה. לקח לה הרבה מאוד זמן לסיים אותו." עוד אנשים הגיעו וישבו במעגל על כיסאות, כולם מסביב דיברו והרעישו. האישה שלידי אמרה, "היא לא ציירה אז הרבה. היא עבדה במשרה מלאה ואחר הצהריים הייתה צריכה לטפל בכם. כשאמנון עבד בחו"ל היא לא ציירה בכלל." הבן שלי אמר, "היא אהבה ללמד, את חושבת?"
"אתם מדברים עלי?" שאלתי אותם.
הבן שלי הנהן והסביר שהם מדברים על התקופה שהייתי מורה. ביקשתי שישתפו בשיחה גם אותי, והוא שאל אם אהבתי ללמד בבית הספר.
"למה לא?" אמרתי. הסתכלתי על כולם. הבת שלי אמרה, "זה לא שבחרה ללמד כי תמיד רצתה. היא חיפשה משרה עם שעות נוחות שתתאים לגדל אותנו ותאפשר לאבא להיות יותר מחוץ לבית." "אולי זה מה שרצתה," אמר הבן שלי. והאישה אמרה, "אני חושבת שהיא באמת אהבה את הילדים. היא נהנתה תמיד לעורר בהם סקרנות והייתה נותנת להם כל מיני חידות ומשחקי חשיבה."
"איך את יודעת את כל זה?" שאלתי, והיא קראה, "אני שִמחה. לימדנו הרבה שנים ביחד ואנחנו חברות. זוכרת?"
"כמובן שאני זוכרת," עניתי. היא פנתה אלי ואמרה, "את לימדת חשבון ואני אמנות. בהפסקות היית באה אלי לחדר אמנות והיינו מפטפטות הרבה."
"באמת?" חייכתי. היא הסתכלה עלי והנהנה. ואז היא פנתה לאחי ואמרה שכשהגיעה לבית הספר כבר הייתי מורה ותיקה, ושמיד נהיינו חברות. היא לקחה עוגייה מהקופסה ואכלה. דאגתי שהיא תגמור את כולן ובדקתי כמה נשארו. ספרתי שיש עוד שמונה. לקחתי אחת לעצמי. היא אמרה, "עברתי אז תהליך גירושים קשה. חשבתי למכור את הסטודיו והתייעצתי אִתה מה לעשות."
"את מדברת עלי?" שאלתי. "כן," ענתה, וסיפרה שהיא לעולם לא תשכח מה אמרתי לה כשבאתי אז לבקר אותה. "את תספרי לי?" שאלתי. היא התקרבה אלי ואמרה, "הזהרת אותי שאם אוותר על הסטודיו אני עלולה לוותר גם על היצירה. זה היה רגע מאוד חשוב בשבילי."
"את יודעת עלי הרבה דברים," אמרתי.
"נו טוב, היינו חברות הרבה שנים," אמרה והסתכלה עלי, "ואנחנו עדיין חברות, נכון?" היא הניחה את היד על הגב שלי וליטפה. ישבנו ככה, והיא שאלה איפה השירותים. הבן שלי עמד והראה לה לאן ללכת. היא קמה לאט על הרגליים, ראיתי שהיא מתנדנדת מצד לצד. "תראה איך היא בקושי הולכת," אמרתי, והוא סימן לי באצבע שלא אדבר בקול רם.
10
ישבתי עם האורחים בחצר ולא כל הידיים היו על השולחן. שתיים היו מונחות על רגליים ואחת החזיקה בכוס. שלי היו על הכיסא. אחת נחה באור והשנייה לא. כשהזזתי אותה הצדה צבע האור גם אותה. "את רוצה לעבור לכאן?" שאלה האישה שלידי. עניתי שלא, והיא חזרה לדבר עם האישה שלידה. הרמתי את היד למעלה וכל האור נעלם. איש אחד הופיע מאחורי ושאל איך אני מרגישה. הסתכלתי עליו, זה היה הבן שלי. אמרתי, "מרגישה שחיכיתי כבר שתבוא."
"בא לך קצת לברוח מפה?" שאל.
"כמובן," עניתי.
