מודל 2023 | מתוך רומן מאת דן זמל

שני פרקים מתוך "נמצאת", רומן חדש הכתוב כמונולוג של אישה דמנטית ומתחקה אחר תהליך התפוררות התודעה

אליסיה שחף, צילום מתוך הסדרה "כלוב הצלעות", הדפסה על נייר כותנה, 40X30 ס"מ, 2021

שני פרקים מתוך הרומן "נמצאת" / דן זמל

 

9

ראיתי צבע בהיר רועד על הקיר. הוא לא הפסיק לזוז. הסתכלתי מה ניסה לעשות. מסביב היה חושך. לא יכולתי לישון. הרמתי את הראש לראות יותר טוב. חשבתי איך הוא ככה זז. כשקמתי לגעת בו עבר הצבע ליד שלי. הרחקתי אותה מהקיר וחזרתי למיטה.

"איט איז מוֹרנינג," שמעתי. פתחתי עיניים. זאת שהסתובבה בחדר הרעישה ממקום למקום. באה אלי, רצתה שאקום ואלך אִתה. עשיתי מה שאמרה. התקלחתי, לבשנו בגדים. חיפשתי את החור בחולצה והיא עזרה לי להוציא את היד. היא רצתה שאתקרב לברז, החזקתי את המקל שנתנה. לא ידעתי מה לעשות בו. הרמתי אותו כדי לסדר את השיער, אבל היא סימנה שאשתמש בו בפה.

לא רציתי את השרשרת שבחרה. ראיתי אותה מחפשת בקופסה. "את רוצה לקחת אחת לעצמך?" שאלתי, והיא ענתה שהיא מנסה למצוא בשבילי. סימנתי לה את זאת עם הכדורים הלבנים. היא קשרה לי אותה וירדנו במדרגות. ראיתי שהיא פותחת את הדלת. שאלתי לאן היא הולכת אבל היא נשארה.

שמעתי דפיקות ורעש של מכונות. ניגשתי אל החלון לבדוק מה קורה. איש ועוד אחד אחריו יצאו מהבית ממול עם שקים בידיים. בדקתי מה הם מתכוונים לעשות. ראיתי אותם מרוקנים את השקים לארגז גדול וחוזרים לכיוון הבית. אחד אחר יצא עם שק על הגב, רוקן אותו גם וחזר. בתוך הארגז גדלה הערמה. חשבו אולי שכדאי להגדיל אותה עוד.

"אמא," שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את הבן שלי. שאלתי מה הוא עושה כאן, והוא ענה שבא לבקר אותי. "עשית לי הפתעה," אמרתי, רציתי לתת לו נשיקה. התקרבתי ושאלתי מה יש לו על הפנים.

"אלה זיפים," ענה.

"אלה מה?" לא שמעתי, והוא אמר, "זיפים, שערות." אמרתי לו שהן דוקרות.

ישבנו, והוא הציע שנפתור ביחד תשבץ. שאלתי אותו בשביל מה, והוא ענה שזה עוזר לשמור על המוח שלא יתקלקל. "למה שהוא יתקלקל?" שאלתי, והוא ענה שזה קורה לכולם עם הזמן. אמרתי לו שיפסיק לדבר שטויות. פתחנו את החוברת. הוא ביקש שאחשוב על מילה בת שתי אותיות שפירושה לעצמי.

"לי," אמרתי.

"יופי אמא," אמר. וביקש שאמצא מילה בת שתי אותיות שפירושה אפילו.

"גם."

הוא הסתכל עלי ואמר, "כל הכבוד." לא הבנתי למה הוא מתפלא, אמרתי שהשאלות שלו קלות מאוד. לבית נכנס אורח עם קופסה ביד ורצה לדעת מה שלומי. שאלתי אם הקופסה בשבילי. הוא הניח אותה על השולחן וענה, "כן. את יודעת מי אני?" הסתכלתי עליו.

"אני יגאל, אח שלך," אמר.

"כמובן," אמרתי. שאלתי מה יש בתוך הקופסה. הוא ענה, "את יכולה לפתוח ולראות." פתחתי את הקופסה ומצאתי בפנים עוגיות. לקחתי אחת ואכלתי. "זוכרת את העוגיות האלה?" הסתכל עלי. אמרתי שזה לא מתוק. הוא אמר, "נכון, אלה עוגיות מלוחות," ופנה לבן שלי ואמר, "סבתא שלך הייתה מכינה לנו אותן בכל סוף שבוע כשהיינו ילדים," והבן שלי אמר, "אני יודע. בימי שישי בצהריים, לא? הייתה אופה אותן ביחד עם סבא." הוא ענה לו איזה דבר והם דיברו ודיברו.

"תיקחו לכם בּיסקוֹצ'יקוֹס," אמרתי. שניהם הסתכלו עלי וחייכו, "את זוכרת אותן?" שאלו. "כמובן," עניתי. כולנו אכלנו מהעוגיות.

עוד אורחים הגיעו והתיישבו על הספה ועל הכיסאות. כולם רצו לדבר עם הבן שלי. שמעתי אותם שואלים כל מיני והוא ענה. רציתי שהוא ידבר גם אתי. החזקתי לו את היד ואמרתי, "חמישה ברזים ממלאים חמש בריכות בחמש שעות. בכמה זמן ממלא ברז אחד בריכה אחת?"

"חמש שעות," ענה. שאלתי אם הוא מכיר את התרגיל הזה, והוא ענה לי שכן. הוא הרים את החוברת מהשולחן ושאל אותי אם ארצה להמשיך לפתור את התשבץ. "כמובן," עניתי. הוא קירב אותה אלי ואמר, "מילה בת ארבע אותיות שמשמעותה חיבה גדולה."

"חיבה גדולה?" שאלתי. הוא הנהן. הסתכלתי עליו, שאלתי אם הוא יודע את התשובה, והוא ענה שכן. ביקשתי שיגלה לי אבל הוא רצה שאחשוב בעצמי. חיפשתי את המילים כתובות והוא הראה לי.

"מה זה חיבה גדולה?" שאלתי. הוא שתק לרגע, ואמר שחיבה גדולה זה משהו שאני והוא מרגישים אחד כלפי השני. הודעתי לו שמה שאני מרגישה כלפיו זה משהו אחר לגמרי. "נו, ומה זה?" שאל. בדקתי את הפנים שלו. "אתה הבן שלי או אח שלי?" לא הייתי בטוחה.

"אני הבן שלך אמא," ענה. "זה מה שחשבתי," אמרתי. הוא הסתכל עלי ואמר, "יש לך שני ילדים אמא, נכון?"

"נכון מאוד."

"ומה את מרגישה כלפיהם?" שאל. עניתי שאני אוהבת אותם מאוד. "יופי, אז מה זו חיבה גדולה?"

"די, תפסיק, אתה מלחיץ אותי," אמרתי. הוא הניח לי והרחיק את החוברת. שאלתי אם הוא רוצה לצאת להליכה.

אישה גדולה בכובע שחור הופיעה בבית וקראה, "שלום מלכה." היא התקרבה אלי עם חיוך והבן שלי אמר, "שלום שִמחה. כמה טוב שבאת." הוא פינה לה מקום לידי והיא התיישבה בינו לביני. הגוף שלה מילא חצי ספה. ראיתי שקשה לה לנשום.

"את לא הולכת להתעמלות?" שאלתי. היא צחקה ואמרה שלא.

"מה שלומך מלכה?" פנתה אלי והורידה את הכובע. אמרתי שאני בסדר גמור. היא הסתכלה מסביב על הקירות כאילו שהיא מחפשת איזה דבר. "היא עדיין מציירת?" שאלה את הבן שלי. "למה את לא שואלת אותי?" אמרתי. היא ביקשה סליחה ופנתה אלי. עניתי לה שהציורים פה הם כולם שלי.

"את זה אני יודעת," חייכה אלי, "ואת יודעת," אמרה, "שאצלי בבית תלויה תמונה שציירת לפני יותר משלושים שנה?" "באמת?" שאלתי. היא הוציאה את המכשיר שלה והראתה לנו תמונה של בית ביער. "זה ציור שלה?" שאל הבן שלי וביקש לראות אותו מקרוב.

היא הנהנה וסיפרה שנתתי לה אותו במתנה ליום הולדת ארבעים, ושהיא לא היחידה מבין המורים שהזמינה ציורים ממני, אבל היא היחידה שקיבלה. "לא ידעתי את זה," אמר הבן שלי והסתכל עלי. חשבתי שהוא רוצה להגיד לי משהו אבל הוא רק הסתכל. האישה אמרה, "כששאלנו אותה למה היא לא מציגה את הציורים בתערוכה הייתה לה תמיד אותה תשובה, שהיא מציירת בשביל עצמה," והבן שלי אמר, "גם לנו היא אמרה את אותו הדבר."

ביקשתי לראות את התמונה. "אני ציירתי את זה?" שאלתי, והם הנהנו. אמרתי שזה היה כנראה מזמן. לחדר נכנסה הבת שלי, ירדה אל האישה שישבה וחיבקה אותה. "אני זוכרת את הציור הזה," אמרה והצביעה על התמונה, "זו בקתה שהיא קראה עליה בספר שקנתה על אלסקה וקיוותה יום אחד לנסוע לראות אותה. לקח לה הרבה מאוד זמן לסיים אותו." עוד אנשים הגיעו וישבו במעגל על כיסאות, כולם מסביב דיברו והרעישו. האישה שלידי אמרה, "היא לא ציירה אז הרבה. היא עבדה במשרה מלאה ואחר הצהריים הייתה צריכה לטפל בכם. כשאמנון עבד בחו"ל היא לא ציירה בכלל." הבן שלי אמר, "היא אהבה ללמד, את חושבת?"

"אתם מדברים עלי?" שאלתי אותם.

הבן שלי הנהן והסביר שהם מדברים על התקופה שהייתי מורה. ביקשתי שישתפו בשיחה גם אותי, והוא שאל אם אהבתי ללמד בבית הספר.

"למה לא?" אמרתי. הסתכלתי על כולם. הבת שלי אמרה, "זה לא שבחרה ללמד כי תמיד רצתה. היא חיפשה משרה עם שעות נוחות שתתאים לגדל אותנו ותאפשר לאבא להיות יותר מחוץ לבית." "אולי זה מה שרצתה," אמר הבן שלי. והאישה אמרה, "אני חושבת שהיא באמת אהבה את הילדים. היא נהנתה תמיד לעורר בהם סקרנות והייתה נותנת להם כל מיני חידות ומשחקי חשיבה."

"איך את יודעת את כל זה?" שאלתי, והיא קראה, "אני שִמחה. לימדנו הרבה שנים ביחד ואנחנו חברות. זוכרת?"

"כמובן שאני זוכרת," עניתי. היא פנתה אלי ואמרה, "את לימדת חשבון ואני אמנות. בהפסקות היית באה אלי לחדר אמנות והיינו מפטפטות הרבה."

"באמת?" חייכתי. היא הסתכלה עלי והנהנה. ואז היא פנתה לאחי ואמרה שכשהגיעה לבית הספר כבר הייתי מורה ותיקה, ושמיד נהיינו חברות. היא לקחה עוגייה מהקופסה ואכלה. דאגתי שהיא תגמור את כולן ובדקתי כמה נשארו. ספרתי שיש עוד שמונה. לקחתי אחת לעצמי. היא אמרה, "עברתי אז תהליך גירושים קשה. חשבתי למכור את הסטודיו והתייעצתי אִתה מה לעשות."

"את מדברת עלי?" שאלתי. "כן," ענתה, וסיפרה שהיא לעולם לא תשכח מה אמרתי לה כשבאתי אז לבקר אותה. "את תספרי לי?" שאלתי. היא התקרבה אלי ואמרה, "הזהרת אותי שאם אוותר על הסטודיו אני עלולה לוותר גם על היצירה. זה היה רגע מאוד חשוב בשבילי."

"את יודעת עלי הרבה דברים," אמרתי.

"נו טוב, היינו חברות הרבה שנים," אמרה והסתכלה עלי, "ואנחנו עדיין חברות, נכון?" היא הניחה את היד על הגב שלי וליטפה. ישבנו ככה, והיא שאלה איפה השירותים. הבן שלי עמד והראה לה לאן ללכת. היא קמה לאט על הרגליים, ראיתי שהיא מתנדנדת מצד לצד. "תראה איך היא בקושי הולכת," אמרתי, והוא סימן לי באצבע שלא אדבר בקול רם.

 

10

ישבתי עם האורחים בחצר ולא כל הידיים היו על השולחן. שתיים היו מונחות על רגליים ואחת החזיקה בכוס. שלי היו על הכיסא. אחת נחה באור והשנייה לא. כשהזזתי אותה הצדה צבע האור גם אותה. "את רוצה לעבור לכאן?" שאלה האישה שלידי. עניתי שלא, והיא חזרה לדבר עם האישה שלידה. הרמתי את היד למעלה וכל האור נעלם. איש אחד הופיע מאחורי ושאל איך אני מרגישה. הסתכלתי עליו, זה היה הבן שלי. אמרתי, "מרגישה שחיכיתי כבר שתבוא."

"בא לך קצת לברוח מפה?" שאל.

"כמובן," עניתי.

קמתי ויצאנו דרך השער. בחוץ לא היו אנשים. אף אחד לא חיכה בתחנה. הבן שלי חיבק לי את היד. שאלתי אותו לאן נלך. הוא רצה לדעת אם יש מקום שאני מעדיפה. הסתכלתי עליו, והוא שאל אם אני רוצה ללכת לקנות גלידה. "כמובן," שמחתי. בדקתי, ולא מצאתי את התיק עלי. אמרתי שאני לא יודעת איפה התיק שלי, אבל הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג.

הלכנו ברחוב ליד הבתים. לא היה אפשר לראות מה יש מאחוריהם. רק ביניהם, רחוק, היה קצת ירוק. עברנו משמאל ליד גינה ועצרתי לראות מה יש בפנים. "תראי את אלה," אמר, והצביע על הכתומים בכניסה. הסברתי לו שזה לא טבע אמיתי פה, והוא אמר, "נכון, זה לא." רציתי לראות את הפרחים מקרוב. שאלתי אם נוכל לקחת כמה אתנו.

"הם לא שלנו. הם שייכים לשכנים," אמר.

"כמובן," הסכמתי, נגעתי בעלים. "אבל שמו לנו אותם בחוץ," אמרתי.

הוא חייך אלי, ואז התקרב וגזר אחד. "זה בשבילך," אמר, ונתן לי את הפרח.

"למה הוצאת ככה?" שאלתי. והוא קרא, "זה לא מה שרצית?" הסתכלתי עליו ואמרתי, "צריך לגזור עוד."

"אבל הם לא שלנו," אמר, והסביר שיכעסו עלינו אם יראו שלקחנו אפילו אחד.

"אתה בטוח?" שאלתי, והוא הנהן. אמרתי, "אז בוא נלך מהר."

יצאנו לדרך. שאלתי לאן אנחנו מתכננים ללכת והוא ענה, "לקנות גלידה בקניון." "באמת?" שמחתי, והוא ענה, "באמת." עברנו ליד הגדר בקצה הרחוב וראיתי משם את היער. אמרתי שבאזור הזה טיילתי פעם הרבה. הוא אמר, "היית הולכת לשם לפעמים כדי לצייר." "אתה חושב ככה?" הסתכלתי עליו. הוא הנהן. ממול התקדמה לעברנו אישה. "לאן זאת הולכת?" שאלתי, אבל הבן שלי לא ידע.

הגענו למקום גדול ורועש עם הרבה חנויות ואנשים. הלכנו אל אלה שיושבים ונעמדנו ליד שולחן. הוא ביקש שאשב ואחכה לו ואמר שהוא כבר חוזר. נשארתי לעמוד. ראיתי אותו ניגש לחנות ממול ומדבר עם האיש ששם. כשהסתובב נופפתי לו שיראה איפה אני נמצאת. הוא התקרב אלי עם שתי גלידות ביד. "מה זה?" שאלתי, והוא נתן לי אחת. אמרתי שזה רעיון נהדר וליקקתי את הגלידה. "טעים לך?" שאל אותי. עניתי, "טעים מאוד."

בשולחן שלפנינו הרעישו שני ילדים. הם ישבו ואכלו גלידה והיא נזלה להם על הידיים ועל הבגדים. לא ראיתי את ההורים שלהם לידם. "איך השאירו אותם ככה?" שאלתי. הבן שלי הצביע לכיוון אחר וענה שהאמא שלהם שם. הסתכלתי עליה, היא דיברה עם אישה אחרת. אמרתי לו שהיא צריכה להיות עם הילדים. קראתי לה, סימנתי שהילדים נמצאים פה. היא התקרבה ואמרה שהיא יודעת.

"אמא," קרא הבן שלי, רצה שאפנה אליו. הוא אמר שיש לו משהו לספר לי. התעניינתי מה יש לו לספר. הוא התקרב אלי ואמר שלא סיפר זאת עדיין לאף אחד, שאני הראשונה שהוא מגלה לה. הסתכלתי עליו, רציתי כבר לדעת מה יגיד, והוא נגע לי ביד ואמר שבעוד כמה חודשים הוא יהיה אבא.

"באמת?" התפלאתי, והוא הנהן.

"מה, אתה כבר התחתנת?" שאלתי.

"בטח שהתחתנתי," ענה. "פגשת את טל הרבה מאוד פעמים." הסתכלתי עליו, והוא אמר, "ראית אותה בארוחות ערב שבת אצלך בבית וביום ההולדת שלך, ונפגשתן כמה פעמים אצלנו בדירה." "באמת?" שאלתי והוא הנהן. אמרתי, "זה היה כנראה מזמן." הוא התרחק קצת ואמר, "יכול להיות."

גמרתי את הגלידה לפניו. חייכתי ואמרתי שהשגתי אותו. שאלתי למה הוא לא אוכל את הגלידה שלו. הוא שיחק בה באצבעות וענה שאין לו חשק לסיים אותה. אמרתי לו שהוא צריך לאכול את הגלידה עד הסוף. הוא הסתכל עלי בלי לצחוק. אמרתי לו, "אני האמא שלך, ואתה צריך לשמוע בקולי." הסתכלתי על הפנים שלו, על השיער, על העיניים. חשבתי, "הוא יצא מהבטן שלי."

שמענו קולות מהחנות. הרבה אנשים עמדו קרוב אחד לשני שם וניסו לדבר עם האיש שמכר. הסתכלתי על מה שקורה. כולם רצו שיתייחס אליהם אבל הוא עמד במקום לבדו. "צריך שיהיה יותר מאחד," אמרתי. אלה שישבו לידנו אכלו ודיברו והרעישו. לא ידעתי למה באנו למקום הזה. שאלתי את הבן שלי, והוא ענה שיצאנו להתאוורר קצת מהשבעה. "לא טוב לך פה?" שאל.

"בסדר," עניתי, והוא שאל, "מה לא בסדר?" אמרתי, "בסדר, רק שאני מעדיפה ללכת למקומות שיש בהם ירוק."

"חשבתי שתשמחי לאכול גלידה," אמר.

"כמובן שאשמח," אמרתי, הוא הסתכל עלי כאילו משהו קרה.

"יש לך גלידה?" שאלתי.

"אכלנו גלידה הרגע," אמר.

"אני אכלתי גלידה?" שאלתי, "מה פתאום."

הוא הנהן וחייך אלי.

"את רוצה לאכול גלידה?" שאל.

"כמובן," עניתי.

הוא קם והלך אל האנשים שעומדים. עקבתי אחריו בעיניים, בדקתי מה הוא מתכנן לעשות. ראיתי אותו נעמד לפני החנות. כשהסתכל לאחור נופפתי לו, שיראה איפה אני. עוד אנשים הגיעו ונעמדו לידי. לא יכולתי לראות אותו. מסביבי התרוצצו ילדים והרעישו. "איפה האמא שלכם?" קראתי, אבל הם לא ענו. דאגתי שלא יוכל למצוא אותי וקמתי, חיפשתי אותו בין האנשים.

"אפשר לשבת פה?" שאלה אותי מישהי. לא ידעתי מה לענות.

ראיתי אותו מתקרב ושמחתי. אמרתי שכבר התחלתי לדאוג. הוא נתן לי להחזיק גלידה. "זה בשבילי?" שאלתי, והוא הנהן. שאלתי איפה הגלידה שלו, והוא ענה שקנה רק לי. אמרתי שהוא מפסיד דבר טעים. רציתי לדעת לאן נלך עכשיו. הוא אמר שמתחיל להיות מאוחר והציע שנחזור הביתה. "נלך לבית שלך?" שאלתי, והוא ענה, "לא, לבית שלך." אמרתי שהבית שלי בכלל באזור אחר.