קמתי ויצאנו דרך השער. בחוץ לא היו אנשים. אף אחד לא חיכה בתחנה. הבן שלי חיבק לי את היד. שאלתי אותו לאן נלך. הוא רצה לדעת אם יש מקום שאני מעדיפה. הסתכלתי עליו, והוא שאל אם אני רוצה ללכת לקנות גלידה. "כמובן," שמחתי. בדקתי, ולא מצאתי את התיק עלי. אמרתי שאני לא יודעת איפה התיק שלי, אבל הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג.
הלכנו ברחוב ליד הבתים. לא היה אפשר לראות מה יש מאחוריהם. רק ביניהם, רחוק, היה קצת ירוק. עברנו משמאל ליד גינה ועצרתי לראות מה יש בפנים. "תראי את אלה," אמר, והצביע על הכתומים בכניסה. הסברתי לו שזה לא טבע אמיתי פה, והוא אמר, "נכון, זה לא." רציתי לראות את הפרחים מקרוב. שאלתי אם נוכל לקחת כמה אתנו.
"הם לא שלנו. הם שייכים לשכנים," אמר.
"כמובן," הסכמתי, נגעתי בעלים. "אבל שמו לנו אותם בחוץ," אמרתי.
הוא חייך אלי, ואז התקרב וגזר אחד. "זה בשבילך," אמר, ונתן לי את הפרח.
"למה הוצאת ככה?" שאלתי. והוא קרא, "זה לא מה שרצית?" הסתכלתי עליו ואמרתי, "צריך לגזור עוד."
"אבל הם לא שלנו," אמר, והסביר שיכעסו עלינו אם יראו שלקחנו אפילו אחד.
"אתה בטוח?" שאלתי, והוא הנהן. אמרתי, "אז בוא נלך מהר."
יצאנו לדרך. שאלתי לאן אנחנו מתכננים ללכת והוא ענה, "לקנות גלידה בקניון." "באמת?" שמחתי, והוא ענה, "באמת." עברנו ליד הגדר בקצה הרחוב וראיתי משם את היער. אמרתי שבאזור הזה טיילתי פעם הרבה. הוא אמר, "היית הולכת לשם לפעמים כדי לצייר." "אתה חושב ככה?" הסתכלתי עליו. הוא הנהן. ממול התקדמה לעברנו אישה. "לאן זאת הולכת?" שאלתי, אבל הבן שלי לא ידע.
הגענו למקום גדול ורועש עם הרבה חנויות ואנשים. הלכנו אל אלה שיושבים ונעמדנו ליד שולחן. הוא ביקש שאשב ואחכה לו ואמר שהוא כבר חוזר. נשארתי לעמוד. ראיתי אותו ניגש לחנות ממול ומדבר עם האיש ששם. כשהסתובב נופפתי לו שיראה איפה אני נמצאת. הוא התקרב אלי עם שתי גלידות ביד. "מה זה?" שאלתי, והוא נתן לי אחת. אמרתי שזה רעיון נהדר וליקקתי את הגלידה. "טעים לך?" שאל אותי. עניתי, "טעים מאוד."
בשולחן שלפנינו הרעישו שני ילדים. הם ישבו ואכלו גלידה והיא נזלה להם על הידיים ועל הבגדים. לא ראיתי את ההורים שלהם לידם. "איך השאירו אותם ככה?" שאלתי. הבן שלי הצביע לכיוון אחר וענה שהאמא שלהם שם. הסתכלתי עליה, היא דיברה עם אישה אחרת. אמרתי לו שהיא צריכה להיות עם הילדים. קראתי לה, סימנתי שהילדים נמצאים פה. היא התקרבה ואמרה שהיא יודעת.
"אמא," קרא הבן שלי, רצה שאפנה אליו. הוא אמר שיש לו משהו לספר לי. התעניינתי מה יש לו לספר. הוא התקרב אלי ואמר שלא סיפר זאת עדיין לאף אחד, שאני הראשונה שהוא מגלה לה. הסתכלתי עליו, רציתי כבר לדעת מה יגיד, והוא נגע לי ביד ואמר שבעוד כמה חודשים הוא יהיה אבא.
"באמת?" התפלאתי, והוא הנהן.
"מה, אתה כבר התחתנת?" שאלתי.
"בטח שהתחתנתי," ענה. "פגשת את טל הרבה מאוד פעמים." הסתכלתי עליו, והוא אמר, "ראית אותה בארוחות ערב שבת אצלך בבית וביום ההולדת שלך, ונפגשתן כמה פעמים אצלנו בדירה." "באמת?" שאלתי והוא הנהן. אמרתי, "זה היה כנראה מזמן." הוא התרחק קצת ואמר, "יכול להיות."