יצאנו החוצה לרחוב והלכנו לכיוון המכוניות. בדקתי מה השעה, ראיתי שכבר אחרי שש. אמרתי שאמנון צריך לחזור עוד מעט. הוא הסתכל עלי ולא ענה. עברנו לצד השני של הכביש והלכנו עד הפנייה. ראיתי משהו מעניין על הרצפה. ירדתי להרים אותו אבל הוא אמר שזה מלוכלך ושלא אגע. "בואי אמא," הושיט לי את היד. הלכתי אתו. עברנו את אלה שהסתכלו. התקדמנו מהר מדי וביקשתי רגע לעמוד, הרגשתי לחץ בבטן. "אמרו לך איך ללכת?" שאלתי, והוא הנהן וענה שאנחנו כבר מגיעים. אוטובוס התקרב אלינו, האט אבל לא נעצר. הסתכלתי פנימה, לא ראיתי בו אנשים. חשבתי איך הוא ממשיך לנסוע כשאין בו אף אחד.

 

דן זמל, "נמצאת", פרדס הוצאה לאור, 2023.

 

» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: שני פרקים מתוך "המופקרים", מאת מעין בן הגיא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מחוללים בשבת: על כנסי המחולות של קיבוץ דליה

בקיץ 1947 התקבצו עשרות אלפים מכל רחבי הארץ כדי לחזות בכינוס מחולות העם השני שנערך בקיבוץ דליה. לא היה מדובר בסתם אירוע תרבותי אלא בניסיון ליצור ולעצב את המחול העברי החדש. אז איך קרה שסיקור הכנס בעיתוני היישוב העברי לא התמקד ברוקדים אלא בעניין אחר לגמרי?

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה

חלקת האדמה בקצה הקיבוץ שהוכשרה כחניון זמני לא ראתה מעולם מספר רב כל כך של כלי רכב. 

נהגי המכוניות הפרטיות תפסו את מקומם לצד רכבי הסעות של "אגד" שהגיעו מכל רחבי הארץ. רבים החליטו להתאגד ולשכור יחד מכוניות שתאפשרנה להם להגיע בנוחות אל הקיבוץ שבהרי אפרים, שם נערך ביום שישי אחד, בתיאטרון הטבעי שבחצר הקיבוץ, כינוס המחולות השני של קיבוץ דליה. 

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-003).

בוא דודי, אלופי, הגרנה

שם שמחה, שם צהלה.

בואי יפתי, במחולות נצאה

החתן והכלה. 

תנו צילכם הרי אפרים,

רונו זמר לדודים!

ואתם כוכבי שמים,

שירו, רונו לקוצרים!

(אילזה פלס)

 

כנס מחולות העם הראשון נערך בדליה, אחד מקיבוצי "השומר הצעיר", ב-1944. חברת הקיבוץ אילזה פלס, מי שהייתה המורה והגננת של הקבוצה הראשונה בקיבוץ, יזמה את הכינוס לרגל חגיגות חמש שנים לעלייתו על הקרקע ולכבוד חג השבועות. סייעה לה מורתה, גורית קדמן, שחיברה במיוחד עבור הכינוס כוריאוגרפיה למסכת בנושא מגילת רות. 

המלחמה השפיעה קשות על חברי הקיבוץ, כמו על שאר היישוב היהודי בארץ: המצב הכלכלי היה קשה מאד והשמועות על מה שקורה באירופה היו מחרידות. הן רצו לעשות משהו כדי לרומם מעט את רוחם של החברים. "הפרגולה" בקיבוץ, שהייתה במקור חאן ערבי שמסביבו משטח משופע לקהל, הייתה מושלמת לכנס מחולות. 

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

הכינוס, אליו הגיעו 14 קבוצות מחול, עורר תשומת לב תקשורתית. ועיתון השומר הצעיר "על המשמר" שלח כתבת לסקר את האירוע – לאה גולדברג, שכתבה אחריו טור ארוך שערב ביקורת מקצועית ("כמה קבוצות התרשלו במיוחד בתלבושות") עם משנה אידיאולוגית מפורטת.  

מתחילה נתכוונו יוזמות הכינוס לערוך אחד כזה בכל שנתיים. אולם ב-1946 נפל התאריך המיועד קרוב לאירועי "השבת השחורה", בה עצרו שלטונות המנדט הבריטי אלפי תושבים יהודים ובהם רבים ממנהיגי היישוב, ערכו חיפושים מבית לבית בניסיון למצוא נשק לא חוקי והטילו עוצר על יישובים יהודיים רבים. לפיכך הוחלט לדחות את הכינוס לקיץ 1947.

הכינוס השני היה כבר הרבה יותר גדול. חובבי מחול מכל הארץ הגיעו לצפות ולרקוד. 20,000 מבקרים צפו בכ 5,000 רקדנים ורקדניות. אפילו רקדנים ערבים מכפרי הסביבה הופיעו על הבמה בריקודי דבקה.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

לכנס הגיעו גם עיתונאים מהארץ ומחו"ל, כמה נציגי מדינות זרות, אנשי הסוכנות היהודית ואפילו כמה עובדי ועדת אונסקו"פ – ועדת החקירה של האו"ם בדבר שאלת ארץ ישראל, זו שהמליצה לבסוף על תוכנית החלוקה. לפידים הודלקו לזכרם של קורבנות השואה, שזכרונה היה טרי מאוד. בדיעבד יש שהתייחסו לכינוס הזה כ"פגישת המחזור של דור תש"ח" (לפחות של החבר'ה מהתנועה הקיבוצית), רבים מהמבקרים והמשתתפים גויסו לאחר מכן ולא שבו משדה הקרב של מלחמת העצמאות.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

אבל לצד החלוציות התרבותית, החיוכים והשירים, הכנס עורר מהומה ביישוב היהודי כבר מרגע ההכרזה על פתיחתו. הסיבה הייתה דתית וערכית: הכנס נפתח ביום שישי בערב – ונמשך עד מוצאי שבת. בעקבות זאת, עוד לפני שהגיעו האוטובוסים הראשונים אל הקיבוץ, פרצה מחאה בקרב חוגים ביישוב היהודי נגד חילול השבת ההמוני.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

עיתון "הצפה" דיווח על מכתבי תלונה רבים שהגיעו למשרדי תנועת "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", שבתגובה פנו ליו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון וליו"ר הוועד הלאומי דוד רמז. בן גוריון אף שלח מכתב למזכירות היישוב בו הביע צער על הפגיעה בחוגים הדתיים. אבל למרות זאת, אנשי הקיבוץ, מיסודה של תנועת "השומר הצעיר", לא שעו להפצרות והמשיכו עם התוכנית כרגיל. האלפים חוֹללו דווקא בשבת.

טורי מחאה נכתבו בעיתונים בימים ובשבועות שלאחר מכן. טור אחד קבל על כך שהמבקרים התבקשו שלא לפגוע במטעי הקיבוץ: "הם חסים לרמוס עץ, עגבנייה, כרובים – הם אינם חסים לרמוס את שבתו של ישראל". כותרת אחרת קבעה: "חילול שבת בזיון העם ועלבון הארץ". בן גוריון נאלץ לגנות את ההחלטה, והרבנות הראשית הורתה לעכב את קריאת התורה בשבת עד שיושמעו נאומי מחאה נגד חילול השבת ההמוני.

1
מתוך עיתון "הצופה", 24 ביוני 1947

כחצי שנה לאחר מכן פרץ השלב הראשון של מלחמת העצמאות. הכנס השלישי נערך רק ב-1951 (הפעם ביום חול) ואף צולם בוידאו. ניתן לראות קטעים מתוכו בסרטון של "יומני כרמל". עוד שני כנסים נערכו בדליה: ב-1958, במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל, וב-1968. לאחר מכן הופסקו הכנסים בקיבוץ דליה, אך מסורת פסטיבלי ריקודי העם נמשכה עם ייסוד פסטיבל כרמיאל בסוף שנות השמונים.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון קיבוץ דליה, וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.

שירה | כמו סרטים צבעוניים

שירים מאת שמואל מוניץ, רומי גנון ולילך גליל

ורד נחמני, מקום חסר 1, אקריליק על בד, 35X25 ס"מ, 2010

שמואל מוניץ

רשות

כְּשֶׁאַתְּ לְצִדִּי אֲנִי מַפְסִיק לָנוּעַ

בְּמַעְגָּלִים. שְׁנֵינוּ סְפוּנִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד

וְקִלּוּחַ אוֹר פּוֹלֵשׁ

מֵהַמִּרְפֶּסֶת.

מַעֲטֶפֶת הַפִּקְפּוּק קְמֵלָה בֵּינֵינוּ

כְּמוֹ נֶשֶׁל. יָכֹלְתִּי לִטְבֹּעַ בָּךְ

יָמִים שְׁלֵמִים. לְצַחְצֵחַ אִתָּךְ שִׁנַּיִם

לָנֶצַח. כְּשֶׁאַתְּ מְחַיֶּכֶת,

עֵינֵי הָעִנְבָּר שֶׁלָּךְ מַבְרִיקוֹת

אֶת עֵינַי שֶׁנֶּעֶכְרוּ.

אַתְּ אוֹמֶרֶת:

הָעֻבְדָּה שֶׁפָּרַשְׁתָּ לִזְמַן מְמֻשָּׁךְ כָּל כָּךְ

הִיא פֶּשַׁע נֶגֶד הָאֱנוֹשׁוּת.

אֲנִי כּוֹתֵב וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי רַשַּׁאי

לַעֲבֹר מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת.

.

שמואל מוניץ הוא משורר ועיתונאי. עורך וכותב ב־ynet יהדות. פרסם עד כה שני ספרי שירה: "שום נס בחצי התורן" (2017, אבן חושן) ו"לוחות הרפאים" (2021, פרדס). שירים פרי עטו פורסמו בגיליונות 53 ו־75 של המוסך.

.

רומי גנון

אֲנִי מוֹשֶׁכֶת מִלִּים טוֹבוֹת כְּסֶרֶט צִבְעוֹנִי מִפִּיו שֶׁל קוֹסֵם

בַּלַּיְלָה אֶקְרָא לוֹ לְחַדְרִי. אֶת כּוֹבַע הַצִּילִינְדֶּר

אַנִּיחַ עַל בִּטְנִי אַמְתִּין עַד שֶׁתִּקְפֹּץ

מִתּוֹכוֹ אַרְנֶבֶת וְתוֹלִיךְ אוֹתִי

לִמְחִלָּה

.

אֲנִי

אִשָּׁה שֶׁנֶּחְ-

תְּכָה לִשְׁתַּיִם

וְאַתְּ אַרְנֶבֶת שֶׁנִּשְׁלְפָה

לַקֶּסֶם הַבָּא אֶצְטָרֵךְ מִתְנַדֶּבֶת

מֵהַקָּהָל, נְיַר דֶּבֶק, תּוּתִים, שִׁכְחָה וְיוֹנָה

.

הַלֶּמֶת

בְּדַקָּה לְשֶׁבַע שָׁלוֹשׁ דְּפִיקוֹת בַּדֶּלֶת

מֵאָז יוֹם הַכִּפּוּרִים הַהוּא לְרַחֲמִים אֵין זְמַן

לְבַזְבֵּז, גַּם לֹא אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיָה.

שָׁם, בַּחֲצִי הָאִי סִינַי

יַד יְמִינוֹ הָפַךְ לְהַרְדּוּף וְהוּא לַחֲצִי אִישׁ.

סִירַת־הַקְּלִינִיקָה מִטַּלְטֶלֶת בִּתְעָלַת סוּאֵץ

כְּשֶׁרַחֲמִים עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן שֶׁל מִלְחָמָה,

לְמָשָׁל שֶׁשֶּׁבֶר קָטָן מִכְּלוּם.

תְּקוּעִים בֵּין יַמִּים,

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים וּמְדַבְּרִים עַל עוֹלָם בְּלִי חֶמְלָה

.

רומי גנון היא פסיכולוגית רפואית, מדריכה ומורשית להיפנוט, מעמיקה בגישות אקזיסטנציאליות ובודהיסטיות וכותבת שירה. שיריה פורסמו בבמות שונות.

.

לילך גליל

מקהלה

עוֹמְדִים עַל חֲבִילוֹת חָצִיר

וְכָל קוֹלוֹת הַבָּס וְהַטֵּנוֹר, הַמֵּצוֹ וְהָאַלְט

גּוֹאִים בָּנוּ כְּמוֹ סְרָטִים צִבְעוֹנִיִּים.

אֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים. אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים שָׁרִים וְצוֹחֲקִים.

אֲנַחְנוּ מַקְשִׁיבִים; יַד יָמִין כַּאֲפַרְכֶּסֶת,

יַד שְׂמֹאל מוּשֶׁטֶת לְמַגָּע, יָד שְׁלִישִׁית

מֻנַּחַת עַל רֹאשֵׁנוּ בְּעֶרְגָּה.

.

הקול שלי ואני

מֵעֹמֶק הַיַּעַר

מְחַיֵּךְ אֵלַי חֲתוּל הַצֵּ'סָיֶר

כָּמֵהַּ לְקוֹל, סַקְרָן לִיצִירָה,

שׁוֹלֵחַ תְּשׁוּבָה לְאָזְנַי הַשּׁוֹאֲלוֹת –

וְנֶעֱלָם.

.

לילך גליל היא סופרת ומשוררת. עורכת כתבי יד בפרוזה ושירה, ומנחה כותבות וכותבים. פרסמה עד כה חמישה ספרים בפרוזה, שלושה ספרי שירה וספר שירה בפרוזה. ספרה האחרון "מתוך הנילוס האדום" ראה אור בהוצאת "עולם חדש" ב־2021. יצירות פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 24, 89, 92, ובגיליון מיום 26.05.22.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גילי חיימוביץ' ודניאלה סער

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חקירה שלישית ואחרונה של אליאנה דווידוב

"עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים." סיפור בלשי קצר מאת ארנה קזין

שמעון אבני, התלבטות בין אנשים, אקריליק ורישום על נייר, 30X21 ס"מ, 2023

בושה

ארנה קזין

.

ביום שבו הרגו את בנו של ראש הממשלה יצאה רב־פקד ענת שהרבני מדירתי בטריקת דלת.

מעוצמת החבטה נפלו מהמדף הירגזי ויונק הדבש – אין להם משקל כמעט; הם נחתו על השטיח ללא פגע – ונפלו גם מאינה מצויה, צוצלת ועורבני. הנוצות שלהם הופרעו מעט, השת של העורבני נמעך, נוצות התכלת התעקמו, אבל לא שום דבר רציני. לעומת זאת, התוכי השחור – אחד האדרים הראשונים שהתקנתי לפני עשרים וחמש שנים, כשרק התחלתי להתעניין באומנות הפחלוץ, תוכי ואסה שחור כפחם שמצאתי עומד ומדדה, פצוע באחת הרגליים, מנקר במקורו הנשרי הסדוק באגוז קוקו דה מר באחד מאיי סיישל, ולכדתי אותו, והרגתי בעדינות, בלחץ ממוקד מתחת לפרקי הכתפיים, לחץ שמעכב את פעולת הלב והריאות וגורם למוות בתוך שניות אחדות, בלי סבל, וניקיתי וסידרתי את הנוצות והטסתי לתל אביב בתוך מיכל הקפאה, והתקנתי אותו, יפה וזקוף ובריא לעד – עכשיו דווקא הוא קרס על הרצפה, ראשו ניתק, רגליו נשברו, יופיו התנדף, וידעתי בו־ברגע שאת זה כבר לא אוכל לתקן.

מה עוד כבר לא יכולתי לתקן?

זה היה בבוקר החמישה באוגוסט, האוויר עמד סמיך ודביק בחדר האורחים בדירתי הקטנה במרכז תל אביב; המאוורר בפינת החדר עמד מטרטר ונכלם. הוא לא הצליח להזיז כלום, לא את האוויר, לא את טיפות המים, לא את המועקה.

הריב התלקח כבר בשש וחצי, בפתחו של אותו יום. חזרתי מריצת הבוקר שלי, והתפלאתי למצוא את ענת לבושה במדים, עומדת ליד השיש עם ספל קפה ביד אחת וטלפון בשנייה, פניה רכונות אל המסך.

"היי", הפטרתי, ועמדתי להיכנס למקלחת הקרה, בדרך לספל ראשון של דרג'ילינג, כמנהגי בכל בוקר. לא ציפיתי לשיחה נעימה. ציפיתי לחילופי דברים מאופקים, מהוססים, בציפייה מתמדת שאחת מאיתנו תשבור את השרב. באותם ימים עמד בינינו מסך אטום, קיר של חשדנות ועייפות. מאז התחילו ההפגנות נגד הממשלה בתחילת ינואר, וביתר שאת מאז ההפגנה בגשם השוטף, תחת מחסה המטריות בכיכר הבימה – שממנה חזרתי הביתה רושפת על האופן שבו המשטרה תחמה את הכיכר וסיכנה את המפגינים; והיא אמרה, "בדיוק להפך, מותק; הקלסטרופוביה שלך היא לא אמת מידה; תחמו את האזור כדי להגן על המפגינים", ואני שאלתי אותה, "תגידי, כך זה הולך להיות מעכשיו, את תהיי שוטרת לפני שתהיי כל דבר אחר, ולא נוכל לדבר על כלום?" והיא אמרה, "אליאנה, מה את רוצה, יש לי פשוט פרספקטיבה אחרת משלך, חשבת על זה?" ואני אמרתי, "ענת, אני לא יודעת, אני יכולה לשתף אותך בפחד שלי בלי שתתנשאי עליי?" וענת אמרה, "תעזבי אותי עכשיו, יש לי המון על הראש, ואת לא עוזרת; כרגיל את חושבת רק על עצמך", ולי לא הייתה סבלנות לזה, באמת שלא הייתה לי – ובכן מאז כמעט לא דיברנו, ועוד פחות מזה נגענו, חוץ מפעם אחת שבה נמאס לי מהקור, מהגב שלה שפונה אליי בלילות, מהצדקנות שלה, וההתנשאות, כאילו היא היחידה שאחראית, מקצועית, ואני כל כולי רק דחפים וגחמות, נמאס לי מהחוכמה שלה, מאיך שתמיד אמרה את המילה האחרונה בכל ויכוח, תמיד צדקה, תמיד הייתה יפה וצודקת, ודיברה בשקט, ומאיך שהעדיפה את השתיקה על פני ההתנצחות, ופנתה ממני והלאה, ולא עשתה כל מאמץ להתקרב – והפתעתי אותה באותה פעם אחת ויחידה מתחת לשמיכה, הצלחתי להחדיר יד בין ירכיה, והצמדתי את שפתיי לצוואר שלה, והיא הניחה לרגע יד חמה על הזרוע שלי, וחשבתי שהיא איתי, מַרְפּה, מדיפה קרבה, הרגשתי אותה איתי, אבל מייד היא הזניקה מרפק לתוך עצם הבריח שלי, ושתינו התרחקנו באחת והחנקנו אנחה של כאב.

"איך את מסבירה את זה?" אמרה ענת בלי הקדמות ונשאה את מסך הטלפון שלה אל פניי.

"מה קרה עכשיו?" שאלתי, והיא אמרה: "זה מה שאני שואלת".

לקחתי ממנה את הטלפון והפעלתי את הסרטון שחיכה לי שם. המצלמה לכדה פתח של בניין לא מוכר לי, והכניסה אותי איתה לחדר המדרגות. היא עלתה גרם מדרגות אחד ועוד אחד ועוד אחד. חדר מדרגות ללא שום סימן מזהה, חסר עניין, אריחים אפורים, שפריץ לבן על הקירות.

"מה את רוצה, ענת?" שאלתי והושטתי לעברה את הטלפון.

"חכי, תראי עד הסוף", היא אמרה והתרחקה והניחה את ספל הקפה בכיור.