גמרתי את הגלידה לפניו. חייכתי ואמרתי שהשגתי אותו. שאלתי למה הוא לא אוכל את הגלידה שלו. הוא שיחק בה באצבעות וענה שאין לו חשק לסיים אותה. אמרתי לו שהוא צריך לאכול את הגלידה עד הסוף. הוא הסתכל עלי בלי לצחוק. אמרתי לו, "אני האמא שלך, ואתה צריך לשמוע בקולי." הסתכלתי על הפנים שלו, על השיער, על העיניים. חשבתי, "הוא יצא מהבטן שלי."
שמענו קולות מהחנות. הרבה אנשים עמדו קרוב אחד לשני שם וניסו לדבר עם האיש שמכר. הסתכלתי על מה שקורה. כולם רצו שיתייחס אליהם אבל הוא עמד במקום לבדו. "צריך שיהיה יותר מאחד," אמרתי. אלה שישבו לידנו אכלו ודיברו והרעישו. לא ידעתי למה באנו למקום הזה. שאלתי את הבן שלי, והוא ענה שיצאנו להתאוורר קצת מהשבעה. "לא טוב לך פה?" שאל.
"בסדר," עניתי, והוא שאל, "מה לא בסדר?" אמרתי, "בסדר, רק שאני מעדיפה ללכת למקומות שיש בהם ירוק."
"חשבתי שתשמחי לאכול גלידה," אמר.
"כמובן שאשמח," אמרתי, הוא הסתכל עלי כאילו משהו קרה.
"יש לך גלידה?" שאלתי.
"אכלנו גלידה הרגע," אמר.
"אני אכלתי גלידה?" שאלתי, "מה פתאום."
הוא הנהן וחייך אלי.
"את רוצה לאכול גלידה?" שאל.
"כמובן," עניתי.
הוא קם והלך אל האנשים שעומדים. עקבתי אחריו בעיניים, בדקתי מה הוא מתכנן לעשות. ראיתי אותו נעמד לפני החנות. כשהסתכל לאחור נופפתי לו, שיראה איפה אני. עוד אנשים הגיעו ונעמדו לידי. לא יכולתי לראות אותו. מסביבי התרוצצו ילדים והרעישו. "איפה האמא שלכם?" קראתי, אבל הם לא ענו. דאגתי שלא יוכל למצוא אותי וקמתי, חיפשתי אותו בין האנשים.
"אפשר לשבת פה?" שאלה אותי מישהי. לא ידעתי מה לענות.
ראיתי אותו מתקרב ושמחתי. אמרתי שכבר התחלתי לדאוג. הוא נתן לי להחזיק גלידה. "זה בשבילי?" שאלתי, והוא הנהן. שאלתי איפה הגלידה שלו, והוא ענה שקנה רק לי. אמרתי שהוא מפסיד דבר טעים. רציתי לדעת לאן נלך עכשיו. הוא אמר שמתחיל להיות מאוחר והציע שנחזור הביתה. "נלך לבית שלך?" שאלתי, והוא ענה, "לא, לבית שלך." אמרתי שהבית שלי בכלל באזור אחר.
יצאנו החוצה לרחוב והלכנו לכיוון המכוניות. בדקתי מה השעה, ראיתי שכבר אחרי שש. אמרתי שאמנון צריך לחזור עוד מעט. הוא הסתכל עלי ולא ענה. עברנו לצד השני של הכביש והלכנו עד הפנייה. ראיתי משהו מעניין על הרצפה. ירדתי להרים אותו אבל הוא אמר שזה מלוכלך ושלא אגע. "בואי אמא," הושיט לי את היד. הלכתי אתו. עברנו את אלה שהסתכלו. התקדמנו מהר מדי וביקשתי רגע לעמוד, הרגשתי לחץ בבטן. "אמרו לך איך ללכת?" שאלתי, והוא הנהן וענה שאנחנו כבר מגיעים. אוטובוס התקרב אלינו, האט אבל לא נעצר. הסתכלתי פנימה, לא ראיתי בו אנשים. חשבתי איך הוא ממשיך לנסוע כשאין בו אף אחד.
» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: שני פרקים מתוך "המופקרים", מאת מעין בן הגיא
תגובות על כתבה זו