בקומה השלישית של הבניין עצרה המצלמה מול דלת פלדלת גדולה וחומה, והתקרבה לשלט שעליו התנוסס שם המשפחה של שר החקלאות בממשלת ישראל. כעבור שני רגעים התרחקה שוב המצלמה – כנראה הצלם עלה לגרם המדרגות הבא – אבל נשארה ממוקדת בדלת של משפחת השר. עברו עוד שני רגעים לפני שנכנסה לתמונה אישה בעלת צמת צד עבה וארוכה, שמייד זיהיתי כחברתי רמה לויד. היא נראתה מדביקה כרזה על הדלת ומניחה חפץ על המפתן. לרגע היא הפנתה את פניה אל המצלמה, חייכה – כאילו הביטה היישר אליי ממש – ופנתה לרדת במדרגות. הופתעתי לראות כך את רמה, ידידה ותיקה שלי עוד מימי הבר "דיטה וגיטה", מעצבת אופנה רבת כוח וסגנון ואחת שיודעת לשתות (מהבודדות שהצלחתי לחבב ולשמור איתן על קשר – אולי כי אף פעם לא גלשנו לסקס). אומנם היא הייתה ממנהיגות קבוצת המחאה "דיקטטורה לא באופנה", והייתה פעילה עד לעייפה נגד הממשלה בחודשים הארוכים של תחילת שנת 2023, אבל היא הייתה גם אחת הנשים האלגנטיות ביותר שהכרתי; היא החשיבה את היפה לפני הטוב – לא, בעצם היא תמיד אמרה שמה שיפה הוא בהכרח טוב – ובכל מקרה, יכולתי לדמיין אותה נושאת נאום מעורר ונלהב במסיבת קוקטייל או באירוע של אנשי תעשיית האופנה, וכולנו ראינו אותה מפיקה אירוע מחאה גדול שהכה גלים בכל העולם, אבל היא לא נראתה שייכת לפעולת גרילה כזו, מתגנבת לבדה כך לחדר מדרגות סתמי, פעולה ששמורה בדרך כלל לאקטיביסטים צעירים ואלמוניים. נשארתי לצפות בסרטון עד הסוף: אחרי שרמה יצאה מהפריים, המצלמה התקרבה אל המפתן, עברה על הכרזה המודבקת על הדלת – גור לך, יש נשר בשמיים, נכתב שם בטוש שחור – ועברה להתמקד בחפץ שהונח על שטיחון הכניסה. עוד קצת מיקוד לעדשה, ומה שהתגלה בבהירות היה מוכר לי היטב: גווייה של נץ מצוי שכוב על צידו, מקורו נטוי אל השטיחון.

"מה זה?" הנחתי את הטלפון של ענת על שולחן המטבח. "למה אני צריכה להסביר את זה? איך זה הגיע אלייך?"

"מה זה חשוב איך", ענת נעצה בי מבט שכולו רתיעה. "גם חברה שלך וגם פוחלץ של ציפור? זה יותר מדי מקריות מותק, סורי".

נאלמתי מרוב תדהמה. לא ציפיתי לחשדנות מהסוג הזה. בימיו הראשונים של המשבר הלאומי, כשהממשלה רק קמה, ענת עוד שיתפה אותי בחששות שלה מפני השר החדש שמופקד על המשטרה ומהלכיו הצפויים, סיפרה לי כמה סיפורי פוליטיקה ארגונית של המשטרה שהעסיקו אותה; אנשים שמתחנפים לשלטון החדש, אחרים שמתנגדים, זה שיאבד את התפקיד שלו, זו שרוצה כבר לפרוש מסיבות אישיות ועכשיו פוחדת כי הכול קורס ואיך תמצא עבודה חדשה בגילה; שיחות של פינות קפה, שיחות של בר אחרי הצהריים, וחלקנו דאגה משותפת מהעתיד. אבל האינטימיות הזאת והשיחה הטובה שהחזיקו אותנו יחד בשבועות הראשונים אחרי הבחירות התפוגגו ברגע שהתחילו ההפגנות, והתיישבו שוטרים על סוסים מול מפגינים, והוטחו בשוטרים הקריאות "בושה" "בושה" "בושה" שוב ושוב, ואני מצאתי את עצמי יוצאת לכל הפגנה עם האולימפוס או־אם־די שלי (עם עדשה קאנון 600 מילימטר, צמצם 5.6; עדשה כבדה ומסורבלת אבל אחת שלוכדת פצעונים על מצח, נמלים על עץ, ובעיקר את המדברון והפשוש, הציפורים הקטנות בישראל, ממרחק מאות מטרים) ומצלמת בכפייתיות דגלים ואוכּפים ופרסות ושלטים ופנים משולהבות של מפגינות ומפגינים, ושל שוטרות ושוטרים, ומעלה לאתר שלי, וחוזרת חדורת מרץ, ושמחה, שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, כאילו יצאתי למסעות צפרות בערבות הפרא כולי התרוממות רוח בזכות מפגש עם ציפורים נדירות, ועומדת לצד חברות שמפגינות בעקביות בחבורה, אלה מהחזית הוורודה ואלה מהליגה הסגולה, ופוגשת שם עשרות נשים, צעירות ומבוגרות, כאלה שלא הכרתי וכאלה שהכרתי, רבות מהן באופן אינטימי, ומספרת לענת על המפגשים, ומראה לה תצלומים. בשבועות האלה, שבהם אני התמסרתי לצילום ולחברותא ולאנרגיה הטובה של ההתנגדות, וענת התמסרה כולה למשימות המשטרה, משהו בה הלך ודעך. היא התכנסה בתוך עצמה והתרחקה, כמו שעשתה בכל פעם שהייתה בינינו איבה – של קנאה, של אי־הבנה. היא לא הסבירה מה עובר עליה, ואני הייתי כל כך מתוחה ודרוכה ומיואשת ומרוכזת בענייני המחאה והתיעוד שלה, שלא ממש שאלתי, והנחתי שזה יעבור.

"מה זה המבט הזה, ומה זאת השאלה הזאת?" התפרצתי, "איך זאת ציפור שלי? ולמה מה שרמה עושה קשור אליי? מה את רוצה ממני?" הדחף לנפץ את הטלפון שלה רוסן איכשהו, בלי מחשבה, וזרקתי אותו על הספה שקלטה אותו ברכּות. "אליאנה, אם היית עוצרת לחשוב רגע גם עליי ולא רק על עצמך ועל החברות שלך וכל הבידור הזה של ההתנגדות, היית מבינה שזו חקירה בתחום שלי, ושאני אצטרך להתמודד עם הבושה כשיגלו שאת מעורבת בזה".

"הבושה?" לא האמנתי למשמע אוזניי. היה לה כבר סיפור שלם בראש. "תחשבי טוב טוב במה או במי את מתביישת. אני פשוט לא מאמינה. תעופי לי מהעיניים, ענת, נשבר לי".

עמדה בינינו עוד שתיקה בת דקה לפני שענת אספה כמה חפצים – טלפון, מטען, בקבוק מים, מפתחות, אוזניות – זרקה לתוך התיק שלה, התקרבה אליי, נשאה את המבט שלה אל תוך עיניי, אמרה, "תודה רבה, אליאנה. תסתכלי טוב, אני עפה לך מהעיניים", ויצאה בטריקה.

מייד אחרי שסידרתי את משפחת האדרים שלי בחזרה על המדף, והנחתי את התוכי השחור על שולחן עבודת הפחלוץ, מזגתי לי – במקום ספל תה דרג'ילינג – כוסית ג'ק דניאלס שיפון ויצאתי לשבת על הכיסא במרפסת שצופה אל אקליפטוס ודקל וושינגטוניה וקיר אפור וסדוק של בניין שכן. אומנם היה מוקדם בבוקר, אבל לא ידעתי איך להמס אחרת את הכעס ואת הצער ולאן להוליך את הייאוש.

רמה לויד, שהתקשרתי אליה בשעות הבוקר כמה פעמים והשארתי הודעה, חזרה אליי רק באחת בצהריים. "היי מותק, מה קורה?" היא שאלה בעליזות הסקסית שלה, ואני ניגשתי לעניין: "תגידי, היית היום או באחד הימים האחרונים בבניין של שר החקלאות?" והיא אמרה, "מה?" ואני אמרתי, "בבקשה, רמה, חשוב לי שתעני", והיא אמרה, "אליאנה, מה קורה? את נשמעת מוזר", ואני אמרתי, "סליחה", והסברתי שראיתי סרטון שבו רואים אותה מניחה גווייה של נץ מצוי על מפתן ביתה של משפחת השר, ואמרתי לה שהמשטרה חוקרת, ושכדאי שתהיה מוכנה לזה, והיא אמרה, "די", ואמרתי "מה די", והיא אמרה, "זה לא ייאמן, הם אמרו שמשהו כזה יקרה, אבל לא האמנתי", והיא אמרה, "רגע, אלי, יש מישהו בדלת", ואחרי שתיקה של כמה דקות שבהן שמעתי קולות נמוכים ברקע, היא אמרה, "את לא מאמינה, שני שוטרים פה בדלת, הם לוקחים אותי לחקירה, אתקשר אלייך אחר כך", וניתקה.

את אי־השקט שלי ניסיתי להרגיע בכמה מטלות בית, ניקיתי את המקפיא שאחסן מדי פעם ציפורים בשלבים שונים של עבודת הפחלוץ, תיקנתי את הדלת של מכונת הכביסה שלא נסגרה היטב, תקלה שהזנחתי כבר חודשים. כעבור כשעה נכנסתי למחשב, עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם, או בפתח בתים של בני משפחה קרובים, או במושב הקדמי של המכוניות שלהם, תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים, או רק חלקים של חיות: ראש של סוס בבית של שר המשטרה, שועל שלם לשר המשפטים, כמה כלבי צ'יוואווה שחוטים לחברי קואליציה שונים, נץ לשר החקלאות, חתולה דרוסה ליו"ר הכנסת, ומסרים שמזהירים אותם בדרכים מרומזות פן יבולע להם, בלי להבהיר במה בדיוק מדובר. עד מהרה התנוססה הכותרת "מבצע הסנדק" מעל הדיווחים. בכל הערוצים שודרו סרטונים שבהם נראים כמה ממנהיגי המחאה, בדומה לרמה לויד, בעת מעשה: את אדר פרסלר יוצאת משביל הגישה לביתו של שר המשפטים במודיעין, את נועם ירדן, ממחאת ההייטקיסטים, קופץ ממרפסת ביתו של יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט במאחז בגוש עציון, את רועי דורון, מנהיג אחר של תנועת המחאה, יוצא מחדר המדרגות בבניין של חבר כנסת מהימין הציוני, ובכל אתר ותחנה הציגו מייד את ציוצי התגובות של חברי הקואליציה, שקראו למשטרה להגיב במלוא החומרה. בתשובה לשאלה באחת מתוכניות האקטואליה ברשת ב' אמר שר החקלאות שהספיקו כבר לסלק את הראיות לפני שבני משפחתו התעוררו בבוקר – הוא היה באותו יום בירושלים – אבל אין ספק שזו דלת הדירה שלו. בערוצים אחרים שרת ההסברה אמרה שהאנרכיסטים פלשו לזירות הפרטיות של חברים מהקואליציה, וביצעו "פעולות טרור". "הם ישלמו על זה!" אמרה. עד מהרה גם הופץ ציוץ מאת הבן של ראש הממשלה. "שמאלנים יפי נפש שוחטים יונים ומשחקים באיומים! זהו, נגמר. הגיע הזמן להכניס לכלא את הטרוריסטים האלה שמנסים לגנוב לנו את השלטון".

ערוץ 14, כך דיווחו באתר "הארץ", הודיע שהמשטרה עצרה לחקירה את ראשי המחאה המעורבים במעשה. דובר המשטרה מסר שלא נמצאו בשטח אף אחד מבעלי החיים השחוטים שנראו בסרטונים – החוקרים בודקים את כל הכיוונים.

קראתי את הסיקור מרותקת ולא הבנתי מה קורה. למה מנהיגי המחאה נתנו שיצלמו אותם עצמם? מי הפיץ את הסרטונים האלה? בימים האחרונים הצהירו ראשי המחאה על עליית מדרגה בפעולות המחאה, לאחר שעברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק בתי המשפט, תיקון 101, שמבטיח לקואליציה רוב בוועדה לבחירת שופטים. האם "מבצע הסנדק" זו ההפתעה שדיברו עליה? קינאתי לרגע באומץ שלהם. ובה בעת הלכה והכבידה על החזה שלי המועקה, שהתיישבה בי מאז ששהרבני יצאה מהבית. התקשרתי אליה, רציתי לדבר איתה. הייתי חייבת לדעת מה הסיפור עם הסרטונים האלה, והייתי חייבת לדעת שהיא כבר מצטערת שהאשימה אותי ויודעת שטעתה, ושאין לי שום קשר לנץ הזה. היא לא ענתה. שלחתי הודעה קולית. "ענת, בואי נדבר, בבקשה". ידעתי שהיא לא תיענה.

גם רמה לא ענתה לי. ב"הארץ" עלתה ידיעה חדשה: "מעצבת האופנה רמה לויד, שהובילה לפני חודשיים את תצוגת המחאה 'דיקטטורה לא באופנה' בכביש שש, נעצרה היום בצהריים מחוץ לביתה בתל אביב ונלקחה לחקירה". באחת מקבוצות הווטסאפ של המחאה כבר הזניקו מפגינים לתמוך בה מחוץ לתחנת המשטרה ברחוב סלמה בדרום העיר. בתוך הידיעה העלו סרטון וידאו שבו הראו אותה, באוברול האפור הקצר שעיצבה בעצמה, בסניקרס שחורות, ובצמה עד המותניים, נדחקת לתוך ניידת משטרה כשהיא מסמנת וי בשתי אצבעותיה. בהמשך הידיעה העלו גם את הווידאו מחדר המדרגות של שר החקלאות.

תצוגת האופנה המחאתית של רמה באמת הייתה שיא בחייה המקצועיים ובכלל – היא עצרה ביום העצמאות את התנועה בכביש שש למשך שעה, שבה הקימו היא ועמיתיה בן רגע במה וטריבונות ושטיח אדום שעליו התהלכו מאה דוגמנים ודוגמניות ובהם גם מעצבים ומעצבות מובילים בתעשייה המקומית וגם כמה מתעשיית האופנה האירופאית, צעדו הלוך ושוב לובשים מגוון מרשים של בגדי מחאה, כבמיטב האירועים מהסוג הזה, מול קהל שהוזמן מראש; אירוע שסיפק לקבוצות הווטסאפ ולמהדורות החדשות בישראל את הוויכוחים הכי מכוערים, עם הגידופים הכי שפלים, שבהם רמה וחבריה הואשמו כפריווילגים ומנותקים ונרקיסיסטים, במקרה המעודן, ואילו לתקשורת העולמית סיפקו את התצלומים הטובים ביותר ממחאת 2023, ולרמה עצמה התפעלות גלובלית מהיצירתיות שלה, ומהאומץ שלה לשלם מחיר עסקי על המעורבות הפוליטית. היא אפילו דיברה אצל כריסטיאנה אמנפור בסי־אן־אן, והן דיברו ברצינות תהומית וגם צחקו קצת על חולצות טריקו עם מסרים, ואיך בסוף גאפ או זארה יעשו מהכול ליין חדש וקוּל.

בזמן שישבתי ועקבתי אחר המעצרים, לרגע הרגשתי – אולי בפעם הראשונה בחיי – שאני לא במקום הנכון. במקום לצלם מהצד ומרחוק את ההפגנות, כמו את הציפורים, אולי אני צריכה לצאת ולעשות מעשה שיהיה שווה צילום בעצמו? חשבתי על רמה, וכמה שהיא אמיצה יותר מכפי שהייתי או אהיה אי פעם. דמיינתי אותה בבית המעצר, זקופה וחסרת פחד, ויפה, ומהירת לשון, בעת שחוקרים אותה. ידעתי שאני לא רוצה להיות במקומה, אבל גם ידעתי שאין לי מה לדאוג לה. האם ענת תפגוש אותה כחוקרת? איך זה יהיה? צמרמורת חלפה בגבי.

בחמש אחר הצהריים, בלי תשובות לאף לא אחת מהשאלות שלי, יצאתי לשוטט בחוצות, כמו שאני נוהגת בכל פעם שאני מתקשה להבהיר את המחשבות – הן נעות בקצב הליכה, המחשבות שלי, ובמשך כשעה או שתיים עברתי ברחובות ובשדרות, לאורכה ולרוחבה של העיר, שקועה בניסיון להבין משהו, למצוא חוט של היגיון בתוך הפקעת ולמשוך אותו החוצה. בלי לשים לב מצאתי את עצמי בכיכר רבין ליד סניף של חנות של רמה. בחלון הראווה שלה נשארו בובות ראווה מליין אופנה – אמפיוטיישן – שעבדה עליו בחודשים שלפני ההפיכה המשטרית. היא התעניינה ביופי של פגמים גופניים, והלבישה לראווה 12 בובות שלכל אחת מהן חסר איבר אחד – זו בלי יד, זו עם חצי פנים, או בלי עין, או עם דרגות שונות של קטיעות רגליים, באופן שהבליט את החסר והפך אותו לנוכח, ואפילו מושך. הכול כתבו שזו אחת העבודות היפות ביותר שלה, ואיכשהו עד לאותו רגע מול החנות הסגורה לא יצא לי לראות אותה. אהבתי את מה שראיתי. בובות הראווה פוסלו במידות שונות של ריאליזם, וכל אחת מהן נראתה חזקה, כמעט כריזמטית, יותר מאחותה. בובת ראווה אחת שחורה ותמירה, לבושה בשמלת סאטן אפורה, בירכתי חלון הראווה, נראתה שלמה ויפה מכולן, וגם נורמטיבית להפליא, ומשכה את תשומת ליבי. עברו כמה רגעים עד שהבנתי איך היא קשורה לתערוכת "אמפיוטיישן": הבוהן שלה בכף רגל ימין נגדעה, ובמקומה יצרה רמה מעין בוהן תותבת, תכשיט בצורת נחש קטן מכסף. חשבתי על מחקר שהשתתפתי בו בחודשים האחרונים, על אודות החיוואי, מין של עיט גדול ובהיר המתמחה באכילת נחשים. עד לאחרונה היה החיוואי אחד מהעופות הדורסים הנפוצים במקומותינו, בזכות העובדה שהוא ניזון מדיאטה של נחשים וזוחלים ולא זקוק למכרסמים שמורעלים אצלנו בהמוניהם. גופו ותחתית כנפיו בהירים, ועל רקע השמיים הוא נעשה רואה ואינו נראה, ומצליח להפתיע את הטרף בצלילה מגובה רב. אצבעותיו הקצרות והמחוספסות מאפשרות לו ללפות את הגוף החלקלק של הנחש ולקטול אותו, סמוך לראשו, באחת. אבל בשנתיים האחרונות ניכרת ירידה בהיקף אוכלוסיית החיוואים בישראל, וקהילת האורניתולוגים, ואני בתוכה, התחילה לעסוק בתופעה הזאת בעניין רב.

מול נחש הבוהן שבחלון הראווה, חשבתי על הנץ מהסרטון של רמה בחדר המדרגות של השר. ניצים בדרך כלל לא אוכלים נחשים. הם אוכלים בעיקר עופות ויונקים: ארנבות, קיפודים, עטלפים, עורבים, יונים. שאלתי את עצמי, למה השתמשו דווקא בנץ במבצע המחאה אצל שר החקלאות? ואיך באמת השיגו אחד כזה? מיהרתי הביתה למחשב.

את הסרטון שמצאתי עד מהרה באחת ההודעות שהועברו פעמים רבות בטוויטר, הורדתי למחשב והגדלתי, וצפיתי בו שוב ושוב. בפעמים הראשונות התמקדתי בצמה של רמה, ובדלת של משפחת השר, ובאור שנשפך מהחלון בחדר המדרגות על השטיחון ועל הפגר של הציפור, ובחיוך של רמה, שהישירה מבט אל המצלמה, כל־כולה יודעת את קסמה, ורק בצפייה העשירית, אני חושבת, התעוררה האורניתולוגית שבי, והתמקדתי בגווייה. למה בעצם הייתי בטוחה שזהו נץ מצוי? טעות של טירונים; טעות מטומטמת במיוחד למי שכתבה עבודת מחקר די מצוטטת לכתב העת IBIS של אגודת האורניתולוגים הבריטית על ההבדל בין נץ מצוי, נץ גדול, נץ קולני אפור וזרון כחול. הגדלתי מאוד את התמונה של הציפור המתה, והכיתי במצחי: אומנם פספוסי הרוחב בבטן מזכירים את זה של נקבת הנץ המצוי, אבל אלוהים אדירים, איך לא ראיתי עד לרגע זה שהרגליים אדומות וארוכות, ושהדונגית שבקצה המקור אדומה. הגוף מזכיר אומנם שילוב של נץ גדול וזרון כחול, אבל בלי ספק זהו נץ קולני אפור. מה שנקרא באנגלית, Chanting Goshawk. ציפור שניחנה בשירה קצובה, חזקה, כמו משרוקיות וזמבורות של הפגנה, חזרתית, עיקשת, למול סכנה. עברה בראשי השאלה, האם מישהו מהמארגנים של מבצע סנדק יודעים שזה השם של הציפור? האם הבחירה בציפור המסוימת הזאת קשורה באופן סמלי לשירת המחאה בכלל ולחזרה הקצבית, כמו שעון מעורר, כמו אזעקה, אחר מילה אחת, שתי הברות, בו-שה – בו-שה – בו-שה?

ביטלתי את המחשבה ברגע שעלתה. התרכזתי שוב בתמונה ומשהו במראה של הנץ הטריד אותי. חשד כבד. משהו לא בסדר. חיפשתי ושלפתי מתוך תיקיית "מאמרים ל־IBIS" את הקובץ "Varieties of Hawks, a New Perspective", וגללתי מטה, לפרק על אודות הנץ בעל הקריאות הקצובות והברורות, וקראתי קצת, רעננתי את הזיכרון. באותו רגע ידעתי: אין שום סיכוי שרמה השיגה פגר של נץ קולני אפור. נץ קולני אפור כמעט שלא נצפה בישראל – בעצם רק פעם אחת כל השנים מאז שהתחילו את התצפיות, באזור הנגב בתחילת שנות השבעים. כשראיתי בתחתית הקובץ את הנץ שמופיע בו, פרט אחד מני רבים שצולם במרוקו מדרום לסהרה, חששותיי הלכו וגברו. עברתי לנץ מהסרטון של רמה והגדלתי מאוד את התמונה שלו. חזרתי לנץ שהופיע במאמר שלי. נדהמתי: בדיוק אותה ציפור אחת מסוימת. התצלום אצלי תופס את הצדודית השמאלית של הנץ, פסי רוחב אפורים לבנים בבטן, בדיוק באותה זווית כמו זה ששכוב על המפתן; ניכרות הרגליים האדומות והארוכות, זהות לאלה שבסרטון. אומנם אחד שוכב כפגר על שטיחון המפתן, ואחד מצולם חי ומשוחרר וצופה על סביבתו, אבל עושה רושם שזהו אותו נץ, מצולם מאותה זווית. המשכתי למקד את המבט, ופתאום הצטמררתי כולי: בנץ של רמה ניכר סממן ייחודי לנץ שצילמתי בעצמי: ברגל השמאלית שלו שתי אצבעות בלבד, מתוך ארבע. כן, בשתי התמונות, שתי אצבעות שמאל מתוך ארבע. האם דיברתי עליו עם רמה בהקשר של התערוכה "אמפיוטיישן"? לא זכרתי שיחה כזאת. ובכלל, איך זה יכול להיות, בסרטון הציפור נראית לגמרי תלת ממדית. זהו בעצם ההבדל היחיד. מה קורה פה?

מייד הבנתי עם מי אני חייבת לדבר כדי לקבל עזרה: התקשרתי לחברתי הטובה רות, הבעלים של "בית ספר", חנות הספרים האהובה בפינת שינקין אחד העם, שנסעה זה לא כבר לשנת ניסיון, כהגדרתה, בטקסס. רות יצרה קשר שם עם חנות הספרים "פרנסוס" בנאשוויל, זו של הסופרת האהובה על שתינו, אן פאצ'ט, והשיגה אצלה עבודה. או במילים אחרות: רות לא יכלה לשאת את השלטון החדש ותוכניותיו, סגרה את החנות שלה וכמעט נעלמה בן רגע מחיי, אלא שדווקא הפעם בניגוד לעבר הקפדתי לשמור על קשר ולדבר איתה פעם ביומיים, ואני חושבת שמאז עברה לקצה השני של העולם נעשינו קרובות כפי שמעולם לא היינו. זכרתי שבן זוגה החדש והאמריקאי והחמוד, דארן, הוא עורך וידאו ומומחה לתוכנות כמו פוטושופ ודברים כאלה, והנחתי שהוא יוכל להאיר את עיניי. עכשיו היה בוקר אצלה ואחרי ארבעה צלצולים היא ענתה. "היי, מותק, מה נשמע? סוער אצלכם!"

"כן", אמרתי לה, "אצלנו סוער". משהו ב"אצלכם" הזה שלה הרגיז אותי אבל היא קטעה את המחשבה ואמרה, "ראיתי שרמה העלתה הילוך! איך היא השיגה את הנץ הזה? את מעורבת?" אני לא יודעת, איכשהו כשזה בא מפיה של רות, השאלה הזאת דווקא לא הרתיחה אותי. ידעתי שבניגוד לענת היא לא תופרת לי תיק של חוסר נאמנות, אלא רק מניחה שאני הרפתקנית ויצירתית או משהו מושך שכזה. "הלוואי. את יודעת איך אני, נשארת במרחק מצלמה מכל מה שקורה; לא עושה בעצמי שום דבר ששווה לדווח עליו".

רות שאלה אותי עוד כמה שאלות, והתעכבה בקול מודאג על מה שקורה בימים האחרונים ביני ובין ענת. איך אנחנו, היא שאלה, וכשסיפרתי בקצרה על הקור שנושב בינינו, ועל הריב האחרון, רות שאלה אם אני מבינה שענת בטח מקנאה בי, או מקנאה לי, כי אני חוגגת בכל ההפגנות והיא לא יכולה להפגין כשוטרת, ועוד כמפקדת במחוז תל אביב. היא בטח קרועה מבפנים. "לא הייתי רוצה להיות במקומה", היא אמרה.

"כן", מלמלתי. איכשהו לא חשבתי על זה כך עד לאותו רגע, והכעיס אותי שרות מבינה הכול מאי שם בטקסס. "אליאנה, תעשי מאמץ לחשוב קצת עליה, מותק. אלה ימים קשים. את לא תעמדי בזה לבד. היא צריכה אותך לא פחות מכמה שאת צריכה אותה".

לא רציתי לשמוע עוד מזה, שאלתי מה שלום עלמה, הבת שלה, ומה שלום דארן, שכבר נוצרו בינינו יחסי ידידות וקרבה בעקבות כמה שיחות זום ששוחחנו שלושתנו, עם כוס ויסקי – כל אחד ביבשת שלו – הוא אהב להראות לי מיני תעלולי עריכה מסעירים. רות אמרה שעלמה בדיוק שרה שיר של אלביס בניגון מקומי, ושהיא מתגעגעת אליי, וסיפרה לי עוד אנקדוטה או שתיים, לפני ששאלתי אותה אם זה בסדר לבקש מדארן טובה, שיבדוק לי משהו. הסברתי לה בקצרה מה אני מנסה להבין וקבענו שאשלח לדארן את מה שיש בידי.

כעבור חצי שעה רות התקשרה ואמרה שדארן חושב שזו לא השתלה של דימוי בתוך וידאו, אלא שכל הווידאו מפוברק. "בחודשיים האחרונים – הוא דיבר איתך על זה? – דארן נכנס חזק ללמוד את הטכנולוגיה של דיפ פייק. אפילו משלמים לו על זה בעבודה שלו. לערוך סקירה של מה שכבר אפשר ומה עוד אפשר ורצוי לעשות או משהו כזה. הוא אומר שהוא לא ראה עבודות מתקדמות כאלה, כמו הווידאו ששלחת אליו, אבל מאוד יכול להיות שזה מה שקרה כאן. הוא אומר ששווה לבדוק. אולי לא רק השתמשו בתמונה של הציפור והפכו אותה לדמות תלת ממדית בסרטון שבו רמה מככבת. אלא יצרו את רמה בעצמה. ואת כל ההתנהגות שלה. זה לא עושה סנס, אבל שווה בדיקה. הוא ישלח לך כמה דוגמאות של סרטונים שמסבירים איך היום עושים את זה ותראי אם זה נראה לך רלוונטי. הוא ישמח ממש לעזור, הוא מכור לסיפור הזה".

ניסיתי להשיג שוב את רמה, ועברתי על כל אתרי החדשות, ולא ראיתי שאף אחד מדבר על האופציה הזאת, של סרטונים ערוכים ומפוברקים בטכנולוגיה החדשה. איכשהו כל חברי הקואליציה שנפלו קורבן לתעלול של מנהיגי המחאה הגיבו כאילו ברור שהעלימו את הגוויות הממשיות מהזירות הפרטיות שלהם לפני שהמשטרה באה לאזור. כאילו אין כאן סוגיה. הם לא חקרו במופלא. עשה רושם שהם חוו את החוויה הזאת כמו כולנו, דרך מסכי האינטרנט והטלוויזיה בלבד. עמדתי במטבח והרתחתי מים לכוס תה אסאם שחור כשרמה התקשרה ואמרה, "אליאנה, אני בסדר", ואני מיהרתי ושאלתי, "מי ערך את הסרטונים האלה, רמה?" והיא אמרה, "אין לי מושג, תאמיני לי; לפני שבוע מישהו הזהיר אותי שהם הולכים לעשות משהו כזה, להכפיש אותנו איכשהו, להפיל בפח, אולי אלה האנשים של ערוץ 14, זה מה שהנחתי, אבל אין לי שמות. אני לא יודעת מה לעשות, השוטרים לא מאמינים לי שזאת לא אני שם בחדר המדרגות, ואין לי שום דרך להוכיח". היא נשמעה קצת מתוחה, אולי אפילו פוחדת, ואני אמרתי לה, "טוב, אולי אני יכולה לעזור", וניתקתי.

הסרטונים מדארן של רות הגיעו לתיבת המייל שלי והתחלתי לעבור עליהם אחד אחד. גם עשיתי חיפוש בגוגל והגעתי לסדרת הכתבות של עומר בן יעקב וגור מגידו מ"הארץ" בשיתוף עיתונים מרחבי העולם. תחקיר מאלף שחשף רשת של "סוחרי כאוס", כהגדרת הכתבים, בראשות אחד, ישראלי, ממודיעין; יצרנים של דיסאינפורמציה בהזמנה על ידי בעלי אינטרס פוליטי בכל קצוות הגלובוס. דארן גם שלח לי קישורים למאמרים מעודכנים על תוכנות של אינטליגנציה מלאכותית, כמו צ'ט ג'יפיטי ודאלי, שמייצרות בעצמן דימויים וטקסטים, ושקעתי בלמידה דחוסה ומהירה.

כעבור כשלוש שעות הרמתי את ראשי הכבד מהמחשב, נעמדתי והתמתחתי וידעתי שאני חייבת להעביר לענת את כל המידע הזה. אם ברור שהסרטון של רמה מפוברק, לפי הנץ הקולני האפור, שהוא במובהק הנץ מהמאמר שלי, ואם מה שלמדתי מדארן ומהקורס המזורז שלי נכון, סביר מאוד שהכול מומצא ומיוצר.

ענת ענתה לי הפעם אחרי הצלצול העשירי: "מה".

"ענת", החלטתי להבליג על היובשנות שלה ולגשת לעניין, "אני חייבת להראות לך משהו קריטי לסיפור הזה. את יכולה לקפוץ הביתה? שאבוא אני לסלמה?"

ענת שתקה, ולרגע נזכרתי במה שרות אמרה לי. "חוץ מזה, איך את? מחזיקה מעמד?" ניסיתי לבטא אמפתיה בלי להגזים. ענת נאנחה. "מה את רוצה להראות לי?" היא שאלה, ואני אמרתי, "אני לא יודעת אם זה לטלפון, אבל אין לי ספק שהסרטון עם רמה מפוברק. שימי לב שאף אחד לא ראה אף גווייה. ויש לי משהו יותר ברור להראות לך. אני יכולה לשלוח לך את ההוכחה, אם את לא רוצה פנים אל פנים".

"אני צריכה כוסית ערק", היא אמרה אחרי שתיקה נוספת. נדמה היה לי ששמעתי הד של אינטימיות. "אצלי או בתחנה?" שאלתי. "אצל דיטה וגיטה", היא אמרה, ומייד הרגשתי כאב בחזה על המקום הזה, הבר הביתי שלנו, שכבר מזמן נסגר, והיה שייך כנראה לימים אחרים, חיים יותר, טובים יותר, ולא מצאנו לו תחליף. ענת ביקשה שאביא בקבוק וכוסית וניפגש בגינה ציבורית שאהבנו, לא רחוק מתחנת המשטרה בסלמה.

הגעתי על אופניי לקצה רחוב הרצל, מרחק חמש מאות מטר מהגינה, כשענת התקשרה ואמרה שהיא מצטערת, אבל הזעיקו אותה. כבר ניפגש בבית בלילה. "מה קרה?" שאלתי. "תכף תדעי", היא אמרה.

בזמן שדיוושתי בדרך חזרה הביתה, הרגשתי שעננה כבדה נפלה על תל אביב. האובך הִקשה על הנשימה ולא היה אפשר לראות את קצה הרחובות, את הקומות העליונות, את עמודי החשמל, את הציפורים. "שמעת?" שאל אותי נהג של מכונית שעמד בפקק ברחוב הרצל, בעת שניסיתי לעבור לידו על אופנַי. "מה?" עצרתי לידו לרגע בחשדנות. "הממשלה הכריזה על מצב חירום. כל ראשי המחאה במעצר והודיעו שלא ישחררו אותם עד שיודו במבצע הסנדק או משהו כזה". הנהג נשא ידיו באוויר והפיל אותן כלאחר ייאוש. "יהיה בסדר", אמרתי לו. "זה הכול מפוברק. אל תאמין לכלום".

"הלוואי, הלוואי", הוא מלמל והמשיך לנסוע.

בבית הבנתי שאני לא מחכה לענת, שתחזור או לא תחזור בערב, והחלטתי לעשות סוף סוף מעשה, שגם יהיה שווה לתעד. שלחתי לרות זימון לזום. אחרי שהסברתי לה את התוכנית שלי באופן כללי, היא העלתה לשיחה את דארן, שהיה באופן ספייס בעבודה שלו אבל הסכים להיכנס לחדר פרטי, לסגור את הדלת ולשמוע מה יש לי לומר. שאלתי אותו אם הוא מוכן ליצור בשבילי סרטון קצרצר כמו זה שראינו עם רמה, אבל עם דמויות אחרות ומסוג אחר. הוא היסס לרגע, ואמר, כן, "אנית'ינג פור דמוקרסי". אני לא יודעת בדיוק איך הוא עשה את זה, אבל בתוך שעתיים של עבודה, בעזרת חברתו האינטליגנציה המלאכותית, דארן הצליח ליצור סרטון בן עשרים שניות, שנראה לי לא רע בכלל, משהו שיעשה את העבודה. אני לא גאה בכל זה, אבל אתם יודעים, זה היה זריז, גחמה, דחף, וידעתי שכל ההמצאה הזאת לא תחזיק זמן רב, הכול קצר מועד, הכול מהבטן, כולם יבינו עד מהרה שזה לא באמת, אף אחד לא ייפגע, ובכלל, אנחנו האורניתולוגים גדלנו על מסורת ארוכת שנים ומפוארת של תיקונים לממצאים ולעובדות; תחשבו על ההונאה הגדולה של קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, האורניתולוג וידיד הציונות, שביסס את ספרו החשוב Birds of Arabia על זיוף של תוויות וגניבת אדרים מאוספים של אורניתולוגים אחרים. תחשבו על כל פעם שאמרנו שראינו במשקפת ציפור נדירה, שאף אחד חוץ מאיתנו לא ראה, ולכו תוכיחו. לא הרגשתי שום נקיפות מצפון.

רציתי לדבר עם ענת על כל זה לפני שאשלח הודעה לעיתונות עם הסרטון של דארן, אבל הטלפון שלה היה מנותק. תיארתי לעצמי שכיבתה את הטלפון הפרטי ועבדה רק עם זה של המשטרה. זכרתי את מה שאמרה – הבושה שהיא תרגיש אם יגלו שאני מעורבת במשהו כזה. אני לא יודעת מה נכנס בי אבל החלטתי לא לפחד. כי מה שעומד לפניי הוא גדול יותר מהבושה של ענת. שלחתי את ההודעה לשלושה עיתונים. בכל פעם ששלחתי העברתי את ההגדרות למצב של אינקוגניטו, בתקווה שזה יספיק כדי שלא יזהו את המקור. סגרתי את המחשב והלכתי למזוג לי כוס ג'ק דניאלס. יצאתי אל מרפסת העישון הקטנה שלי, הצתּי סיגריה – הראשונה שלי אחרי חודשים של התנזרות – ועמדתי להוריד הילוך, לנסות להירגע, כשפתאום קמה מהומה רבתי מכל המרפסות ומהחלונות, ומהגגות, ואנשים יצאו וקראו קריאות מכל פינה ברחוב שלי ובכל הרחובות הסמוכים. זו לא הייתה קריאת ה"יש!" אחרי גול במשחק של נבחרת ישראל באליפות עולם, או משהו כזה, אבל זה לא היה ההפך הגמור מזה. באחת ראיתי את כל השכנים יוצאים אל הרחוב, מחפשים לחלוק עם אחרים את הרגע הזה, ומישהו יצא עם זמבורה, ומישהו צעק "זה הסוף!" ועוד ועוד צעקות באו מכל עבר, וכעבור רגעים אחדים הבנתי מה הם אומרים: הבן של ראש הממשלה מת. הוא גמור! תוך רגעים ראיתי בטלפון, באתר חדשות אחרי אתר חדשות, את מה שכולם ראו, את הסרטון של דארן, עשרים שניות שבהן רואים בבירור את הבן של ראש הממשלה יושב בבית קפה על מדרכה, בחליפה וחולצת כפתורים, נראה כאילו הוא מחכה לפגישה, ופתאום עיניו נפערות וכתם כהה מתפשט על החזה שלו, והוא קורס על השולחן שלפניו.

על פני העוברים והשבים ראיתי ניצוצות של התרגשות, של דאגה, אולי גם רגש אחר שלא ידעתי לזהות; זה היה משב רוח של בדיון, של חריגה מהאפשרוית הנראות לעין, שהחזיק מעמד בערך שעה, עד שהגיעו ההכחשות מבית ראש הממשלה, והבן צולם חי וקיים, ועוד איך. לא הצטערתי על מה שעשיתי, אבל קצת פחדתי מענת, וחיכיתי על המרפסת עם בקבוק הוויסקי ריי ועם בקבוק הערק שענת אוהבת, לא זזתי משם, לא רציתי לחזור למחשב, רק רציתי לחכות, שזה יעבור, שהכול יתבהר ויסתדר, שכולם יבינו שאין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום, שהכול פייק, גם הסיפור עם הגוויות, ושאי אפשר להאמין יותר לכלום. וכשענת חזרה באחת בלילה והופיעה במרפסת, ואני אמרתי לה, "אני יכולה לספר לך מה עשיתי?" והיא אמרה לי, "לא עכשיו, אליאנה", ואמרתי לה, "טוב", והיא חייכה אליי, ענת, כבר חודשים שלא חייכה כך, וחיבקה אותי, חיבוק שלא קטעה כעבור רגע, חיבוק שנשאר, והעמיק, והתמוסס לתוכי, ואני כבר ידעתי שהכול בסדר, כי שום דבר אינו אמיתי – לא המחאה הזאת, ולא הגוויות שהונחו על המפתן, ולא התיעוד של הכול, ובטח לא המוות של הבן של ראש הממשלה – מה שאמיתי הוא רק החיפוש שלי, הנואש, אחר פתרון פשוט וחד וחלק, הצורך לנטרל את הרעל, הדחף להעלים את הרעש, לחסל את הרע – לא אמיתי הרצח, ולא אמיתית ההפיכה, ובטח שלא אני אמיתית, אליאנה, אורניתולוגית שמנסה להיות בלשית ונכשלת, ומנסה להיות עם ענת שהרבני, ומקלקלת – הרי זו שכותבת אותי פחדנית הרבה יותר ממני, ולא מבינה כמעט כלום בציפורים, לא יודעת לבלוש, בקושי יודעת לכתוב – רק הבדידות, אני חושבת, אמיתית, הבדידות והנץ הקולני האפור.

.

ארנה קזין היא סופרת, מסאית ומבקרת. הבלשית אליאנה דוידוב, המככבת בסיפור זה, היא גיבורת ספריה ״גוזל״ (משנת 2015) ו״פולשת״ (משנת 2017) שראו אור בהוצאת ״הקיבוץ המאוחד״. קזין התארחה בפודקאסט המוסך בגיליון מיום 04.05.23, בשיחה על מסתה ״איך להתנגד״, שראתה אור לאחרונה בהוצאת אוליפנט.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חלקים־חלקים", סיפור קצר מאת לאה שדה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן